×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ת״שתָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ לִפְנֵי ר״גרַבָּן גַּמְלִיאֵל הוֹאִיל וְזוֹ אִשְׁתּוֹ וְזוֹ אִשְׁתּוֹ זוֹ מִכְרָהּ בָּטֵל אַף זוֹ מִכְרָהּ בָּטֵל אָמַר לָהֶן עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בּוֹשִׁים אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִים עָלֵינוּ אֶת הַיְּשָׁנִים שְׁמַע מִינַּהּ דִּיעֲבַד קָאָמַר שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara replies: Come and hear an answer to this question, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said that they said before Rabban Gamliel: Since this one, when she is fully married, is legally his wife, and that one, when she is merely betrothed, is legally his wife, therefore, just as for this married one her sale is void, so too, for this betrothed one her sale should be void. Rabban Gamliel said to them: With regard to the new property, which she inherited after marriage, we are ashamed of this ruling, while you seek to impose upon us the same ruling even with regard to the old property that she owned beforehand? Learn from this that Rabbi Yehuda stated his question with regard to the halakha of a case brought after the fact, as they claim that the sale should be void. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
רי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות עח ע״ב} תניא אמר ר׳ יהודה1 אמרו לפני רבן גמליאל הואיל והארוסה אשתו והנשואה אשתו מה נשואה מכרה בטל אף ארוסה מכרה בטל אמר להן אף הנשואה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים אמרו לו הואיל וזכה באשה לא זכה2 בנכסים אמר להן [על החדשים]⁠3 אנו בושין אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. רב ושמואל דאמרי תרויהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ובין שנפלו לה נכסים4 משנתארסה ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות5 וכן הילכתא:
{בבלי כתובות עח ע״ב} לימא תנינא לה לתקנת אושא דאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינה באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לא מתניתין בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של-קרקע6 ולאחר7 מיתה:
{בבלי כתובות עח ע״ב} אלו הן הידועים8 ואלו הן שאינן ידועין אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא ידועים מקרקעי שאינן9 ידועין מטלטלי ור׳ יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן ושאינן10 ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים.
{בבלי כתובות עח ע״ב-עט ע״א} ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לניכסה מגברה11 [כתבתינהו]⁠12 לברתה לסוף אינסיב13 ואיגריש14 אתאי15 לקמיה דרב נחמן קרעיה רב נחמן לשטרה אמר לא שביק איניש נפשיה ויהיב אפילו לברתיה. מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה
מבעלה16 כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר דברי רבן שמעון בן גמליאל17 וחכמים אומרים רצה משחק18 בה עד שתכתוב לו19 מהיום לכשארצה20 טעמא דכתבה ליה הכי21 הא לא כתבה ליה הכי קננהו לוקח אמר ר׳ זירא לא קשיא הא בכולן הא במקצתן במקצתן עד דכתבה ליה [הכי]⁠22 אבל [בכולן]⁠23 אפילו לא כתבה ליה24 הכי לא קננהי25 כדגרסינן בפרק מי שמת {בבלי בבא בתרא קנ ע״ב} חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן וחדא מיניהו המברחת נכסיה מבעלה ואי לא קננהו לוקח ניקננהו26 בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינן27 ידועין לבעל ואליבא דר׳ שמעון {פי׳ ר״ח28} ושמעינן מינה29 דהילכתא כר׳ שמעון:
1. אמר ר׳ יהודה: וכן גא. כ״י נ, דפוסים: ר׳ יהודה אומר.
2. זכה: כבמשנה. גא, כ״י נ, דפוסים: ״יזכה״.
3. על החדשים: גא, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״בהחדשים״.
4. נכסים: חסר בדפוסים.
5. דתניא...הלקוחות: גא, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 (שמא מחמת הדומות).
6. של-קרקע: דפוסים: שבקרקע.
7. ולאחר: כ״י נ: ״ובאחר״.
8. הידועים: גא, כ״י נ, דפוסים: ״ידועין״.
9. שאינן: גא: ״ושאינן״.
10. ושאינן: כ״י נ: ״שאינן״. גא: ״ואלו הן שאינן״. דפוסים: אלא שאין.
11. מגברה: גא, גכ: ״מבעלה״, כבבריתא הסמוכה, וכן בשו״ת זכרון יהודה בן הרא״ש (סי׳ פא).
12. כתבתינהו: גא, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״כתבתנהו״. גכ: ״כתבתינהי״.
13. אנסיב: וכן גא. כ״י נ, דפוסים: ״אינסיבא״.
14. אינסיב ואיגריש: וכן גא. כ״י נ, דפוסים: איניסבא ואיגרשה.
15. אתאי: כ״י נ: ״אתא״.
16. מבעלה: חסר ב-גא לפני הגהה.
17. בן גמליאל: חסר בדפוס קושטא.
18. משחק: גא: ״מצחק״. כ״י נ: ״לשחק״.
19. לו: כ״י נ: ״לה״.
20. לכשארצה: דפוסים: וכשלארצה.
21. הכי: חסר בכ״י נ.
22. הכי: גא, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
23. בכולן: גא, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״במקצתן״.
24. ליה: דפוסים: לו.
25. קננהי: גא: ״קאני״. כ״י נ: ״קני״. דפוסים: קננהו.
26. ניקננהו: גא: ״לקננהי״. כ״י נ, דפוסים: ״נקנינהו״.
27. שאינן: גא, דפוסים: ״שאין״.
28. בליקוטי פי׳ ר״ח שבאוצה״ג (סי׳ קלח-קלט).
29. מינה: גא: ״מיהא״.
תא שמע אמר רבי יהודה כו׳ הואיל וזו אשתו – נשואה.
וזו אשתו – ארוסה מה נשואה נפלו לה משנשאת מכרה בטל כדקתני במתניתין הבעל מוציא כו׳.
אף זו – שנפלו לה כשהיא ארוסה יהא מכרה בטל ואפי׳ כשהיא עודה ארוסה.
אמר להם על החדשים – שאתם אומרים עליהם מה זו מכרה בטל אנו בושים על מה שאמרנו בטל אלא שאתם אומרים לי עליהם מה זו מכרה בטל כו׳ ולא גרסינן אמר להם אף זו לא תמכור וכן מצאתי בתוספתא.
שמע מינה – מדקאמרי ליה אף זו מכרה בטל שמע מינה דיעבד נמי קשיא להו.
גמרא. תניא, אמ׳ ר׳ יהודה, אמרו לפני ר״ג, הואיל והארוסה וכו׳, מה נשואה. שנפלו לה נכסים לאחר שנשאת. מכרה בטל. דברי הכל, כדקתני במתני׳, אף זו, ארוסה שנפלו לה נכסים משנתארסה, ליהוי מכרה בטל. וכן ארוסה וכו׳. אמ׳ להן, על החדשים. שאתם אומ׳ לו עליהם מכרה בטל. אנו בושים. אנו מצטערים על שאי אתה מודה לנו, אלא שתרצה לחלוק נמי עמנו בישנים, דהיינו שנפלו לה משנתארסה, שיש זמן ארוך שהן ברשותה.
ההיא אתתא וכו׳ אמר ליה שטר מברחת קאמרת וכו׳ ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו פי׳ רש״י ז״ל שהודיע לעדים שאין מתנה זו אלא כדי להבריח, ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. וקשיא לן עליה דודאי האי מברחת דקאמרי׳ הכא דלא גלי אדעתא, דאמרי׳ בבבא בתרא אפילו למאן דאמר מברחת קנה, הני מילי דלא גליא אדעתא, אבל גליא אדעתא לא. ואיכא מאן דפריש דגליא אדעתא קרי דאמרה בפירוש להכי יהבינא ליה משום דבעינא לאינסובי ואי לא נסיבנא לא הוי מתנה. אי נמי על מנת לאינסובי ומכלל הן זה אתה שומע לאו. ומברחת דקאמרי דלא גליא אדעתא, כגון דאמרה בעידנא דקא יהבה משום אינסובי יהיבנא ליה, אבל שתקה ויהבה סתמא קני מקבל מתנה. ולישנא דגמרא לא דייק הכי. ועוד אמרינן התם באימיה דרב ביבי דאמרה דקא בעינא לאינסובי ליה לרב זביד, משמע דלא אמרה על מנת ולא תנאי אחר, ואפילו הכי קרו לה גליא אדעתא. ותו מאי שנא משכיב מרע שכתב כל נכסיו דלא בעינן גלוי דעתא כלל.
ברם נראין הדברים של רבי׳ יהוסף הלוי ז״ל דהיכא דגליא אדעתא קרי דאמרה משום אינסובי יהיבנא להו להאי. והיכי דלא גליא אדעתא (אלא) דקא שתקה ויהבה נכסה לחד, ובתר הכי מנסבא להאי, ואפילו הכי לא קניא דמוכחא מילתא דמשום (ד)⁠אינסובי עבדא, כיון דלא שיירא מידי לנפשא.
והיינו פלוגתא, וקימ׳ לן כמאן דאמר מברחת לא קניא כדאסיקנא הכא. ואי קשיא לך הא קיימ׳ לן דברים שבלב אינן דברים, כדאמרינן בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ולא סליק ואסיקנא דקנה לוקח משום דדברים שבלב נינהו, והכא נמי נימא הכי. לא קשיא דהכא מוכחא מילתא דליכא, דיהבה כולה ניכסה לאחרים ואיהי תשאל על הפתחים ובודאי משום אנסובי הוא. אבל התם לא מוכחא מילתא כולי האי דאימר זוזי איצרכו ליה וזבין, ואף על גב דבליביה לא ניחא ליה בעידן זבינא, מיהא לאו מוכחא מילתא אבל במברחת לאו דברים שבלב של זה הוא אלא דברים שבלב הכל, דאי לא תימא הכי אלא מתנת שכיב מרע בכל נכסיו, אם עומד אמאי חוזר. הא דברים שבלב נינהו, ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר, אלא כל כי האי גונא לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם. וכדאמרינן בפרק מי שמת אומדנא דמוכחא שאני, גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו, שאינה מתנה, דאזלינן בתר אומדנא. וכן גבי שכיב מרע שאם עמד חוזר, וזו כיוצא בהן דאומדנא דמוכח הוא, מה שאין כן במוכר דלא מוכחא מילתא, אלא משום דהוי אמר הכי מקמי עידן זביני ובעידנא דזבין לא אמר. ואי קשיא לך אי הכי הא דאמרינן התם בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק וסלק ולא אתדר ליה, ואמר רבא כל דסליק אדעתא דמיתדר ליה הוא והא לא אתדר ליה. מדקאמרי׳ אדעתא משמע דגלוי מילתא בעלמא הוא דגלי אדעתא. ואי אמרת דהא מילתא לאו אדעתא דכלהו אינשי הוא, דאיכא דזבין כלהו נכסי משום זוזי, היכי סגי דגלויי מילתא בעלמא, הא בעינן תנאי כפול אי נמי דאמר על מנת. לאו מילתא היא דאף על גב דלא מוכחא מילתא כולי האי כדמברחת, מיהא גלי אדעתיה ואמר אדעתא דהכא קא עבידנא, מוכחא מילתא דקושטא קאמר, וכתנאה דמי, כדאיתמר בההיא דבבא בתרא. אבל הכא הא גליא אדעתא ולאו דברים שבלב נינהו, ואף על גב דלא אתיה בפירוש אי נמי לא כפליה לתנאיה, לית לן בה.
ורבי׳ הגדול ז״ל כך פרש בהלכותיו בדאמר בפירוש אדעתא למיסק, והכי לא בעי׳ תנאי כפול, ואפילו למאן דאמר בעלמא בעי תנאי כפול. וכיוצא בה בפרק אלמנה נזונת גבי ההיא בצורתא, דוק ותשכח. ולשון אחר כתבתי במסכת קדושין עיין שם.
גמ׳ דיעבד קאמר שמע מינה כו׳ כצ״ל:
הואיל וזו אשתו כו׳ אף על גב דאיכא הפרש טובא בין ארוסה לנשואה מ״מ לענין אישות שוין הן דכי היכי דנשואה אסורה לכל העולם ה״נ ארוסתו אסורה לכל העולם והיינו דקאמרי הואיל וזו אשתו כו׳ ועוד כיון דעומדת לינשא כנשואה דמיא וכשכתבו התוס׳ לעיל וכ״ש כיון דכבר נשאת הרי למפרע נדונה הארוסה כנשואה ואי מפרשים אף זו מכרה בטל לכשתנשא תהיה למפרע מה שמכרה בעודה ארוסה בטלה וכדפרשי׳ לעיל בשם ריב״ש אתיא שפיר טפי כנ״ל:
אמר להם על החדשים אנו בושים כו׳. קצת קשה בשלמא על שאלת הואיל וזכה באשה וכו׳ שייך שפיר לאהדורי על החדשים וכו׳ לומר דאפילו בנשואה שזכה ממש אנו בושים והיאך נגלגל עלינו את הישנים אבל כי שיילינן דנקיש ארוסה לנשואה מה זו תשובה על החדשים כו׳ יהיה נמי כן בארוסה ונקיש על זה ועל זה דסוף סוף תקשי דנקיש להו. וי״ל דה״ק על החדשים אנו בושים על מה שאמרנו בטל אפילו שלא נלמוד מהם לאחרים אלא עליהם עצמם אנו בושים דקשה לומר בטל והיכי בו נילף מהם וה״ק שאתם מגלגלים עלינו על מה שאמרנו בחדשים בטל אתם רוצים לגלגל עלינו את הישנים לומר מה זו מכרה בטל ודיינו לעמוד בשלנו והבו דלא להוסיף עלה וכן פרש״י ז״ל אנו בושים על מה שאמרנו בטל אלא שאתם אומרים לי עליהם מה זו מכרה בטל ול״ג אמר להם אף זו לא תמכור כו׳. ע״כ:
וז״ל תלמידי הרשב״א הואיל וזו אשתו וזו אשתו כלומר עד שלא נשאת ונשאת אשתו וארוסתו נמי אשתו מה זו מכרה בטל כו׳. אמרו לו הואיל וזכה באשה כו׳ כלומר וכיון שנשאת אמאי מכרה קיים אפילו בדיעבד אמר להם על החדשים כו׳ כלומר על הנכסים שנפלו לה מחדש לאחר שנשאת אנו בושים למה לא תמכור לפחות בדיעבד ואתם באים להוסיף עליהם אפילו אותן שנפלו לה קודם שנשאת. ע״כ:
לא כך השיבן הא כתיבנא לעיל דרש״י במהדורא קמא פי׳ דה״ק לא כך השיבן כדאמר בדיעבד אם מכרה ונתנה קיים אלא כך השיבן דאפילו לכתחלה מוכרת ונותנת קיים.
והרשב״א כתב וז״ל לא כך השיבן כלומר שאם עד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה אלא כך השיבן שאפילו נשאת מוכרת ונותנת וקיים כדפרש״י ופליג אדרבי יהודה דאמר לכתחלה לא תמכור:
וז״ל תלמידי הרשב״א לא כך השיבן אלא כך השיבן לא אם אמרתם בנשואה כלומר אפילו לדבריכם שאתם מקשים לי מנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת ואתם סבורין שאני אמרתי בכל צד שמכרה בטל אינו קשה כלל דהפרש גדול יש בין ארוסה לכבר נשואה שכן בעלה זכאי במציאתה ודין הוא בארוסה שתמכור אפילו לכתחלה ובנשואה לא וקשה לי קצת דמאי קא מבעיא להו עד שלא נשאת ונשאת דהא מכלל תשובתו משמע הכי ואי משום דבעי מיניה לדבריו לא הוה ליה למנקט האי לישנא עד שלא נשאת ונשאת. ע״כ:
בד״ה תני מוכרת כו׳ ולגירסא זו ל״ג כו׳ אף זו לא תמכור כו׳ ולרב פפא דלא מגיה מתני׳ תקשי כו׳ עכ״ל לפרש״י נמי ע״כ רב זביד דמגיה מתני׳ מוכרת ונותנת וקיים ע״כ דל״ג בברייתא לא תמכור אלא שכבר כתבו לעיל בשם רש״י דל״ג ליה ולא מצאו בתוספתא ומה שכתבו התוספות לעיל דבחנם מחקו רש״י היינו משום דלא נחתי לעיל לפרש הכי כגירסת רש״י הכא אלא כפירוש ריב״ם הכא ודו״ק:
בד״ה לא כר״י ולא כר״ח כו׳ פירוש לא כאמרו לפניו דר״י כו׳ עכ״ל דאי לא כר״י וכר״ח אליבא דר״ג קאמר אמאי לא מוקמי מלתיה דרב ושמואל כאמרו לפניו דקאמרי ועוד דלא ה״ל למנקט אלא לא כר״ג אלא דפירוש דאפילו כאמרו לפניו דר״י ודר״ח לא מצי אתיא דאינהו נמי מודו לר״ג בעד שלא נתארסה וניסת דמכרה קיים ולא פליגי עליה דר״ג בהא ואינהו אהדדי נמי לא פליגי ביה אלא בנתארסה וניסת דבהא דאמרו לפניו דמכרה בטל ולדברי ר״ג אליבא דר״י מכרה קיים ודר״ח אליבא דר״ג מוכרת לכתחלה לאוקימתא דרב פפא וצ״ל דבכלל זה דקאמרי דפליגי בנתארסה וניסת הוה נמי דפליגי בנתארסה ועודה ארוסה דהיינו כאמרו לפניו דר״י דמכרה בטל ור״ח נמי מודה דלא קאמר אלא דלא כך השיבם בנתארסה ועודה ארוסה אבל מודה לר״י דכך שאלו אותו ואינהו נמי פליגי ביה ע״כ אליביה דר״ג לאוקימתא דרב פפא דלר״ח מכ״ש מוכרת לכתחלה ולר״י אינה מוכרת אלא בדיעבד דאל״כ מתניתין מי שנאה ויש לדקדק לפ״ז דמוכח דיותר מסתבר למימר דמכרה בטל בנתארסה ועודה ארוסה מעד שלא נתארסה וניסת כאמרו לפניו דר״י ור״ח נמי מודה ביה והפוסקים פסקו בהיפך דבעד שלא נתארסה וניסת מכרה בטל ובנתארסה ועודה ארוסה פסקו דמכרה קיים ויש ליישב דהפוסקים פסקו כרבותינו דס״ל דעד שלא נתארסה מכרה בטל ומדלא נקטו במלתייהו אלא הני תרתי מילי דהיינו דעד שלא נתארסה וניסת ונתארסה וניסת ולא נקט נמי נתארסה ועודה ארוסה דהוה רבותא טפי מנתארסה וניסת משמע דס״ל בנתארסה ועודה ארוסה דמכרה קיים ולא הוה סברתן הפוכה מאמרו לפניו דר״י דאינהו אזלי בתר שעת נפילת הנכסים ורבותינו אזלי בתר שעת מכירת הנכסים ודו״ק:
בא״ד והא דמשמע כו׳ א״כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת ובניסת איירי דהא משמע דאם לא כו׳ עכ״ל לכאורה מגומגמים דבריהם דמה הכרח יש להם דמיירי עד שלא ניסת כו׳ ואימא דאיירי נמי עד שלא נתארסה ולמאי דאוקמא נמי בנפלו לה עד שלא ניסת מה הכרח יש להם דאיירי נמי בניסת דאימא אף בשלא ניסת ואתיא כאמרו לפניו דר״י דמכרה בטל אף בנתארסה ועודה ארוסה ונ״ל שיש כאן דילוג דברים קצת ויש להגיה בדבריהם וכצ״ל ובניסת איירי דהא אוכל פירות ומשמע דאם לא כתב כו׳ ור״ל דאותן נכסים נפלו לה עד שלא ניסת כו׳ דהיינו משתתארס דאי עד שלא נתארסה א״כ לא הוה אתיא מתניתין אלא כרבותינו ולא מסתבר לומר כמו שכתבו התוס׳ לבסוף וקאמרי דע״כ איירי נמי בניסת מדקתני אוכל פירות ואין פירות בארוסה וא״כ שפיר ה״מ לאוקמא דעד שלא נתארסה וניסת וכרבותינו אלא דאין סברא לומר כן והיינו משום דא״כ לא הוה מתמה תלמודא עליה דרב ושמואל כמאן כו׳ כיון דמתניתין היא בפרק הכותב אלא ע״כ דאיירי מתני׳ בנפלו לה משנתארסה וניסת ואתיא כאמרו לפניו דר״ח ולכך אי לא הוה כתב לה דין ודברים הוה מכרה בטל ודו״ק:
בד״ה לימא תנינא כו׳ וי״ל דבלאו הכי משני לה שפיר עכ״ל אין (כאן) הכרע אי הכא משני לה שפיר בלאו הכי אי התם בהחובל ודו״ק:
בגמרא ת״ש דתניא אמר ר״י אמרו לפני ר״ג הואיל וזו אשתו כו׳ ופירש״י זו אשתו ארוסה וזו אשתו נשואה והוא מוכרח לכל הפירושים דהא למאי דפשיט דמכרה בטל בעו למימר וא״כ ע״כ דארוסה ונשואה בעו למילף ויש לתמוה טובא דקארי לה מאי קארי לה לדמות ארוסה לנשואה כיון דפשיטא לן דלכל מילי אשתו ארוסה אין הבעל זוכה בשום דבר ואמאי קרו לה לארוסה אשתו כמו נשואה ואי משום דהשתא מיהא בשעת העמדה בדין נשואה היא אכתי הא פשיטא לן דאינו זוכה למפרע לא במציאתה אם נתנה לאחרים קודם נשואין ולא במעשה ידיה ולא בפירות וא״כ מהיכי תיתי יהא מכרה בטל למפרע. ויש ליישב כיון דאבבא דמציעתא קאי דשמיעא להו דב״ה סברי דלכתחלה לא תמכור אלמא דלענין גוף הקרקע לפירות אלמוה רבנן לתקנתו יותר מבמציאתה ושאר דברים משום שאדם נותן עיניו בהן יותר וע״מ כן אירסה שיזכה בהן לכשתנשא א״כ מקשה שפיר הואיל וזו אשתו לענין זה כמו נשואה א״כ יש לומר שיהא מכרה בטל ואפילו לפירוש ראשון דרש״י שהביאו התוספות דארישא נמי קאי א״ש דמה״ט גופא דס״ל לב״ה לא תמכור אלמא דחשיבא כנשואה לענין קרקעות לפירות א״כ אפילו במה שנפלו לה קודם שתתארס נמי י״ל שיהא מכרה בטל ולפ״ז א״ש דלרבי יהודה לא מצי ר״ג להשיב לא אם אמרת בנשואה שכן זוכה במעשה ידיה דהא סוף סוף לר״ג גופא ע״כ אלים תקנתא דנכסים טפי משאר מילי מדאינה מוכרת לכתחלה משא״כ לרחב״ע דבין לאוקימתא דר״ז בין לאוקימתא דר״פ סובר ר״ג גופיה דאפילו בעד שלא ניסת וניסת מוכרת לכתחלה ומכ״ש בנפלו משנתארסה ועודה ארוסה וא״כ יפה השיבן לפי שיטתו דאין לדמות ארוסה לנשואה דלא אלים תקנתא דנכסים טפי ממציאתה ומעשה ידיה ואדרבה הורע כחו דאפילו לאחר שכבר נשאה מוכרת לכתחלה מה שנפל לה קודם נשואין כן נראה לי כפתור ופרח לפי פירש״י בסמוך ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
רש״י בד״ה ש״מ דיעבד נמי קשיא להו עכ״ל. ולכאורה הוא תמוה ולמאי דפרישית הוא נכון מאד דנהי דלפירש״י בל׳ האיבעיא אי קאי אדיעבד היינו אמציעתא לחוד דמהיכי תיתי נאמר דפליגי כולי האי אפילו ארישא שיהא בטל מ״מ למאי דמייתי הפשטן ברייתא זו דאמרו לו הואיל וזו אשתו אלמא דמדמו ארוסה לנשואה מהאי הוכחה שכתבתי ולפ״ז קשיא להו בין אלכתחלה ואדיעבד דרישא ובין אדיעבד דסיפא. ועוד נ״ל דרש״י לשיטתו בסמוך דלאוקימתא דרב זביד אפילו לר״י אליבא דר״ג ס״ל דמוכרת אף לכתחלה וא״כ קשיא להו בין אלכתחלה בין אדיעבד והראשון יותר נכון:
ציון א.
עיין בירור הלכה לעיל נ, א ציון ה.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא, דתניא כן שנינו בברייתא], אמר ר׳ יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזו אשתו וזו אשתו, בין ארוסה בין נשואה, מה זו הנשואה מכרה בטל — אף זו הארוסה צריך שיהיה מכרה בטל! אמר להן: על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים? שמע מינה [למד מכאן] כי על דין בדיעבד קאמר [אמר] ר׳ יהודה, שהרי שאלו: מפני מה אין מכרה בטל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara replies: Come and hear an answer to this question, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said that they said before Rabban Gamliel: Since this one, when she is fully married, is legally his wife, and that one, when she is merely betrothed, is legally his wife, therefore, just as for this married one her sale is void, so too, for this betrothed one her sale should be void. Rabban Gamliel said to them: With regard to the new property, which she inherited after marriage, we are ashamed of this ruling, while you seek to impose upon us the same ruling even with regard to the old property that she owned beforehand? Learn from this that Rabbi Yehuda stated his question with regard to the halakha of a case brought after the fact, as they claim that the sale should be void. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
רי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תַּנְיָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא לֹא כָּךְ הֱשִׁיבָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים אֶלָּא כָּךְ הֱשִׁיבָן לֹא אִם אֲמַרְתֶּם בִּנְשׂוּאָה שֶׁכֵּן בַּעְלָהּ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ תֹּאמְרוּ בַּאֲרוּסָה שֶׁאֵין בַּעְלָהּ זַכַּאי לֹא בִּמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ.

It is taught in a baraita: Rabbi Ḥanina ben Akavya said that Rabban Gamliel did not respond to the Sages in that manner. Rather, this is what he replied to them: No, if you said that the sale is void with regard to a married woman, concerning whom the husband has many rights, as her husband is entitled to items she has found and to her earnings and to the right to nullify her vows, will you say the same with regard to a betrothed woman, whose husband is not entitled to items she has found, nor to her earnings, nor to the right of nullification of her vows?
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא כך השיבן – בעוד שדנו לפניו במוכרת בעודה ארוסה לא כך הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושים שהרי תשובה נצחת יש כאן שיש להפריש בין ארוסה לנשואה וכן השיבן עליה לא אם אמרתם כו׳.
ולא בהפרת נדריה – לבדו אלא אם כן אביה עמו דתנן אביה ובעלה מפירין נדריה.
לא כך השיב ר״ג לחכמים – פירוש על הארוסה ששאלו לא הוצרך להשיבם כדאמרינן דתשובה מעולה ונצחת השיבם על הארוסה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אמר רבי חנינא בן עקביא לא כך השיבן. כלומר שאם עד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה, אלא כך השיבן, שאפילו נשאת מוכרת ונותנת וקיים כפירוש רש״י ז״ל. ופליג אדר׳ יהודה דאמר לכתחילה לא תמכור.
ורש״י כתב לא כך השיבם. בעוד שדנו לפניו במוכרת ועודה ארוסה לא הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושים שהרי תשובה נצחת יש כאן שיש להפריש בין ארוסה לנשואה וכן השיבן עליה לא אם אמרתם כו׳. פי׳ לפי׳ לגירסת רש״י דלא גריס בדברי רבי יהודה אף זו לא תמכור ע״כ לא קאי מאי דקאמר דתנינא לא כך השיבן כו׳ אלא אתשובת לא על החדשים כו׳ קאי ואע״ג דסוף סוף לדידיה נמי הרי השיבן כך לבסוף מ״מ קא מהדר ליה דבעוד שדנו לפניו במוכרת בעודה ארוסה לא הוצרכו להשיבם כך ולשיטת רש״י ניחא דלא גריס בברייתא דר׳ יהודה אף זו לא תמכור כו׳ אלא על מה שאמרו הואיל וזו אשתו כו׳ השיבן על החדשים כו׳ ועל זה קא מהדר ליה רבי חנינא לא כך השיבן דלא פריש בין ארוס לנשואה יש תשובה נצחת בלא תשובת על החדשים כו׳ והיינו לא אם אמרת כו׳ דהיינו נמי להפריש בין ארוסה לנשואה אבל לגירסת ר״ת ז״ל דמעיקרא אקשו הואיל וזו אשתו כו׳ ועל זה השיבן אף זו לא תמכור וכו׳ דהיינו לומר דלהכי דוקא נקשינהו ארוסה לנשואה דלא תמכור לכתחילה. והקשו עוד הואיל וזכה באשה כו׳ פי׳ דארסה ואינו מטעם הקש לנשואה ועל זה השיבן על החדשים כו׳ מעתה איך שייך למימר אתשובת על החדשים כו׳ לא כך השיבן אבל כך השיבן לא אם אמרתם כו׳ והרי תשובת על החדשים כו׳ לא בא אלא לתרץ אמאי לא אמרינן הואיל וזכה באשה כו׳ דאינו טעם הקש לנשואה ועל זה היכי שייך תשובת לא אם אמרתם וכו׳.
לכך פירשו בתוספות לא כך השיב רבן גמליאל לחכמים פי׳ על הארוסה ששאלו לא הוצרך להשיבם כדאמרת דתשובה מעולה ונצחת השיבם על הארוסה פי׳ לפירושו לא קאי רבי חנינא על הקש הנשואה בלחוד אלא לתרץ על הארוסה ששאלו הואיל וזכה באשה כו׳ ועיקר התשובה בגמר לשונו הוא נתפס דקאמר תאמרו בארוסה שאין בעלה זכאי כו׳ פי׳ כיון דאין זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה לא זכה באשה מקרי וכיון שכן לא יזכה בנכסים ואע״ג דקא אמרת נמי לא אם אמרת כו׳ דמשמע דקאי לתרץ הקישא דנשואה אה״נ דבהכי מתרצה נמי הקישא דנשואה ומיהו עיקר מאי דתנן עלה לדעת רבי חנינא היינו לתרץ הואיל וזכה באשה כו׳ וכדכתיבנא ואין לפרש לגירסת התוס׳ דגרסי בדברי רבי יהודה אמר להם אף זו לא תמכור כו׳ דאהכי קא מהדר רבי חנינא לא כך השיבן רבן גמליאל וכו׳ דהא התוספות גורסין בדברי רב זביד לקמן תני אם מכרה ונתנה קיים וכיון שכן בהכי לא פליגי רבי יהודה ורבי חנינא כנ״ל ולקמיה בסמוך אכתוב עוד בזה בלשון הרשב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה לא כך השיבן בעוד שדנו לפניו וכו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה שפת יתר הוא ונ״ל בכוונתו ומשום דלכאורה קשיא לן בדברי רחב״ע דקאמר לא כך השיבן ומאי פליג בהא אדר״י דסוף סוף כל דבריו בכלל דברי רבי יהודה דמכיון דבמה שהשיבן בסוף על החדשים אנו בושין טפי עדיף תשובה א׳ על שניהם א״כ הא דר״י טפי עדיף ששנה בלשון קצרה דתו לא צריך תשובה קמייתא ואדרבה בדקמייתא איכא למיטעי וא״כ מחמת קושיא זו היה נראה לקיים הגירסא דמסיק רבי יהודה אמר להם אף זו לא תמכור וא״כ רחב״ע פליג טובא אדר״י בעיקר הדין לר״ג דלר״י השיבן אף זו לא תמכור ולרחב״ע מוכרת אף לכתחלה ולפי שפירש״י דלא גרסינן להאי גירסא מש״ה הוצרך לפרש כאן מילתא דרחב״ע דנהי שבכלל דברי ר׳ יהודה הם דאפשר דלר״י נמי מוכרת לכתחלה אפ״ה לא כך השיבן אלא שרצה להשיבן על ראשון תשובה נצחת ולהביא טעם לדבריו דאדרבה לא אלים תקנת פירות נכסים משאר מילי והיינו כדפרישית ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר׳ חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל לחכמים, אלא כך השיבן: לא אם אמרתם בנשואה שיש לבעל זכויות יתירות בה — שכן בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, תאמרו בארוסה שאין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה!
It is taught in a baraita: Rabbi Ḥanina ben Akavya said that Rabban Gamliel did not respond to the Sages in that manner. Rather, this is what he replied to them: No, if you said that the sale is void with regard to a married woman, concerning whom the husband has many rights, as her husband is entitled to items she has found and to her earnings and to the right to nullify her vows, will you say the same with regard to a betrothed woman, whose husband is not entitled to items she has found, nor to her earnings, nor to the right of nullification of her vows?
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמְרוּ לוֹ רַבִּי מָכְרָה לָהּ עַד שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת נִשֵּׂאת ואח״כוְאַחַר כָּךְ מָכְרָה מַהוּ אֲמַר לְהוּ אַף זוֹ מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים אָמְרוּ לוֹ הוֹאִיל וְזָכָה בָּאִשָּׁה לֹא יִזְכֶּה בַּנְּכָסִים אָמַר לָהֶם עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בּוֹשִׁין אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִין עָלֵינוּ אֶת הַיְּשָׁנִים.

The Sages said to him: My teacher, this reasoning is accepted if she sold it for herself before she was married, but if she was married and afterward sold the property she had earlier inherited, what is the halakha? Rabban Gamliel said to them: Even this one may sell the property and gives it away, and her action is valid. They said to him: Since he acquired the woman, will he not acquire the property? He said to them: With regard to the new property she inherited later we are ashamed, and now you impose upon us the old property?
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרו לו רבי מכרה עד שלא ניסת – נראין דבריך במוכרת בעודה ארוסה.
ניסת ואחר כך מכרה – נכסים שנפלו לה קודם נישואין מהו.
אמר להן אף זו מוכרת וקיים אמרו לו הואיל וזכה באשה – למציאתה ולמעשה ידיה והפרת נדריה לא יזכה בנכסים שתיקנו לאכול פירותיהן בחייה והיאך מכרה קיים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גרס רש״י ז״ל: אמר להם אף זו מוכרת וקיים וכו׳, והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים, אמר רב זביד תני מוכרת. כלומר, תני במתניתין מוכרת לכתחילה. ולפי גירסא זו הוה מצי לאקשויי נמי לרב זביד ור׳ חנינא בן עקביא כבית שמאי, כדאקשינן לאוקמתא דרב פפא, אלא דנטור עד סיפא דאוקימתא, ופריך בין לרב זביד בין לרב פפא. ואם תאמר, ומאי דוחקיה דרב זביד דסמיא מתניתין מקמי ברייתא, לימא תני בברייתא אם מכרה. תירץ הראב״ד ז״ל, אם כן ר׳ חנינא בן עקביא היינו ר׳ יהודה, ובודאי משמע דפליגי.
אבל רבנו חננאל ז״ל גריס תני אם מכרה, כלומר, לא תתני בברייתא מוכרת אלא אם מכרה, ואדיעבד היתה השאלה ואדיעבד השיבן שמכרה קיים, והוא הדין לעד שלא נשאת ונשאת שמכרה קיים, וכר׳ יהודה, וליכא בין ר׳ יהודה ולר׳ חנינא, אלא שזה אומר בדרך זה השיבן, ור׳ חנינא אומר לא בדרך זה השיבן, אלא בטעמא השיבן דלא אם אמרת בנשואה וכו׳, והשתא אתי שפיר דלא פריך ר׳ חנינא בן עקביא כבית שמאי אלא לרב פפא בלחוד. ונראה לי דהכי נמי מוכח בירושלמי, דגרסינן התם (ירושלמי כתובות ח׳:א׳), אמר ר׳ חנינא בן עקביא לא כך השיבן רבן גמליאל אלא כך השיבם, לא אם אמרתם בנשואה וכו׳, אמרו לו עד שלא נשאת ונשאת תוכיח שהוא זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה ואת מודה לנו שלא תמכור ושלא תתן. אמר להן כך אני מודה לכם שלא תמכור ושלא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. אלמא אף לדברי ר׳ חנינא בן עקביא מודה רבן גמליאל דעד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה, ואתיא הא דירושלמי כאוקמתא דרב זביד, כן נראה לי.
וז״ל הרשב״א ה״ג רש״י אמר להם אף זו מוכרת ונותנת וקיים כו׳. והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר רב זביד תני מוכרת כלומר תני במתניתין מוכרת לכתחלה ולפי גירסא זו הוה מצי לאקשויי נמי לרב זביד ולרבי חנינא בן עקביא כב״ש כדאקשינן לאוקמתא דרב פפא אלא דנטר עד סיפא דאוקמתא ופריך בין לרב זביד בין לרב פפא וא״ת ומאי דוחקיה דרב זביד דסמי מתני׳ מקמי ברייתא לימא תני בברייתא אם מכרה תירץ הראב״ד א״כ ר׳ חנינא בן עקביא היינו ר׳ יהודה ובודאי משמע דפליגי ע״כ. והרא״ש הקשה על זה דאי ידע פלוגתיה דתנאי טפי הוה ניחא לאוקמי כתנאי כדאוקמא רב פפא ממה שמשבש מתני׳ ע״כ.
עוד כתב הרשב״א וז״ל אבל ר״ח גריס תני אם מכרה כלומר לא תתני בברייתא מוכרת אלא אם מכרה ואדיעבד היתה השאלה ואדיעבד השיבן שמכרה קיים וה״ה לעד שלא נשאת ונשאת שמכרה קיים וליכא בין ר׳ יהודה ורבי חנינא אלא שזה אומר בדרך זה השיבן ורבי חנינא אומר לא בדרך זה השיבן אלא בטעם השיבן דלא אם אמרת בנשואה כו׳. והשתא אתי שפיר דר׳ חנינא בן עקביא לא פריך אב״ש אלא לרב פפא בלחוד ונ״ל דה״נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם [ה״ב] אמר ר׳ חנינא בן עקביא לא כן השיבן רבן גמליאל אלא כך השיבן לא אם אמרת בנשואה כו׳ אמרו לו עד שלא נשאת ונשאת תוכיח שהוא זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה ואת מודה לן שלא תמכור ושלא תתן אמר להם כך אני מודה לכם שלא תמכור ושלא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. אלמא אף לדברי רבי חנינא בן עקביא מודה רבן גמליאל דעד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחלה ואתיא הא דירושלמי כאוקמתא דרב זביד כנ״ל. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אמר להן אף זו מוכרת וקיים אמרו לו כו׳ והיאך מכרה קיים. ולכאורה תחלת דבריו שמציין בלשון הגמרא הוא אריכות דברים ללא צורך ואין זה דרך רש״י ז״ל ועוד שהשמיט ונותנת וכתב מוכרת וקיים ועוד דבסוף דבריו כתב והיאך מכרה קיים ולכאורה יותר קשיא להו אלכתחלה ולענ״ד בכוונתו משום דלכאורה רחב״ע דאמר מוכרת ונותנת וקיים יש לדקדק כיון דמוכרת לכתחלה פשיטא דקיים בדיעבד אלא משום דלשון מוכרת לכתחלה י״ל שיהא גוף הקרקע ללוקח לאחר מיתה אבל לעולם שהבעל אוכל הפירות וכ״ש דבמכירה אפילו אינו אוכל הפירות מכל מקום לא מפסיד מידי דהא מוציאין המעות מן האשה ולוקח בהן קרקע והוא אוכל פירות לכך פירש״י דהא דקאמר מוכרת היינו לענין שהמקח קיים לגמרי ואין הבעל אוכל הפירות וא״כ קשיא להו שפיר ממעשה ידיה ומציאתה שאין יכולה למוכרה כלל והיאך המכר קיים שיפסיד הפירות כנ״ל ברור:
תוספות בד״ה לא כך השיב פי׳ על הארוסה ששאלו וכו׳ עד סוף הדבור. ולכאורה הוא פירש״י בעצמו ונלע״ד שהתוס׳ הוצרכו לכך לפי שבדבור הקודם הביאו לשון ראשון שפירש״י דבין ארישא בין אסיפא קאי ואם כן יש לפרש בפשיטות דהא דקאמר רחב״ע לא כך השיבן היינו משום דלא שייך האי תשובה דעל החדשים אנו בושים בזה דתינח שהשיבן יפה על אותן שנפלו קודם שנתארסה דישנים נינהו בשעת המכירה משא״כ בעודה ארוסה ונפלו משנתארסה לא שייך האי תשובה דהא חדשים נינהו והוי משמע דר״ג מודה בהו ולפי שהתוספות לא רצו לפרש כן אלא כפי׳ ר״ת דחדשים וישנים היינו חדשים וישנים בשעת תביעה ולכך הוצרכו לפרש דאפ״ה א״ש הא דקאמר רחב״ע לא כך השיבן והיינו משום שלא הוצרך להשיב כך כן נראה לי נכון ודוק היטיב:
גמרא א״ל אף זו מוכרת ונותנת וקיים. יש לדקדק כיון דקתני מוכרת ונותנת לכתחלה למה ליה למימר וקיים וכאן לא שייך מ״ש במתניתין בישוב לשון זה. וראיתי בספר פני יהושע שעמד בזה ומפרש דאי הוי נקט מוכרת ונותנת לבד ה״א דמיירי לענין גוף הנכסים לאחר מיתה. וקמ״ל דקיים לגמרי אפילו לענין פירות. אך לפ״ז צ״ל דהא דקאמר לקמן לימא תנינא לתקנת אושא וכו׳. ומשני מתניתין בחיים ולפירות וכו׳ היינו דוקא במתניתין אבל בברייתא זו באמת איתא לתקנת אושא. ולפ״ז צ״ל לרב זביד דמשני תני מוכרת ונותנת וקיים במתניתין באמת תנינא לתקנת אושא במתניתין והא דמשני לקמן מתניתין בחיים ולפירות היינו לרב פפא וזה דוחק (וגם דוחק לפרש דה״א לענין לאחר מיתה וקמ״ל דמיירי לענין פירות ולא לענין תקנת אושא). וא״כ מדקאמר משניסת אלו ואלו מודים שהמכירה בטל היינו נמי לענין תקנת אושא. ועוד נלע״ד לפמ״ש התוספות לעיל דף נ׳ ע״א ד״ה הבעל וכו׳ דלר״י דס״ל קנין פירות כקנין הגוף ואם נפלו משניסת כיון דאינה יכולה למכור בחיים לפירות ה״נ אינה יכולה למכור הגוף לאחר מיתה. והא דמקשה לקמן לימא תנינא לתקנת אושא. היינו משום דמתניתין רבי יהודה היא לרב פפא ושמעינן ליה לר״י בב״ק דף צ׳ ע״א דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אבל רב זביד דתנא מוכרת ונותנת וקיים ולא מוקי סיפא דמתניתין כר״י בל״ז א״צ לתקנת אושא. ודוק ועיין בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרו לו חכמים: רבי, אנחנו מקבלים את הטעם הזה כאשר מכרה לה (בשביל עצמה) עד שלא נשאת, אבל אם נשאת ואחר כך מכרה נכסים אלו שנפלו לה קודם לכן, מהו? אמר להו [להם]: אף זו מוכרת ונותנת ומה שעשתה קיים. אמרו לו: הואיל וזכה באשה, לא יזכה בנכסים הבאים עימה?! אמר להם: הלא על החדשים שנפלו לה לאחר זמן אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים, שאף על הנכסים שנפלו לה טרם נישואיה רוצים אתם לומר שלא תוכל למוכרם?!
The Sages said to him: My teacher, this reasoning is accepted if she sold it for herself before she was married, but if she was married and afterward sold the property she had earlier inherited, what is the halakha? Rabban Gamliel said to them: Even this one may sell the property and gives it away, and her action is valid. They said to him: Since he acquired the woman, will he not acquire the property? He said to them: With regard to the new property she inherited later we are ashamed, and now you impose upon us the old property?
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהָאֲנַן תְּנַן עַד שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת וְנִשֵּׂאת ר״גרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם מָכְרָה וְנָתְנָה קַיָּים.

The Gemara raises a difficulty: But didn’t we learn in the mishna: If she inherited property before she was married and was later married, Rabban Gamliel says: If she sold it or gave the property away, the transaction is valid. The wording of the baraita, in contrast, indicates that she may sell or give the property away ab initio.
רי״ףרש״ירמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והאנן תנן כו׳. בפירושי רש״י שלנו כתוב ה״ג. והאנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. עוד כתוב ה״ג ורבי חנינא בן עקביא דאמר כמאן כו׳ וכן כתבו התוספות משמו של רש״י והקשו עליו דאדרבה הוה ליה להגיה הברייתא מקמי מתני׳ ולזה יש לתרץ דניחא ליה להגיה המשנה דאין הכרח מהמשנה אי גרסי הכי או הכי אבל מהברייתא יש הכרח וגרסי בה אף זו מוכרת כו׳ דע״כ בארוסה משמע דסבירא ליה לרבן גמליאל דמוכרת לכתחלה אליבא דרבי חנינא מדקאמר לא כן השיבן כו׳ פי׳ דעל הארוסה יש להשיב תשובה נצחת ואי אמרת בארוסה ס״ל דבדיעבד הוא דמכרה קיים ולא לכתחלה אדרבה תשובת על החדשים אנו בושים כו׳ ניחא טפי דבהכי קיימינן דלכתחלה לא תמכור ולא מהניא אלא לענין דלא תהא מכרה בטל אבל שפיר אמרינן דלכתחלה לא תמכור ומיהו תשובת לא אם אמרת בנשואה כו׳ מהניא אפילו שתמכור לכתחלה ואי רבן גמליאל ס״ל בארוסה דלא תמכור לכתחלה אדרבה תשובת על החדשים כו׳ ניחא טפי ואמאי קאמר רבי חנינא לא כך השיבן כו׳ אלא ודאי דס״ל בארוסה דמוכרת לכתחלה מעתה ע״כ אית לן למתני בברייתא אמר להם אף זו מוכרת כו׳ מדקתני אף זו ולית ליה להגיה ולהסיר מלת אף (זאת) [זו] וכתב רש״י בפ׳ קמא דסנהדרין אין דרך התנא להחליף בין גירסת מלה למלה אחרת.
ומיהו כתב הרשב״א ז״ל בפרק מי שאחזו דכשאנו צריכים לומר חסורי מחסרא ויש חסורי מחסרא דחוק ואחר בלתי דחוק טוב לנו לאחוז הדחוק אם סברא או טעם מסייע ע״כ. וכיון שכן תקשי דאדרבה היה לנו לדחוק ולהגיה הברייתא כי היכי דתיקום רבן גמליאל כב״ה ועוד הקשו דכי היכי דפריך בסמוך לרב פפא ורבי חנינא בן עקביא כב״ש טפי הוה ליה למפרך לרב זביד ולזה תירץ הרשב״א דנטר עד סיפא דאוקמתא ופריך בין לרב זביד בין לרב פפא ומיהו קשיא להו להתוס׳ דתירוצא דמתרצינן דהכי קאמר לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה פירוש דרבי חנינא קאמר דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה לא מצינן לתרוצי הכין לרב זביד דאם ר׳ חנינא בן עקביא ור׳ יהודה שניהם לא שנו פלוגתא דב״ש וב״ה אם כן מי שנאה.
ונראה לי ליישב פירושו דאיברא ודאי דכי מגהינן הברייתא הויא ודאי ר״ג כב״ה ומיהו חכמים שחלקו עליו דהיינו אמרו לו מתוקמי כב״ש ועדיף לן לאוקמי אמרו לו דהיינו חכמים כב״ה מלאוקמי רבן גמליאל כב״ה תדע דמעיקרא לא שקלינן וטרינן אלא אליבייהו מאי ס״ל אי אלכתחלה פליגי ומודו בדיעבד כב״ה או אדיעבד נמי פליגי וכדפירש רש״י במהדורא בתרא אלמא דאמרו לו עדיף לן משום דהוו רבים ואינהו נינהו בעינן לאוקמינהו כב״ה וא״ת והא אינהו ע״כ לא אתו אפילו כב״ה דאינהו בעו למימר דמכרה בטל וכדקאמרי ליה הואיל וזכה באשה כו׳ ונ״ל דאינהו עיקר סברתם היינו כב״ה דלא תמכור לכתחלה ובדיעבד מכרה קיים אלא דבעי לאקשויי עלה דרבן גמליאל דס״ל כב״ש דתמכור לכתחלה דאפילו בדיעבד מכרה בטל כדי שאם ישיב על זאת דכיון דנפלו לה קודם נשואין לכך לא יהא מכרה בטל יעלה בידנו דכל הפחות מיהא לא תמכור לכתחלה כב״ה ור״ג הבין כוונתם ואסיק להו דרגא לומר דאפי׳ על החדשים היינו דנפל לה משנשאת אנו בושים וקשה לנו לומר מכרה בטל מעתה נפלו לה משנתארסה תמכור אפילו לכתחלה כנ״ל ליישב שיטת רש״י כפי הכתוב בפירושנו וניחא דאין אנו מחדשין מחלוקת חדש אלא פלוגתא דב״ש וב״ה בלחוד דב״ש ס״ל תמכור לכתחלה וב״ה ס״ל לא תמכור לכתחלה ואין מי שיסבור דאפילו בדיעבד מכרה בטל וניחא נמי דלא פריך בסמוך אלא לרב פפא דמשני הא רבי יהודה אליבא דרבן גמליאל כו׳ דאלמא סברת רבן גמליאל עיקר כיון דפליגי בה תנאי אבל רב זביד ס״ל דאמרו לו הם עיקר וסברת רבן גמליאל אינה עיקר ולהכי ניחא ליה לדידיה וכדכתיבנא כנ״ל והא כתיבנא לעיל לשון רש״י הכתוב בספרים ישנים ופירושו עלה בפי׳ ר״ח וכך היה לו לריב״ש בפירושי רש״י שלו וכן הריטב״א וכדכתיבנא לעיל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא והאנן תנן כו׳ ר״ג אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר ר׳ זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. לכאורה היה נראה דאינו מגיה המשנה אלא דמפרש לה הכי דאפי׳ לכתחילה נמי מוכרת והא דקתני דיעבד היינו למיתני עליה מילתא דאמרו לו דאפילו בדיעבד הוו בעו למימר דבטל ור״ג גופא אפשר דאמרה בלשון לכתחלה אלא דרבי שסידר המשנה נקיט לה הכי משום מילתא דאמרו לו או משום דכיון דר״ג מימרא באפי נפשיה תני להו לא בפלוגתא דב״ש וב״ה לא דק לשנות בלשון לכתחלה או דיעבד דעיקר דינא אינו אלא לענין שהמקח קיים והלוקח אוכל פירות מאי דלא משמע לן כ״כ אי תני לה בלשון מוכרת כדפרישית ועוד דלענין שתמכור לכתחלה ליכא קפידא כ״כ דאף אם אמרו לא תמכור כיון שהמקח קיים בודאי תמכור כדאמרינן בעלמא מה הועילו חכמים בתקנתן. ונהי דב״ה אמרו לא תמכור היינו שאם בא הלוקח לימלך כמו שפירש״י בסמוך מ״מ אפשר דר״ג לא נחית להכי כנ״ל לפום ריהטא ליישב קושיית התוס׳ מיהו בסמוך אפרש בענין יותר נכון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] בנוסח אחר: באו הנכסים לרשותה עד שלא נשאת ונשאת, רבן גמליאל אומר: אם מכרה או נתנה — קיים. ואילו מלשון הברייתא נראה שמוכרת ונותנת לכתחילה!
The Gemara raises a difficulty: But didn’t we learn in the mishna: If she inherited property before she was married and was later married, Rabban Gamliel says: If she sold it or gave the property away, the transaction is valid. The wording of the baraita, in contrast, indicates that she may sell or give the property away ab initio.
רי״ףרש״ירמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב זְבִיד תְּנִי מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים רַב פָּפָּא אָמַר לָא קַשְׁיָא הָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דר״גדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הָא ר׳רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אַלִּיבָּא דר״גדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל ור׳וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא כב״שכְּבֵית שַׁמַּאי ה״קהָכִי קָאָמַר לֹא נֶחְלְקוּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי וב״הוּבֵית הִלֵּל עַל דָּבָר זֶה.

Rav Zevid said: Teach the text of the mishna as follows: She may sell and give away the property, and her transaction is valid. Rav Pappa stated another answer: This is not difficult, as this mishna is consistent with the opinion of Rabbi Yehuda according to the opinion of Rabban Gamliel, but that baraita is consistent with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Akavya according to the opinion of Rabban Gamliel. The Gemara poses a question: If so, then apparently Rabbi Ḥanina ben Akavya agrees with Beit Shammai, as Beit Hillel maintain that she may not sell the property ab initio even while she is betrothed; yet it is well known that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: This is what Rabbi Ḥanina is saying: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to this matter of property that a woman inherited before marriage, as they agree she may sell it ab initio.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שן
שןא(קידושין כד.) אי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפי׳ שן דחלב פי׳ שן תינוק שיונק החלב שחוזר מפני שמחליף שיניו שן של מעדר עיין בערך מעדר (כתובות עח:) הוא נתן אצבע בין שיניה פי׳ משל הוא כאדם שנתן אצבע בין שיני חברו וא״ל למה נתת אצבע בין שיני ה״נ כיון דנדר׳ ולא היפר לא יוציא ויתן כתובתה דאמרה ליה אמאי לא היפרת לי. כל שבמת טמא חוץ מן השינים והציפורן עיין בערך גרם (שבת פב. חולין טז) המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות ועשבים יבשים וקרומית של קנה אור שולט בהן במהרה:
א. [צאהן.]
ורב פפא אמר לא קשיא כו׳ – מתני׳ [דקתני אם מכרה] רבי יהודה היא דאיהו מסיק ואמר לה [דסבירא ליה אליבא דרבן גמליאל אפי׳ בעודה ארוסה לא תמכור לכתחילה וכל שכן בנשאת קודם מכירה] ואף על גב דאיירי רבי חנינא בסיפא לאו דמודה לרבי יהודה דרבן גמליאל אם מכרה אית ליה אלא מוכרת לכתחילה ומאי דלא פריש רבי חנינא במתניתין פריש בברייתא.
ה״ג: ורבי חנינא בן עקביא דאמר כמאן כבית שמאי – בתמיה דהא בית הלל אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחילה לא ואם בא לוקח לבית דין לימלך אמרינן ליה לא תיזבון כ״ש משנישאת.
לא נחלקו – אלא לכתחילה תמכור.
תני מוכרת ונותנת וקיים – זו היא גירסת הקונטרס ופירש תני במתני׳ וקשה לרבינו יצחק בן רבינו מאיר דאדרבה היה לו להגיה הברייתא מקמי מתני׳ ועוד דאם היה מגיה הברייתא הוי ר״ג שפיר כב״ה והשתא דמגיה מתני׳ הוי ר״ג כב״ש דלב״ה אפי׳ באירוסין לא תמכור לכתחילה ועוד כי היכי דפריך בסמוך לרב פפא ור׳ חנינא בן עקביא כב״ש טפי ה״ל למיפרך לרב זביד דלדידיה ליכא לשנויי לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה דאם ר׳ חנינא בן עקביא ור״י שניהם לא שנו פלוגתא דב״ש וב״ה אם כן מי שנאה ונראה דגרסינן תני אם מכרה ונתנה קיים ומגיה הברייתא ורבינו חננאל גריס במתני׳ מוכרת ונותנת ובברייתא אם מכרה ונתנה ומשני רב זביד תני אם מכרה כו׳ ומגיה מתניתין מקמי ברייתא כדי שלא להעמיד ר״ג כב״ש ובתר הכי פריך לרב פפא דלא מגיה מתניתין ור״י כב״ש ולא גרסינן רבי חנינא בן עקביא כב״ש ולגירסא זו לא גרסינן בברייתא דלעיל אף זו לא תמכור דהא מתני׳ קתני מוכרת לכתחילה ולרב פפא דלא מגיה מתני׳ תיקשי ומיהו קשה קצת דהיכי משלי דלר״י לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה הא משמע מתני׳ דר״י שנה פלוגתא דב״ש וב״ה דעלייהו קאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. כלומר תני במתנית׳ מוכרת ונותנת וקיים, והכי וודאי ניחא, דמחקינן מתניתא מקמי מתני׳.
התבאר בתשיעי של בתרא (ב״ב קנ״א.) שהאשה שרצתה להנשא ויש לה נכסים הרבה שאינה רוצה להביאם לבעל ומתיראה שמא יהא בעלה זוכה בפירותיהם או אף בגופם לאחר מיתתה וכתבה כל נכסיה לאחד מבניה או לאחד מקרוביה ואחר כך נשאת ונתגרשה או נתאלמנה שהמתנה בטילה שלא נתכונה זו אלא להבריח את נכסיה מבעלה וכל שמת בעלה או גירשה והיה מקבל המתנה מסרב שלא להחזיר כופין וקורעין את שטרו הואיל ולא שיירה כלום לעצמה ואף בלא מת או שלא גירשה יכולה להוציאם אף בעודה תחת בעלה שאם תאמר שקנאם עד שתתאלמן או תתגרש היאך הקשו ואי לא קנהו לוקח ליקנינהו בעל והרי קנויים הם לו בעודה תחתיו אלא ודאי יכולה היא להוציאם וכן כתבוה בהדיא אחרוני הרבנים ואפילו לא גלתה דעתה בשעת כתיבה שעל דעת כן היא עושה כגון שתאמר הריני רוצה להנשא ואכתוב כל נכסי לפלוני קרובי שלא תהא יד בעלי שולטת בהם אלא אף בסתם כך אנו דנין וגדולי המפרשים מצריכים בה גלוי הדעת ואין הדברים נראין אלא שאף בסתם כן אלא שגאוני ספרד כתבו דדוקא כשלא כתב בשטר דבר שראוי ללמוד ממנו שתהא מתנה מוחלטת אבל שטרות שלנו שכתוב בה מתנת עלמין מתנה חלוטה דלא למיהדר ודאי מתנה גמורה היא ואינה חוזרת אלא בגלוי הדעת ודבר זה דוקא בכתיבת כל הנכסים אבל אם כתבה מקצת נכסיה אינן בדין זה והמתנה קיימת עד שתכתוב לו מהיום לכשארצה או על מנת שאם תנשא ותתאלמן או תתגרש יהו חוזרים לה ולא נאמר דין מברחת אלא בכלם ואע״פ שכל שנתאלמנה או נתגרשה לא זכה המקבל הבעל מיהא אינו זוכה בהם שנעשו כנכסים שאין ידועים לבעל ואינו אוכל פירות ולא יורשם אם מתה ואפילו כתבה למקבל מהיום לכשארצה שאינו קונה כלום עד שתרצה ומכל מקום נסתלק מהם זכות הבעל בין לפירות בין לירשה שאף זה כנכסים שאין ידועים לבעל הם ומכל מקום אם מתה היא הואיל וכתבה לכשארצה אף המקבל לא קנה אלא יורשיה זוכין בהם הא בכתיבת כלם ובמתנה סתם אם מתה זכה המקבל מתנה במתנתו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקים בזך ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו בדין זה קצת תנאים בתשיעי של בתרא:
רב פפא אמר לא קשי׳ הא ר׳ יהודה וכו׳ – ור׳ יהודא דאמר כב״ש וקשה לפי פירוש רש״י ז״ל כי רמינן מתני׳ אמתני׳ אמאי פריק רב זביד תני אם מכרה לאשמעינן לשבש מתני׳ מקמיה בריית׳ נמי איפכא תני במתניתן מוכרת ונותנת וקיים דאלו לגרסת הראשונים ז״ל כיון דאשכחן לר״ג במתניתן קמייתא קתני דארוסה לא תמכור לא ניחא לן לגרוס באידך מתניתן מוכרת ונותנת וי״ל דאפי׳ לריש׳ לא ניחא לן לסיומי מתני׳ מקמי מתני׳ דמתני׳ דחזקה לר״ג דאתי כב״ש וכדפרכי׳ בסמוך ור׳ יהודא דאמר כב״ש ומ״מ קשיא גם על פירש״י ז״ל היכא מספקא לן אי קאי משא ומתן דר״ג על ב״ש או על ב״ה דהא ב״ש במקום ב״ה אינה משנה ופשיט׳ דאדיעבד קיימי ולכך פירש ר״ת ז״ל דהכי קמבעיא לן מ״ש לר״ג והשיב להם אלכתחילה דריש׳ קאי כשנפלו לה קודם שנתארמלה שהיא מוכרת לכתחילה או דיעבד דסיפ׳ שנפלו לה משנתארסה דקתני אם מכרה ונתנה קיים ומייתינן לה אדיעבד קיימי מדאמר ליה אף זו מכרה בטל ומסתמ׳ לא אמרינן הכי אלא אסיפ׳ דאלו כשנפלה לה עד שלא תתארס ליכא מאן דלימא שיהא מכרה בטל בדיעבד ואפשר דגרסינן השת׳ נמי אמר להם אף זו לא תמכור ואף על פי שהם לא שאלו אלא על דיעבד דאלו לכתחלה מודה ר״ג וה״ק אף זו שאתם שואלים עלי למה מכרה קיים הא ודאי דין נשואה יש לה שלא תמכור לכתחילה אבל אם מכרה ונתנה קיים. אינהו דאמרי כרבותינו פירוש ולפי שלא היתה בבריית׳ דרבותינו שגורו במדרש עשוהו מימרא ולא אמרו הלכה כרבותינו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה תני מוכרת כו׳ וקשה לריב״ם דאדרבה היה לו להגיה הברייתא כו׳ ועוד דאם היה כו׳ ועוד כי היכי דפריך בסמוך לר״פ טפי הו״ל למיפרך כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בסמוך קצת יישוב על הקושיא הראשונה מיהא שינויא דחיקא לא משנינא ואמינא מילתא דשויא לכולהו קושיות והיינו למאי דפרישית לעיל דמפשטא דמילתא דר״ג אליבא דנפשיה אין לתמוה אי מוקמינן ליה כב״ש דכיון שאמר על החדשים אנו בושין והיינו בנפלו לה משניסת אלמא דעיקר תקנת פירות ונכסי האשה שיהיו לבעל קל הוא לר״ג והוא בוש מהן אפילו בנשואה גמורה וא״כ פשיטא דמיקל אפילו טפי מדב״ש וא״כ פשטא דלישנא דמתניתין הכי משמע דר״י גופא משמיה דר״ג מסיק לכולהו מילתא בחדא ריהטא דשאלו לו בנפלו משנתארסה והיא ארוסה והשיב להם על החדשים אנו בושין בין לכתחלה בין דיעבד אלא שאתם רוצים לגלגל הישנות ולהקשות מ״ט דב״ה דבדיעבד קיים ואני מוסיף לומר דאפילו עד שלא ניסת וניסת מוכרת לכתחלה. ועוד דמדר׳ יהודא ורחב״ע בברייתא נמי שמעינן דמוכרת לכתחלה מדמדמו להו ר״ג למציאתה ומעשה ידיה וא״כ מסתמא אפי׳ לכתחלה ומדקאמר בעד שלא ניסת אף בזו אלמא דשוין הם וא״כ א״א להגיה הברייתא ומדרחב״ע נשמע לר״י דלרב זביד לא פליגי ר״י ורחב״ע בהא. והיינו נמי דלא מקשה הש״ס לרב זביד ורחב״ע כב״ש דבלאו מילתא דרחב״ע ממילא ידעינן ממילתא דר״ג גופא שאמר במשנתינו נמי מוכרת ונותנת ואדר״ג גופא לא שייך להקשות אי אמר כב״ש דאדרבה מיקל טפי אפילו מדב״ש ולהדיא כתב הרי״ף ז״ל בשיטה שהבאתי דהיכא דשום תנא סובר דלא כב״ש ודלא כב״ה לא שייך להקשות כן. משא״כ לאוקימתא דר״פ מקשה הש״ס שפיר דכיון דר״י משמיה דר״ג שנה בלשון המשנה כב״ה וא״כ בברייתא נמי לר״י הכי הוא וא״כ מדקאמר ליה רחב״ע לא כך השיבן מעיקרא הו״ל למימר עיקר מימרא דר״ג דמוכרת לכתחילה ובתר הכי הו״ל לאתויי הא דאמרו לו ומה שהשיב להן ר״ג דדמו למעשה ידיה. משא״כ השתא דמייתי רחב״ע מילתא דאמרו לו סתמא. לא אתי שפיר דא״כ שקיל וטרי אליבא דב״ש כמ״ש לעיל בקושיית ר״ת בד״ה איבעיא להו עיי״ש. ועוד כיון דלאוקימתא דר״פ דר״י סובר דאינה מוכרת לכתחלה כב״ה והיינו שלא רצה להשיב להם ממעשה ידיה כדפרישית וא״כ נהי דרחב״ע סובר דר״ג כב״ש אכתי מאי מתמה אדר״י ואמר לא כך השיבן דהא כלל דבריו בכלל דברי ר״י הם שקיצר ואמר תשובה השנייה שמספיק׳ גם על הראשונה ואדרבה בדרבי יהודה ניחא לן טפי דקתני זו התשובה דשייך אפילו לב״ה משא״כ תשובה הראשונה לא שייכא אלא למאי דסבר ר״ג כב״ש דמדמינן שפיר למעשה ידיה אע״כ מדהוצרך רחב״ע לאסוקי האי לישנא היינו משום דאיהו גופא סבר כב״ש וא״כ מקשה הש״ס שפיר ורחב״ע כב״ש כן נראה לי ברור בעזה״י כפתור ופרח ליישב שיטת רש״י ז״ל ודו״ק:
בא״ד ורבינו חננאל גורס כו׳ ולגירסא זו ל״ג בברייתא כו׳ ולר״פ דלא מגי׳ מתני׳ תיקשי עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דלפ״ז לרש״י נמי ע״כ לר׳ זביד ל״ג בברייתא וא״כ מ״ש התוספות לעיל דבחנם מחקו רש״י היינו משום דלא נחתו לפרש הכא כגירסת רש״י כו׳ עכ״ל. ולענ״ד אין צורך לדחוק בכך דנהי דלרב זביד גריס במשנה מוכרת לכתחלה היינו בסיפא בבא דעד שלא ניסת דאיירי ר״ג גופיה משמיה דנפשיה דעלה קאי רחב״ע משא״כ בבבא דמציעתא לכ״ע גרסינן להדיא מודה ב״ה שאם מכרה ונתנה קיים ולכתחלה לא תמכור ועלה קאי רבי יהודה ומייתי הא דאמרו לו לר״ג וא״כ דברי המשנה גופא סותרים זה את זה כיון דקתני בנתארסה לב״ה דיעבד דוקא כ״ש בעד שלא ניסת והיאך קתני ר״ג בסיפא אפילו בעד שלא ניסת דמוכרת לכתחלה אע״כ צ״ל בא׳ משני פנים או שנאמר דר״י ורחב״ע פליגי אליבא דר״ג דלר״י סובר ר״ג דלא תמכור כב״ה ולרחב״ע כב״ש או שנאמר דאמרו לו דר״י אליבא דב״ה קאי והשיב להם מעיקרא אליבא דב״ה ובתר הכי קתני ר״ג טעמיה דנפשיה דמיקל אפילו טפי מדב״ש ולפ״ז לר׳ יהודה נמי אין צורך למחוק בברייתא דאמר להם אף זו לא תמכור מהנך טעמי גופא אי משום דר״י אליבא דר״ג הכי ס״ל דלא כמשנתינו דרחב״ע אליבא דר״ג היא או משום דר״ג גופא בברייתא דר״י אליבא דב״ה שקיל וטרי על מה שאמרו לו וא״כ יפה כתבו התוספות לעיל דבחנם מחקו רש״י משא״כ הכא לפירוש ר״ח דלר״פ האי דמשנתינו רבי יהודה שנאה וקתני עלה דמוכרת לכתחלה וא״כ קשיא דר״י אדר״י אי גרסינן בברייתא דר״י אף זו לא תמכור אע״כ דל״ג בברייתא וא״כ מדר״פ נשמע לרב זביד כן נ״ל ברור ודוק היטב:
תוס׳ ד״ה תני מוכרת וכו׳ ה״ל למיפרך לרב זביד וכו׳. נלע״ד ליישב פירש״י לפמ״ש במתניתין דהא דמדייק רש״י ז״ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס ונתארסה. אבל לא ניסת לא. היינו מדיוקא דסיפא דקתני עד שלא ניסת מכרה ונתנה קיים וס״ל דלענין דיעבד א״צ לאשמעינן דנשמע מדיוקא דנפלו לה משניסת דוקא מכרה בטל אלא דקמ״ל דאפילו עד שלא תתארס וניסת דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא א״כ לר׳ זביד דנקט במתניתין נמי מוכרת לכתחלה ואיכא למימר דמיירי בנפלו עד שלא תתארס לחוד ולכך מוכרת לכתחלה ולק״מ מרישא אבל לרב פפא דתני מכרה ונתנה ע״כ דקמ״ל דעד שלא נתארסה וניסת גריע טפי מנפלה לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה דפליגי ביה ב״ש וב״ה. מדנקט ברישא פלוגתא דב״ש וב״ה והדר נקט סתמא ואם נימא דלרחב״ע מוכרת לכתחלה אפילו לב״ה תהיה הפוכי פלוגתא דר״י ורחב״ע. וע״כ דס״ל לרחב״ע ג״כ דחמיר כמו לר״י וע״כ צ״ל דס״ל לרחב״ע דלא נחלקו וכו׳. משא״כ לרב זביד יש לומר באמת עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי לגבה וכ״ע מודים שמוכרת ואף שכתבנו לעיל בתוס׳ ד״ה האשה דלא מצי לשנוי דמיירי בברייתא דעד שלא תתארס וניסת. דא״כ מ״ט דאמרו לו דרצו לבטל המקח כדמשמע מקושית הש״ס על רב ושמואל כמאן דלא כר״י ולא כרחב״ע דבעד שלא תתארס וניסת ליכא למ״ד דהמקח בטל מ״מ יש לומר דלרב זביד עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי וס״ל לר״ג דמוכרת לכתחלה ואפילו אמרו לו לא הקשו לו אלא לכתחילה משא״כ לרב פפא דמוכח דחמיר דלא להוי הפוכי פלוגתייהו דר״י ורחב״ע. ונראה עוד דלפמ״ש במתניתין דהוכחת רש״י ז״ל דרישא מיירי עד שלא תתארס ונתארסה ולא בניסת היינו מלשון וקיים דפירושו קיים לאחר שניסת ובברייתא דנקט נמי לשון מוכרת ונותנת וקיים אף דמיירי שמכרה לאחר שניסת היינו באמת לענין תקנת אושא. משא״כ במתניתין דלא ניחא ליה למימר דחנינא לתקנת אושא במתניתין. משא״כ לר״ז לפמ״ש לעיל דס״ל דבאמת תנינא לתקנת אושא במתניתין יש לפרש גם ברישא דנקט וקיים היינו ג״כ משום תקנת אושא ושפיר יש לומר דס״ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס דאפילו ניסת מוכרת לכתחלה אבל לרב פפא דלא ניחא למימר דתנינא תקנת אושא במתניתין וע״כ מוכח מרישא דעד שלא נתארסה וניסת לא תמכור א״כ ע״כ חמור לב״ש מנפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה א״כ הוי הפוכי פלוגתייהו כנ״ל. וק״ל:
פירש״י ד״ה הכי גרסינן ורחב״ע וכו׳. כבר כתבנו בזה במתניתין מה הוא תחלה ודיעבד. ויש לפרש עוד בפשטות לפי מה שפי׳ רש״י לקמן ד״ה ידועים מקרקע שע״מ כן נשאה. נמצא יש לומר בארוסה אף דמכרה קיים אין להקשות דתמכור לכתחלה מפני שהוא ספק אם בזכותה נפלו והיא מוחזקת. דאפ״ה אם תמכור נהי דאינו יכול למחות שלא תמכור לכתחלה מפני שהיא מוחזקת בנכסים. אפ״ה נ״מ דמ״מ הוא אינו מחויב לישא אותה כדס״ל לר״ג בפרק בתרא דף ק״ט ע״א בפסקה על עצמה תשב עד שתלבין ראשה. וכ״ש הכא דהיא עצמה פשעה ומכרה יכול לומר דלאו אדעתיה דהכי רצה לישא אותה. וכיון דהא ספק בזכותו יכול לומר שתשב עד שתלבין ראשה ויכול לעגנה משא״כ הכא דמיירי בנשואה כבר דקי״ל אין תנאי בנשואין ולא מהני לר״ש לקמן בנכסים ידועים שע״מ כן נשאה אלא לענין ביטול המכירה. אבל לגבי ביטול ותנאי בנשואין לא שייך זה לכך פירש״י דע״כ לכתחלה הוא לענין אם בא הלוקח לימלך. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב זביד: תני [שנה] ותקן במשנתנו כגירסה זו: מוכרת ונותנת וקיים. רב פפא אמר: לא קשיא [אין זה קשה]. כי הא [זו] משנתנו היא כדעת ר׳ יהודה אליבא [על פי שיטת] רבן גמליאל, הא [זו] בברייתא היא דעת ר׳ חנינא בן עקביא אליבא [לשיטת] רבן גמליאל. ושואלים: ואם כן נמצא כי ר׳ חנינא בן עקביא סבור כשיטת בית שמאי? שהרי לשיטת בית הלל אפילו בעודה ארוסה אינה מוכרת לכתחילה, וכל שכן משנישאה! והרי ידוע שהלכה כבית הלל! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר׳ חנינא בן עקביא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על דבר זה בנכסים שנפלו לה לפני הנישואין, שלדעתו הכל מודים שמוכרת לכתחילה.
Rav Zevid said: Teach the text of the mishna as follows: She may sell and give away the property, and her transaction is valid. Rav Pappa stated another answer: This is not difficult, as this mishna is consistent with the opinion of Rabbi Yehuda according to the opinion of Rabban Gamliel, but that baraita is consistent with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Akavya according to the opinion of Rabban Gamliel. The Gemara poses a question: If so, then apparently Rabbi Ḥanina ben Akavya agrees with Beit Shammai, as Beit Hillel maintain that she may not sell the property ab initio even while she is betrothed; yet it is well known that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: This is what Rabbi Ḥanina is saying: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to this matter of property that a woman inherited before marriage, as they agree she may sell it ab initio.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים עַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה וְנִיסֵּת הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

The Gemara cites the opinions of Rav and Shmuel, who both say: Whether property was bequeathed to her before she was betrothed, or whether property was bequeathed to her after she was betrothed and she was then married, and after her marriage she sold it or gave it away, the husband may repossess the property from the purchasers.
רי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וניסת – ואחר כך מכרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחרוני הרבנים כתבו שהמבריח נכסיו מפני שרוצה ללוות או לישא אשה קנה לוקח שאם לא כן הרי בעל חוב גובה מהן ומה הועיל אלא ודאי לקנין גמור נתכוון ותהא במאמינו לפי אמונת המקבל לא אמרו דין מברחת אלא באשה שאין לבעל בנכסים שאין ידועים כלום ומתוך כך היא מתכוונת להבריח ולעשותם כנכסים שאין ידועים:
רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו כו׳. ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות הואיל ובשעת מכירה זכאי הוא במציאתה ובמעשה ידיה. רש״י במהדורא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פסק זה: בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו לה נכסים משנתארסה, וניסת, ואחר נישואיה מכרה או נתנה — הבעל מוציא מיד הלקוחות.
The Gemara cites the opinions of Rav and Shmuel, who both say: Whether property was bequeathed to her before she was betrothed, or whether property was bequeathed to her after she was betrothed and she was then married, and after her marriage she sold it or gave it away, the husband may repossess the property from the purchasers.
רי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כְּמַאן דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כר׳כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אִינְהוּ דְּאָמְרִי כְּרַבּוֹתֵינוּ דְּתַנְיָא רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס וּבֵין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה וְנִיסֵּת הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.:

The Gemara asks: According to whose opinion was this stated? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Akavya, who both maintain that the sale is valid. The Gemara answers: They, i.e., Rav and Shmuel, say so, in accordance with the opinion of our Rabbis. As it is taught in a baraita: Our Rabbis returned and voted after discussing this issue and decided that whether property was bequeathed to her before she was betrothed, or whether property was bequeathed to her after she was betrothed and she was subsequently married, the husband may repossess it from the purchasers.
רי״ףתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא כר״י ולא כר׳ חנינא בן עקביא – פי׳ לא כאמרו לפניו דר״י ולא כאמרו לפניו דרבי חנינא דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה וניסת דמכרה קיים ולא פליגי אלא כשנתארסה וניסת והא דמשמע לקמן בהכותב (דף פג.) דעד שלא ניסת וניסת מכרה בטל דתנן א״כ למה כתב לה דין ודברים שאם מכרה ונתנה קיים ומוקי לה בגמרא בכותב לה ועודה ארוסה א״כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת ובניסת איירי דהא משמע דאם לא כתב לה דין ודברים כו׳ מכרה בטל היינו כאמרו לפני ר״ג דלר״ג מכרה קיים ואין סברא לומר דאתיא כרבותינו דחזרו ונמנו.
חזרו ונמנו. אפילו קודם שנתארסה, כיון שעכשיו היא נשאת, זכה הבעל בכל הנמצא תחת ידה, ואפי׳ מכרה ונתנה, הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר, דהא תקינו רבנן פירות לבעל, ולאו כל כמיניה למיפקע מיניה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס בין שנפלו לה משנתארסה ונשאת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ודוקא נשאת, הא נפלו עד שלא נתארסה, ועדיין ארוסה היא, איתא לבית הלל דאמרי לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. וכן פסק הרמב״ם ז״ל (פכ״ב מהל׳ אישות ה״ח).
זה שביארנו באשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה שהבעל מוציא מיד הלקחות גדולי הפוסקים כתבו שאם המעות שנטלה מהם הם בעין אפילו היו ביד הבעל מחזירן ללוקח ואינו יכול לומר שמא הוציאתן או מציאה הוא שמצאה הא אם אין המעות בעין הפסידו דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם ליקח ממנה וכן כתבוה חשובי הגאונים ומקצת גאונים כתבו שהוא מחזיר דמים שלקחו בהן שלא נאמר איהו דאפסיד אנפשיה אלא לענין בטול מקח ומדמין אותה להכיר בה שאינה שלו ולקחה דמעות יש לו ואינה ראיה כלל דההיא שאני התם דמיניה קא שקיל זוזי ואין אומרין מעות מתנה אבל זו הא בעל לא שקיל מידי ומאי מהדר וקצת תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו שאם מכרה בנכסי מלוג ואכל הלוקח את הפירות ושתק הבעל עד זמן מרבה או עד שמתה מוציא פירות שאכלו הלוקחים ואין שתיקתו מפקעת את דינו:
זה שביארנו גם כן שתקנת אושא לגופה ולאחר מיתה אבל בחייה אינו מוציא אלא פירות וגוף הקרקע יעמוד ביד לוקח עד לאחר מיתה פירשו גאוני ספרד הטעם משום תקנתא דלוקח שאם ימות הבעל קודם לה יהא הלוקח מוחזק בקרקע ונוח לו בכך וקצת מהם כתבו שאם אמר לוקח לא ניחא לי בהאי תקנתא אלא שקילנא זוזי ומהדרנא ארעא מהשתא אין שומעין לו שאין זה אלא כלוקח שלא באחריות ולא עוד אלא שהוא קל הימנו שבלוקח שלא באחריות אם לא החזיק בה יכול לחזור ובזו משהגיע השטר לידה אין יכול לחזור:
כמאן דלא כרבי יהודה ודלא כר׳ חנינא כו׳. והא דלא קאמר דכרבנן דאמרו לו ס״ל דאמרי עד שלא נשאת ונשאת מכרה בטל משום דאפשר דלא אמרי הכי אלא בנפלו לה עד שלא נשאת אף בעודה ארוסה אבל עד שלא תתארס לא ומ״ה מייתי מדרבותינו דמפרשי מלתייהו אפילו עד שלא תתארס א״נ דרבנן דאמרו לו בעיא בלחוד הוא דקא בעו ולא ס״ל הכי. ריב״ש ז״ל.
וכתבו התוס׳ דליתא להאי פירושא בתרא דלקמן בפרק הכותב תנן אם כן למה כתב לה דין ודברים שאם מכרה ונתנה קיים ומוקי לה בגמרא בכותב לה בעודה ארוסה ומסתמא בעודה ארוסה נמי נפלו ואפ״ה טעמא דכתב לה דין ודברים הא לאו הכי מכרה בטל ואי אמרו לו לא ס״ל הכי אלא בעיא בעלמא הויא ור״ג לא חש להו ואינהו נמי לא חיישי והדרי בהו כמאן מוקמת לה להאי מתני׳. ואין סברא לומר דאתיא כרבותינו דהא רבותינו חזרו ונמנו אחר משנתנו ואמרו שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואין לך לומר דמה שחזרו ונמנו היינו בנפלו לה עד שלא נתארסה ונשאה וכדאמרינן רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו עד שלא תתארס כו׳ דמ״מ מאן אמר דעד שלא נשאת ונשאת מכרה בטל הא לא אשכחן תנא דס״ל הכי כי היכי דנוקי מתני׳ דהכותב כוותיה אלא ודאי אמרו לו הואיל סבירא להו הכי ומתני׳ דהכותב אתיא כוותייהו.
ולפירושא קמא דכתב ריב״ש נמי קשיא דמשמע דכי אמרינן כמאן לא כרבי יהודה ולא כר׳ חנינא ארבן גמליאל קאי ואשנויי דרב פפא דקא משני הא רבי יהודה אליבא דרבן גמליאל הא ר׳ חנינא אליבא דרבן גמליאל וה״ק לא כרבי יהודה אליבא דרבן גמליאל דאם מכרה ונתנה קיים ולא כרבי חנינא אליבא דרבן גמליאל דמוכרת נמי לכתחלה וכיון שכן קשיא למה לי למנקט רבי יהודה ורבי חנינא כלל לימא בקוצר כמאן דלא כרבן גמליאל דהא רבן גמליאל איכא מאן דאמר דלכתחלה נמי מוכרת.
לכך פירשו בתוספות דהכי קאמר לא נאמרו לפניו דרבי יהודה ולא נאמרו לפניו דרבי חנינא פי׳ דרבי יהודה ור׳ חנינא פליגי נמי בסברת אמרו לו דרבי יהודה סבר דלא אמרו לפניו כי אם על הארוסה דהא מכרה בטל ובודאי דבעיא בעלמא הויא דאין להם לחלוק על ב״ש וב״ה דמודו דמכרה קיים וכשהשיבן לא ענו עוד אלמא משמע דאמרו לו נמי ס״ל דעד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים אבל רבי חנינא ס״ל דמעיקרא אמרו לו על הארוסה והשיבן תשובה נצחת על הארוסה והודו לו דהיינו כב״ה ושוב אמרו לו על הנשואה פי׳ נפלו לה משנתארסה ונשאת ובזה לא איירו ב״ה כלל וס״ל לאמרו לו דעל כורחין לא קאמר ב״ה דמכרה קיים אלא בנפלו לה משנתארסה ונתארסה אבל נשאת אפילו ב״ה מודו דמכרה בטל ודחה אותם רבן גמליאל בדחייה בעלמא לומר על החדשים אנו בושים כו׳. והם עמדו בסברתם והלכך הכי פריך תלמודא לא כרבי יהודה ולא כר׳ חנינא פי׳ לא כאמרו לפניו דרבי יהודה ולא כאמרו לפניו דרבי חנינא דתרווייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת מכרה קיים ולא פליגי אלא בנתארסה ונשאת דס״ל לרבי יהודה דאמרו לו נמי ס״ל דמכרה קיים דכיון דהשיבן תשובה נצחת על הארוסה לא ענו עוד דאינהו נמי מעיקרא בדרך בעיא בעלמא קא בעו מיניה דהא ודאי לא הוו קא מפלגי עלייהו דב״ש וב״ה וכדכתיבנא.
וע״כ יש לפרש כן דאי תרווייהו אמרו לו בין דרבי יהודה בין דרבי חנינא ס״ל מכרה בטל לא הוה ליה לתלמודא למנקט לא כרבי יהודה ולא כרבי חנינא אלא הכי הוה ליה למנקט לא כאמרו לו ולא כרבן גמליאל. וקשה קצת על זה דכיון דאמרו לו דרבי יהודה ס״ל דמכרה קיים ולרבי חנינא נמי רבן גמליאל מיהא ס״ל דמכרה קיים היכי מתוקם ההיא דהכותב אטו כאמרו לו דרבי חנינא בלחוד תתוקם סתם מתני׳ דהכותב ולשיטת המפרשים דקא מפרשי כמאן לא כרבי יהודה כו׳ דארבן גמליאל קאי ניחא דאיכא למימר דבין אמרו לו דרבי יהודה ובין אמרו לו דרבי חנינא סבירא ליה דמכרה בטל ולשיטת התוס׳ דאמרו לו דרבי יהודה סבירא ליה דמכרה קיים לא מתוקמא מתני׳ דהכותב כוותיה כלל לא כאמרו לו ולא כרבן גמליאל. ויש לתרץ דאף על גב דאינהו חזרו בהו מסברתם לדעת ר׳ יהודה וכדכתיבנא מ״מ הרי אמרו לפני רבן גמליאל כן מעיקרא ולרבי חנינא עמדו בסברתם וכדכתיבנא מעתה שפיר אתיא מתני׳ דהכותב כוותייהו דכרבן גמליאל ליכא לאוקמי מתני׳ כלל דאיהו לעולם הוה סבירא ליה דמכרה קיים:
והרשב״א כתב בריש הכותב וז״ל אם כן למה כתב לה דין ודברים וא״ת ואי משום האי למאי איצטריך לאתויי והא ממילא נמי הכי דינא בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת שאם מכרה ונתנה קיים למאי דס״ל לתנא דמתני׳ עד דאתו רבנן וחזרו ונמנו שמכרה בטל ותירץ הרמב״ן דשמעינן מינה דמסתלק הוא ואפי׳ מנכסים שנפלו לה לאחר שתנשא משום דסליק דעלמא הוא ובמה שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה בו שלא יזכה בו כדאיתא בגמרא ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם [פ״ט ה״א] ר׳ ירמיה בעי קומי ר׳ זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ותירץ הוא נר״ו דהא דירוש׳ בכתב לה משנשאת ושאלו אם אדם מסלק עצמו בלשון כזה מאותן נכסים שאין לו עכשיו כשם שאדם מסלק עצמו בכך כשהיא ארוסה ור׳ זעירא שהשיב לו שאינו מתנה סבור דכיון שנשאת ידו כידה אף במה שעתיד לבא לידה אבל בעוד ארוסה תנאו קיים בכל הנכסים שיבאו לה לעולם.
ואכתי אין ענין הירושלמי מתחוור לפי דבריו דהא משמע דמשום שאינו ברשותו הוא שאינו מסתלק הא ישנו ברשותו מסתלק בהפך מה שאומר רבינו דלפי דבריו במה שכבר נפלו לה לא מבעיא ליה דאינו מועיל וכשנפלו לה לאחר מכאן דוקא היתה שאלה ואין במשמע של שאלה שם נראה כן ולתרץ קושייתינו אני אומר דנפקא מינה למכור לכתחלה דאלו לא התנה לא תמכור לכתחלה ואלו באה לימלך אומרים לה אל תמכור והשתא אפילו לכתחלה יועצין אותה שתמכור. ע״כ:
וריב״ש כתב שם דליתא להאי תירוצא דהרשב״א דא״כ לא הוה ליה למתני הכא במתני׳ דהכותב שאם מכרה ונתנה קיים והוה ליה למתני שמוכרת לכתחלה דכל עיקר לא אתיא לאשמועינן אלא דלכתחלה מוכרת ולפיכך כתב הרמב״ן דמתני׳ לנכסים שנפלו לה לאחר שנשאת איצטריך ואף על גב דמוקמינן לה שכתב לה בעודה ארוסה מהני אפילו לנכסים שיפלו לה לאחר מכאן כשנשאה דהאי לישנא תנאה ואפילו על דבר שלא בא לעולם אדם מתנה ומיהו בירושלמי לא משמע הכי ר׳ ירמיה בעי קמי רבי זעירא כו׳. ועדיין תירץ הרמב״ן דבירושלמי לא בעי אלא בכותב לה משנשאת אם אדם מסלק עצמו בלשון הזה מאותן נכסים שאין לה עכשו כשם שאדם מסתלק עצמו בכך בכותב לה ועודה ארוסה והשיב דכיון שנשאה ידו כידה אף במה שעתיד לבא לידה.
ולדבריו פירוש הירושלמי הוא כן שלשון סליק אי אפשר שהרי ידו כידה אף במה שעתיד ליפול לה וא״כ היה צריך ללשון מתנה ובלשון מתנה אי אפשר שהרי לא נפלו לה עדיין ואין אדם מקנה מה שאינו ברשותו וא״כ אחר שנשאת אי אפשר להסתלק מנכסים שאינן אז ברשותו בשום ענין ומיהו השתא לדידן דאית לן תקנת ארוסה האי תנאה מהני לגופה של קרקע שאם מכרה ונתנה קיים שאם לא כתב לה כן היה מוציא מיד הלקוחות גופה של קרקע לאחר מיתה משום תקנת אושא ואפשר דמתני׳ אית לה תקנת אושא דהא רבי דמסדר למתני׳ בתר תקנת אושא הוא דהולכי אושא קדמי כמה שני לרבי אלא דאנן לא אמרינן אלא דלאו הכרחא הוא דמתני׳ אית לה תקנת אושא אבל אפשר דאית לה והכי משמע בגמרא דמקשינן ואימא מפרי סליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה וכמו שאפרש בגמרא בע״ה כן כתב ריב״ש שם בריש הכותב:
אינהו דאמרו כרבותינו פי׳ ולפי שלא היתה ברייתא דרבותינו שגורה במדרש עשאוה מימרא ולא אמרו הלכה כרבותינו. הריטב״א ז״ל.
ולא נהירא דממה נפשך אי ידעו כוחן דרבותינו הכי קאמרי אמאי אמרי ליה משמיה דנפשייהו ולא משמיה דרבותינו ואי לא ידעי כוחן דרבותינו הדרא קושיא לדוכתא כי אמרוה רב ושמואל כמאן אמרוה לא כרבי יהודה ולא כרבי חנינא והנכון דה״פ אינהו דאמור כרבותינו כו׳ פי׳ וכי אמרוה רב ושמואל מעיקרא לאו משמיה דנפשייהו אמרו לה אלא משמיה דרבותינו אמרוה כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה לא כר״י ולא כרחב״ע פי׳ לא כאמרו לו כו׳ עכ״ל. הוכרחו לפרש כן משום דפשיטא להו דאי הוי מצי לאוקמי מתניתין כאמרו לו לא הוי מתמה הש״ס אדרב ושמואל להקשות כמאן כיון דע״כ מתני׳ דהכותב פשיטא להו דלא מיתוקמא אלא כאמרו לו משום דעל כרחך בנפלו לה קודם נישואין איירי כמ״ש הרא״ש ז״ל בר״פ הכותב דבמה שנפלו לה אחר נישואין לא מהני תנאי והיינו דקשיא להו לעיל במשנתינו על פירש״י דלפירושו הו״מ לאוקמי שפיר כאמרו לו אבל לפירושם מקשה שפיר דאפילו לאמרו לו דרבי יהודה דסברי דבנפלו משנתארסה ומכרה כשנתארסה מכרה בטל אפי׳ הכי פשיטא ליה להמקשה דהכא מודו בנפלו עד שלא נתארסה ומכרה אפי׳ כשניסת דמכרה קיים וכדמסיק מהרש״א ז״ל דאפ״ה לא הוו סברות הפוכות כן נ״ל בכוונת התוספות לשיטתם. מיהו לפירש״י נראה דאדרבה לסברת אמרו לו לעולם שעת מכירה עיקר כיון שאמרו הואיל וזכה באשה וכדפרישית לעיל לתרץ קושיית התוספות בשם הרשב״א בסוף ד״ה איבעיא להו ע״ש ולפ״ז דודאי הו״מ לאוקמי מילתא דרב ושמואל כאמרו לו כיון דאפי׳ בנפלו משנתארסה ומכרה כשנתארסה סברי דבטל כ״ש בנפלו קודם שנתארסה ומכרה כשניסת אלא דאפ״ה מקשה הש״ס הכא שפיר כמאן לא כר״י ולא כרחב״ע והיינו במה שאמרו בתשובת ר״ג ופשיטא ליה לתלמודא דאמרו לו לפני ר״ג לא פליגי עליו אלא שהקשו לו לפרש להם טעם הדבר כתלמיד לפני רבו ומדהשיב להם מודו ליה ואי משום מתניתין דהכותב מצינן למימר דלרש״י איירי שמתנה על אותן נכסים שנפלו לה אחר נישואין וכמ״ש שם הרא״ש ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל ויותר מזה כתב שם הרא״ה ז״ל בחידושיו דמתניתין דהכותב איירי שפיר אחר תקנת אושא וכמו שאבאר שם בעזה״י ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:
בא״ד א״כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת ובניסת איירי כו׳ עכ״ל. עיין במהרש״א ז״ל שהגיה בדבריהם ובניסת איירי דהא אוכל פירות כו׳ ובמחילה מכבוד תורתו דאכתי אין הכרח מזה לומר דאיירי שמכרה כשניסת אלא דהשתא ודאי נשואה היא כיון שאוכל פירות ואכתי מצי איירי שמכרה כשנתארסה אלא שהערעור של הבעל הוא לאחר שניסת וכדפרישית לעיל בשמעתין דליכא למ״ד שיוכל הבעל לערער כלל בשעת אירוסין אלא משניסת אלא דבלא״ה א״צ להגיה בדבריהם אלא עיקר כוונת התוס׳ דנהי דלפחות איירי מתניתין דהכותב שנפלו לה קודם שניסת ומכרה כשניסת ואפ״ה לא מיתוקמא אלא כאמרו לו דלא מסתבר לאוקמי דאתיא כרבותינו כן נראה לי בכוונתם מיהו בהא דמסקו התוספות דאין סברא לומר דאתיא כרבותינו לא ידעתי למה הוצרכו לזה דבלא״ה דבריהם מוכרחין מדברי המקשה דהכא דלא סליק אדעתיה ההיא דרבותינו דחזרו ונמנו ומאי מקשה כלל אדרב ושמואל כמאן כיון דא״ש כתנא דמתניתין דהכותב אלא דאפשר דלא פסיקא להו להוכיח מסברת המקשה דאפשר דלא סליק אדעתיה לאוקמי כלל מתני׳ דהכותב בכותב לה ועודה ארוסה אלא כשהיא נשואה ולא חייש לקושיית המקשה דלקמן או שנאמר דס״ד לאוקמא בעודה ארוסה ומתנה עליה על הנכסים שיפלו לה לאחר נישואין אבל לפי האמת לא משמע להו להתוספות לאוקמי בהכי כמו שהכריח הרא״ש ז״ל לקמן מדברי הירושלמי כנ״ל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה לא כר״י וכו׳ ולא ניחא להו דהך דר״פ הכותב מיירי לענין תקנת אושא. דאפילו לר״ג הבעל מוציא מיד הלקוחות אפילו בנפלו לה עד שלא תתארס. זה אינו חדא דמשמע לקמן דלא תנינא לתקנת אושא במתניתין. ותו דמוכח דאם כן מאי פריך התם בר״פ הכותב אימא מירושה דמה״ת נימא דסילק מכל הירושה. יותר יש לומר שלא סילק אלא אם מכרה שלא יוציא לאחר מיתה מן הלקוחות א״ו צ״ל דלענין מכירה בחיים ולפירות מיירי ופסיקא להש״ס שם כן משום דלא תנינא לתקנת אושא ויבואר לקמן בר״פ הנ״ל:
גמ׳ אינהו דאמרי כרבותינו. נדה סה ע״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: כמאן [כמי] אמרו דבר זה? שלא כדעת ר׳ יהודה ולא כדעת ר׳ חנינא בן עקביא, שלשיטת שניהם המיקח קיים! ומשיבים: אינהו דאמרי [הם שאמרו] כשיטת רבותינו, דתניא כן שנינו בתוספתא]: רבותינו חזרו ונמנו (והצביעו) בדיון על ענין זה, והחליטו: בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה וניסת — הבעל מוציא מיד הלקוחות.
The Gemara asks: According to whose opinion was this stated? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Akavya, who both maintain that the sale is valid. The Gemara answers: They, i.e., Rav and Shmuel, say so, in accordance with the opinion of our Rabbis. As it is taught in a baraita: Our Rabbis returned and voted after discussing this issue and decided that whether property was bequeathed to her before she was betrothed, or whether property was bequeathed to her after she was betrothed and she was subsequently married, the husband may repossess it from the purchasers.
רי״ףתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מִשֶּׁנִּיסֵּת אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים.: לֵימָא תְּנֵינָא לְתַקָּנַת אוּשָׁא דא״רדְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמֵתָה הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

§ It was taught in the mishna that if she inherited the property after she was married, both these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that the husband may repossess it from the buyers. The Gemara comments: Let us say that we already learned in the mishna about the rabbinic ordinance instituted in Usha. As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: In Usha they instituted an ordinance that in the case of a woman who sold her usufruct property, i.e., property that she alone owns and her husband benefits only from the dividends, in her husband’s lifetime and then died, the husband repossesses it from the purchasers. This appears to be the same halakha stated by the mishna.
רי״ףתוספותר״י מלונילרמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא תנינא לתקנת אושא – תימה לרבינו יצחק והא תקנת אושא הואי אפי׳ בנפלו לה מן האירוסין או קודם כדמשמע בהחובל (ב״ק פט: ושם) דקאמר התם תני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה מאי לאו מר אית ליה תקנת אושא ומר לית ליה לא דכ״ע אית להו תקנת אושא כאן קודם תקנה כו׳ ואמאי לא אמר כאן שנפלו לה באירוסין כאן שנפלו לה אחר נישואין אלא שמע מינה דאפי׳ נפלו לה באירוסין איתא לתקנת אושא ויש לומר דבלאו הכי משני לה שפיר.
לימא תנינא לתקנת אושא. דכיון דתנא הבעל מוציא מיד הלקוחות לאכילת פירות, והוא הדין דמוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה, דשויוה רבנן לבעל לוקח ראשון, ולא חשבינן ליה יורש, דאילו היה יורש לא היה כח בידו להוציאה מיד הלקוחות, לפי שאין אדם יורש אלא מה שהניחו מורישו בני חרי ולא מה שמכר, אבל לוקח שהוציא בו מעותיו, לאו כל כמיניהו דשאר לקוחות הבאין אחריו להפסידו, ומוציא מידם בלא שום דמים, דאינהו דאפסידו אנפשייהו, דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי בעלה. ואי איתנהו להנהו דמים דשקלה איתתיה, מהדר להו ללוקח, ולא יכיל בעל למימר מציאה אשכחית.
ומשני, מתני׳ דקתני הבעל מוציא מיד הלקוחות, בחייה דוק׳ קאמ׳, ומשום פירות, כלומ׳, דפירות מוציא מיד הלקוחות בחיי דאשה, דהא תקינו ליה רבנן פירות תחת פירקונה, ולעולם כי מתה הדרא ארעא ללקוחות והדרי פירי. ובאושא תקון דמוציא גוף הקרקע לאחר מיתת האשה, דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וחשבוה כאילו לקח במעותיו קרקעות אשתו, וכיון דהוא קדם לשאר לקוחות, דין הוא דליפוק מינייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא תנינא לתקנת אושא דתניא כו׳. כלומר מפורשת היא במשנתנו וא״כ מה תקנו ופרקינן מתני׳ בחייה ולפירות אי מתני׳ הוה אמינא דוקא בחייה ולפירות אבל לאחר מיתתה יחזור ללקוחות ואתו אינהו ופירשו דאפילו לאחר מיתה הם של בעל ולעולם איכא למימר דתקנת אושא כמשנתנו כך פי׳ הראב״ד. תלמיד הרשב״א. וכן פירש ריב״ש וכדכתיבנא לעיל בסמוך ורש״י לא פי׳ כן.
וכן פירשו תלמידי רבינו יונה וז״ל לימא תנינא לתקנת אושא כלומר מתוך משנה זו נראה שאשה שמכרה משנשאת מכרה בטל והבעל מוציא מיד הלקוחות וכיון שכן למה הוצרכו לתקנת אושא שהרי שנינו אותו במשנה ומהדרינן מתני׳ בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה כלומר מה ששנינו במשנה אינו תקנת אושא דמתני׳ מיירי באשה שמכרה ועדיין היא בחיים ומאי דאמרינן דמכרה בטל לענין הפירות אתמר דכיון שהבעל זכה בפירות אינה יכולה למכור זכותו אבל מ״מ מכירת גוף הקרקע לא נתבטל כי שמא ימות הוא תחלה ותהיה מכירתה מכירה גמורה אבל תקנת אושא שאמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות היא בגופה של קרקע ושמתה היא בחייו והיה מן הדין דכיון שהנכסים שלה היו שתהיה מכירתה מכירה קיימת ולא יירש הבעל אלא מה שישאר בשעת פטירתה כדין כל שאר היורשין אבל חכמים תקנו שהבעל יוציא מיד הלקוחות שאם לא היה תקנה זו כל אשה שבעולם לא היתה מנחת ירושתה לבעלה אלא היתה נותנת לבניה או לאחיה נמצא עכשו דמתני׳ לא איירי בתקנת אושא כלל. עד כאן:
וז״ל רש״י במהדורא קמא לימא תנינא כו׳. דכיון דתנא הבעל יוציא מיד הלקוחות לאכילת פירות וה״ה דמוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה דשויוה רבנן לבעל לוקח ראשון וכיון דתנינן לה במתני׳ מאי תקנת אושא איכא ומשני מתני׳ דקתני הבעל מוציא מיד הלקוחות בחיי האשה אבל לאחר מיתת אשה הדרא ארעא ללקוחות והדרי פירי ובאושא תקן דמוציא גוף הקרקע לאחר מיתת האשה דבעל יורש הוי. ע״כ:
מתני׳ רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים כלומר רבי שמעון משוי חילוק בין נכסים לנכסים דקאמר נכסים הידועים בין שנפלו לה משנשאת ובין שנפלו לה משנתארסה ונשאת לא תמכור. ה״ג שאינם ידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. רש״י במהדורא קמא:
וכתב הרא״ה דר׳ שמעון אסיפא קאי דאמרי עד שלא נשאת ונשאת אבל כשנפלו לה משנשאת בהא דכ״ע שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא שני לן בהו כלל עד כאן.
ורבינו יהונתן כתב דאנפלו לה משנשאת קאי דאמר ת״ק דמכרה בטל בין שהם ידועין לבעל בין שאינם ידועים לבעל ואיהו קאמר דכיון שאינן ידועים לבעל בדיעבד מכרה קיים וכן כתבו תלמידי הרשב״א דר״ש ארישא קאי דקתני נפלו לה משנשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות ולומר דדוקא בנכסים הידועים לבעל אבל בנכסים שאינן ידועים לא תמכור לכתחלה ואם מכרה קיים. ואיכא למידק קצת למה ליה לאורוכי ולמימר ר״ש חולק בין נכסים לנכסים כו׳ לתני בקוצר ר׳ שמעון אומר בד״א בנכסים הידועים לבעל אבל שאינן ידועים לבעל לא תמכור כו׳ ואם היינו מפרשים דר״ש קאי בין ארישא בין אסיפא הוה ניחא וה״ק דתנא קמא משוי חלוק בין נפלו לה משנתארסה בין נפלו לה משנשאת מכרה בטל ונכסים שאינם ידועים בין נפלו לה משנתארסה בין נפלו לה משנשאת מכרה קיים וכן משמע מלשונו של רש״י במהדורא קמא וכדכתיבנא ומיהו המפרשים ז״ל לא פירשו וכדכתיבנא כנ״ל:
ונפלו לה נכסים במדינת הים פי׳ לאו דוקא מדינת הים ה״ה שנפלו לה כאן ולא נודעו לבעל אלא דאורחא דמלתא נקט. הריטב״א ז״ל.
וכתב הרא״ש דמתוך פרש״י לא משמע הכי דלא מקרי שאינן ידועים אלא בדבר שלא היה מצפה שתפול לה אותה ירושה ע״כ. ולא ידעתי היאך למד כן מלשונו של רש״י שהרב לא כתב כן אלא גבי ידועים מקרקעי וז״ל ידועים מקרקעי. ועל מנת אותם נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. ע״כ. ומשמע לו פי׳ לפי׳ דס״ל ז״ל דר׳ יוסי בר חנינא נמי קא מפליג בין ידועים לשאינם ידועים כפשטה דמתני׳ אלא דס״ל דהתם קרקעות ידועים הם לפי שאפילו כשהיו עדיין הנכסים ביד קרובותיה הוא מצפה שתפול לה אותה ירושה ולכך סתמן הוה כידועים אבל מטלטלים סתמן לא הוו כידועים ומיהו אי נתברר לן דהוו ידועין לבעל מכרה בטל אפילו במטלטלים ור׳ יוחנן סבר דאלו ואלו סתמן ידועין ולא הוו סתם אינו ידוע אלא כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים וה״ה נמי אי נפלו לה כאן וידעינן בבירור שלא נודעו לבעל דמכרה קיים נמצא דבין למר ובין למר הכל תלוי בידיעת הבעל.
וכתב הרמ״ה ז״ל טעמא דמלתא דהא אסיקנא למתניתין בחייה ולפירות קאי וכן תיקון רבנן פירות נכסי מלוג לבעל תחת פירקונה הוא דתקון ואי אמרת לית ליה פירי אי משתבית ממנע ולא פריק אמר כיסא נקיטה עילוה תיזול ותפרוק נפשה הלכך ידועים לבעל דאיתא להאי טעמא תקינו ליה רבנן אבל שאינן ידועין לבעל דליתיה להאי טעמא דכיון דלא ידע בה פריק ולא ממנע לא תקינו ליה רבנן וה״ה נמי גבי נכסים שאינם ידועין היכא דעבדי פירי מקמי דזבינא להון איתתא דהנך פירי כנכסים שאינן ידועים חשבינן להו הלכך אי זבנא להו איתתא פירי מקמי דידע בעל בגווייהו הכי נמי דלית ליה לבעל זכותא בגווייהו ואי דידע בהו מקמי הכי היינו ידועים ואית ליה ותו לא יכלה לזבונינהו ע״כ כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: אם נפלו לה נכסים משניסתאלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ומעירים: לימא תנינא [האם נאמר שכבר שנינו במשנתנו] לתקנת אושא? שאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא, באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות. ולכאורה הם הם הדברים האמורים במשנתנו!
§ It was taught in the mishna that if she inherited the property after she was married, both these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that the husband may repossess it from the buyers. The Gemara comments: Let us say that we already learned in the mishna about the rabbinic ordinance instituted in Usha. As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: In Usha they instituted an ordinance that in the case of a woman who sold her usufruct property, i.e., property that she alone owns and her husband benefits only from the dividends, in her husband’s lifetime and then died, the husband repossesses it from the purchasers. This appears to be the same halakha stated by the mishna.
רי״ףתוספותר״י מלונילרמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְנִיתִין אבְּחַיֶּיהָ וּלְפֵירוֹת תַּקָּנַת אוּשָׁא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע וּלְאַחַר מִיתָה.:

The Gemara responds: This is not so, as the mishna is discussing the husband’s claim during her lifetime, and it is referring only to the value of the produce that the husband collects from the purchasers if she sold the land during their marriage, as the produce of usufruct property belongs to him but the land itself remains fully in the possession of the buyer. The ordinance of Usha, in contrast, applies even to the land itself, and even after the death of his wife he may repossess it because he inherits it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ בחייה – קאמר הבעל מוציא כדי לאכול פירות בחייה ולאחר מותה יחזיר הקרקע ללוקח ואפי׳ מתה בחייו לא ירשנה הבעל ואתו באושא ותקון דאפילו גופה של קרקע יורש הבעל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אין הדבר כך, אלא מתניתין [משנתנו] אומרת שהבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה, והכוונה היא דווקא — לפירות. שאף שמכרה את הקרקע הוא יכול להוציא מהם את הפירות שאכלו במשך הזמן, משום שפירות נכסי מלוג שייכים לו, אבל גוף הקרקע נשאר בידי הלוקח לגמרי. ואילו תקנת אושא היא אפילו בגופה של קרקע עצמה שהבעל מוציא מן הלקוחות ולאחר מיתה של האשה, שהוא יורש אותה.
The Gemara responds: This is not so, as the mishna is discussing the husband’s claim during her lifetime, and it is referring only to the value of the produce that the husband collects from the purchasers if she sold the land during their marriage, as the produce of usufruct property belongs to him but the land itself remains fully in the possession of the buyer. The ordinance of Usha, in contrast, applies even to the land itself, and even after the death of his wife he may repossess it because he inherits it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן חוֹלֵק בֵּין נְכָסִים.: אֵלּוּ הֵן יְדוּעִין וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵינָן יְדוּעִין אָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא יְדוּעִין מְקַרְקְעֵי שֶׁאֵינָן יְדוּעִין מִטַּלְטְלִין ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵלּוּ וָאֵלּוּ יְדוּעִין הֵן גוְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵינָן יְדוּעִין כֹּל שֶׁיּוֹשֶׁבֶת כָּאן וְנָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינַת הַיָּם.

§ The mishna further taught that Rabbi Shimon distinguishes between property that is known to the husband and property that is unknown to him. The Gemara asks: Which properties are deemed known and which properties are deemed unknown? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Property that is known is referring to land, which cannot be concealed. The husband knew that she would inherit it, and he married her with the intention of using its produce. Property that is unknown is referring to movable property. And Rabbi Yoḥanan said: Both these, land, and those, movable property, are deemed known property. And these are unknown properties: They are properties in any case where she resides here and property was bequeathed to her overseas. Since the husband did not consider this property when marrying her, the sale is binding after the fact.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי שמעון חולק כו׳ – יש נכסים שמכרה קיים ויש נכסים שמכרה בטל.
ידועין מקרקעי – ועל מנת אותן נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה.
ידועים, מקרקעי. ואי נפלו לה מקרקעי, ידועים הם, ולא תמכור, ואם מכרה ונתנה. ואם נפלו לה מטלטלי, תמכור לכתחלה, אע״פ ששמע הבעל שנפלו לה נכסים. אלו ואלו ידועים הם. כיון שכבר הגיע לבעל שנפלו לה נכסים קודם שמכרתם. אלא שאין ידועים הם כמשמעם, רוצה לומר שנפלו לה נכסים בארץ ישראל, וקודם שהגיע השמועה לבעל קדמה היא ומכרתם, ובכי האי גונא לא תקינו חכמים פירות לבעל, דמילתא דלא שכיחא לא תקינו רבנן.
נפלו לה משנשאת וכו׳. נימא תנינא לתקנות אושא דאר״י ב״ח באושא התקינו האשה שמכרה בנ״מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחו׳ מתני׳ בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע. פי׳ מאי דתנן במתני׳ שהבעל מוציא מיד הלקוחות הוא כ״ז שהיא בחייה ומפני שהפירות משועבדים לו אבל לאחר מיתה נתקיים המכר ללוקח שאין לו לבעל אלא פירות בחייה ויורשה לאחר מיתתה. ואם קדמה ומכרה נכסי׳ בחייו מכרה מכר שאין הבעל יורש אלא מה שנמצא לה לאחר מיתה דומיא דבן שיורש את אביו ואם מכר אביו בחייו הוי מכר. אבל באושא התקינו שיוציא מיד הלקוחות אפילו גוף הנכסים לאחר מיתתה שעשו הבעל כלוקח ראשון כשנשאה כאילו קנה כל נכסיה וכיון שהוא לוקח ראשון מוציא מלוקח שני בלא דמים ולוקח שני מפסיד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אך אם ידוע שהדמים היה ביד אשה בעת מיתה או אם נתנתן לבעל שחייב להחזיר להם הדמים. (עיין בערך מו בס״ה):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יוחנן אמר אלו ואלו ידועין [הן ואלו הן שאינן ידועין] כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ומסתברא שמכרתן קודם שנודע לו, אבל לאחר שנודע לו לא תמכור דלא גרע ממציאה ומתנה שנתנה לה, דבשעתן לא נקט נודעו לו והוא אוכל פירות. ובשם הרב אבן מיגאש ז״ל שמדינת הים לא דוקא, אלא הוא הדין באותה מדינה ואורחא דמילתא נקט. ומסתברא שאם נתנה לו מתנה או שמצאה מציאה ונתנתן או שמכרתן קודם שנודע לו שהוא קיים, דלא גרע מנפלו לה נכסים במדינת הים.
רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים. פי׳ אסיפא קאי, דאמרי עד שלא נשאת ונשאת, אבל בשנפלו לה משנשאת, בהא דכולי עלמא מודי שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולא שני לן בהו כלל אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועים.
אמר ר׳ יוסי ב״ר חנינא ידועין מקרקעי שאינן ידועין מטלטלי. פי׳ ידועין מקרקעי ואפילו אינן ידועין לבעל, שאינן ידועין מטלטלי ואפילו הן ידועין לבעל.
ור׳ יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן. בשידע בהן הבעל.
ידועין מקרקעי – פירוש לפי שידועים לכל אחד ואחד וא״א להבריחם. אלא שאינם ידועין כל שיושבת כאן ונפלה לה נכסים במדינות הים פירוש לאו דוקא במדינות הים ה״ה דנפלו לה כאן ולא ידע לבעל אלא דאורחא דמילת׳ נקט.
והרא״ה פי׳ וז״ל אמר רבי יוסי בר חנינא ידועים מקרקעי כו׳. פי׳ ידועין מקרקעי ואפילו אינן ידועין לבעל שאינם ידועים מטלטלי ואפילו הן ידועים לבעל ורבי יוחנן אמר אלו ואלו ידועים הן כשידע בהן הבעל אלא אלו הן שאינם ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים ולאו דוקא במדינת הים אלא כל שלא ידע בהן הבעל נמי ולרבי יוחנן לא שני ליה כלל בין מקרקעי למטלטלי אלא נכסים הידועים זהו ידועין לבעל ושאינן ידועין שאין ידועין לבעל ואם לא היו ידועין בשעה שנשאת וידע בהן אחר כך הרי אלו ידועין כל שידע בהן הבעל קודם שמכרה אותם. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ידועין מקרקעי פי׳ לפי שידועין לכל ואי אפשר להבריחם ע״כ.
וכן כתב הר״י מטראני ז״ל ידועין מקרקעי כו׳. פי׳ שהמקרקעי שאינה יכולה להחביאה דעתו של בעל עליהם אבל המטלטלי מפני שהיא יכולה להחביאם אין דעתו של בעל עליהם ומתיאש מהם והלכך אם מכרה ונתנה קיים ורבי יוחנן אמר אלו ואלו ידועין וכו׳ פי׳ בודאי בהנהו כיון דבעל לא ידע בהן ואין בלבו עליהן אם מכרה ונתנה קיים. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ור׳ יוחנן אמר אלו ואלו ידועים הן. לכאורה משמע דכי היכא דלר׳ יוסי בר חנינא דמפרש אינם ידועים היינו מטלטלין ודאי שהבעל אוכל פירות כדתנן במתניתין בסמוך נפלו לה כספים וכו׳ ור״ש גופיה משמע שם במתניתין דלא פליג בהא אלא דס״ל הכא דאם מכרה ונתנה קיים. א״כ לכאורה לר״י נמי בנכסים שאינם ידועים לדידיה שנפלו דהיינו שנפלו נכסים במדינת הים אף דאם מכרה ונתנה קיים מ״מ כל זמן שלא מכרה הפירות לבעל. ובהכי א״ש טפי דלא תמכור לכתחלה משום הפירות אך לפי מאי דקאמר לקמן דף ע״ט עשאום כנכסים שאינם ידועים. משמע להדיא כיון שהבעל סובר שאינו שלו אין לו בהן פירות כמו שיבואר בקונטרס אחרון סימן צ׳ דכן הסכמות רוב הפוסקים זולת הרמב״ן ועמ״ש שם בזה וצ״ל דהא דלא תמכור לכתחלה היינו כדי שירשנה בעלה וכן כתב הר״ן בהדיא דטעמא דלא תמכור הוא משום ירושה אך קשיא לי דאם כן צ״ל דהא דמחלק ר״ש בין ידועים לשאינם ידועים אם מכרה ונתנה קיים ג״כ לענין ירושה דכיון דלא תמכור משום ירושה היא ע״כ אם מכרה ונתנה קיים ג״כ לענין ירושה א״כ הדר תנינא לתקנת אושא במתניתין. והיה נלע״ד לפמ״ש לעיל דקושית הש״ס לימא תנינא לתקנת אושא היינו דוקא למ״ד קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי דלמ״ד כקנין הגוף דמי הא כתבו התוס׳ לעיל דף נ׳ דא״צ לתקנת אושא אלא היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך א״כ יש לומר דר׳ יוחנן לשיטתי׳ דס״ל קנין הפירות כקנין הגוף א״כ שפיר מתפרשא מתניתין לענין ירושה דהא בהא תלינן כיון דבנכסים ידועים יש לו פירות ע״כ המכירה בטילה אפילו לענין ירושה ובנכסים שאינם ידועים לא תמכור משום ירושה ומכרה קיים משום שאין לו פירות וא״צ במתניתין לתקנת אושא. ולפ״ז הוי א״ש טפי הא דנדחקו התוס׳ לעיל דף נ׳ דלמ״ד כקנין הגוף צ״ל דלא משכחת לתקנת אושא אלא בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. דהוא דחוק כמ״ש המפרשים והארכנו בס״ד שם ובר״פ הכותב. ולפמ״ש יש לומר כיון דמ״ד קנין פירות כקנין הגוף הוא ר״י ולר׳ יוחנן משכחת בנכסים שאינם ידועים דאין לבעל פירות ואפ״ה אם מתה מתקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות דהא קי״ל כר״ש בנכסים שאינם ידועים ולפ״ז למאי דקי״ל הכא כר״י בפירוש נכסים שאינם ידועים שנפלו לה במדינת הים וקי״ל דהילכתא כר״ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי באמת צ״ל דלא תמכור דמתניתין היינו ירושה דע״כ מכרה ונתנה קיים נמי לענין ירושה א״כ תנינא לתקנת אושא במתניתין. והא דאמר ר״י בר חנינא לעיל דף נ׳ באושא התקינו דמשמע דאין מפורש במתניתין היינו משום דריב״ח לשיטתיה אזיל דס״ל הכא ידועים מקרקעי ושאינם ידועים מטלטלטין דלדידיה יש לבעל פירות כנ״ל וא״צ לתקנת אושא במתניתין. ועל פי זה אמרתי בדרוש הא דאמר לעיל דף נ׳ אשכחי׳ ר׳ יצחק בר יוסף לר׳ אבוה דהוי קאי באוכלסא דאושא אמר ליה מאן מרי דשמעתין דאושא א״ל ריב״ח תני מיני׳ ארבעין זימנין וכו׳. דלפמ״ש נ״מ טובא משום דבאמת לפי מאי דקי״ל כר׳ יחונן הכא וקי״ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א״כ מתניתין שמעינן כתקנת אושא ודוקא ריב״ח הוצרך לזה לאשמעינן מה דלא תנינא במתניתין ותו דלפמ״ש דלר׳ יוחנן דס״ל דקנין הפירות כקנין הגוף ע״כ צ״ל דתקנת אושא הוא בנכסים שאינם ידועים משא״כ לריב״ח דמפרש דנכסים שאין ידועים מטלטלין דיש לבעל פירות כנ״ל ע״כ מוכח מתקנת אושא דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א״כ נ״מ טובא לדינא אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא. ודוק:
עוד יש לומר בהא דקאמר דהוי קאי באוכלסא ופירש״י ברבים משום דלפמ״ש דנ״מ אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא והוא פלוגתא דר״י ורבי מאיר בב״ק דף צ׳ ואמרינן בפרק מי שהוציאו דף מ״ו דהלכה כרבי יוסי אורוי ליחיד מורינן אבל למדרש ברבים לא דרשינן וכיון שהיה באוכלסא דרבים לא היה יכול לשאול בפירוש אם הלכה כרבי יוסי או לא והוצרך לשאול שאלה דממילא נפקא מיניה אי הלכה כרבי יוסי. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה שר׳ שמעון חולק (מחלק בדין) בין נכסים הידועים לבעל ושאינם ידועים. ושואלים: אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין? אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: ידועין משמעו מקרקעי [קרקעות], שהם דברים שאי אפשר להסתיר אותם, וכיון שכך, ידע הבעל שנכסים אלה עתידים ליפול לה בירושה, ועל מנת לאכול מהם פירות נשא אותה. ואילו שאינן ידועין, הם מטלטלין. ור׳ יוחנן אמר: אלו ואלו, קרקעות ומטלטלים, נכסים ידועין הן. ואלו הן שאינן ידועין — כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים (במדינה אחרת), שנכסים אלה לא הביא הבעל בחשבון בזמן הנישואין, ולכן אי אפשר לומר שחלה על האשה התחייבות שלא למוכרם.
§ The mishna further taught that Rabbi Shimon distinguishes between property that is known to the husband and property that is unknown to him. The Gemara asks: Which properties are deemed known and which properties are deemed unknown? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Property that is known is referring to land, which cannot be concealed. The husband knew that she would inherit it, and he married her with the intention of using its produce. Property that is unknown is referring to movable property. And Rabbi Yoḥanan said: Both these, land, and those, movable property, are deemed known property. And these are unknown properties: They are properties in any case where she resides here and property was bequeathed to her overseas. Since the husband did not consider this property when marrying her, the sale is binding after the fact.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אֵלּוּ הֵן שֶׁאֵינָן יְדוּעִין כֹּל שֶׁיּוֹשֶׁבֶת כָּאן וְנָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינַת הַיָּם.:

The Gemara comments: That opinion is also taught in a baraita. The baraita states: These are unknown properties: They are properties in any case where she resides here and property was bequeathed to her overseas.
רי״ףרמב״ןרא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ולא דווקא במדינת הים, אלא כל שלא ידע בהן הבעל נמי. ולר׳ יוחנן לא שני ליה כלל בין מקרקעי למטלטלי, אלא נכסים הידועין זהו ידועין לבעל ושאינן ידועין שאין ידועין לבעל, ואם לא היו ידועין בשעה שנשאת, וידע בהן אחר כך, הרי אלו ידועין, כל שידע בהן בעל קודם שמכרה אותן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן נכסים שאינן ידועין — כל שיושבת האשה כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים.
The Gemara comments: That opinion is also taught in a baraita. The baraita states: These are unknown properties: They are properties in any case where she resides here and property was bequeathed to her overseas.
רי״ףרמב״ןרא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָהִיא אִיתְּתָא דְּבָעֲיָא דְּתַבְרְחִינְהוּ לְנִכְסַהּ מִגַּבְרַהּ כְּתַבְתִּינְהוּ לִבְרַתַּהּ אִינְּסִיבָה וְאִיגָּרַשָׁה

The Gemara relates: There was a certain woman who was about to remarry after she was divorced or widowed, who sought to distance the rights to her property from her future husband. She therefore wrote a document before her marriage stipulating that her property be given as a gift to her daughter. Ultimately, the woman was married and then divorced. She wanted her daughter to return the property, and her daughter claimed that it was given to her as a gift.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבעיא דתברחינהו לנכסה – אלמנה היתה ובאת להנשא והיתה מקדמת ונותנתן לבתה כדי להבריח זכות בעלה מהם שלא יזכה בהם והודיעה לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן היא או תתגרש.
כתבתינהו לברתה – פי׳ בקונטרס והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת ואין נראה לרבינו יצחק דא״כ אמאי פליגי רב ענן ורבא אדרב נחמן פשיטא דלא קנתה ונראה לרבינו יצחק דלא אמרה מידי אלא גילוי מילתא בעלמא איכא ולא הוי דברים שבלב שאינם דברים דהכא ודאי הדבר ניכר שלא נתכוונה אלא להבריח דנפשה עדיפא לה כדאמרינן בסמוך (וע׳ תוס׳ לקמן צז. ד״ה זבין).
ההיא איתתא. אלמנה היתה. דבעיא דתברחינהו. כלומ׳, שהיתה רוצה להינשא, ורוצה להבריחם הימנו, שלא יירשנה אם תמות בחייו. כתבתינהו לברתה. שהיתה לה מאיש אחר, ובשעה שנתנה לה הנכסים אמרה באפי תרי סהדי דלהברחה הוא דעבדא. ואינסיבא האם לאותו הבעל ואיגרשה.
ר״ש חולק וכו׳. אלו הן ידועים ואלו הן שאינן ידועים. א״ר ינאי ידועים קרקע שאינן ידועים מטלטלי. פי׳ שמקרקע שא״י להחביאן דעתו של בעל עליהן ואינו מתיאש מהן אבל המטלטלין מפני שהיא יכולה להחביאם אין דעתו של בעל עליהן ומתיאש מהם והילכך אם מכרה ונתנה קיים ור״י אמר אלו ואלו ידועים הן. ואלו הן שאינן ידועים כל שנפלו לה נכסים במדה״י פי׳ בודאי בהני כיון דבעל לא ידע מהן ואין בלבו עליהן אם מכו״נ קיים ותנ״ה אלו הן שאינן ידועים יושבת כאן ונפלו לה נכסים במדה״י עיין הפסק בסוף הילכתן אם הל׳ כר״ש ואם לאו:
ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו נכסי מגברא כתבתנהו לברת פי׳ מפני שהיתה רוצה להנשא והיתה יראה שמא יזכה הבעל בהן קדמה וכתבתה לבתה במתנה פי׳ המורה והודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. ואינו נ״ל שאילו פרשה דבריה לעדים שאינה נותנתה לה מתנה גמורה אלא להבריחם מבעלה מתכוונת היכי אמרינן לקמן א״ל רבא לר״נ טעמא מאי דלא שביק איניש נפשי׳ ויהיב לאחריני. מה אנו צריכים לזה הטעם ה״ה גילתה דעתה שלא להקנות׳ בק״ג נתנתה לה. ותו דלקמן מפליגינן בין כלם למקצתם שמקצתם קנה המקבל ולמה קנה כיון שגילה דעתו שאינו מתכוין אלא להבריח. א״ו בסתם הי׳ המעשה ולא אמרה לעדים שום דבר בשעת המתנה אלא סתם דעתה אנו אומדים שלא נתכוונה כ״א להבריח אמי׳ דרב זוטרא בר טביומי כתבתנהו נכסה למר זוטרא בנה אמרה דבעינא לאנסובי לי׳ לרב זביד לסוף אינסיב ואיגרשה אתת לקמיה דר״ב ב״א אמר משום אנסובא הוא והא אינסיבא א״ל ר״ה ברי׳ דר״י משום דאתיתו ממולאי אמריתי מילי ממוליאתא אפילו למ״ד (מכרתן) [מברחת] קני ה״מ דלא גליא דעתי׳ הכא הא גליא דעתה אלמא מאי דאמרי׳ הכא (במוכרתן) [במברחת] לא מיירי אלא היכא דלא גליא דעתא אלא בסתמא הוא דאמרינן גליא דעתא הכי. ונ״ל שט״ס הוא וכך צ״ל בפירוש המורה. ולא הודיעם לעדים והשמיט הסופר תיבת ולא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההיא איתתא דבעיא דתברינהו לנכסיה מגברא כתבתינהו לברתה. פירש רש״י ז״ל והודיעה לעדים שאין מתנתה זו אלא כדי להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. ואינו מחוור, דאם כן אפילו במקצת נכסים כן, דמאי שנא כיון דאיכא תנאי, אי נמי שהודיעה לעדים כן בשעת מעשה, ומאי קא מתמה בהא רב ענן, ורבא נמי היכי מפליג בכי הא בין אחריני לברתה, ועוד דבבבא בתרא (בבא בתרא קנא.) אמרינן גבי אימיה דרב ביבי דבעיא לאינסובי לרב זביד, אפילו למאן דאמר מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתה, אבל הכא הא גליא דעתה ואמרה משום דבעינא לאינסובי לכולי עלמא לא קני.
והפירוש הנכון כמו שפירש הרב אבן מיגאש ז״ל בבבא בתרא דגליא דעתה הוי כדאמרה בעינא לאינסובי וסתמא הוי בדלא אמרה ולא מידי, וקיימא לן כמאן דאמר אפילו בסתמא לא קני, דהוה ליה כשכיב מרע שכתב כל נכסיו דאם עמד חוזר, משום דאומדן דמוכח הוא שלא נתנה זו כל נכסיה אלא משום דבעיא לאינסובי להאי, וכן נמי בשכיב מרע משום דסבור הוא שימות, ולא דברים שבלב הן, שבלב כל העולם ושהכל מודים בכך.
ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסיה כו׳.
ההיא אתתא דבעי׳ דתברחינהו לנכסי׳ מגברא – פירוש אלמנה היתה והיתה רוצה להנשא ולהבריח נכסים מההוא גברא דבעי לאנסובי ליה כתבתינהו לנכסים לבתה פירש רש״י ז״ל והודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא כדי להבריח ולא כדי שתזכה בהם והקשו בתוספת דהא אמרינן בפרק מי שמת אפילו למ״ד מברחת קני וה״מ היכי דלא גלי לדעתה אבל היכא דגלי דעת׳ לא קני ואלו הכא אפליגו בדגלי׳ לדעת׳ ופירשו כן לעדים ויש שתירצו דההיא בדגליא לדעתה בשעת קנין ובכאן לא אמר׳ לעדים אלא קודם לכן ולא נהירא דהא ודאי כיון דאמרה להם כן בתחלה אין לך גלוי דעת גדול מזה וכשעשתה אחרי כן סתם על אותם דברים נעשתה מן הסתם דין והנכון דפלוגתא דהכא כשלא אמר לעדים כלום ואפ״ה קי״ל דלא קני ואע״ג דדברים שבלב אינם דברים אומדנא דמוכח שאני ודברים שבלבו ובלב כל אדם דברים הם וכדפרי׳ במסכת קדושין בס״ד. קרעיה נחמן לשטרי׳ פירוש בכל שטר היוצא בב״ד שאינו ראוי לעשות בו מעשה יש לו לדיין לקורעו.
ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו כו׳. פירוש מפני שהיתה רוצה לינשא והיתה יראה שמא יזכה הבעל בנכסיה וקדמה וכתבתם לבתה פי׳ המורה והודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. ואינו נראה לי שאלו פירשה דבריה לעדים שאינם נותנתם לה מתנה גמורה אלא להבריח מבעלה מתכוונת היכי אמרינן לקמן א״ל רבא לרב נחמן טעמא מאי לא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני מה אנו צריכין לזה הטעם הרי היא גלתה דעתה שלא לקנותם קנין גמור נתנתם לה ועוד דלקמן מפלגו בין כולם למקצתן דבמקצתן קנה המקבל ולמה קנה כיון שגלה דעתו שאינו מתכוון כי אם להבריח אלא ודאי בסתם היה המעשה ולא אמרה לעדים שום דבר בשעת המתנה אלא סתם דעתה אנו אומרים שלא נתכוונה אלא להבריח. ובפרק מי שמת [קנא א׳] אמרינן אימיה דרב זוטרא בר טוביא כתבתינהו לנכסיה לרב זוטרא ברה אמרה דבעינא אנסובי ליה לרב זביד לסוף אנסיב ואיגרש אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אנסובי הוא והא אנסיבא אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפילו למ״ד מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתה הכא גליא דעתה אלמא מאי דמיירינן הכא במברחת לא מיירינן אלא היכא דלא גליא דעתה אלא בסתמא הוא דאמרינן דעתה הכי ונ״ל שטעות סופר הוא וכך צ״ל בדברי המורה ולא הודיעה לעדים כו׳ והשמיט הסופר מלת ולא. הר״י מטראני:
וז״ל תלמידי רבינו יונה פרש״י דמברחת דפליגי בה רשב״ג וחכמים אם קנה לוקח או לא קנה מיירי כשיש שם גילוי הדעת ונראה שרוצה לומר שהודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש היא אבל אם לא הודיעה להם אפילו נתנה במקצת דברי הכל הוא (דלא קנה) [דקנה] המקבל.
והקשו עליו רבני צרפת מדאמרינן בפרק מי שמת אפילו למ״ד מברחת קני דהיינו רבנן דאמרי כשנתנה מקצת נכסים רצה לשחק בה ה״מ דלא גלי דעתה אבל היכא דגלי דעתה לא כלומר לא קנה לוקח. הנה נראה מזה הלשון דכי לא גלי דעתה נחלקו דמדקאמר אפילו למ״ד משמע שהמחלוקת היא בדלא גלי דעתה אבל היכא דגלי דעתה דברי הכל הוא דלא קנה ולא נחלקו בזה. ותירוץ הנראה נכון למורי הרב נר״ו בזה דמאי דאמר רש״י דהכא בשיש שם גלוי הדעת נחלקו אינו רוצה לומר שגלתה דעתה בפי׳ ואמרה שהיתה מברחת מפני בעלה אלא שאמרה לעדים בשעת הקנין אני רוצה לינשא דזהו גלוי הדעת כי מפני הנשואין היא עושה ואינה כותבת אלא להבריח מבעלה. ע״כ:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל פרש״י והודיעה לעדים כו׳. והקשו בתוספות דהא אמרינן בפרק מי שמת [קנא א׳] אפילו למ״ד מברחת קנה ה״מ היכא דלא גליא דעתה וכו׳ ואלו הכא אפליגו בדגליא דעתה נפרש הכין לעדים ויש שתירצו דההיא בדגליא דעתה בשעת הקנין ובכאן לא אמרה לעדים אלא קודם לכן ולא נהירא דהא ודאי כיון שאמרה להם כן בתחלה אין לך גלוי דעת גדול מזה וכשעשתה אחרי כן סתם על אותם דברים עשתה מן הסתם. והנכון דפלוגתא דהכא בשלא אמרה לעדים כלום ואפ״ה קיימא לן דלא קני ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים אומדנא דמוכח שאני ודברים שבלבו ובלב כל אדם דברים הם וכדפרישנא במסכת קדושין בס״ד.
ועל מה שהקשו בתוספות על פרש״י דאמאי פליגי רב ענן ורבא ארב נחמן וכו׳. כתוב בגליון תוספות וליכא למימר והא לא אתי על פה ומרע לשטרא דמיירי שאומרת כן בשעת כתיבת השטר. ע״כ:
וז״ל רש״י במהדורא קמא כתבינהו לברתה שהיה לה מאיש אחר ואמרה באפי תרי סהדי דלהברחה הוא דעבדא. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ההיא איתתא דבעיא לאברוחינהו לנכסה מגברא ופירש״י שהודיעה לעדים שלהבריח עושה כן והקשו עליו בתוספות. ונלע״ד דעיקר דיוקא דרש״י ז״ל מלשון הגמרא גופא דקאמר בלשון פסיקא האי איתתא דבעיא לאברוחינהו לנכסה ואי לאו שהדבר ידוע בעדים לא הו״ל למימר בהאי לישנא דפסיקא כיון שעל זה אנו דנין אם כיוונה להבריח דהא לרב ענן ולרבא לא פסיקא להו אם כיוונה להבריח דאיכא למימר דה״מ לאחרינא אבל לברתא יהיבא אע״כ שהיה הדבר ידוע בעדים שלכך כיונה ומש״ה מייתי לה בלישנא פסיקא ומה שהקשו בתוספות א״כ מ״ט דרב ענן ורבא איכא למימר כיון דליכא אומדנא גמורה בהא לדידהו לא מהני נמי מה שהודיעה כן מעיקרא לעדים דמ״מ כיון דבגמר המתנה לא התנית כן איכא למימר דאתי מעשה המתנה ומבטל דבור ובכמה דוכתי אשכחן כה״ג דכל שלא התנה בשעת גמר המעשה לא הוי אלא פטומי מילי בעלמא ומכ״ש הכא שלא היה בפני המקבל וכעין זה כתב מורי זקני ז״ל בס׳ מגיני שלמה ע״ש אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דפרק חזקת הבתים דף מ׳ דמקשינן התם בפשיטות מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפשר דשאני התם דהוי גילוי דעת שהאונס בא לו מחמת המקבל ובגילוי דעת כי האי סגי דמסתמא מוסר לו המתנה אח״כ בע״כ כיון שאומר שהלה אונסו משא״כ הכא אין סברא כלל לומר שמצחקת היא בברתה למסור לה מתנה לא להועיל דלמה נאמר שמצחקת בה במילי דכדי וא״כ שפיר י״ל דלא הוי אלא כפטומי מילי בעלמא ואתי מעשה ומבטל דבור וכ״ש דא״ש טפי לפירוש הרשב״ם ז״ל בפרק חזקת דאיירי מגילוי מילתא שאומר בלשון מודעא שמבטל לגמרי המתנה משא״כ הכא לא איירי בהכי ובזה נתיישב׳ ג״כ קושיית הרא״ש ז״ל מסוגיא דפ׳ מי שמת דאמרי׳ אפילו למ״ד מברחת קנה ה״מ היכא דלא גלתה דעתה והא גליא דעתה דהתם בעובדא דרב זביד משמע דגלתה דעתה בשעת מסירת גמר המתנה ממש כנ״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל ועיין עוד בסמוך:
תוספות בד״ה כתבתינהו לברתה פ״ה והודיעה לעדים כו׳ ואין נראה לר״י דא״כ אמאי פליגי רב ענן ורבא כו׳ עכ״ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהאיכא למימר דר׳ ענן ורבא סברי כסברת המקשה דלקמן דאי לא קנינהו לוקח נקנינהו בעל וכמו שפסק ר״ת ז״ל בסמוך בד״ה עשאום דכל היכא דאיכא למימר דלקנינהו בעל ולא הוי מוברח איכא למימר דלמתנה גמורה איכוין וכ״ש דאיכא למימר דבמקום בעל ברתה עדיפא ונהי דאפשר דר״ת גופא לא קאמר אלא היכא דליכא אלא אומדנא בלבד משא״כ היכא שאמרה בפירוש בפני עדים שאינה רוצית שתזכה בהם הבת כמו שפירש״י דבכה״ג לא מהני האי סברא דאיכא למימר דלמתנה גמורה איכוין דהא חזינן שאמרה דלא מכוונא למתנה גמורה שתזכה הבת אלא דאכתי מי הכריחו לר״י לפרש שלא אמרה מידי הא שפיר מצי לפרש שאמרה לעדים שלהבריח מתכוונת כמו שהעתיקו התוספות לשון רש״י כאן וא״כ שפיר שייך האי טעמא דר״ת כיון דלא הוי מוברח אי ליקני בעל והיא אמרה שרוצית להבריח מסתמא נתכוונה שתקנה הבת וכקושית המקשה דלקמן ואי לא קנינהו לוקח נקנינהו בעל וכמ״ש הרא״ש ז״ל שרבינו שמשון דקדק מלשון רש״י שרוצה לפרש הקושיא דא״כ דלא הוי מוברח יקנה הלוקח ונראה דר״י בעל התוספות לא משמע ליה לפרש כן. ועוד דאפילו בלא שום ראיה רוצה לפרש דלא כפירש״י אי משום אינך קושיות שהקשה הרא״ש ז״ל או משום דמשמע ליה בפשיטות דהוי אומדנא דמוכח אפילו לא אמרה ודו״ק:
פירש״י ד״ה דבעיא דתברחינהו וכו׳ והודיעה לעדים וכו׳. והרא״ש ז״ל הקשה עליו דא״כ אפילו מקצתן נמי וכ״כ התוס׳ בב״ב דף קנ״א ע״א בד״ה אפילו למ״ד וכו׳ דמיירי במקצת נכסים וכו׳ וכן פי׳ הרשב״ם שם דמ״ד מברחת קני היינו רבנן דרשב״ג ואפ״ה קאמר דהיכא דגלי דעתא לא קני. והנה בספר מגיני שלמה כתב דס״ל לרש״י ז״ל דבמתנה במקצת אינו מועיל אפילו גלוי דעת ע״ש שכתב דמשמע לרש״י ז״ל מלשון שטר פסים שהוא לשון פיוס כפירש״י משמע שהיה גלוי דעת שהרי משום זה הוצרכה לפייסו. וצריך להבין דאיך יפרש הא דקאמר הש״ס שם אפילו למ״ד מברחת קני וכו׳ ונלע״ד לפרש דאדרבא מוכרח כשיטת רש״י ז״ל. דהתוס׳ כתבו שם בדף ק״נ ע״ב בד״ה ואלו הן וכו׳ והא דלא חשיב וכו׳ אי נמי בפלוגתא לא קמיירי ואע״ג דשטר מברחת נמי איכא פלוגתא בכתובות כמו שהביא הר״ש. מ״מ היכא דגליא דעתא דמשום אנסובי הוא מודו כ״ע כדקאמר לקמן עכ״ל. ועיין במהרש״ל ומהרש״א שנדחקו מאוד להעמיד דבריהם ע״ש. ובפרט מ״ש מהרש״א ז״ל דמ״ש דאיכא פלוגתא היינו רב ענן. הוא פלא. חדא דלא נזכר ר׳ ענן בר״ש דלא שייך דהתוס׳ קרי פלוגתא על ס״ד דמקשה מיתבי שם. ותו וכי קשיא להו דלא ליתני ר׳ נחמן מברחת משום רב ענן דפליג עליה כיון דלר״נ עצמו ליכא פלוגתא בזה. ונלענ״ד לפרש דבריהם כיון דמקשה בכתובות וכיון דלא קנינהו לוקח לקני בעל. ומשני עשאן כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר׳ שמעון כמו שהביא הר״ש שם וס״ל הפירוש כמו שפי׳ התוס׳ כאן בשם ר״ת דכיון דל״ל דכוונתו להבריח לקנינהו לוקח. וע״ז משני בנכסים שאינם ידועים ואליבא דר״ש ולפ״ז לחכמים דר״ש דס״ל בנכסים שאינם ידועים קנה הבעל קני המקבל בשטר מברחת. נמצא דאיכא פלוגתא. וע״ז כתבו דקושית הש״ס שם אינו אלא על שמואל דמיירי בלא גילוי דעת. אבל אם גליא דעתיה לק״מ דה״ל כתנאי בעלמא. וכן נראה מרש״י כמ״ש לקמן דמפרש דאין קושית הש״ס אלא על שמואל ולא על ר״נ ולא על הברייתא. וכן נלענ״ד דמוכרח לומר כן. דאל״כ תקשה על ריב״ח דמפרש נכסים שאינם ידועים היינו מטלטלין. א״כ איך נפרש ברייתא זו דהרוצה שתברח וכו׳ דהא קשה קושית הש״ס וכיון דלא קנינהו ולא שייך כלל תירוץ הש״ס דעשאו כנכסים שאינם ידועים לדידיה וע״כ צ״ל דעל הברייתא לק״מ כיון דגליא דעתיה כדמשמע מלשון שטר פסים וכ״כ בספר שיטה מקובצת בשם קדמונים דאין קושי׳ הש״ס אלא על שמואל ולא על ברייתא. ונראה דלפי האי תירוץ שני מפרשי נמי הכי הא דקאמר שם אפילו למ״ד מברחת קני ה״מ היכא דלא גליא דעתיה היינו חכמים דר״ש כנלענ״ד לפרש דבריהם שם ומ״ש דף קנ״א הוא לתירוץ ראשון בד״ה ואלו הן וכו׳ דכולהו נכסים לאו דוקא וכיון דהסכימו הפוסקים דכולהו נכסים דוקא כדאיתא באה״ע סימן ק״ז מוכרח מדברי ר״נ עצמו דקאמר שם דבעינן שיכתוב כל נכסיו ומיירי בגליא דעתיה ואפ״ה במקצת לא מהני. ודוק. ועיין קונטרס אחרון:
ונראה דס״ל לרש״י ז״ל דמה שהודיעה לעדים כיון שלא היה דרך תנאי אינו רק גילוי דעת כמ״ש המפרשים ומה שהקשה הרא״ש עליו דהעדים אינם נאמנים בכך אם כתב יד יוצא ממקום אחר לכאורה קשה לי דעדיפא ה״ל להקשות דהא ר׳ נחמן עצמו ס״ל לעיל דף י״ט דעדים שאמרו מודעא היה דברינו אין נאמנים אפילו באין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ״ש התוס׳ והרא״ש שם א״כ הכא בכל גוונא אינם נאמנים לר״נ. אך נראה דסבירא ליה להרא״ש דדמי לתנאי היה דברינו דאמר שם ר״נ דנאמנים אמרינן קיימו תנאייכו וחותו לדינא דאכתי קשה על הרא״ש עצמו לפמ״ש הטור בשם הרא״ש וכן הוא בש״ע ח״מ סימן פ״ב דבתנאי היה דברינו נאמנים אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר א״כ קושיתו הכא לק״מ ועיין בסימן מ״ו מ״ש הסמ״ע שם וצ״ל דהרא״ש מקשה לשיטת רש״י דס״ל דף י״ט דאין נאמנים לומר תנאי היה דברינו אלא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. מ״מ נראה דאין מזה קושיא על רש״י דיש לומר דהכא עדיף טפי מתנאי כיון שהלוקה אוכל פירות ויורש אותה אם מתה קודם הבעל כמ״ש הרא״ש בשמעתין מילתא אחריתא הוא ואין בזה עקירת השטר. ועמ״ש עוד בזה בפירש״י לקמן. ודוק: ועמ״ש בקונטרס אחרון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: ההיא איתתא [מעשה באותה אשה] שהיתה גרושה או אלמנה ועמדה להינשא שוב, דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה [שרצתה להבריח את נכסיה מבעלה] ולא רצתה שיזכה הבעל בנכסיה, כתבתינהו לברתה [כתבה אותם את הנכסים לבתה] במתנה לפני הנישואין והודיעה לעדים שאינה נותנת מתנה כלל ואינה עושה כן אלא כדי להבריח נכסים אלה מבעלה. ולבסוף אינסיבה ואיגרשה [נישאה והתגרשה] ורצתה שתחזיר לה הבת את הנכסים הללו, והבת טענה שהיתה זו מתנה גמורה.
The Gemara relates: There was a certain woman who was about to remarry after she was divorced or widowed, who sought to distance the rights to her property from her future husband. She therefore wrote a document before her marriage stipulating that her property be given as a gift to her daughter. Ultimately, the woman was married and then divorced. She wanted her daughter to return the property, and her daughter claimed that it was given to her as a gift.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות עח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות עח: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות עח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות עח:, רש"י כתובות עח:, תוספות כתובות עח:, ר"י מלוניל כתובות עח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות עח:, רמב"ן כתובות עח: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות עח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות עח: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות עח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות עח:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות עח:, שיטה מקובצת כתובות עח:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות עח:, פני יהושע כתובות עח:, הפלאה כתובות עח:, גליון הש"ס לרע"א כתובות עח:, בירור הלכה כתובות עח:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות עח:, אסופת מאמרים כתובות עח:

Ketubot 78b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 78b, Rif by Bavli Ketubot 78b, Collected from HeArukh Ketubot 78b, Rashi Ketubot 78b, Tosafot Ketubot 78b, Ri MiLunel Ketubot 78b, Piskei Rid Ketubot 78b, Ramban Ketubot 78b, Rashba Ketubot 78b, Raah Ketubot 78b, Meiri Ketubot 78b, Ritva Ketubot 78b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 78b, Shitah Mekubetzet Ketubot 78b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 78b, Penei Yehoshua Ketubot 78b, Haflaah Ketubot 78b, Gilyon HaShas Ketubot 78b, Beirur Halakhah Ketubot 78b, Steinsaltz Commentary Ketubot 78b, Collected Articles Ketubot 78b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144