×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת.
so too, this sin-offering is not eaten.
תוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
א) והא אין כפרה למתים כלומר היאך הקריבו הבאים מהשבי בני הגולה על דור של צדקיהו שחטאו הלא אין כפרה למתים פירוש מחיים דאין מביאין עליהם אחרי מותם:
אף חטאת זו לא נאכלת.
so too, this sin-offering is not eaten.
תוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי {עזרא ח׳:ל״ה} הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי [בְּנֵי]⁠1 הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ [עֹלוֹת] לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר וְגוֹ׳ הַכֹּל עוֹלָה הַכֹּל עוֹלָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶפְשָׁר שֶׁחַטָּאת עוֹלָה אֶלָּא הַכֹּל כָּעוֹלָה מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל עֲבוֹדָה זָרָה2 הֱבִיאוּם וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל עַל עֲבוֹדָה זָרָה3 שֶׁעָשׂוּ בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ.

Similarly, Rabbi Yosei said that it is stated with regard to those who returned to Zion from Babylonia in the days of Ezra: “The children of the captivity who came out of exile sacrificed burnt-offerings to the God of Israel, twelve bulls for all Israel, ninety-six rams, seventy-seven lambs, twelve goats as a sin-offering; all this was a burnt-offering unto the Lord” (Ezra 8:35). The question arises: Does it enter your mind to say: “All this was a burnt-offering”? Is it possible that a sin-offering is a burnt-offering? Rather, say: All this was like a burnt-offering. Just as a burnt-offering is not eaten, so too, this sin-offering is not eaten, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: It was as atonement for idol worship that they brought them; and Rav Yehuda says that Shmuel says: It was atonement for the idol worship that they practiced during the days of Zedekiah.
1. כן בכל כתבי היד ובפסוק. בדפוסים הושמטה בטעות מלת ״בני״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
מיוחס לרש״יתוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכל עולה סלקא דעתך – והכתיב שעירי עזים לחטאת.
אף חטאת – דהקריבו לא נאכלת לפי שהיו שעירין של צבור הנשרפין לפי שהכניסו דמן לפני ולפנים כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש כדתנן (זבחים דף מז.) פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין דהיינו שעירי עבודת כוכבים דצבור דאמר רב יהודה על עבודת כוכבים הביאום.
ה״ג בת״כ וכן היה ר״י אומר על עבודת כוכבים הביאום ואתא לפרושי דברי ר׳ יוסי.
ואמר רב יהודה אמר שמואל על עבודת כוכבים שעבדו בימי צדקיהו:
גמרא כיוצא בו אמר ר׳ יוסי כו׳ בפ״ב דתמורה פרש״י כיוצא בו לא אתפרש היכא קאי עכ״ל ואולי נעלם ממנו סוגיא דהכא דקאי אחטאת לוים דקאמר ר״ש דאינה נאכלת גם התוס׳ שם שכתבו אהא דאמר על עבודת כוכבים שעשו בימי צדקיהו ואתיא כמ״ד צבור בעבודת כוכבים כל שבט ושבט מייתו פר ושעיר ואמטו להכי הביאו שעירי חטאת י״ב כו׳ עכ״ל הוא סותר סוגיא דהכא דמוקי לה אפילו כר״מ דב״ד מביאין פר א׳ ושעיר א׳ וכגון דחטאו והדר חטאו כו׳ ודו״ק:
שם ואמר רב יהודה אמר שמואל על עבודת כוכבים כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיוצא בו, אמר ר׳ יוסי: נאמר בשבים מבבל בימי עזרא ״הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה״ (עזרא ח, לה), ויש לשאול: הכל עולה סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, וכי אפשר שחטאת האמורה שם היא עולה? אלא לומר שזו כוונת הכתוב: הכל נעשה כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת זו לא נאכלת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: על עבודה זרה הביאום, ואמר רב יהודה אמר שמואל: על אותה עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו.
Similarly, Rabbi Yosei said that it is stated with regard to those who returned to Zion from Babylonia in the days of Ezra: “The children of the captivity who came out of exile sacrificed burnt-offerings to the God of Israel, twelve bulls for all Israel, ninety-six rams, seventy-seven lambs, twelve goats as a sin-offering; all this was a burnt-offering unto the Lord” (Ezra 8:35). The question arises: Does it enter your mind to say: “All this was a burnt-offering”? Is it possible that a sin-offering is a burnt-offering? Rather, say: All this was like a burnt-offering. Just as a burnt-offering is not eaten, so too, this sin-offering is not eaten, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: It was as atonement for idol worship that they brought them; and Rav Yehuda says that Shmuel says: It was atonement for the idol worship that they practiced during the days of Zedekiah.
מיוחס לרש״יתוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חַטָּאוֹת כְּגוֹן דְּחָטְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים דְּמַיְיתוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים אִי נָמֵי דְּחָטְאוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים וּשְׁאָרָא אִינָךְ בִּגְרִירָה וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּחָטְאוּ אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים דְּמַיְיתוּ אַחַד עָשָׂר שְׂעִירִים וְאִידַּךְ דב״דדְּבֵית דִּין אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בֵּית דִּין מְבִיאִין וְלֹא צִבּוּר שְׁנֵים עָשָׂר הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ כְּגוֹן דְּחָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ עַד תְּרֵיסַר זִימְנֵי.

The Gemara clarifies: Granted, according to Rabbi Yehuda, whose opinion is cited in the mishna, you find liability for these twelve sin-offerings in a case where twelve tribes sinned by engaging in idol worship, as in that case they bring twelve goats. Alternatively, you find liability in a case where seven tribes sinned, and the rest of these tribes that did not sin are drawn after the majority of tribes that sinned and each brings a sin-offering. And according to Rabbi Shimon as well, you find liability for these twelve sin-offerings in a case where eleven tribes sinned, as in that case they bring eleven goats and the other goat is brought by the court. But according to Rabbi Meir, who says that the court brings an offering and the public does not, and only one bull is sacrificed, how do you find this a case of liability to bring twelve offerings? The Gemara answers: It is in a case where they sinned, and then sinned again, and then sinned again, until they sinned twelve times.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואידך דב״ד – ואחד שהביאו ב״ד הרי י״ב.
בשלמא לר׳ יהודה משכחת לה דחטאו כולהו שבטים א״נ מקצת ואינך בגרירה לר״ש דאמר צבור מייתו משכחת לה כגון שחטאו י״א שבטים והפר הי״ב בשביל ב״ד. אלא לר״מ פי׳ דאמר ב״ד מביאין פר א׳ ולא צבור י״ב היכי משכחת לה [ומשני כגון כו׳] אקשינן אברייתא אמאי הקריבום. והא מתים היו אותם שעבדו עבודת כוכבים כי הרגום נבוכדנאצר בכובשו ירושלים וקי״ל דאין כפרה למתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת ר׳ יהודה במשנתנו, משכחת לה להני [מוצא אתה לאותם] שנים עשר חטאות כגון שחטאו שנים עשר שבטים בעבודה זרה, דמייתו [שמביאים] שנים עשר שעירים (״צפירי חטאת״), אי נמי [או גם כן] אפשרות אחרת שחטאו רק שבעה שבטים ושארא אינך [ושאר השבטים הם] בגרירה, ולר׳ שמעון נמי משכחת לה [גם כן אתה יכול למצוא אותה] אפשרות שמביאים שנים עשר שעירים, כגון שחטאו אחד עשר שבטים, דמייתו [שמביאים] אחד עשר שעירים ואידך השעיר האחר] הוא של בית דין, אלא לדעת ר׳ מאיר שאמר: בית דין מביאין ולא צבור, ומביאים רק פר אחד, שנים עשר היכי משכחת ליה [כיצד אתה מוצא אותה]? ומשיבים: כגון שחטאו והדר [וחזרו] וחטאו והדר [וחזרו] וחטאו, עד תריסר זימני [שתים עשרה פעמים].
The Gemara clarifies: Granted, according to Rabbi Yehuda, whose opinion is cited in the mishna, you find liability for these twelve sin-offerings in a case where twelve tribes sinned by engaging in idol worship, as in that case they bring twelve goats. Alternatively, you find liability in a case where seven tribes sinned, and the rest of these tribes that did not sin are drawn after the majority of tribes that sinned and each brings a sin-offering. And according to Rabbi Shimon as well, you find liability for these twelve sin-offerings in a case where eleven tribes sinned, as in that case they bring eleven goats and the other goat is brought by the court. But according to Rabbi Meir, who says that the court brings an offering and the public does not, and only one bull is sacrificed, how do you find this a case of liability to bring twelve offerings? The Gemara answers: It is in a case where they sinned, and then sinned again, and then sinned again, until they sinned twelve times.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ הָנְהוּ דְּחָטְאוּ.

The Gemara asks: But didn’t those who sinned by engaging in idol worship during the time of Zedekiah and the Babylonian exile already die? How can their descendants bring a sin-offering on their behalf? The status of those animals is that of a sin-offering whose owner has died, which is disqualified from sacrifice on the altar.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בין לר׳ יהודה בין לר׳ שמעון בין לרבי מאיר היכי קרבי הנהו חטאות והא מייתי הנהו דחטאו בימי צדקיהו דהוו חטאת שמתו בעליהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והא מייתי להו הנהו [והרי מתו להם כבר אלה] שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו בזמן גלות בבל, וכיצד יכולים בניהם להביא קרבן חטאת בשביל אבותיהם שהיו בימי צדקיהו? והרי דינם כחטאת שמתו בעליה שאינה קריבה למזבח!
The Gemara asks: But didn’t those who sinned by engaging in idol worship during the time of Zedekiah and the Babylonian exile already die? How can their descendants bring a sin-offering on their behalf? The status of those animals is that of a sin-offering whose owner has died, which is disqualified from sacrifice on the altar.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב פָּפָּא כִּי גְּמִירִי חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּמִיתָה הָנֵי מִילֵּי בְּיָחִיד אֲבָל לֹא בְּצִבּוּר אלְפִי שֶׁאֵין מִיתָה בְּצִבּוּר מְנָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא הָא אִילֵּימָא מדכתי׳מִדִּכְתִיב {תהלים מ״ה:י״ז} תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ אִי הָכִי אֲפִילּוּ בְּיָחִיד נָמֵי.

Rav Pappa said: When it is learned as a tradition that the fate of a sin-offering whose owners have died is to allow the animal to die without its being sacrificed, this matter applies specifically with regard to an individual who died but not with regard to a congregation, because there is no death with regard to a congregation; the entity of the congregation remains even when specific members die. The Gemara asks: From where does Rav Pappa derive this? If we say that he derives it from that which is written: “Instead of your fathers shall be your sons” (Psalms 45:17), indicating that as long as the sons are alive it is as though the fathers are alive, then if so, the same should be true even with regard to an individual as well, and sons should be able to sacrifice the sin-offerings of their dead fathers.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לפי שאין מיתה בצבור – דאע״ג דמתו צבור לא אזלא למיתה חטאת דידהו.
אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך – דמשמע דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמו והכא איכא בנים דדורו של צדקיהו.
אי הכי אפי׳ ביחיד נמי – לימא חטאת שמתו בעליה דלא למיתה אזלא דלהוי הבן במקום אב.
אמר רב פפא כי אין כפרה לחד. אבל לצבור אע״ג דמייתו אית להו כפרה. אקשינן מנא ליה לרב פפא הא אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך וגו׳ אי הכי אפי׳ יחיד נמי אלא דוקייא דרב פפא משעירי ראשי חדשים. פי׳ לכפר על הדברים המפורשים בשבועות פ״א וקאמר רחמנא ניתו מתרומת הלשכה כדמפרש בשקלים (ממאי) [אמאי] והא מייתו להו אותן ששקלו השקלים הנך דפיישי היכי מייתו כפרה מדידהו. אלא ש״מ חטאת שמתו בעליה צבור קרבה. פי׳ וש״מ שיש כפרה לצבור מתים. ודחינן האי סברא מי דמי התם בשעירי ראשי חדשים ספיקא הוא שמא מת מהצבור ושמא לא אבל הכא ודאי מתו. אלא דוקייא דרב פפא מדכתיב גבי עגלה ערופה כפר לעמך ישראל וגו׳ שאין ת״ל ונכפר להם הדם מה ת״ל ונכפר להם הדם ראויה כפרה זו שתהא מכפרת על יוצאי מצרים. פי׳ בכי האי גוונא דכתיב אשר פדית. ודחינן ממאי דלמא גבי עגלה ערופה מגו דאיכפר להני חיים שהביאוה איכפר למתים אבל התם לא היה שם אחד מן העושים. ומהדרינן התם נמי מיהוה הוו דכתיב ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים וכו׳ אקשינן ומנא לן דרובא הוו. פי׳ אותן העושים דלמא מעוטא הוו והנך דלא עבדי לאו בני פר נינהו. ופשטנא מדכתיב ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם וגו׳ פי׳ בוכין מאן הוו הנך דבית ראשון והא עדיף בכייהו דאלמא רובא הוו.
גמ׳. אמר רב פפא כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה הני מילי ביחיד, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור.
רב פפא אמר שאין חטאת ציבור מתה. ונראה דיש ב׳ דינים בחטאת יחיד שמתו בעליה. דין א׳ שאין כפרת חטאת חלה ליחיד לאחר מיתה, ודין ב׳ דחטאת יחיד לאחר מיתת בעליה למיתה אזלא, דמכיון דאין עוד כפרה ממילא חל דין דחטאת למיתה אזלא. ובחטאת הציבור אפילו אם כל הציבור מת עדיין חל חובת כפרה לציבור ולכן קיי״ל דאין חטאת ציבור מתה, דהדור הבא חייב להביא הקרבן לכפרת הציבור. ומדינו של רב פפא נלמד דהדור הבא הוי בר חיובא בחובת חטאת ציבור. ומכיון דשייך כפרה לציבור גם לאחרי שמת הדור הראשון ממילא החטאת כשרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא: כי גמירי [כאשר למדו] דין של חטאת שמתו בעליה שהיא במיתההני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא ביחיד שמת, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור, שהציבור נשאר קיים. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרב פפא הא [דבר זה]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: ״תחת אבותיך יהיו בניך״ (תהלים מה, יז), ונחשב כאילו האבות קיימים, אי הכי [אם כך], אפילו ביחיד נמי [גם כן] יהיו הבנים תחת האבות שמתו, ויקריבו את חטאתם!
Rav Pappa said: When it is learned as a tradition that the fate of a sin-offering whose owners have died is to allow the animal to die without its being sacrificed, this matter applies specifically with regard to an individual who died but not with regard to a congregation, because there is no death with regard to a congregation; the entity of the congregation remains even when specific members die. The Gemara asks: From where does Rav Pappa derive this? If we say that he derives it from that which is written: “Instead of your fathers shall be your sons” (Psalms 45:17), indicating that as long as the sons are alive it is as though the fathers are alive, then if so, the same should be true even with regard to an individual as well, and sons should be able to sacrifice the sin-offerings of their dead fathers.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא דּוּקְיָא דְּרַב פָּפָּא מִשָּׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאָמַר רַחֲמָנָא מַיְיתֵי מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ מִיִּשְׂרָאֵל וְהָנָךְ דְּפָיְישִׁי הֵיכִי מַיְיתוּ אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִבּוּר קְרֵבָה.

Rather, the inference of Rav Pappa is from the goat of the New Moon, as the Merciful One states: Bring those sin-offerings from the collection of the Temple treasury chamber, where the half-shekels contributed by the Jewish people every Adar are stored. But haven’t some of the Jewish people died since Adar? If so, how can those who remain bring a sin-offering if some of the owners of the offering have died? Rather, learn from it that a sin-offering whose owners have died may be sacrificed in the case of a communal offering.
מיוחס לרש״ימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משעיר דר״ח – דהוי חטאת דאמר רחמנא דניתו מתרומת הלשכה דכל קרבנות צבור מתרומת הלשכה הם באין והא דלמא מייתי להו מישראל לאחר שנתרמה תרומת הלשכה.
והנך – ישראל דפיישו.
היכי מייתו – שעיר דר״ח דאתא מתרומת הלשכה והא הוי חטאת שמתו בעליה אלא ש״מ וכו׳.
בפרש״י בד״ה והנך ישראל דפיישו היכי כו׳ כצ״ל:
בד״ה שמעי׳ לר״ש כו׳ דחטאת השותפין אינה מתה כו׳ הלכך לא מיתוקמא כר״ש עכ״ל הס״ד וכצ״ל ואחר כך מ״ה ר״י אומר כולן ימותו דהכי ס״ל דאפילו חטאת צבור מתה עכ״ל לא ידענא מי הכריחו לזה דאימא דר״י ודאי מודה בחטאת הצבור דאינה מתה ולא פליג אלא בחטאת השותפין מיהו לרב יוסף דאמר כהנים איקרו קהל ניחא דע״כ לר״י אפילו חטאת צבור מתה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא דוקיא [דיוקו] של רב פפא ולימודו משעיר של ראש חדש, שכן אמר רחמנא [הכתוב]: מייתי [הבא] אותם מתרומת הלשכה, בה נמצאות התרומות שנתרמו על ידי עם ישראל עבור הקרבנות בחודש אדר בכל שנה, ויש לשאול: הא מייתי להו [הרי מתו להם אנשים] מישראל בינתיים מחודש אדר ועד לזמן בו יוקרב הקרבן במהלך השנה, ואם כן הנך דפיישי היכי מייתו [ואלה שנשארים היאך מביאים] קרבן חטאת שהרי מקצת מבעלי הקרבן כבר מתו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שחטאת שמתו בעליה בקרבן צבור קרבה.
Rather, the inference of Rav Pappa is from the goat of the New Moon, as the Merciful One states: Bring those sin-offerings from the collection of the Temple treasury chamber, where the half-shekels contributed by the Jewish people every Adar are stored. But haven’t some of the Jewish people died since Adar? If so, how can those who remain bring a sin-offering if some of the owners of the offering have died? Rather, learn from it that a sin-offering whose owners have died may be sacrificed in the case of a communal offering.
מיוחס לרש״ימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מִי דָּמֵי שָׂעִיר ר״ח דִּלְמָא לָא מַיְיתוּ מִצִּבּוּר אֲבָל הָכָא וַדַּאי מַיְיתוּ אֶלָּא טַעְמָא דְּרַב פָּפָּא מֵהָכָא דִּכְתִיב {דברים כ״א:ח׳} כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה׳ רְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּכַפֵּר עַל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם מִדִּכְתִיב אֲשֶׁר פָּדִיתָ.

The Gemara asks: Are these matters comparable? In the case of the goat of the New Moon, perhaps no one from the public died in the interim. But here, in the case of those who returned to Zion from Babylonia, those who engaged in idol worship in the days of Zedekiah certainly died, as many years have passed since then. Rather, the reason for the opinion of Rav Pappa is from here, as it is written in the confession recited by the Sages during the rite of the heifer whose neck is broken: “Atone for Your people Israel whom You have redeemed, Lord” (Deuteronomy 21:8). This atonement is fit to atone even for those who emerged from Egypt, from the fact that it is written: “Whom You have redeemed.” The reference is to those whom God redeemed from Egypt, even though they died long ago.
מיוחס לרש״יתוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי דמי שעיר דר״ח – דלמא מיתו מצבור דלמא לא מיתו דספק הוי ואהכי קרבה אלא הכא דורו של צדקיהו ודאי מתו.
ראויה כפרה זו – בעגלה ערופה שתכפר על יוצאי מצרים וכיון שתכפר על יוצאי מצרים ויוצאי מצרים מתים נינהו אלמא אין מיתה בצבור וה״ה לדורו של צדקיהו דאע״ג דמתו מתכפרין בהנהו חטאות.
מי דמי שעיר ר״ח דלמא לא מתו. ואף ע״ג דידעי׳ דודאי מתו קצת מישראל מ״מ אלו מעות שעלו מהקופה דלמא מאותן מעות הן שנתנו אותם שהם עדיין חיים כדתנן בפרק ג׳ דגיטין השולח חטאתו מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים אלמא מספק תולין ומקריבין:
ראויה כפרה ומ״ל דרובא הוה. פרש״י ז״ל ודלמא זו שתכפר על יוצאי מצרים. אם נמצא חלל ולא הביאו עגלה ערופה מתכפרין בזו:
גמ׳ מי דמי שעירי ר״ח דלמא לא מייתי מציבור אבל הכא ודאי מייתו.
וכתב רש״י (ד״ה מי דמי שעיר דר״ח) וז״ל דלמא מיתו מציבור דלמא לא מיתו דספק הוי ואהכי קרבה אלא הכא דורו של צדקיהו ודאי מתו עכ״ל. והגמרא מרפסין איגרי, דמה הנ״מ אי ספק מייתי או לא מייתי, דמ״מ הוי ספק חטאת שמתו בעליה ואינה קרבה מדהויא ספק קרבן פסול, וצ״ע.
ונראה לבאר דהגמרא נוקטת דספק חטאת שמתו בעליה דעלמא פסולה להקרבה, אלא דכוונת הגמ׳ דדין חטאת שמתו בעליה לא חל בחטאת דראש חודש מאחר דחטאת ר״ח אינה באה על החטא כמו פר העלם דבר של ציבור, דאילו חטאת דפר העלם דבר של ציבור באה על חטא מסוים שחטאו הב״ד וכלל ישראל, משא״כ חטאת דר״ח דהוי חטאת שבעיקר דינו באה משום חובת היום וקרבן מוסף דר״ח, אלא דמכפרת נמי על טומאת מקדש וקדשיו, אך החטא הזה אינו מחייב את הקרבן, כי הקרבן אינו בא בעיקרו כדי לכפר על החטא דטומאת מקדש וקדשיו, ומשו״ה לא חל דין חטאת שמתו בעליה בחטאת ר״ח, דדין פסול מיתה חל רק בחטאת שבאה מעיקרא לכפר ואין כפרה למתים, ומשו״ה חטאת דעלמא שמתו בעליה למיתה אזלא. משא״כ חטאת ר״ח דמעיקרה באה לחובת היום ומוסף דר״ח, ולפיכך אף לאחר שמתו בעליה היא קרבה מדין קרבן מוסף. והגמ׳ מביאה ראייה לחילוק זה דהא בכל חטאת ר״ח דעלמא דלמא מייתי אחד מהציבור ומ״מ תמיד באה מספק, וחזינן דכפרת חטאת ר״ח אינה מעכבת, דמקריבים חטאת ר״ח אף כשיש ספק שמא מת א׳ מהציבור, וא״כ אף כשודאי מתו ג״כ מקריבים אותה. משא״כ בפר העלם דבר של ציבור דבאה בעיקרו לכפר על החטא, ובודאי מתו א״א לבא לכפרה ופסול.
אך למסקנת הגמ׳ דאין ציבור מת, ואין חטאת ציבור מתה בכל אופן וגם כשבאה מעיקרא על החטא אזי יתכן דאף שעיר דר״ח בא על החטא דטומאת מקדש וקדשיו ככל חטאת חלב דעלמא ולא רק כחובת קרבן מוסף דר״ח. ועיין בגמ׳ תמורה (טו:) דיש ב׳ לשונות, ולפי הלישנא קמא שעיר דר״ח הוי ראייה דאין ציבור מת, וי״ל דהיינו משום דס״ל דשעיר ר״ח בא על החטא כמו חטאת חלב. וללישנא בתרא גם כשמיעוט ציבור מת מ״מ החיים שחטאו מביאים על המתים, מכיון דהחיים הם הרובא.
א. ומשמע דללישנא ההוא דין אין ציבור מת חל מדין רובו ככולו דכשיש רוב הציבור בחיים אז מיעוט המתים נכללים בציבור שלא מת, אך כשרוב ציבור מתו אזי אמרינן שהציבור מת ויש עכשיו ציבור אחר, עיי״ש. ודומה למש״כ להלן בגמ׳ בסוגיין ״ודלמא מועטין הוו ולא רבים״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: מי דמי [האם הדברים דומים]? בשעיר ראש חדש יש מקום לומר דלמא [שמא] לא מייתו [מתו] מן הצבור בינתיים, אבל הכא [כאן] בשבי ציון מבבל ודאי מייתו [מתו] אותם שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו, שהרי עברו שנים רבות מאז! אלא טעמא [הטעם] של רב פפא מהכא [מכאן] מכתוב זה, דכתיב [שנאמר] בוידוי על העגלה הערופה: ״כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳⁠ ⁠״ (דברים כא, ח), לומר: ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, מדכתיב מה שנאמר] ״אשר פדית״, שהם יוצאי מצרים שפדה ה׳ מן הגלות, ואף שכבר מתו יוצאי מצרים מזמן רב.
The Gemara asks: Are these matters comparable? In the case of the goat of the New Moon, perhaps no one from the public died in the interim. But here, in the case of those who returned to Zion from Babylonia, those who engaged in idol worship in the days of Zedekiah certainly died, as many years have passed since then. Rather, the reason for the opinion of Rav Pappa is from here, as it is written in the confession recited by the Sages during the rite of the heifer whose neck is broken: “Atone for Your people Israel whom You have redeemed, Lord” (Deuteronomy 21:8). This atonement is fit to atone even for those who emerged from Egypt, from the fact that it is written: “Whom You have redeemed.” The reference is to those whom God redeemed from Egypt, even though they died long ago.
מיוחס לרש״יתוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מִי דָּמֵי הָתָם כּוּלְּהוּ אִיתִינוּן מִגּוֹ דִּמְכַפְּרָה אַחַיִּים מְכַפְּרָה נָמֵי אַמֵּתִים אֶלָּא הָכָא מִי הֲווֹ חַיִּים אִין הָכִי נָמֵי דִּכְתִיב {עזרא ג׳:י״ב} וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת וְגוֹ׳.

The Gemara asks: Are these matters comparable? There, in the case of the heifer whose neck is broken, all the residents of the city on whose behalf the rite was performed are present when they perform the rite, and since it atones for the living, it also atones for the dead. But here, in the case of those returning from Zion, are any of the people who worshipped idols during the time of Zedekiah alive when the offering is sacrificed? The Gemara answers: Yes, it is indeed so that there were people from that period still alive, as it is written: “Many of the priests and Levites and heads of patrilineal houses, the elders that had seen the first house standing on its foundation, wept with a loud voice when this house was before their eyes. And many shouted aloud for joy” (Ezra 3:12).
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התם – גבי עגלה ערופה כולהו איתנהו בחיים דעיקר כי אתיא עגלה ערופה אהני (דהיכי) דאיתנהו קא אתיא ומגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים דהיינו יוצאי מצרים אבל הכא מי הוו חיים הני דורו של צדקיהו.
חמש חטאות מתות והם א׳ ולד חטאת ב׳ תמורת חטאת ג׳ מתו בעליה ד׳ נתכפרו בעליה באחרת כגון שאבדה והפריש אחרת והקריבה ואח״כ נמצאת הראשונה ה׳ עברה שנתה סימן להם ותמנע ומיתה זו ענינה שנועל עליהם עד שימותו ולא נאמרו דברים אלו אלא בחטאת יחיד אבל של צבור תרעה עד שתפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ויש פוסקין בעברה שנתה שאף ביחיד תרעה ותסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וכן יראה במסכת תמורה ואי אתה יכול לומר בצבור אלא עברה שנתה ונתכפרו באחרת וכגון שאבדה ונמצאת ואי אתה מוצא בהן ולד חטאת שאין בקרבן צבור נקבה ולא תמורת חטאת שאין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר במקומו וכן אי אתה אומר בהם מתו בעליה שאין רוב צבור מתים בחיי בהמה זו וכל שלא מתו רובם אין כאן מתו בעליה שהרי שעיר ראש חדש שנקרא חטאת והוא בא מתרומת הלשכה אע״פ שמתו מהם ואי אתה מפרשה בחטאת שהופרשה על המתים שאין כפרה למתים א״כ מהו שנאמר בבית שני הבאים מהשבי הקריבו עולות פרים שנים עשר אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר ודרשו בו שעל ע״ז שעבדו בימי צדקיהו הביאום אף אלו רבם היו חיים דכתוב ורבים מאשר ראו הבית הראשון בוכים וכו׳ ורבים בתרועה ובשמחה ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם אע״פ שמ״מ אותם שבימי צדקיהו מזידים היו ואינם בני קרבן הוראת שעה היתה:
גמ׳ מיגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים אלא הכא מי הוו חיים.
נראה לבאר את הגמ׳ בב׳ אופנים: א) י״ל דכדי שהחיים יביאו קרבן לכפר על המתים צריכים דגם החיים יהיו חייבים בכפרה, דבלי חובת עצמם להתכפר א״א להם להביא קרבן. ורק באופן שהחיים חייבים להביא קרבן על עצמם אזי יכולים הם להביא קרבן לכפר גם על עצמם וגם על המתים שחטאו. ב) י״ל דהמתים אינם יכולים להתכפר אלא רק ביחד עם החיים המתכפרים, דבלי כפרת החיים אין כפרה למתים. ויש להביא סמוכים לפירוש זה מהגמ׳ בר״ה (לב:) דבראש השנה ״ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו״, ויש בזה ב׳ פירושים: א) דכל אדם החי נידון בראש השנה ונכתב דינו או בספר החיים או בספר המתים לשנה הבאה עליו, ב) שלא רק החיים נידונים בר״ה אלא דגם המתים נידונים עם החיים. דדין החיים גורר דין אף על המתים. ובביאור הדבר י״ל דהרבה פעמים מעשיו של המת שעשה בחייו משפיעים על הדורות שבאין אחריו בין לטוב או ח״ו לרע, והשפעת האבות על בניהם ממשיכה לדורות אף לאחר מיתת האבות, ולמשל אם האב פשע בחינוך בניו ולא חינך את בניו לתורה ומצוות ומת, ואח״כ הבנים שלו גדלו להיות חוטאים, הרי כל הנהגתם לרעה הוא מחמת חסרון החינוך של אביהם, וא״כ האב יהיה נידון על כך אף לאחר מיתה, דכמו שהבן נידון על חטאיו גם האב שמת נידון בעולם האמת על פשיעתו בחינוך ילדיו שגרמה לבניו לחטוא. וכמו״כ להיפך לצד הטוב כשהשפעת האב נמשכה לדורות, האב שמת נידון על המעשים הטובים שעשו בניו מחמת השפעתו והחינוך שהשקיע בהם, ולכן בכל שנה בראש השנה אף המתים נידונים עם החיים. וי״ל דזוהי כוונת הגמ׳ שכפרת המתים תלויה וחלה ביחד עם כפרת החיים, שהמתים הולידו את החיים, כלומר שהמת מתכפר על מעשי החיים שנגרמו ע״י המתים.
ונראה שבגמרא דידן החיים מתכפרים בעגלה ערופה לא על שהם הרגו את המת אלא משום שלא ליוו אותו דאילו היו מלווין אותו יתכן שלא היה נהרג, ויתכן דחטא זה אירע מחמת מנהג העיר ואנשי העיר שכבר מתו שלא היו עוסקים בלויה, ולכן העגלה ערופה מכפרת אף על המתים. והגר״ח זצ״ל הוסיף דיתכן דבקשת כפרה על המתים ביוה״כ הוי חיוב דאורייתא, דכתיב ״לפני ה׳ תטהרו״ דלפי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ תשובה ה״ז) ורבינו יונה (שע״ת ש״ד:י״ז) יש חיוב לעשות תשובה ביוה״כ על כל החטאים ולבקש כפרה על כל כלל ישראל, והרי כפרת יוה״כ בעיקרה היא כפרת הציבור וכדמבואר ממש״כ הרמב״ם (פ״ב מהל׳ תשובה ה״ז) וז״ל והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביוה״כ עכ״ל. וי״ל דמאחר שציבור לא מת ויוה״כ הוא זמן כפרה לחיים א״כ אף המתים מתכפרים עמהם, והחיים צריכים לבקש כפרה עבור המתים ביוה״כ, מפאת כפרת היום. ולפי״ז אמר הגר״ח זצ״ל דיתכן דאמירת תפילת ״יזכור״ ביוה״כ הוי חיוב דאורייתא, דהוי חלק מכפרת היום. וכמו״כ אנו אומרים בנוסח הוידוי ביוה״כ ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״ דאנו מתוודים אף על עונות אבותינו כי יש חיוב לבקש כפרה על המתים ביוה״כ כמו שמבקשים כפרה על החיים, שהמתים מתכפרים יחד עם החיים. (הגר״מ זצ״ל בשם אביו הגר״ח זצ״ל). ויתכן דמקורו של הגר״ח זצ״ל הוא מסוגיין בהוריות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועדיין מקשים: מי דמי [האם הדברים דומים]? התם, כולהו איתינון [שם, כולם נמצאים] בזמן שמביאים את העגלה לכפרה עליהם, ואפשר לומר מגו דמכפרה אחיים, מכפרה נמי אמתים [מתוך שהיא מכפרת על החיים, הריהי מכפרת גם על המתים], אלא הכא מי הוו [כאן האם היו אנשים] חיים שנשארו מאז ימי צדקיהו שיתכפר להם חטאם בקרבן זה? ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, כך גם כן היה] שנשארו עוד אנשים, דכתיב [שנאמר]: ״ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול״ (עזרא ג, יב), ונמצא שהיו אז עדיין אנשים שחיו עוד בזמן הבית הראשון.
The Gemara asks: Are these matters comparable? There, in the case of the heifer whose neck is broken, all the residents of the city on whose behalf the rite was performed are present when they perform the rite, and since it atones for the living, it also atones for the dead. But here, in the case of those returning from Zion, are any of the people who worshipped idols during the time of Zedekiah alive when the offering is sacrificed? The Gemara answers: Yes, it is indeed so that there were people from that period still alive, as it is written: “Many of the priests and Levites and heads of patrilineal houses, the elders that had seen the first house standing on its foundation, wept with a loud voice when this house was before their eyes. And many shouted aloud for joy” (Ezra 3:12).
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְדִלְמָא מוּעָטִין הֲווֹ וְלָא רַבִּים הֲווֹ הָכְתִיב {עזרא ג׳:י״ג} (וְלֹא הִכִּירוּ בְּקוֹל) [וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל] תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם [וְגוֹ׳] וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק.

The Gemara challenges: But perhaps those elders were few in number, and were not many, and the majority of those present consisted of people who were not alive during the days of Zedekiah. The Gemara answers: Isn’t it written: “And the people could not discern the noise of the shout of joy from the noise of the weeping of the people; as the people shouted with a loud shout, and the noise was heard far off” (Ezra 3:13)? This indicates that the weeping elders who survived from the era of Zedekiah outnumbered the younger people.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודלמא מעוטי הוו – דהאי דכתיב ורבים מהכהנים והלוים דלמא מעוטי דצבור דבית שני הוו והוה ליה חטאת שמתו רוב בעליה ולא קרבה והכא כתיב דקרבה.
הא לא מצית אמרת דמעוטי הוו – אלא ודאי רבים הוו דכתי׳ ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם ואותן דבוכים מדור של בית הראשון היו ומדאין מכירין קול השמחה שמע מינה דרובא הוו אותן דבוכין והוי כחטאת שרוב בעליה קיימין ומשום הכי קרבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ודלמא [ושמא] אותם הזקנים מועטין הוו [היו] ולא רבים הוו [היו]! ורוב קהל היה מאלה שלא היו בימי צדקיהו? ומשיבים: הכתיב [הרי נאמר] בפסוק שלאחריו: ״(ולא הכירו בקול) ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק״. משמע שרבים היו הזקנים הבוכים יותר מן הצעירים.
The Gemara challenges: But perhaps those elders were few in number, and were not many, and the majority of those present consisted of people who were not alive during the days of Zedekiah. The Gemara answers: Isn’t it written: “And the people could not discern the noise of the shout of joy from the noise of the weeping of the people; as the people shouted with a loud shout, and the noise was heard far off” (Ezra 3:13)? This indicates that the weeping elders who survived from the era of Zedekiah outnumbered the younger people.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהָא מְזִידִין הֲווֹ הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי {עזרא ח׳:ל״ה} אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה כְּנֶגֶד מִי אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה הָכָא נָמֵי הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

The Gemara asks: But didn’t those who engaged in idol worship in the era of Zedekiah do so intentionally? Sin-offerings are brought for unwitting, not intentional sins. The Gemara answers: It was a provisional edict issued in exigent circumstances to enable them to sacrifice a sin-offering to atone for an intentional sin. The Gemara comments: So too it is reasonable, as if you do not say so, then with regard to these “ninety-six rams, seventy-seven lambs,” to what do they correspond? Rather, the sacrifice of those rams and lambs was a provisional edict. Here too, concerning sin-offerings for intentional transgressions, it was a provisional edict.
מיוחס לרש״יתוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא מזידין הוו – דורו של צדקיה ובני קטלא נינהו ולא בני קרבן נינהו והיכי מתכפרים בהנך חטאות.
הוראת שעה היתה – דאף על גב דהוו מזידין הוו מתכפרים.
אילים וכבשים – צריך עיון מאי טעמא נשרפו שהרי אינן באין על עבודת כוכבים.
הוראת שעה היתה – הוא הדין דעל כולהו מצי לתרוצי הכי.
אקשינן אמאי אצטריכי הני חטאות והא מזידין הוו פי׳ עבודת כוכבים שעבדו בימי צדקיהו בזדון הוות ומזיד לאו בר קרבן הוא. ומהדרינן ולטעמ׳ אילים צ״ו וכבשים ע״ז שהקריבו מי אשכחנן להו בכל התורה כולה. פי׳ חדא דאיל וכבש לא אשכחנן דאתי חטאת בכל התורה כולה. ותו דטפי מפר ושעיר לא אשכח בעבודת כוכבים אלא הוראת שעה היתה וליכא למיסמך עלה וכל זו השמועה ישנה נמי בתמורה בפרק יש בקרבנות היחיד:
מתני׳ הורו ב״ד של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורין. דברי ר׳ יהודה וחכמים אומרים אין חייבים אלא על הורית ב״ד הגדול בלבד שנאמר ואם כל עדת ישראל ולא עדת אותו השבט מפורש בספרא עדת ישראל עדה המיוחדת בכל ישראל זו סנהדרין גדולה שבלשכת הגזית אוקימנא לעיל (דף ה ב) דמאן חכמים ר״ש:
גמ׳. הוראת שעה היתה.
יש לעיין האם הגמ׳ חוזרת כאן על כל הנ״ל וס״ל דכל הקרבנות היו הוראת שעה ואין מהן ראייה כלל לדין פר העלם דבר של ציבור, ולדין ציבור לא מת דעלמא, או״ד הגמ׳ עדיין נוקטת דהקרבנות היו של פר העלם דבר של ציבור ושציבור לא מת, אלא דהוראת שעה היתה להביא קרבנות פר העלם דבר של ציבור על מזידין. ועיין ברש״י ד״ה הוראת שעה היתה וז״ל דאע״ג דהוו מזידין הוו מתכפרים עכ״ל. ומפורש דס״ל דהגמ׳ עדיין נוקטת דהביאו פר העלם דבר של ציבור ושציבור לא מת, אלא דהיתה הוראת שעה להביא על מזידין. ולפי״ז יל״ע דהרי פר העלם דבר בא רק כשהורו ב״ד הגדול והציבור עשה על פיהם, ועכצ״ל דכך היתה דב״ד הגדול בימי בית ראשון הורו להתיר ע״ז ועשו הציבור כפי הוראתם אלא שהציבור היו מזידין. אך יל״ע האם הב״ד היו מזידין או שוגגין, ועיין במשנה לעיל (דף ד.) ״הורו ב״ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה ושעירה״, וכתב רש״י (בד״ה הורו ב״ד מזידין ועשו הקהל שוגגין) וז״ל לא הוי הוראה מעליא דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגין בב״ד והכא הוה ליה שגגת מעשה בלא הוראה ומביאין כל אחד מן הקהל כשבה או שעירה דכיחיד דמו עכ״ל. ומפורש ברש״י דב״ד הגדול שהורו במזיד לעשות עבירה אין בזה חלות שם הוראה כלל, ולא דמי לשגגת הוראה דהויא הוראה ומחייבת פר העלם דבר של ציבור. ולפי רש״י צ״ל דאע״פ שהציבור בבית ראשון חטאו במזיד אך הב״ד הורו בשוגג, והוראת שעה היתה לחייבם בפר העלם דבר, ואע״פ שחטאו הציבור במזיד, דאילו הורו ב״ד במזיד לא היתה חלה חלות שם הוראה כלל. ולא מסתבר דהוראת שעה היתה לחייב ציבור בפר העלם דבר בלי הוראת ב״ד כלל. אלא צ״ל דהב״ד בבית ראשון הורו בשוגג והציבור חטאו במזיד.
ומאידך עיין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ שגגות ה״ו) דמשמע דחולק על רש״י שכתב וז״ל הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון ועשו הקהל על פיהם בשגגה בית דין פטורין מן הקרבן מפני שהן מזידין, וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם חייב קרבן בפני עצמו מפני שהוא שוגג עכ״ל. ומפורש ברמב״ם שב״ד פטור מפר העלם דבר מפני שהן מזידין והקרבן מכפר רק על שוגג. אך משמע דגם במזיד חלה על הוראתם חלות שם הוראה. ונמצא דהרמב״ם חלוק על רש״י וס״ל דהוראה בזדון שמה הוראה, ולפי״ז י״ל דב״ד הגדול בבית ראשון הורו במזיד להתיר ע״ז והוראת שעה היתה לחייב פר העלם דבר גם כשב״ד והציבור היו מזידין.
אך נראה דאין ביאור זה נכון בשיטת הרמב״ם, דהרי הרמב״ם פסק (פ״ב מהל׳ מעה״ק הט״ו) וז״ל וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם, וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדבריו דכל הקרבנות שהקריבו בתחילת ימי בית שני היו קרבנות מילואים והיו הוראת שעה שאינן נוהגים לדורות. ולכאורה מבואר לפי״ז דלא הקריבו פר העלם דבר של ציבור אלא כל הקרבנות היו קרבנות מילואים, ולפי״ז כשהגמ׳ אמרה ״הוראת שעה היתה״ הגמ׳ חזרה בה וס״ל דלא הקריבו פר העלם דבר כלל אלא הוראת שעה היתה להקריב קרבנות מילואים. אמנם לשון הגמ׳ ״הוראת שעה היתה״ משמע יותר כפרש״י, דלהרמב״ם הול״ל ״אלא הוראת שעה היתה״ דהגמ׳ חזרה בה, וכן איתא לבסוף ״אלא הוראת שעה היתה״, דמשמע דהיו קרבנות מילואים מדין הוראת שעה, וכשיטת הרמב״ם.
ועיין בתוס׳ ד״ה הוראת שעה היתה וז״ל ה״ה דעל כולהו מצי לתרץ הכי עכ״ל, כלומר דאם הוראת שעה היתה אזי כל הסוגיא דלעיל נופלת והקרבנות כולם אף החטאות היו הוראת שעה למילואים וכדפסק הרמב״ם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים קושיה בסיסית יותר לעצם הענין: והא [והרי] מזידין הוו [היו] בעבודה זרה בימי צדקיה, ואם כן מה להם להביא קרבנות חטאת, שמביאים על שגגה? ומשיבים: הוראת שעה היתה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שנאמר שם ״אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה״, כנגד מי הם באים? אלא הוראת שעה היתה, הכא נמי [כאן גם כן] לענין הכפרה על הזדונות הוראת שעה היתה.
The Gemara asks: But didn’t those who engaged in idol worship in the era of Zedekiah do so intentionally? Sin-offerings are brought for unwitting, not intentional sins. The Gemara answers: It was a provisional edict issued in exigent circumstances to enable them to sacrifice a sin-offering to atone for an intentional sin. The Gemara comments: So too it is reasonable, as if you do not say so, then with regard to these “ninety-six rams, seventy-seven lambs,” to what do they correspond? Rather, the sacrifice of those rams and lambs was a provisional edict. Here too, concerning sin-offerings for intentional transgressions, it was a provisional edict.
מיוחס לרש״יתוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר חַיָּיבִין אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין מַאן תַּנָּא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יִרְמְיָה אָמַר רַב רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר ב״דבֵּית דִּין מְבִיאִים וְלֹא צִבּוּר הִלְכָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר חַיָּיבִין דְּהָא קָאֵים כּוּלֵּיהּ בֵּית דִּין מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין דְּהָוְיָא לַהּ חַטָּאת שֶׁמֵּת אֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין וּמִשּׁוּם הָכִי פְּטוּרִין.

§ On a related note, the Sages taught: If the court unwittingly issued a ruling and the congregation performed a transgression on the basis of that ruling, and before the offering was brought one member of the public died, they are liable to bring an offering. If one member of the court died, they are exempt. The Gemara asks: Who is the tanna who stated this halakha? Rav Ḥisda said that Rabbi Zeira said that Rav Yirmeya said that Rav said: It is Rabbi Meir, who says: The court, and not the public, brings the offering. Therefore, if one member of the public died the court is liable, as the entire court remains intact. If one member of the court died the court is exempt, as the halakha here is like the halakha of a sin-offering that one of the partners who co-own the offering died, and due to that reason the court is exempt.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן מת אחד מן הצבור – כגון שהורו ב״ד ועשו צבור על פיהם ולא הספיקו להביא עד שמת אחד מן הצבור חייבין וכו׳.
מת אחד מן ב״ד – והויא ליה חטאת שמת אחד מן השותפין דהויא כמתו מקצת בעליה ולא קרבה הא דאיקרי להו שותפין לא משום דחטאת של שותפין דעלמא קרבה דאין שנים מביאין קרבן אלא האי דאיקרי להו שותפין משום דלא מצי קרי להו צבור דהא לאו צבור נינהו הלכך קרי להו שותפין.
ת״ר הורו ב״ד. פי׳ ועשו קהל או רובו על פיהם וידעו שטעו וחזרו בהן מת אחד מב״ד פטורים אחד מן הצבור חייבים. מאן תנא אמר ר׳ זירא ואמרי לה אמר ר׳ ירמיה בר אבא ר״מ היא דאמר ב״ד מייתו ולא צבור והכין טעמא מת אחד מב״ד פטורים מלהביא פר. דהויא לה חטאת שמתו בעליה מת אחד מן הצבור חייב׳ ב״ד להביא הפר דהא כולהו ב״ד קיימי. מתקיף לה רב יוסף ממאי דלמא ר״ש היא דאמר צבור מייתי וב״ד מייתי והכי קאמר מת אחד מב״ד פטור׳ דהוה ליה חטאת שמתו בעליה מת אחד מן הצבור חייבין שאין הצבור מתין. פי׳ ב״ד לאו צבור נינהו אלא שותפין. א״ל אביי לא מצית לאוקמא כר״ש דהא שמעינן ליה דאמר חטאת השותפין לא אזלא למיתה. דתניא פר ושעיר יוה״כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן פי׳ ולא הספיק להקריבן עד שנמצאו הראשונים ימותו. דברי ר׳ יהודה דקסבר ר׳ יהודה חטאת צבור מתה. והכי מפורש בתוספתא יומא (פ״ג) ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרי׳ ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה. פי׳ הנה הפר של יוה״כ דלאו דצבור הוא אלא דשותפי אהרן וביתו כדכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו׳ ודינו אצל ר׳ שמעון כדין השעיר דהוא חטאת צבור דאלמא אם מת אחד מן השותפין קרב כדרך שאם מת אחד מן הצבור קרב. ואמאי קתני מת אחד מב״ד פטורין אפילו כי מת ליקרב. והא מתניתא איתא ביומא בפ׳ הוציאו לו. והכי תניא בתוספתא תמורה (פ״ב) המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות יביא איזו מהן שירצה והשניה תרעה עד שתסתאב וימכר ויפלו דמיה לנדבה. ר׳ אומר תמות ומודים חכמים לר׳ במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח״כ נמצאת הראשונה שתמות. ות״ר בספרא פרשת יחיד ואם כבש יביא קרבנו ומנין את אומר המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח״כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שיביא איזה מהן שירצה ת״ל יביא יכול יביא שתיהן ת״ל יביאנה אחת הוא מביא ואינו מביא שתים. ואמרי עלה בתמורה פרק יש בקרבנות היחיד (דף טו) והא חטאת דפיישא מה תהא עלה. אמר רב המנונא תנא ר׳ יהודה אומר רועה ר׳ שמעון אומר מתה. ושקלינן וטרינן בה טובא. ואסיקנא דר׳ יהודה אליבא דרבנן דפליגי על ר׳ בתוספתא אמרה ודתנן התם חטאות יחיד שכפרו בעלים [מתה] ושל צבור אין מתות. ר׳ יהודה אומר [ימותו] אוקימנא באבודה ונמצאת בשעת הפרשה ור׳ יהודה אליבא דר׳:
יראה מפשוטה של סוגיא זו שכל שהוא בכלל צבור לחיוב קרבנותיהם ומת לו שאף הוא מתכפר בקרבן זה אף לאחר מיתתו בכלל הצבור וכמו שאמרו כפר לעמך ישראל אשר פדית שאין תלמוד לומר ונכפר להם ומה תלמוד לומר ונכפר להם ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ופי׳ בה מגו דאכפר להני דאינון חיי מכפר נמי להני דאינון מתי ומכאן הייתי דן בפר העלם דבר של צבור שהוא נגבה בתחלה כמו שבארנו שאף הוא נגבה מממון המתים שמתו משעת ההוראה ואילך ומ״מ יראה לי שאין זה נאמר אלא דרך משא ומתן ודחיה בעלמא שהקרבנות עיקר כפרתם בתשובה ווידוי כמו שביארנו בילדותנו בחבור התשובה ואם מת לו בתשובה אין כאן צרך לקרבן ואם שלא בתשובה אין כפרת קרבן עולה לו עוד ואחר שכן אין גוביינת פר העלם נגבית אלא מן החיים וכן עיקר למדת ממה שכתבנו שכל שהורו בית דין וטעו וחזרו בהם אם מת אחד מהם או אחד מן הצבור אין קרבן צבור נדחה ואין זה חטאת שמתו בעליה שהרי משל צבור הוא בא ואין צבור מתים:
פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ירעו עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהם לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואע״פ שהוא של כהנים קהל כהנים אקרי קהל ואף לדעת האומר אין קרוי קהל כל שאין לו אחזה אינו קרוי קהל ממה שדרשו ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ וכו׳ כל שיש לו אחזה קרוי קהל כל שאין לו אחזה אינו קרוי קהל מ״מ חטאת שותפין היא ואין חטאת שותפין מתה:
יש ששואלים לדעת האומר קהל כהנים איקרי קהל וחטאת הצבור היא חטאת השותפין היאך אתה מוצאו שהרי חטאת אינו בא בנדר ונדבה שיהיו שנים נודרים אותה ואם חטאו שניהם הרי כל אחד חייב להביא חטאתו ופרשוה כגון ראובן ושמעון שהיו להם בהמות בשותפות וחטאו שניהם ובררו שתי בהמות מעדרם ואמרו שיפרישום לחטאות שהם חייבים והפרישום ועדיין הם של שותפות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ובנושא קרוב לזה תנו רבנן [שנו חכמים]: שגגו בית דין בהוראתם ועשו הקהל על פיהם, ובינתיים מת אחד מן הצבורחייבין להביא קרבן, אם מת אחד מבית דיןפטורין. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב חסדא אמר ר׳ זירא אמר רב ירמיה אמר רב, שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: בית דין מביאים ולא צבור, הלכך [על כן] אם מת אחד מן הצבורחייבין, דהא קאים כוליה [שהרי עומד, נמצא כל] בית הדין, אבל אם מת אחד מבית דיןפטורין, דהויא לה [שהרי היא] כחטאת שמת אחד מן השותפין, ומשום הכי [כך] פטורין.
§ On a related note, the Sages taught: If the court unwittingly issued a ruling and the congregation performed a transgression on the basis of that ruling, and before the offering was brought one member of the public died, they are liable to bring an offering. If one member of the court died, they are exempt. The Gemara asks: Who is the tanna who stated this halakha? Rav Ḥisda said that Rabbi Zeira said that Rav Yirmeya said that Rav said: It is Rabbi Meir, who says: The court, and not the public, brings the offering. Therefore, if one member of the public died the court is liable, as the entire court remains intact. If one member of the court died the court is exempt, as the halakha here is like the halakha of a sin-offering that one of the partners who co-own the offering died, and due to that reason the court is exempt.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף וְנוֹקְמַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר בֵּית דִּין עִם הַצִּבּוּר מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר חַיָּיבִין דְּאֵין צִבּוּר מֵתִים מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין כִּדְאָמְרִינַן דְּחַטָּאת שׁוּתָּפִין הִיא.

Rav Yosef objects to this: And let us establish this halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: The court, together with the public, brings the offering. Therefore, if one member of the public died the court is still liable, as the public does not die. But if one member of the court died the court is exempt, in accordance with that which we say, that it is a sin-offering belonging to partners.
מיוחס לרש״ירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאין צבור מתים – דאין דין מיתה בצבור דכי גמירי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ביחיד ולא בצבור.
גמ׳. מתקיף לה רב יוסף וכו׳ א״ל אביי וכו׳ א״ל רב יוסף כהנים קא אמרת שאני כהנים דאיקרי קהל וכו׳.
ונראה דאליבא דאביי, פר כה״ג הוי קרבן השותפין ולר״ש לאו למיתה אזלא דדין חטאת שמתה חל רק בקרבן יחיד ולא בקרבן השותפין. ואילו לרב יוסף כהנים איקרי קהל והו״ל קרבן ציבור ולא קרבן השותפין ולפיכך אינה מתה. ונ״מ בדין פר העלם דבר דהוי קרבן השותפין עבור דייני הב״ד אי מתה אליבא דר״ש או לא. והנה בזה דרב יוסף אמר דפר כה״ג הוי קרבן דקהל כהנים ולא הוי קרבן השותפין צ״ב דלכאורה כל הכהנים הויין שותפין בפר ומ״ש מפר העלם דבר דכל הדיינים הם שותפין בפר העלם דבר.
ונראה לבאר סברת רב יוסף בב׳ אופנים: א) י״ל דבקרבן השותפין דעלמא ישנן הרבה בעלי הקרבן, וכפרת הקרבן חלה לכל א׳ וא׳ בפנ״ע, וכמו״כ בקרבן פר העלם דבר חלה כפרה לכל דיין ודיין בפנ״ע. משא״כ בפר כה״ג דיוה״כ דחלה כפרה אחת לכל שבט הכהונה ביחד כחטיבה אחת, ושבט הכהונה הוי בעל הקרבן דמתכפרים בכפרה אחת. ב) י״ל דגם בחטאת השותפין דפר העלם דבר כל הב״ד הוי בעל הקרבן וחלה כפרה אחת לכל הב״ד ביחד. ומ״מ פר העלם דבר שאני ביסודו מפר כה״ג ביוה״כ, דשבט הכהנים נקרא בשם ״קהל״, ושם ״קהל״ קובע חלות שם ציבור, וממילא פר כה״ג נחשב לקרבן ציבור. משא״כ הב״ד הגדול דלא חל עליו חלות שם ״קהל״, ולא חל עליהם חלות שם ציבור, ומשו״ה פר העלם דבר לא הויא קרבן ציבור, והוי קרבן השותפין.
מאידך אביי ס״ל דפר כה״ג הוי קרבן השותפין, דכהנים לא איקרי ״קהל״ ואין להם חלות שם ציבור, ולפיכך פר כה״ג הוי קרבן השותפין דעלמא. אמנם כל זה אליבא דהגמ׳ כאן בהוריות. אך יעויין בסוגיא ביומא (דף נ. – נ:) שדנה האם פר כה״ג הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור. והגמ׳ שם לא מזכירה את סברת רב יוסף דכהנים מיקרי ״קהל״ ומשו״ה הו״ל קרבן ציבור, וצ״ע למה השמיטה הגמ׳ ביומא את סברת רב יוסף דהוי קרבן ציבור משום דכהנים מיקרי ״קהל״. ונראה דבסוגיא ביומא יש טעם אחר למה נחשב פר כה״ג כקרבן ציבור, דעיין ברש״י (יומא דף נ. ד״ה חטאת ציבור היא) וז״ל חטאת צבור היא - הואיל ועליו ועל אחיו הכהנים בא ועל כל קהל ישראל דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל עכ״ל. ומבואר דפר כה״ג אינו רק פר הבא לכפר על הכה״ג ושבט הכהנים בלבד אלא דמכפר נמי על כל קהל ישראל. ונמצא איפוא דיש בפר כה״ג ב׳ כפרות – כפרת הקרבן עבור הכה״ג ושאר אחיו הכהנים, ב) כפרת עבודת היום דיוה״כ עבור כל כלל ישראל. דפר כה״ג הוי חלק מסדר עבודת יוה״כ ועל ידי קיום כל סדר עבודת היום חלה כפרה לכלל ישראל. וכדחזינן דסדר עבודת היום בבגדי לבן מעכב זה את זה, ואם חסרה עבודה אחת כסדרה לא הוכשרו כל הקרבנות דיוה״כ (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ עבודת יוה״כ ה״א). ועוד יש ראייה לכך משיטת התוס׳ שבועות (דף יג. ד״ה דעבד סמוך לשקיעת החמה) דקרבנות יוה״כ מכפרים אף על חטאים שנעשו לאחר זריקת הדם, וצ״ב בזה. ולכאורה מוכח מזה דחל כפרת הקרבנות מדין כפרת היום ומשום קיום סדר עבודת יוה״כ בסוף עבודת כל היום. וי״ל דמשו״ה פר כה״ג הוי קרבן ציבור דהפר מכפר נמי עבור כל קהל ישראל מדין כפרת היום דיוה״כ. יוצא לפי״ז דהחובה להביא פר כה״ג ביוה״כ אינה רק חובת הכה״ג והכהנים בעצמם אלא היא אף חובת הציבור דכלל ישראל כדי שיזכו לכפרת היום דיוה״כ, ולכן נחשב פר כה״ג כקרבן ציבור.
ונראה דבזה נחלקו הסוגיא בהוריות והסוגיא ביומא, דלכו״ע עצם הקרבת הפר היא רק בשביל הכה״ג ושאר אחיו הכהנים, אך חלות הכפרה היא גם בעד כל כלל ישראל מדין כפרת היום דיוה״כ. ולפי הגמרא ביומא כפרת כלל ישראל וקיום הקרבן לבסוף היום קובעת חלות שם קרבן ציבור בפר כה״ג. ואילו הגמרא בהוריות סוברת דקביעת חלות שם קרבן ציבור אינה תלויה בחלות כפרה ובקיום הקרבן מדין כפרת היום, אלא רק בעצם הקרבת הקרבן בשעתה, ומאחר דבשעת ההקרבה הפר קרב עבור הכה״ג ושבט הכהנים לבדם הו״ל קרבן השותפין דעלמא, אם לא ננקוט כרב יוסף דס״ל דשבט הכהנים אקרי ״קהל״ ומשו״ה פר יוה״כ נחשב כקרבן ציבור דשבט הכהנים.
ונראה להוסיף דיסוד זה ניתן להאמר גם בפר העלם דבר אליבא דר״ש. דלר״ש הב״ד מביא פר והשבטים מביאים פרים. וי״ל דבשעת ההקרבה של הפר של ב״ד הרי הוא בא לכפר רק על הב״ד עצמם וקרב בתורת קרבן השותפין. אך אחרי שהשבטים נמי מביאים את הפרים שלהם אזי הפר של ב״ד והפרים של השבטים מצטרפים ביחד לחלות כפרה אחת עבור כלל ישראל. וא״כ לפי המ״ד ביומא דפר כה״ג נחשב כקרבן ציבור משום חלות כפרת הציבור בסוף היום ה״ה בפר של ב״ד בהעלם דבר, דאע״פ דבשעת הקרבתו הו״ל קרבן השותפין מ״מ לבסוף לאחר שקרבו הפרים של השבטים אזי חלה כפרה אחת לכל כלל ישראל ביחד להתכפר בקיום הקרבת פר העלם דבר של ציבור, וא״כ הפר דב״ד היה צריך להיות קרבן חטאת הציבור, ודלא כשיטת רב יוסף בהוריות דהפר העלם דבר הו״ל קרבן השותפין. ונמצא דהגמ׳ בהוריות חולקת על סוגיית הגמ׳ ביומא בין לענין פר כה״ג ובין לענין פר העלם דבר של ב״ד.⁠א
גמ׳ וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים.
כלומר, והמשנה הזכירה רק י״ב פרים ותו לא. ועוד דעפ״י דין תמיד יש רק י״ב שבטים בכלל ישראל דאם מונים מנשה ואפרים בתוך י״ב שבטים אזי אין מונין שבט לוי, ואם מונין את לוי אזי יוסף נמנה כשבט אחד, וס״ד דגמ׳ דלענין פר העלם דבר מונין מנשה ואפרים כשני שבטים.
א. אך נראה דכל זה נכון בתחילת הסוגיא ביומא (דף נ.) וכפרש״י, אך בסוף הסוגיא איתא דרבא ס״ל דפר כה״ג הוי חטאת השותפין ולא חטאת הציבור ״מאי נ״מ דלא מייתי כהנים פר בהוראה״ דהיינו סברת רב יוסף דכהנים איקרי קהל בעצמם כמו שבט א׳ בישראל ובעצמם חייבים בפר. ועיי״ש בפרש״י בסוף הסוגיא (בד״ה לא מייתי) שפירש דפר כה״ג הוי קרבן ציבור משום דהכהנים איקרי קהל וכדרב יוסף בהוריות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף, ונוקמה [ונעמיד אותה] את ההלכה הזו כר׳ שמעון שאמר: בית דין מביאים עם הצבור, ולכן אם מת אחד מן הצבורחייבין, משום שאין צבור מתים, מת אחד מבית דיןפטורין, כדאמרינן [כמו שאמרנו] שחטאת שותפין היא!
Rav Yosef objects to this: And let us establish this halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: The court, together with the public, brings the offering. Therefore, if one member of the public died the court is still liable, as the public does not die. But if one member of the court died the court is exempt, in accordance with that which we say, that it is a sin-offering belonging to partners.
מיוחס לרש״ירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר חַטַּאת שׁוּתָּפִין אֵינָהּ מֵתָה דְּתַנְיָא פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם יָמוּתוּ כּוּלָּן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ביִרְעוּ לְפִי שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.

Abaye said to Rav Yosef: We heard with regard to Rabbi Shimon that he says: A sin-offering belonging to partners is not left to die, as it is taught in a baraita: In a case where a bull and a goat of Yom Kippur were lost, and one designated other animals in their place, and then the lost animals were found, they shall all be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They shall graze until they develop a blemish, due to the fact that a communal sin-offering is not left to die. The bull sacrificed on Yom Kippur belongs to the priests, and is therefore a sin-offering belonging to partners; nevertheless, Rabbi Shimon holds that its status is not that of a bull whose owners died.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמעינן ליה לר״ש דאמר חטאת השותפין אינה מתה דתניא פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם – ונתכפרו בהן ואח״כ נמצאו האבודים כולן ימותו דברי רבי יהודה ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים ירעו והא הכא דפר של יום הכפורים דהיינו פר של אהרן הוי חטאת השותפין דכהנים מתכפרים בו וקאמר רבי שמעון ירעו דלא הוי כחטאת שכפרו בעליה בעלמא דלמיתה אזלא משום דחטאת שותפות לאו כחטאת יחיד דמיא אלא כחטאת צבור דמיא והוא הדין כי מת אחד מן השותפין דלא כחטאת שמתו בעליה דמיא אלא חטאת השותפין היא ואינה מתה והכא הוא דקאמר ירעו משום דהא כפרו בעליה אבל היכא דמת אחד מן השותפין אימא לך דסבירא ליה לרבי שמעון דקרבה דחטאת השותפין אינה מתה הלכך לא מיתוקמא כרבי שמעון.
רבי יהודה אומר כולן ימותו – דהכי ס״ל דאפי׳ חטאת צבור מתה.
ור׳ שמעון אומר ירעו – אף על גב דלא דמי דהכא מתו בעליהם מכל מקום לא חזו למקרבה ומה לי פסול זה ומה לי פסול אחר ואפילו הכי שמעינן ליה דירעו.
מיעוט הוי והוה ליה חטאת שמתו רוב בעליה דלא קריבה. והקשה עליו הרמ״ה ז״ל (והאי) [דלהאי] פירושא לא שני מידי דנהי דהשבים ששבו מהגולה שהיו ד׳ רבוא היו רובן בחרבן בית ראשון שנשארו מדורו של צדקיהו אכתי הנך דמתו מדורו של צדקיהו הוו נפישי טפי מרוב עולי גולה והוי׳ ליה חטאת שמתו רוב בעליה. ותו מנ״ל לפלוגי בין חטאת שמתו רוב בעליה לחטאת שמתו מיעוט בעליה. ופי׳ ודלמא הנך דלא הוו בימי בית ראשון הוו נפישי מהנך דאשתיירו מבית ראשון והוה להו הנך דאשתייר מיעוט קהל ולפטרו לגמרי בשלמא לרבנן דאמרי (לעיל דף ג.) מרובין ונתמעטו כמעיקרא דיינינן להו ניחא אלא לר״ש דאזיל אף בתר ידיעה ממאי דבשעת ידיעה רובה דקהל הוי. ומייתי קרא דעולי גולה רובן היו מאותן שראו בית ראשון:
ממאי דלמא ר״ש היא. דכר״מ לא מתוקמא שפיר דמאי קמ״ל אי מת א׳ מן צבור שב״ד חייבין. אבל אי מוקמת לה כר״ש א״ש דאשמועינן אע״פ שמתו מקצתן המביאין קרבן חייבין השאר להביא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף, שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר׳ שמעון שאמר: חטאת שותפין אינה מתה, דתניא [ששנויה ברייתא]: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו — ימותו כולן, דברי ר׳ יהודה. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומר: ירעו, לפי שאין חטאת צבור מתה, והרי פר זה של יום הכפורים הוא פר של הכהנים, ונחשב כפר השותפים, ובכל זאת אין דנים בו לדעת ר׳ שמעון כפר שמתו בעליו.
Abaye said to Rav Yosef: We heard with regard to Rabbi Shimon that he says: A sin-offering belonging to partners is not left to die, as it is taught in a baraita: In a case where a bull and a goat of Yom Kippur were lost, and one designated other animals in their place, and then the lost animals were found, they shall all be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They shall graze until they develop a blemish, due to the fact that a communal sin-offering is not left to die. The bull sacrificed on Yom Kippur belongs to the priests, and is therefore a sin-offering belonging to partners; nevertheless, Rabbi Shimon holds that its status is not that of a bull whose owners died.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף כֹּהֲנִים קָא אָמְרַתְּ שָׁאנֵי כֹּהֲנִים דְּאִיקְּרוּ קָהָל דִּכְתִיב {ויקרא ט״ז:ל״ג} עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כׇּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר

Rav Yosef said to Abaye: Priests, you say? Priests are different, as they are characterized as a congregation in and of themselves, as it is written: “And for the priests and for all the people of the congregation he shall atone” (Leviticus 16:33).
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב יוסף כהנים קא אמרת שאני כהנים דאיקרו קהל דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר – דאתקש לקהל וכיון דאיקרו קהל משום הכי קאמר רבי שמעון דפר חטאת דידהו כחטאת שעיר דקהל דמי דאינה מתה אבל בחטאת השותפין לעולם אימא לך דס״ל לרבי שמעון דכי מת אחד מן השותפין דלא קרבה וכי מת אחד מן בית דין פטור ואכתי נוקמה כר״ש.
אמר ליה רב יוסף כהנים קא אמרת כהנים עם לעצמם שנאמר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. פי׳ דינם כדין צבור ולא כשותפין. ולענין חטאת שותפין לר׳ שמעון מתה. א״ל אביי אלא מעתה נייתי פר בהוראה. וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים. [ס״א נפישו להו פרים] פירוש למאן דאמר כל שבט ושבט מייתי י״ג פרים בעי ולר׳ שמעון י״ד:
שמעי׳ לר״ש דאמר חטאת שותפין לאו למיתה. הלכך לר״ש חייבין:
ר״א ור״ש אומרים ירעו עד שיסתאבו. ופר יוה״כ חטאת השותפין הוא וקאמר ר״ש דאינה מתה וביוה״כ שמתכפר באחר ירעה. וב״ד שמת א׳ מהן יקריבו הנשארים:
ה״ג רש״י א״ל רב יוסף כהנים קאמרת שאני כהנים דאיקרו קהל דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. ופי׳ דהאי קהל משמע דקאי נמי אכהנים ומשום דאיקרו קהל קאמר ר״ש דחטאת דידהו כחטאת הקהל דמי ואינה מתה אבל חטאת השותפין ס״ל דמתה ומתוקמא שפיר כר״ש. וגירסא זו אינה נכונה דאדרבה מדהוציא הכהנים מכלל עם הקהל מכלל דלאו קהל איקרו. ונראה כגי׳ ספרי ספרד כהנים קאמרת כהנים עם לעצמן איקרו. מדחלק כהנים מעם הקהל מכלל דחשיבי אינהו עם לעצמן כמו עם הקהל כי שקולים כנגד עם הקהל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: כהנים קא אמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] כהנים, דאיקרו [שהם נקראים בעצמם] קהל, דכתיב [שנאמר]: ״על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר״ (ויקרא טז, לג).
Rav Yosef said to Abaye: Priests, you say? Priests are different, as they are characterized as a congregation in and of themselves, as it is written: “And for the priests and for all the people of the congregation he shall atone” (Leviticus 16:33).
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הוריות ו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה הוריות ו., מיוחס לרש"י הוריות ו., תוספות הוריות ו., ר׳ ברוך בר שמואל הספרדי הוריות ו., בית הבחירה למאירי הוריות ו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש הוריות ו., מהרש"א חידושי הלכות הוריות ו., רשימות שיעורים לגרי"ד הוריות ו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין הוריות ו. – שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת הוריות, באדיבותם של ישיבת הר עציון ומשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ואנו מודים להם על שניאותו לשתף אותנו בכתביו. מכלול כתביו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מופיעים באתר משנת הרא"ל. עורך ראשי של השיעורים על מסכת הוריות: רונן כץ; עורכים: הרב דניאל וולף, הרב אליקים קרומביין, הרב אביהוד שוורץ, עמיחי גורדין, בניה מינצר, פירוש הרב שטיינזלץ הוריות ו., אסופת מאמרים הוריות ו.

Horayot 6a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Horayot 6a, Attributed to Rashi Horayot 6a, Tosafot Horayot 6a, R. Baruch b. Shemuel HaSefaradi Horayot 6a, Meiri Horayot 6a, Tosefot Rosh Horayot 6a, Maharsha Chidushei Halakhot Horayot 6a, Reshimot Shiurim Horayot 6a, Shiurei HaRav Aharon Lichtenstein Horayot 6a, Steinsaltz Commentary Horayot 6a, Collected Articles Horayot 6a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144