או לא בערוה דאוריתא גזרו בה רבנן1 בחלוצה דרבנן לא גזרו או דילמא לא שנא ומסקאנא דגזרו שניות בחלוצה : מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. מאי שנא רישא ומאי שנא סופא הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן והאי דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן פיר׳2 כיון דאזלה אחתה בהדה לבי דינא בעידן חליצה אתו לאיחלופי בהדדי3 ולא ידעי הי מיניהו דחלצה ואי שרית לה לצרת אחותה סברי צרת חלוצה היא ואתו4 למישרי צרת חלוצה בעלמא5 הולכך גזרו6 רבנן למיסר צרת קרובת חלוצתו דלא ליתו למיטעי בצרת חלוצתו אבל צרת חלוצתו דלא אזלא בהדי חלוצתו7 לבי דינא לא גזרו רבנן באחותה דכיון דלא אזלא צרתה בהדה לבי דינא לא אתו למיטעי: אמר רב טאבי8 בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מאי טעמא באיסורא קיימא {בבלי יבמות י ע״ב-יא ע״א} וליתה להא דשמואל דגרסינן בפירקא קמא איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר׳ שמע׳ בן9 לקיש הוא אינו חייב על חלוצה [כרת] והאחין חייבין על חלוצה כרת ובין הוא ובין אחים חייבין על צרה כרת10 ור׳ יוחנן אמר בין הוא ובין אחים אין חייבין לא11 על חלוצה12 כרת ולא על13 צרה כרת. ואמרינן מאי טעמ׳ דר׳ שמע׳ בן14 לקיש אמר קרא {דברים כה:ט} אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה איהו הוא דקאיי בלא יבנה הא אחים באיסור אשת אח כדקימי קימי ועלה דידה הוא דקאיי בלא יבנה הא צרה כדקימא קימא ור׳ יוחנן מי איכא מידי דמעיקרא אי באעי האי חליץ [ואי בעי האי חליץ15] ואי באעי האי מיבם ואי באעי האי16 מיבם והשתא קאי עלה בכרת אלא הוא שליחותא דאחים קא עביד איהי נמי שליחותא דצרה קא עבדא ואמרינן תו איתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת מאן דאמר בעשה כר׳ יוחנן ומאן דאמר בכרת כר׳ שמע׳ בן17 לקיש וקימא לן דכל היכא דפליגי ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן18 לקיש הלכה כר׳ יוחנן בר מהנהו19 תלתה דמנינן וכל היכא דפליגי20 רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל וכל שכן הכא דקאיי ר׳ יוחנן כואתיה הולכך ליתה לדשמואל דאמר הולד ממזר :
(1) 
הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְאֵם אִמָּהּ וּבְאֵם אָבִיהָ וּבְבִתָּהּ וּבְבַת בִּתָּהּ וּבְבַת בְּנָהּ וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּימֶת וְהָאַחִין מוּתָּרִין.
הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְאֵם אִמָּהּ וּבְאֵם אָבִיהָ וּבְבִתָּהּ וּבְבַת בִּתָּהּ וּבְבַת בְּנָהּ וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּימֶת וְהָאַחִין מוּתָּרִין.Accordingly, he is forbidden to engage in relations with her mother, and with her mother’s mother, and with her father’s mother, and with her daughter, and with her daughter’s daughter, and with her son’s daughter, and with her sister while his yevama is still alive. However, the other brothers who did not perform ḥalitza are permitted to her relatives.
1. גזרו בה רבנן: חסר בכ״י פרמה .
2. אור זרוע סי׳ תרמ״ד, לאחר שהביא פירוש דומה בשם רש״י: ״וכן פי׳ ר״ח״ (אוצה״ג סי׳ נ).
3. בהדדי: כ״י פרמה : ״בהדי הדדי״. חסר ב-גכג .
4. ואתו: גכג : ״ואי״.
5. בעלמא: וכן בכ״י פרמה . גכג , דפוסים: ״דעלמא״.
6. כ״י פרמה מוסיף: ״בה״.
7. בהדי חלוצתו: כ״י פרמה : ״בהדיא״.
8. טאבי: גכג : ״טבי״. כ״י פרמה : ״טובי״.
9. ר׳ שמע׳ בן: דפוסים: ריש .
10. כרת: גכג , כ״י פרמה , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
11. לא: וכן גכג . חסר בכ״י פרמה , דפוסים.
12. חלוצה: וכן בה״ג. גכג : ״חלוצתו״. כ״י פרמה : ״חולצת״.
13. לא על חלוצה כרת ולא על: וכן גכג . כ״י פרמה : ״על חלוצה ועל״. דפוסים: על חלוצה כרת ולא על .
14. דר׳ שמע׳ בן: כ״י פרמה , דפוסים: ״דריש״.
15. ואי...חליץ: גכג , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
16. האי, האי: דפוסים: להאי, להאי .
17. כר׳ שמע׳ בן: כ״י פרמה , דפוסים: כריש .
18. ור׳ שמעון בן: כ״י פרמה , דפוסים: וריש .
19. בר מהנהו: כ״י פרמה : ״לבר מהנהו״. דפוסים : בר מהני .
20. ר׳ יוחנן...היכא דפליגי: חסר בדפוס קושטא . כנראה מחמת הדומות.
21. אימא: בדפוס קושטא : אמינא .
22. שמעון בן: כ״י פרמה : ״ריש״.
הוא אסור כו׳ – כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו.
בזמן שהיא קיימת – אאחותה קאי ולא אשאר עריות.
החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, באמה ואם אמה, ואם אם אמה דגזרו שניות בחלוצה, ובאם אביה, ואם אם אביה דהיא שנייה, בבתה ובבת בתה ובת בת בתה ובבת בנה ובבת בת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת. והאחין מותרין. והיא אסורה באביו ובאבי אביו ובאבי אבי אביו בבנו ובבן בנו ובבן בן בנו באחיו ובבן אחיו ובבן בן אחיו.
מתניתין החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובתי׳ והיא אסור בקרוביו הוא אסור באמה ואם אמה ובאם אבי׳ בבתה ובת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחים מותרים והאי אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו. ומותר אדם בקרובות צרות חליצתו ואסור בצרת קרובות חלוצתו, פי הוא אסור בקרובתי׳ כאלו הוא אשתו וכל קרוביו האסורות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחליצה: הוא אסור באמה כו׳ כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחליצתו.
בזמן שהיא שהיא קיימת. אאחות בלחוד קאי ולא אשאר עריות.
ומעתה הוא מתחיל למנות הקורבות שנאסרו לחולץ ובאמת יש בהם שלא נאסרו מחמת החליצה אלא מחמת קורבת המיתנא כמו שנבאר בפרטים אלא שמתוך שהתחיל למנותם אע״פ שעיקר כונתו באיסורין הבאין מחמת החליצה מונה והולך סדר איסורין אף אותם שלא נאסרו מחמת החליצה ואמר שהוא אסור באמה שהרי דנין לחלוצתו כגרושתו ונמצאת זו באיסור חמותו ואלמלא החליצה היתה מותרת לו כל שנפקעה הזיקה מחמת חליצת אחד מן האחין שהרי חמותו של אחיו מותרת וכן הדין באם אמה שדנין אותה כאם חמותו וכן אם אביה דנין אותה כאם חמיו וכן בבתה שהיתה לה מאיש אחר כדין בת אשתו וכן בבת בתה ובבת בנה שכל אלו אסורות אף לאחר שגירש את אשתו או אפילו מתה והחלוצה כגרושה ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא לאחר מיתתה מותר באחותה שהרי אף באחות גרושה כן:
והאחים של חולץ מותרים בכל אלו כל שנפקעה הזיקה שלא נאסרו אלא מצד החליצה לחולץ שעשאוה כגירושין:
והיא אסורה באביו וזה אינו משום חולץ אלא אף לכל האחין שהרי כלתו היא וכן הדין באבי אביו שהרי כלת בנו היא ואע״פ שכלת בנו מן השניות היא גזרו בה ביבמה אצל יבם ואף זו אסורה לשאר אחים שלא חלצו ובבנו שהיה לו מאשה אחרת דהא הויא לה אשת אחי אביו ואף לכל האחים כן ונמצאו אלו השלשה שאף לכל האחין כן ולא משום חלוצה לבד אבל בבן בנו לא נאסרה משום המיתנא שהרי אשת אחי אביו של אביו היא ומותרת אף מדברי סופרים אבל מצד החליצה הויא כגרושתו ונמצאת אצל זה גרושת אבי אביו ואע״פ שאף אשת אבי אביו שניה היא גזרו בה והוא הדין לבן בתו שהרי אשת אבי אמו היא וכן אסורה באחיו של חולץ כאשת אחיו ובבן אחיו כאשת אחי אביו ור״ל אף באחים מן האם:
מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואין אומרין שהצרה כחלוצה ליאסר בקרובותיה ר״ל שאם ראובן נשא לאה ונכרית עמה ומת בלא בנים וחלץ שמעון לנכרית שנמצאת לאה צרת חלוצתו מותר ברחל שהיא אחות לאה הואיל ולא חלץ ללאה עצמה:
ואסור בצרת קרובת חלוצתו פירשו גדולי הרבנים כגון ראובן שנשא לאה ונכרי נשא רחל אחותה ואחרת עמה ומת ראובן בלא בנים וחלץ שמעון ללאה ואחר כך מת נכרי כשם ששמעון אסור ברחל שהיא אחות חלוצתו כך אסור בצרת רחל שהיא צרת קרובת חלוצתו ושאלו בגמרא מאי שנא רישא ר״ל קרובת צרת חלוצתו דשריא ומאי שנא סיפא ר״ל צרת קרובת חלוצתו דאסירא שאם כשחלץ לצרת לאה מותר אף ברחל כשחלץ ללאה עצמה למה נאסר בצרת רחל ותירץ האיך דאזלה בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן כלומר כשלאה חולצת היא מוליכה רחל אחותה עמה לפני בית דין ואין הרואים יודעים אי זו מהן באה לחלוץ והרבה מהם סוברים שרחל היא החולצת ואם נושא צרתה אחר כן יאמרו צרת חלוצתו נשא אבל כשחלץ לצרת לאה אין צרת לאה מולכת לאה עמה שהרי בחזקת שנאה הן ואין טועין ברחל שתהא אחות חלוצה ולא צרת חלוצה זהו פירוש גדולי הרבנים ויש לתמוה בדבריהם היאך הוא אסור בצרת קרובת חלוצתו על הצד שכתבנו והלא אף בערוה גופה אין צרה אלא במקום מצוה וכמו שביארנו בפרק ראשון (יבמות י״ג.) שאין צרה אלא מאח ואפילו הלכה חלוצה עצמה ונשאת לאחר ולו אשה אחרת ומת אותה צרה מותרת לו שהרי אף צרת גרושה כן ומתוך כך יש שפירשוה במקום יבום כגון שנשא ראובן את לאה ורחל אחותה נשואה לשמעון אחיו ואחרת עמה מת ראובן וחלץ לה יהודה ויהודה זה אסור ברחל ובצרתה והוא שאמרו בפרק ארבעה אחין (יבמות כ״ז.) התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות התחיל בצרות יגמור אף באחיות שקרובת צרת חלוצה מותרת אף במקום מצוה כמו שביארנו שם ולפי דרכך למדת שאין צרת אחות חלוצה אסורה אלא כשהיא צרת אחות חלוצה בשעת חליצה דמיחלפא בצרת חלוצה על הדרך שכתבנו אבל בצרה הבאה לאחר חליצה כגון שנשאת אחות חלוצתו אחר החליצה לאדם שיש לו אשה אחרת שאין אוסרין לזה אותה האחרת משום צרת אחות חלוצתו שהרי גדולה מזו כתבנו שאף צרת חלוצה הבאה לאחר חליצה מותרת שאין צרה אלא מאח אפילו בצרת ערוה כל שכן בצרת חלוצה ועוד כתבו גאוני ספרד שאפילו נשאת חלוצה זו לאחד מן האחים בעבירה ומת צרתה מותרת כדין צרת מחזיר גרושתו ואף הם כתבו שגזירה זו ענינה אף כשהאחות וצרתה נשואות בשעת החליצה שמכל מקום אף הם סבורים שהיא היא שמת בעלה וחלצה ומכל מקום דוקא לאסור את הצרה דשויוה לאחות חלוצה כחלוצה מגזירת חלוף אבל לאסור את הקרובות לא עשאוה כחלוצה שלא גזרו בצרת אחות חלוצה אלא מחשש צרת חלוצה דאורייתא אבל לאסור קרובותיה הואיל וקרובת חלוצה דרבנן לא חשו בה שאף בדברים אחרים הקלו והוא שיש לך לדון מאחר שלאה מולכת את אחותה לבית דין ובני אדם סבורים שלרחל חלץ תפסל רחל לכהונה וכן תפסל לאחי החולץ ותנן החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והאחים מותרים וכן תפסל אף לאחר מיתת לאה ותנן מתה מותר באחותה אלא שמאחר שאחות חלוצה מדברי סופרים לא גזרו בה כל כך:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
שאלו בסוגיא זו אם גזרו שניות בחלוצה כגון לאסור בת בתו של בנה או בת בתה של בתה על הדרך שגזרו בהן באשתו אע״פ שנתגרשה אם לאו מי אמרינן בערוה דאוריתא כגון בת אשתו ובת בנה ובת בתה גזרו עליהם שניות כגון בת בתו של בנה ובת בתה של בתה אבל בחלוצה שאף בתה ובת בנה ובת בתה דרבנן לא הוסיפו עליהן שניות או דלמא לא שנא וכן הדין והשאלה בשאר שניות כגון אמה של אם אמה וכן ליאסר היא בבן בנו ובבן בתו והביאוה תחילה מדתני במתניתין אם אמה שהיא ערוה דאוריתא באשתו אף בגרושה ולא קתני אמה של אם אמה דאלמא לא גזרו שניות בחלוצה והשיבו דלא שבקה אלא מדאיצטריך למיתני בתר הכי והאחין מותרין בכלן ואי תנא ליה שניה הוה אמינא האחין מותרין אשניה קא מהדר הא באחריני אף האחין אסורין ולאשמועינן דאחין מותרין אף באותן האחרות שהוזכרו שבקינהו לשניות ומכל מקום גזרו שניות אף בחלוצה ודחי ליה דאי משום הא ליתני מותרין בכלן וחזרו והביאוה מדתני והיא אסורה באבי אביו של חולץ ומאי לאו כי אסירא באבי אביו משום חולץ הוא דחשבינן לחלוצתו כאלו נשאה וגירשה והוה ליה אצל אבי אביו של חולץ כלת בנו ואע״פ שאפילו נשאה לא נאסרה כלת בנו אלא מדברי סופרים גזרו עליה בחלוצה ודחי ליה דלאו משום חולץ הוא אלא משום מיתנא שכבר היתה נשואה לו והויא לה אצל אבי האב מכח המיתנא כלת בנו וחזרו והביאוה מדתני אסורה בבן בנו של חולץ מאי לאו משום חולץ ומשום דהויא כגרושתו ונמצאת אשת אבי אביו שהיא שניה ואלמא גזרו שניות אף בחלוצה ודחי ליה דילמא משום מיתנא שהיתה לו נשואה גמורה והרי זו מכח המיתנא אצל בן בנו של חולץ אשת אחי אביו של אביו ולאמימר דמכשר אשת אחי אביו של אביו ר״ל שלא נאסרה אף מדברי סופרים ושהלכה כן כמו שביארנו בפרק כיצד (יבמות כ״א:) מוקים לה בבר ברא דסבא שהוא בנו של חולץ והכי קאמר אסורה באביו של חולץ ובבנו של אביו שהוא אחי החולץ ומשום לא יבנה ובבן בנו של אביו שהוא בנו של חולץ וקא בעי אי הכי היינו אחיו ובן אחיו שהרי בנו של זקן הוא אחיו של חולץ ובן בנו הוא בן אחיו של חולץ ותירץ תנא אחים מן האב ותנא אחים מן האם והאי אחיו ובן אחיו באחין מן האם היא כגון שהיו החולץ והמיתנא אחים מן האב ומן האם ולשניהם אח אחד מן האם ולא מן האב ואמר שזו החלוצה אסורה באחיו של חולץ זה שהוא אחיו מאמו ומשום מיתנא דהויא לה אשת אחיו מאמו וכן בבן אחיו ר״ל מאמו דהויא לה אשת אחי אביו מאמו ואף על פי שזו שניה היא מכל מקום הרי מכח מיתנא הוא שהיתה זו נשואה לו ולא משום חולץ וחזרו והביאוה מדתני ר׳ חייא ארבעה מן התורה כלומר ארבעה אנשים מצינו להם איסור מן התורה אף בחלוצה והם א׳ אביו של חולץ ולא משום חולץ דהא מדאוריתא לא הויא לה כאשתו שנתגרשה אלא משום מיתנא דהויא לה כלת בנו ב׳ בנו של חולץ ולא משום חולץ דהא מדאוריתא לאו כאשתו חשבינן לה עד שנדונה אצלו באשת אב אלא משום מיתנא שהרי היא מכחו אצל זה אשת אחי אביו ג׳ אחיו של חולץ ומשום מיתנא דמאחר שהופקעה הזיקה הויא לה אשת אח ד׳ בן אחיו של חולץ ומשום מיתנא דהויא לה נמי לגבי האי אשת אחי אביו מן הנשואין ויש באיסור חלוצה ארבעה מדברי סופרים אבי אביו ואבי אמו בן בנו ובן בתו קתני מיהת אבי אביו ר״ל אבי אביו של חולץ דהויא לה לגביה כלת בנו שהיא שניה מאי לאו משום חולץ וגזרו שניות בחלוצה ותירץ לא משום מיתנא דהויא לה מן הנשואין וחזר והביאה מאבי אמו ור״ל אבי אמו של חולץ דהויא לה לגביה כלת בתו שהיא שניה מאי לאו משום חולץ וגזרו שניות בחלוצה לא משום מיתנא דהויא לה כלת בתו מן הנשואין וחזר והביאה מבן בנו ור״ל בן בנו של חולץ מאי לאו משום חולץ שהיא שניה ואלמא גזרו שניות בחלוצה ותירץ לא משום מיתנא ומשום דהויא לה לגביה אשת אחי אביו של אביו ולאמימר דמכשר בה ושהלכה כן כמו שביארנו בודאי מפרש לה משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה ומאי דכתיב בספרים מוקים לה בבר ברא דחולץ שיטפא הוא ומשום דקא מתרץ לעיל מוקים לה בבר בריה דסבא והכא לא הוה מצי למימר הכי דבר בריה דסבא דאוריתא הוא וחזרו והביאוה מבן בתו וודאי הא משום חולץ הוא דדיינינן לה כאשתו והויא לה אשת אבי אמו שהיא שניה דאי משום מיתנא ומשום דהויא לה אשת אחי אבי אמו הא אשת אחי אבי אמו לכולי עלמא שריא אף מדברי סופרים אלא ודאי משום חולץ וגזרו שניות בחלוצה וכן הלכה:
צרת חלוצה אינה בכרת אלא בלאו ומאחר שכן הבא עליה אין הולד ממזר ואע״פ שהיה לנו לומר הואיל ויצאה מתורת יבום באיסורא קיימא ר״ל באיסור אשת אח וכמו שאמרו צרה אבראי קיימא כלומר שאין החלוצה עושה שליחותה עד שנדון אף הצרה כחלוצה אלא אינה כחלוצה ודנין לה כאשת אח לגמרי אין אומרין כן אלא אדרבה אומרין שהחלוצה שליחותא דידה עבדא ואף היא נדונת כמוה וכשם שבחלוצה עצמה אם חזר וקדשה הוציאה הכתוב מכלל כרת ללאו כדכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אף לענין צרה כן ויש חולקין בפסק זה לומר שהולד ממזר ואי אפשר לומר כן שהרי ר׳ יוחנן וריש לקיש נחלקו בה והלכה כר׳ יוחנן וכבר ביארנוה בפרק ראשון (יבמות י׳:):
באמה. היינו חמותו. אם אמה. היינו אם חמותו. אם אביה. היינו אם חמיו. וכל הנך דידיה אסור בהן מן התורה באשתו גמורה. בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות. באביו. של חולץ, משום כלתו. באבי אביו. משום כלת בנו שהיא אשתו גמורה. בגמרא מסיק אף משום חולץ, דגזרו שניות בחלוצה. בבנו. של חולץ, משום אשת אב. בבן בנו. משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות. ולאו משום מיתנא אסרינן לה, דהא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו. באחיו. משום אשת אח. בבן אחיו. משום אשת אחי אביו. בקרובת צרת. דלא אמרי׳ דתהוי צרה כחלוצה. בצרת קרובת. פי׳ ר״ש1 ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי ולה צרה, כשם שאסור ברחל כך אסור בצרתה. וטעמ׳ מפרש בגמרא. ואיכא דמקשו2 להאי פירושא, אם כן מצינו אחות חלוצה שאסורה מדברי סופרים חמורה מערוה. דצרת ערוה כשהיא נשואה לנכרי שריא, שאין צרה אלא מאח, וצרת אחות חלוצה נשואה לנכרי אסירא. ומפרשי לה, דוקא ששתיהן נשואות לאחין ומתו שניהם, וכדאמרי׳ בארבעה אחין3 התחיל באחיות לא יגמור בצרות, דתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו. אבל אי הקרובה נשואה לנכרי צרתה שריא, דלא עדיפא מערוה. אבל כשהיא נשואה לאחיו ונאסר באחותה, שהרי אחות חלוצתו [היא], והיא כערוה לחולץ, נאסר אף בצרתה וחולצת ולא מתיבמת.
1. ד״ה ואסור.
2. בעל ההשלמה.
3. לעיל כז, א.
הוא אסור באמה, ובאם אמה, ובאם אביה, ובבתה, ובבת בתה, ובבת בנה, ובאחותה בזמן שהיא (היבמה) קיימת (חיה). והאחין של החולץ מותרין בכולן.
Accordingly, he is forbidden to engage in relations with her mother, and with her mother’s mother, and with her father’s mother, and with her daughter, and with her daughter’s daughter, and with her son’s daughter, and with her sister while his yevama is still alive. However, the other brothers who did not perform ḥalitza are permitted to her relatives.
הכל
(2) וְהִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו וּבַאֲבִי אָבִיו וּבִבְנוֹ וּבְבֶן בְּנוֹ בְּאָחִיו וּבְבֶן אָחִיו.
And she is forbidden to engage in relations with his father, and with his father’s father, and with his son, and with his son’s son, and with his brother, and with his brother’s son.
באביו – משום כלתו.
ובאבי אביו – משום כלת בנו. אע״ג דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים דהא כלת בנו משניות דרבנן היא ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה.
בבנו – משום אשת אב.
בבן בנו – משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות.
באחיו – משום אשת אח.
בבן אחיו – משום אשת אחי אביו.
והיא אסורה באביו משום כלתו ואבי אביו משום כלת בנו ואע״ג דבאשתו גמורה אינה אסורה לאבי אביו אלא מד״ס דהא כלת בנו משניות דרבנן נינהו אפ״ה גזרו נמי הא בחלוצה.
ובבנו משום אב ובבן בנו משום אבי אביו שהוא נמי מן השניות ובאחיו משום אשת אחיו בבן אחיו משום אשת אחי אחיו:
רש״י בד״ה ובאבי אביו כו׳ ואפ״ה גזרוה רבנן. נ״ב לא אבין פי׳ זה סוף סוף אסורה משום מיתנא כמו שמסיק. בד״ה אמימר כו׳ האחד בן בנו של כו׳ כצ״ל:
And she is forbidden to engage in relations with his father, and with his father’s father, and with his son, and with his son’s son, and with his brother, and with his brother’s son.
הכל
(3) אמוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ ב וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ.:
The mishna states an additional principle: A man is permitted to engage in relations with a relative of a rival wife of his ḥalutza, i.e., his yevama with whom he performed ḥalitza. Since he did not perform ḥalitza with her, she is not regarded as though she had actually been married to him. However, he is forbidden to engage in relations with a rival wife of a relative of his ḥalutza, i.e., in addition to being forbidden to the relatives of his ḥalutza, he is also forbidden to their rival wives.
מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו – ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה.
ואסור בצרת קרובת חלוצתו – ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן וטעמא מפרש בגמרא.
ומותר אדם וכו׳ ולא אסרו צרה בחליצה ואסור בקרובת צרה וכו׳ פי׳ שנפלה לפניו במקום מצוה אבל שלא ב״מ שריא דהא אפי׳ צרת ערוה גופה שלא ב״מ שריא וה״מ שלא במקום מצוה כגון שחלץ לאה אשת ראובן ורחל אחותה נשואה לשמעון אחיו ולו אשה אחת ומת שמעון לרחל א״י ליבם שהיא אחות חלוצה וגם לא לצרתה שהיא צרת קרובות חלוצתו. אי קשיא מה צורך הקרובים למנות והלא ידועים הם מן המקרא וכמו שבקדושין לא שונה רק הוא אוסר בקרובתי׳ והיא אסורה בקרוביו ואינו מונה אותן גם הכא לא הו״ל למנות. תשובה אי הוה פשטינן דלא גזרו שניות בחליצה הוא מ״ה מנאן לומר לך דוקא באלו שהן מדאורייתא אסורים אבל לא על שניות אבל השתא דפשטינן בהלכתי׳ דגזרי שניות בחליצה, י״ל מ״ה מנאן משום סיפא דתני באביו ובאי אביו ובבנו ובבן בנו ובאחיו ובבן אחיו שהן שניות והאי דלא תנא בריש אבדידה משום דתני והאחרים מותרים דלא לישתמע מותרים לשניות אבל לעריות לא כדאמרי׳ בגמ׳:
הא דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו – פרש״י ז״לא כגון ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה [הצרה]ב לראובן. וקשה לן, שאפילו בעריות אין צרה אלא מאחג וכ״ש בזו. ועוד חלוצה עצמה שנשאת לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת, וכי אין אותה נכרית מותרת לו, וא״כ מצינו אוסרד בקרובה יותר מן החלוצה עצמה, וא״ת שהחלוצה עצמה אוסרת צרה שלא במקום מצוה, וכי אפשר לומר כן שחמורה חלוצה יותר מן העריותה. אלא הכי פירושוו, ראובן חלץ ללאה ורחל אחותה נשואה לאחיו מאביו ולו אשה אחרת ומת, כשם שרחל חולצת ולא מתיבמת כך צרתה, אבל קרובת צרת חלוצתו אפילו במקום מצוה מותרת, כדאיתא בפרק ד׳ אחיןז, ומשום דאחות חלוצה מדבריהם איצטריך למתני בצרתה דאסורה, סד״א בדידה גזרו בצרה לא גזרו אפילו במקום מצוה קמ״ל.
א. בד״ה ואסור.
ב. ע״פ כתבי היד, וכ״ה ברש״י שלפנינו.
ג. לעיל ג ב, ח א עיי״ש. וכה״ק בתוד״ה הך ובתוס׳ ישנים שם.
ד. כ״ה בכתב יד ב. ובכתב יד א: מתיר, ובנדפס תיקן: אסור.
ה. וכה״ק תוס׳ חד מקמאי.
ו. וכ״פ תוס׳ ד״ה הך וברשב״א ובריטב״א, ובאו״ז ח״א סי׳ תרמד בסופו. ועיין בתוס׳ חד מקמאי שכ״כ בשם י״מ עיי״ש משה״ק ע״ז. ועיין בנמוק״י ובש״ג.
ז. לעיל כז א.
מתניתין. מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פירש רש״י ז״ל כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה נשואה לנכרי דעלמא ולו אשה אחרת כיון שחלץ שמעון ללאה יבמתו נאסרה ברחל וצרתה. והקשו עליו (עיין רמב״ן) דאם כן מצינו צרה שלא במקום מצוה וקיימא לן דאין צרה אלא מאחר כדאמרינן בריש מכלתין (יבמות ח.). ועוד דאפילו הלכה חלוצה עצמה ונשאת לאחר ולו אשה אחרת ומת צרתה ודאי שריא דלא עדיפא חלוצה מגרושה וצרת גרושה מישרא שריא, ומעתה אתה דן קל וחומר לקרובת חלוצת צרה חלוצה שלא במקום מצוה שריא צרת קרובה חלוצה לא כל שכן. אלא הכי פירושו כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה וזלפה נשואות לשמעון אחיו ומת ראובן וחלץ לה יהודה מעתה רחל אחותה אסורה לו וצרתה עמה והכי איתא בפרק ד׳ אחין (יבמות כז.).
מתני׳ מותר אדם בקרובת צרת חליצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו – פי׳ כגון צרת אחות חלוצתו ופי׳ רש״י ז״ל אפי׳ כשהיתה אחות חליצתו נשואה לאיש נכרי ומת הנכרי כשם שאסור באחות חלוצתו כך אסור בצרתה והקשו עליו דהא אין צרה ערוה אסורה אלא מאח ואפי׳ באחות גרוש׳ ואחות אשה כה״ג שנשאת לנכרי מותרת וגדולה מזו גרושה עצמ׳ שנשאת לנכרי והיאך יאסר בצרת אחות חלוצתו בכה״ג.
הא ודאי כד ניים ושכיב רב אמרה להא אלא – פי׳ כגון שני אחין נשואין פי׳ אחיות לאה ורחל מת ראובן וחלץ יהודה לאשתו ואח״כ מת שמעון הרי הוא אסור ברחל משום אחות חליצה דרבנן ואסור ג״כ בצרתה וחולצת ולא מתייבמות וכדאיתא בפ״ד אחי׳ דף כ״ז.
ועוד הלכה בענין זה: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, אף שהחולץ לאשה אסור גם בצרתה, מכל מקום צרה זו אינה נחשבת כקרובתו, ורשאי לשאת את קרובותיה של הצרה. ואולם אסור בצרת קרובת חלוצתו, שאם חלץ לאשה ואחת מקרובותיה (כגון אחותה) היתה נשואה לאדם אחר, והיתה לה צרה — אם מת הבעל, לא רק שאסור בקרובת חלוצתו אלא אסור גם בצרתה.
The mishna states an additional principle: A man is permitted to engage in relations with a relative of a rival wife of his ḥalutza, i.e., his yevama with whom he performed ḥalitza. Since he did not perform ḥalitza with her, she is not regarded as though she had actually been married to him. However, he is forbidden to engage in relations with a rival wife of a relative of his ḥalutza, i.e., in addition to being forbidden to the relatives of his ḥalutza, he is also forbidden to their rival wives.
הכל
(4) גמ׳ גְּמָרָא : אִיבַּעְיָא לְהוּ גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה אוֹ לֹא.
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In addition to the Torah prohibition against engaging in relations with one’s wife’s close relatives, the Sages decreed that it is also prohibited to engage in relations with one’s wife’s secondary relatives, i.e., those who are less closely related and so are permitted by Torah law. Since the Sages decreed that a ḥalutza is to be regarded as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza, such that her close relatives are forbidden to him, did they also decree that the prohibition of secondary forbidden relationships should also apply in the case of a ḥalutza, or not?
גמ׳ גזרו שניות בחלוצה או לא – כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל דף כב.) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה הכא מאי.
גזרו שניה ב[חלוצה. כגון אם אם אמה אם] אם אביה דגבי אשתו מתסרן עליה כדתני רבי חייא רביעי שבחמיו] ושבחמותו שניה.
הכי מאי. בערוה דאוריתא. כלומ׳ באשתו [דאמה ואם אמו הוה] ערוה דאוריתא גזרו רבנן שניות. או דילמ׳ לא שנא.
מסקנא דג[זרו שניות בחלוצה]. וכל דתקון רבנן כעין דאורית׳ תקון.
איבעי׳ להו גזרו שניות בחליצה אי לא גזרו בערוה דאורייתא גזרו בה רבנן בחליצה דרבנן לא גזרו בה רבנן א״ד ל״ש ואסיק גזרו שניות בחליצה.
שניות. כגון אם אמה ואם אביה ואם אם אביה, דגבי אשתו הוו שניות, כדתני ר׳ חיא בפרק כיצד1 רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה. דאוריתא. כלומ׳ באשתו דאמה ואם אמה הם עריות דאוריתא, אבל בחלוצה דאמה ואם אמה אינה אסורה אלא מדרבנן לא גזרו וכו׳. אאם אם אמה. דלא גזרו שניות בזיקה. אבל הנך דהוו עריות באשה גמורה אסורות משום זיקה לשאר אחין, אעפ״י שחלץ לה האחד, דשליחותא דידהו עבד, משום הכי לא תנייה. משום. כלומ׳ אטו כלת בנו אסרו החלוצה, וש״מ דגזרו שניות בחלוצה. דהויא לה. מן האשות. דתני ר׳ חיא. שהחלוצה אסורה בד׳ אנשים מן התורה משום מיתנא. אב. של חולץ, משום דהויא כלתו, שהרי היתה אשת בנו שמת. ובנו. של חולץ, דהויא אשת אחי אביו. אחיו. של חולץ, דקם ליה בלא יבנה ואסורה משום אשת אחיו. ובן אחיו. של חולץ, שהיה המת אחי אביו. כלת בתו. וגזרו שניות, אבל למאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקומה משום מיתנא, ותבעי אי גזרו שניות בחלוצה. לא תנינן לה. דאשת אחי אבי אמו ליכא מאן דאסר. והכי הלכתא דגזרו שניות בחלוצה.
באסורא, באסור אשת אח, דחלוצה הוא דקיימא בלא יבנה, אבל צרה קיימא בכרת. אבראי. כלומ׳ באסורא קמא, ולא אמרי׳ דחלוצה שליחותא דידה עבדא. באחותה., דלאו אחות חלוצה היא. דר׳ יוחנן. בפ״ק2. ותסברא. דהא דרב יוסף ראיה היא. וכי אחות חלוצה דאוריתא היא, דאי אמרי׳ דצרה כחלוצה דמיא יאסר באחות הצרה. כאן שנה ר׳. לקמן3 אמר לה. וכיון דאחות חלוצה דרבנן, באחות החלוצה גזור, באחות צרה לא גזור. והלכה כר׳ יוחנן, וליתא להא דשמואל. וכן פסקו הרי״ף4 והר״ם5. רישא. פי׳ ר״ש דקרובת צרת החלוצה שריא וצרת קרובת חלוצתו שהיא וצרתה נשואות לנכרי קתני דאסורה.
1. לעיל כב, א.
2. לעיל י, ב.
3. מא, א.
4. יג, ב בדפי הרי״ף.
5. הל׳ יבום פ״א הי״ב.
איבעי להו גזרו שניות וכו׳ – וליתני האחין מותרין בכולן פי׳ ליתנינהו לכלהו אמה ואם אמה ואם אם אמה וליתני האחין מותרין בכולן והשתא הוי תאני כוליה איסורא וכוליה היתירא קשיי׳ פי׳ דודאי ק״ק דהכי הוה עדיף לברורי ומיהו למאי דק״ל דגזרו שניות כעריות כדאסיק לקמן דאמרי׳ דפשיט׳ ליה לתנא שגזרו שניות כעריות והא רמיזא לה במתני׳ דדחויי כדלקמן דדחי ליתנינהו ומ״ה לא בעיא לתריצו הכא וקתני עריות לחוד משום היתרא דאחין מ״ה רב״ה ז״ל.
א גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: האם גזרו שניות גם בחלוצה? שנאסרו לא רק קרובות האסורות מן התורה כקרובות אשתו, אלא שגם שניות לעריות, שהן מדברי סופרים, אסורות בחלוצה, או לא נאסרו שניות?
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In addition to the Torah prohibition against engaging in relations with one’s wife’s close relatives, the Sages decreed that it is also prohibited to engage in relations with one’s wife’s secondary relatives, i.e., those who are less closely related and so are permitted by Torah law. Since the Sages decreed that a ḥalutza is to be regarded as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza, such that her close relatives are forbidden to him, did they also decree that the prohibition of secondary forbidden relationships should also apply in the case of a ḥalutza, or not?
הכל
(5) בְּעֶרְוָה דְּאוֹרָיְיתָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן שְׁנִיּוֹת אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא.
The Gemara presents the sides of the dilemma: Did the Sages decree that the prohibition of secondary forbidden relationships applies only in a case where there is a relative with whom relations are forbidden by Torah law, but in the case of a ḥalutza, whose relatives are forbidden only by rabbinic decree, they did not decree that there should be a prohibition of secondary forbidden relationships? Or perhaps the case of a ḥalutza is no different, and since the basis of the rabbinic prohibition applying to her relatives is that it is considered as though she had actually been married to her yavam, the prohibition should extend to her secondary relatives as well?
בערוה דאורייתא – כלומר באשתו דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא גזרו רבנן שניות אבל בחלוצה דאפילו עריות דידה דרבנן לא גזרו שניות בהן.
או דלמא לא שנא – וממתני׳ לא דייק דקתני היא אסורה באבי אביו משום כלת בנו דהוי שניה הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו.
וצדדי השאלה: האם נאמר כי בערוה עצמה שאיסורה דאורייתא [מן התורה] גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שניות, ואילו בחלוצה שאינה אסורה מן התורה, לא גזרו רבנן [חכמים] בשניות שלה, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], שכיון שאסרו עליו אשה וקבעו שתהיה לו כערוה — לא חילקו בדבר.
The Gemara presents the sides of the dilemma: Did the Sages decree that the prohibition of secondary forbidden relationships applies only in a case where there is a relative with whom relations are forbidden by Torah law, but in the case of a ḥalutza, whose relatives are forbidden only by rabbinic decree, they did not decree that there should be a prohibition of secondary forbidden relationships? Or perhaps the case of a ḥalutza is no different, and since the basis of the rabbinic prohibition applying to her relatives is that it is considered as though she had actually been married to her yavam, the prohibition should extend to her secondary relatives as well?
הכל
(6) ת״ש תָּא שְׁמַע הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְאֵם אִמָּהּ וְאִילּוּ אֵם אֵם אִמָּהּ לָא קָתָנֵי.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: A yavam is prohibited from engaging in relations with the mother of his ḥalutza and with her mother’s mother. However, the mishna does not teach that it is prohibited to engage in relations with her mother’s mother’s mother, which is one of the secondary relationships. This would suggest that the prohibition of secondary relationships does not apply in this case.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: הוא אסור באמה ובאם אמה, ואילו ״אם אם אמה״ שהיא שניה — לא קתני [שנה], משמע שלא גזרו שניות!
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: A yavam is prohibited from engaging in relations with the mother of his ḥalutza and with her mother’s mother. However, the mishna does not teach that it is prohibited to engage in relations with her mother’s mother’s mother, which is one of the secondary relationships. This would suggest that the prohibition of secondary relationships does not apply in this case.
הכל
(7) דִּלְמָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא תָּנֵי מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא וְהָאַחִין מוּתָּרִין וְאִי תָּנָא אֵם אֵם אִמָּהּ ה״א הֲוָה אָמֵינָא הָאַחִין מוּתָּרִין דַּוְקָא בְּאֵם אֵם אִמָּהּ אֲבָל בְּאֵם אִמָּהּ וּבְאִמָּהּ לֹא.
The Gemara rejects the proof: Perhaps this is the reason that the mishna does not teach that case, because it needs to teach in the latter clause: However, the other brothers who did not perform ḥalitza are permitted to her relatives. And if it had taught the prohibition of her mother’s mother’s mother in the first clause, I would mistakenly say that the brothers are permitted specifically to her mother’s mother’s mother, but not to her mother’s mother. Therefore, no proof can be adduced from that case of the mishna.
ה״א האחין מותרין – לא קאי אלא אאם אם אמה דלא גזרו שניות בזיקה אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה לא משתרו אחין דגזרו עריות בזיקה ואפי׳ לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד משום הכי לא תנייה.
אבל אמה ואם אמה לא – והא דתנן בפרק ב׳ (לעיל כג:) אחד חולץ ואחד מייבם אלמא שרי באחותה שאני התם משום דאימור דידיה איתרמי ליה והא נמי דתנן לקמן בפרקין (יבמות דף מא.) החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה היינו דיעבד.
ומשיבים: דלמא היינו טעמא [שמא זהו הטעם] שלא תני [שנה], לא מפני שהיא מותרת, אלא משום דקבעי למיתני סיפא [שרצה לשנות בסופה] של אותה פיסקה ״והאחין מותרין״, ואי תנא [ואם היה שונה] ״אם אם אמה״ הוה אמינא [הייתי אומר] ומפרש: שהאחין מותרין — כוונתו דוקא באם אם אמה, שלא גזרו שניה לגבי האחים, אבל באם אמה ובאמה שהן קרובותיה מן התורה — לא הותרו האחים, ולכן לא שנה במשנה אם אם אימה.
The Gemara rejects the proof: Perhaps this is the reason that the mishna does not teach that case, because it needs to teach in the latter clause: However, the other brothers who did not perform ḥalitza are permitted to her relatives. And if it had taught the prohibition of her mother’s mother’s mother in the first clause, I would mistakenly say that the brothers are permitted specifically to her mother’s mother’s mother, but not to her mother’s mother. Therefore, no proof can be adduced from that case of the mishna.
הכל
(8) וְלִיתְנֵי אֵם אֵם אִמָּהּ וְלִיתְנֵי הָאַחִין מוּתָּרִין בְּכוּלָּן קַשְׁיָא.
The Gemara objects: But if he is forbidden to the great-grandmother, then let it teach: Her mother’s mother’s mother in the first clause, and then let it teach: The brothers are permitted to all of them, in the latter clause. This would avoid the concern stated above. The fact that the mishna did not do so would suggest that he is not forbidden to the great-grandmother, or any other secondary relatives. The Gemara concludes: Indeed, this is difficult, but still inconclusive.
וליתני אחין מותרין בכולן קשיא – הא דלא קאמר אלא שמע מינה דלא גזרו שניות בחלוצה היינו משום דלקמן מסיק דגזרו ולא שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שניה אלא הני דאורייתא לחוד.
ומקשים: וליתני [ושישנה] ״אם אם אמה״, וליתני [ושישנה] ״האחין מותרין בכולן״, ואז לא היה שום מקום לספק! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר, אבל אין לנו הוכחה גמורה מכאן.
The Gemara objects: But if he is forbidden to the great-grandmother, then let it teach: Her mother’s mother’s mother in the first clause, and then let it teach: The brothers are permitted to all of them, in the latter clause. This would avoid the concern stated above. The fact that the mishna did not do so would suggest that he is not forbidden to the great-grandmother, or any other secondary relatives. The Gemara concludes: Indeed, this is difficult, but still inconclusive.
הכל
(9) ת״ש תָּא שְׁמַע הִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו וּבַאֲבִי אָבִיו קָתָנֵי מִיהָא אֲבִי אָבִיו מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ.
The Gemara suggests: Come and hear another proof from the mishna: She is prohibited from engaging in relations with his father, and with his father’s father. The Gemara explains the proof: In any case, the mishna teaches that she is forbidden to his father’s father. What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore she is forbidden to the grandfather because she is considered to be the grandfather’s son’s daughter-in-law, i.e., the wife of one of the grandfather’s grandsons, which is a secondary relationship? If so, the mishna explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships also applies in the case of a ḥalutza.
מאי לאו משום דהויא ליה כלת בנו – וא״ת וכיון דמשום מיתנא מיתסרן היכי איצטריך תנא למתנא משום חולץ לחוד י״ל דאע״ג דלא צריך להא אצטריך למילף מינה לעריות ושניות דעלמא דשייכי משום חולץ לחודיה כגון בן בנו או אחיו מן האם או אבי אמו.
ופרקי משום מיתנא דהויא לה כלת בנו – פי׳ ואיסור קורבא דאית לה מני ואזיל אע״ג דהשתא לא איירי אלא משום מאי דאסירא משום חולץ.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו עוד במשנתנו: היא אסורה באביו ובאבי אביו. קתני מיהא [שנו על כל פנים] שאסורה באבי אביו, מאי לאו [האם אין הכוונה] שאסורה באבי אביו משום שהיא נחשבת כאילו היתה אשתו של החולץ ולגבי אבי האב דהויא לה [שהרי היא] נחשבת ככלת בנו, ואינה אסורה עליו אלא משום שניה!
The Gemara suggests: Come and hear another proof from the mishna: She is prohibited from engaging in relations with his father, and with his father’s father. The Gemara explains the proof: In any case, the mishna teaches that she is forbidden to his father’s father. What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore she is forbidden to the grandfather because she is considered to be the grandfather’s son’s daughter-in-law, i.e., the wife of one of the grandfather’s grandsons, which is a secondary relationship? If so, the mishna explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships also applies in the case of a ḥalutza.
הכל
(10) לָא מִשּׁוּם מִיתָנָא דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandfather due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered the grandfather’s son’s daughter-in-law. Therefore, no proof can be adduced from that case of the mishna.
ודוחים: לא, אמנם היא אסורה משום שניה, אולם איסור זה אינו מחמת החולץ אלא משום מיתנא [המת], שהרי אותו אדם היה גם אבי אביו של בעלה המת, דהויא לה [שהרי היא] כלת בנו ממש.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandfather due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered the grandfather’s son’s daughter-in-law. Therefore, no proof can be adduced from that case of the mishna.
הכל
(11) ת״ש תָּא שְׁמַע וּבְבֶן בְּנוֹ מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ דְּהָוְיָא לַהּ (מִשּׁוּם) אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו.
The Gemara suggests: Come and hear another proof from the mishna: And she is prohibited from engaging in relations with his son’s son. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and she is therefore forbidden to his grandson because she is considered to be the wife of that grandson’s father’s father, which is a secondary relationship? If so, the mishna explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships also applies in the case of a ḥalutza.
ת״ש מבן בנו מאי לאו משום חולץ דהוי ליה אשת אבי אביו – והיא מן השניות.
לא משום מיתנא – שהיתה זו אשתו גמורה ואסורה על בן בנו של חולץ דהויא לה אשת אחי אבי אביו וקס״ד דהא נמי משניות היא.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו עוד, שהיא אסורה בבן בנו של החולץ, מאי לאו [האם לא] משום שהיא קרובתו של חולץ, דהויא לה [שהרי היא] אסורה עליו משום שהיא אשת אבי אביו ואשת אבי האב הלא היא שניה!
The Gemara suggests: Come and hear another proof from the mishna: And she is prohibited from engaging in relations with his son’s son. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and she is therefore forbidden to his grandson because she is considered to be the wife of that grandson’s father’s father, which is a secondary relationship? If so, the mishna explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships also applies in the case of a ḥalutza.
הכל
(12) לָא מִשּׁוּם מִיתָנָא וְהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandson due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered to be the wife of a brother of that grandson’s father’s father, which is also a forbidden secondary relationship. Therefore, no proof can be adduced from that case of the mishna.
ודוחים: לא, אמנם היא אסורה משום שניה, אבל משום מיתנא [המת] עצמו והויא לה [והרי היא] אשת אחי אבי אביו, מכיון שהיתה נשואה בשעתו לאח שמת, הריהי אסורה משום שניה לנכד אחיו.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandson due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered to be the wife of a brother of that grandson’s father’s father, which is also a forbidden secondary relationship. Therefore, no proof can be adduced from that case of the mishna.
הכל
(13) הָא אַמֵּימָר מַכְשַׁר בְּאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו.
The Gemara asks: But Ameimar rules permissible the marriage of a man to the wife of a brother of that man’s father’s father. Accordingly, the prohibition in the mishna cannot be due to that relationship.
The Gemara asks: But Ameimar rules permissible the marriage of a man to the wife of a brother of that man’s father’s father. Accordingly, the prohibition in the mishna cannot be due to that relationship.
הכל
(14) אַמֵּימָר מוֹקֵי לַהּ בְּבַר בְּרָא דְּסָבָא.
The Gemara explains: Ameimar would establish the mishna’s case of: His son’s son, as referring to engaging in relations with a son of a son of the grandfather. The mishna states that she is forbidden to his father, to his father’s father, to his son, and to his son’s son. The Gemara assumed that antecedent of the pronoun: His, in the phrase: To his son and to his son’s son, is the one who performed ḥalitza. As such, the mishna teaches that she is forbidden to the son and grandson of the one who performed ḥalitza with her, which are secondary relationships. Ameimar, however, would claim the antecedent of this pronoun is the father’s father, which immediately precedes it in the mishna. As such, the mishna is teaching that she is forbidden to the grandfather of the one who performed ḥalitza with her, to that grandfather’s sons, i.e., the brothers of the deceased, and to the grandfather’s sons’ sons, i.e., the nephews of the deceased. The yevama is forbidden to these relatives by Torah law. Therefore, no proof can be derived from that case of the mishna.
אמימר מוקי לה – להאי בן בנו דמתני׳ אסבא אביהן של מת וחולץ דתנא ברישא דקתני היא אסורה באביו והדר תני ובבנו של אביו שהוא אחי המת והחולץ וקמה עליה בלא יבנה משחלץ לה האחד ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו.
אמימר מוקים לה בבר ברא דאבא – פי׳ דהא דקתני ובבנו ובנו לאו אחולץ קאי אלא על אביו דקתני רישא קאי והכא קאמר ואסורה באביו ובבנו של אביו שהוא החולץ ובן בנו של אביו שהוא בן החולץ והיינו דפרכי דא״כ היינו אחיו ובן אחיו דקתני בתר הכי.
ומשיבים: אמימר מוקי לה בבר ברא דסבא [מעמיד, מפרש אותה בבן בנו של הזקן], כלומר, ״בן בנו״ אינו בן בנו של החולץ, אלא מתייחס לאביו, המוזכר קודם במשנה, והכוונה היא לבן בנו של אביו של המת שהיא אסורה עליהם מהתורה.
The Gemara explains: Ameimar would establish the mishna’s case of: His son’s son, as referring to engaging in relations with a son of a son of the grandfather. The mishna states that she is forbidden to his father, to his father’s father, to his son, and to his son’s son. The Gemara assumed that antecedent of the pronoun: His, in the phrase: To his son and to his son’s son, is the one who performed ḥalitza. As such, the mishna teaches that she is forbidden to the son and grandson of the one who performed ḥalitza with her, which are secondary relationships. Ameimar, however, would claim the antecedent of this pronoun is the father’s father, which immediately precedes it in the mishna. As such, the mishna is teaching that she is forbidden to the grandfather of the one who performed ḥalitza with her, to that grandfather’s sons, i.e., the brothers of the deceased, and to the grandfather’s sons’ sons, i.e., the nephews of the deceased. The yevama is forbidden to these relatives by Torah law. Therefore, no proof can be derived from that case of the mishna.
הכל
(15) אִי הָכִי הַיְינוּ אָחִיו וּבֶן אָחִיו תְּנָא אָחִיו מִן הָאָב וְקָתָנֵי אָחִיו מִן הָאֵם.
The Gemara challenges this understanding of: His son and his son’s son: But if so, these relatives are none other than his brother and the son of his brother, who are already explicitly mentioned in the mishna. The Gemara explains: This is not a case of unnecessary repetition because the mishna first teaches that she is forbidden to his paternal half brother and then teaches that she is forbidden to his maternal half brother as well.
וקתני אחין מן האם – שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם ולאו משום חולץ דא״כ הויא לה שניות בחלוצה דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם והא בשניות תנינן לה אלא משום מיתנא דהוי שניה משום ערוה דאורייתא דאשתו מעלייתא הוה וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב.
תנא תנא אחיו מן האב ותנא אחיו מן האם פי׳ הא דקאמר ובן אחיו ר״ל אחיו מן האם – וא״ת א״כ לפשוט דגזרו שניות בחלוצה דהא אשת אחי האב מן האם היינו שניה וי״ל דזהו משום מיתנא דמיירי שאותו בן אחיו דמיירי בה מתני׳ שהוא אח מן האם למיתנא ולחולץ אבל החולץ והמיתנא אחין מן האב ומן האם וזה בן אחיו ר״ל שהוא בן אחי האב מן האם לשניהם וא״כ לא תפשוט שניות בחלוצה דהיינו משום מיתנא:
בפרש״י בד״ה וקתני אחיו מן האם כו׳ וכגון שהיה החולץ והמת אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב עכ״ל צ״ע למאי דבעי למימר השתא דקתני אחיו מן האם ומשום מיתנא א״נ לא הוה אחיו של החולץ כלל אלא דהמיתנא והאחד מן אחים מן האם ולא מן האב סגי ואמאי נקט במתני׳ אחיו של החולץ וכן יש להקשות לקמן גבי אבי אמו למאי דבעי למימר משום מיתנא א״נ לא היו אחים מן האם ולא היה אבי אמו של החולץ אלא של המת הוה סגי וק״ל:
ומקשים: אי הכי [אם כך], שזו הכוונה, היינו [הרי הוא] אחיו ובן אחיו, ולמה חוזר התנא ואומר גם אחיו ובן אחיו, וגם בנו ובן בנו? ומשיבים: תנא [שנה] אחיו מן האב וקתני [ושנה] גם אחיו מן האם. שאחיו ובן אחיו הריהם בין מן האב ובין מן האם, ובנו ובן בנו מייחסים לזקן (אביו של החולץ) שהם אחים ובני אחים מן האב דווקא.
The Gemara challenges this understanding of: His son and his son’s son: But if so, these relatives are none other than his brother and the son of his brother, who are already explicitly mentioned in the mishna. The Gemara explains: This is not a case of unnecessary repetition because the mishna first teaches that she is forbidden to his paternal half brother and then teaches that she is forbidden to his maternal half brother as well.
הכל
(16) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי ר׳ רַבִּי חִיָּיא אַרְבַּע מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְאַרְבַּע מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָב וּבְנוֹ אָחִיו וּבֶן אָחִיו מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֲבִי אָבִיו וַאֲבִי אִמּוֹ בֶּן בְּנוֹ וּבֶן בִּתּוֹ מד״ס מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים .
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita that Rabbi Ḥiyya taught: Of the relatives who are forbidden to a ḥalutza, four are forbidden by Torah law and four by rabbinic law, as follows: The father of the deceased husband, and his son, his brother, and his brother’s son are forbidden by Torah law; his father’s father, and his mother’s father, his son’s son, and his daughter’s son are forbidden by rabbinic law.
דתני רבי חייא – בחלוצה.
ארבע מדברי תורה – כלומר דלגבי אשתו הויין דאורייתא.
אב – של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת דהויא ליה כלתו של אב.
ובנו – של חולץ שהיה המת אחי אביו וערוה היא לגביה.
ואחיו – של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה.
ובן אחיו – של חולץ שהיה המת אחי אביו.
אבי אביו – משום כלת בנו.
ואבי אמו – משום כלת בתו.
ובן בנו – קס״ד משום חולץ דהויא ליה אשת אבי אביו.
ובן בתו – דהויא ליה אשת אבי אמו. וכל הנך שניות נינהו.
בד״ה דתני כו׳ דאורייתא אב כו׳ של אב ובנו כו׳ לגבי ואחיו כו׳ יבנה ובן אחיו כו׳ הד״א:
ד״ה והא דריש לקיש צ״ל והאמר ריש לקיש:
תוס׳ בד״ה בן בתו צ״ל ובבן בתו כו׳:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתני [ששנה] ר׳ חייא: ארבע אנשים אסורים בחלוצה מדברי תורה, וארבע אסורים מדברי סופרים: אב ובנו של החולץ, אחיו, ובן אחיו של בעלה המת — אסורים בה מדברי תורה, אבי אביו, ואבי אמו, בן בנו, ובן בתו — אסורים
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita that Rabbi Ḥiyya taught: Of the relatives who are forbidden to a ḥalutza, four are forbidden by Torah law and four by rabbinic law, as follows: The father of the deceased husband, and his son, his brother, and his brother’s son are forbidden by Torah law; his father’s father, and his mother’s father, his son’s son, and his daughter’s son are forbidden by rabbinic law.
הכל
(17) קָתָנֵי מִיהָא אֲבִי אָבִיו מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ וְהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ.
In any case, the baraita teaches that she is forbidden to his father’s father. What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore she is forbidden to the grandfather because she is considered to be the grandfather’s son’s daughter-in-law, which is a secondary forbidden relationship? This would prove that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
מדברי סופרים, קתני מיהא [שנה על כל פנים] אבי אביו, מאי לאו [האם לא] משום חולץ, ואם כן הויא לה [והרי היא] נחשבת ככלת בנו, ואם כן נמצא שגזרו שניות גם בחלוצה!
In any case, the baraita teaches that she is forbidden to his father’s father. What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore she is forbidden to the grandfather because she is considered to be the grandfather’s son’s daughter-in-law, which is a secondary forbidden relationship? This would prove that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
הכל
(18) לָא מִשּׁוּם מִיתָנָא דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered the grandfather’s son’s daughter-in-law. Therefore, no proof can be adduced from that case of the baraita.
ודוחים: לא, משום מיתנא [המת] עצמו, דהויא לה [שהרי היא] כלת בנו ממש, ובנשואין גמורים ודאי אסרו שניות.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered the grandfather’s son’s daughter-in-law. Therefore, no proof can be adduced from that case of the baraita.
הכל
(19) ת״ש תָּא שְׁמַע אֲבִי אִמּוֹ מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בִּתּוֹ.
The Gemara proceeds to consider whether proof may be adduced from each of the other secondary relationships listed in the baraita: Come and hear a proof from that which the baraita teaches: She is forbidden to his mother’s father. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore she is forbidden to the grandfather because she is considered to be the grandfather’s daughter’s daughter-in-law, which is a secondary relationship? This would prove that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
הכי גרסינן: ת״ש ובאבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא ליה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא ליה כלת בתו – וכגון שהיו אחין אף מן האם.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנינו, שאסורה באבי אמו, מאי לאו [האם לא] משום חולץ, דהויא לה [שהרי היא] נחשבת ככלת בתו ונמצא שגזרו שניות בחלוצה!
The Gemara proceeds to consider whether proof may be adduced from each of the other secondary relationships listed in the baraita: Come and hear a proof from that which the baraita teaches: She is forbidden to his mother’s father. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore she is forbidden to the grandfather because she is considered to be the grandfather’s daughter’s daughter-in-law, which is a secondary relationship? This would prove that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
הכל
(20) לָא מִשּׁוּם מִיתָנָא דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בִּתּוֹ.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered the grandfather’s daughter’s daughter-in-law. Therefore, no proof can be adduced from that case of the baraita.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and it is due to that relationship that she is considered the grandfather’s daughter’s daughter-in-law. Therefore, no proof can be adduced from that case of the baraita.
הכל
(21) ת״ש תָּא שְׁמַע וּבֶן בְּנוֹ מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ דְּהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו.
Come and hear a proof from that which the baraita teaches: And she is forbidden to his son’s son. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and so she is forbidden to his grandson because she is considered to be the wife of that grandson’s father’s father, which is a secondary relationship? If so, the baraita explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאסרוה על בן בנו. מאי לאו [האם לא] משום חולץ, דהויא לה [שהרי היא] נחשבת כאשת אבי אביו!
Come and hear a proof from that which the baraita teaches: And she is forbidden to his son’s son. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and so she is forbidden to his grandson because she is considered to be the wife of that grandson’s father’s father, which is a secondary relationship? If so, the baraita explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
הכל
(22) לָא מִשּׁוּם מִיתָנָא דְּהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandson due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and due to that relationship she is considered to be the wife of a brother of that grandson’s father’s father, which is also a forbidden secondary relationship. Therefore, no proof can be adduced from that case of the baraita.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandson due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and due to that relationship she is considered to be the wife of a brother of that grandson’s father’s father, which is also a forbidden secondary relationship. Therefore, no proof can be adduced from that case of the baraita.
הכל
(23) וְהָא אַמֵּימָר מַכְשִׁיר בְּאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו אַמֵּימָר מוֹקֵים לַהּ מִשּׁוּם חוֹלֵץ וְקָסָבַר גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה.
The Gemara asks: But didn’t Ameimar rule permissible the marriage of a man with the wife of a brother of his father’s father? Accordingly, the prohibition in the mishna cannot be due to that relationship. The Gemara concedes: Ameimar would establish the mishna’s case of: His son’s son, as being due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and as such it is evident that he holds that the Sages decreed that the prohibition of secondary forbidden relationships should apply in the case of a ḥalutza.
אמימר מוקי לה – ודאי כדקאמרת משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה. אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא.
אמימר מוקים לה בבר ברא דחולץ וקסבר כו׳ – אבל לא קאמר בבר ברא דסבא כדלעיל וא״כ לא תפשוט דגזרו שניה בחלוצה דדוקא לעיל מצינן למימר הכי דהא קאי אהיא אסורה באביו ור״ל בן בנו של אותו אב אבל ר׳ חייא דהכא לא קתני אביו ועוד נלע״ד דלא מצי מוקי לה בבר ברא דסבא כדלעיל דא״כ בן בנו הוי מן התורה דהיינו לכל הפחות אשת אחי אביו ור׳ חייא תני ליה בן בנו עם הארבעה שמדברי סופרים:
אמימר מוקי לה בבר ברא דחולץ וקסבר גזרו שניות בחליצה. והא דלא מוקי לה בבר ברא דסבא כדמוקי בנו ובן בנו דמתניתין, משום דאינהו דאורייתא נינהו ור׳ חייא בשניות תני להו. ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו ואי אפשר לך לומר דהיינו אחין מן האם כדמתרצינן בהנהו דמתניתין משום דדברי תורה קרי להו בדר׳ חייא.
כך היא גירסת הספרים וכן בספרי הגאונים ז״ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרי בה רבנן הך דלא אזלה בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן. וכן גרש״י ז״ל ופירש הוא ז״ל כשלאה חולצת הולכת עמה רחל אחותה וסבורין העם לומר שרחל הוא שחלץ ואם בא לישא צרת רחל יאמרו שצרת חלוצה מותרת אבל כשלאה חולצת אין זלפה צרתה הולכת עמה, ולפי׳ אם בא לישא אחות זלפה לא אמרינן שאחות חלוצה נסיב. ואף ר״ח ז״ל כן פירש. ואינו מחוור דאם כן אחות חלוצה תאסר לעולם, דהא אתו למימר שזו היא חלוצתו, וחלוצה חוזרת לחולץ ואנן תנן אחותה בזמן שהיא קיימת. ויש מרצים דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ואי אפשר להחמיר ולאסור בחלוצה טפי מבגרושה, ואלו אחות גרושתו לאחר מיתת גרושה שריא. ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל (מ״א. בד״ה הך) גורסין הך דאזלא בהדיה לבי דינא והך דלא אזלא בהדיה לבי דינא, כלומר לאה שהלכה עמו לבית דין ונעשה בה מעשה גזרו בה לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה. ולפי פירוש זה נראה דלא גרסינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דברישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו מאי רישא וסיפא איכא אלא ה״ג מאי שנא ואמאי דסליק מינה קאי דמדקא דחינן ותסברא חליצה דאורייתא היא קא מהדר ומאי שנא דלא גזרינן בה כדגזרינן בחליצה עצמה. ואי נמי יש לעמוד גירסת הספרים וה״ק מאי שנא רישא דרישא דהיינו החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, ומאי שנא סיפא דרישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו.
ולענין הבא על צרת חלוצה פסק רבינו אלפסי ז״ל כר׳ יוחנן דר׳ יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר׳ יוחנן בר מהני תלת דאמרינן לעיל (יבמות לו:) ואף על גב דקאי שמואל הכא כריש לקיש, הא איפליגו עלה רב אחא ורבינא בריש פרק קמא (יבמות י:) חד אמר בכרת כריש לקיש וחד בעשה כר׳ יוחנן, וקיימא לן בכל התורה כולה כרבינא לקולא, ואף על גב דרב אשי קאי התם כריש לקיש, רבינא דבהדי אב אחא קיימא לן כותיה אפילו לגבי רב אשי דבתרא הוא. וכך כתבו רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל וכן כתב הרב בעל ההלכות ז״ל, ור״ח ז״ל כן פסק בפרקין. קמא (והר״א אב ב״ד) [והראב״ד, עפ״י רמב״ן בחי׳ ובספר הזכות] ז״ל פסק כרב אשי.
אמימר אוקים לה משום חולץ – פי׳ משום אבי אביו וקסבר גזרו שניות כעריות וא״ת אמאי לא מתרצי׳ כדלעיל דמוקים לה בבר ברא דאבא י״ל דהא לא אפשר דבנו ובן בנו של אביו דבר תורה והכי קתני להו ר׳ חייא כ״ד שהם שניות מדברי סופרים ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו וכ״ת דהנהו אחים מן האם כדאיתא לעיל הא ליתא דהא קארי להו דבר תורה אלמא מאחים מן האב הנאסרי׳ משום מיתנא דבר תורה הם וזה ברור וכיון דקי״ל כאמימר קי״ל נמי שגזרו שניות כעריות והא אסיקנא נמי בסמוך הכי.
ומקשים: והא [והרי] אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו, שסבר שאיננה שניה! ומשיבים: אמימר מוקים לה [מעמיד, מפרש אותה] שאסורה משום חולץ, וקסבר [וסבור] שגזרו שניות בחלוצה, אבל אין מכאן הוכחה גם לדעות האחרות.
The Gemara asks: But didn’t Ameimar rule permissible the marriage of a man with the wife of a brother of his father’s father? Accordingly, the prohibition in the mishna cannot be due to that relationship. The Gemara concedes: Ameimar would establish the mishna’s case of: His son’s son, as being due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and as such it is evident that he holds that the Sages decreed that the prohibition of secondary forbidden relationships should apply in the case of a ḥalutza.
הכל
(24) ת״ש תָּא שְׁמַע וּבְבֶן בִּתּוֹ מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ דְּהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ.
The Gemara continues to seek proof for those who disagree with Ameimar: Come and hear a proof from that which the baraita teaches: And she is forbidden to his daughter’s son. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and so she is forbidden to his grandson because she is considered to be the wife of that grandson’s mother’s father, which is a secondary relationship? If so, the baraita explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
בבן בתו לאו משום חולץ – לא בעי לאוקמי בבן בתו דסבא דומיא דבן בנו דלא מיירי בבן בנו דסבא דא״כ הויא ליה אשת אחי אביו דאורייתא.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו עוד שאסורה בבן בתו, מאי לאו [האם לא] משום חולץ, דהויא לה [שהרי היא] נחשבת כאשת אבי אמו, והיא שניה!
The Gemara continues to seek proof for those who disagree with Ameimar: Come and hear a proof from that which the baraita teaches: And she is forbidden to his daughter’s son. The Gemara explains the proof: What, is it not that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and so she is forbidden to his grandson because she is considered to be the wife of that grandson’s mother’s father, which is a secondary relationship? If so, the baraita explicitly demonstrates that the prohibition of secondary relationships applies in the case of a ḥalutza.
הכל
(25) לָא מִשּׁוּם מִיתָנָא דְּהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אִמּוֹ וְהָא גַּבֵּי שְׁנִיּוֹת דְּעֶרְוָה לֹא גָּזְרוּ.
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandson due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and due to that relationship she is considered to be the wife of a brother of the grandson’s mother’s father. The Gemara challenges this: But the Sages did not decree that such a person is included among those relatives who are forbidden as secondary forbidden relationships.
ודוחים: לא, משום מיתנא [המת] עצמו, דהויא לה [שהרי היא] ממש אשת אחי אבי אמו. ושואלים: והא [והרי] אפילו גבי שניות של ערוה ממש לא גזרו לאסור אשת אחי אבי אמו!
The Gemara rejects the proof: No, she is forbidden to his grandson due to her previous marriage with the deceased, whose relatives are forbidden to her by Torah law, and due to that relationship she is considered to be the wife of a brother of the grandson’s mother’s father. The Gemara challenges this: But the Sages did not decree that such a person is included among those relatives who are forbidden as secondary forbidden relationships.
הכל
(26) אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ גוּשְׁמַע מִינַּהּ גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה שְׁמַע מִינַּהּ.:
Rather, is it not, as the Gemara initially assumed, that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore must one not conclude from this case that the Sages decreed that the prohibition of secondary forbidden relationships should apply in the case of a ḥalutza? The Gemara confirms: One should indeed conclude from it that this is so.
שמע מינה גזרו שניות בחלוצה – והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר ומיהו רבי חייא דקתני מנינא קשה דלא תנא בן אחותו ובן אחיו מן האם ויש לומר דלא תנא אלא ארבע כנגד ארבע של דברי תורה.
אלא לאו [האם לא] משום חולץ, שהיא אשת אבי אמו, שקירבה זו היא שניה לעריות, ושמע מינה [ולמד מכאן] שגזרו שניות בחלוצה? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שהחלוצה נחשבת כאשתו לכל דבר, אפילו לענין איסור שניות.
Rather, is it not, as the Gemara initially assumed, that she is forbidden to him due to the rabbinic decree that it is considered as though she had actually been married to the one who performed ḥalitza with her, and therefore must one not conclude from this case that the Sages decreed that the prohibition of secondary forbidden relationships should apply in the case of a ḥalutza? The Gemara confirms: One should indeed conclude from it that this is so.
הכל
(27) מוּתָּר אָדָם וְכוּ׳.: אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל הַבָּא עַל צָרַת חֲלוּצָה הַוָּלָד מַמְזֵר מַאי טַעְמָא בְּאִיסּוּרַהּ קָיְימָא.
§ The mishna states: A man is permitted to engage in relations with a relative of a rival wife of his ḥalutza; however, he is prohibited from engaging in relations with a rival wife of a relative of his ḥalutza. The Gemara cites a ruling: Rav Tovi bar Kisna said that Shmuel said: With regard to one who engages in intercourse with a rival wife of his ḥalutza, the offspring of that union is a mamzer. What is the reason for this ruling? It is that she remains in her original prohibition.
Normally, it is prohibited to engage in relations with one’s brother’s wife. However, when there is a mitzva to consummate levirate marriage, that prohibition does not apply, due to the levirate bond between the yavam and yevama. Although following ḥalitza the levirate bond is dissolved, the woman’s status as a ḥalutza means that only the lesser prohibition against marrying a ḥalutza applies to her, and she does not return to her original forbidden status. Shmuel claims that the rival wives of the ḥalutza are not considered to be represented in her act of ḥalitza; consequently, they are not afforded a status similar to that of the ḥalutza herself. Therefore, he assumes that following ḥalitza the rival wives once again become subject to the original prohibition against marrying a brother’s wife. Since that prohibition entails karet, any offspring born from such a union is a mamzer.
Normally, it is prohibited to engage in relations with one’s brother’s wife. However, when there is a mitzva to consummate levirate marriage, that prohibition does not apply, due to the levirate bond between the yavam and yevama. Although following ḥalitza the levirate bond is dissolved, the woman’s status as a ḥalutza means that only the lesser prohibition against marrying a ḥalutza applies to her, and she does not return to her original forbidden status. Shmuel claims that the rival wives of the ḥalutza are not considered to be represented in her act of ḥalitza; consequently, they are not afforded a status similar to that of the ḥalutza herself. Therefore, he assumes that following ḥalitza the rival wives once again become subject to the original prohibition against marrying a brother’s wife. Since that prohibition entails karet, any offspring born from such a union is a mamzer.
[הבא על צרת] חלוצתו. כלו׳ כנס [אחת מ]שתי יבמות הבאות מבית אחד, ואמרי׳ ביאתה או חליצתה [של] אחת מהן [מ]תרת צרתה, ואם אחר שחלץ לאחת מהן, (ו)חזר ובא על (יבמתה) [צרתה], הולד ממזר.
[מ״ט באי]סורה קיימא. כלו׳ נהי דעלה דידה לא קאי אלא בלא יבנה [ותו] לא, אבל צרה קיימא עלה באיסור אשת אח בכרת והולד ממזר, ולא אמרי׳ שליחותא דחברתה עבדי ולא ניקום עליה [אלא בלא יבנה שוב] לא יבנה, קמ״ל דבאיסורא קמא קיימא.
החולץ ליבמתו וחזר וקדשה וכו׳ מפורש בפרק קמא.
גמ׳ אמר רב טובי בר קיסמא (י״נ קיסנא) אמר שמואל הבא על אחות חליצה הולד ממזר – פי׳ סבר כר״ל דאמר בפ״ק דצרה כדקיימא קיימא באיסור אשת אח ולא כר׳ יוחנן דאמר התם דחליצה שליחותה בכלהו עבדא ולית בהן אלא משום לא יבנה אא״ב צרה בראי קיימא משום הכא שרי באחותה פי׳ דלא חשיבא הא כחליצה למיסרא באחותה משום אחות חליצה ואחות אשת אח היא דשריא בכל דוכתא.
ב שנינו במשנה שמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: הבא על צרת חלוצה — הולד ממזר. מאי טעמא [מה הטעם]? היא באיסורה קיימא [עומדת], שאין דינה כחלוצה, אלא דנים אותה כאשת אח שלא הותרה כלל, ולכן הוולד הנולד לה הינו ממזר.
§ The mishna states: A man is permitted to engage in relations with a relative of a rival wife of his ḥalutza; however, he is prohibited from engaging in relations with a rival wife of a relative of his ḥalutza. The Gemara cites a ruling: Rav Tovi bar Kisna said that Shmuel said: With regard to one who engages in intercourse with a rival wife of his ḥalutza, the offspring of that union is a mamzer. What is the reason for this ruling? It is that she remains in her original prohibition.
Normally, it is prohibited to engage in relations with one’s brother’s wife. However, when there is a mitzva to consummate levirate marriage, that prohibition does not apply, due to the levirate bond between the yavam and yevama. Although following ḥalitza the levirate bond is dissolved, the woman’s status as a ḥalutza means that only the lesser prohibition against marrying a ḥalutza applies to her, and she does not return to her original forbidden status. Shmuel claims that the rival wives of the ḥalutza are not considered to be represented in her act of ḥalitza; consequently, they are not afforded a status similar to that of the ḥalutza herself. Therefore, he assumes that following ḥalitza the rival wives once again become subject to the original prohibition against marrying a brother’s wife. Since that prohibition entails karet, any offspring born from such a union is a mamzer.
Normally, it is prohibited to engage in relations with one’s brother’s wife. However, when there is a mitzva to consummate levirate marriage, that prohibition does not apply, due to the levirate bond between the yavam and yevama. Although following ḥalitza the levirate bond is dissolved, the woman’s status as a ḥalutza means that only the lesser prohibition against marrying a ḥalutza applies to her, and she does not return to her original forbidden status. Shmuel claims that the rival wives of the ḥalutza are not considered to be represented in her act of ḥalitza; consequently, they are not afforded a status similar to that of the ḥalutza herself. Therefore, he assumes that following ḥalitza the rival wives once again become subject to the original prohibition against marrying a brother’s wife. Since that prohibition entails karet, any offspring born from such a union is a mamzer.
הכל
(28) אָמַר רַב יוֹסֵף אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא צָרָה אַבָּרַאי מִשּׁוּם הָכִי מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ.
Rav Yosef said: We, too, learned this though an inference from the mishna: A man is permitted to engage in relations with a relative of a rival wife of his ḥalutza. Rav Yosef explains the inference: Granted, if you say that a rival wife is outside, i.e., she is not represented in the ḥalitza of the ḥalutza and so she is not afforded a status similar to that of the ḥalutza herself, then it is due to that reason that he is permitted to engage in relations with her sister and other relatives, because since they are not the relatives of his ḥalutza, there is no reason for them to be forbidden.
אי אמרת בשלמא צרה אבראי קיימא – באיסורא קמא ולא אמרינן חלוצה שליחותא דידה עבדא.
משום הכי שרי באחותה – דלאו אחות חלוצה היא ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא לא משויא ליה בלא יבנה אלא באיסורא קמא קיימא.
מתניתין אסור בקרובת חלוצתו ומותר בקרובת חלוצתו פירוש אי חליץ לצרת לאה מותר אף ברחל אי חליץ ללאה אסור בצרת רחל ופי׳ רש״י ז״ל אע״פ שרחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן החולץ ומפורש טעמא בגמ׳ הך דאזלא לב״ד גזרו בהו רבנן כלומר כשלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב״ד וכ״ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסברי דרחל חלץ ואנסיב צרת רחל דהיינו צרת אחות חלוצתו אמרי צרת אחות חלוצתו נסיב ואינהו סברי דרחל וצרת האחין הוו. הך דלא אזלא לב״ד לא גזרו בהו רבנן כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה דמסתפק דלמא חליץ לה הלכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצתו נסיב כך פירש״י ז״ל ולפי דבריו מצינו חלוצה שהיא מדברי סופרים חמורה מערוה שהיא מד״ת דאילו צרת ערוה שלא במקום מצוה היא שריה וצרת אחות חלוצה שלא במקום מצוה אסורה וי״מ שלא אסרו צרת קרובת חלוצתו אלא במקום יבום כגון שלאה ורחל נשואים לראובן ושמעון ומתו שניהם וכההיא דאמר בפרק ד׳ אחין התחיל באחיות לא יגמור אפילו בצרות דתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו התחיל בצרות יגמור אף באחיות דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ועל הפירוש הזה איכא לעיוני כיון דרחל אזלא בתרה (דינא) לב״ד וכי חליץ לאה סברי חליץ רחל אלא מעתה תפסול רחל לכהונה ותפסלה רחל לאחי החולץ אלמא תנן החולץ ליבמתו אסור הוא בקרובותיה והאחין מותרים ונפסלת רחל לאחר מיתת לאה אלמה תנן מתה מותר באחותה אלא כיון דאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים לא גזרו בה רבנן כולי האי אע״פ שגזרו בצרתה:
הא דאמר נפלה לפני יבם קטן לית לה מזוני מבעל מסתברא הני מילי לאחר שלשה חדשים אבל תוך שלשה חדשים אית לה מזוני מבעל:
אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו]: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] צרה אבראי [מבחוץ], כלומר, שהצרה אסורה לו לחלוטין, משום הכי [כך] מותר באחותה שהיא נחשבת כשאר הנשים שאין לו כל קשר אליהן.
Rav Yosef said: We, too, learned this though an inference from the mishna: A man is permitted to engage in relations with a relative of a rival wife of his ḥalutza. Rav Yosef explains the inference: Granted, if you say that a rival wife is outside, i.e., she is not represented in the ḥalitza of the ḥalutza and so she is not afforded a status similar to that of the ḥalutza herself, then it is due to that reason that he is permitted to engage in relations with her sister and other relatives, because since they are not the relatives of his ḥalutza, there is no reason for them to be forbidden.
הכל
(29) אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ צָרָה כַּחֲלוּצָה דָּמְיָא אַמַּאי מוּתָּר.
However, if you say that a rival wife is afforded a status similar to that of the ḥalutza herself, why is he permitted to her relatives? Rather, from the fact that the relatives of the rival wives are permitted, it is apparent that the rival wives are not represented in the ḥalitza. As such, it follows that they should return to their original forbidden status of a brother’s wives, as Shmuel claims.
אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא – דחלוצה שליחותא דידה עבדא ומשוי לה בלא יבנה א״כ הויא לה צרה כחלוצה ואמאי שרי באחותה.
אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי צרה כחלוצה דמיא [נחשבת] ולאחר החליצה שוב אינה כאשת אח אמאי [מדוע] מותר בקרובותיה? הלא ראוי שתיאסרנה כמו קרובות החלוצה עצמה! אלא ודאי הצרה אין דינה כאילו היא עצמה נחלצה, ואסורה לו באיסור ערוה ממש.
However, if you say that a rival wife is afforded a status similar to that of the ḥalutza herself, why is he permitted to her relatives? Rather, from the fact that the relatives of the rival wives are permitted, it is apparent that the rival wives are not represented in the ḥalitza. As such, it follows that they should return to their original forbidden status of a brother’s wives, as Shmuel claims.
הכל
(30) לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר בֵּין הוּא בֵּין אַחִין אֵין חַיָּיבִין לֹא עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת וְלֹא עַל צָרָתָהּ כָּרֵת.
The Gemara suggests: Shall we say, then, that this mishna is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan? As Rabbi Yoḥanan said: Neither he who performed the ḥalitza nor his brothers are liable to receive karet; they are neither liable to receive karet on account of engaging in relations with the ḥalutza, nor are they liable to receive karet on account of engaging in relations with her rival wife.
דר׳ יוחנן – בפרק קמא (לעיל י:).
ולא על צרתה כרת – החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה.
לימא תהוי תיובתא דר׳ יוחנן ותסברא – פי׳ דראייה דמתני׳ ראייה היא וכי אחות חליצה דאוריתא היא פי׳ כי היכי תקשי לך למה אינו אסור באחות צרת חליצה כמו באחות חלוצה כלומר הא אין איסור זה אלא מדרבנן ובחליצ׳ גופא גזרו בצרתה לא גזרו.
מ״ש רישא ומ״ש סיפא הא דאזלה בהדא לבית דינא גזרה בו רבנן הא דלא אזלה בהדא לבית דינא לא גזרו בה רבנן זו – גרש״י ז״ל ופי׳ הוא ז״ל דהשתא על מתני׳ הוא דשיילי׳ לברורא מ״ש דשרי תנא בקרובת צרת חליצתו דהא תרוייהו נכריו׳ נינהו והיא וצרתה נשואות לנכרי ומהדרינן בקרובת חלוצתו דהיינו אחותה או אמה אזלה בהדא לבית דינא לעשות צרתה כחליצה וסבורי׳ העם שזו היא חלוצתו ואי שרית בקרובותי׳ אתו למשרי קרובות חליצ׳ עצמה אבל צרת חליצ׳ לא אזלא בהד׳ לבי דינא וליכא למגזר בקרובותי׳ ואין פי׳ זה נכון חדא דאי להאי חיישי׳ תהא אחות חלוצה אסור׳ לעולם ואפי׳ לאחר מיתת חלוצתו וכיון דסבורי׳ העם שהיא חלוצתו אם אתה מתיר׳ יתירו חלוצה עצמה וכ״ת ה״נ והא אנן תנן ובאחות׳ בזמן שהיא קיימ׳ ולזה אפשר לומר דלא עדיפא אחות חלוצה מאחו׳ גרוש׳ דשרי׳ לאחר מיתה. ועוד אמאי אחין מותרי׳ בקרובותיה ועוד דזמנין דאזלא צרת׳ בהדה לבי דינא דלא ידעי למאן מינייהו חלץ ובדידה שייך למיטעי דאמרי לדידה חלוץ כיון דידעי דנפלה קמיה ועוד שלפי פי׳ הנכון שפי׳ במשנתי׳. אין אנו צריכי׳ לשאול מפני מה אסרו צרת קרוב׳ חלוצתו כי לא אסרוה אלא כשנשאוה לאחיו דהויא לה כצרת אחות גרושתו שהיא צרת ערוה במקום מצו׳
והנכון כמו שפי׳ בתוס׳ דאסוגיי׳ דלעיל קיימי כיון דמדאורייתא צרה כחלוצ׳ דמיא למיקם בלא תעשה לחוד כשם שגזרו חכמים על קרובת חלוצה למה לא גזרו על קרובת צרת חלוצה וגרסי הכי הא דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה והא דלא אזלה בהדא לבי דינא לא גזרו בה כלום שלא רצו לגזו׳ אלא בחליצה גופה שהלכה עמו לב״ד ונעשה בה מעשה דה׳ דמיא לגרושה דאורייתא שנעש׳ בה מעש׳ וא״ת ולה״פ היכי שייך לישנא דרישא וסיפא דנקטיה לכולה בעיין על מה ששנינו שהיא מותר בקרובת צרת חלוצתו ומ״ש רישא וסיפא אית בה י״ל דברישא דמתני׳ קתני שהוא אסור בקרובת חלוצה ועלה קאמרי מ״ש רישא דאסר קרובת חלוצה ומ״ש סיפא דקתני מותר בקרובת צרת חלוצתו ונוסחאות יש דלא גרסי אלא מ״ש כלומר מ״ש צרה מחלוצ׳ גופא והכל הולך אל מקום א׳
ולענין פסק אע״ג דשמואל כר״ל הלכה כר׳ יוחנן דהא דאמרי׳ ר״ל ור׳ יוחנן הלכה כר״ יוחנן כללא דוקא הוא אע״ג דאיכא אמוראי דקיימי כוותיה וכן כללא דאביי כדמוכח בכמה דוכתי וכפי׳ רב אלפס ז״ל ולא כדברי הראב״ד ז״ל שפוסק כר״ל משום דשמואל קאי כוותיה.
ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] על ר׳ יוחנן שאמר, שבין הוא, החולץ, בין האחין — אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על צרתה כרת. והרי מן המשנה מוכח לכאורה שצרת חלוצה אסורה איסור ערוה!
The Gemara suggests: Shall we say, then, that this mishna is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan? As Rabbi Yoḥanan said: Neither he who performed the ḥalitza nor his brothers are liable to receive karet; they are neither liable to receive karet on account of engaging in relations with the ḥalutza, nor are they liable to receive karet on account of engaging in relations with her rival wife.
הכל
(31) אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן וְתִסְבְּרַאּ אֲחוֹת חֲלוּצָה דְּאוֹרָיְיתָא וְהָאָמַר ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ כָּאן שָׁנָה רַבִּי אָחוֹת גְּרוּשָׁה מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan could have said to you: But how can you understand it that way? Why do you assume that if the rival wives are considered to be represented in the ḥalitza that perforce means that their relatives should be forbidden to the yavam? Is a sister of one’s ḥalutza forbidden by Torah law? Didn’t Reish Lakish say with regard to another mishna (41a): Here, Rabbi Yehuda HaNasi taught: Engaging in relations with a sister of one’s divorcée is forbidden by Torah law, whereas engaging in relations with a sister of one’s ḥalutza is forbidden by rabbinic law. Since the prohibition with regard to the relatives of one’s ḥalutza is rabbinic, it is reasonable to assume that it was applied to only the wife who actually performed ḥalitza and not extended to her rival wives, even if they are considered to be represented in her ḥalitza to the extent that they do not return to their original forbidden status.
ותסברא – דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין ראיה היא וכי חלוצה גופא דאורייתא (דרבנן היא) דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה.
והאמר ר״ל – לקמן אמתניתין דלקמן.
כאן שנה רבי – במשנה זו למדנו רבי אחות גרושה מדברי תורה וכו׳ ולקמן מפרש לה. וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור.
ותסברא אחות חלוצה דאורייתא היא – פי׳ אלא ודאי לאו סיועא היא דלעולם מצינן למימר דצרה כחלוצה וליכא להקשות אמאי מותר כי יש טעם גדול בדבר דהא אפי׳ אי הוי הצרה עצמה חלוצה אחותה אינה אסורה אלא מדרבנן וא״כ לא גזור רבנן באחות הצרה דכי גזור רבנן באחות חלוצה עצמה אבל באחות צרת חלוצה לא גזור:
ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר׳ יוחנן: ותסברא [וכי סבור אתה] שאיסור אחות חלוצה הוא איסור דאורייתא [מן התורה]? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש שחלק על ר׳ יוחנן בדין צרה וחלוצה, בנושא אחר: כאן שנה רבי: אחות גרושה אסורה מדברי תורה, אחות חלוצה — אסורה מדברי סופרים בלבד, ואין בה איסור תורה. וכיון שעצם האיסור הוא מדברי סופרים, לא גזרו לאסור גם בצרה.
The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan could have said to you: But how can you understand it that way? Why do you assume that if the rival wives are considered to be represented in the ḥalitza that perforce means that their relatives should be forbidden to the yavam? Is a sister of one’s ḥalutza forbidden by Torah law? Didn’t Reish Lakish say with regard to another mishna (41a): Here, Rabbi Yehuda HaNasi taught: Engaging in relations with a sister of one’s divorcée is forbidden by Torah law, whereas engaging in relations with a sister of one’s ḥalutza is forbidden by rabbinic law. Since the prohibition with regard to the relatives of one’s ḥalutza is rabbinic, it is reasonable to assume that it was applied to only the wife who actually performed ḥalitza and not extended to her rival wives, even if they are considered to be represented in her ḥalitza to the extent that they do not return to their original forbidden status.
הכל
(32) מַאי שְׁנָא הַאי וּמַאי שְׁנָא הַאי
§ The Gemara questions the distinction indicated by the mishna: What is different about this woman, the relative of a rival wife of one’s ḥalutza, that she is permitted, and what is different about that woman, the rival wife of a relative of one’s ḥalutza, that she is forbidden?
מאי שנא – רישא קרובת צרת חלוצה דשריא ומאי שנא סיפא צרת קרובת חלוצתו ששתיהן נכריות היא וצרתה נשואות לנכרי וקתני אסור.
מאי שנא רישא. קרובת צרת [חלוצה דשריא].
מאי שנא סיפא. דצרת קרובת חלוצתו ששתיהן החולץ ליבימתו … … … הן או צרתה ונשואות (לגמרי) [לנכרי] וקתני דאסור [לקרובת] צרת חלוצתו.
ושואלים: אם כן, לפי השיטה שאיסור קרובת חלוצה הוא מדברי חכמים בלבד, מאי שנא האי [מה שונה זו] קרובת צרת חלוצה שהיא מותרת, ומאי שנא האי [ומה שונה זו] צרת קרובת חלוצה שהיא אסורה? שלכאורה שתיהן הן נשים שאין לו קירבת משפחה עמהן, ומדוע חילקו בדיניהן?
§ The Gemara questions the distinction indicated by the mishna: What is different about this woman, the relative of a rival wife of one’s ḥalutza, that she is permitted, and what is different about that woman, the rival wife of a relative of one’s ḥalutza, that she is forbidden?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.