ונוהגין – תרומה ובכורים בשאר שני שבוע בכל שנות השמיטה אבל מעשר שני אין נוהג בג׳ ובו׳.
(1) 
וְנוֹהֲגִין בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ וְאֵין לָהֶם פִּדְיוֹן מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .
וְנוֹהֲגִין בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ וְאֵין לָהֶם פִּדְיוֹן מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר Teruma and first fruits apply in all the years of the seven-year Sabbatical cycle, including the third and the sixth years, and they do not have the possibility of redemption, as once they are sanctified they may not be redeemed and rendered non-sacred. This is not the case with regard to second tithe, which applies only in the first, second, fourth, and fifth years of the cycle and which can be redeemed. The Gemara concludes: Learn from here that the tanna did not list all of the differences between second tithe and teruma.
מעשר ראשון אינו כדין מעשר שני כלל וערל מותר בו אבל מעשר בהמה ערל אסור בו בפירוש אמרו ערל אסור בשני מעשרות אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ר״ל מעשר שני מעתה לא סוף דבר בערל הגמור אלא אף כל שנשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה אינו אוכל לא בתרומה ולא בפסח ולא בקדשים ומעשר בהמה בכללם ולא במעשר שני:
אונן אסור במעשר ומותר בתרומה כמו שביארנו וכן מותר במעשה פרה אדומה שהרי אינה אלא קדשי הבית טבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר כמו שביארנו וכן מותר בפרה מחוסר כפורים כגון זב ומצורע שטבלו והעריבו שמשן ולא הביאו כפרתם מותר בתרומה ובמעשר ובפרה ולמדת שטבול יום הכשר בפרה לא סוף דבר טבול יום דמת ושרץ שאין מביאין כפרה ואינם מחוסרי כפורים אלא אף טבול יום של זב ומצורע שהם מחוסרי כפרה ומה שאמרו בבריתא זו שמחוסר כפורים אסור בפרה אין הלכה כן ועל דעת יחיד נאמרה שכך שנינו שרפה אונן ומחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה והלכה כתנא קמא וערל כבר ביארנו שמותר במעשה פרה ויש בסוגיא זו נסחאות הרבה ולענין פסק אתה צריך להמשיכן לדעת שכתבנו ואין צורך להודעת ביאורם שכלם דברים פשוטים הם:
פסח אסור להותיר ממנו עד בקר ואם הותיר עובר בלאו אלא שאינו לוקה עליו שהרי ניתק לעשה של שריפה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו וכן שאין בו מעשה ומכל מקום אינו שורפו עד בקר שני שהרי בקר ראשון יום טוב הוא ואין שורפין קדשים ביום טוב:
מעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ושתיה והסיכה בכלל שתיה כמו שביארנו אבל ליקח ממנו שאר צרכיו אסור אפילו לדבר מצוה כגון ליקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ואין צריך לומר לחי דומיא דמת כגון ליקח לו בגדים וחלוק או טלית שנאמר לא נתתי ממנו ודרשו בו ממנו מגופו כלומר דוקא בדבר שיש בו קיום לגוף כגון אכילה ושתיה וסיכה ויש מפרשים מגופו מן השמן עצמו וגדולי המחברים כתבו שאם הוציאו לדבר מצוה אוכל כנגדו בתורת מעשר ומעשר שני שניטמא כבר ביארנו שאפילו להדליק בו את הנר אסור עד שיפדה ואם כן אף בסיכה אסור שהרי יכול לפדותו ומה שאמרו כאן מנין למעשר שני שניטמא שמותר לסוכו אם הוא שמן שנאמר לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זהו דבר ששוה לחיים ולמתים זו סיכה לא נאמרה אלא בניטמא בירושלם ולדעת האומר שאין בו פדיה הא ניטמא חוץ לירושלם יפדנו ולמה יסוך בלא פדיון ואם כן לענין פסק כבר ביארנו במציעא פרק הזהב שאפילו ניטמא בירושלם בר פדיה הוא ואחר שכן היאך יסוך אחר שיש לו תקנה בפדיון ואף כשפדה וחלל אינו קונה בדמיו אלא דברים הראויים לאכילה ושתיה וסיכה:
זה שביארנו במשנתנו שכהן טמא אסור בתרומה כך למדוה מן המקרא דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ודרשו בקדשים אלו שהם תרומה מדכתיב מזרע אהרן אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן ר״ל שזכרים ונקבות אוכלין בו הוי אומר זו תרומה שהרי קדשים אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה ושמא תאמר והלא חזה ושוק נאכלים אף לנקבות כדכתיב בהו אתה ובניך ובנותיך ויש לך לדון להעמיד את המקרא בחזה ושוק שלא ליאכל בטומאה כשאר קדשים הא תרומה תהא מותרת לאכילה בטומאה אינו כן שחזה ושוק יש לך נקבה כהנת שאינה אוכלת בהם והיא בת כהן הנשאת לישראל שנתאלמנה או נתגרשה ואין לה זרע שנאמר בה ושבה אל בית אביה כנעוריה וכבר ביארנו (יבמות ס״ח:) שאינה חוזרת לחזה ושוק אבל תרומה אין לך נקבה כהנת שלא תאכל בה ואי משום חללה חללה אינה קרויה זרעו של אהרן ואי משום נבעלה לפסול לה אע״פ שאינה חללה שאין חללה אלא מאיסור כהונה ונפסלה מן הכהונה ומן התרומה אף זו לענין שאינה קרויה זרעו של אהרן כחללה היא:
תרומה נמי אינה בחללה – פי׳ כל שנבעל׳ לפסול לה שנתחלל׳ מתרומ׳ וכהונה קריא השתא חללה ולא דייקי בלישנא ועל כלהו משנינן דלאו זרעא דאהרן חשיבי כיון שנתחללו דאס״ד דבחלל׳ שנולדה מפסולי כהונה דיקא בחללה דאורית׳ פרכי׳ ומשנינן תקשי לן אכתי דהא אינה נבעלה לפסול לה שהוא זר אצלה מעיקרא שנפסלה מן התרומה אלא ודאי כדאמרן.
שכן מחפ״ז – פי׳ מיתה חומש פדיון זרות שאינם במעשר ולא נקט שעולה בא׳ ומאתים וטעונה רחיצת ידים ורגלים מה שאין כן במעשר משום דחומרי דרבנן לא נקיט וכדפרי׳ לעיל וא״ת אמאי לא נקט שנוהגת בשאר שני שבוע משא״כ במעשר וי״ל דהכא גבי חומרי לא נקיט אלא חומרי שבגופא לאחר שהיא תרומ׳ כנ״ל. אדרבה מעשר עדיף שכן בכלל שאסור לבער מהם בטומאה וכדפרש״י ז״ל.
וגיורת ושפחה בני מיכל בתרומה נינהו – פי׳ קושיין מגיורת לרבנן שהיא פסולה אף לב״ה דאי לא הוה אכלה מחמת בעלה כהן וקושיין משפחה משוחררת דאי לא הוה אכלה בטבילת גרים.
והביכורים נוהגין בשאר שני שבוע, כלומר, בכל השנים של מחזור השמיטה, ואילו מעשר שני אינו נוהג בשנה השלישית והשישית של השמיטה. ואין להם פדיון, מה שאין כן במעשר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] ששנה ושייר.
Teruma and first fruits apply in all the years of the seven-year Sabbatical cycle, including the third and the sixth years, and they do not have the possibility of redemption, as once they are sanctified they may not be redeemed and rendered non-sacred. This is not the case with regard to second tithe, which applies only in the first, second, fourth, and fifth years of the cycle and which can be redeemed. The Gemara concludes: Learn from here that the tanna did not list all of the differences between second tithe and teruma.
הכל
(2) ת״ש תָּא שְׁמַע נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בַּתְּרוּמָה וְלֹא בַּפֶּסַח וְלֹא בַּקֳּדָשִׁים וְלֹא בַּמַּעֲשֵׂר מַאי לָאו מַעְשַׂר דָּגָן לָא מַעְשַׂר בְּהֵמָה.
The Gemara resumes its discussion of whether or not an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe. Come and hear a proof with regard to this question from the following baraita: If shreds of flesh that invalidate the circumcision remain after the foreskin was removed, one may not eat teruma, nor the Paschal lamb, nor sacrificial food, nor tithe. What, is it not referring to tithe of produce, and so the dilemma is resolved? The Gemara refutes this suggestion: No, the tithe mentioned in this baraita is animal tithe. The baraita teaches that the meat of the animal tithe was forbidden to one who is uncircumcised.
וחוזרים לעצם הדיון בענין איסור ערל במעשר: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשאלה זו ממה ששנינו: נשתיירו בו בזה שנימול ציצין המעכבין את המילה — הרי זה אינו אוכל לא בתרומה, ולא בפסח, ולא בקדשים, ולא במעשר. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא למעשר דגן, והרי זה פתרון לשאלתנו, ודוחים: לא, מעשר זה שאמרנו — מעשר בהמה הוא.
The Gemara resumes its discussion of whether or not an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe. Come and hear a proof with regard to this question from the following baraita: If shreds of flesh that invalidate the circumcision remain after the foreskin was removed, one may not eat teruma, nor the Paschal lamb, nor sacrificial food, nor tithe. What, is it not referring to tithe of produce, and so the dilemma is resolved? The Gemara refutes this suggestion: No, the tithe mentioned in this baraita is animal tithe. The baraita teaches that the meat of the animal tithe was forbidden to one who is uncircumcised.
הכל
(3) מַעְשַׂר בְּהֵמָה הַיְינוּ קָדָשִׁים וְלִיטַעְמָיךְ מִי לָא תְּנַן פֶּסַח וְקָתָנֵי קָדָשִׁים.
The Gemara expresses surprise: Animal tithe is the same as sacrificial food, as it too is an offering the meat of which is eaten by the animal’s owner; why would the tanna single it out? The Gemara counters: And according to your reasoning that the baraita would not have singled out specific offerings, didn’t we learn in the baraita that an uncircumcised man may not eat the Paschal lamb, and yet it also teaches that the same halakha applies to sacrificial food?
ותוהים: מעשר בהמה היינו [הרי זה] קדשים, ומדוע ידון בו לעצמו? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] מי לא תנן [האם לא שנינו] פסח וקתני [ושנינו] גם קדשים!
The Gemara expresses surprise: Animal tithe is the same as sacrificial food, as it too is an offering the meat of which is eaten by the animal’s owner; why would the tanna single it out? The Gemara counters: And according to your reasoning that the baraita would not have singled out specific offerings, didn’t we learn in the baraita that an uncircumcised man may not eat the Paschal lamb, and yet it also teaches that the same halakha applies to sacrificial food?
הכל
(4) בִּשְׁלָמָא פֶּסַח וְקָדָשִׁים צְרִיכִי דְּאִי תְּנָא פֶּסַח מִשּׁוּם דַּעֲרֵלוּת בְּפֶסַח כְּתִיבָא אֲבָל קָדָשִׁים אֵימָא לָא וְאִי תְּנָא קָדָשִׁים ה״א הֲוָה אָמֵינָא מַאי קָדָשִׁים פֶּסַח אֶלָּא מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמָה לִי.
The Gemara rejects this argument: Granted, it is necessary to mention both the Paschal lamb and sacrificial food. As, if the baraita had taught only the halakha in the case of the Paschal lamb, one might have said that an uncircumcised man may not eat the Paschal lamb because the disqualification resulting from lack of circumcision is written explicitly with regard to the Paschal lamb, but with regard to other sacrificial food, concerning which the Bible says nothing about circumcision, one might say that there is no such prohibition. And conversely, if the baraita had taught only the halakha with respect to sacrificial food, I would say: What is meant here by sacrificial food? This is referring specifically to the Paschal lamb, concerning which the prohibition with regard to an uncircumcised man is stated explicitly, but other sacrificial food is permitted to him. But why do I need animal tithe to be mentioned at all? It is no different than any other sacrificial food. In that case, the tithe mentioned in the baraita is referring to second tithe.
ודוחים: בשלמא [נניח] פסח וקדשים צריכי [צריכים] להיאמר לעצמם, ומדוע, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק פסח הייתי אומר: משום שפסול ערלות בפסח כתיבא [נאמרה] במפורש, אבל קדשים שלא נאמר בהם הדבר — אימא [אמור] שלא. ולהיפך: אי תנא [אילו היה שונה] רק קדשים, הוה אמינא [הייתי אומר] מאי [מה הם] קדשים — פסח. שנאסר במפורש לערל, אבל בשאר הקדשים אין פסול ערילות. אלא מעשר בהמה למה לי? הלא הוא בכלל שאר הקדשים. ולכאורה ראיה היא שמעשר זה הוא מעשר שני!
The Gemara rejects this argument: Granted, it is necessary to mention both the Paschal lamb and sacrificial food. As, if the baraita had taught only the halakha in the case of the Paschal lamb, one might have said that an uncircumcised man may not eat the Paschal lamb because the disqualification resulting from lack of circumcision is written explicitly with regard to the Paschal lamb, but with regard to other sacrificial food, concerning which the Bible says nothing about circumcision, one might say that there is no such prohibition. And conversely, if the baraita had taught only the halakha with respect to sacrificial food, I would say: What is meant here by sacrificial food? This is referring specifically to the Paschal lamb, concerning which the prohibition with regard to an uncircumcised man is stated explicitly, but other sacrificial food is permitted to him. But why do I need animal tithe to be mentioned at all? It is no different than any other sacrificial food. In that case, the tithe mentioned in the baraita is referring to second tithe.
הכל
(5) אֶלָּא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן ור׳ וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אָסוּר לְזָרִים.
The Gemara suggests a different refutation of this proof: Rather, the tithe mentioned in the baraita is referring to first tithe, the one-tenth of the produce that is given to the Levites, and the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that first tithe is forbidden to common Israelites. Since first tithe is forbidden to an ordinary Israelite, it may similarly be forbidden to an uncircumcised man. However, there is no proof from here that second tithe is forbidden to one who is uncircumcised, as second tithe is permitted even to ordinary Israelites.
ור״מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים – פי׳ וכשם שהחמיר בו לענין זרות החמיר בו לענין ערלות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ודוחים באופן אחר: אלא הכוונה ״במעשר״ היא מעשר ראשון הניתן ללויים, ושיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור לזרים, ואינו נאכל אלא ללויים בלבד. ושמא, כיון שאסור לזרים — אסור גם לערלים, ואין מכאן ראיה למעשר שני המותר לזרים.
The Gemara suggests a different refutation of this proof: Rather, the tithe mentioned in the baraita is referring to first tithe, the one-tenth of the produce that is given to the Levites, and the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that first tithe is forbidden to common Israelites. Since first tithe is forbidden to an ordinary Israelite, it may similarly be forbidden to an uncircumcised man. However, there is no proof from here that second tithe is forbidden to one who is uncircumcised, as second tithe is permitted even to ordinary Israelites.
הכל
(6) ת״ש תָּא שְׁמַע מִדְּתָנֵי ר׳ רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי עָרֵל אָסוּר בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת מַאי לָאו אֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן וְאֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה הָכָא נָמֵי מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן ור׳ וְרַבִּי מֵאִיר.
The Gemara suggests: Come and hear a different proof from that which Rabbi Ḥiyya bar Rav of Difti taught in the following baraita: An uncircumcised man is prohibited from eating of two different tithes. What, is it not that one is the tithe of produce and one is animal tithe? The Gemara refutes this argument: Here, too, the baraita is referring to first tithe, and the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מדתני [ממה ששנה] ר׳ חייא בר רב מדפתי ברייתא זו: ערל אסור בשתי מעשרות. ונברר, מאי לאו [האם לא] שני מעשרות אלה הם אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא למעשר ראשון וכדעת ר׳ מאיר, כלומר, ״מעשר דגן״ הוא מעשר ראשון.
The Gemara suggests: Come and hear a different proof from that which Rabbi Ḥiyya bar Rav of Difti taught in the following baraita: An uncircumcised man is prohibited from eating of two different tithes. What, is it not that one is the tithe of produce and one is animal tithe? The Gemara refutes this argument: Here, too, the baraita is referring to first tithe, and the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
הכל
(7) ת״ש תָּא שְׁמַע אוֹנֵן אָסוּר בַּמַּעֲשֵׂר וּמוּתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַפָּרָה טְבוּל יוֹם אָסוּר בִּתְרוּמָה וּמוּתָּר בַּפָּרָה וּבַמַּעֲשֵׂר מְחוּסַּר כִּפּוּרִים אָסוּר בַּפָּרָה וּמוּתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר וְאִם אִיתָא נִיתְנֵי עָרֵל אָסוּר בַּתְּרוּמָה וּמוּתָּר בַּפָּרָה וּבַמַּעֲשֵׂר.
Come and hear a proof from yet another baraita: It is prohibited for an acute mourner to eat second tithe, but it is permitted for him to eat teruma and to participate in the preparation of the red heifer. It is prohibited for one who immersed himself that day but does not become completely purified until nightfall to eat teruma, but it is permitted for him to participate in the preparation of the red heifer and to eat second tithe. It is prohibited for one who lacks atonement, e.g., a zav or leper who immersed at the conclusion of his period of impurity but has not yet brought an offering for his atonement, to participate in the preparation of the red heifer, but it is permitted for him to eat teruma and second tithe. And if it is so that an uncircumcised man may eat second tithe, let the baraita also teach: It is prohibited for an uncircumcised man to eat teruma, but it is permitted for him to participate in the preparation of the red heifer and to eat second tithe. The fact that the baraita omits this ruling proves that an uncircumcised man is in fact prohibited from eating second tithe.
אונן מותר בפרה – דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח ומצינו טבול יום מותר בה וכל שכן אונן.
מחוסר כפרה – טומאה דבעיא קרבן כל שלא הביא כפרתו אסור בה דמחוסר מעשה הוא וכמי שטומאתו עליו דמי וכל שכן טבול יום דילה דאיכא תרתי אבל טבול יום דטומאת מת ושרץ מותר בה דשמשא ממילא ערבא ולאו מחוסר מעשה הוא הלכך כי כתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למישרי טבול יום אתא ולא מחוסר כפורים.
ואם איתא – דערל מותר במעשר ליתני וערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כדאמר לעיל (דף עב:) ערל שהזה הזאתו כשרה ומדלא תניה שמע מינה משום מעשר הוא דשבקה.
אונן מותר בפרה – דלא גרע מטבול יום ואע״ג דאונן אסור במעשר וטבול יום מותר היינו לאכילה אבל לנגיעה תרוייהו שרי.
כפורים. מי שצריך להביא קרבן על טומאתו קודם שיטהר, ואם איתא דערל מותר במעשר ליתני הכי, דהא ערל מותר להתעסק בפרה. אלא ודאי ערל אסור במעשר, ומשום דלא מצי למיתנא דמותר במעשר שבקה. ודחי לעולם מותר במעשר, ובפרה אסור להתעסק, ומשום הכי לא תנא הכי, ור׳ עקיבא היא דקסבר ערל שהזה אין הזאתו הזאה. מטמא. דקאמ׳ איש איש כי יהיה טמא, לרבות הערל. בפרה. להתעסק בה ולהזות במי חטאת.
תוד״ה אונן מותר בפרה דלא גרע מטבול יום כו׳ אבל לנגיעה תרוייהו שרי עכ״ל פי׳ ואנן לנגיעה ילפינן האי ק״ו כדלעיל גבי ערל שהזה כו׳ וכן פירשו התוס׳ בפ״ב דזבחים ויש לדקדק למאי דמסיק ומוקי ברייתא כר׳ עקיבא ומרבי לערל כטמא ואסר ליה נמי בפרה כפרש״י נימא דערל יוכיח שמותר בנגיעת תרומה וקדשים ואסור בפרה ואפשר לומר דלמאי דמוקי לה כר״ע אה״נ דמרבי ליה לערל כטמא לאסור בנגיעת תרומה וקדשים אבל מדברי הרמב״ם נראה דלא מרבינן הכא ערל כטמא אלא לאסור במעשר ולא לאוסרו בפרה שהוא פסק בהלכות מעשר שני פ״ג הערל אסור במעשר ובהלכות פרה פ״י פסק דערל כשר להזות והיה נראה לכאורה דטעמו שהוא סובר דאין ערל כטמא ולהכי כשר בפרה אלא דבמעשר אסור משום דר״י דיליף ממנו ממנו מפסח אבל אין לשונו משמע כן שכתב הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה לכן נראה שטעמו דודאי מרבינן ערל כטמא ומש״ה אסור במעשר אלא דבפרה מותר משום ק״ו דקאמר ר״א לעיל ותניא כוותיה והא דקאמר הכא האי תנא דבי ר״ע הוא היינו דאסור ערל במעשר (ב) ולא שיהיה אסור נמי בפרה כפרש״י כן נראה ליישב שיטת הרמב״ם ואין להאריך:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה אדומה. טבול יום, מי שטבל לטהרתו ועדיין לא העריב שמשו — אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר. מחוסר כפורים, מי שחייב להביא קרבן לגמר טהרתו, כגון זב ומצורע, או יולדת ועדיין לא הביא קרבנו — אסור בפרה ומותר בתרומה ובמעשר. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו — ניתני [שישנה] גם כן הבדל נוסף: ערל אסור בתרומה, ומותר בפרה ובמעשר!
Come and hear a proof from yet another baraita: It is prohibited for an acute mourner to eat second tithe, but it is permitted for him to eat teruma and to participate in the preparation of the red heifer. It is prohibited for one who immersed himself that day but does not become completely purified until nightfall to eat teruma, but it is permitted for him to participate in the preparation of the red heifer and to eat second tithe. It is prohibited for one who lacks atonement, e.g., a zav or leper who immersed at the conclusion of his period of impurity but has not yet brought an offering for his atonement, to participate in the preparation of the red heifer, but it is permitted for him to eat teruma and second tithe. And if it is so that an uncircumcised man may eat second tithe, let the baraita also teach: It is prohibited for an uncircumcised man to eat teruma, but it is permitted for him to participate in the preparation of the red heifer and to eat second tithe. The fact that the baraita omits this ruling proves that an uncircumcised man is in fact prohibited from eating second tithe.
הכל
(8) הַאי תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דִּמְרַבֵּי לֵיהּ לְעָרֵל כְּטָמֵא דְּתַנְיָא רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר {ויקרא כ״ב:ד׳,י״ח} אִישׁ אִישׁ לְרַבּוֹת אֶת הֶעָרֵל.
The Gemara rejects this argument: No proof can be adduced from here, as this baraita was taught by a tanna from the school of Rabbi Akiva, who includes an uncircumcised man in the same halakha as that which governs one who is ritually impure. As it is taught in a baraita, Rabbi Akiva says: The words “any man” in the verse “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4) come to include one who is uncircumcised; he, too, is prohibited from partaking of consecrated food or participating in the preparation of the red heifer.
תנא דבי ר׳ עקיבא היא – דאסר ליה נמי בפרה כדתני לעיל (שם) טומטום שקידש קדושו פסול ואוקמינן כרבי עקיבא.
ודוחים: האי תנא [התנא הזה] של ברייתא זו — שיטת תנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ עקיבא היא, דמרבי ליה [שהיה מרבה אותו] את הערל שיהיה כטמא, וכיון שהוא כעין טמא הריהו פסול אף לפרה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר׳ עקיבא אומר: ״איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל״ (ויקרא כב, ד) — לרבות את הערל לאיסור אכילת קדשים.
The Gemara rejects this argument: No proof can be adduced from here, as this baraita was taught by a tanna from the school of Rabbi Akiva, who includes an uncircumcised man in the same halakha as that which governs one who is ritually impure. As it is taught in a baraita, Rabbi Akiva says: The words “any man” in the verse “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4) come to include one who is uncircumcised; he, too, is prohibited from partaking of consecrated food or participating in the preparation of the red heifer.
הכל
(9) וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּנָּא דרבי יוֹסֵף הַבַּבְלִי הִיא דְּתַנְיָא אשְׂרֵפַת אוֹנֵן וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים כְּשֵׁרָה רַבִּי יוֹסֵף הַבַּבְלִי אוֹמֵר אוֹנֵן כְּשֵׁרָה מְחוּסַּר כִּפּוּרִים פְּסוּלָה.
With regard to the issue itself, the Gemara inquires: And who is the tanna who disagrees with Rabbi Akiva? It is the tanna who disagrees with Rabbi Yosef the Babylonian. As it is taught in a baraita: The burning of the red heifer by an acute mourner or by one who lacks atonement is valid. Rabbi Yosef the Babylonian says: If the burning is performed by an acute mourner, it is valid; but if it is performed by one who lacks atonement, it is invalid. The anonymous first tanna clearly disagrees with Rabbi Akiva, as the previous baraita, which was attributed to Rabbi Akiva, states that one who lacks atonement is prohibited from participating in the preparation of the red heifer. It may be presumed that this tanna disagrees with Rabbi Akiva with respect to one who is un-circumcised as well.
ומאן תנא – דלעיל דאכשר ערל בפרה ופליג עליה דרבי עקיבא כדקתני לעיל (שם) ערל שהזה הזאתו כשרה.
הכי גרסינן: תנא דיוסף הבבלי היא – ת״ק דיוסף הבבלי היא דאמר מחוסר כפורים כשר בפרה והא מתניתא דאוקימנא כרבי עקיבא קתני מחוסר כפורים פסול בפרה וכי היכי דפליג אמחוסר כפורים איכא למימר דאיהו פליג נמי עליה בערל לעיל.
הכי גרסינן בתוספתא (דפרה פ״ד ה״ב): שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה – דכיון דמחוסר מעשה הוא עדיין טומאה עליו ולא קרינא ביה טהור.
הכי גריס בקונט׳ שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה וגריס נמי תנא דיוסף הבבלי היא – ומדקדק דמדפליג אתנא דלעיל במחוסר כפורים הוא הדין בערל דכשר וקשה לר״י דמה ענין זה אצל זה דמשום דמכשר במחוסר כפורים לא יכשיר בערל ועוד דלייתי מברייתא דלעיל דמכשרא בהדיא ערל או מדרבי אליעזר בריש פירקין (יבמות ע.) דלא מרבה ערל כי טמא ולספרים דגרסי הכא שרפת ערל ומחוסר כפורים פסולה יוסף הבבלי אומר ערל כשרה מחוסר כפורים פסולה וגרסינן יוסף הבבלי היא הוה ניחא דמייתי מהכא ולא מההיא דלעיל דניחא ליה לאיתויי שם התנא דמכשר בהדיא אבל אמר ר״י דאי אפשר לגרום כן דבפ״ב דזבחים (דף יז:) מוכח דיוסף הבבלי ורבנן פליגי במחוסר כפורים וגרסינן נמי אונן במקום ערל ואר״י דאי הוה גרסינן כגירסת הקונט׳ והוה גרסינן כאן ובזבחים (דף יז:) ערל בהדי אונן הוה ניחא.
ומאן תנא דפליג עליה דר׳ עקיבא – פי׳ נ״ל, מאן תנא דלית ליה הך ברייתא דאוקימנא כר׳ עקיבא ופליג אדקתני מחוסר כפורים אסור בפרהא. אבל מה שפירש״י ז״לב, מאן תנא דאכשר ערל בפרה, האי תנא הוא, דכי היכי דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג בערל, אין פי׳ זה מחוורג מכמה טעמים פשוטיםד.
א. היינו כפירוש ר״ח המובא ברשב״א. וכ״פ הריטב״א.
ב. ד״ה הכי גרסינן תנא דיוסף הבבלי היא.
ג. בכי״ב: אין פירוש זה מחוור כלל מטעמים פשוטים.
ד. עיין בתוס׳ ד״ה הכי, וברשב״א ובריטב״א. ועיין בהגהות הגר״א.
ומאן תנא דפליג עליה דר׳ עקיבא תנא קמא דיוסף הבבלי היא. פירש״י ז״ל מאן תנא דאכשר ערל בפרה תנא קמא דיוסף הבבלי היא, דכי היכי דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג עליה בערל. ואין פירושו מחוור בכאן מכמה צדדים, חדא דאטו משום דפליג עליה במחוסר כפורים פליג ואזיל בכל מאי דקאמר רבי עקיבא, והא לאו חדא בחברתה תליא. ועוד דאברייתא דלעיל דאיירי בהדיא בערל שהזה הוה ליה מיבעי מאן תנא דפליג עליה. ועוד מאי קאמר תנא קמא דיוסף הבבלי היא, לימא ר׳ אלעזר הוא דפליג עליה בהדיא כדאיתא בריש פרקין, ונראין דברי ר״ח ז״ל שפירש מאן תנא דפליג עליה דר׳ עקיבא דאמר מחוסר כפורים אסור בפרה והאונן מותר בה, תנא קמא דיוסף הבבלי היא דמתיר בה אף מחוסר כפורים, ונמצא יוסף הבבלי כר׳ עקיבא לגמרי דיוסף הבבלי נמי אסר בה מחוסר כפורים ומתיר בה את האונן. ואית דגרסי בהדיא מאן תנא שמעת ליה דאמר מחוסר כפרה אסור בפרה יוסף הבללי היא.
ומאן דפליג עלה דר״ע תנא קמא דיוסף הבבלי – פרש״י ז״ל מאן תנא דפליג על ר״ע לענין ערל שהזה דלר״ע קדושו פסול ואיהו תני לעיל הזאתו הזאה ומהדרין דהיינו ת״ק דר׳ יוסף הבבלי דקתני מחוסר כפורים כשר בפרה ופליג בהא על ר׳ עקיבא דבמתני׳ דלעיל דקתני מחוסר כפורים אסור בפרה ואוקימנא כר״ע וכי היכי דפליג עליהבמחוסר כפורים דפרה פליג עליה נמי בערלות דפרה. והקשו עליו חדא דא״כ הוה ליה לתלמודא למיבעי הא כדאיירי בערל שהזה ואמאי נטר עד הכא ועוד לימא ר׳ אליעזר היא דלא מרבה ערל בטמא כדאית׳ בריש פרקין ועוד משום דפליג עליה במחוסר כפורים אמאי פליג בערלות דהא לא שייכי בהדדי כלל דהא אשכחן ערל אסור בתרומה ומחוסר כפורי׳ כשר בתרומה לכ״פ מאן תנא דפליג על ר״ע בהא דמחוסר כפורים דפרה דאוקימנא כר״ע ת״ק דר׳ יוסי הבבלי דר׳ עקיבא קאי כר״י הבבלי ות״ק פליג עליה וכדק׳ בהדיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
לגופו של דבר שואלים: ומאן תנא דפליג עליה [ומי הוא התנא שחולק עליו], על ר׳ עקיבא — התנא של ר׳ יוסף הבבלי היא (הוא). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שרפת אונן ומחוסר כפורים בפרה אדומה — כשרה, והוא התנא החולק על ר׳ עקיבא שהרי ייחסנו את הברייתא הקודמת לר׳ עקיבא, ובה נאמר שגם מחוסר כיפורים פסול בפרה, ותנא זה מכשיר בו. ר׳ יוסף הבבלי אומר: באונן — כשרה, במחוסר כפורים — פסולה.
With regard to the issue itself, the Gemara inquires: And who is the tanna who disagrees with Rabbi Akiva? It is the tanna who disagrees with Rabbi Yosef the Babylonian. As it is taught in a baraita: The burning of the red heifer by an acute mourner or by one who lacks atonement is valid. Rabbi Yosef the Babylonian says: If the burning is performed by an acute mourner, it is valid; but if it is performed by one who lacks atonement, it is invalid. The anonymous first tanna clearly disagrees with Rabbi Akiva, as the previous baraita, which was attributed to Rabbi Akiva, states that one who lacks atonement is prohibited from participating in the preparation of the red heifer. It may be presumed that this tanna disagrees with Rabbi Akiva with respect to one who is un-circumcised as well.
הכל
(10) וְאַף ר׳ רַבִּי יִצְחָק סָבַר עָרֵל אָסוּר בְּמַעֲשֵׂר דא״ר דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק מִנַּיִן לֶעָרֵל שֶׁאָסוּר בַּמַּעֲשֵׂר נֶאֱמַר מִמֶּנּוּ בַּמַּעֲשֵׂר וְנֶאֱמַר מִמֶּנּוּ בַּפֶּסַח מָה מִמֶּנּוּ הָאָמוּר בַּפֶּסַח עָרֵל אָסוּר בּוֹ אַף מִמֶּנּוּ הָאָמוּר בַּמַּעֲשֵׂר עָרֵל אָסוּר בּוֹ.
The Gemara further comments on this issue. And Rabbi Yitzḥak, too, maintains that an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe, as Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe? It is stated: “And I did not consume of it while impure” (Deuteronomy 26:14) with regard to second tithe, and it is stated: “Do not eat of it raw” (Exodus 12:9) with regard to the Paschal lamb. Just as in the case of the Paschal lamb, with regard to which “of it” is stated, an uncircumcised man is prohibited from eating it, so too, in the case of second tithe, with regard to which “of it” is stated, an uncircumcised man is prohibited from eating it.
The Gemara further comments on this issue. And Rabbi Yitzḥak, too, maintains that an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe, as Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe? It is stated: “And I did not consume of it while impure” (Deuteronomy 26:14) with regard to second tithe, and it is stated: “Do not eat of it raw” (Exodus 12:9) with regard to the Paschal lamb. Just as in the case of the Paschal lamb, with regard to which “of it” is stated, an uncircumcised man is prohibited from eating it, so too, in the case of second tithe, with regard to which “of it” is stated, an uncircumcised man is prohibited from eating it.
הכל
(11) מוּפְנֵי דְּאִי לָא מוּפְנֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְפֶסַח שֶׁכֵּן חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא לָאיֵי אַפְנוֹיֵי מוּפְנֵי.
With regard to this verbal analogy, the Gemara comments: It must be that this phrase “of it” is available, i.e., it is superfluous in its own context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy. As, if it is not available, the verbal analogy can be refuted logically, as it is possible to say: What is unique to the Paschal lamb? It is that one is liable to receive karet for eating it due to it being piggul or notar, or due to him being ritually impure. It could therefore be argued that it is owing to the Paschal lamb’s special sanctity and severity that an uncircumcised man may not partake of it. But from where is it derived that an uncircumcised man may not eat second tithe? The Gemara concludes: This is not so, as the phrase “of it” is indeed available for establishing the verbal analogy.
גמ׳ איזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה כתב הרא״ם מה שכתב הרמב״ן גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי ביערו בטמא וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא לא קשיא ולא מידי דהא לא נתתי ממנו למת במעשר טמא קמיירי שהוא טמא בטמא ווידוי דלא בערתי ממנו בטמא הוא טמא בטהור או טהור בטמא וא״כ אין הסיכה למת נכללת בוידוי דלא בערתי ממנו בטמא עכ״ל ותירוצו דחוק דודאי בכלל לא בערתי נמי בשניהם טמאים אלא שי״ל דכיון דהסיכה בטמא אינה בכלל לא בערתי ממנו בטמא דאינה נקראת ביעור שהרי הותרה לחי ע״כ הוצרך הכתוב לאוסרו למת וק״ל:
ומעירים: המלה ״ממנו״ בשני המקומות ודאי מופני [מופנה, מיותרת] כדי ללמוד גזירה שווה, דאי [שאם] לא מופני [מופנה] היא, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה באופן זה: מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא וחמור הוא הרבה ממעשר, ואין איפוא ללמוד מפסח לענין מעשר. לאיי אפנויי מופני [על כן בהכרח שמופנה הוא] ולכן למדים בגזירה שווה זו של ״ממנו״.
With regard to this verbal analogy, the Gemara comments: It must be that this phrase “of it” is available, i.e., it is superfluous in its own context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy. As, if it is not available, the verbal analogy can be refuted logically, as it is possible to say: What is unique to the Paschal lamb? It is that one is liable to receive karet for eating it due to it being piggul or notar, or due to him being ritually impure. It could therefore be argued that it is owing to the Paschal lamb’s special sanctity and severity that an uncircumcised man may not partake of it. But from where is it derived that an uncircumcised man may not eat second tithe? The Gemara concludes: This is not so, as the phrase “of it” is indeed available for establishing the verbal analogy.
הכל
(12) מַאי מוּפְנֵי אָמַר רָבָא א״ר אָמַר רַבִּי יִצְחָק תְּלָתָא {שמות י״ב:ט׳} מִמֶּנּוּ כְּתִיבִי בְּפֶסַח חַד לְגוּפֵיהּ וְחַד לִגְזֵירָה שָׁוָה וְחַד.
The Gemara asks: Which of the phrases “of it” is not needed in its own context and is therefore available for establishing a verbal analogy? Rava said that Rabbi Yitzḥak said: “Of it” is written three times with regard to the Paschal lamb: “Do not eat of it raw… And you shall not leave any of it until morning, and that which remains of it until the morning you shall burn with fire” (Exodus 12:9–10). The three instances of “of it” are expounded as follows: One for itself, to teach that the prohibition relates to the Paschal lamb; and one for the verbal analogy; and one for another purpose.
ושואלים: מאי מופני [מה הוא המופנה בזה]? אמר רבא אמר ר׳ יצחק: תלתא [שלוש פעמים] ״ממנו״ כתיבי [נאמרו] בפסח (״אל תאכלו ממנו נא״, ״ולא תותירו ממנו עד בוקר״, ״והנותר ממנו״. שמות יב, ט-י), והם נלמדים כך: חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו] שלא יאכל ממנו, וחד [ואחד] לגזירה שוה, וחד [ואחד] מהם בא לצורך אחר —
The Gemara asks: Which of the phrases “of it” is not needed in its own context and is therefore available for establishing a verbal analogy? Rava said that Rabbi Yitzḥak said: “Of it” is written three times with regard to the Paschal lamb: “Do not eat of it raw… And you shall not leave any of it until morning, and that which remains of it until the morning you shall burn with fire” (Exodus 12:9–10). The three instances of “of it” are expounded as follows: One for itself, to teach that the prohibition relates to the Paschal lamb; and one for the verbal analogy; and one for another purpose.
הכל
(13) לְמַאן דְּאָמַר בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לְךָ עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה אַיְּידֵי דִּכְתִיב נוֹתָר כְּתִיב נָמֵי מִמֶּנּוּ וּלְמַאן דְּאָמַר לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ אַיְּידֵי דִּכְתִיב עַד בֹּקֶר כְּתִיב נָמֵי מִמֶּנּוּ.
According to the one who says that the verse comes to provide you with a positive mitzva to burn that which is left over after it has taught the prohibition against leaving it over until the morning, to teach that one is not flogged for violating the prohibition, because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes; since “that which remains [notar]” is written, “of it” is also written. And according to the one who says that the verse comes to provide him with the second morning for burning, i.e., to teach that the leftover meat of the Paschal lamb is not burned on the following morning, which is a Festival, but rather on the following morning, the first of the intermediate days of the Festival; since “until morning” is written, “of it” is also written.
בא הכתוב – באש תשרופו (שמות יב) ליתן עשה אחר ל״ת לומר שאין לוקין עליו.
בקר שני – דמצי למכתב והנותר ממנו באש תשרופו מאי עד בקר הא כתיב ברישא דקרא לא תותירו ממנו עד בקר אלא הכי קאמר והנותר לבקר הראשון שהוא יו״ט המתן עד בקר שני שהוא חול ושורפו ללמדך שאין שורפין קדשים ביו״ט ותרוייהו בכיצד צולין (פסחים דף פג:).
למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבא הכתוב ליתן לך מצות עשה של חיוב שריפה (״והנותר ממנו... באש תשרופו״) אחר לא תעשה של ״לא תותירו״, אם כן איידי דכתיב [כיון שנאמר] שם ״נותר״ — כתיב נמי [נאמר גם כן] ״ממנו״, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ליתן לו בקר שני לשריפתו, שאין שורפים את הנותר מן הפסח בבוקר הראשון לאחר זמנו שהוא יום טוב, אלא ממתינים לבוקר השני, חול המועד — אם כן איידי דכתיב [מכיון שנאמר] ״עד בקר״ כתיב נמי [נאמר גם כן] ״ממנו״.
According to the one who says that the verse comes to provide you with a positive mitzva to burn that which is left over after it has taught the prohibition against leaving it over until the morning, to teach that one is not flogged for violating the prohibition, because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes; since “that which remains [notar]” is written, “of it” is also written. And according to the one who says that the verse comes to provide him with the second morning for burning, i.e., to teach that the leftover meat of the Paschal lamb is not burned on the following morning, which is a Festival, but rather on the following morning, the first of the intermediate days of the Festival; since “until morning” is written, “of it” is also written.
הכל
(14) תְּלָתָא מִמֶּנּוּ כְּתִיבִי בְּמַעֲשֵׂר חַד לְגוּפֵיהּ וְחַד לִדְרַבִּי אֲבָהוּ א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְחַד לִדְרֵישׁ לָקִישׁ.
Similarly, “of it” is written three times with regard to second tithe: “I did not eat of it in my mourning, and I did not consume of it while impure, and I did not give of it for the dead” (Deuteronomy 26:14). The three instances of “of it” are expounded as follows: One for itself; and one for that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said, that the verse comes to permit a priest to burn impure teruma oil and derive benefit from its light; and one for the following teaching of Reish Lakish.
ותלתא ממנו במעשר – לא אכלתי ולא בערתי ולא נתתי (דברים כו).
לכדרבי אבהו – דאמר לעיל למישרי הדלקה בשמן של תרומה שנטמאה.
וכן תלתא [שלוש פעמים] ״ממנו״ כתיבי [נאמרו] במעשר (״לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת״. דברים כו, יד): חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו], וחד [ואחד] מלמד למה שאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן, שבא הכתוב להתיר ביעור בשמן של תרומה טמאה, וחד [ואחד] מהם בא ללמד למה שאמר ריש לקיש.
Similarly, “of it” is written three times with regard to second tithe: “I did not eat of it in my mourning, and I did not consume of it while impure, and I did not give of it for the dead” (Deuteronomy 26:14). The three instances of “of it” are expounded as follows: One for itself; and one for that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said, that the verse comes to permit a priest to burn impure teruma oil and derive benefit from its light; and one for the following teaching of Reish Lakish.
הכל
(15) דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ א״ר אָמַר רַבִּי סִמַי מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא שֶׁמּוּתָּר לְסוּכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ו:י״ד} וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת לְמֵת הוּא דְּלֹא נָתַתִּי הָא לְחַי דֻּומְיָא דְמֵת נָתַתִּי איזה דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ סִיכָה.
As Reish Lakish said that Rabbi Samya said: From where is it derived that if the second tithe became ritually impure, it is permitted for one to anoint one’s body with it? As it is stated: “Nor did I give of it for the dead.” It is for the dead that I did not give of it, but for the living in a manner similar to the way it is given for the dead, I gave of it. Now, what usage of tithe is the same for the living and the dead? You must say it is anointing.
שמותר לסוכו – ואע״ג דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה.
לא נתתי ממנו למת – לעיל מיניה כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בתריה ולא נתתי ממנו למת כלומר מן המעשר טמא לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זו נתינה משכחת במת הוי אומר זו סיכה וקדייקינן דכוותיה בחי שרי.
שאמר ריש לקיש אמר ר׳ סמיא: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו (לסוך בו) — שנאמר: ״ולא נתתי ממנו למת״ (שם כו, יד) ונדייק: ״למת״ הוא שלא נתתי, הא [הרי] נתינה לחי דומיא [בדומה] לזו שנותנים למת — נתתי, ואיזה דבר ושימוש במעשר ששוה בחיים ובמתים — הוי אומר זו סיכה.
As Reish Lakish said that Rabbi Samya said: From where is it derived that if the second tithe became ritually impure, it is permitted for one to anoint one’s body with it? As it is stated: “Nor did I give of it for the dead.” It is for the dead that I did not give of it, but for the living in a manner similar to the way it is given for the dead, I gave of it. Now, what usage of tithe is the same for the living and the dead? You must say it is anointing.
הכל
(16) מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְאֵימָא לִיקַּח לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִמֶּנּוּ מִגּוּפוֹ רַב אָשֵׁי אָמַר לָא נָתַתִּי דֻּומְיָא דְּלֹא אָכַלְתִּי מָה לְהַלָּן מִגּוּפוֹ אַף כָּאן מִגּוּפוֹ.
Mar Zutra strongly objects to this: But say that the verse is referring not to anointing but to purchasing a coffin and shrouds for a one who is deceased with money received in exchange for the second tithe; this is prohibited, but buying clothing and the like for one who is living is permitted. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: “Of it” indicates benefit derived from the tithe itself and not from the money acquired in exchange for the tithe. Rav Ashi said a different answer: “I did not give” must be similar to “I did not eat”; just as there, eating is from the tithe itself, so too here, giving is from the tithe itself. In any event, the three instances of “of it” written with regard to second tithe are required for different expositions.
ואימא – לא נתתי ממנו למת לא בסיכה קאמר אלא כך הוא מתודה לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו ולא שניתיו לדבר שאינו לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמועינן דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק.
ליקח לו ארון ותכריכים – אע״ג דבהדיא דרשי׳ ליה להכי במס׳ מעשר שני (משנה מעשר שני ה׳:י״ב) הכא פריך דלמא דוקא להכי הוא דאתא אבל סיכה אסורה לפי שמבערו בטומאה ומשני דממנו מגופו דמשמע נמי סיכה.
ואימא ליקח לו ארון ותכריכין א״ל רב הונא בר יהושע ממנו מגופו ותימה דהאמת כך הוא דדרשינן במשניות לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין וי״ל דה״ק ואימא ליקח לו ארון ותכריכין דוקא. א״ל רב הונא ממנו כתיב ואפילו מגופו וכ״ש ליקח לו ארון ותכריכין דאסור:
ואימא ליקח לו ארון ותכריכין – פירוש ושוה בחיים ליקח לו חלוק, ונימא דמעשר שני שנטמא מותר ליקח ממנו חלוק וטלית, ואע״פ שבטהור אסור. ודחי׳ אמר רב הונא ממנו מגופו, אבל ארון ותכריכין בין בחי בין במת אסור. והכי איתמר התם בירושלמי במסכת ביכוריםא, מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור. ומיהו בסיפריב פליגי בה תנאי, דתניא התם, ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר׳ אליעזרג. וכן שנינו במשנת מס׳ ביכוריםד, ולא מסיים בה דברי ר׳ אליעזר, ומשמע דלחי מותר ליקח לו חלוק וטלית, ופלוגתא היא. ואיכא לפרושי, דמתני׳ וכן ר״א נמי לא דריש הא לחי דומיא דמת שרי, אלא לא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין וה״ה לחי, אבל סיכה מותרת לשניהם כדברי ר׳ אליעזרה, תדע דהא מתניתין קתני ארון ותכריכים, ותנן התםו מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה וכו׳, ור׳ עקיבא פליג עליה. והכא בשמעתין ואימא ליקח לו ארון ותכריכין כר׳ אליעזר, ונדרוש אנן הא לחי דומיא דמת נתתי, ומהדר ממנו מגופו דרשינןז.
א. וכ״ה ברשב״א ובריטב״א בשם הירושלמי ביכורים. ובנדפס תיקן: מעשר שני, והוא בפ״ב ה״א ובפ״ה הלכה ה.
ב. כי תבא פיסקא שג.
ג. בנדפס נוסף כאן בסוגריים מרובעות: אמר ר׳ עקיבא אם לחי אסור כ״ש אצ״ל למת אלא מה ת״ל למת שלא נתתי אפילו בדבר טהור. ולפנינו בספרי שם סגנון שונה. ועיין בפירוש רבינו עה״ת דברים כו יד שהביא הספרי דומה יותר לסגנון שלפנינו.
ד. וכ״ה ברשב״א ובריטב״א, ובנדפס הגיה: מעשר שני פ״ה, והוא שם מי״ב. וע״ל הערה 132.
ה. עיין ברשב״א שהביא פירוש זה וכתב שהוא דחוק מאוד. ועיין בריטב״א. וע״ל עג א בתוד״ה נכסי כהן.
ו. מעשר שני פ״ב מ״א.
ז. בקטע זה חסרו כמה שורות, ובנדפס הגיה והוסיף במרובעות בכמה מקומות. ועיין בפירוש רבינו על התורה כי תבא דברים כו יד שהאריך בדבר.
ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ודחינן אמר רב הונא ממנו מגופו. ורב אשי נמי דחי ואמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי, ושמעינן מינה דחלוק וטלית אף לחי אסור. והכין איתא נמי בירושלמי במסכת (בכורים) [מע״ש] דגרסינן התם (פ״ה ה״ה) מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור. ובספרי (כי תבוא פי׳ שג) משמע דפליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת, שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר׳ אלעזר ואיתא נמי במשנת מסכת (בכורים) [מע״ש] (פ״ה מי״ב) ולא מסיים בה דברי ר׳ אלעזר. ולכאורה משמע מהתם דלחי דומיא דמת כגון ליקח לו חלוק וטלית שרי. ואיכא לפרשו דר׳ אלעזר נמי לא שרי ליקח לו חלוק וטלית לחי אלא הכי קאמר, לא נתתי ממנו למת כלומר שלא לקחתי לו ארון ותכריכין והוא הדין לחי, אבל סיכה מותרת לשניהם כדברי ר׳ אליעזר. וזה דחוק מאד דאם כן למה הוא מזכיר נתתי למת והלא חי ומת שוין הן בדבר זה.
ליקח לו ארון ותכריכים. דאמ׳ קרא שלא נתתי ממנו למת, שלא קנה לו מן המעשר צרכיו מארון ותכריכין. ותדוק מינה הא לחי דכותיה, דהיינו לקנות לו מלבושין ממעשר מותר. ושני דהא לא מצית אמרת, דודאי קרא דאתא למימר דלחי דכותיה מותר, לא איירי למכור המעשר לקנות צרכיו, דממנו [מש]מע שנותן מגופו של [מע]שר על המת, והיינו [סי]כה, ודכותה בחי מותר. אבל למכור המעשר לקנות מלבושין אסור בין בחי בין במת. למת כדתנן בהדיא פרק בתרא דמעשר שני1 ולא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. ולחי כדתנן התם פרק שיני2 מעשר שיני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה. ובירוש׳3 ולא נתתי ממנו למת, מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, לחי אסור למת לא כל שכן, אלא איזהו דבר שאסור למת ומותר לחי, הוי אומר זו סיכה. זהו עקר הפי׳. והשתא קאי שפיר המשנה והירוש׳ עם הך שיטה.
1. פ״ה מי״ב.
2. מ״א.
3. שם פ״ב ה״א.
אימא ליקח לו ארון ותכריכי׳ – פי׳ דבמת אסור אבל ברי כיון דנטמא מותר להוציא׳ בצרכיו ליקח לו חלוק אבל סיכה אסור בין מחיים בין במיתה.
אמר רב הונא ממנו מגופו ורב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי ולהאי מסקנא דרב הונא דרב אשי קמ׳ ליה כר׳ סימאי דבסיכה הוא שחלק הכתוב בין חי למת אבל בארון ותכריכי׳ שוים הם ואסור לכלן וכן הוא בירושלמי דמסכת בכורים לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם לוקח לו ארון ותכריכי׳ דבר זה אפי׳ לחי אסור וק״ל דבספרי דריש ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכי׳ דברי ר׳ אליעזר וי״ל דפלוגתא דתנאי היא ורבנן פליגי על ר׳ אליעזר ורב הונא ורב אשי מכרעי בנתיים ואף ע״ג דבמשנת בכורים תני הכי ולא מסיים בה דברי רבי אליעזר דקים ליה דאליבא דרבי אליעזר איתניא.
ומיהו הא לא מחוור מדלא אדכרו בשמעתי׳ והנכון דהתם עיקר איסורא קתני למי אסור ליקח לו ממנו ארון ותכריכי׳ למת ולא למדין מיניה דבהכי משתעי קרא דלמת אסור ולחי מותר אלא לשניהם ועיקר קרא בסיכה היא דלמת אסור ולחי מותר וכ״פ הרמב״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ואימא [ואמור] שהכוונה היא ליקח (לקנות) לו תמורתו ארון ותכריכים שכיוצא בו בחי שהוא קונה לעצמו בגדים וכלים? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ״ממנו״ משמע מגופו של מעשר, ולא דבר שמקבלים תמורתו. רב אשי אמר תירוץ אחר: ״לא נתתי״ דומיא [בדומה] ל״לא אכלתי״, מה להלן אכילה היא מגופו של מעשר — אף כאן נתינה היא מגופו.
Mar Zutra strongly objects to this: But say that the verse is referring not to anointing but to purchasing a coffin and shrouds for a one who is deceased with money received in exchange for the second tithe; this is prohibited, but buying clothing and the like for one who is living is permitted. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: “Of it” indicates benefit derived from the tithe itself and not from the money acquired in exchange for the tithe. Rav Ashi said a different answer: “I did not give” must be similar to “I did not eat”; just as there, eating is from the tithe itself, so too here, giving is from the tithe itself. In any event, the three instances of “of it” written with regard to second tithe are required for different expositions.
הכל
(17) וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara asks: And yet there is still a difficulty, as the verbal analogy is available only from one side, since only the verse with regard to the Paschal lamb is superfluous in its own context. Granted, this works out well according to the one who says that one can derive from a verbal analogy that is available only from one side and one cannot refute it logically, even if there are valid counterarguments. But according to the one who said that one can derive from such an analogy and one can also refute it logically, if there are grounds to distinguish between the two cases, what can be said? As explained above, the analogy between the Paschal lamb and second tithe can be refuted.
מופנה מצד אחד – דההוא דפסח מופנה לגזירה שוה אבל דמעשר כולהו תלתא אצרכת להו.
הניחא למאן דאמר – פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא בהמפלת במס׳ נדה (דף כב:).
ואפילו למאן דאמר למדין ומשיבין דר׳ אבהו מדרב נחמן נפקא. כלומר והוה ליה מופנה משני צדדין. קשה לי כיון דהוי מופנה משני צדדין מאי האי לישנא דקאמר אפילו למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין, לא הוה ליה למימר אלא הכא נמי מופנה מב׳ צדדין הוא דאי דר׳ אבהו מדרב נחמן נפקא. ונראה דאעיקר מלתא דר׳ יצחק דאמר מנין לערל שאסור במעשר קא מהדר, דאיהו אתי ליה בג״ש, ואקשינן עליה דהא אפשר משום דאינו מופנה אלא מצד אחד ומשיבין ולמאן דאמר משיבין לא קאי, והלכך אהדר ליה דאפילו למאן דאמר בעלמא משיבין מודה בהא דר׳ יצחק דמופנה משני צדדין הוא דהא דר׳ אבהו מדרב נחמן נפקא.
על כל פנים שלושת ״ממנו״ הכתובים במעשר צריכים כל אחד לדרשה אחרת, ושואלים: ואם כן אכתי [ועדיין] מופנה מצד אחד הוא ש״ממנו״ אחד מופנה בפסח בלבד לגזירה שווה. הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שמגזירה שווה המופנה אפילו מצד אחד למדין ואין משיבין עליה, אף שיש להשיב ולדחות מפני טעם כלשהו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בגזירה שווה המופנה מצד אחד למדין ומשיבין, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר]? שהרי כפי שאמרנו יש מה להשיב על ההשוואה בין פסח ומעשר!
The Gemara asks: And yet there is still a difficulty, as the verbal analogy is available only from one side, since only the verse with regard to the Paschal lamb is superfluous in its own context. Granted, this works out well according to the one who says that one can derive from a verbal analogy that is available only from one side and one cannot refute it logically, even if there are valid counterarguments. But according to the one who said that one can derive from such an analogy and one can also refute it logically, if there are grounds to distinguish between the two cases, what can be said? As explained above, the analogy between the Paschal lamb and second tithe can be refuted.
הכל
(18) הָךְ דְּרַבִּי אֲבָהוּ מִדְּרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ נָפְקָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מַאי דִּכְתִיב {במדבר י״ח:ח׳} וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי בבִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה וְאָמַר רַחֲמָנָא לְךָ שֶׁלְּךָ תְּהֵא לְהַסָּקָה תַּחַת תַּבְשִׁילְךָ.:
The Gemara answers: This halakha of Rabbi Abbahu with regard to the burning of impure teruma oil is derived from what Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said. As Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: What is the meaning of that which is written: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8)? From the amplification of the plural “My terumot,” it is derived that the verse is speaking of two terumot, one teruma that is ritually pure and one teruma that is ritually impure. And the Merciful One states: “I have given you,” i.e., it shall be yours, and you may derive benefit from it. Since there is a stringent prohibition against eating impure teruma, the benefit that is permitted is to burn it beneath your cooked dish. As the allowance to benefit from the burning of impure teruma is derived from here, the phrase “of it” is available on both sides.
תהא להסקה תחת תבשילך – אע״ג דבפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לד. ושם) מוקי לה בתרומה תלויה דבעיא שימור במסקנא לא קאי התם הכי א״נ התם דריש ממשמרת דלא קאי אטמאה אבל לך קאי אכולהו תרומות.
אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה – ותימה דהתם בפרק כל פסולי המוקדשין אמרינן אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה וי״ל דהא והא איתא התם דקאי גבי משמרת תרומותי דמיירי בשמירת תרומה קאמר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דליכא למימר דקאי אטמאה דהא לא שייך בטמאה שמור דלשרפה אזלא. אבל הכא דר״ל דאמר רחמנא להסקה תחת תבשילך קא דריש אחת תרומה טהורה וטמאה יחד דאילו תלויה לאו מצותה בשרפה אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין:
ומשיבים: הך [זו] ההלכה שאמר ר׳ אבהו לענין ביעור בשמן תרומה — מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא [יוצאת], שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי״ (במדבר יח, ח) — בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה, שאת שתיהן צריך לשמור. ומלשון הכתוב נלמד גם כן כי אמר רחמנא [אמרה תורה] ״נתתי לך״ — משמעו: שלך תהא (תהיה), ותרומה טהורה אוכל אותה ומשתמש בה לצרכיו, וטמאה — להסקה תחת תבשילך. ומכאן שמותר לבער תרומה טמאה, ו״ממנו״ שכתוב במעשר הוא מופנה, והרי כאן מופנה משני צדדים.
The Gemara answers: This halakha of Rabbi Abbahu with regard to the burning of impure teruma oil is derived from what Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said. As Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: What is the meaning of that which is written: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8)? From the amplification of the plural “My terumot,” it is derived that the verse is speaking of two terumot, one teruma that is ritually pure and one teruma that is ritually impure. And the Merciful One states: “I have given you,” i.e., it shall be yours, and you may derive benefit from it. Since there is a stringent prohibition against eating impure teruma, the benefit that is permitted is to burn it beneath your cooked dish. As the allowance to benefit from the burning of impure teruma is derived from here, the phrase “of it” is available on both sides.
הכל
(19) וְכׇל הַטְּמֵאִים כּוּ׳.: מְנָא הָנֵי מִילֵּי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ב:ד׳} אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב וְגוֹ׳ אֵי זֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה
§ It is taught in the mishna that all those who are ritually impure with any type of ritual impurity may not eat teruma. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yishmael: The verse states: “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4). Now, what matter is the same
א שנינו במשנה: וכל הטמאים וכו׳ אסורים לאכול בתרומה, ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלו]? אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ ישמעאל: אמר קרא [הכתוב]: ״איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל״ (ויקרא כב, ד), אי זהו דבר ששוה
§ It is taught in the mishna that all those who are ritually impure with any type of ritual impurity may not eat teruma. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yishmael: The verse states: “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4). Now, what matter is the same
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.