תוספות בד״ה ואם לקח כו׳ פי׳ בקונטרס דכופין המוכר כו׳ וא״ת מה קנס הוא זה למוכר כו׳ עד סוף הדיבור. וכתב מהרש״א ז״ל דקושיית׳ אמזיד ע״ש בדבריו ודבריו תמוהין מאד דמאי ענין קושיית׳ לכאן ולמה הוזכרו דברי רש״י לבטלה כיון שאין זה ענין לקושייתם ובאמת לא ידעתי מי הכריחו לכך שהרי דבריהם ברורין שבאו להקשות על פרש״י שכתב כופין המוכר כמו שפי׳ ג״כ מהר״ם ז״ל מלובלין. אלא דלענ״ד אכולה סוגיא קשיא להו בין בשוגג מאי כופין שייך בזה ובין במזיד אמאי אמרינן בסמוך דקנסינן ליה ולכאורה הוי משמע להו דמעיקר הדין כיון שהחילול שלא כדין אף בשוגג לא הוי חילול כלל ומעות מעשר כל היכא דאיתא דין מעשר עליו וא״כ אדרבא אם לא היינו דנין בשוגג דין מקח טעות היה המוכר צריך להעלותן לירושלים אלא שהמוכר טוען טענת טעות על הלוקח ואיפכא מיבעי׳ ליה לרש״י לפרש כופין את הלוקח שיחזור המקח ויטול דמיו ויעלן לירושלים ולפ״ז קשיא להו נמי במזיד אהא דשקלינן וטרינן בסמוך מענין קנס ואמאי הא מעיקר הדין דיחזרו דמים למקומן במזיד כיון דמעות מעשר גביה. וע״ז מתרצין שפיר דמעיקר הדין שיהא המקח קיים בין בשוגג בין במזיד כיון שאין הטעות והאיסור במקח הבהמה אלא במעות הלוקח וא״כ היינו מצריכין להלוקח לחלל המעות שביד המוכר וע״ז כתבו שפיר והיינו דפריך וליקנסי׳ ללוקח דכיון שכן הוא מעיקר הדין א״כ אמאי קנסינן למוכר אדרבא נקנסי׳ ללוקח כיון דעביד איסורא שלא יהא חוטא נשכר כן נ״ל ודו״ק:

בד״ה במזיד תעלה כו׳ וקשה כמאן אתיא כו׳ דהכי איתא בתוספתא כו׳ עכ״ל. והא דפשיטא להו דההיא דתוספתא איירי בגבולין ולא מוקי לה בירושלים היינו כדכתבו בפ׳ לולב הגזול דלא מיתוקמא נמי ברייתא דהתם בירושלים ונהי דמה שכתבו שם משום דבירושלים מותר ליקח בהמה לזבחי שלמים לכתחלה זה לא שייך בהאי תוספתא דשביעית דאדרבא מדנקיט חיה ועוף ובעלי מומין ולא נקיט תמימין משמע דאיירי בירושלים ואפילו לרבנן שרי כיון דחזיא לשלמים אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן להני טעמי דרש״י דוצרת הכסף ולשמא תכחיש אלא כולה מילתא דחכמים משום דשמא יגדל לחוד וסברי בפשיטות דבירושלים לא שייך שמא יגדל כמו שכתבו שם בפ׳ לולב הגזול דמש״ה לא מיתוקמא ברייתא דהתם בירושלים מדמקשה התם אי ס״ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף כו׳ וא״כ אכתי מדפסיקא ליה להמקשה גופא דלא איירי בירושלים אלמא דסובר בפשיטות דבירושלים לא חיישינן לשמא יגדל ולפ״ז ע״כ ההיא תוספתא דשביעית נמי בגבולין איירי וא״כ מקשו הכא שפיר אברייתא דהכא והוצרכו לתרץ דמתוקמא כרבנן ואיירי בתמימה דחויא לשלמים ואפ״ה אסור לכתחלה והיינו ע״כ משום שמא יגדל דהא להתוספות לית להו הני טעמי דוצרת הכסף ולשמא תכחיש ומ״מ משמע להו דבדיעבד אין להחמיר כ״כ בבהמה דחזיא לשלמים מה״ט דשמא יגדל כל זה נ״ל מוכרח לשיטת התוספות ודו״ק:

מיהו לשיטת רש״י שכתבתי יתיישב יותר דאיכא למימר דהתוספתא דשביעית וברייתא דפ׳ לולב הגזול איירי כולהו בירושלים דוקא דלא שייכי טעמי דוצרת הכסף ולא טעמא דשמא תכחיש בטורח הדרך כדפרישית לעיל ומש״ה מוקי תלמודא דהתם טעמא משום שמא יגדל ולפ״ז לא תיקשי נמי מה שהקשו בפ׳ לולב הגזול מהא דטיבעא אפירי לא מחללינן בין לב״ש ובין לב״ה דהא בירושלים ודאי עיקר החילול טיבעא אפירי ונתיישבו ג״כ שאר הקושיות שהקשו שם. ולפ״ן נאמר דבירושלים נמי שייך שמא יגדל כמו שרצו התוס׳ שם לפרש מעיקרא אלא דהוי קשיא להו מהא דמקשה התם אי ס״ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף ומאי קושיא הא בירושלים לא שייך האי טעמא ובעיני יפלא דלכאורה לא קשה מידי דהא למאי דבעי למימר דאיירי במעשר ממש ודאי לא אפשר לאוקמי בירושלים דהא קלטוהו מחיצות ואין פודין אותו אבל למאי דמסיק דאיירי בדמי מעשר שפיר איירי בירושלים ואתיא ככ״ע כן נ״ל לשיטת רש״י:

אחר שכתבתי כל זה אנהרינהו לעיינין מן שמיא וראיתי דמסוגייא דירושלמי סוף פ״ק דמעשר שני משמע דפרש״י ותוספות אלו ואלו דברי אלקים חיים דמעיקרא למאי דבעי לאוקמי ברייתא דלולב הגזול והתוספתא בדמאי דלא שייך ביה טעמא דוצרת הכסף ומתניתין דהלוקח בהמה בשוגג בודאי והוי טעמא משום דאין מעשר שני נפדה בריחוק מקום לכתחלה ובדיעבד שרי והיינו כפרש״י משום דכתיב וצרת הכסף ונתת הכסף וכדפרישית לעיל דרש״י נמי אסיפא דקרא סמיך וכמבואר להדיא בירושלמי אבל לבתר הכי דבעי לאוקמא בירושלמי מתניתין דהלוקח בהמה בשוגג כרבי מאיר ובעי לאוכוחי מהכא דאפי׳ בודאי נפדה בריחוק מקום ולא חיישינן לטעמא דוצרת ומש״ה מתיר ר״מ לכתחלה דהא ר״מ לא חייש נמי לטעמא דשמא יגדל בזכרים והא דקתני הלוקח ה״ה אפילו לכתחלה אלא משום שוגג נקיט הלוקח וא״כ ע״כ ההיא ברייתא דהכא דקתני אין לוקחין לכתחלה היינו משום שמא יגדל וכפירוש התוספות וכולה רבי יהודא קאמר לה ובמה היינו לפרש מיהו מסקנת הירושלמי סוף פ״ק מייתי ברייתא דתני בן ביבי ונתת הכסף בקירוב מקום אתה מחלל ואי אתה מחלל בריחוק מקום והיינו לגמרי כפרש״י וכדפרישית דרש״י נקיט קרא דוצרת הכסף וסמיך אסיפא דקרא ונתת הכסף והיינו למצוה בעלמא כדמוכח בירושלמי דגבי פירות נמי בשוגג הוי מקח טעות משום דאינו מקיים המצוה כתיקונו הא במזיד יעלה הפירות ויאכל במקום דבדיעבד נתחלל וממילא דא״ש נמי ההיא דהגוזל דמדוחק דא״א בענין אחר אפילו לכתחילה שרי ועוד דבלקחה לשם שלמים מודה רש״י דלא שייך ביה טעמא דוצרת ורבי יהודה דאיירי במתכווין לשם שלמים היינו משום שמא תכחיש כן נ״ל נכון וברור בעזה״י ותלי״ת שהנחני בדרך אמת ודו״ק:

בא״ד ואור״י דאתיא כרבנן כו׳ דאיירי בתמימה דחזיא לשלמים כו׳. ולפ״ז הא דקאמר ר״י בד״א במתכווין ולקח תחלה לשם שלמים לאו דוקא אלא בתמימה דחזיא לשלמים אלא דלכאורה הלשון לא משמע כן ועוד דלפ״ז לא אתי שפיר הא דמסיק עלה אבל במתכווין להוציא מעות מעשר שני לחולין ופירשו התוספות בסמוך בד״ה אבל דהיינו שמוסר המעות למוכר שיעלנו לירושלים ובתר הכי קתני סיפא דהאי תוספתא גופא במילתא דר״י אם היתה בעלת מום כו׳ ואיפכא ה״ל למימר בד״א במתכווין לשם שלמים דהיינו בתמימה דחזיא לשלמים אבל אם היתה בעלת מום יחזרו דמים למקומן וכלפי האי סיפא דאבל במתכוון דמפרשים התוספות שמוסר המעות לקדושת מעשר והבהמה לשם חולין ה״ל למיתני ברישא בד״א שלקחה לשם מעשר אבל במתכוון ולקחה לשם חולין. אבל למאי דתני עכשיו לא הוי רישא סיפא ולא סיפא רישא. ולכאורה היה נ״ל דפירוש התוספות דהכא היינו בשיטת רש״י דבסמוך בד״ה אבל במתכווין אלא כיון דהכל מפירוש ר״י לא ניחא לי בהכי וצ״ע ודו״ק ועיין בדיבור הסמוך:

בא״ד והכי נמי איתא בתוספתא כו׳ אם היתה בעלת מום או שהיו פירותיו טמאין כו׳ עכ״ל. ולפירושם בההיא דבעלת מום הטעם משום שמא יגדל ובפירות טמאין כיון דאין ראויין בירושלים משא״כ לשיטת רש״י שכתבתי דבמה היינו לחלוק וא״כ לרבי יהודא בבעלת מום ובפירות טמאין הטעם שוה בהן דמחשבתו ניכר׳ מתוך מעשיו שאינו רוצה להעלותן לירושלים אלא לאכלן בעירו דאי לירושלים ה״ל לקנות בהמה תמימה דחזיא לשלמים דסתם בהמות מעשר בירושלים הויין שלמים כמבואר בכמה דוכתי ועיין עוד בסמוך בד״ה אבל במתכווין דלדעתי מהאי תוספתא דמייתי התוספות הוי תיובתא לדידהו וסייעתא לפרש״י ודוק היטב:

גמרא והאנן תנן רבי יהודא אומר במזיד קידש ופירש״י דכיון דליכא טעות משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל עכ״ל. ויש לתמוה אסברת המקשה דהא דקנסו רבנן ואמרו דלא הוי זבינא משום דהוי מידי דממונא וכה״ג אשכחן טובא דהפקר ב״ד הפקר משא״כ בקידושין אמאי פשיטא ליה דליבטלו הקידושין ואדרבא בכל דוכתי מקשה הש״ס מי איכא מידי דמדאורייתא הוי קידושין כו׳ ואיצטריך לשנויי דאפקעינהו רבנן לקידושין מיהו היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא פסיקא מילתא ואטו מי עדיף מהא דתנן בפירקין בערלה ואיסורי הנאה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אף על גב דתפסי דמיהן מדרבנן והוה ליה איסורי הנאה ואפ״ה לא החמירו לענין קידושין כ״ש הכא ואפשר דקשיא ליה אהא דקתני במזיד קידש משמע דלכתחלה אין צריך קידושין אחרים לכתחלה דכה״ג מדייק הש״ס בנדרים דף מ״ו בהא דמכרן וקידש בדמיהן ודוחק. מיהו לפרש״י יש ליישב קצת דהכא נמי לענין יחזרו דמים למקומן אף על גב דמדינא חל קדושת מעשר על הבהמה אפ״ה משום קנסא הפקיעו חכמים קדושת מעשר מהבהמה וא״כ ה״נ לענין קידושין הוי ליה להחמיר להצריך קידושין אחרים כ״ז יש ליישב בדוחק לפי שיטת רש״י משא״כ לשיטת התוספות דעיקר הקנס שמא לא תעלה לירושלים וא״כ אמאי פסיקא ליה להמקשה לבטל קידושי דאורייתא משום חששא זו ויש ליישב בדוחק. מיהו לולי פרש״י ותוספות היה נ״ל לפרש קושיית המקשה בפשיטות דאכתי לא סלקא אדעתא דהמקשה דטעמא דרבי יהודא דיחזרו הדמים למקומן הוי משום קנסא אלא קס״ד דמדינא קאמר ר״י דלא הוי זבינא כלל אי משום דסבר ר״י נמי דמעשר ממון גבוה הוא דהא לא אשכחן בשום דוכתא דפליג רבי יהודה אדרבי מאיר כ״א במתניתין דהכא ועוד דהא בפרק חלק אסקינן דבגבולין מודה רבי יהודה דממון גבוה הוא ובפרק קמא דבכורות נמי אמרינן דסבר רבי יהודה דכיון שהקפידה תורה בכסף צורה אסור בהנאה ומקשה התם נמי מדאמר רבי יהודה במזיד קידש ומשני נמי כדהכא ע״ש וסברת המקשה בזה דסובר רבי יהודה דאין לו רשות לשנות כלל במעשר בגבולין אלא מה שאמרה תורה וצרת הכסף מיהו כבר כתבתי בשיטת רש״י דכ״ע מודו דתפסי מיהו קדושת שלמים בדיעבד אבל כל שלא לקח לשם שלמים לא הוי זבינא כלל מדאורייתא וא״כ מקשה שפיר והתנן ר״י אומר במזיד קידש והיינו כדמקשה בבכורות וה״נ איתא בירושלמי פ״ק דמעשר שני דכל היכא שאין לו רשות למכור אין לקדש בו ע״ש וע״ז משני שפיר אמר ר״א אשה יודעת והיינו כדמשני נמי בבכורות דע״מ שתעלה לירושלים ודאי רשאי למכור כרבי יהודא וה״ה לקדש במאי דביני ביני וכמ״ש לעיל בפיסקא דמעשר שני ובל׳ התוספות בד״ה איהי לא ניחא לה וא״כ ה״נ אפילו קידשה סתם במעות מעשר כיון דאשה יודעת הו״ל כאילו התנה שתעלה לירושלים וע״ז מקשה רבי ירמיה דע״כ ליתא להאי סברא דמסתמא אשה יודעת וה״ל כאילו התנה דא״כ בבהמה טמאה נמי אמאי אמרינן דיאכל כנגדן ואדרבא היה לנו לכוף את המוכר לעלות לירושלים דהא ה״ל כאילו התנה ומשני דודאי לא הוי כאילו התנה אלא הכא באשה חבירה דידעה ומכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש בסמוך בל׳ התוספות דע״כ לית ליה לר״י דמתניתין דיאכל כנגדן כן נ״ל נכון לולי שרש״י ותוספות לא פירשו כן ועם כל זה לא נמנעתי לכתוב כיון דסוגיא דשמעתין בהכי רווחא וסוגיא דבכורות מסייע לי ודו״ק:

תוספות בד״ה אבל במתכוון כו׳ פי׳ בקונטרס כו׳ וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן כו׳ עד סוף הדיבור. ולענ״ד נראה ליישב שיטת רש״י לא׳ א׳. דמה שהקשו אטו ברשיעי עסקינן דמלבד שאין זו קושיא כ״כ דאף דלשון מזיד בכל מקום היינו ברשיעי מ״מ כאן אין הכרח לפרש דאיירי ברשיעי דנהי דלענין להוציאה לחולין הוי מזיד מ״מ בהא מיהא טעי שסובר שרשאי לזקוף דמי המעשר במלוה ויאכל כנגדן בירושלים וזה מוכרח דאלת״ה תיקשי יותר לפירוש התוספות דהאי במתכוין היינו שהתנה עם המוכר שיהא המעות בקדושה ויעלה לירושלים דא״כ הא דאמר רבי יהודא בתוספתא שהביאו התוספות בדיבור הקודם בפירות טמאים דבמזיד נמי יחזרו הדמים למקומן והנהו פירות טמאין היכי דמי אי בהתנה עם המוכר שיעלה המעות לירושלים מאי איריא פירות טמאין אפילו טהורין נמי יחזרו דמים למקומן כיון שאין אנו מאמינים לו ואדרבה בפירות טהורין חיישינן טפי שלא יאמין לנו כמ״ש התוספות ואי בקנה הפירות טמאין להוציא לגמרי מעות מעשר לחולין תיקשי להו נמי אטו ברשיעי עסקינן ומה״ט גופא שהקשו לפרש״י דהא לר׳ יהודא לקוח בכסף מעשר אינו נפדה אע״כ דאיירי בהכי שרוצה לזקוף דמי המעשר במלוה ולאכול כנגדן וא״כ ה״ה לפרש״י. וקושיא השניה שהקשו מאי לפני עור איכא הכא נ״ל דרש״י נמי לאו דוקא בלאו דלפני עור איירי אלא לישנא קלילא בעלמא נקיט ואיסורא וקנסא דרבנן הוא משום שנותן מכשול כדמסקינן בשמעתין להדיא האי לישנא לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואדרבא לפירוש התוספות דהקנס הוא לפי שאין אנו מאמינין לו לא שייך האי לישנא שפיר. וקושיא השלישית שהקשו כיון שהבהמה נתפסת בקדושה וכי משום קנס נאמר שיאכלנה חוץ לירושלים כבר כתבו מהרש״ל ומהרש״א ז״ל דקושיא זו נמי קשה לדידהו בהא דאמרינן דבדיעבד לא נתחלל משום גזירה שמא יגדל ונדחקו ליישב ואין צורך לכפול הדברים דעכ״פ לפי פירושם אין כאן מקום להקשות על רש״י. ובר מן דין נ״ל דמה שכתב רש״י דהמוכר יודע שהמעות מתחללי׳ על הבהמה כו׳ לאו משום דלקושטא דמילתא מתחללות שיתפוס הבהמה בקדושה דמהיכי תיתי נאמר שיתחלל בעל כרחו כיון שהוא אינו רוצה בכך ולכאורה בכל דיני חילול דהקדש ומעשר לא אשכחן חילול בלא כוונה לבר משביעית דתופס דמיו אלא דכוונת רש״י היא לפי שהמוכר יודע דמעות בעלמא מתחללים על הבהמה אם רוצה הלוקח בכך ואם כן סבר המוכר דאיהו לא עביד איסורא שמוכר לו דבר הראוי להתחלל ומשום הכי המעות שבידו חולין והלה יאכל כנגדן ובאמת שזה אסור דעיקר המצוה שיעלה הבהמה לירושלים לשם שלמים וא״כ עבר על לפני עור באיסור דרבנן כדפרישית. וקושיא הרביעית שהקשו מאי פריך והאנן תנן הא לא דמי כלל כו׳ אבל הכא האשה אומרת שתוליכני לירושלים כו׳ עכ״ל. ולא ידענא אמאי פשיטא להו דהמקשה הוי סבר דאיירי שהאשה אומרת שתוליכני לירושלים ואדרבא טפי משמע דמקשה הוי סבר דקידושין הוי בגבולין והתרצן הוא דמשני דע״מ שתוליכני לירושלים קיבלה מכלל דהמקשה לא הוי סבר הכי וכדמשמע נמי הסוגיא דפ״ק דבכורות ועיין מ״ש בזה בדף נ״ג ע״ב בלשון התוספות בד״ה איהו לא ניחא ליה ועוד יישוב אחר על זאת הקושיא אבאר בסמוך בלשון התוספות בד״ה מתקיף לה:

בא״ד לכך פר״י אבל במתכוון כו׳ כלומר שהתנה עם המוכר. וקשיא לי א״כ מאי בין שוגג בין מזיד דקאמר רבי יהודה דבשלמא לפרש״י נהי דלשון מתכוון לא שייך בשוגג מ״מ בהא דקונה אותה לשם חולין שייך שפיר בין שוגג בין מזיד כמו שפירש״י בעצמו משא״כ לפי׳ התוס׳ הא מילתא דהתנה עם המוכר לא שייך כלל בשוגג א״כ בין בשוגג אין לו ענין כלל במימרא דר״י ויש ליישב בדוחק דלענין דינא קאמר דבמזיד שהתנה עם המוכר הוי כמו בשוגג גמור דיחזרו דמיו לקומן ועוד כל שהוא מזיד מסתמא התנה כן נ״ל ועדיין צ״ע ומה שיש לדקדק עוד בדבריהם נתבאר בדברי הקודמים ומה שהקשיתי לפירושם מההיא דפירות טמאין אפשר ליישב דבפירות טמאין איירי ודאי שקנה אותן לשם חולין ולא שייך לומר אטו ברשיעי עסקינן דאפשר שהיה בדעתו לאכול כנגדן דכיון דלא חזו למעשר אפשר דלא מיקרי לקוח בכסף מעשר ונפדין דמעיקרא אדעתא דהכי כו׳ משא״כ בבהמה טהורה ופירות טהורין קשיא להו שפיר אטו ברשיעי עסקינן דלא שייך בהו דאדעתא שיאכל כנגדן קנינהו כיון שהם בעצמן ראויין לחול עליהן קדושת מעשר כן נ״ל ליישב בדוחק ועדיין צ״ע:

גמרא מתקיף לה ר׳ ירמיה והרי בהמה טמאה דאדם יודע כו׳ ותנן אין לוקחין בהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן. וקשיא לי אכתי מאי מקשה אדר׳ יהודה דלמא הא מתניתין דאין לוקחין ר״מ היא דס״ל מעשר ממון גבוה הוא ואין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אפי׳ ע״מ שיעלנו הלה לירושלים כדאיתא ריש פ״ק דמעשר שני וא״כ לא שייך בהו מכירה בכה״ג והא דאמרינן יאכל כנגדן ולא אמרינן יחזיר דמים למקומן הא אוקמינן בסמוך כשברח ומש״ה קנסינן ללוקח דאיכא איסורא משא״כ ר׳ יהודה דאמר במזיד קידש לשיטתיה דמעשר ממון הדיוט ומותר למוכרו ע״מ שיעלנה הלה לירושלים וכיון דליכא איסורא כלל אמאי נקנסיה שיאכל כנגדן ולכאורה היה נ״ל בזה לחלק ולומר דאפי׳ ר״מ לא קאמר דמע״ש אין מוכרין אלא במעשר ממש ולא במעות מעשר אלא דבמנחות דף פ״ג משמע להדיא בדר׳ אלעזר גופא דאיירי הכא אפילו במעות מעשר איירי ר״מ דלית בהו דין מכירה כלל ואפילו לשלמים אינו נתפס ע״ש לכך נ״ל דאדרבה מש״ה גופא לא מצינן לאוקמא כל הני משניות דהלוקח בהמה ופירות וההיא דאין לוקחין עבדים כר׳ מאיר דלר״מ אין בהם מכירה כלל אפילו לקנות שלמים אלא דוקא דרך חילול כאותה ששנינו מי שהיה לו פירות בירושלים ולחבירו מעות אומר הרי פירות הללו מחוללין משמע דוקא דרך חילול וה״ה איפכא וכן בההיא דלולב הגזול דאיירי בה ר״מ קתני דרך חילול אלא דנ״ל דוחק לאוקמי כל הני מתניתין דלא כר״מ ועוד דהא רישא דמתניתין בהאי פירקא גופא ר״מ היא דאמר מעשר שני אין מוכרין אותו ובתר הכי תני כל הני ועוד דהרמב״ם ז״ל פסק כר״מ ואפ״ה מייתי כל הני מתניתין. לכך נלע״ד ליישב בשיטת רש״י דהכא לא איירי שהתנה כלל ע״מ שיעלה לירושלים אלא בסתם מקח איירי ואפ״ה משני ר״א כיון דאדם יודע מסתמא אדעתא דהכי נעשה המקח והקידושין שתעלה לירושלים ואהא מקשה רבי ירמיה שפיר דע״כ ליתא להאי סברא מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה כו׳ ואפילו אי מוקמת לה כר״מ קשיא נמי אי ס״ד דע״מ שיעלה לירושלים יהיב ליה והמקח בטל מדאורייתא לר״מ כיון דממון גבוה הוא א״כ אין כאן מקום לומר דיאכל כנגדן אפילו כשברח דאדרבא כה״ג אתי לידי תקלה דמאחר שיאכל כנגדן יסמוך המוכר ע״ז ויוציא המעות לחולין ואתי לידי תקלה דאיסור דאורייתא ולא שייך קנסא בכה״ג בדאוריית׳ ואדרבה הו״ל לעקור ולבטל המקח לגמרי אע״כ דליתא להאי סברא דאדם יודע ולא אמרינן בשום דוכתא דע״מ שיעלה לירושלים יהבינהו אלא היכא שהתנה וא״כ שפיר מיתוקמא כולה מתניתין אפילו כר״מ ואפ״ה לא אמר דליבטל המקח משום ההיא דאין מוכרין דהכא לאו מכירת מעשר הוא אלא שרוצה לחלל המעות על הבהמה ומש״ה אמרינן דיאכל כנגדן והדרא קושיא לדוכתא דכ״ש לרבי יהודא הל״ל באשה דיאכל כנגדן או שיחזרו דמים למקומן והא ודאי לית ליה כמו שאבאר כן נ״ל ודוק היטב ועדיין צ״ע:

תוספות בד״ה מתקיף לה כו׳ וא״כ גבי אשה נמי הל״ל דבעל יאכל כנגדן עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי אתקפת׳ דרבי ירמיה ואמאי איצטריך לדחוקי נמי דאיירי באשה חבירה דהא בפשיטות מצי לתרץ דהא דאמר ר״י במזיד קידש היינו משום הא גופא דס״ל דהבעל יאכל כנגדן מיהו לפרש״י ומהר״ם א״ש דאי ס״ד דבמזיד הבעל יאכל כנגדן א״כ בשוגג אמאי אמר ר״י לא קידש ואוקימנא לעיל משום קידושי טעות משום טירחא דאורח׳ ואונסא דאורחא ואי ס״ד דיאכל כנגדן לא שייכי הנהו טעמי אבל לפירוש ריב״א אף על גב דיאכל כנגדן משום קנסא מ״מ המעות ג״כ בקדושה א״כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא היינו טעמא דרבי יהודה דבמזיד קידש ואין ה״נ שהבעל יאכל ג״כ כנגדן ואין זה ענין לבטל הקידושין כלל כיון שהיא תקיים תנאה ותעלה המעשר לירושלים ובשוגג לא קידש דה״ל קידושי טעות משום טירחא ואונסא דאורחא ונ״ל דלריב״א לא מפרשינן אתקפתא דרבי ירמיה כמו שפירשו התוספות דהא יש לפרש בענין אחר בפשיטות דרבי ירמיה בעי לאוכוחי דליתא כלל להאי סברא דאדם יודע דאי ס״ד אמרינן אדם יודע אמאי אמרינן התם בבהמה ועבדים טמאין יאכל כנגדן משום קנס ואמאי הא כיון דאדם יודע ואדעת׳ דלעלות לירושלים מכר בוודאי יקיים תנאו ויעלה לירושלים כיון שיודע שאין מתחלל על בהמה טמאה אע״כ דסתם בני אדם אינן יודעין במה מעשר מתחלל ובמה אינו מתחלל ומש״ה קנסינן ליה שיאכל כנגדן כשברח המוכר דאל״כ קנסינן למוכר וא״כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי אמר ר״י במזיד קידש ואף שהתוס׳ לא רצו לפרש כן אתקפתא דר׳ ירמיה היינו משום דלישנא דאתקפתא משמע להו טפי כפירושם אבל לפי׳ ריב״א ודאי צריך לפרש כדפרישית ודוק היטב:

בא״ד והקשה ריב״א הא מוקמינן לה בסמוך כו׳ וא״כ היאך הוא יכול לחלל כו׳ כדאמר בפרק מרובה בשמעתא דצנועין כו׳ עכ״ל. ולמאי דפרישית בל׳ הגמרא דההיא דאין לוקחין עבדים היינו כרבי מאיר א״כ בלא״ה לא קשה מידי דהא בהאי שמעתא דצנועין גופא מסקינן התם ע״ב דאם נאמר דצנועין ס״ל כר״מ דמעשר ממון גבוה ואפ״ה לענין פדיון אוקמוה ברשותיה מש״ה מצי לחלל ג״כ אפילו בשאינו ברשותו ע״ש. מיהו יש לפרש קושיית ריב״א כיון דהכא אליבא דר״י קיימינן דאמר במזיד קידש ומקשה רבי ירמיה דהל״ל יאכל כנגדן א״כ מקשה ריב״א שפיר דאליבא דר״י לא שייך לומר יאכל כנגדן משא״כ למאי דפרישית בסמוך דלפי׳ ריב״א גופא מפרש האתקפתא דרבי ירמיה איפכא ואדהתם קאי דליתא להאי סברא דאדם יודע לכ״ע וכדפרישית נמי בלשון הגמ׳ דמדר״מ נשמע לדר״י דבהאי סברא לא פליגי א״כ אין מקום לקושית ריב״א ויש ליישב ודו״ק מיהו בלא״ה מתרץ מהר״ם שפיר ליישב פירש״י ועיין עוד לקמן ע״ב:

גמרא אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו דמי׳ למקומן כי התם ופרש״י כדאמרן גבי בהמה טהורה מזיד עכ״ל. וקשיא לי הא כבר שנינן לעיל דאדם יודע ואתקיף עליה מהאי דאין לוקחין ונהי דמוקי באשה חבירה אכתי אית לן למימר הדר ביה מהאי סברא וא״כ שלשה חלוקים בדבר דבבהמה טהורה כיון דלא שייך לומר אדם יודע יחזיר דמיו למקומן משא״כ בבהמה טמאה ועבדים כיון דאיכא למימר דאדם יודע וע״מ שיעלה לירושלים מכר לא קנסינן ליה רק קנסינן ללוקח שיאכל כנגדן אבל באשה חבירה דידעה וליכא איסורא כלל לא קנסינן לא לאיש ולא לאשה ומשום הכי אמרינן במזיד קידש. תו קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי בשברח משום האי קושיא דנימא יחזרו דמיו למקומן כי התם האיכא למימר דההיא דאין לוקחין היינו כת״ק דרבי יהודא דאמר במזיד תעלה ותאכל במקום דהיינו נמי יאכל כנגדן ולית ליה הא דר״י דאמר יחזיר דמיו למקומן דהא קי״ל דכל מקום שאמר ר״י במה היינו לחלוק ואף על גב שכתבו התוספות בפרק לולב הגזול דאשכחן נמי במה לפרש וההיא דהכא היינו לפרש אכתי היא גופא תקשי מנ״ל למקשה דלמא במה דהכא נמי לחלוק. ולקושיא ראשונה יש לתרץ לפי מאי דפרישית בסמוך דע״כ מאתקפתא דרבי ירמיה הדר ביה הש״ס דלא אמרינן כלל אדם יודע דאל״כ לא ה״ל למיתני יאכל כנגדן וקושיא השנייה יש ליישב ג״כ למאי דפרישית דההיא מתניתין דאין לוקחין כרבי מאיר דסתם משנה ר״מ א״כ מקשה הש״ס שפיר דכיון דלר״מ מעשר שני אין מוכרין אותו כלל כ״ש דבבהמה טמאה ועבדים הל״ל דיחזרו דמיו למקומן כיון דלא הוי מכירה כלל ומדר״י שמעינן לר״מ במכ״ש. כן נ״ל נכון לפי שיטת רש״י ותוספות דממזיד מקשו אבל לולי דבריהם היה נ״ל ברור דהא דמקשה הכא ואמאי יחזרו דמיו למקומן כי התם לאו ממזיד מקשו אלא משוגג דלכ״ע קתני יחזיר דמיו למקומן וה״נ כיון דהדר ביה מסברא דאדם יודע ואסיקנן דאינו יודע א״כ ה״ל המוכר והלוקח שוגגים ויש לו לבטל המקח כן נ״ל ברור וראיה ברורה דהא בירושלמי אמתניתין דהלוקח בהמה שוגג יחזיר דמיו למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום מקשי תמן תנינן אין לוקחין בהמה טמאה כו׳ ואם לקח יאכל כנגדן והכא את אמר הכין א״כ ע״כ דאשוגג מקשה דהא מילתא דר׳ יהודא דמזיד יחזיר דמיו למקומן ליתא התם וכן פירש המפרש לירושלמי שם דאשוגג קאי התם ומשני נמי כשברח כי הכא ואף שיש לי פירוש אחר בירושלמי דאמים ומלח ופירות שאינו יכול להגיע לירושלים מקשה מ״מ בהכי ניחא לי טפי לולי שרש״י ותוס׳ לא פירשו כן ודוק היטב: