מספקא ליה לשמואל האי ולא תהיה כבר – פירשתיה בפי׳ הבא על יבמתו לדעת רש״י ז״ל גם כדעת ר״ת ז״ל והעיקר כפי׳ ר״ת ז״ל דלכולי עלמא איכא לאו ביבמה וכדקאמ׳ לעיל בהדיא חייבי לאוין אלא ה״ק מספקא ליה הא דנקיט קרא לישנא דלא תהיה אי לישנא דלאו בלחוד הוה כדכתיב לא יהי קדש מבני ישראל או לישנא דהוייה וקדושי׳ הוא ועל לשון זה הוא דמספקא ליה דאלו עיקר המקרא פשוט הוא דהוי לאו ואזהר׳ והלכתא כשמואל כדפסק אמימר.

אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה – פירוש רש״י זכרונו לברכה בנשואי׳ שנשאת לאחר על פי עד א׳ או על פי שני עדים ונראה שהוצרך לפרש כן דאי כשנתקדש בלחוד היכי קרי ליה חוטא דהא אמרי לה לעיל דבקדושין לא עבדא איסור אלא כשנשאת או כשנתקדש׳ שלא ברשות כלל ובזדון גמור דא״כ זונ׳ גמור׳ לא הוה ס״ד כלל שתהא מותרת לאותו נכרי בשום צד מחזקי׳ ידי עוברי עביר׳ ושיהא חוטא נשכר אלא ודאי כשנשאת בעד אחד ואפ״ה פרכי׳ דליכא למשריי׳ דא״כ מצינו חוטא נשכר כי זה חוטא הוא כיון דלא דייק ואנסיב וכדאמרי׳ לעיל רישא דעבדא איסורה ואף כשני עדים נמי חשיב למ״ד שלא ברשות ג״כ אסור׳ לחזור לו.

אלא אם היה יבמ׳ ישראל נותן לה גט והותר׳ לו – פי׳ ואף על פי שנשאת לו דליבם גופיה לא קנסי׳ מפני שנשאת שלא כדין דשמא משום דסניא ליבם עשתה ולפיכך תחזור לו ולית ליה דרב המנונא דאמר יבמה שזינתה אסור ליבמ׳ כדפרש״י ז״ל ורב אשי דלעיל לית ליה דרב המנונא והקשו עליו כיון דמן הנשואין הוא אסור לחזור לו דמחלפי באשה שהלך בעל׳ למ״ה כדאמר בסמוך וכדתני׳ בהדיא בפ׳ הזורק כל העריות שאמר צרותיהן מותרות וכו׳ תצא מזה ומזה ואמרי׳ בחד לישנ׳ נשאו אין זינו לו ודלא כדרב המנונא וטעמא דנישאו משום דמחלפי באשה שהלך בעלה למ״ה וזו ודאי קושי׳ גדולה עליו ז״ל והוא תימא גדול היאך נעלמה ממנו.

(92a:17) אבל נראה שסברתו ז״ל סובר דרב אשי ס״ל כלישנא קמא דהתם דפריק מתני׳ נשאו וה״ה לזינו מדרב המנונא אבל למאן דלית ליה דרב המנונא כיון דבזנות שריא לא גזרו בנשואין ולא חייש׳ דמחלפה באשה שהלך בעלה למ״ה דהתם איסור מיתת ב״ד ואסורה בזנות והכא איסור לאו ואפי׳ בזנות גמור שריא ליה ולא מחמרינן בנשואין טפי מזנות והגאוני׳ פירוש ז״ל דהכא כשנתקדשה בלחוד ובמזידה גמורה שנתקדש׳ בלא שום עדות וא״ה קס״ד שאם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא למקדש כיון דלא עביד איסור הביאה ולא כנס׳ לחופה וכדחזינן גבי אשת איש שהלך בעלה למ״ה שנתקדשה שהיא מותרת לחזור לו וה״ה דשריא למקד׳ ופרכי׳ דא״כ מצינו חוטא נשכר כיון דבלא שום עדות קדשה חוטא הוא ולא דמי למתני׳ שנתקדשה ברשות שהיא שוגג או קרוב לאונס ולא קנסינן ליה אבל הכא אפי׳ בקדושי׳ חשבי׳ ליה חוטא וקנסי׳ ליה אלא ה״ק אם יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו כלומר שחוזרת ליבם ואף על פי שנתקדשה במזיד דלמקדש הוא דקנסינן אבל ליבם לא קנסי׳ כיון דליכא אלא קדושי׳ וכ״פ הראב״ד ז״ל דהקמ״ל שאף על פי שנתקדשה במזיד הותרה ליבם אבל למקדש לא שריא ליה לעולם וכדברי הגאון ז״ל וכהרמב״ם ז״ל.

ואומר ר״ת ז״ל שכן פי׳ כשנתקדשה אלא שהוא ז״ל פי׳ אם רצה לחלוץ לה מותרת למקדש ואנן לא מתמהינן אלא משום דקאמר חולץ לה דמשמע שכופי׳ אותו לחלוץ ואינו מחוור דא״כ למה הוצרכו לפלוגי אוקמתא אחרת שהוא הפך הראשונה נימא דה״ק אם היה יבמה כהן וחלץ לא הותרה לו פי׳ למקדש אלא ודאי דליבם ליכא שריותא כלל כשנתקדשה במזיד וכל שנשאת אף בעד א׳ דעת הגאוני׳ והתוס׳ וכל הפרשנים ז״ל שתצא מזה ומזה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למ״ה כדלקמן וכלישנא בתרא בפ׳ הזורק ואפי׳ כשיש לה בנים מן הנושא דהא על מתני׳ דכל העריות מייתי לה וקתני הולד ממזר מזה ומזה וע״כ ל״פ רבנן אלא שאין הולד ממזר אבל בשאר דברים מודים וכדאמרי׳ עלה אבל חכמי׳ אומרים אין ממזר מיבמה הא בשאר דברים מודים וכן כתב רב אלפסי ז״ל והביא ראיה מן הירושלמי דגרסי׳ הכא ובפ׳ הזורק יבמה שנשאת בלא חליצה ר׳ ירמיה אומר זה חולץ וזה מייבם ור׳ יוחנן אמר תצא ור׳ אמ׳ תצא ואמר רב זכינא מתני׳ מסייע לר׳ יוחנן הכונס את יבמתו והלכ׳ צרתה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה וי״ג דבר בה והא מתני׳ כשיש לה בנים היא דקתני והולד ממזר מזה ומזה שמעי׳ מינה דאפי׳ יש לה בנים א״ר יוחנן תצא מדאמרי׳ מתני׳ מסייע ליה ואסיקנא אלא דברי ר׳ מאיר שאמר משום ר״ע רביה אבל וחכמים אומרי׳ אין ממזר מיבמה הא לצאת מזה ומזה ד״ה תצא ואמר ר׳ יוחנן תצא ואסיקנא דהלכה כר׳ יוחנן ור׳ יוסי שאל לר׳ פנחס היאך סבר א״ל כר׳ ירמיה א״ל חזור בך ואי לא כתיבנ׳ עלך זקן ממרא וליתנהו לדברי מר ודאי שכת׳ שאם היו לה בנים ממנה לא תצא ולאו מילי דסברא נינהו דאי איתנהו לא הוה שתיק גמרא מינייהו ע״כ דברי רבי׳ ז״ל וכן הסכימו כל הפוסקים ובודאי דהכי מסתבר דכיון דטעמ׳ דאסרי׳ ביבמה שנשאת היינו משו׳ דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינות הים דכות׳ ממש עבדינן לה והתם אפי׳ כשיש לה בנים תצא דכיון דמדמי לה לההיא אם אתה אומר בכאן שאם יש לה בנים לא תצא אמרו כן בההיא דהתם ומיבטלי תקנת חכמים וגזירתם ואלו היו מחלקי׳ בין יש לה לשאין לה בנים היו מפרשים כן בגמרא בכל דוכת׳ וכן נראה מהא דרב אשי דקאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה ושרי׳ לה ופרכינן איתגורי איתגר ואצטרכינן לה פירוק׳ לגמרי ואמאי נשבקי כפשט׳ ונימא דמיירי כשיש לה בנים שלא תצא כיון דלא חזיא ליבמה מיהת דהא רש״י ז״ל בנשואי׳ מפרש לה ואפשר הוא שיש לה בנים ואף הגאוני׳ ז״ל לא פרשוה בקדושי׳ אלא משום אוקמתא בתרייתא אלא ודאי שאין לנו שום דרך להתיר׳ למי שנשאת לו ואפי׳ כשנשאה לו ברשות ב״ד ואפילו יש לה בנים שאלו הוה כן הוה מוקמינן לה בהכי ולא מתהפכה ליה בגוונ׳ אחרי׳ וכל שאפש׳ לקיומי לישנ׳ קמ׳ מקיים והכי אורח׳ דתלמודא גם הראיה שהבי׳ רב אלפס ז״ל מן הירושלמי ראיה גמורה היא מדקאמ׳ הא לצאת תצא וסתמא קאמר ואפי׳ יש לה בנים כדאית׳ במתני׳ דאי לא ה״ל למימר הא לצאת תצא כשאין לה בנים ור׳ יוחנן ודאי אפילו כשנשא׳ ברשות ב״ד מדק׳ מסייע ליה ממתני׳ דהכונס דמיירי כשנשאת ברשות ולא עוד אלא דאלו כשנשאת במזיד היאך יאמר ר׳ ירמיה זה חולץ וזה מקיים וכי יהא חוט׳ נשכר מפני שיש לו בנים אל׳ ודאי כשנשאת ברשות פליגי והיינו דמסייע לר׳ יוחנן ממתני׳ דהאונס דאפי׳ בהא לצאת תצא מ״מ וכ״ת וכיון שנשאת ברשות ב״ד אין איסור על הבעל אלא משום גזירה דמחלפי באשה שהלך בעלה למ״ה והיא גופ׳ קנס׳ דרבנן שעשאו׳ כמזידה והחמירו בסופ׳ כדי להקל בתחלתה היאך נחמיר כ״כ ולא ניחוש ללעז בנים שחוששי׳ לו כ״מ כל מה דאפשר י״ל שכל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזרותיהם ותקנותיהם דאי לא הא לא קיימי הא כלל וכמו שהקלו באשה שהלך בעלה למ״ה משום עגונ׳ יחייבו להחמיר וליגזור כל הגזירות הללו והנר׳ לפום סוגיין דהכ׳ ופ׳ הזורק שלא הוצרכו לתת טעם ביבמ׳ שנשאת משו׳ דמתחלפה באשה שהלך בעלה למ״ה אלא לענין מה שאמרו שתהא אסורה על היב׳ שלא חטא ולבטל ממנו מצות יבמין ואפי׳ למ״ד מצות ייבם קודם אבל לאוסרה על מי שנשאת לו בלאו הא נמי ראוי לקנסה כדי שלא יהא חוט׳ נשכר וכדלקמן דלא דייק׳ ומינסב׳ ואולי עשתה כן לפרוק מעליה עול הייב׳ דסניי׳ ליה׳ ולא דייק׳ וכדקא מסקי׳ לקמן בעד א׳ ובדבר זה אין לחוש ללעז בני׳ דמאי לעז בנים איכא שאינו כדין הא ודאי בין שיוציא בין שיקיים חייבי לאוין הם ולא חששו ללעז בנים במקום שיבא להוסיף עליהם איסור גמור בהם כההיא דגיטין פסולי׳ ודכוות׳ וזה ברור בכ״מ מעתה כל שנשאת בין ברשות ב״ד בין במזיד גמור תצא מן הבעל ואפי׳ יש לה בנים ואסורה ג״כ על היבם אף על פי שהוא ישראל משום גזירה דמחלפא באשה שהלך בעלה למ״ה אבל אם נתקדש׳ בלבד אם במזיד עשו אסורה למקדש לגמרי ואפ״ה רצה הבעל לחלוץ מותר ליבם ואם נתקדשה בשוגג מותרות לשניהם ואם רצה יבם חולץ לה ומות׳ למקדש וכן אם היה יבם כהן חולץ לה ושריא ליה וא״ת א״כ כי מתמהי איתגורי איתגר נוקמא כשנתקדשה ברשות י״ל דא״כ מאי קמ״ל פשיטא דהא מתניתין היא אפי׳ באשת איש שמותרת לחזור לו וכל שמותרת לבעל משום דלא עבדא שום איסור׳ ושום זדון מותרת תהיה למקדש דליכא למקנסיה בהכי ואפילו תימא דהתם מותרת לחזור לו אבל למקדש אסורה לו כדסברי קצת מרז״ל התם הוא משום חומרא דאשת איש לעשות גדר שלא תנשא לו אבל ביבמה לא יקנסו כולי האי כיון שעשתה בשוגג או קרוב לאונס זהו הנר׳ לי בדינים אלו וכן קבלתי ממור״י ז״ל בעיקר הדינים גם מורי הרשב״א ז״ל כך הסכים אבל ראיתי לחכם הגדול הר׳ דן ז״ל שהיה מקל בדברי רב יהודאי ז״ל להתיר למי שנשאת כשיש לה בנים ממנו וקא מעייל נפשיה בשנויי דחיקי והנם כתובי׳ על ספר תשובות שלי בס״ד.

(ה) אימא קדושי׳ ונשואי׳ אין בה – פי׳ להצריכה גט ונ״ל דלפום האי תירוצא בעא לומר דמימ׳ דרב בתמיה היא וכי קדושין אין בה ויהיו בה נשואין וכההיא דכתיב׳ בפ׳ המוכר את הבית גבי סנטר מכור אקולמ׳ אינו מכור ואחרינתי כיוצא בה.

נשואין יש בה בזנות – פי׳ לאוסרה עליהם כדרב המנונ׳ וק״ל אמאי נקט נשואי כיון שאינו אסור אלא בזנות יש לומר דלישנא מעליא נקט והכא בנשואים במזיד קאמר שיהא זנות גמורה א״נ דלרב המנונא כיון דבזנות אסורה ועביד לה כערוה ה״ה דאסר לה בנשואי׳ גזרה אטו זנות וכדעבדינן לרבנן באשה שהלך בעלה למדינת הים שעשו נשואים שלא בזנות וכדאמרי׳ בפ׳ הזורק נשאו וה״ה לזינו וכדרב המנונא דנקט תנא נשאו ללישנא מעליא ומשום דנשואין חשובי׳ כזנות בענין זה כנ״ל.

איבעית אימא לעולם כדקאמרי׳ מעיקר׳ נשואין יש בה דמחלפא באשה שהל׳ בעלה למדינת הים – פי׳ לעולם לית לן דרב המנונא ובזנות שריא ליבם כיון דזנו׳ לא גזרי בה אטו זנות דאשת איש אבל בנשואין אסרי לה אפי׳ על היבם גזיר׳ דמחלפ׳ באשה שהלך וכו׳ דאי לא הא לא קיימא הא וכדפרי׳ לעיל ונראים הדברי׳ דכי ל״ל דרב המנונא היינו לאוסרה על היבם שלא חטא אבל על הבעל אסרינן לה משום קנסא ומדאמרינן הכא דמיחלפא באשה שהלך בעלה שמעי׳ דאמטולתא דאשה בעלמא הוא דאסורה דאלו מטעמא דנפשה שרו והכי מוכח האי לישנא בהדיא ושמעי׳ מנה דבאשה בעלמא לית׳ לטעמא דאמר רב הונא לעיל שמא יאמרו גרש זה ונשא את זה וכו׳ דא״כ הכא נמי הא עבדא איסורה ונקנסה לומר שמא יאמרו חלץ זה ונשא את זה ונמצא זה מחזיר חלוצתו ויקים ליה באשר לא יבנה אלא ודאי דההוא טעמא אידחי ולא כדפרש״י זכרונו לברכה שפירוש למעלה ובפרק הזורק על מתניתין דכל עריות שאמרו וכו׳ והא דרב אמסקנה קאי כשנשאת בעד א׳ דאי במזיד גמור׳ זנות בעלמא הוא ולית השתא דרב המנונא ואי כשנשאת בעדים הא סבר רב דאפ׳ אשה בעלמא מותר לחזור לו כדפסק לעיל אלא ודאי כדאמרן ושמעי׳ מינה דס״ל לרב דעד א׳ נאמן ביבמה שתנש׳ לשוק וכדפסקו רבוותא ז״ל וכדבעי׳ למימר בס״ד והק׳ בתוס׳ היאך איפשר לומר דרב לית ליה דרב המנונא דהא ס״ל דאין קדושי׳ בערוה ובמ׳ סוטה פ׳ היה מביא אמרינן דהא תנן שומרת יבם וכנוסה דמשמע דשומרת יבם שזנתה אסורה לייבם היינו תנא דר״ע דסבר שאין קדושי׳ תופס׳ ביבמ׳ ומשוה לה כערוה.

והנכון בזה דהתם לאו משום דלא תפסי בה קדושי׳ בלחוד משו׳ לה כערוה לההוא תנא דר״ע אלא משום דמשוה לי׳ ולד ממנה ממזר כדין אשת איש דסבר כר״ע בחייבי לאוין ולרב אין ממזר מיבמה ואע״ג דלא תפסי בה קדושי׳ ורב ס״ל אליבא דהלכת׳ שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיתות ב״ד ומיהו י״ל דלית ליה דרב המנונ׳ בהאי פירוקא בתרא דהכא ומי׳ רב המנונא אפי׳ לרבנן דלא משוי ממזר מיבמ׳ ולית להו דר״ע כלל ואפילו בתפיסת קדושי׳ הוא סבר דשומרת יבם כיון דאגידא ביה במקום בעל קאי ודינה עם היבם כדינה עם הבעל לאוסרה עליו בזנות ולית הלכת׳ כוותיה דהא בלישנא בתרא דהכא רב לית ליה דרב המנונא ובמ׳ סוטה דחינן לה מדרבנן ובפ׳ הזורק בלישנא בתרא דחינן לה נמי וכן פי׳ גדולי הפוסקי׳ ז״ל.

א״ר אמי בחבור׳ נמנו וגמרו וכו׳ – אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותי פרש״י ז״ל דאי לאו דידי הות אמרת דאע״ג דאלו בעי לקדושה שיחולו הקדושי׳ לאחר חליצה וק״ל מ״ש מהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל׳ יום שהיא מקודשת כל זמן שלא חזר בה לד״ה ואף על פי שנתאכלו המעות כדאיתא בפ״ק דקדושי׳ וי״ל דשאני הכא דאישתני גופא בנתיי׳ להתגייר או להשתחרר או לצא׳ לשוק.

ה״א מתני׳ ר״ע היא – פי׳ דהא דקתני לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אליבא דר״ע בלחוד הוא.