ההוא גברא דאיפקיד שמשומי גבי חברי׳ – פי׳ ועדי פקדון היו לו א״ל הב לי שומשמי א״ל שקלתנהו והני אחריני נינהו מדקאמ׳ א״ל והני אחריני נינהו שמעי׳ כי ידוע היה בעדים שהיו עכשיו ברשותו שומשמי׳ אלא שלא היה ידוע אם אותם שהפקיד אצלו או אחרו׳ והיינו דא״ל והני שהם ידועי׳ אצלו אחריני נינהו א״ל והא כן וכן הויין ובחבית רמיי׳ כלומ׳ האיש לי סימני׳ שהם אותם דהא כן וכן הויין ובחבית רמיין וכיון שיש לי עדי פקדון ויש לי עדים שראו ברשותך שומשמי׳ ואני אומר סימן שהן שלי הו״ל כעדי פקדון וראיה וכההוא עובדא דחסא דאמרי הא קא יהיב סימנים ואמר רבא דהא לא הוי סימנא דדילמא אתרמויי אתרמו ואפי׳ למ״ד בפרק אלו מציאות דמנין ומקום הוי סימן ה״מ גבי מציאה אבל להוציא ממון מחזקתו לא.

מי דמי התם קאמרי סימני׳ – פי׳ סימן מובהק וידוע דליכא למיחש לשקרא אבל הכא אמור אתרמוי אתרמי ושמעי׳ מינה שאלו היה נותן סימן מובהק מפקינן מיניה וה״ה דאפי׳ בלא עדי פקדון כיון דהוא מוד׳ בפקדון ויש עדים שיש הפקדון ברשותו שלו שהוא מודה והוא נותן בו סימן מובהק דתו לא מהימן לומר שקלתיה ולא מהימן בהא מפני שום מגו שהוא יכול לומר לא הפקדתני וכ״ע ומיהו כשלא נראה הכלי ברשותו וזה אומר בו סימן והלה כופר בו שאינו שלו יכול לומר בהא לא מפקינן ליה כיון דלא חזיוה וכדאית׳ בפ׳ חזקת הבתים גבי רמאי דפומבדית׳ (דף מ״ו).

יצחק ריש גלות׳ בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטוב׳ לאספמי׳ שכיב שלחו משם יצחק ריש גלותא דהוה אזיל מקורטובא לאספמי׳ שכיב מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא – פי׳ ידוע היה לנו כי יצחק ריש גלותא שבכאן יצא מעירנו ושלחו מאספמי׳ כי איש א׳ ששמו יצחק ריש גלותא מת בעירם והעידו הבאים עמו כי יצא עמהם מקורטוב׳ לאספמי׳ אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירים שיהא זה אותו יצחק של קורטוב׳ והיינו דאמרי׳ חיישי׳ לתרי יצחק ריש גלותא או לא פי׳ מי חיישי׳ שמא יצחק ריש גלותא אחר בא ממקום אחר לכאן לקורטוב׳ ויצא והלך לאספמי׳ ומת שם או לא חיישי׳ ותלינן דיצחק שהיה דר בקורטובא הוא ומיירי כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו או שהוחזקו תרי יצחק ואין כאן שיירות מצויות דאי שהוחזקו תרי יצחק ויש כאן שיירות מאי טעמא דמ״ד לא חיישי׳ דהא בפ״ק דב״מ בין לרבה בין לר׳ זירא דכ״ע חיישי׳ היכי דאיכא הני תרתי לגריעות׳ ואי דליכא שיירות מצויות ולא הוחזקו דכ״ע לא חיישי׳ וכדאי׳ התם ובדאיכא חדא לגריעות׳ וחדא למעליותא הוא דאיפלגו התם דרבה סבר דחיישי׳ ור׳ זירא סבר דלא חיישי׳ ואביי ורב׳ נמי פליגו בהא וכיון דכן הלכתא כרבא ושמעי׳ מינה דהלכתא התם כר׳ זירא דסבר בחדא לגריעות׳ וחדא למעליותא לא חיישי׳ כן פי׳ קצת המפרשים ז״ל אבל ר״ח ז״ל שם פסק כרבה דבעי תרתי למעליותא ואלו הכא פסק כרב׳ וא״כ קשיא הלכתא אהלכת׳ ופי׳ ר״ה הר״ם ז״ל דל״ק ולא מידי ואיברא דהכ׳ כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון לא בקורטובא ולא במקום אחר ואביי סבר כרבא דהתם שחוששי׳ לב׳ יוסף בן שמעון ולב׳ עיירות אף על פי שלא הוחזקו וכמאן דחייש התם לשתי שיירות ואלו בקורטוב׳ עצמה לא היו חוששי׳ או שהיה ידוע להם שאין שם אלא א׳ א״נ דאי ריש גלותא ממש היא אין תרי ריש גלותא בעיר אחד אבל היה חושש שבא משאר מקומות לקורטובא והלך משם לאספמיא ומת ורב סבר דאפילו לרבה דחייש התם הכי ליכא למיחש דהתם הוא בגט שנמצא חוץ למחיצתו אבל כל שנמצא במחיצתו ובעיר המוזכר בגט אני אומר כאן היה וכאן נמצא ואין תולין באדם אחר או בגט אחר שאינו ידוע והכא הרי יש עדי׳ שראו ריש גלות׳ שמת שיצא מכאן ויש לנו בכאן חד ריש גלות׳ ואין לנו לתלות באדם אחר כלל. ואביי סבר דלא אמרי׳ כאן נמצא וכאן היה וכל הסוגיא מוכחת דבהא פליגי דעובדא דשומשמי׳ ושני ת״ח דלעיל אי אמרי הני נינהו או אחריני ואי אמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו וסמכו ענין לו הביא ממעשה הזה והיינו דאמרינן בתר האי שקלא וטריא מאי הוו עלייהו דשומשמי והכי נמי מוכח מעובדא דגיטא דמייתי אביי ואשכחן לרבא דס״ל בפ׳ המדיר כאן נמצאו וכאן היו וא״ת א״כ הכא ק״ל שומשמי חיישי׳ שמא פנו ולא אמרי׳ כאן נמצא וכאן היו ובפ׳ המדיר אסיק רב אשי נמי דלא אמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו וא״כ אמאי פסקי׳ כרבא גבי הא דיצחק ריש גלותא וי״ל כי להוציא ממון מחזקתו לא אמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו אבל גבי אשת איש משום עגונא דאתתא אקילו ואמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו משום דתרי יצחק חששא גדולה וכן ב׳ גיטי׳ וב׳ שטרי דנאני בר חבו שיש רגלים לדבר לומ׳ כאן נמצאו וכאן היו אמרי׳ ליה ואין כל המקומות וכל הדברים שוים בענין זה.

אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהדרעי ושלח ליה תבדק כלה נהרדעא – פי׳ דסבר אביי דה״ק שתבדק כל ארץ נהדרעא שהוא עיירות רבות כדאמרי׳ עד היכן נהדרעא כל היכא דסגי נהר׳ דנהרדע׳ והא הכא שנמצא הגט בעיר נהרדעא הנז׳ בגט ואפ״ה חיישי׳ לגט אחר מגברא דשאר מקומות שבכל נהרדעא דשמיה כשמיה ואף על פי שלא הוחזקו מפני שהשיירות מצויות ורבא אי איתא יבדק כל העולם כלו מיבעי ליה כי לפי דבריך ניחוש לנהרדעא אחרת דהא חיישי׳ לשתי שיירות אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי פי׳ שלא להחזיקו כטועה וקא א״ל דבר שאינו צריך ולעולם אינו צריך בדיקה אלא אותה העיר של נהרדעא שנמצא שם הגט וא״ת ואביי היאך לא ידע דאם איתא יבדק כל העולם מבעי ליה י״ל כי נמצא במקום שאין שיירות מצויות אלא לעיירות של נהרדע׳ בלבד ולפי׳ לא הי׳ חושש לארץ אחרת חוץ לארץ נהרדעא ורבא סבר דשיירו׳ מצויות מן העולם לארץ נהרדעא ושיירות מצויות מכאן לארץ נהרדעא הרי הוא כאלו שיירות מצויות כאן שיירות כל העולם ויבדק כל העולם מבעי ליה ויש שפי׳ דאביי סבר דתרתי יוסף בן שמעון חיישי׳ אבל לתרי שיירי לא חיישינן ואחרים פי׳ דאיהו סבר דר׳ יהודה נשיא׳ שלח תבדק כל העולם כלה נהרדעא שאפשר להיות שם ורבא א״ל שאין זה משמעות הלשון דאם איתא יבדק כל העולם כולו מבעי ליה והראשון הוא נכון.

ואמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתוב ביה חבו בר ננאי וכו׳ – עד וחבו בר ננאי טובא איכא במחוז׳ וקא מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי פרש״י זכרונו לברכה וכיון דכן דגבי ממון אין חוששי׳ דילמא אחרינא הוא אע״ג דהוחזקו והוי כעין שיירות מצויות שהרי כלם בעיר א׳ דבאיסורי לא ניחוש שהיכא שלא הוחזקו מיהת ואף על פי שהשיירות מצויות זה הענין פי׳ ז״ל ועל כרחו היה צריך לפרש לפי שיטת הראשונים דאי לא האי עובדא לכ״ע תיקשי דכלהו חיישי׳ היכא דשיירות מצוית והוחזקו ולפי שיטת הרמב״ן ז״ל אתיא מילתא שפיר כפשוטו דרב מייתי ראיה מכאן משום דאמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו וכל דבר הנמצא במחיצתן מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי וה״ה גבי גט או אדם שנמצא במחיצתו ואביי דחי דהכא לאו משום דאמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו אלא משום דהכא ליכא למיחש למידי דלמאי ניחוש אי לנפילה לא חיישי׳ פי׳ כיון שלא הוחזקו כלל כי הכא משא״כ בגט הנמצא בשוק דהתם חזיא ליה דנפלי ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גבי אמאי אמרת שמא מסר לו חבירו לשום מתנה ולא זיכ׳ לו זיכה גמור הרי אותיות נקנות במסיר׳ ואם תאמר יביא ראיה על המסירה קסבר אין צריך להביא ראיה על המסירה ומי׳ קשה לי בפרק גט פשוט אמר אביי צריך להביא ראיה על המסירה וי״מ דהא אליבא דרבא בר אבוה קאמ׳ לה דמגבי בהו ואינו נכון דכיון דלאו הלכת׳ הכי לאביי למה נחזיק לרבה בר אבוה בטעה ועוד דא״כ הכ׳ ה״ל למימר קסב׳ אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראי׳ והנכון דהתם הוא בשטר שאינו כתוב לשמו של זה אבל הכתוב על שמו של זה שנתן לו חבירו אפי׳ אביי סוב׳ שאין צריך להביא ראיה על המסירה וכדפרישית בפ׳ גט פשוט ורבא מסתייע מהכ׳ קסבר צריך להבי׳ ראיה על המסירה אפי׳ כששמותיהם שוין א״נ סבר שאין אותיו׳ נקנות בכתיב׳ ומסירה וכדקי״ל אליבא דהלכתא וכיון שכן מסתמ׳ הכי ס״ל לרבה בר אבוה וע״כ הא דמגבי בהו אינו אלא משום דסבר דאמרי׳ של זה המוציאו היה מעולם וכאן נמצא וכאן היה והלכתא כרבא.