בשני חילולים – מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו.
אחד פסול נותר – דאשכחן ביה חילול דכתיב (ויקרא יט) כי את קדש ה׳ חילל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבינן מיניה כל המוקדשים.
(1) 
בִּשְׁנֵי חִילּוּלִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶחָד פְּסוּל נוֹתָר וְאֶחָד פְּסוּל טוּמְאָה.:
בִּשְׁנֵי חִילּוּלִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶחָד פְּסוּל נוֹתָר וְאֶחָד פְּסוּל טוּמְאָה.The verse is speaking here of two profanations; one is the disqualification of notar and one is the disqualification of ritual impurity. This teaches that like impurity, notar applies even to an item that does not have a permitting factor.
הכי גרסינן בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר – תימה לי לעיל גבי קדשי עובדי כוכבים אתי נותר חילול חילול מטומאה הלא חילול טומאה נמי בנותר איירי ועוד תימה דבפ׳ הנשרפין (סנהדרין דף פג.) משמע דלא כתיב בנותר חילול דרבים והכא משכחת לה מדתני ולעיל בריש פרק שני (זבחים טו:) פירשתי.
בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד פסול נותר, ואחד פסול טומאה.
The verse is speaking here of two profanations; one is the disqualification of notar and one is the disqualification of ritual impurity. This teaches that like impurity, notar applies even to an item that does not have a permitting factor.
הכל
(2) חוּץ מִן הַדָּם כּוּ׳.: מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר עוּלָּא אָמַר קְרָא {ויקרא י״ז:י״א} וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם שֶׁלָּכֶם יְהֵא.
§ The mishna teaches: Even with regard to the items for which one is not liable for eating them due to violation of the prohibition of piggul, one is, nevertheless, liable for eating them due to violation of the prohibition of notar, and due to violation of the prohibition against eating consecrated food while ritually impure, except for the blood. The Gemara asks: From where are these matters derived? Before answering this question, the Gemara cites another discussion as to why the halakha of misuse of consecrated property does not apply to blood. Ulla says: The verse states with regard to blood: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). “To you” indicates that it shall be yours; it is not the property of the Temple, so it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.
§ The mishna teaches: Even with regard to the items for which one is not liable for eating them due to violation of the prohibition of piggul, one is, nevertheless, liable for eating them due to violation of the prohibition of notar, and due to violation of the prohibition against eating consecrated food while ritually impure, except for the blood. The Gemara asks: From where are these matters derived? Before answering this question, the Gemara cites another discussion as to why the halakha of misuse of consecrated property does not apply to blood. Ulla says: The verse states with regard to blood: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). “To you” indicates that it shall be yours; it is not the property of the Temple, so it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.
מנא הני מילי – דדם אין חייבין עליו משום נותר אם שגג בו בדם ונותר אינו חייב שתים אלא אחת וכן אם אכלן בטומאת הגוף אינו חייב שתים.
אמר עולא אמר קרא כו׳ – הא דעולא לאו הכא איתמר אלא גבי מעילה איתמר במס׳ מעילה (דף יא.) דקתני אין מועלין בדמים והכא ה״ק מנא הני מילי דמתניתין אמר עולא גבי מעילה אמר קרא לכם ותנא דבי רבי ישמעאל לכפר כו׳ ור׳ יוחנן אמר הוא ומסקנא תלתא קראי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה.
ואני נתתיו לכם שלכם יהא – כחולין שלכם שאין בהן מעילה.
א שנינו במשנה: חוץ מן הדם שאין חייבים עליו משום טומאה ומשום נותר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ולצורך זה מביאים תחילה דיון אחר, ששאלו: מה טעם אין דין מעילה בדם? אמר עולא, אמר קרא [הכתוב] בענין דם: ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״ (ויקרא יז, יא), ו״לכם״ בא לומר: שלכם יהא, ואין בו דין מעילה.
§ The mishna teaches: Even with regard to the items for which one is not liable for eating them due to violation of the prohibition of piggul, one is, nevertheless, liable for eating them due to violation of the prohibition of notar, and due to violation of the prohibition against eating consecrated food while ritually impure, except for the blood. The Gemara asks: From where are these matters derived? Before answering this question, the Gemara cites another discussion as to why the halakha of misuse of consecrated property does not apply to blood. Ulla says: The verse states with regard to blood: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). “To you” indicates that it shall be yours; it is not the property of the Temple, so it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.
הכל
(3) דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא אָמַר קְרָא {ויקרא י״ז:י״א} לְכַפֵּר לְכַפָּרָה נְתַתִּיו וְלֹא לִמְעִילָה.
The school of Rabbi Yishmael similarly taught: The verse states: “To make atonement,” teaching that God is saying: I gave it for atonement, and not for the prohibition of misuse of consecrated property.
The school of Rabbi Yishmael similarly taught: The verse states: “To make atonement,” teaching that God is saying: I gave it for atonement, and not for the prohibition of misuse of consecrated property.
לכפר – ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז) לכפרה נתתיו בתורת קדשים ולא למעול בו לענין מעילה אין בו דין קדשים.
דבי [החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל תנא [שנה], אמר קרא [הכתוב]: ״לכפר״ (ויקרא יז, יא), להדגיש: לכפרה נתתיו ולא למעילה.
The school of Rabbi Yishmael similarly taught: The verse states: “To make atonement,” teaching that God is saying: I gave it for atonement, and not for the prohibition of misuse of consecrated property.
הכל
(4) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אָמַר קְרָא {ויקרא י״ז:י״א} הוּא הוּא לִפְנֵי כַּפָּרָה כִּלְאַחַר כַּפָּרָה מָה אַחַר כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף לִפְנֵי כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה.
Rabbi Yoḥanan says that this halakha is derived from the latter part of the verse, which states: “For it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11). The term “it is” teaches that the status of the blood remains as it is, i.e., it is before atonement as it is after atonement. As the Gemara will state, there is a principle that once the mitzva involving a consecrated item has been performed, the item is no longer subject to the prohibition of misuse of consecrated property. Accordingly, the term “it is” teaches that just as after atonement, i.e., after the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property, as the mitzva has already been performed, so too, before atonement, i.e., before the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.
Rabbi Yoḥanan says that this halakha is derived from the latter part of the verse, which states: “For it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11). The term “it is” teaches that the status of the blood remains as it is, i.e., it is before atonement as it is after atonement. As the Gemara will state, there is a principle that once the mitzva involving a consecrated item has been performed, the item is no longer subject to the prohibition of misuse of consecrated property. Accordingly, the term “it is” teaches that just as after atonement, i.e., after the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property, as the mitzva has already been performed, so too, before atonement, i.e., before the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.
הוא – דמו בנפשו הוא בהווייתו יהא.
הוא לפני כפרה כו׳ מה לאחר כפרה אין בו מעילה – דפשיטא לן כיון דנעשית מצותו אין מועלין בו דכיון דלית ביה תו צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה׳.
הוא לפני כפרה כלאחר כפרה – הקשה ר״ת דבמעילה פרק [ולד] חטאת (דף יב:) אמרינן המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו אלמא יש מעילה בדם ותירץ דהתם מחיים דלא שייכא כפרה אבל לאחר שחיטה אף לפני כפרה אין מועלין וא״ת דהתם תני (דף יב.) ומייתי בפרק כל שעה דם בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין וי״ל דמעילה דהתם דרבנן וא״ת א״כ בריש מעילה (מעילה ב:) דדחיק לאשכוחי מי איכא מעילה דרבנן לייתי מהך משנה ועוד קשה בסוף תמורה (דף לב:) גבי מקדיש עולה לבדק הבית דקאמר שמועלין בה שתי מעילות ופריך אי מדרבנן אמאי ב׳ מעילות מאי קשה הא איכא מעילה דדם שהיא דרבנן וכן בקדשים שמתו בריש מעילה (דף ב.) וי״ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה בדילי מיניה ובדם דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מיניה תקינו רבנן מעילה ובריש מעילה אקדשים ששחטן בדרום קאי דכמאן דחנקינון דמי ועל כה״ג דחיק לאתויי ראיה דתקון רבנן מעילה אע״ג דבדילי מינייהו (כמו) במתו ומייתי מרבי יוחנן דקדשים שמתו וה״ר חיים היה מפרש דיוצא לנחל קדרון מועלין דאורייתא שב״ד מקדשין אותו שלא יהנו ממנו בלא פדיון ודוחק הוא ועוד אכתי אמאי לא מייתי בריש מעילה מההיא דסוף התכלת (מנחות דף נב.) גבי אפר פרה דאמר שתי תקנות הוו מעיקרא תקינו בה מעילה ואין לומר דמעיקרא נמי היתה מעילה דאורייתא דתקון שיהיו ב״ד מקדשין אותו א״כ היאך היו מזין ועוד דבמעילה בריש ולד חטאת (דף יב.) דאמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן איכא מעילה ופריך מי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה ולבסוף אית ביה מעילה ולא והרי דם דתנן בתחילתו כו׳ ואי מעילה דנחל קדרון שבית דין מקדשין אותו מאי קושיא.
ר׳ יוחנן אמר, אמר קרא [הכתוב]: ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (ויקרא יז, יא), והמלה ״הוא״ יש בה הדגשה, לומר: הריהו נשאר כפי שהוא — הוא דינו לפני כפרה (זריקת הדם על המזבח) כלאחר כפרה: מה אחר כפרה אין בו מעילה, שכבר ניתן ממנו לגבוה, ונעשתה מצוותו, אף לפני כפרה אין בו מעילה.
Rabbi Yoḥanan says that this halakha is derived from the latter part of the verse, which states: “For it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11). The term “it is” teaches that the status of the blood remains as it is, i.e., it is before atonement as it is after atonement. As the Gemara will state, there is a principle that once the mitzva involving a consecrated item has been performed, the item is no longer subject to the prohibition of misuse of consecrated property. Accordingly, the term “it is” teaches that just as after atonement, i.e., after the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property, as the mitzva has already been performed, so too, before atonement, i.e., before the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.
הכל
(5) אֵימָא לְאַחַר כַּפָּרָה כְּלִפְנֵי כַּפָּרָה מָה לִפְנֵי כַּפָּרָה יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה אַף לְאַחַר כַּפָּרָה יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ.
The Gemara asks: But if the term “it is” teaches that the status of the blood remains the same before and after atonement, one can say just the opposite: It is after atonement as it is before atonement. Just as before atonement the blood is subject to the prohibition of misuse of consecrated property, so too after atonement it is subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The Gemara rejects this: This cannot be the case, as there is a principle: There is no item whose mitzva has been performed that is still subject to the prohibition of misusing consecrated property.
The Gemara asks: But if the term “it is” teaches that the status of the blood remains the same before and after atonement, one can say just the opposite: It is after atonement as it is before atonement. Just as before atonement the blood is subject to the prohibition of misuse of consecrated property, so too after atonement it is subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The Gemara rejects this: This cannot be the case, as there is a principle: There is no item whose mitzva has been performed that is still subject to the prohibition of misusing consecrated property.
אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו – וא״ת אדרבה לא נמעט לפני כפרה דאין לך [דבר] שלא נעשית מצותו שלא ימעלו ואע״ג דאיכא קדשים קלים היינו משום דלא איקרו קדשי ה׳ וי״ל דאשכחנן טובא דכותה דאין מועלין עד שעת מצותן תרומת הדשן ועגלה ערופה עד אחר ירידתה.
ומקשים: אימא [אמור] להיפך, לאחר כפרה יהיה דינו כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה, אף לאחר כפרה יש בו מעילה! ומשיבים: דבר זה אי אפשר לומר, כי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.
The Gemara asks: But if the term “it is” teaches that the status of the blood remains the same before and after atonement, one can say just the opposite: It is after atonement as it is before atonement. Just as before atonement the blood is subject to the prohibition of misuse of consecrated property, so too after atonement it is subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The Gemara rejects this: This cannot be the case, as there is a principle: There is no item whose mitzva has been performed that is still subject to the prohibition of misusing consecrated property.
הכל
(6) וְלָא וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן.
The Gemara asks: And is there no such case? But there is the mitzva of the removal of the ashes of offerings burned on the altar. Any benefit derived from them between their removal and their required burial constitutes misuse of consecrated property, despite the fact that their mitzva has already been performed.
The Gemara asks: And is there no such case? But there is the mitzva of the removal of the ashes of offerings burned on the altar. Any benefit derived from them between their removal and their required burial constitutes misuse of consecrated property, despite the fact that their mitzva has already been performed.
והרי תרומת הדשן – בכל יום חותה במחתה ותורם את הדשן מלא המחתה ממנה ונותן במזרחו של כבש כדכתיב ושמו משמע שם גניזתן ושם נבלע במקומן אלמא אסור בהנאה.
ולא והרי תרומת הדשן – והא דתנן במעילה פ׳ ולד חטאת (מעילה יא:) דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין היינו מזבח הזהב מן הקטרת שנשרף עליו והכא מזבח החיצון שהיה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותן במזרחו של כבש ומיהו בגמ׳ משמע התם דאף בחיצון אין מועלין דקאמר בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אלא פנימי מנא לן משמע דמושמו דריש דאין מועלין ובשמעתא אדרבה מושמו משמע ליה דמועלין וי״ל דמתני׳ דהתם משמע דלא מועלין בדישון הפנימי שהדישון מוציאו מידי מעילה אבל קודם דישון מועלין א״כ איכא מצוה לדשן ועל זה קאמר בשלמא חיצון דכתיב ושמו ולכך מצוה לדשן מ״מ אף לאחר הרמה איכא מעילה כדדרשינן בסוף תמורה (דף לד.) ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר אלא פנימי מנא לן דמצוה לדשן שאתה אומר שהדשן מוציאו מידי מעילה ומשני דאמר קרא והסיר את מוראתו והשליך אל מקום הדשן ובפ׳ שני דיומא בירושלמי משמע כן קצת דבעי ברישא מנלן דעבדינן דישון כלל בפנימי והדר בעי מנלן שהדישון אסור בהנאה ואם תאמר מוראה ונוצה ימעלו עד שיעשו מצותן שיושלכו אצל מזבח כדישון מזבח הפנימי ובתמורה (תמורה לד.) אמרינן עולת העוף שנתמצה דמה מוראה ונוצה יצאו מידי מעילה וי״ל שאני דישון מזבח הפנימי דהיינו מצותו אבל עולת העוף עבודת דם מתיר מוראה ונוצה וא״ת בקדושין (דף נה.) דאמר אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת הא איכא תרומת הדשן דלא נפיק לחולין ע״י מעילה כדמוכח בסוף תמורה וי״ל דהוי בכלל בהמה דהיינו כמו אימורים דלא נפיק לחולין.
ותוהים: ולא? וכי אין דבר כזה? והרי תרומת הדשן תרומה מדשן הקרבנות שנשרפו, שמצוה להניחה במקום מסויים אצל המזבח, והיא אסורה בהנאה ומועלים בה!
The Gemara asks: And is there no such case? But there is the mitzva of the removal of the ashes of offerings burned on the altar. Any benefit derived from them between their removal and their required burial constitutes misuse of consecrated property, despite the fact that their mitzva has already been performed.
הכל
(7) מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
The Gemara answers: The principle does not apply in that case, because the matter of the removal of the ashes and the matter of the priestly vestments, the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur, are both subject to the halakha that misuse of consecrated property applies to them even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And there is a principle: Any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases. Instead, they are considered exceptional instances that cannot serve as models for other cases.
The Gemara answers: The principle does not apply in that case, because the matter of the removal of the ashes and the matter of the priestly vestments, the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur, are both subject to the halakha that misuse of consecrated property applies to them even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And there is a principle: Any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases. Instead, they are considered exceptional instances that cannot serve as models for other cases.
ובגדי כהונה – ארבעה בגדים שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביוה״כ שאסור להשתמש בו עוד דכתיב ופשט את בגדי הבד וגו׳ והניחם שם ודרשינן מלמד שטעונין גניזה: פלוגתא דרבנן ורבי דוסא במס׳ יומא מייתי לה.
משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד – במעילה פ׳ ולד חטאת (מעילה יא:) מאריך יותר ומסקנא כדהכא.
ומשיבים: אין מקום ללמוד משם לכל דין אחר, משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ובגדי כהונה של כהן גדול ביום הכיפורים, שצריך לגונזם, ואסור להשתמש בהם לאחר שעבד בהם, שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר בתורה דין זה, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין לשאר דברים.
The Gemara answers: The principle does not apply in that case, because the matter of the removal of the ashes and the matter of the priestly vestments, the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur, are both subject to the halakha that misuse of consecrated property applies to them even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And there is a principle: Any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases. Instead, they are considered exceptional instances that cannot serve as models for other cases.
הכל
(8) הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי {ויקרא ט״ז:כ״ג} וְהִנִּיחָם שָׁם מְלַמֵּד אשֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה.
The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment.
The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment.
ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] שהכתוב ״ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם״ (ויקרא טז, כג) — מלמד שטעונין בגדי הכהונה גניזה, ולכן מועלים בהם.
The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment.
הכל
(9) אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא דְּאָמַר מוּתָּרוֹת הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן ליה״כ לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
But according to the opinion of Rabbi Dosa, who says that these priestly vestments are fit for an ordinary priest and do not require interment, provided that a High Priest does not use them on Yom Kippur in a different year, one does not misuse consecrated property by using them after their mitzva has been performed, and therefore what is there to say? In his opinion, the halakha of misuse of consecrated property after the performance of a mitzva applies only to the removal of ashes from the altar, not to the priestly vestments, which means it is stated in only a single case. Why, then, does this case not serve as a paradigm for other instances in the Torah?
But according to the opinion of Rabbi Dosa, who says that these priestly vestments are fit for an ordinary priest and do not require interment, provided that a High Priest does not use them on Yom Kippur in a different year, one does not misuse consecrated property by using them after their mitzva has been performed, and therefore what is there to say? In his opinion, the halakha of misuse of consecrated property after the performance of a mitzva applies only to the removal of ashes from the altar, not to the priestly vestments, which means it is stated in only a single case. Why, then, does this case not serve as a paradigm for other instances in the Torah?
אלא לר׳ דוסא שאמר: מותרות הן לכהן הדיוט (שהרי הם בגדי לבן, כבגדי כהן הדיוט), ומה שנאמר ״והניחם שם״ בא לומר ובלבד שלא ישתמש בהן כהן גדול ליום הכפורים אחר, ולשיטתו לא נאמרה בהם מעילה, ואם כן, אין כאן שני כתובים הבאים כאחד — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע, לדעת ר׳ יוחנן, לא נלמד מתרומת הדשן שיש מעילה בדם לאחר שנעשית מצוותו?
But according to the opinion of Rabbi Dosa, who says that these priestly vestments are fit for an ordinary priest and do not require interment, provided that a High Priest does not use them on Yom Kippur in a different year, one does not misuse consecrated property by using them after their mitzva has been performed, and therefore what is there to say? In his opinion, the halakha of misuse of consecrated property after the performance of a mitzva applies only to the removal of ashes from the altar, not to the priestly vestments, which means it is stated in only a single case. Why, then, does this case not serve as a paradigm for other instances in the Torah?
הכל
(10) מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
The Gemara responds: It is because the cases of the removal of the ashes and the halakha of the heifer whose neck is broken are two verses that come as one, as it is prohibited to derive benefit from either of them even after their mitzva is completed, and any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases.
The Gemara responds: It is because the cases of the removal of the ashes and the halakha of the heifer whose neck is broken are two verses that come as one, as it is prohibited to derive benefit from either of them even after their mitzva is completed, and any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases.
עגלה ערופה – פי׳ רש״י מוערפו שם נ״ל בפ״ק דכריתות (דף ו.) והאי דנ׳ל בפ׳ אין מעמידין (ע״ז דף כט:) מדכתיב בה כפרה כקדשים י״ל דשם צריך לאסור לאחר עריפה שלא לומר אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.
ומשיבים: משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה שמועלים בה לאחר עריפתה, שני כתובין הבאין כאחד בענין זה, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
The Gemara responds: It is because the cases of the removal of the ashes and the halakha of the heifer whose neck is broken are two verses that come as one, as it is prohibited to derive benefit from either of them even after their mitzva is completed, and any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases.
הכל
(11) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara challenges this from a different angle: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to apply to other cases, what is there to say?
The Gemara challenges this from a different angle: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to apply to other cases, what is there to say?
אין מלמדין – וכיון דלא ילפינן ולא מייתי ראיה מינייהו האי קרא נמי הואיל ואיכא למדרשיה איפכא לא תדרשיה הכי.
ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
The Gemara challenges this from a different angle: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to apply to other cases, what is there to say?
הכל
(12) תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי הָכָא כְּתִיב {דברים כ״א:ו׳} הָעֲרוּפָה וְהָתָם כְּתִיב {ויקרא ו׳:ג׳} וְשָׂמוֹ.
The Gemara answers: Two exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. Here, with regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6), and this superfluous description teaches that this halakha, that the prohibition of misuse of consecrated property is in effect even after the performance of a mitzva, applies solely to this case and should not be extended to others. And there, with regard to the removal of ashes, it is written: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), indicating that this halakha applies to “it,” and nothing else.
The Gemara answers: Two exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. Here, with regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6), and this superfluous description teaches that this halakha, that the prohibition of misuse of consecrated property is in effect even after the performance of a mitzva, applies solely to this case and should not be extended to others. And there, with regard to the removal of ashes, it is written: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), indicating that this halakha applies to “it,” and nothing else.
מיעוטי כתיבי – לומר שאין למדין מהן.
הערופה – זו ולא אחרת כזו.
ושמו – מדהוה ליה למכתב ושם וכתיב ושמו לזה ולא לאחר.
ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בענין זה, הכא כתיב [כאן, בעגלה, נאמר]: ״העגלה הערופה״ (דברים כא, ו), להדגיש שדין זה הוא רק במקרה זה, והתם כתיב [ושם, בתרומת הדשן, נאמר]: ״ושמו״ (ויקרא ו, ג) רק אותו בלבד, ולא אחר כיוצא בו.
The Gemara answers: Two exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. Here, with regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6), and this superfluous description teaches that this halakha, that the prohibition of misuse of consecrated property is in effect even after the performance of a mitzva, applies solely to this case and should not be extended to others. And there, with regard to the removal of ashes, it is written: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), indicating that this halakha applies to “it,” and nothing else.
הכל
(13) וּתְלָתָא קְרָאֵי בְּדָם לְמָה לִי.
The Gemara asks: And why do I need these three verses stated with regard to blood, from which it is derived that the prohibition of misuse of consecrated property does not apply to blood? The reference is to the three terms specified earlier, in the expositions of Ulla, the school of Rabbi Yishmael, and Rabbi Yoḥanan, from the verse: “I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls, for it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11).
The Gemara asks: And why do I need these three verses stated with regard to blood, from which it is derived that the prohibition of misuse of consecrated property does not apply to blood? The reference is to the three terms specified earlier, in the expositions of Ulla, the school of Rabbi Yishmael, and Rabbi Yoḥanan, from the verse: “I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls, for it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11).
עד כאן הדיון בדברי ר׳ יוחנן, ומעתה יש לשאול: ותלתא קראי [ושלושה מקראות] בדם, שדייקו מהם שאין בו מעילה, למה לי?
The Gemara asks: And why do I need these three verses stated with regard to blood, from which it is derived that the prohibition of misuse of consecrated property does not apply to blood? The reference is to the three terms specified earlier, in the expositions of Ulla, the school of Rabbi Yishmael, and Rabbi Yoḥanan, from the verse: “I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls, for it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11).
הכל
(14) לְמַעוֹטֵי מִמְּעִילָה מִנּוֹתָר וּמִטּוּמְאָה.
The Gemara answers: One of those terms serves to exclude the blood from the prohibition of misuse of consecrated property. Another phrase serves to exclude blood from the prohibition of notar. If one consumed leftover blood, he is not liable for consuming notar. Rather, he is liable for violating only the prohibition against consuming blood. And the last phrase serves to exclude it from the prohibition of ritual impurity. If one consumed this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for consuming blood, but not on account of consuming consecrated food while ritually impure.
The Gemara answers: One of those terms serves to exclude the blood from the prohibition of misuse of consecrated property. Another phrase serves to exclude blood from the prohibition of notar. If one consumed leftover blood, he is not liable for consuming notar. Rather, he is liable for violating only the prohibition against consuming blood. And the last phrase serves to exclude it from the prohibition of ritual impurity. If one consumed this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for consuming blood, but not on account of consuming consecrated food while ritually impure.
למעוטי מנותר – לכם כשאר חולין ולא כקדשים לכפר לכפרה נתתיו כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים אלא כחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה והוא למעוטי ממעילה כדאמרן.
The Gemara answers: One of those terms serves to exclude the blood from the prohibition of misuse of consecrated property. Another phrase serves to exclude blood from the prohibition of notar. If one consumed leftover blood, he is not liable for consuming notar. Rather, he is liable for violating only the prohibition against consuming blood. And the last phrase serves to exclude it from the prohibition of ritual impurity. If one consumed this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for consuming blood, but not on account of consuming consecrated food while ritually impure.
הכל
(15) אֲבָל פִּיגּוּל לָא צְרִיךְ קְרָא דִּתְנַן כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְדָם גּוּפֵיהּ מַתִּיר הוּא.
But no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul, because this is already derived from another source, as we learned in the mishna (43a): With regard to any item that has permitting factors, either for consumption by a person or for burning on the altar, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul. The permitting factor itself is not subject to piggul. And consequently, piggul does not apply to blood itself, as it renders the offering permitted for human consumption or for the altar.
But no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul, because this is already derived from another source, as we learned in the mishna (43a): With regard to any item that has permitting factors, either for consumption by a person or for burning on the altar, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul. The permitting factor itself is not subject to piggul. And consequently, piggul does not apply to blood itself, as it renders the offering permitted for human consumption or for the altar.
ומעירים: אבל פיגול שאינו שייך בדם לא צריך קרא [מקרא מיותר], דתנן [ששנינו במשנה] לעיל: כל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח — חייבין עליו משום פיגול, ודם גופיה [עצמו] מתיר הוא, ואין לו מתיר, ולכן אין בו פיגול.
But no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul, because this is already derived from another source, as we learned in the mishna (43a): With regard to any item that has permitting factors, either for consumption by a person or for burning on the altar, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul. The permitting factor itself is not subject to piggul. And consequently, piggul does not apply to blood itself, as it renders the offering permitted for human consumption or for the altar.
הכל
(16) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁלֹשָׁה כָּרֵיתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה
§ Rabbi Yoḥanan says: Why do I need three mentions of karet with regard to one who eats peace offerings in a state of ritual impurity? The three verses are: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off [venikhreta] from his people” (Leviticus 7:20); “And when anyone shall touch any impure item, whether it is the impurity of man, or an impure animal, or any unclean detestable thing, and eat of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:21); and: “Whoever he is of all your seed among your generations that approaches the sacred items, which the children of Israel consecrate to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from before Me; I am the Lord” (Leviticus 22:3).
§ Rabbi Yoḥanan says: Why do I need three mentions of karet with regard to one who eats peace offerings in a state of ritual impurity? The three verses are: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off [venikhreta] from his people” (Leviticus 7:20); “And when anyone shall touch any impure item, whether it is the impurity of man, or an impure animal, or any unclean detestable thing, and eat of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:21); and: “Whoever he is of all your seed among your generations that approaches the sacred items, which the children of Israel consecrate to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from before Me; I am the Lord” (Leviticus 22:3).
חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה – תימה לנותר וטומאה סגי בחד מיעוט דילפינן מהדדי חילול חילול ואף לקולא כדלעיל גבי קדשי עובדי כוכבים וי״ל דמוקמינא מיעוטא בנותר דוקא אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע״ג דאין בהן פיגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם.
ב במשנה הובאה מחלוקת בענין דין טומאה בקדשים שאינם נאכלים. ומביאים בענין זה מה שאמר ר׳ יוחנן: שלשה כריתות שנאמרו בשלמים למי שאוכלם בטומאה (ויקרא ז, כ. ז, כא. כב, ג), למה?
§ Rabbi Yoḥanan says: Why do I need three mentions of karet with regard to one who eats peace offerings in a state of ritual impurity? The three verses are: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off [venikhreta] from his people” (Leviticus 7:20); “And when anyone shall touch any impure item, whether it is the impurity of man, or an impure animal, or any unclean detestable thing, and eat of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:21); and: “Whoever he is of all your seed among your generations that approaches the sacred items, which the children of Israel consecrate to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from before Me; I am the Lord” (Leviticus 22:3).
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
זבחים מו. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה זבחים מו. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רש"י זבחים מו., תוספות זבחים מו., גליון הש"ס לרע"א זבחים מו., פירוש הרב שטיינזלץ זבחים מו., אסופת מאמרים זבחים מו.
Zevachim 46a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Zevachim 46a, Rashi Zevachim 46a, Tosafot Zevachim 46a, Gilyon HaShas Zevachim 46a, Steinsaltz Commentary Zevachim 46a, Collected Articles Zevachim 46a