גמרא אימור דשמעינן לר״ש וכו׳. לכאורה קשה לפמ״ש לעיל דאשה חייבת על גמר ביאה לחוד וכמו שיבואר לקמן דף נ״א בס״ד באורך. א״כ למ״ד דכולן בחנק נהי דעל תחלת ביאה פטורה משום דאשתני גופא בבגרות מ״מ הא איכא נמי חיוב חנק מחמת גמר ביאה אלא דאם לא בגרה נידונית בחמורה. אבל אם בגרה נהי דאשתני מחיוב סקילה דתחלת ביאה הא לא אשתני מחיוב חנק דגמר ביאה ולמה תפטור לגמרי א״כ מאי קושי׳ דילמא ס״ל כמ״ד כולן בחנק ואפילו אם נדחק דמקשה משום דברייתא סתמא קתני משמע אפילו אם אין העדים יודעים אם גמר ביאתו. מ״מ מנ״ל להקשות הא קי״ל דכי היכי דחייבי אכניסה ה״נ דחייבי אפרישה. כדאיתא בשבועות דף י״ח ועל הפרישה היא בחנק למ״ד כולן בחנק ואפילו אם פירש באבר מת הא איכא מ״ד דס״ל המשמש מת בעריות חייב כדאיתא בשבועות שם ומנ״ל להקשות. ונראה ליישב לפמ״ש לעיל דהא דסרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק משמע דס״ל כמ״ד כולן בסקילה דלמ״ד כולן בחנק בעינן שיהיו שניהם שוין במיתה אחת דהא בהא תליא כנ״ל. אם כן לגבי בועל דלא אשתני גופא הוא בסקילה ואין שניהם שוין ותפטור לגמרי. אך לפמ״ש לעיל דמוכח דגם לגבי דידיה ה״ל אשתני דינא והוא נמי בחנק עדיין קשה וצ״ע. ונראה דמזה ראיה לדברי המרדכי הביאו הרמ״א בי״ד סימן קפ״ה דאשה אינה צריכה כפרה על הפרישה ע״ש. ובחידושי הלכות נדה הארכתי בדברי המרדכי. ויבואר עוד לקמן בדף נ״א:

וע״פ הדברים האלה יש ליישב הסוגיא בסנהדרין דף ס״ו ע״ב דאיתא שם בעא מיני׳הר׳ יעקב בר אדא מרב בא על הקטנה וכו׳ אמר שמואל מ״ט שתק רב וכו׳. והקשה בתוספות שם בד״ה והאי לבדו וכו׳ וא״ת הא רבי מאיר וכו׳ ויש לומר דתרתי שמעת מיניה. ונראה להבין ע״פ מ״ש התוס׳ שם בשם הר״ת בד״ה עד שיהיו וכו׳ דשניהם שוין היינו שיהיו שניהם שוין דנהי דבתחלת ביאה דינה בסקילה. מ״מ בשעת גמר ביאה כבר היתה בעולה ודינה גם כן בחנק. א״כ נהי דבבא על הגדולה שניהם בסקילה על תחלת ביאה אבל בקטנה למה יפטור לגמרי הא עכ״פ חייב חנק על גמר ביאה דאם היתה גדולה גם דינה היה בחנק. ואפילו נימא דקרא מיירי שהערה בה לבד ולא גמר ביאתו. מ״מ הא חייב חנק על הפרישה. כדאיתא בשבועות דף י״ח. והיה נראה מזה לכאורה ראיה לדברי המרדכי הנ״ל דאשה אינה חייבת על הפרישה. מיהו אפילו לדבריו קשה דכיון דבשעת גמר ביאה היא פטורה לגמרי לא שייך שיהיו שניהם שוין. וצ״ע בזה. וכ״ש לפמ״ש לקמן דף נ״א דמוכח מסוגיא דשבועות דגם אשה חייבת על הפרישה. ואין לתרץ דמיירי שפירש באבר מת דלא מיבעיא למ״ד דס״ל משמש מת בעריות חייב א״כ חייב אפילו פירש באבר מת כדאיתא בשבועות שם. אלא אפילו למ״ד דמשמש מת פטור אכתי קשה דהא איתא ביבמות דף נ״ה ע״ב שכבת זרע דאשת איש למה לי למעוטי משמש מת הניחא למ״ד וכו׳ אלא פרט למשמש מתה. אם כן קשה לפי מה דאיתא שם דלרבי יאשיה מעשה הורדוס לאו כלום הוא כגירסת הספרים שהביאו התוס׳ שם תיפוק ליה דלר׳ יאשי׳ א״א לומר דשכבת זרע למעט משמש מת דהא נשמע מהכא דאל״כ לא משכחת שיהיו שניהם שוין וע״כ קרא דשכבת זרע למעוטי משמש מתה והיינו מעשה הורדוס. (ודוחק לומר דהסוגיא אזלא שם אליבא דמ״ד דהעראה זו נשיקה וליכא חיוב על פרישה כלל). וצ״ל דאפילו למ״ד משמש מת חייב מ״מ בפרישה באבר מת כיון דלא אפשר בענין אחר תליא בפלוגתא דאיתא בפסחים פרק כל שעה דף כ״ה דלר׳ שמעון דאזיל בתר כונה חייב בלא אפשר וקא מכוין ולר׳ יהודה דלא אזיל בתר כונה פטור א״כ יש לומר דהסוגיא דשם ובשבועות דף י״ח אזלא למ״ד דס״ל דלא אפשר וקא מכוין חייב אבל שמואל לשיטתיה דס״ל כר׳ שמעון לעיל דף ו״ שפיר קאמר מ״ט שתק רב דמלבדו מוכח דכולן בחנק וממילא חייב על הפרישה. ואין להאריך כאן יותר. ודוק:

תוס׳ ד״ה על פתח בית דין וכו׳ אבל קשה לר״י וכו׳. לכאורה דבריהם סותרין למ״ש בר״פ נגמר הדין דף מ״ב ע״ב ד״ה כי היכי דלא לתחזי בית דין רוצחין וכו׳ והא דאמר בפרק נערה שנתפתתה נערה מאורסה שאין לה פתח בית אביה. ועובד ע״ז בעיר שרובה נכרים סוקלין אותם על פתח בית דין. שאני התם דכתיב שעריך וכיון דלא אפשר מוקמינן על שער בית דין עכ״ל. הרי תירצו שם דגזירת הכתוב היא. וגם משמעות דבריהם שם דנסקל על פתח בית דין ממש דלא קפדינן על מתחזי כבית דין רוצחין משום דגזירת הכתוב הוא והוא נגד דבריהם דהכא שכתבו דלאו דוקא על פתח בית דין ממש והוצרכו ליתן טעם על ג׳ מחנות. ותו דדבריהם הכא אינם מובנים דלכאורה משמע דהא דקאמר על פתח בית דין היינו פתח בית דין בעיר שנידון בו. א״כ צ״ל לפי תירוצם דהכא דמיירי דנידון בעיר שרובה גוים דבטלה קדושת העיר שנידון בו וזה אינו מפורש בברייתא דקאמר ובעיר שרובה גוים דקאי על עיר שעבד בו כדקאמרינן בבריתא שניה. ודוחק לומר דעל פתח בית דין שעבד בו קאמר דנסקל על מקום הקבוע לבית דין שבאותו עיר שעבד בו. ונראה דס״ל הכא דבאמת פי׳ הברייתא כן דאם היתה עיר שעבד בו רובה גוים ועיר שנדון בו רובה ישראל נסקל על פתח שער העיר שנידון בו חוץ לג׳ מחנות ואם גם הוא רובה גוים נסקל על פתח בית דין משום דבטלה קדושת העיר. ובזה אתי שפיר מה דלא פירשו הכא דהוא גזירת הכתוב כמ״ש שם דאין זה דוחק דהא ע״כ מוכרח לומר כן דהיכא דנסקלת על פתח בית אביה אע״ג דמסתמא פתח בית אביה הוא בעיר שרובה ישראל ולא חיישינן לחוץ לג׳ מחנות משום דגזירת הכתוב הוא. ולפמ״ש א״ש דיש לחלק בשלמא פתח בית אביה אי אפשר לקיים אלא בתוך העיר. אבל פתח בית דין שנידון שם יכול לקיים שיהיה נדון בעיר שרובה ישראל ויהיה שער העיר שעריך ויוכל לקיים ג״כ חוץ לג׳ מחנות ולכך הוצרכו התוספות לומר כיון דבטלה קדושת העיר לא בעינן חוץ לג׳ מחנות. ולפ״ז יש לומר נמי דאינם סותרים למ״ש בפרק נגמר הדין דהתם כוונתם כשנידון באותה עיר עצמו שעבד בו והיא רובה גוים שפיר כתבו דגזירת הכתוב הוא כדי לקיים שעריך שעבד בו ואפילו על פתח בית דין ממש ולא קפדינן על מתחזי כבית דין רוצחין ודבריהם הכא היינו כשנידון בעיר אחרת. אך לפי עניות דעתי נראה דהא דקאמרינן דנסקל על שער שעבד בו היינו דצריך להיות נידון גם כן באותה עיר וצריכים הבית דין לילך לשם לדונו דאין סברא לדונו בעיר אחרת ולשלוח אותו לעיר שעבד בו ולסקלו. תדע דאם ימצא לו זכות איך ימצא בית דין דהא משום זה היה הנפת סודרין וסוס רץ. אם כן דבריהם דהתם נכונים דכיון דצריך לדונו בעיר שעבד בו צריך גם כן לסוקלו על פתח בית דין ולא חיישינן למתחזי כבית בין רוצחין ולא חוץ לג׳ מחנות משום דגזירת הכתוב הוא. וכן היכא דנסקלת על פתח בית אביה צריכין לדונה באותה עיר עצמה. ודבריהם דהכא צריך עיון:

תוס׳ ד״ה ר״י אומר ללקות וכו׳. ועוד הקשה ר״י וכו׳. בספר פני יהושע הקשה דהא איצטריך ויסרו אותו לאשמעינן דלוקה ומשלם דהוה אמינא כיון דמשלם אינו לוקה ולע״ד נראה דאי ס״ד דבלא בעל לוקה משום לא תלך רכיל והוא במה שהוציא עליה שם רע על ידי עדות שקר וכיון דהממון אינו משלם אלא כשבעל ואמר לא מצאתי בתולים א״כ אין שניהם באין על דבר אחד ולא שייך ממון ומלקות אלא כשבאים בבת אחת משא״כ הכא שכל אחד בא על דבר בפני עצמו. גם אין להקשות דאיצטריך ויסרו דה״א דאינו לוקה כדאמרינן באונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה משום דהוי ליה לאו הניתק לעשה ולו תהיה לאשה והכא נמי במוציא שם רע דכתיב ולו תהיה לאשה ה״א דהוי ניתק לעשה ושמעינן ליה לר״י דס״ל במותיר מבשר הפסח דאינו לוקה משום דה״ל לאו הניתק לעשה. ואע״ג דהכא לא סמיך ליה העשה מ״מ ה״א דהוי ניתק לעשה כמו בלאו דגזילה זה אינו דכבר כ׳ התוס׳ לעיל דל״ב ע״ב ד״ה שלא מן השם וכו׳ דדוקא בלאו דגזילה דעוקר הלאו דגזילה ע״ש וזה החילוק שייך נמי הכא. וק״ל: