×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאִם לָקַח בְּשׁוֹגֵג יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָם בְּמֵזִיד תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל בַּמָּקוֹם אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִתְכַּוֵּין וְלָקַח תְּחִילָּה לְשֵׁם שְׁלָמִים אֲבָל בְּמִתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְחוּלִּין בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָם.
and if one purchased an animal unwittingly, without realizing he was using second tithe money, the money returns to its place, meaning that it is considered to be an erroneous transaction and is void, because the purchaser would prefer to bring the second tithe money to Jerusalem rather than to travel with an animal to bring as an offering. If he purchased it intentionally, the animal is brought up and eaten in its proper place, i.e., in Jerusalem. Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said? It is said with regard to one who acted with intent, and purchased the animal from the outset for the sake of a peace-offering, and in any case had to bring the animal to Jerusalem. But with regard to one who acted with intent to withdraw the second-tithe money from its consecrated state to a desacralized state, whether his act was unwitting, in which case it is an erroneous transaction, or intentional, the money returns to its place.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אר' אברהם מן ההרתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
תנו רבנן אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומן, כלומ׳ מכירה כי האי גונא אינה מכירה והמעות בקדושתן הן עומדין, במזיד תעלה ותאכל במקומה בירושלם. אמ׳ ר׳ יהודה במה דברים אמורים במתכוין ולקחן בתחלה לשם שלמים, אבל מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם. [ואקשינן] לר׳ יהודה במזיד לא חילל והתנן ר׳ יהודה אומ׳ במזיד קידשא. ואוקמה ר׳ אלעזרב למתניתין אשה חבירה שיודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין ועולה ואוכלתן בירושלם, ובטובת הנאה שבהן מתקדשתג. ותנן בלוקח בהמה טמאה ועבדים וקרקעות ממעשר שני יאכל כנגדן, פיר׳ יביא מאצלו מעות חולין כנגד המעות שקנה בהם ויאכלם בירושלםד בקדושת מעשר שני. ואקשינן כיון שהמכירה כי האי גונא בטילה היא ולמה לא יחזרו הדמים בעצמן.
א. לכאורה משמע מלשון רבינו דמפרש כרש״י דהקושיא היא דכשם שלענין מכר אמרינן דבמזיד לא חילל, הוא הדין גבי קדושין היה צריך להיות שלא יחולו הקדושין, והיינו משום דסברה הגמ׳ דודאי אין כונת האשה להתקדש במעות מעשר שני, וע״כ מונח בהסכמתה לקדושין שיתחללו המעות. אך יעוין בתוס׳ ד״ה אבל שהקשו ע״ז דא״כ מה מתרצינן דאשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידה, והיינו ומשא״כ לגבי מכר שיודע המוכר שכונת הלוקח לחלל הבהמה ולכך קנסינן ליה שיחזרו דמים למקומם, דאטו ברשיעי עסקינן, ויע״ש עוד קושיות ע״ז, ולכך פירשו דפירוש מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין היינו שמתנה עם המוכר שלא תחול קדושת הבהמה על המעות אלא הוא יעלה ויאכלם בירושלים, יחזרו דמים למקומם ומשום דחיישינן שהמוכר לא יסמוך על הלוקח ויסבור שלא מועיל תנאו, יע״ש כל פירושם בזה. וע״ע ברמב״ם בפירוש המשניות שכתב דטעם דר׳ יהודה דבמזיד חילל משום שמעשר שני הוא בר חילול אם מתכונים לחללו, וכיון שנתכוין לחללו חלים הקדושין, וזה תמוה דהא קיי״ל כרבי יהודה דמעשר ממון הדיוט הוא ומהני בו קנינים, ועוד שבסוגיין מבואר להדיא שאין הטעם אלא משום דמיירי באשה חבירה שיודעת שאין מעות מתחללין על ידה ועולה ואוכלתן בירושלים, וכן מבואר בגמ׳ לעיל נג, ב גבי מעשר בשוגג לא קידש דהטעם הוא משום דלא ניחא לה משום טרחא דאורחא.
ב. לפנינו בגמ׳ משמע דר׳ אלעזר מעמיד באשה סתם אלא שאשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים, אלא דמקשינן ע״ז מבהמה טמאה עבדים וקרקעות דנימא ג״כ אדם יודע דאין מתחלל מעשר שני על ידן ועולה ואוכלן בירושלים, וע״ז מתרצת סתמא דגמ׳ אלא הכא באשה חבירה עסקינן וכו׳, ואולי מפרש רבינו דכונת הגמ׳ דע״כ ר׳ אלעזר גופיה כן העמיד.
ג. הלשון ״בטובת הנאה״ צ״ב דהרי לרבי יהודה קיימינן דס״ל מעשר ממון הדיוט הוא, א״כ לכאורה יכולה להתקדש בגוף הממון, ואולי אין כונתו רק להדגיש דמתקדשת בממון אף שאינו שוה כממון רגיל שהרי הוא מעשר שני, דמ״מ שוה לה טובת ההנאה שיש בה.
ד. לא הזכיר רבינו שצריך לחלל רק כתב יביא מאצלו מעות חולין כנגד המעות שקנה בהם, אך יעוין ברש״י ד״ה והרי, שכתב שצריך לחלל המעות ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהו מחוללות על אל, ועיין בתוס׳ ד״ה מתקיף, שהקשו ע״ז [בשם ריב״א] דהא אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו, וא״כ כשברח המוכר איך יכול לחלל, ותירצו [בשם ר׳ מאיר] דשאני כאן דהוי לזכותו שפיר מצי לחלל, וע״ע בריטב״א מה שתירץ בזה. עוד כתבו דלעולם אי״צ לחלל והמעות שביד המוכר עומדין בקדושתן, אלא דקנסא בעלמא הוא דקנסוהו ללוקח שיאכל כנגדן ממעותיו, וע״ע ברשב״א מש״כ בזה. וכן לכאורה משמע ג״כ מסתימת לשון רבינו.
בשוגג – שלא ידע שהן מעות מעשר שני יחזרו דמים למקומם כופין המוכר להחזיר הדמים דמקח טעות הוא שאילו ידע שהן מעות מעשר לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים ובמעות הוה ניחא ליה לאמטויינהו.
במקום – בירושלים דכתיב (דברים יב) אל המקום אשר יבחר וגו׳.
בד״א – אמזיד קאי.
לשם שלמים – שכן דרך כל בהמות שנקחות בכסף מעשר ליקרב שלמים כדילפינן לה במנחות (דף פב.) שם שם וזבחת שלמים ואכלת שם ובמעשר כתיב ואכלת שם.
לחולין – שלקחה לאוכלה חוץ למקום.
בין שוגג – לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דא״כ לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם שוגג משום דמקח טעות הוא ומזיד דקנסי׳ ליה למוכר כדאמר לקמן דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב.
ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם – פי׳ בקונט׳ דכופין המוכר להחזיר הדמים דמקח טעות הוא דאם היה יודע שמעות מעשר הן לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים והמעות הוה ניחא ליה לאמטויינהו וא״ת מה קנס הוא למוכר בהך אדרבה ריוח הוא לו שיפטר לעלות לירושלים כי המעות של מעשר שני אינן בידו כיון דאמרינן יחזרו למקומם וי״ל דודאי קנס הוא לו מה שאנו אומרים יחזרו דמים למקומם דבלאו חזרת המקח יכולים לפוטרו מלהעלות המעות לירושלים שהיינו מצריכים הלוקח לחלל קדושת מעות המעשר שביד המוכר מאחר שהמוכר לפנינו והיה הלוקח מעלן לירושלים והיינו דפריך ליקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן בירושלים ויחלל עליהם קדושת מעות המעשר שביד המוכר.
במזיד תעלה ותאכל במקום – וקשה כמאן אתיא הך ברייתא אי כרבנן הא אמרי אין מתחללין אפי׳ דיעבד ואי כר׳ מאיר אפי׳ לכתחילה מחללין דהכי איתא בתוספתא דמסכת שביעית (פ״ו) דקתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין על חיה ועוף ועל הבהמה בעלת מום והא דנקט לעיל מתחללין במלתיה דר״מ דמשמע דיעבד משום רבותא דרבנן נקטה לאשמועינן דאפי׳ דיעבד אין מתחללין ואומר ר״י דאתיא כרבנן ולכך מתחלל הכא על בהמה דמיירי בתמימה דחזיא לשלמים ויביא אותה לירושלים ויאכלה בתורת שלמים והתם מיירי בבעלת מום דלא חזיא לשלמים ולכך אין מתחלל בדיעבד גזירה שמא יגדל עדרים עדרים והכי נמי איתא בתוספתא דמעשר שני בהך ברייתא דקתני במילתיה דרבי יהודה אם היתה בעלת מום או שהיו פירותיו טמאין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם ומההיא דהגוזל קמא (ב״ק דף צז:) דקאמר זבין בהמה וממטי לה התם שמא אתיא כר׳ מאיר דאמר מותר לחלל לכתחילה אי נמי כרבנן ואפילו לכתחילה ומשום תקנת מעות בבל שאינם יוצאים להדיא בירושלים.
אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין – פי׳ בקונטרס שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים בין שוגג לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דאם כן לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי וה״ק אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם שוגג משום שמקח טעות הוא ומזיד דקנסינן ליה למוכר כדאמרינן לקמן לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ופריך והאנן תנן ר׳ יהודה אומר במזיד קידש פירוש כיון דטעות ליכא משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל כי הכא דאמרינן יחזרו דמים למקומם אמר ר׳ אלעזר מתני׳ ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת כו׳ ולא נתכוונה להוציאו לחולין אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועובר על לפני עור לא תתן מכשול שהרי יודע הוא שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו כך פירש הקונטרס וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן שפי׳ שהלוקח מתכוין לאכלה חוץ לירושלים ועוד קשה מאי לפני עור לא תתן מכשול איכא הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפני עור אלא דוקא דקאי בתרי עברי דנהרא כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח כדאמרינן פ״ק דמסכת ע״ז (דף ו:) ועוד קשה דמשמע מתוך פירושו שהבהמה נתפסת בקדושה והמעות נתחללו וכי משום קנס נאמר יחזרו דמים למקומם והמוכר יאכל הבהמה חוץ לירושלים וליכא למימר שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על מעותיו דהא ארבי יהודה קיימא דסבר לקוח בכסף מעשר אינו נפדה דלא אלים למתפס פדיונו ועוד קשה מאי פריך והאנן תנן רבי יהודה אומר קידש הא לא דמיא כלל דהכא לוקח אמר בפירוש שלא יוליכנה לירושלים אבל הכא האשה אומרת שתוליכנו לירושלים לכך פר״י אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין כלומר שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת המעות על הבהמה אלא המעות יהו בקדושה ועל המוכר להעלותן לירושלים והיינו מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין שהקדושה לא תחול על בהמתו יחזרו דמים למקומם דחיישינן שמא יאכלם המוכר חוץ לירושלים שהוא סבור המוכר דפקע מינייהו קדושת מעשר שני ואע״ג שפירש לו הלוקח קסבר שאין ללוקח להפקיע קדושת המעות כיון שמכר לו דבר הראוי להתחלל והשתא פריך שפיר והא תנן במזיד קידש ומעות לא נתחללו ושבקינן להו ביד האשה וסמכינן עלה שתעלם לירושלים הכא נמי למה המכר בטל יעלם המוכר לירושלים ויאכלם בקדושת מעשר ומשני אשה יודעת כו׳ אבל הכא המוכר אינו יודע לפי שמוכר לו דבר הראוי להתחלל עליו וקסבר שלא הועיל תנאי של לוקח ויצאו לחולין ואם נאמר לו שיוליכם לא יאמין לנו.
בשוגג יחזרו דמים למקומם. פירשו בתוס׳ משום דהוי מקח טעות, שאילו ידע מוכר דדמים אלו של מעשר שני הם, לא היה מוכר לו בדמים אלו משום דאית ליה טירחא דאורחא וכדאמרינן לעיל (קידושין נג:) גבי קדושין איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא דכיון דשוגג הוא לא נפקי מעות לחולין.
אמר ר׳ יהודה במה דברים אמורים. כלומר דבמזיד תעלה ותאכל בירושלם. במתכוין ולקחן מתחלה לשם שלמים. דהא נפקי מעות לחולין. אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין יחזרו דמים למקומן. פירוש מתכוין להוציא מעות לחולין, שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת הדמים על הבהמה, דהשתא איכא למיחש שמא יהא סבור המוכר שפקעה קדושת הדמים ותאי למכלינהו חוץ לירושלים, והיינו דאמרינן בסמוך דקנסינן למוכר משום דלא עכברא גנב אלא חורא גנב. ואתי שפיר הא דפרכינן והאנן תנן ר׳ יהודה אומר במזיד קידש לומר דלא חיישינן שמא תהא האשה סבורה שפקעה קדושתן ותאכלם חוץ לירושלים, ורש״י שפירש מתכוין להוציא מעשר שני לחולין. שלקחה כדי לאכלה בעירו בתורת חולין, לא מחוור, דמאי דמיא להא דר׳ יהודה דאמר במזיד קדש, ועוד למה לן למיקנסיה למוכר בכך, כיון שאין קדושה על הדמים רק על הבהמה, ואי משום שעובר משום ולפני עבור לא תתן מכשול, הא אסיקנא בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (עבודה זרה ו.) בתחלתו כל שבידו לעשות אינו עובר בסיועו משום ולפני עור אלא בכעין מושיט כוס יין לנזיר, דקאי בתרי עברי דנהרא, והכא הרי מעות מעשר ביד לוקח היו, ואילו רצה להוציאן לחולין הרשות בידו, ומי מעכב.
יאכל כנגדן – הלוקח יקח מעות משלו ויאכלם בירושלים ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר הרי הם מחוללים על אלו.
גמרא בשוגג יחזרו דמים למקומם – משום דהוי מקח טעות שאילו ידע המוכר שהם מכר לא היה מוכר לו באלו הדמים משום טירחא דאורחא ורש״י פי׳ משום טעותא דלוקח דטריחא ליה מילתא להוליך הבהמה לירוש׳ ולישנא דיחזרו משמע בפי׳ דאי הוי משום טעותא דמוכר הול״ל תחזור הבהמה למקומה:
במתכוין להוציא מעות מעשר שני – פרש״י כגון שלקחה לאוכלה חוץ לחומה וקנסי׳ ליה למוכר משום דעבר על ולפני עור לא תתן מכשול וק׳ לפירושו דלא דמיא שפיר להך דבמזיד קדש לר׳ יהודה דאשה לא קא עברא על ולפני עור לא תתן מכשול ועוד אמאי קנסי׳ למוכר כיון שאין קדושת מעשר על הדמים כי אם על הבהמה ולא מצי מוכר למיעבד איסורא אמאי קנסי׳ הני משום דעבר אלפני עור אין זה דומה למושיט כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דה״מ דקאי בתרי עברי דנהרא אבל הכא קודם לכן נמי היה המעשר שני ביד הלוקח ועוד דמה הועילו חכמים במה שאמרו יחזרו דמים למקומם כמו שרצה להאכיל הבהמה חוץ לחומה כך יאכל הדמים הילכך נראה לי במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין כגון שהתנה שלא תחול קדושת המעות על הבהמה וקרי ליה מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין לפי שהמוכר יסבור דפקע מינייהו קדושת מעשר ויבוא לאכלן חוץ לירושלם ואע״פ שהתנה ס״ד כיון שנתן לו בהמה תחת המעות אין במעות קדושת מעשר והשתא ניחא דקנסי׳ למוכר משום דלאו עכברא גנב אלא תורא גנב. וניחא נמי הא דפריך מבמזיד קידש ולא חיישינן שמא תאכלם האשה חוץ לירושלם ומשני אשה יודעת וכו׳ דבהא ליכא למיטעי שיתחלל מעשר שני על האשה אבל מוכר טעי כיון דנתן לו בהמה דחזיא למיכל תחת המעות יצאו לחולין אע״פ שהתנה:
תוס׳ בד״ה ואם לקח כו׳ מאחר שהמוכר לפנינו כו׳ נ״ב פי׳ אפילו לריב״א שפי׳ אין מחללין היכא דליכא בעין מ״מ מאחר שהמוכר לפנינו היינו כופין אותו שילך לביתו של מוכר ויחלל כמו שפירשו תוספות בהיפוך הדף:
בד״ה במזיד כו׳ דנקט לעיל מתחללים במילתיה דר׳ מאיר דמשמע כו׳ כצ״ל:
בא״ד ולכך אין מתחלל בדיעבד נ״ב ואין להקשות מאחר שמן התורה מתחלל איך יחזרו דמים למקומן ויוציא המוכר הבהמה לחולין די״ל דאין ה״נ צריך המוכר להעלות לירושלים אלא שגם הלוקח צריך להעלות הדמים לירושלים ודו״ק. (עיין במהרש״א):
בד״ה ואם לקח בשוגג כו׳ וא״ת מה קנס הוא למוכר כו׳ עכ״ל לכאורה מה קנס שייך בשוגג והא דיחזרו דמים אינו רק משום טעות גם קשה דלכאורה מפרש״י נראה דאי לא יחזרו הדמים היה חל קדושת מעשר על הבהמה ולא היה צריך המוכר להעלות המעות לירושלים ונראה לפרש דקושייתם אינו על השוגג אלא אמזיד במתכוון להוציא מעות מעשר לחולין וכפי שיטת התוספות לקמן בפר״י דאין קדושת המעשר חל אז על הבהמה אלא שנשאר קדושת מעשר על המעות שביד המוכר ותו לא מידי ודו״ק:
בד״ה במזיד תעלה כו׳ ולכך אין מתחלל בדיעבד גזירה כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל ואין להקשות מאחר שמן התורה מתחלל איך יחזרו דמים למקומן ויוציא המוכר הבהמה לחולין וי״ל דאה״נ צריך המוכר להעלות לירושלים אלא שהלוקח כו׳ עכ״ל ולאו מפיו אנו חיין בקושייתו דכבר הקשו התוס׳ בפרק לולב הגזול ותימה דמשום גזירה כו׳ לא הל״ל אין מתחללין דיעבד כדמשמע כו׳ דמשום גזירה דרבנן לא אמרינן אין מתחללין דיעבד וי״ל דאין מתחללין היינו שיחזרו דמים למקומן כו׳ עכ״ל ע״ש ודבריהם מפורש בת״י בשמעתין וז״ל במתכוין להוציא כו׳ וק״ק היאך יש כח לחכמים לעקור החילול שחל על הבהמה כו׳ ושמא אין זה בתורת חילול אלא בתורת מכר ויש כח ביד חכמים לבטל המכר ונמצא שלא חל מעולם קדושת מעשר על הבהמה עכ״ל ואין להקשות דא״כ מאי קא קשיא להו לתוספות לקמן לפרש״י שפירש שהבהמה נתפסת בקדושת מעשר והמעות נתחללו וכי משום קנס נאמר יחזרו דמים למקומן כו׳ עיין שם ואימא נמי כי הכא דיש כח ביד חכמים לבטל המכר כו׳ דלא דמי דהכא משום גזירה דשמא יגדל עדרים אמרו כן לבטל המכר כדאמרינן בפרק לולב הגזול דאין מתחללין בדיעבד אבל התם דלאו משום גזירה דשמא יגדל עדרים אמרו כן אלא משום לפני עור וגו׳ דיודע שהלוקח מתכוון להוציאה לחולין אין זה כדאי לבטל המכר כיון דמדינא חל הקדושה על הבהמה ולא אשכחן ליה בשום דוכתא בכה״ג דליבטל המכר משום האי קנסא דלפני עור וגו׳ אבל לתירוץ מהרש״ל שכתב אהך קושיא דהכא ודאי קשה מאי קא קשיא להו לתוס׳ לקמן לפרש״י ואימא דהתם נמי צריך המוכר להעלות גם הבהמה לירושלים ודו״ק:
בא״ד ומההיא דהגוזל קמא דקאמר זבין בהמה כו׳ שמא אתיא כרבי מאיר כו׳ עכ״ל מהך דהגוזל הקשו לעיל לפרש״י והוה ניחא להו לפירוש ר״י לעיל דטעמא משום דשמא יגדל עדרים והיינו משום דלעיל הוי מצי לפלוגי דהך דלולב הגזול איירי בבעלי מומין דאפי׳ דיעבד אין מתחללים אבל בתמימים דחזיין לשלמים אפי׳ לכתחילה מחללין ובהכי איירי ההיא דהגוזל אבל הכא שהוצרכו לומר דע״כ בתמימים נמי לכתחילה לא משום גזירה דיגדל עדרים קשיא להו שפיר מההיא דהגוזל דזבין בהמה כו׳ דהיינו אפי׳ לכתחילה ודו״ק:
תוספות בד״ה ואם לקח כו׳ פי׳ בקונטרס דכופין המוכר כו׳ וא״ת מה קנס הוא זה למוכר כו׳ עד סוף הדיבור. וכתב מהרש״א ז״ל דקושיית׳ אמזיד ע״ש בדבריו ודבריו תמוהין מאד דמאי ענין קושיית׳ לכאן ולמה הוזכרו דברי רש״י לבטלה כיון שאין זה ענין לקושייתם ובאמת לא ידעתי מי הכריחו לכך שהרי דבריהם ברורין שבאו להקשות על פרש״י שכתב כופין המוכר כמו שפי׳ ג״כ מהר״ם ז״ל מלובלין. אלא דלענ״ד אכולה סוגיא קשיא להו בין בשוגג מאי כופין שייך בזה ובין במזיד אמאי אמרינן בסמוך דקנסינן ליה ולכאורה הוי משמע להו דמעיקר הדין כיון שהחילול שלא כדין אף בשוגג לא הוי חילול כלל ומעות מעשר כל היכא דאיתא דין מעשר עליו וא״כ אדרבא אם לא היינו דנין בשוגג דין מקח טעות היה המוכר צריך להעלותן לירושלים אלא שהמוכר טוען טענת טעות על הלוקח ואיפכא מיבעי׳ ליה לרש״י לפרש כופין את הלוקח שיחזור המקח ויטול דמיו ויעלן לירושלים ולפ״ז קשיא להו נמי במזיד אהא דשקלינן וטרינן בסמוך מענין קנס ואמאי הא מעיקר הדין דיחזרו דמים למקומן במזיד כיון דמעות מעשר גביה. וע״ז מתרצין שפיר דמעיקר הדין שיהא המקח קיים בין בשוגג בין במזיד כיון שאין הטעות והאיסור במקח הבהמה אלא במעות הלוקח וא״כ היינו מצריכין להלוקח לחלל המעות שביד המוכר וע״ז כתבו שפיר והיינו דפריך וליקנסי׳ ללוקח דכיון שכן הוא מעיקר הדין א״כ אמאי קנסינן למוכר אדרבא נקנסי׳ ללוקח כיון דעביד איסורא שלא יהא חוטא נשכר כן נ״ל ודו״ק:
בד״ה במזיד תעלה כו׳ וקשה כמאן אתיא כו׳ דהכי איתא בתוספתא כו׳ עכ״ל. והא דפשיטא להו דההיא דתוספתא איירי בגבולין ולא מוקי לה בירושלים היינו כדכתבו בפ׳ לולב הגזול דלא מיתוקמא נמי ברייתא דהתם בירושלים ונהי דמה שכתבו שם משום דבירושלים מותר ליקח בהמה לזבחי שלמים לכתחלה זה לא שייך בהאי תוספתא דשביעית דאדרבא מדנקיט חיה ועוף ובעלי מומין ולא נקיט תמימין משמע דאיירי בירושלים ואפילו לרבנן שרי כיון דחזיא לשלמים אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן להני טעמי דרש״י דוצרת הכסף ולשמא תכחיש אלא כולה מילתא דחכמים משום דשמא יגדל לחוד וסברי בפשיטות דבירושלים לא שייך שמא יגדל כמו שכתבו שם בפ׳ לולב הגזול דמש״ה לא מיתוקמא ברייתא דהתם בירושלים מדמקשה התם אי ס״ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף כו׳ וא״כ אכתי מדפסיקא ליה להמקשה גופא דלא איירי בירושלים אלמא דסובר בפשיטות דבירושלים לא חיישינן לשמא יגדל ולפ״ז ע״כ ההיא תוספתא דשביעית נמי בגבולין איירי וא״כ מקשו הכא שפיר אברייתא דהכא והוצרכו לתרץ דמתוקמא כרבנן ואיירי בתמימה דחויא לשלמים ואפ״ה אסור לכתחלה והיינו ע״כ משום שמא יגדל דהא להתוספות לית להו הני טעמי דוצרת הכסף ולשמא תכחיש ומ״מ משמע להו דבדיעבד אין להחמיר כ״כ בבהמה דחזיא לשלמים מה״ט דשמא יגדל כל זה נ״ל מוכרח לשיטת התוספות ודו״ק:
מיהו לשיטת רש״י שכתבתי יתיישב יותר דאיכא למימר דהתוספתא דשביעית וברייתא דפ׳ לולב הגזול איירי כולהו בירושלים דוקא דלא שייכי טעמי דוצרת הכסף ולא טעמא דשמא תכחיש בטורח הדרך כדפרישית לעיל ומש״ה מוקי תלמודא דהתם טעמא משום שמא יגדל ולפ״ז לא תיקשי נמי מה שהקשו בפ׳ לולב הגזול מהא דטיבעא אפירי לא מחללינן בין לב״ש ובין לב״ה דהא בירושלים ודאי עיקר החילול טיבעא אפירי ונתיישבו ג״כ שאר הקושיות שהקשו שם. ולפ״ן נאמר דבירושלים נמי שייך שמא יגדל כמו שרצו התוס׳ שם לפרש מעיקרא אלא דהוי קשיא להו מהא דמקשה התם אי ס״ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף ומאי קושיא הא בירושלים לא שייך האי טעמא ובעיני יפלא דלכאורה לא קשה מידי דהא למאי דבעי למימר דאיירי במעשר ממש ודאי לא אפשר לאוקמי בירושלים דהא קלטוהו מחיצות ואין פודין אותו אבל למאי דמסיק דאיירי בדמי מעשר שפיר איירי בירושלים ואתיא ככ״ע כן נ״ל לשיטת רש״י:
אחר שכתבתי כל זה אנהרינהו לעיינין מן שמיא וראיתי דמסוגייא דירושלמי סוף פ״ק דמעשר שני משמע דפרש״י ותוספות אלו ואלו דברי אלקים חיים דמעיקרא למאי דבעי לאוקמי ברייתא דלולב הגזול והתוספתא בדמאי דלא שייך ביה טעמא דוצרת הכסף ומתניתין דהלוקח בהמה בשוגג בודאי והוי טעמא משום דאין מעשר שני נפדה בריחוק מקום לכתחלה ובדיעבד שרי והיינו כפרש״י משום דכתיב וצרת הכסף ונתת הכסף וכדפרישית לעיל דרש״י נמי אסיפא דקרא סמיך וכמבואר להדיא בירושלמי אבל לבתר הכי דבעי לאוקמא בירושלמי מתניתין דהלוקח בהמה בשוגג כרבי מאיר ובעי לאוכוחי מהכא דאפי׳ בודאי נפדה בריחוק מקום ולא חיישינן לטעמא דוצרת ומש״ה מתיר ר״מ לכתחלה דהא ר״מ לא חייש נמי לטעמא דשמא יגדל בזכרים והא דקתני הלוקח ה״ה אפילו לכתחלה אלא משום שוגג נקיט הלוקח וא״כ ע״כ ההיא ברייתא דהכא דקתני אין לוקחין לכתחלה היינו משום שמא יגדל וכפירוש התוספות וכולה רבי יהודא קאמר לה ובמה היינו לפרש מיהו מסקנת הירושלמי סוף פ״ק מייתי ברייתא דתני בן ביבי ונתת הכסף בקירוב מקום אתה מחלל ואי אתה מחלל בריחוק מקום והיינו לגמרי כפרש״י וכדפרישית דרש״י נקיט קרא דוצרת הכסף וסמיך אסיפא דקרא ונתת הכסף והיינו למצוה בעלמא כדמוכח בירושלמי דגבי פירות נמי בשוגג הוי מקח טעות משום דאינו מקיים המצוה כתיקונו הא במזיד יעלה הפירות ויאכל במקום דבדיעבד נתחלל וממילא דא״ש נמי ההיא דהגוזל דמדוחק דא״א בענין אחר אפילו לכתחילה שרי ועוד דבלקחה לשם שלמים מודה רש״י דלא שייך ביה טעמא דוצרת ורבי יהודה דאיירי במתכווין לשם שלמים היינו משום שמא תכחיש כן נ״ל נכון וברור בעזה״י ותלי״ת שהנחני בדרך אמת ודו״ק:
בא״ד ואור״י דאתיא כרבנן כו׳ דאיירי בתמימה דחזיא לשלמים כו׳. ולפ״ז הא דקאמר ר״י בד״א במתכווין ולקח תחלה לשם שלמים לאו דוקא אלא בתמימה דחזיא לשלמים אלא דלכאורה הלשון לא משמע כן ועוד דלפ״ז לא אתי שפיר הא דמסיק עלה אבל במתכווין להוציא מעות מעשר שני לחולין ופירשו התוספות בסמוך בד״ה אבל דהיינו שמוסר המעות למוכר שיעלנו לירושלים ובתר הכי קתני סיפא דהאי תוספתא גופא במילתא דר״י אם היתה בעלת מום כו׳ ואיפכא ה״ל למימר בד״א במתכווין לשם שלמים דהיינו בתמימה דחזיא לשלמים אבל אם היתה בעלת מום יחזרו דמים למקומן וכלפי האי סיפא דאבל במתכוון דמפרשים התוספות שמוסר המעות לקדושת מעשר והבהמה לשם חולין ה״ל למיתני ברישא בד״א שלקחה לשם מעשר אבל במתכוון ולקחה לשם חולין. אבל למאי דתני עכשיו לא הוי רישא סיפא ולא סיפא רישא. ולכאורה היה נ״ל דפירוש התוספות דהכא היינו בשיטת רש״י דבסמוך בד״ה אבל במתכווין אלא כיון דהכל מפירוש ר״י לא ניחא לי בהכי וצ״ע ודו״ק ועיין בדיבור הסמוך:
בא״ד והכי נמי איתא בתוספתא כו׳ אם היתה בעלת מום או שהיו פירותיו טמאין כו׳ עכ״ל. ולפירושם בההיא דבעלת מום הטעם משום שמא יגדל ובפירות טמאין כיון דאין ראויין בירושלים משא״כ לשיטת רש״י שכתבתי דבמה היינו לחלוק וא״כ לרבי יהודא בבעלת מום ובפירות טמאין הטעם שוה בהן דמחשבתו ניכר׳ מתוך מעשיו שאינו רוצה להעלותן לירושלים אלא לאכלן בעירו דאי לירושלים ה״ל לקנות בהמה תמימה דחזיא לשלמים דסתם בהמות מעשר בירושלים הויין שלמים כמבואר בכמה דוכתי ועיין עוד בסמוך בד״ה אבל במתכווין דלדעתי מהאי תוספתא דמייתי התוספות הוי תיובתא לדידהו וסייעתא לפרש״י ודוק היטב:
אם לקח (קנה) בשוגג, שלא ידע שהן מעות מעשר שני — יחזרו דמים למקומם, כלומר, המיקח בטל שמיקח טעות היה, שלא היה מקבל הכסף רוצה לטרוח בו לעלות לאכלו בירושלים. אם היה זה במזידתעלה הבהמה ותאכל במקום, בירושלים. אמר ר׳ יהודה: במה דברים אמוריםבמתכוין ולקח מתחילה את הבהמה הזו לשם שלמים, שמתחילה התכוון להביא את הבהמה לירושלים, אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין, בין אם היה זה שוגג, שלא ידע שהן של מעשר, בין אם היה זה במזידיחזרו דמים למקומם.
and if one purchased an animal unwittingly, without realizing he was using second tithe money, the money returns to its place, meaning that it is considered to be an erroneous transaction and is void, because the purchaser would prefer to bring the second tithe money to Jerusalem rather than to travel with an animal to bring as an offering. If he purchased it intentionally, the animal is brought up and eaten in its proper place, i.e., in Jerusalem. Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said? It is said with regard to one who acted with intent, and purchased the animal from the outset for the sake of a peace-offering, and in any case had to bring the animal to Jerusalem. But with regard to one who acted with intent to withdraw the second-tithe money from its consecrated state to a desacralized state, whether his act was unwitting, in which case it is an erroneous transaction, or intentional, the money returns to its place.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אר' אברהם מן ההרתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהָאֲנַן תְּנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּמֵזִיד קִידֵּשׁ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִשָּׁה יוֹדַעַת שֶׁאֵין מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עַל יָדָהּ וְעוֹלֶה וְאוֹכַלְתּוֹ בִּירוּשָׁלַיִם.

The Gemara questions this statement: But didn’t we learn in the mishna that Rabbi Yehuda says: If the second tithe was used intentionally, he has betrothed the woman with it, and the betrothal, which is a type of acquisition, is effective? Rabbi Elazar said: The halakha in the mishna is based upon the assumption that a woman knows that second-tithe money is not desacralized by her acceptance of the betrothal, and it is as though she has agreed that she would ascend and eat it in Jerusalem.
ר׳ חננאלרש״יר' אברהם מן ההרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במזיד קידש – דכיון דליכא טעות משום קנסא לא אמרי רבנן דליבטול.
אמר ר׳ אלעזר – מתניתין ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת כו׳ ולא נתכוונה להוציאו לחולין אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) דיודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו.
אשה יודעת – פי׳ קסבר הואיל ואשה שייכא נמי במעשר שני יודעת כל הדינין. ואותביה והרי בהמה טמאה דאדם יודע וכו׳ כלומר כולהו שייכי במעשר ולדידך כל בני אדם יודעים כל הדינים. ושאני הכא באשה חברה כלומר סתמא דאינשי ונשי אע״ג דשייכי בעניינא לא בקיאי בכולהו דינין דההוא עלמא ומתני׳ איירי באשה שלמדה מ״ש כל דיניו. ומיהו לאו בדם טומאתה וטהרתה שהיא סופרת לעצמה ובעלה נשען עליה. כל אשה היא חברה לגבי הא מילתא ואם טמאה את עצמה מדם שראתה שוב אינה יכולה לומר שאותו דם הוא ממכה שיש לה במקור כמו שבארנו פ׳ תנוקת. ומהכא חזינן בהדיא דבמאי דשייכי חדא דינא אית להו עם שאר אינשי דלא גמירי דהא דשאינה חברה דינה שוה עם סתם מוכר שמכר לו בהמה טמאה והכי משמע הך שיטה ומ״ה איצטריך לאוקומי באשה חברה דה״נ אמרי׳ גבי לוקח בהמה טמאה מזיד. ברייתא. שברח המוכר שהדמים בידו.
גמרא והאנן תנן רבי יהודא אומר במזיד קידש ופירש״י דכיון דליכא טעות משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל עכ״ל. ויש לתמוה אסברת המקשה דהא דקנסו רבנן ואמרו דלא הוי זבינא משום דהוי מידי דממונא וכה״ג אשכחן טובא דהפקר ב״ד הפקר משא״כ בקידושין אמאי פשיטא ליה דליבטלו הקידושין ואדרבא בכל דוכתי מקשה הש״ס מי איכא מידי דמדאורייתא הוי קידושין כו׳ ואיצטריך לשנויי דאפקעינהו רבנן לקידושין מיהו היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא פסיקא מילתא ואטו מי עדיף מהא דתנן בפירקין בערלה ואיסורי הנאה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אף על גב דתפסי דמיהן מדרבנן והוה ליה איסורי הנאה ואפ״ה לא החמירו לענין קידושין כ״ש הכא ואפשר דקשיא ליה אהא דקתני במזיד קידש משמע דלכתחלה אין צריך קידושין אחרים לכתחלה דכה״ג מדייק הש״ס בנדרים דף מ״ו בהא דמכרן וקידש בדמיהן ודוחק. מיהו לפרש״י יש ליישב קצת דהכא נמי לענין יחזרו דמים למקומן אף על גב דמדינא חל קדושת מעשר על הבהמה אפ״ה משום קנסא הפקיעו חכמים קדושת מעשר מהבהמה וא״כ ה״נ לענין קידושין הוי ליה להחמיר להצריך קידושין אחרים כ״ז יש ליישב בדוחק לפי שיטת רש״י משא״כ לשיטת התוספות דעיקר הקנס שמא לא תעלה לירושלים וא״כ אמאי פסיקא ליה להמקשה לבטל קידושי דאורייתא משום חששא זו ויש ליישב בדוחק. מיהו לולי פרש״י ותוספות היה נ״ל לפרש קושיית המקשה בפשיטות דאכתי לא סלקא אדעתא דהמקשה דטעמא דרבי יהודא דיחזרו הדמים למקומן הוי משום קנסא אלא קס״ד דמדינא קאמר ר״י דלא הוי זבינא כלל אי משום דסבר ר״י נמי דמעשר ממון גבוה הוא דהא לא אשכחן בשום דוכתא דפליג רבי יהודה אדרבי מאיר כ״א במתניתין דהכא ועוד דהא בפרק חלק אסקינן דבגבולין מודה רבי יהודה דממון גבוה הוא ובפרק קמא דבכורות נמי אמרינן דסבר רבי יהודה דכיון שהקפידה תורה בכסף צורה אסור בהנאה ומקשה התם נמי מדאמר רבי יהודה במזיד קידש ומשני נמי כדהכא ע״ש וסברת המקשה בזה דסובר רבי יהודה דאין לו רשות לשנות כלל במעשר בגבולין אלא מה שאמרה תורה וצרת הכסף מיהו כבר כתבתי בשיטת רש״י דכ״ע מודו דתפסי מיהו קדושת שלמים בדיעבד אבל כל שלא לקח לשם שלמים לא הוי זבינא כלל מדאורייתא וא״כ מקשה שפיר והתנן ר״י אומר במזיד קידש והיינו כדמקשה בבכורות וה״נ איתא בירושלמי פ״ק דמעשר שני דכל היכא שאין לו רשות למכור אין לקדש בו ע״ש וע״ז משני שפיר אמר ר״א אשה יודעת והיינו כדמשני נמי בבכורות דע״מ שתעלה לירושלים ודאי רשאי למכור כרבי יהודא וה״ה לקדש במאי דביני ביני וכמ״ש לעיל בפיסקא דמעשר שני ובל׳ התוספות בד״ה איהי לא ניחא לה וא״כ ה״נ אפילו קידשה סתם במעות מעשר כיון דאשה יודעת הו״ל כאילו התנה שתעלה לירושלים וע״ז מקשה רבי ירמיה דע״כ ליתא להאי סברא דמסתמא אשה יודעת וה״ל כאילו התנה דא״כ בבהמה טמאה נמי אמאי אמרינן דיאכל כנגדן ואדרבא היה לנו לכוף את המוכר לעלות לירושלים דהא ה״ל כאילו התנה ומשני דודאי לא הוי כאילו התנה אלא הכא באשה חבירה דידעה ומכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש בסמוך בל׳ התוספות דע״כ לית ליה לר״י דמתניתין דיאכל כנגדן כן נ״ל נכון לולי שרש״י ותוספות לא פירשו כן ועם כל זה לא נמנעתי לכתוב כיון דסוגיא דשמעתין בהכי רווחא וסוגיא דבכורות מסייע לי ודו״ק:
תוספות בד״ה אבל במתכוון כו׳ פי׳ בקונטרס כו׳ וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן כו׳ עד סוף הדיבור. ולענ״ד נראה ליישב שיטת רש״י לא׳ א׳. דמה שהקשו אטו ברשיעי עסקינן דמלבד שאין זו קושיא כ״כ דאף דלשון מזיד בכל מקום היינו ברשיעי מ״מ כאן אין הכרח לפרש דאיירי ברשיעי דנהי דלענין להוציאה לחולין הוי מזיד מ״מ בהא מיהא טעי שסובר שרשאי לזקוף דמי המעשר במלוה ויאכל כנגדן בירושלים וזה מוכרח דאלת״ה תיקשי יותר לפירוש התוספות דהאי במתכוין היינו שהתנה עם המוכר שיהא המעות בקדושה ויעלה לירושלים דא״כ הא דאמר רבי יהודא בתוספתא שהביאו התוספות בדיבור הקודם בפירות טמאים דבמזיד נמי יחזרו הדמים למקומן והנהו פירות טמאין היכי דמי אי בהתנה עם המוכר שיעלה המעות לירושלים מאי איריא פירות טמאין אפילו טהורין נמי יחזרו דמים למקומן כיון שאין אנו מאמינים לו ואדרבה בפירות טהורין חיישינן טפי שלא יאמין לנו כמ״ש התוספות ואי בקנה הפירות טמאין להוציא לגמרי מעות מעשר לחולין תיקשי להו נמי אטו ברשיעי עסקינן ומה״ט גופא שהקשו לפרש״י דהא לר׳ יהודא לקוח בכסף מעשר אינו נפדה אע״כ דאיירי בהכי שרוצה לזקוף דמי המעשר במלוה ולאכול כנגדן וא״כ ה״ה לפרש״י. וקושיא השניה שהקשו מאי לפני עור איכא הכא נ״ל דרש״י נמי לאו דוקא בלאו דלפני עור איירי אלא לישנא קלילא בעלמא נקיט ואיסורא וקנסא דרבנן הוא משום שנותן מכשול כדמסקינן בשמעתין להדיא האי לישנא לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואדרבא לפירוש התוספות דהקנס הוא לפי שאין אנו מאמינין לו לא שייך האי לישנא שפיר. וקושיא השלישית שהקשו כיון שהבהמה נתפסת בקדושה וכי משום קנס נאמר שיאכלנה חוץ לירושלים כבר כתבו מהרש״ל ומהרש״א ז״ל דקושיא זו נמי קשה לדידהו בהא דאמרינן דבדיעבד לא נתחלל משום גזירה שמא יגדל ונדחקו ליישב ואין צורך לכפול הדברים דעכ״פ לפי פירושם אין כאן מקום להקשות על רש״י. ובר מן דין נ״ל דמה שכתב רש״י דהמוכר יודע שהמעות מתחללי׳ על הבהמה כו׳ לאו משום דלקושטא דמילתא מתחללות שיתפוס הבהמה בקדושה דמהיכי תיתי נאמר שיתחלל בעל כרחו כיון שהוא אינו רוצה בכך ולכאורה בכל דיני חילול דהקדש ומעשר לא אשכחן חילול בלא כוונה לבר משביעית דתופס דמיו אלא דכוונת רש״י היא לפי שהמוכר יודע דמעות בעלמא מתחללים על הבהמה אם רוצה הלוקח בכך ואם כן סבר המוכר דאיהו לא עביד איסורא שמוכר לו דבר הראוי להתחלל ומשום הכי המעות שבידו חולין והלה יאכל כנגדן ובאמת שזה אסור דעיקר המצוה שיעלה הבהמה לירושלים לשם שלמים וא״כ עבר על לפני עור באיסור דרבנן כדפרישית. וקושיא הרביעית שהקשו מאי פריך והאנן תנן הא לא דמי כלל כו׳ אבל הכא האשה אומרת שתוליכני לירושלים כו׳ עכ״ל. ולא ידענא אמאי פשיטא להו דהמקשה הוי סבר דאיירי שהאשה אומרת שתוליכני לירושלים ואדרבא טפי משמע דמקשה הוי סבר דקידושין הוי בגבולין והתרצן הוא דמשני דע״מ שתוליכני לירושלים קיבלה מכלל דהמקשה לא הוי סבר הכי וכדמשמע נמי הסוגיא דפ״ק דבכורות ועיין מ״ש בזה בדף נ״ג ע״ב בלשון התוספות בד״ה איהו לא ניחא ליה ועוד יישוב אחר על זאת הקושיא אבאר בסמוך בלשון התוספות בד״ה מתקיף לה:
בא״ד לכך פר״י אבל במתכוון כו׳ כלומר שהתנה עם המוכר. וקשיא לי א״כ מאי בין שוגג בין מזיד דקאמר רבי יהודה דבשלמא לפרש״י נהי דלשון מתכוון לא שייך בשוגג מ״מ בהא דקונה אותה לשם חולין שייך שפיר בין שוגג בין מזיד כמו שפירש״י בעצמו משא״כ לפי׳ התוס׳ הא מילתא דהתנה עם המוכר לא שייך כלל בשוגג א״כ בין בשוגג אין לו ענין כלל במימרא דר״י ויש ליישב בדוחק דלענין דינא קאמר דבמזיד שהתנה עם המוכר הוי כמו בשוגג גמור דיחזרו דמיו לקומן ועוד כל שהוא מזיד מסתמא התנה כן נ״ל ועדיין צ״ע ומה שיש לדקדק עוד בדבריהם נתבאר בדברי הקודמים ומה שהקשיתי לפירושם מההיא דפירות טמאין אפשר ליישב דבפירות טמאין איירי ודאי שקנה אותן לשם חולין ולא שייך לומר אטו ברשיעי עסקינן דאפשר שהיה בדעתו לאכול כנגדן דכיון דלא חזו למעשר אפשר דלא מיקרי לקוח בכסף מעשר ונפדין דמעיקרא אדעתא דהכי כו׳ משא״כ בבהמה טהורה ופירות טהורין קשיא להו שפיר אטו ברשיעי עסקינן דלא שייך בהו דאדעתא שיאכל כנגדן קנינהו כיון שהם בעצמן ראויין לחול עליהן קדושת מעשר כן נ״ל ליישב בדוחק ועדיין צ״ע:
ותוהים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו שר׳ יהודה אומר שמעשר שני אם הוציאו במזידקידש בו את האשה, ואין אומרים שהוא כקנין שהמיקח בטל! אמר ר׳ אלעזר: צריכים לפרש כי אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידה, על ידי עצם הקידושין, במה שהסכימה לקבל את המעשר השני בקידושיה, והרי זה כאילו היה תנאי מפורש שהיא עולה ואוכלתו בירושלים.
The Gemara questions this statement: But didn’t we learn in the mishna that Rabbi Yehuda says: If the second tithe was used intentionally, he has betrothed the woman with it, and the betrothal, which is a type of acquisition, is effective? Rabbi Elazar said: The halakha in the mishna is based upon the assumption that a woman knows that second-tithe money is not desacralized by her acceptance of the betrothal, and it is as though she has agreed that she would ascend and eat it in Jerusalem.
ר׳ חננאלרש״יר' אברהם מן ההרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַתְקֵיף לַהּ ר׳רַבִּי יִרְמְיָה וַהֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת דְּאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן וּתְנַן אאֵין לוֹקְחִים בְּהֵמָה טְמֵאָה עֲבָדִים וקרקעו׳וְקַרְקָעוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אפי׳אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְאִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

Rabbi Yirmeya objects to this: But there are cases of a non-kosher animal, slaves, or land, with regard to which a person knows that second-tithe money is not desacralized by being used to purchase them, and we learned in a mishna (Ma’aser Sheni 1:7): One may not purchase a non-kosher animal, slaves, or land with second-tithe money, even in Jerusalem. And if one did purchase them, he must eat other food corresponding to their value. He must take an equivalent sum of money and use it to desacralize the money in the seller’s possession, after which he proceeds to bring this money to Jerusalem and use it to buy food, which he will then consume. In this case, the seller is also presumably aware that the money is second tithe and that he himself will need to take it to Jerusalem, as was presumed in the case of the betrothed woman, so why is the halakha not the same?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והרי בהמה טמאה דאדם יודע כו׳ – דאיכא למימר כי שקיל להו למעות אדעתא לאסוקינהו לירושלים שקיל להו ותנן יאכל כנגדן הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד מוכר יהו מחוללות על אלו ויעלם ויאכלם בירושלים.
מתקיף לה ר׳ ירמיה והלא בהמה טמאה – שאינה ראויה להתחלל עליה מעות ואפילו הכי קאמר יאכל כנגדן ולא אמרינן אדם יודע ואם כן גבי אשה נמי הוה ליה למימר דבעל יאכל כנגדן בירושלים ופירש בקונטרס דיאכל כנגדן רוצה לומר והלוקח יקח מעות משלו ויאמר כ״מ שהמעות ביד המוכר יהו מחוללים על מעות אלו ויעלם ויאכלם בירושלים והקשה רבי יצחק בן אברהם הא מוקמא לה בסמוך כשברח המוכר וא״כ היאך הוא יכול לחללם והרי אין אדם מחלל דבר שאין ברשותו כדאמר בפרק מרובה (ב״ק דף סט.) בשמעתא דצנועין דפריך לר׳ יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך מהאי דצנועין שהיו אומרים כל הנלקט מזה יהו מחוללין על מעות הללו אלמא דמשוה חלול להקדש ומשני כל המתלקט ופירש ריב״א דאין זה אלא קנסא דקנסוהו ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר והר״ר מאיר מפרש שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והוי כמו שליח והכי נמי אמרינן בנדרים (דף לו:) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ועד כאן לא מיבעיא ליה התם אלא משום דאמר ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצא לחולין אם יאכל הלוקח כנגדו אע״פ שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שלוחו ויחללנו.
הא דאמרינן: יאכל כנגדן בירושלים. פירש רש״י יאכל לוקח כנגדן, ואומר יהו מעות אלו מחוללות על מעות אלו כל מקום שהן. והקשו בתוס׳ דבמרובה (ב״ק סט.) בשמעתא דצנועין, משמע שאינו יכול לחלל מה שאינו בידו, ואף על גב דפליגי צנועין אדר׳ יוחנן התם דסבירא להו דמחלל, אנן קיימא לן כר׳ יוחנן דלית ליה דצנועין, ופירוש הם ז״ל דקנסא בעלמא הוא, וכדאמרינן בסמוך דקנסינן ליה למוכר, וקשיא לי דאם כן מאי קא מקשינן מאי חזית דקנסת ליה למוכר, ליקנסיה ללוקח, דהא על כרחין מעות שביד מוכר בקדושתייהו קיימי, ואפילו קנסת ליה ללוקח לעלות ולאכול כנגדן בירושלים, אכתי מעות שביד מוכר צריכין לאכול בירושלים. ויש לומר דהכי קאמר נקנסין ללוקח, וכיון דאיתיה למוכר ניתי מוכר מעות שבידו ויחלל אותם לוקח על מעותיו ויעלה ויאכלם בירושלים.
לקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אף בירושלם הואיל ולא לאכילה ושתיה או סיכה ניקחו בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ואם ברח המוכר יאכל כנגדן על הדרך שביארנו ושמא תאמר בזו הדין כך הואיל ובירושלם לקח וכל שניקח בכסף מעשר בירושלם דרך מקח הוא ולא דרך חלול ליתפש הקדשה על הניקח ואם כן כל שלקח דבר שאינו ראוי אינו מקח ונשארו המעות בקדשתם והרי האיסור ביד המוכר וראוי לקנסו להחזיר ולבטל המקח אבל למעלה כשלקח בהמה טהורה בתורת חלין בחוץ לירושלם למה יחזרו הדמים והלא כל הניקח חוץ לירושלם דרך חלול הוא ונמצאת הבהמה נתפשה לקדשה והיא ביד הלוקח והיה לנו לקנסו לעלות ולאכול כנגדן ולא לקנוס את המוכר לבטל את המקח פירשוה גדולי הרבנים מפני שהמוכר מכיר שלאכלה חוץ לירושלם היא לוקחה אחר שהוא נמהר כל כך ליקח ועובר על לפני עור:
וכן יש שואלים בסוגיא זו שיש ללמוד ממה שביארנו ביאכל כנגדן שיכול אדם לחלל קדשת מעות שאינם בידו על שאינם בידו וכן נראה בשלישי של סכה במה שאמרו אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ליקח ממנו פירות ואם מסר צריך שיאמר מעות אלו שמסרתי לעם הארץ מחללים על פירות שבביתי ויכנסו הפירות לקדשה תחתיהם וכן במסכת יבמות פרק האשה נראה שאפילו הקדש של חברו אדם יכול לפדותו על מעות שלו ואף בלא דעת בעלים ואם כן מה הוצרכו בשביעי של קמא בענין גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש וכו׳ שהקשה לו מחלול כרם רבעי שהצנועים היו אומרים כל הנלקט היום יהא מחולל על מעות אלו ותירצוה בכל המתלקט ומכל מקום איפשר שזו שבכאן קנס הוא ולא חלול גמור והוא שאמרו יאכל כנגדן ולא אמרו יחלל ויאכל כנגדן ואף זו של סכה אינה אלא תקנת חכמים במקום שאין יכול לעשות תקנה אחרת חשובה ממנה וזה שביבמות שאני הקדש שהוא לגבוה ובעלים ואחרים שוים בו אבל מעשר שני ורבעי ושביעית שהבעלים נהנין מהם אין מן הדין לחללם אלא ברשות בעלים ועל מה שבידו אלא שתקנת חכמים היא:
אין לוקחין בהמה טמאה וכו׳ – לאו דוקא הני דאפי׳ חלוק ומכנסים נמי והכי קתני ברי׳ פרק שני דמעשר ב׳ ניתן לאכילה ושתיה וסיכה זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה אין לוקחין ממנו. ותי׳ הא מנ״ל אי משום דרשי׳ בפ׳ בכל מערבין מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע היינו דוקא לחלל המעות עליהן אבל במקום שאין המעות מתחללין בגון שאותו שמוכר לו המלבושים רוצה לאכול המעות בירושלם לא שמעינן מהתם שיהא אסור. ונ״ל לאסרו מהאי טעמא דשמעתין לפי שהמוכר לא ידע שהמעות בקדושתם ואתי לאכלן חוץ לירושלם ומיהו אין טעם זה מספיק לאדם חבר דידע. ובירושלמי דמסכת מעשר שני ובמסכת שבת דריש לא נתתי ממנו למת במה אנו קיימים אם להביא לו ארון ותכריכים אפי׳ לחי אסור אלא איזהו דבר שאסור למת ומותר לחי הוי אומר זה סיכה וק׳ דתנן במסכת מעשר שני לא נתתי ממנו למת להביא לו ארון ותכריכים משמע הא לחי מותר וי״ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור כדפרי׳ טעמא אע״ג דהירושלמי קאי אקרא אסמכתא בעלמא נקטיה:
יאכל כנגדן בירוש׳ – פירש״י שהמעות שהם בכל מקום יתחללו על אלו והק׳ ריב״א דבמרובה בשמעתא דצנועים משמע שאין יכול לחלל דבר שאין בידו אע״ג דצנועים פליגי התם ק״ל כר׳ יוחנן דלית ליה כצנועים ואו׳ דקנסא בעלמא הוא וכן מוכח בסמוך דקנסי׳ ליה למוכר ועי״ל שיכול לחלל המעות שביד המוכר מידי דהוה אפודה מעשר שני של חבירו דפדוי משום דזכות הוא לחבירו וזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי צנועים ליכא למימר הכי לפי שהכרם רבעי אינו של עניים כי שלא כדין לקטוהו ואפי׳ הן לא יוכלו לחלל וזכיה אינה מועלת מטעם שליחות:
מתקיף לה רבי ירמיה והרי בהמה טמאה עבדים וקרקעות דאדם יודע שאין מעות מעשר שני מתחללין ותנן אין לוקחין בהמה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני ואם לקח בין בשוגג בין במזיד לא נתחללו ויאכל הלוקח כנגדן בירושלים כדי שיהיו חולין ביד המוכר ואמאי לא אמרי׳ דבמזיד מיהו מוכר סבור וקיבל כיון דאמרת דאשה יודעת כ״כ שאין מעות מ״ש מתחללין במקח וממכר במזיד דין הוא דלידע מוכר דאינן מתחללין בבהמה טמאה מיהת ופרקינן דלעולם לא ידע מוכר שאין מתחללין בזה ולא בזה ומתט׳ באשה חברה עסקינן דידעה והאי יאכל כנגדן דקאמרי׳ היינו שלוקח מעות אחרות או בהמה טהורה ומחללין עליהן באותן מעות בכל מקום שהם וכי תימא וכיון דלא הוה ברשותיה היכי מצי עביד הכי דהא אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו ואיכא למימר דלא אתו לידיה דמוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והיה סבור שיצאו לחולין ואלו איתיה קמן נימא ליה דליהדרינהו ללוקח הוה מהדרי להו וכיון דטעותא הוא לא היה מעכב להו כפקדון חשיב גביה שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו מעשר בכל מקום שהוא מה שאין כן בגזלן דאי אמרינן ליה דלהדרה לגזילה לא הוה ציית לן.
גמרא במעות מעשר שני ואם לקח כו׳ כצ״ל:
גמרא מתקיף לה ר׳ ירמיה והרי בהמה טמאה דאדם יודע כו׳ ותנן אין לוקחין בהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן. וקשיא לי אכתי מאי מקשה אדר׳ יהודה דלמא הא מתניתין דאין לוקחין ר״מ היא דס״ל מעשר ממון גבוה הוא ואין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אפי׳ ע״מ שיעלנו הלה לירושלים כדאיתא ריש פ״ק דמעשר שני וא״כ לא שייך בהו מכירה בכה״ג והא דאמרינן יאכל כנגדן ולא אמרינן יחזיר דמים למקומן הא אוקמינן בסמוך כשברח ומש״ה קנסינן ללוקח דאיכא איסורא משא״כ ר׳ יהודה דאמר במזיד קידש לשיטתיה דמעשר ממון הדיוט ומותר למוכרו ע״מ שיעלנה הלה לירושלים וכיון דליכא איסורא כלל אמאי נקנסיה שיאכל כנגדן ולכאורה היה נ״ל בזה לחלק ולומר דאפי׳ ר״מ לא קאמר דמע״ש אין מוכרין אלא במעשר ממש ולא במעות מעשר אלא דבמנחות דף פ״ג משמע להדיא בדר׳ אלעזר גופא דאיירי הכא אפילו במעות מעשר איירי ר״מ דלית בהו דין מכירה כלל ואפילו לשלמים אינו נתפס ע״ש לכך נ״ל דאדרבה מש״ה גופא לא מצינן לאוקמא כל הני משניות דהלוקח בהמה ופירות וההיא דאין לוקחין עבדים כר׳ מאיר דלר״מ אין בהם מכירה כלל אפילו לקנות שלמים אלא דוקא דרך חילול כאותה ששנינו מי שהיה לו פירות בירושלים ולחבירו מעות אומר הרי פירות הללו מחוללין משמע דוקא דרך חילול וה״ה איפכא וכן בההיא דלולב הגזול דאיירי בה ר״מ קתני דרך חילול אלא דנ״ל דוחק לאוקמי כל הני מתניתין דלא כר״מ ועוד דהא רישא דמתניתין בהאי פירקא גופא ר״מ היא דאמר מעשר שני אין מוכרין אותו ובתר הכי תני כל הני ועוד דהרמב״ם ז״ל פסק כר״מ ואפ״ה מייתי כל הני מתניתין. לכך נלע״ד ליישב בשיטת רש״י דהכא לא איירי שהתנה כלל ע״מ שיעלה לירושלים אלא בסתם מקח איירי ואפ״ה משני ר״א כיון דאדם יודע מסתמא אדעתא דהכי נעשה המקח והקידושין שתעלה לירושלים ואהא מקשה רבי ירמיה שפיר דע״כ ליתא להאי סברא מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה כו׳ ואפילו אי מוקמת לה כר״מ קשיא נמי אי ס״ד דע״מ שיעלה לירושלים יהיב ליה והמקח בטל מדאורייתא לר״מ כיון דממון גבוה הוא א״כ אין כאן מקום לומר דיאכל כנגדן אפילו כשברח דאדרבא כה״ג אתי לידי תקלה דמאחר שיאכל כנגדן יסמוך המוכר ע״ז ויוציא המעות לחולין ואתי לידי תקלה דאיסור דאורייתא ולא שייך קנסא בכה״ג בדאוריית׳ ואדרבה הו״ל לעקור ולבטל המקח לגמרי אע״כ דליתא להאי סברא דאדם יודע ולא אמרינן בשום דוכתא דע״מ שיעלה לירושלים יהבינהו אלא היכא שהתנה וא״כ שפיר מיתוקמא כולה מתניתין אפילו כר״מ ואפ״ה לא אמר דליבטל המקח משום ההיא דאין מוכרין דהכא לאו מכירת מעשר הוא אלא שרוצה לחלל המעות על הבהמה ומש״ה אמרינן דיאכל כנגדן והדרא קושיא לדוכתא דכ״ש לרבי יהודא הל״ל באשה דיאכל כנגדן או שיחזרו דמים למקומן והא ודאי לית ליה כמו שאבאר כן נ״ל ודוק היטב ועדיין צ״ע:
תוספות בד״ה מתקיף לה כו׳ וא״כ גבי אשה נמי הל״ל דבעל יאכל כנגדן עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי אתקפת׳ דרבי ירמיה ואמאי איצטריך לדחוקי נמי דאיירי באשה חבירה דהא בפשיטות מצי לתרץ דהא דאמר ר״י במזיד קידש היינו משום הא גופא דס״ל דהבעל יאכל כנגדן מיהו לפרש״י ומהר״ם א״ש דאי ס״ד דבמזיד הבעל יאכל כנגדן א״כ בשוגג אמאי אמר ר״י לא קידש ואוקימנא לעיל משום קידושי טעות משום טירחא דאורח׳ ואונסא דאורחא ואי ס״ד דיאכל כנגדן לא שייכי הנהו טעמי אבל לפירוש ריב״א אף על גב דיאכל כנגדן משום קנסא מ״מ המעות ג״כ בקדושה א״כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא היינו טעמא דרבי יהודה דבמזיד קידש ואין ה״נ שהבעל יאכל ג״כ כנגדן ואין זה ענין לבטל הקידושין כלל כיון שהיא תקיים תנאה ותעלה המעשר לירושלים ובשוגג לא קידש דה״ל קידושי טעות משום טירחא ואונסא דאורחא ונ״ל דלריב״א לא מפרשינן אתקפתא דרבי ירמיה כמו שפירשו התוספות דהא יש לפרש בענין אחר בפשיטות דרבי ירמיה בעי לאוכוחי דליתא כלל להאי סברא דאדם יודע דאי ס״ד אמרינן אדם יודע אמאי אמרינן התם בבהמה ועבדים טמאין יאכל כנגדן משום קנס ואמאי הא כיון דאדם יודע ואדעת׳ דלעלות לירושלים מכר בוודאי יקיים תנאו ויעלה לירושלים כיון שיודע שאין מתחלל על בהמה טמאה אע״כ דסתם בני אדם אינן יודעין במה מעשר מתחלל ובמה אינו מתחלל ומש״ה קנסינן ליה שיאכל כנגדן כשברח המוכר דאל״כ קנסינן למוכר וא״כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי אמר ר״י במזיד קידש ואף שהתוס׳ לא רצו לפרש כן אתקפתא דר׳ ירמיה היינו משום דלישנא דאתקפתא משמע להו טפי כפירושם אבל לפי׳ ריב״א ודאי צריך לפרש כדפרישית ודוק היטב:
בא״ד והקשה ריב״א הא מוקמינן לה בסמוך כו׳ וא״כ היאך הוא יכול לחלל כו׳ כדאמר בפרק מרובה בשמעתא דצנועין כו׳ עכ״ל. ולמאי דפרישית בל׳ הגמרא דההיא דאין לוקחין עבדים היינו כרבי מאיר א״כ בלא״ה לא קשה מידי דהא בהאי שמעתא דצנועין גופא מסקינן התם ע״ב דאם נאמר דצנועין ס״ל כר״מ דמעשר ממון גבוה ואפ״ה לענין פדיון אוקמוה ברשותיה מש״ה מצי לחלל ג״כ אפילו בשאינו ברשותו ע״ש. מיהו יש לפרש קושיית ריב״א כיון דהכא אליבא דר״י קיימינן דאמר במזיד קידש ומקשה רבי ירמיה דהל״ל יאכל כנגדן א״כ מקשה ריב״א שפיר דאליבא דר״י לא שייך לומר יאכל כנגדן משא״כ למאי דפרישית בסמוך דלפי׳ ריב״א גופא מפרש האתקפתא דרבי ירמיה איפכא ואדהתם קאי דליתא להאי סברא דאדם יודע לכ״ע וכדפרישית נמי בלשון הגמ׳ דמדר״מ נשמע לדר״י דבהאי סברא לא פליגי א״כ אין מקום לקושית ריב״א ויש ליישב ודו״ק מיהו בלא״ה מתרץ מהר״ם שפיר ליישב פירש״י ועיין עוד לקמן ע״ב:
מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ ירמיה: והרי בהמה טמאה, עבדים וקרקעות, שאדם יודע שאין מעות מעשר שני מתחללין עליהן, ותנן [ושנינו במשנה]: אין לוקחים (קונים) בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים. ואם לקחיאכל כנגדן, כנגד דמיהם, פירות אחרים, כלומר, שיקח מעות באותו סכום ויחלל את המעות שביד המוכר על מעות אלו ויעלם לירושלים ויקנה בהם דבר מאכל, ואם אנו אומרים שאדם יודע שאין הכספים מתחללים על בהמה טמאה מדוע לא נאמר שהמוכר יודע שהכסף שבידו הריהו כסף מעשר שני, והוא עצמו מעלהו ואוכלו בירושלים, כדרך שאמרנו באשה?
Rabbi Yirmeya objects to this: But there are cases of a non-kosher animal, slaves, or land, with regard to which a person knows that second-tithe money is not desacralized by being used to purchase them, and we learned in a mishna (Ma’aser Sheni 1:7): One may not purchase a non-kosher animal, slaves, or land with second-tithe money, even in Jerusalem. And if one did purchase them, he must eat other food corresponding to their value. He must take an equivalent sum of money and use it to desacralize the money in the seller’s possession, after which he proceeds to bring this money to Jerusalem and use it to buy food, which he will then consume. In this case, the seller is also presumably aware that the money is second tithe and that he himself will need to take it to Jerusalem, as was presumed in the case of the betrothed woman, so why is the halakha not the same?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא הָכָא בְּאִשָּׁה חֲבֵירָה עָסְקִינַן דְּיָדְעָה.

Rather, it must be that here, in the case of the mishna, we are dealing with a woman devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes [ḥavera], who knows the laws of tithes, and accepts it for betrothal with the awareness that she must take it to Jerusalem. An ordinary person, however, is not well-versed in these halakhot, so in the case of the purchase of an animal the seller thinks that the second-tithe money has been desacralized through the purchase of the non-kosher animal.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מתני׳ באשה חבירה עסקינן דידעה – שאין מעשר שני מתחלל ע״י קידושיה ועולה ואוכלתן אבל סתם מוכר לא ידע שאין מעשר מתחלל על בהמה טמאה.
אלא יש לומר כי הכא [כאן] באשה חבירה (מלומדת) עסקינן [עוסקים אנו] דידעה [שיודעת] את דיני המעשר, והיא אכן מקבלת אותם על דעת כן. אבל סתם אדם אינו יודע, והמוכר סבור שנתחללה קדושת המעות על הבהמה הטמאה.
Rather, it must be that here, in the case of the mishna, we are dealing with a woman devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes [ḥavera], who knows the laws of tithes, and accepts it for betrothal with the awareness that she must take it to Jerusalem. An ordinary person, however, is not well-versed in these halakhot, so in the case of the purchase of an animal the seller thinks that the second-tithe money has been desacralized through the purchase of the non-kosher animal.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר מָר אִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן וְאַמַּאי יַחְזְרוּ דָּמָיו לִמְקוֹמָם כִּי הָתָם.

The Master said: If one did purchase them, he must eat other food corresponding to their value. The Gemara asks: But why should he do so? Why not say that the money must return to its place, just as was the ruling there, as Rabbi Yehuda said with regard to one who acted with intent to desacralize the second tithe, where the seller was penalized for acquiescing to the sale?
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי התם – כדאמרן גבי לוקח בהמה טהורה מזיד.
אמר מר אם לקח יאכל כנגדן – ואמאי כיון דטעותא היא דסובר מוכר שיצאו לחולין לימא יחזרו דמים למקומן כי התם. ופרקינן דאי איתיה למוכר קמן הכי נמי הכא במאי עסקינן בשברח. פירוש לאו דוקא ברח אלא לומר דליתיה קמן אמרי׳ הא לא ברח מאי קנסינן ליה למוכר להחזיר המעות לאו דוקא דקנסינן דהא פרישנא דהא לאו קנסא הוא אלא דינא דטעותא הוא והדר אלא דמשום דאפשר למעבד תקנתא אחריתי לומר ללוקח שיאכל כנגדן כי אמרינן למוכר דליהדר מעות מחזי כקנסא ואמאי ליקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן וכי תימא ומאי שנא דפריך לה הכא אדייקא ולא פריך לה אמתניתין דלעיל דקתני בהדיא יחזרו דמים למקומן דאיכא למימר דהשתא אתרווייהו פריך אהא דהכא ואמתניתין דלעיל והא דנטר עד הכא אומר מורי נראה משום דעד השתא לא היה ידע דאיכא תקנתא למיקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן ומכיון דחזא במתניתין דהכא דהיכא דליתא למוכר קנסינן ללוקח קשיא ליה אפילו איתיה למוכר נמי אמאי לא קנסינן ליה ללוקח נמי ופריק דבשלמא מתני׳ דלעיל כיון דתרווייהו שוגגין או חד מנייהו והוי מקח טעות דינא הוא דליהדר אבל הא בתרייתא אפילו בשניהם יודעי׳ שמעי׳ דהא פרכינן מינה גבי קדושין וכיון דליכא מקח טעות ואי אמרי׳ דליהדרו משום קנסא הוא כנ״ל וקמא עיקר דבהא נמי המוכר טועה כסבור שהמעות מתחללין כדאיתא לעיל להדיא ומסתברא דכל היכא דאיתיה לאיסורא התם קנסינן כל היכא דאפשר ואיסורא ברשות מוכר הוא שמעות המעשר ברשותיה ומ״ה כי איתיה קמן דאיפשר למיקנסיה קנסינן ליה.
גמרא אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו דמי׳ למקומן כי התם ופרש״י כדאמרן גבי בהמה טהורה מזיד עכ״ל. וקשיא לי הא כבר שנינן לעיל דאדם יודע ואתקיף עליה מהאי דאין לוקחין ונהי דמוקי באשה חבירה אכתי אית לן למימר הדר ביה מהאי סברא וא״כ שלשה חלוקים בדבר דבבהמה טהורה כיון דלא שייך לומר אדם יודע יחזיר דמיו למקומן משא״כ בבהמה טמאה ועבדים כיון דאיכא למימר דאדם יודע וע״מ שיעלה לירושלים מכר לא קנסינן ליה רק קנסינן ללוקח שיאכל כנגדן אבל באשה חבירה דידעה וליכא איסורא כלל לא קנסינן לא לאיש ולא לאשה ומשום הכי אמרינן במזיד קידש. תו קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי בשברח משום האי קושיא דנימא יחזרו דמיו למקומן כי התם האיכא למימר דההיא דאין לוקחין היינו כת״ק דרבי יהודא דאמר במזיד תעלה ותאכל במקום דהיינו נמי יאכל כנגדן ולית ליה הא דר״י דאמר יחזיר דמיו למקומן דהא קי״ל דכל מקום שאמר ר״י במה היינו לחלוק ואף על גב שכתבו התוספות בפרק לולב הגזול דאשכחן נמי במה לפרש וההיא דהכא היינו לפרש אכתי היא גופא תקשי מנ״ל למקשה דלמא במה דהכא נמי לחלוק. ולקושיא ראשונה יש לתרץ לפי מאי דפרישית בסמוך דע״כ מאתקפתא דרבי ירמיה הדר ביה הש״ס דלא אמרינן כלל אדם יודע דאל״כ לא ה״ל למיתני יאכל כנגדן וקושיא השנייה יש ליישב ג״כ למאי דפרישית דההיא מתניתין דאין לוקחין כרבי מאיר דסתם משנה ר״מ א״כ מקשה הש״ס שפיר דכיון דלר״מ מעשר שני אין מוכרין אותו כלל כ״ש דבבהמה טמאה ועבדים הל״ל דיחזרו דמיו למקומן כיון דלא הוי מכירה כלל ומדר״י שמעינן לר״מ במכ״ש. כן נ״ל נכון לפי שיטת רש״י ותוספות דממזיד מקשו אבל לולי דבריהם היה נ״ל ברור דהא דמקשה הכא ואמאי יחזרו דמיו למקומן כי התם לאו ממזיד מקשו אלא משוגג דלכ״ע קתני יחזיר דמיו למקומן וה״נ כיון דהדר ביה מסברא דאדם יודע ואסיקנן דאינו יודע א״כ ה״ל המוכר והלוקח שוגגים ויש לו לבטל המקח כן נ״ל ברור וראיה ברורה דהא בירושלמי אמתניתין דהלוקח בהמה שוגג יחזיר דמיו למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום מקשי תמן תנינן אין לוקחין בהמה טמאה כו׳ ואם לקח יאכל כנגדן והכא את אמר הכין א״כ ע״כ דאשוגג מקשה דהא מילתא דר׳ יהודא דמזיד יחזיר דמיו למקומן ליתא התם וכן פירש המפרש לירושלמי שם דאשוגג קאי התם ומשני נמי כשברח כי הכא ואף שיש לי פירוש אחר בירושלמי דאמים ומלח ופירות שאינו יכול להגיע לירושלים מקשה מ״מ בהכי ניחא לי טפי לולי שרש״י ותוס׳ לא פירשו כן ודוק היטב:
ועל מה שאמר מר [החכם]: אם לקח יאכל כנגדן שואלים: ואמאי [ומדוע] יעשה כן? נאמר שיחזרו דמיו למקומם, כי התם [כמו שאמרנו שם] בקונה בהמה במעות מעשר שאפילו ידע שהם מעות מעשר — קונסים את המוכר שיחזיר את המעות!
The Master said: If one did purchase them, he must eat other food corresponding to their value. The Gemara asks: But why should he do so? Why not say that the money must return to its place, just as was the ruling there, as Rabbi Yehuda said with regard to one who acted with intent to desacralize the second tithe, where the seller was penalized for acquiescing to the sale?
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) באָמַר שְׁמוּאֵל

Shmuel says:
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר שמואל:
Shmuel says:
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין נו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין נו., ר׳ חננאל קידושין נו. – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רש"י קידושין נו., תוספות קידושין נו., רשב"א קידושין נו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין נו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר קידושין נו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רא"ש קידושין נו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א קידושין נו., מהרש"ל חכמת שלמה קידושין נו., מהרש"א חידושי הלכות קידושין נו., פני יהושע קידושין נו., פירוש הרב שטיינזלץ קידושין נו., אסופת מאמרים קידושין נו.

Kiddushin 56a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 56a, R. Chananel Kiddushin 56a, Rashi Kiddushin 56a, Tosafot Kiddushin 56a, Rashba Kiddushin 56a, Meiri Kiddushin 56a, R. Avraham of Montpellier Kiddushin 56a, Tosefot Rosh Kiddushin 56a, Ritva Kiddushin 56a, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 56a, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 56a, Penei Yehoshua Kiddushin 56a, Steinsaltz Commentary Kiddushin 56a, Collected Articles Kiddushin 56a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144