(1) 
אֵין אִשָּׁה פּוֹדָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּלֹא חוֹמֶשׁ ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳ רַבִּי מֵאִיר אאִשָּׁה פּוֹדָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּלֹא חוֹמֶשׁ הֵיכִי דָּמֵי אִילֵּימָא בְּזוּזֵי דְבַעַל וּמַעֲשֵׂר דְּבַעַל שְׁלִיחוּתֵיהּ דְּבַעַל קָא עָבְדָה.
אֵין אִשָּׁה פּוֹדָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּלֹא חוֹמֶשׁ A woman may not redeem her husband’s second tithe without adding one-fifth of its value to the redemption money, as is required from all those who redeem their own second tithe. Rabbi Shimon ben Elazar said in the name of Rabbi Meir: A woman may redeem second tithe without adding one-fifth. The Gemara inquires: What are the circumstances? If we say that she redeems second tithe with her husband’s money, which he gave her for this purpose, and the tithe belongs to her husband, in this case she acts with the agency of her husband. Just as he is required to add one-fifth when he redeems his own second tithe, it is clear that she too must add one-fifth.
ורמינן על ר׳ מאיר הא דתניא אין אשה פודה מעשר שני שלה בלא חומש, ר׳ שמע׳ בן אלעזר (בשום) [משום] ר׳ מאיר אמ׳ אשה פודה מעשר שני בלא חומש. וקשיא לן הא דתניא בסוף תורת כהנים [בחוקותי פרשה ח פרק יב] ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש מכלל שהאשה חייבת כשפודה מעשר שני שלה חומש, איש ממעשרו פרט לקטן, והכא תני פטורה שנ׳ ואם גאול יגאל איש ולא אשה. ומעשר שני שלהא קנאו בעל וכיון שקנאו בעל נמצא הוא הפודה מעשר שני שלו לפיכך מוסיף חומש שנ׳ ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו, אבל האשה אינה חייבת כך סוגיא דשמעתא רהטא, וקשיא לןב. ואוקימנה כגון דהקנה לה אחד מנה ואמ׳ לה על מנת שתפדי בו את המעשר, ואי אמרת כי האי גונא לר׳ מאיר לא אמ׳ כלום ומה שקנתה האשה קנאו הבעל נמצא מעשר שני והמעות הכל לבעל, ואמאי אמ׳ ר׳ מאיר פודה בלא חומש והלא מעשר של איש הוה. ואמ׳ אביי איפוך ואימא אין אשה פודה מעשר שני שלה בלא חומש דברי ר׳ מאיר וכול׳. רבא אמ׳ לעולם לא תיפוך והכא במעשר שני דאיתיאת מבית אביה הוא, ור׳ מאיר לטעמיה דאמ׳ מעשר שני ממון הקדש הוא דלא קני להו בעל, והמעות הן דבעל דהוא נכרי לפיכך פודה בלא חומש. ורבנן לטעמיהו דאמרי מעשר ממון הדיוט וקני לה בעל ואשה שליחותיה דבעל קא עבדא וכול׳.
א. ומבואר דרבינו גרס: בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה, ועיין ברמב״ן שכתב שכן כתוב בכל הספרים שלא עבר עליהן קולמוס מגיהי ספרים, וכ״כ התוס׳ בשם ר״ת. אך רש״י גרס זוזי דידה ומעשר דידיה וע״ז אמרינן דאיש אמר רחמנא ולא אשה דאשה כי אחר דמיא. ועיין בתוס׳ שהקשו ע״ז דלא הוה ליה להזכיר איש ואשה, אלא הו״ל לומר ממעשרו אמר רחמנא ולא ממעשר חבירו, יע״ש. וברשב״א הקשה דהו״ל לגמרא לומר איש אמר רחמנא ולא אשתו, דעיקר החידוש לרש״י דאשתו לאו כגופו לענין זה, ועיי״ש שמסיק שגירסת רבינו היא הגירסא המיושרת.
ב. והיינו דקשיא ליה דכאן מבואר דדרשינן מאיש לפטור אשה, ובתורת כהנים מבואר דלא ממעטינן אשה מאיש רק קטן. וכן הביא ברמב״ן קושיא זו בשם רבינו. ועיין בתוס׳ (בד״ה ה״ג רש״י אלא) שתירצו דהא דמרבינן שם אשה היינו דוקא לענין פדיה דוקא, ולא לענין חומש. וע״ע ברמב״ן שהביא כמה תירוצים בזה.
1. ועין: גא , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״ובעין״.
2. וראשי: וכן גא . ספה״ב, דפוסים: ״ובראשי״.
3. שאינן: גא , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״שאין״.
4. ראשי: גא , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
אין אשה פודה מעשר שני – קס״ד במעשר שני שהוא משדה בעלה שהיא כבעלה וקרינן ליה ממעשרו וכדמפרש לה ואזיל.
אשה פודה בלא חומש – דלאו דידה הוא ואין מוסיפין חומש על פדיון מעשרות והקדשות אלא בעלים.
שליחותיה עבדא – ומ״ט דמאן דאמר פודין בלא חומש.
הפודה מעשר שני שלו הן שהוא מקרקע שלו הן שנפל לו בירושה הן שניתן לו במתנה מוסיף חומש והוא שמחלל ופודה שוה ארבעה בחמשה ואפילו פדה על ידי שלוחו ופדאו שלוחו במעות של בעל הבית הרי שלוחו כמותו ומוסיף חומש ומעתה אם פדאתהו אשתו במעות שלו מוסיף חומש אפילו בנכסי מלוג שמכל מקום המעשר שלו הוא לגמרי שבכלל הפירות הוא אבל אשה פנויה פודה מעשר שני שלה בלא חומש שנאמר איש ממעשרו ולא אשה ממעשרה ומה שאמרו בספרי ואם גאול יגאל לרבות את האשה פירושו בנשואה שמוספת חומש במעשר הבעל ומתורת שליחותו שביארנו הקנה אחד מעות לאשה ואמר לה על מנת שתפדי בו מעשר שני של בעליך הרי אמרו לא קנה יתהון בעל והרי פדיון זה שלא במעותיו ואין זה שליחותו ולפיכך פודה בלא חומש מת אביה וירשה ממנו מעשר שני הואיל ומעשר ממון גבוה הוא זכה בו הבעל שלא חלה עליו תקנת חכמים ולפיכך כשפודתהו אע״פ שבמעות הבעל פודתהו אינה מוספת חומש שאין זה מעשרו והרי הוא מעשר לזה ומעות לזה וכן הבעל עצמו פודהו בלא חומש:
אין האשה הפודה מעשר שלו מוסיף חומש דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו ויסף חמישיתו ואחר שפודהו אין מוסיף חומש ואשה שפודה מעשר שלה אינה מוסיף חומש דכתיב איש ולא אשה.
בא״ד ומשני כשנתנו לה אחרים על מנת שאין לבעלה רשות בהן כו׳ עכ״ל ואע״ג דכל הנך אוקימתות הוי כרבנן דלר״מ קנה הבעל כו׳ י״ל דתלמודא לא נחית לאשמועינן אלא דהלכה כרב ששת ממילא שמעינן דלר׳ מאיר כו׳ עכ״ל הרא״ש ע״ש באורך והתוס׳ קצרו בדבריהם בכל זה וק״ל:
בא״ד אך ר״י אומר דאין ראיה לומר דהלכה כר״ש כו׳ דיש לחלק בין אשה לעבד כו׳ עכ״ל ומיהו באשה נמי לר״א פליגי רבי מאיר ורבנן ובע״מ שאין לבעליך רשות בו כדקאמר התם לרב דאי אמר לה מה שתרצי תעשי דקנה יתהון בעל כו׳ ורב כרבי מאיר ויש לדקדק לדברי ר״י מאי פריך מדר׳ מאיר אדרבי מאיר מהך דמעשר שני דע״מ שתפדי בו את המעשר הא ר״מ מודה לר״א בכה״ג באשה דלא קנה הבעל כמו שאתה נותן לפיך ויש לישב דמ״מ פריך דר״מ אדר׳ מאיר ודרבנן אדרבנן דסברתם הכא הפוכה מסברתם גבי ע״מ שתפדי כו׳ דהכא בע״מ שאין לבעליך רשות בו לר״מ קני הבעל טפי מלרבנן וגבי מעשר בע״מ שתפדי כו׳ קני הבעל טפי לרבנן מלר״מ וקצת יש להוכיח כן מתוך שמעתין אף לפירוש רבינו תם דלא מחלק בין אשה לעבד דלא פריך אלא מסברתם דלר״א הא איכא לאוקמא פלוגתייהו גבי מעשר בע״מ שאין לבעליך רשות בו דקני גם לרבנן ולא תקשי מדרבנן אדרבנן דלא פליגי לעיל אלא בע״מ שתצא לחירות ולרב ששת נמי דמוקי פלוגתייהו לעיל דוקא בע״מ שאין לרבך רשות בו אבל בע״מ שתצא בו לחירות מודה ר״מ דלא קני איכא לאוקמה פלוגתייהו במעשר בע״מ שתפדי בו את המעשר ולא תקשי מדר״מ אדר׳ מאיר אלא דמ״מ פריך דסברתם במעשר הפוכה מדלעיל ומיהו בהא איכא למימר דשפיר פריך כפשטיה דמ״מ תקשי מכל שכן לרב ששת מדרבנן אדרבנן ולר״א מכ״ש תקשה מדר׳ מאיר אדר״מ גם קשה לפי׳ ר״י לא מישב ההוא סוגיא דפסחים דמוכחא כרב ששת ודברי ת״י ודברי הרא״ש נכונים בזה דדברי ר״י אין כאן מקומם ולא בא ר״י כלל לדחות דברי ר״ת דלעיל אבל מקומם לעיל אהא דקאמר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כו׳ דאין קנין שלהם שוה בכל ענין אבל בפלוגתייהו דהכא שוין הן עבד ואשה אלא דלא דמי לגמרי דאשה כו׳ עיין באורך ברא״ש ותו לא מידי ודו״ק:
בא״ד ועוד מייתי ראיה דהלכה כר״ש מפ׳ בן סורר כו׳ והשתא בשלמא לר״ש אתי מיהא כרבנן כו׳ עכ״ל. ואפ״ה לא ניחא ליה לפסוק כשמואל דמסייע ליה נמי סתמא דפסחים משום דבפסחים לא נחית סתמא דתלמודא לפרש דוקא הכי אלא משום דבעי לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן וממילא ידעינן דלר״מ איירי באמר לו ע״מ שתצא ידי פסח וכן נראה מל׳ והרא״ש ז״ל ומה״ט לא הוצרך ר״י ז״ל ליישב שיטה דפסחים אלא סוגיא דנדרים דפ׳ בן סורר. מיהו ממתניתין דפ׳ בן סורר לא קשיא לר״א דהא איכא התם אוקימתא אחריתא ע״ש ונראה דרב גופא נמי מוקי למתני דפ׳ בן סורר בהאי אוקימתא אחריתא דלא תיקשי סתמא דבן סורר אסתמא דנדרים כן נ״ל:
בא״ד אך ר״י אומר דאין ראיה דהלכה כרב ששת כו׳ נראה דר״י רוצה לפסוק כרב ומוקמינן ליה בנדרים כר״מ והיינו כר״מ אליבא דר״א אלא דאכתי קשיא לי א״כ אמאי מוקמינן התם בנדרים למילתא דרב כר״מ הא אפי׳ כרבנן נמי מצי לאוקמא ואפשר משום דלר״מ שמעינן בהדיא דבעבד לא מהני מה שתרצי עשי דהא אפילו ע״מ שתצא לחירות לא מהני א״כ באשה מעלינן חד דרגא דבעינן מיהא ע״מ שאת נותנת לפיך אבל כולי האי לא מפלגינן בין אשה לעבד לומר דבאשה מהני מה שתרצי עשי משא״כ לרבנן דלא פסיקא לן כולי האי דלא מהני בעבד ע״מ שאין לרבו רשות בו דהוי כמה שתרצי עשי אלא ר״א מסיק הכי מסברא וא״כ אפשר דבאשה מהני אפילו מה שתרצי עשי כן נ״ל בשיטת ר״י ובעיקר דבריו נ״ל לפרש דמה״ט גופא דאם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה א״כ מש״ה נמי מהני בה תנאה והיינו למאי דפרישית בסברת הרא״ש ז״ל דהו״ל כאילו אמר לאדון ע״מ שלא יהא שלן וא״כ דוקא בעבד שייך לומר כן דהא אפילו אם אמר לאדון ע״מ שתתן לעבד נמי לא מהני דהא אין לעבד יד כלל משא״כ באשה שאם התנה עם הבעל ע״מ שתתן לאשתך מהני דהא קנתה מיד הבעל ואם כן כשהתנה הנותן עם האשה לא גרע כן נ״ל ודו״ק:
אין אשה פודה מעשר שני של בעלה בלא להוסיף חומש כדין אדם הפודה מעשר שני של עצמו, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר׳ מאיר: אשה פודה מעשר שני בלא חומש. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא בזוזי [אם תאמר שפודה בכספים] של הבעל שנותן לה שתפדה בהם, ומעשר גם כן של הבעל — אם כן שליחותיה [את שליחותו] של הבעל קא עבדה [היא עושה] וכשם שהוא צריך להוסיף חומש כשפודה מעשר שני של עצמו, כך צריכה היא להוסיף חומש ומהו טעמו של ר׳ מאיר?!
A woman may not redeem her husband’s second tithe without adding one-fifth of its value to the redemption money, as is required from all those who redeem their own second tithe. Rabbi Shimon ben Elazar said in the name of Rabbi Meir: A woman may redeem second tithe without adding one-fifth. The Gemara inquires: What are the circumstances? If we say that she redeems second tithe with her husband’s money, which he gave her for this purpose, and the tithe belongs to her husband, in this case she acts with the agency of her husband. Just as he is required to add one-fifth when he redeems his own second tithe, it is clear that she too must add one-fifth.
הכל
(2) וְאֶלָּא בְּזוּזֵי דִידַהּ וּמַעֲשֵׂר דִּידֵיהּ אִישׁ אָמַר רַחֲמָנָא בוְלֹא אִשָּׁה.
But rather, one might say that this is referring to a case where she uses her money and it is his tithe. This is also difficult, as in this case the Rabbis would agree that she is exempt from paying the additional fifth, as the Merciful One states: “And if a man shall redeem any of his tithe” (Leviticus 27:31). The emphasis of the term “man” teaches: This applies to a man, but this does not apply to a woman who redeems her husband’s tithe.
אלא בזוזי דידה – דנכסי מלוג.
ומעשר דידיה – משדותיו.
איש אמר רחמנא ולא אשה – איש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ממעשר בעלה דאשה כאחר דמיא.
ה״ג רש״י אלא בזוזי דידה ובמעשר דידיה – פירוש בזוזי דידה דנכסי מלוג ומעשר דידיה משדותיו איש אמר רחמנא ממעשרו ולא אשה ממעשר בעלה דאשה כי אחר דמיא וקשה לר״ת דלא היה לו להזכיר איש ואשה כלל אלא הוה ליה למימר ממעשרו אמר רחמנא ולא ממעשר חבירו ונראה לר״ת דגרס אלא בזוזי דידה ומעשר דידה והכי פירושו איש אמר רחמנא דמוסיף חומש על מעשרו ולא אשה אפילו בזוזי דידה ומעשר דידה ואפי׳ היא אלמנה וגרושה אינה מוספת חומש והא דתני בת״כ בפ׳ בהר אם גאל יגאל איש ממעשרו לרבות את האשה לענין פדיה דוקא מרבינן את האשה ולא לענין חומש דס״ד הואיל וכתיב ביה במעשר למען תלמד ליראה ודרשינן מיניה בספרי דגדול מעשר שמביא לידי תלמוד כששוהה בירושלים לאכילת מעשרו וה״א אשה כיון דלאו בת לימוד היא ליתה בדיני מעשר להכי איצטריך לרבויי והא דממעט בת״כ קטן מאיש ה״נ הוה מצי למעוטי אשה מחומש כדאמר הכא אלא משום דרבי בההיא קרא גופיה אשה מאם גאול יגאל ניחא ליה למנקט איש ולא קטן למעוטי לגמרי ומיהו בחנם הזכיר ר״ת למען תלמד הוה מצי למימר דאיצטריך לרבות אשה לענין פדיה דלא תיסק אדעתיה למעוטי מאיש לגמרי כי היכי דממעטינן קטן ומה שפי׳ בקונטרס בזוזי דידה היינו נכסי מלוג לא נהירא דכיון שהן ברשותו ומה שקנתה אשה קנה בעלה כזוזי דידיה חשיבי כדאמר גבי מעשר דאתי מבי נשא דקני לה בעל למ״ד מעשר ממון הדיוט הוא ושליחותא דבעל קא עבדא לכן נ״ל דזוזי דידה מיירי כשהקנה לה אחר מנה ע״מ שאין לבעלה רשות בו דהא פרשינן לעיל שאין הבעל אוכל פירות.
אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה – כך מצאתי הגירסא כתובה בכל הספרים אבל המורה גריס ומעשר דידיה ופריש הכי בזוזי דידה דנכסי מלוג ומעשר דידיה משדותיו. איש אמר רחמנא ולא אשה ממעשר בעלה דאשה כי אחר דמיא ולפי פתרון המורה מתמה אתנא קמא דאמר אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאמאי צריכה ליתן חומש הא אשה נמי כאחר דמיא וכי אקני לה אחר מנה על מנת שתיפדי בו את המעשר – פירש המורה: רבנן סברי כי אמר לה קני קנה בעלה וכי אמר לה על מנת ולא כלום הילכך הוו להו זוזי דבעל ושליחותיה עבדה ואיש ממעשרו קרינא ביה משמע מפתרון המורה שהבעל זוכה במתנתה זכייה גמורה להיות שלו לחלוטנית כמו מעשה ידיה ומציאתה שהם הכל שלו ולא כנכסין שנפלה לה בירושה שהן נכסי מלוג שאי לו לבעל בהם אלא אכילת פירות בלבד ודין הבעל והרב שוין בזה וכל דבריו נראו לי קשין ביותר חדא שזה הוא רחוק מן הדעת מאד שיזכה הבעל במתנה שניתנה לאשתו לגמרי יותר ממה שזוכה בנכסין שנפלו לה בירושה הבאה מאיליה ואין שם דעת אחרת המקנה אותה ועוד שמשבש גירסת הספרים שכתוב בהן דידה וגריס דידיה ועוד אי זוזי דידה ומעשר דידיה הוא אמאי אמר איש אמר רחמנא ולא אשה הכי הוה ליה לאקשויי אמאי צריכה ליתן חומש ממעשרו אמר רחמנא והאי לאו ממעשרו הוא ועוד דהכא קורא לנכסי מלוג זוזי דידה ולקמן מוקמינן לה במעשר דאתאי מבי נשא ולרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל בתקנתא דרבנן כשאר כל נכסי מלוג שלה קרי ליה מעשר דבעל ושליחותיה קא עבדה נמצא זה סותר את זה ועוד דקשיא לך1 מהמשליש מעות לבתו דמשמע שהאב רשאי ליתן מתנה לאשתו כדכתבית2 לעיל ולפי דברי ר׳ אלעזר3 דאמר שהבעל זוכה במתנה לגמרי קשיא ליה מתני׳. והנכון בעיני זה נראה לי דמאי דאמרינן דאין קנין לאשה בלא בעלה זה הוא פתרונו דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה בעניין זה שהוא אוכל פירות ואין אדם יכול להקנות לאשה נכסים על מנת שלא יהא לבעלה רשות בהן אלא כל רשות שיש לבעלה על כל הנכסים שנפלו לה בירושה יש לו נמי גם על הנכסים שניתנו לה במתנה ואף על פי שדעת אחרת מקנה אות׳ אינו יכול לסלק רשות הבעל מעליהם ואין קנין הבעל והרב שוים אלא האי כי דיניה והאי כי דיניה הרב זוכה בנכסי עבדו קנין גמור דכל מה שקנה העבד קנה רבו והבעל אינו זוכה בניכסי אשתו אלא קניין פירות. ומיהו כל זמן שהוא קיים כנכסיו הם שהרי אין לאשה בהם שום זכייה שבעולם בחיי בעלה כי אם אחרי מותו. ומשום הכי מעשר דאתאי מבי נשא קרו ליה רבנן מעשרו של בעל שכל נכסי מלוג שלה נכסיו הם כל ימי חייו. וכן נראה לי פתרון שטה זו. היכי דמי אילימא בזוזי דבעל ומעשר דבעל שליחותיה דבעל קא עבדא – פירוש: אדרבי מאיר מתמה דאמר אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאילו תנא קמא דאמר אינה פודה שפיר קאמר דבין אם פודה מעשר שני של בעלה בין אם פודה מעשר שני שלה כגון שאין לה בעל צריכה ליתן חומש אם הוא של בעלה שליחותיה קא עבדה ואם הוא שלה מעשרו קרינא ביה ואף על גב דאיש כתב בפרשה אין חלוק בין אשה לאיש כדתניא בסיפרא בפרשת גאל יגאל לרבות האשה. הילכך אין לתמוה אלא על דברי רבי מאיר דאמר אשה פודה מעשר שני בלא חומש דהיכי דמי אי בזוזי דבעל ומעשר דבעל שליחותיה דבעל קא עבדא ואף על פי שהיו זוזים שלה נכסי מלוג של בעל הם כל ימי חייו ואין לאשה בהם שום זכייה כל ימי חייו ואף על פי שצריך ליקח בהן קרקע ימכור הפירות שהיו של מעשר שיני ויקח בהן קרקע הילכך שליחותיה קא עבדא וצריכה ליתן חומש. אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה – פירוש: האי נמי לרבי מאיר קא מהדר ובתימא בעית למימריה ולאו בניחותא דאי בזוזי דידה ומעשר דידה כגון שאין לה בעל או שיש לה בעל וכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בההיא אמר רב מאיר דפודה בלא חומש ואמאי והרי זה המעשר שלה הוא וממעשרו קרינא ביה שאין חילוק בין אשה לאיש דאטו איש אמר רחמנא ולא אשה והרי לכל התורה כולה השוה הכתוב אשה לאיש והכא נמי מרבה בסיפרא אשה מגאל יגאל. ואין לך שום טצדק שתיפטר האשה חומש ממעשר שני אלא אם כן הקנה לה אחר מנה על מנת שתפדי בו את המעשר שלא חל על אותו המנה קנינו של בעל כמו שחל על כל נכסי מלוג שלה והילכך אשה כי אחר דמיא ורבנן סברי אין קניין לאשה בלא בעלה והרי הוא זה המנה כשאר נכסי מלוג שלה ושליחותיה קא עבדא. ואי הוה בעי הוה מוקי לה כגון שהיה המנה של אשה וכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עליך באותו מנה ובפירותיו. אלא דהוה קשיא לן אי הכי מאי טעמיהו דרבנן דמחייב להכי מוקי לה שנתן לה אחר מנה וקסבר רבנן שאין אותו אחר יכול להפקיע קניינו של בעל מעל אותו מנה ואכתי שליחותיה דבעל קא עבדה. ואוקמה רבא במעשר דאתאי מבי נשא שהוא כמו נכסי מלוג לרבנן הילכך כי פרקה ליה מזוזי דבעל שליחותיה קא עבדא שגם המעשר של בעל הוא שכל נכסי מלוג של אשה הם נקראים נכסי הבעל כל ימי חייו שהרי אין האשה יכולה להוציאם מתחת רשותו כל ימי חייו. ורבי מאיר סבר אינו כמו נכסי מלוג אלא של אשה הוא ולא חל עליו קניין הבעל והילכך כי פרקה ליה מזוזי דבעל כאחר דמי הבעל ואין צריך ליתן חומש.
1. הערת זר זהב: לן כצ״ל.
2. הערת זר זהב: כדכתיבנא כצ״ל.
3. הערת זר זהב: המורה כצ״ל.
אלא בזוזי דידה – פרש״י ז״ל של נכסי מלוג. ותימא הוא לדעתו היאך הם דידה והלא יש לבעל בהם אכילת פירות ודידיה מקרו, ואעפ״י שפודה בהם מעשר פירות שלו לגמרי אינה פודה בלא חומש, כדאמרינן בסמוך במעשר דאתאי מבי נשא דלרבנן דידיה מיקרו, ואעפ״י שאין קנינו בהם אלא קנין פירות והיא פודה במעות של בעל צריכה חומש כדפירש רש״י בסמוךא. וכן למאן דאמר בעל מנת שתפדי בו את המעשר דלא מהני תנאה ודבעל הוי ואין לבעל בהן אלא אכילת פירות ואעפ״י כן נקרא של בעלב אלא משכחת לה כגון שנתן לה הבעל במתנה שאינו אוכל פירות כדאיתאג בפרק חזקתד (ב״ב נ״א:), אי נמי כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה שאין לבעל בהן פירות כדאיתא בהחובלה (ב״ק פ״ט.), אי נמי בכותב לה דין ודברים בארוסה, אי נמי בנשואה וקני מידו כדאיתא בפרק הכותבו (כתובות פ״ג.):
כך כתוב בכל הנסחאות שלא עבר עליהן קולמוסן של מגיהי ספרים: בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה – והקשה ר״ח ז״ל והא תניא בסוף תורת כהניםז ואם גאול יגאל לרבות את האשה, ואם גאול יגאל לרבות את היורש, מכלל שהאשה כשפודה מעשר שני שלה מוספת חומש. וי״מ דכי מרבינן אשה הני מילי שיכולה לפדות סד״א כיון דכתיבח עשר תעשר למען תלמוד מי שישנו בתלמוד ישנו בתורת מעשר מי שאינו בתלמוד אינו בתורת מעשר קמ״ל, אבל לעולם אינה מוספת חומש שאם כן למה נאמר איש, ואף על פי שממעט שם קטן מאיש קטן לא צריך קרא. ולא מחוור דיורש לפדיון לא צריך ריבויא. ויש לפרש לרבות את האשה שפודה (מרשות) מעשרט בעלה בזוזי דידה ומעשר דידיה1י שמוספת חומש ללמדך דזוזי דידה הואיל ויש לו בהן אכילת פירות כדידיה דמו, ואסמכתא דרבנן היא דהא מדאורייתא אין לו פירות ועיקר קרא ליורש אתאכ.
ורש״י ז״ל גריס בזוזי דידה ובמעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה, כלומר שהאשה כאחר. ולא מחוור למה לי קרא כיון שאין לבעל בשלה כלום ולא לה במעשרו. ואפשר דלאו מיעוטא דאיש שבכתוב קאמר, אלא הכי קאמר איש ממעשרו אמר רחמנא אבל האשה שפודה משלה לא, דלא קרינא ביה ממעשרו. וזה היה יותר נכון אילול היתה גרסת הספריםמ מודה לו. ויש לפרש שהפודה מעשר של בעל בזוזי מלוג שלה אינה מוספת חומש, אעפ״י שיש לבעל בהןנ קצת זכות משום פירות, וזהו מעוטא דאיש אמר רחמנא ולא אשה, וכי אוקימנא2 בפודה בזוזי דעל מנתס בפודה מעשר שלה דזוזי ומעשר שוין, ולרבנן כיון דבמעשר יש לבעל זכות ובמעות אין לו זכות כלל לאו איש ממעשרו הוא. ולרבא במעשר בבי נשא ופודה במעות שלה אין בוע חומש, מפני שהפירות מיוחדים לה והמעות עם זכות הבעל, והטעם דכל שיכולין לעכב שלא לפדות שלך במעות של זכות שלי אינו קורא בו איש ממעשרו, והשתא ניחא זוזי דידה דמשמע סתמא מלוג וניחא מיעוטא דאיש ולא אשה, ומכל מקום גרסת הספרים משתבשת:
א. והרשב״א כתב שמעשר שני שאין לו קרן שישאר לה כי אינו יכול ליקח בו קרקע שיאכל את פירותיו אלא קרנא הוא אכיל, ולכן אם הוא ממון הדיוט הוא הרי הוא כשלו ושליחותיה קא עבדא. אך בחזו״א (אה״ע סי׳ ע״ג סק״כ) העיר שאדרבה כיון שאי אפשר לקנות בהם קרקע ולאכול פירות לא קנה הבעל כלום כי מכליא קרנא וכן העיר המקנה. ועוד הקשה שאפשר למכור את המעשר שהלוקח יעלה לירושלים כמו שכתב הרשב״א לקמן נ״ג ע״ב.
ב. הרשב״א כתב שכיון שלא נתנו לה המעות אלא לדבר זה בלבד כי לא שייך לקנות בהם קרקע הוי כאילו כולו של בעל, מה שאין כן בנכסי מלוג שיש לו קרן ויש לו פירות והקרן קיימת לה. ולכך כשפודה את המעשר בקרן שלה הויא כאחר לגבי מעשר הבעל ואינה מוסיפה חומש. ובחזו״א (שם) העיר שכיון שהתנה על מנת שתפדה את המעשר משלה בלא חומש ואי אפשר לקיים התנאי המעשה קיים והתנאי בטל והוי מתנה לכל דבר. ובתוס׳ רי״ד כתב שרש״י מפרש מה שאמר על מנת שתפדי את המעשר קנה בעלה וזוכה במתנה זכיה גמורה להיות שלו לגמרי כמעשה ידיה ומציאתה שהם שלו, ולא כירושה שהן נכסי מלוג שאין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד. ודוחה שרחוק לומר שיזכה הבעל במתנה שנתנו לאשתו יותר ממה שיזכה בנכסים שנפלו לה בירושה ואין דעת אחרת מקנה אותה.
ג. ע״פ כת״י. ובנדפס: כך איתא.
ד. ב״ב.
ה. ב״ק.
ו. כתובות.
ז. בחוקותי פרשה יב.
ח. דברים יד, כב- כג.
ט. ע״פ כת״י. ובנדפס: מרשות.
י. ע״פ כת״י. ובנדפס: דידה. ורא״ז הגיה: דידיה.
כ. וכן כתב הרשב״א והוסיף דנקט אשה דומיא דיורש שפודה מעשר שבא לו ממקום אחר.
ל. ע״פ כת״י. ובנדפס: אלא שלא.
מ. תיבה זו אינה בכת״י, רק בכת״י לונדון.
נ. נוסף ע״פ כת״י.
ס. ע״פ כת״י. ובנדפס: בזוזי דנכסי מלוג. ורא״ז הגיה: דאקני ליה אחר מנה ואמר לה על מנת שתפדי בו את המעשר דהוי כמו. אך לפי הנוסח בכת״י אין צורך להגיה.
ע. ע״פ כת״י. ובנדפס: לו.
1. הגהת הגרא״ז: דידיה.
2. הגהת הגרא״ז: דאקני לה אחר מנה וא״ל ע״מ שתפדי בו את המעשר דהוי כמו.
אלא בזוזי דידה ומעשר דידיה. הכי גריס רש״י. ופירוש זוזי דידה זוזי דנכסי מלוג שלה היא, ואם גאול יגאל איש ממעשרו אמר רחמנא (ויקרא כז, לא) איש ולא אשה, ולאו דוקא אשה, אלא איש ממעשרו ולא אחר, ואשה דנקט רבותא קאמר, כלומר איש ולא אשתו דאפילו אשתו חשיבא כאחר לגביה לענין מעשר, וקשיא לן דנכסי מלוג דידה כדידיה חשבינן ליה לענין פדיה ולהוסיף חומש, כיון שיש לו בהן אכילת פירות, וכדאמרינן במסקנא אלא במעשר דאתיא מבי נשא, ורבנן לטעמייהו דאמרי מעשר ממון הדיוט הוא, והוי כשאר נ״מ שלה ושליחותיה קעבדא, ויכולני לתרץ בזו דשאני מעשר שני, דאין לו קרן, דהא אינו יכול ליקח בו קרקע שיאכל הוא את פירותיו, אלא קרנא קא אכיל, והלכך כשתמצא לומר דממון הדיוט הוא, הרי הוא כשלו ושליחותיה קא עבדא, אבל הא דאמרינן אלא דיהיב לה אחר מנה על מנת שתפדה בו את המעשר קשיא דהא בשנתנו לה אחרים אין לבעל אלא אכילת פירות וכדכתיבנא לעיל, ואפילו הכי אמרינן דלמאן דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אינה פודה בו את המעשר דשליחותיה קא עבדא, ובהא נמי איכא למימר דכיון דלדבר זה בלבד נתנו לו כאלו כולו של בעל חשבינן לה, מה שאין כן בנכסי מלוג שלה דיש לו קרן ויש לו פירות והקרן קיימת לה, והלכך כשהיא פודה את המעשר בקרן שלה הויא לה כאחר לגבי מעשר הבעל ואינה מוסיפה את החומש. כנ״ל לתרץ דברי רבינו, ומכל מקום לא היה צריך לכך, אלא משכחת לה בזוזי דידה לגמרי במתנה שנתן לה בעל, וכדאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא נא:) במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות.
אבל בעיקר הגירסא תמיהא לי אם לרבות אשתו שאינה כגופו אלא כאחר, לא הוה ליה לתלמודא לסתום עיקר תלמודו ולאמרו בלשון שאין משמעו מפני כך אלא לחלק בין פדיית איש לפדיית אשה, אלא הוה ליה למימר איש אמר רחמנא ולא אשתו, והגירסא המיושרת היא הנמצאת בספרים ישנים, והיא גרסתו של ר״ח ז״ל אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. והכי פירושו איש מוסיף חומש ולא אשה אפילו אלמנה או גרושה ואפילו במעשר דידה, והא דאמרינן בתורת כהנים פרשת (בהר סיני) [בחוקותי] אם גאל יגאל לרבות את האשה דבעל בזוזי דנכסי מלוג שלה, דומיא דיורש שפודה במעשר שבא לו ממקום אחר. והא דאמרינן התם אסיפא דההוא איש פרט לקטן ולא קאמר פרט לקטן ולאשה, משום דאיש פרט לקטן שאינו בר פדיה כלל ואם פדה אינו פדוי, מה שאין כן באשה דבת פדיה היא.
ואם תאמר כיון דאצטריך למיכתב איש למעט את הקטן, מנא לן מיעוטא דאשה שאינה מוספת חומש. יש לומר דקטן לא צריך קרא, ועיקר איש כי כתיב למעט את האשה הוא דכתיב.
גמרא אלא בזוזי דידה ומעשר דידיה – הגרש״י ופי דזוזי דידה דנכסי מלוג ומעשר דידיה משדותיו דמעשרות אמר רח׳ ולא מעשר אחר ואשה כאחר דמיא ואיש ממעשרו אמר רח׳ ולא אשה ממעשר בעלה וק׳ לפירושו דלא היה לו להזכיר איש ואשה אלא דה״ל ממעשרו אמר רח׳ ולא ממעשר חבירו ועוד דזוזי דידה דנכסי מלוג כדידיה חשיבי דמה שקנתה אשה קנה בעלה כדאמר גבי מעשר דאתאי מבי נשא דקני ליה בעל למ״ד מעשר ממון הדיוט ושליחו׳ דבעל קא עבד הילכך נר׳ לר״ת לגרוס בזוזי דידה ומעשר דידה וכן נמצאת הגיר׳ בספרים הישנים איש אמר רח׳ ולא אשה ואפי׳ היא אלמנה וגרושה אינה מוספת חומש בפדיון מעשר שני שלה והדתני׳ בת״כ בפ׳ בהר אם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש לענין פדיה דוקא מרבה אשה דס״ד הואיל וכתיב גבי מעשר למען תלמד ליראה ודרשינן בסיפר׳ דגדול מעשר המביא לידי יראה ותלמוד כששוהא בירו׳ לאכול מעשרות וה״א כיון דאשה לאו בת תלמוד היא לית׳ בדיני מעשר פירש״י להכי איצטריך לרבויי אשה והא דממעט בת״כ קטן מאיש ה״נ הוה ליה למעוטי אשה מחומש כדקאמר הכא אלא משום דמרבי בההוא קרא גופיה מאם גאל יגאל ניחא ליה למנקט איש ולא קטן למעוטי ולא היה צריך ר״ת טעמא דלמען תלמד דהוה מצי למימר דאיצטריך לרבויי אשה לענין פדייה דלא תיסק אדעתין למעוטי לגמרי מאיש כי היכי דממעטי קנין:
בד״ה אלא בזוזי כו׳ לכן ג״ל דזוזי דידה מיירי כשהקנה לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בו כו׳ שאין הבעל אוכל פירות עכ״ל לא ידענא היכן פירשו כן לעיל דאדרבה בהדיא כתבו לעיל דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות כו׳ והיינו לר״א לכ״ע ולרב ששת מיהת לר״מ אין קנין לאשה בלא בעלה בע״מ שאין לבעליך רשות בו ובת״י אלו הדברים אינן שם ולולי דבריהם שלפנינו הייתי יכול לפרש בזוזי דידה כו׳ היינו שנתן לה הבעל במתנה דבהנהו זוזי ודאי קנתה האשה לגמרי ואין לבעל בהן אפילו פירות כמ״ש התוס׳ לעיל ודו״ק:
בד״ה אלא בזוזי דידה כו׳ ומה שפירש בקונטרס לא נהירא עיין בחידושי הרשב״א שכתב ליישב שיטת רש״י וכן במה שכתבו התוספות דאיירי כשהקנה לה אחר מנה כתב שם בל׳ אחר דאיירי שהבעל נתן לה מתנה וזה מוכרח בשיטת התוספות דהא אליבא דר״א איירי הכא דבע״מ שאין לבעלך רשות בו לכ״ע קנה הבעל ועיין במהרש״א:
ואלא תאמר שמדובר בזוזי דידה [בכסף שלה] ומעשר דידיה [שלו] — הרי היא נחשבת כאדם זר הפודה לו ופטורה מחומש, כדברי ר׳ מאיר, שהרי ״ואם גאל יגאל איש ממעשרו״ אמר רחמנא [אמרה תורה] (ויקרא כז, לא) ומהדגשת הכתוב ״איש״ נלמד: ולא אשה ממעשר בעלה!
But rather, one might say that this is referring to a case where she uses her money and it is his tithe. This is also difficult, as in this case the Rabbis would agree that she is exempt from paying the additional fifth, as the Merciful One states: “And if a man shall redeem any of his tithe” (Leviticus 27:31). The emphasis of the term “man” teaches: This applies to a man, but this does not apply to a woman who redeems her husband’s tithe.
הכל
(3) אֶלָּא לָאו כִּי הַאי גַוְונָא דְּאַקְנִי לַהּ אַחֵר מָנֶה וַאֲמַר לַהּ ע״מ עַל מְנָת שֶׁתִּפְדִּי בּוֹ אֶת הַמַּעֲשֵׂר וְאִיפְּכָא שְׁמַעְנָא לְהוּ.
Rather, is it not correct to say that we are dealing with a case like this following one: Where another person transferred one hundred dinars to her, and said to her: I am giving this to you on the condition that you redeem your husband’s tithe with it? And if so, we heard them say the opposite with regard to the issue of whether such a condition is effective. According to Rabbi Meir’s reasoning presented in the case of a slave, anything a woman acquires should be acquired by her husband, which would mean that it is as though her husband himself redeemed it. How, then, could Rabbi Meir rule that a woman redeems second tithe without adding one-fifth? Additionally, the Rabbis said that the money received by the slave is not immediately acquired by his master, and yet here they consider the money received by the wife as belonging to her husband.
ע״מ שתפדי בו כו׳ – שתהיה כאיש אחר לפדות בלא חומש רבנן סברי כי אמר לה קני קנה ליה בעלה וכי אמר לה ע״מ לאו כלום הוא הילכך זוזי הוו נמי דבעל ושליחותיה עבדא איש ממעשרו קרינא ביה ורבי מאיר סבר לדידה גופה לא אקני לה אלא להכי שתהא כאיש אחר לפדות בלא חומש.
אלא לאו כי האי גוונא דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שתפדה בו את המעשר – פירוש והיא פודה מעשר בעלה דרבנן סברי צריכה לתת חומש דקנה בעלה והוה להו מעשר וזוזי דידיה ור״מ ס״ל לא קנה בעלה והוה ליה מעשר דידיה וזוזי דידה ואיש אמר רחמנא ולא אחר. ואיכא דקשיא ליה אמאי אוקמא בעל מנת שתפדי בו את המעשר כרבי אלעזר לוקמה בע״מ שאין לבעלה רשות בו כרבא אמר רב ששת דהלכתא כותיה ואיכא למימר דהא עדיפא ליה דאלו מדרבא הא פליג עלה רבי אלעזר ואלו כדרבי אלעזר אפשר דמודה רבא דבדידה נמי פליגי ר״מ ורבנן כדכתיבנא לעיל.
אלא לאו כי האי גוונא [האם לא עוסקים אנו בכגון זה] דאקני [שהקנה] לה אדם אחר מנה, ואמר לה: ״על מנת שתפדי בו את המעשר של בעלך״, והרי איפכא שמענא להו [ההיפך שמענו אותם] אומרים בענין זה! שהרי ר׳ מאיר הוא האומר שמה שמקנים לאשה בכל דרך קונה בעלה מיד, אם כן לר׳ מאיר הרי זה כאילו הבעל בעצמו פודה, וכיצד אמר ר׳ מאיר שאשה פודה מעשר שני בלא חומש! וחכמים הם החולקים עליו.
Rather, is it not correct to say that we are dealing with a case like this following one: Where another person transferred one hundred dinars to her, and said to her: I am giving this to you on the condition that you redeem your husband’s tithe with it? And if so, we heard them say the opposite with regard to the issue of whether such a condition is effective. According to Rabbi Meir’s reasoning presented in the case of a slave, anything a woman acquires should be acquired by her husband, which would mean that it is as though her husband himself redeemed it. How, then, could Rabbi Meir rule that a woman redeems second tithe without adding one-fifth? Additionally, the Rabbis said that the money received by the slave is not immediately acquired by his master, and yet here they consider the money received by the wife as belonging to her husband.
הכל
(4) אָמַר אַבָּיֵי אֵיפוֹךְ רָבָא אָמַר לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ וְהָכָא בְּמַעֲשֵׂר דַּאֲתָא מִבֵּי נָשָׁא עָסְקִינַן ור״מ וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר גמַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶקְדֵּשׁ הוּא ד וְלָא קָנֵי לֵיהּ בַּעַל.
Abaye said: Reverse the opinions in the case of redemption of tithes. Rava said: Actually do not reverse them, and here, with regard to tithes, we are dealing with tithe she received from her father’s house as an inheritance. And Rabbi Meir conforms to his standard line of reasoning, as he says: Tithe is property that belongs to the Temple treasury, and therefore the husband does not acquire it, unlike the regular property a woman brings to her marriage. Consequently, a woman can redeem it with her husband’s money without adding one-fifth, as the husband is not the owner of the tithe.
דאייתי מבי נשא – שמת אביה והיה לו מעשר שני וירשתה עם שאר נכסים וירושה הבאה לה לאחר מכאן נכסי מלוג הן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
ור״מ לטעמיה – דאמר לקמן בפ״ב מעשר ממון גבוה הוא ואכילתו משולחן גבוה הוא הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל בתקנתא דתקון רבנן פירות לבעל הילכך לא זכי ביה וכי פרקה ליה בזוזי דבעל לאו ממעשרו הוא דזוזי דחד ומעשר דחד.
מעשר ממון גבוה הוא דלא קני ליה בעל – ראיתי מקשים בזה ממאי דאמרינן בפרק השואל בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן לימעול בעל דהתירא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני משמע הא ניחא ליה הוה קני והא ממון גבוה הוא ואין זו קושיא של כלום דכל מעילה דהקדש אינה אלא בשגגה אבל אם ידע שהוא הקדש אין בו שום זכייה ואינו מביא קרבן מעילה. והכא גבי מעשר בכוונה הוא רוצה לזכות בו משום הכי אמרינן דממון גבוה הוא ואין לו כח לזכות בו.
אמר אביי איפוך – פי׳ איפוך בתרייתא דהיינו מתניתא דפרכת מינה והכי עדיף טפי מלמימר דמתניתין לא תריצא וכן בכל דוכתא דפרקי׳ איפוך הכי נמי מפכינן בתרייתא כדכתיבנא במסכת גטין שכן דרך כל אדם לקיים דבריו ולסתו׳ ולהפך דברי המקשה. תנא יוצרו בשן ועין וראשי איברים כו׳ ישלחנו ריבויי׳ היא פירוש דלא דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל אלא בריבה ומיעט וריבה ופרכינן אי ריבויי׳ היא יכול אפילו צמתה ידו כו׳ א״כ שן ועין מאי אהני ליה פי׳ דלא סגיא דמיעוטא לא ממעט מידו הלכך אתי למעוטי הא דסיפא לחזור ואיצטרכו שן ועין תרוייהו וכדלעיל.
אמר אביי: איפוך [הפוך] את השיטות בענין פדיון המעשר. רבא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך]. והכא [וכאן] במעשר שני דאתא מבי נשא עסקינן [שבא לה מבית אביה בירושה אנו עוסקים], ור׳ מאיר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: מעשר, ממון הקדש הוא, ולא קני ליה בעל [והבעל אינו קונה אותו] ואינו נעשה כרכושו, ולכן יכולה האשה לפדותו מכספי בעלה בלא להוסיף חומש, שהרי הוא לענין זה כאדם זר.
Abaye said: Reverse the opinions in the case of redemption of tithes. Rava said: Actually do not reverse them, and here, with regard to tithes, we are dealing with tithe she received from her father’s house as an inheritance. And Rabbi Meir conforms to his standard line of reasoning, as he says: Tithe is property that belongs to the Temple treasury, and therefore the husband does not acquire it, unlike the regular property a woman brings to her marriage. Consequently, a woman can redeem it with her husband’s money without adding one-fifth, as the husband is not the owner of the tithe.
הכל
(5) וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ דְּאָמְרִי מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא וְקָנֵי לֵיהּ בַּעַל הִילְכָּךְ שְׁלִיחוּתָא דְבַעַל קָעָבְדָא.:
And the Rabbis conform to their standard line of reasoning, as they say: Tithe is common, i.e., non-sacred, property. It is not owned by the Temple treasury. And consequently, the husband acquires it like other property of his wife, to whose profits he is entitled. Therefore, she performs with the agency of her husband and must add the fifth.
ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא – וחיילא עליה תקנתא דרבנן ופירות לבעל כשאר נכסי מלוג וכיון דבזוזי דבעל פרקה בעי חומש.
ורבנן לטעמייהו [וחכמים לטעמם, לשיטתם] דאמרי [שאומרים]: ממון הדיוט הוא, ולכן קני ליה בעל [וקונה אותו הבעל] כשאר נכסי מלוג, שהבעל אוכל מהם פירות, ונחשב כרכושו, הילכך שליחותא [ועל כן את השליחות] של הבעל קעבדא [היא עושה] ועליה להוסיף חומש.
And the Rabbis conform to their standard line of reasoning, as they say: Tithe is common, i.e., non-sacred, property. It is not owned by the Temple treasury. And consequently, the husband acquires it like other property of his wife, to whose profits he is entitled. Therefore, she performs with the agency of her husband and must add the fifth.
הכל
(6) תָּנָא היוֹצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן וְרָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִים בִּשְׁלָמָא שֵׁן וָעַיִן כְּתִיבִי אֶלָּא רָאשֵׁי אֵבָרִים מְנָלַן דּוּמְיָא דְשֵׁן וָעַיִן מָה שֵׁן וָעַיִן מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין.
§ A Sage taught: A Canaanite slave is emancipated through a tooth and an eye and through permanent damage to other extremities that do not regenerate if they are severed. The Gemara asks: Granted, a tooth and an eye, these body parts are explicitly written, as the Torah states clearly that if a master damages a tooth or blinds an eye the slave is emancipated (Exodus 21:26–27). But from where do we derive that if the master permanently damages other extremities the slave is likewise emancipated? The Gemara answers: These extremities are similar to a tooth and an eye: Just as the removal of a tooth and an eye leads to exposed, i.e., external, blemishes that do not regenerate, so too, the same applies to all blemishes caused by the slave’s master that are exposed and that do not regenerate.
תנא יוצאין בשן ועין ושאר אברים שאין חוזרין, ואמרינן אמאי ניהוי שן ועין שני כתובין הבאין כאחד, פיר׳ היה האחד למד מן האחר, לא בא השני אלא להוכיח שאין בזה הדין אלא אילו השנים בלבדא, ולא ללמד מהן שאילו היה האחד היו למדין כל התורה ממנו, בא השני לבטל דין זה.
א. וכן העתיק הערוך בערך שני לשון רבינו בלי הזכרת שם רבינו, וכדרכו בהרבה מקומות. ולכאורה יש לצדד דמשמע מלשון זה דבשני כתובים הבאים כאחד אי״ז רק דאי אפשר ללמוד מכאן למקום אחר, אלא דילפינן מיעוטא דדוקא כאן איכא לדין זה ולא במקום אחר. וכן משמע בלשון רבינו לקמן מג,א יע״ש בהערות מש״נ בזה. ועיין לקמן לה,א דפליגי בזה רש״י ותוס׳, דלרש״י דין דשני כתובים היינו דאי אפשר ללמוד מכאן למקום אחר, [וכן הוא ברש״י לקמן מג,א ד״ה ולמ״ד אין מלמדין]. ולדעת התוס׳ [כמבואר במהרש״א שם] ילפינן למעט דדוקא כאן איכא האי דינא. וע״ע בנו״ב מהדו״ק אבה״ע סימן עח אות ה (ד״ה אולם), ובזרע יצחק לקמן מג,א מש״כ בזה.
תנא יוצא בשן ועין – אמתני׳ קאי.
ראשי אברים – כ״ד הם ושנויים אצל נגעים (פרק ו משנה ז) ומייתי להו לקמן בשמעתין (דף כה.).
שאין חוזרין – אם נטלן כשן ועין וגמר במה מצינו.
תנא יוצא בשן ועין כו׳ – ותנא דמתניתין דלא תנא אלא כסף ושטר יש לומר דסבירא ליה כי הנך דלקמן דאמרי וצריך גט שחרור.
עבד כנעני יוצא בראשי איברים ר״ל שכל שהכהו בכונה וחסרו שן או עין או אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שהם בגלוי ואינן חוזרים יצא לחירות ואע״פ שלא הוזכרו בתורה אלא שן ועין לא הזכירם אלא ללמד מהם על האחרים שיהא חסרונם מום שבגלוי ואינו חוזר ואף שני אלו הוצרכו שאלו נאמר שן ולא נאמר עין הייתי אומר אפילו שן דחלב ר״ל שהעבד קטן קמ״ל עין מה עין שאינו חוזר אף שן דוקא שאינה חוזרת כגון שן של גדול ואם תאמר עין ולא תאמר שן הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא אפילו של גדול קמ״ל שן ומכאן אמרו לעשרים וארבעה איברים והם עשרים אצבעות שבידים ורגלים וראשי האזנים וראש החוטם וראש הגויה ובאשה ראשי הדדים:
בד״ה שאין חוזרין אם נטלן הס״ד:
תוס׳ בד״ה רבי אלעזר אומר כו׳ דהלכה כרב ששת מההיא דנדרים ומפרק בן סורר כו׳ כצ״ל:
בד״ה תנא יוצא בשן כו׳ משום דסבר צריך גט שחרור עכ״ל ומתני׳ דידן בהא לא סבר כר״מ דאמר לקמן דאין צריך גט שחרור וק״ל:
א תנא [שנה החכם]: יוצא העבד הכנעני בשן ועין ובשאר ראשי אברים שאינן חוזרים וגדלים לאחר שנקצצו. ושואלים: בשלמא [נניח] שן ועין — כתיבי [כתובים] במפורש (שמות כא, כו–כז), שאם השחיתם האדון יוצא העבד לחופשי. אלא שאר ראשי אברים מנלן [מניין לנו] שאף אם קטע אותם האדון משתחרר העבד בכך? ומשיבים: דומיא [בדומה] לשן ועין; מה הוצאת שן ועין שהם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין — אף כל מומין שהוא עושה בו שהם בגלוי ואינן חוזרין.
§ A Sage taught: A Canaanite slave is emancipated through a tooth and an eye and through permanent damage to other extremities that do not regenerate if they are severed. The Gemara asks: Granted, a tooth and an eye, these body parts are explicitly written, as the Torah states clearly that if a master damages a tooth or blinds an eye the slave is emancipated (Exodus 21:26–27). But from where do we derive that if the master permanently damages other extremities the slave is likewise emancipated? The Gemara answers: These extremities are similar to a tooth and an eye: Just as the removal of a tooth and an eye leads to exposed, i.e., external, blemishes that do not regenerate, so too, the same applies to all blemishes caused by the slave’s master that are exposed and that do not regenerate.
הכל
(7) וְאֵימָא נִיהְווֹ שֵׁן וָעַיִן כִּשְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין צְרִיכָא דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שֵׁן הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ
The Gemara asks: But one can say that the examples of a tooth and an eye are like two verses that come as one, i.e., they teach the same matter, and there is a principle that any two verses that come as one do not teach their halakha so that it can be applied to other cases. If so, a slave should be emancipated only for an injury to a tooth or an eye. The Gemara answers: It is necessary to mention both a tooth and an eye, as neither halakha could not be derived from the other. Consequently, they are not considered to be like two verses that come as one. The Gemara elaborates: As, if the Merciful One had written only tooth, I would say that even
ערך שן
שן – א(קידושין כד.) אי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפי׳ שן דחלב פי׳ שן תינוק שיונק החלב שחוזר מפני שמחליף שיניו שן של מעדר עיין בערך מעדר (כתובות עח:) הוא נתן אצבע בין שיניה פי׳ משל הוא כאדם שנתן אצבע בין שיני חברו וא״ל למה נתת אצבע בין שיני ה״נ כיון דנדר׳ ולא היפר לא יוציא ויתן כתובתה דאמרה ליה אמאי לא היפרת לי. כל שבמת טמא חוץ מן השינים והציפורן עיין בערך גרם (שבת פב. חולין טז) המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות ועשבים יבשים וקרומית של קנה אור שולט בהן במהרה.
א. [צאהן.]
ושואלים: ואימא ניהוו [ואמור שיהיו] שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד ללמד אותו דין עצמו, וכלל הוא בידינו כי כל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין ולא נאמרו אלא לעניינם בלבד. ומשיבים: צריכא [צריך] שייאמרו גם שן וגם עין ואינם נלמדים זה מזה, ולכן אינם נחשבים כשני כתובים הבאים כאחד; דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק שן, הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו
The Gemara asks: But one can say that the examples of a tooth and an eye are like two verses that come as one, i.e., they teach the same matter, and there is a principle that any two verses that come as one do not teach their halakha so that it can be applied to other cases. If so, a slave should be emancipated only for an injury to a tooth or an eye. The Gemara answers: It is necessary to mention both a tooth and an eye, as neither halakha could not be derived from the other. Consequently, they are not considered to be like two verses that come as one. The Gemara elaborates: As, if the Merciful One had written only tooth, I would say that even
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.