Temurah 7b – תמורה ז:‏ – Shas HaMeforash

(1)

נְדָבָה תַּעֲשֶׂה [אוֹתוֹ] זֶה קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאֵין לִי אֶלָּא נְדָבָה נֶדֶר מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וּלְנֵדֶר.

A vow offering differs from a gift offering in that if it dies prematurely, one is liable to replace the former but not the latter. The verse states: “Either a bull or a lamb that has anything too long or too short, you may offer it for a gift, and for a vow it shall not be accepted” (Leviticus 22:23). The phrase “You may offer it for a gift” is referring to a blemished animal consecrated for Temple maintenance. And I have derived only that one may consecrate it in the manner of a gift; from where is it derived that one may consecrate it in the manner of a vow as well? The verse states: “You may offer it for a gift and for a vow.”

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

נדבה תעשה אותו – לבעל מום לדמי קדשי בדק הבית דלמזבח לא אפשר לאקרוביה דהא כתיב (ויקרא כב) לא תתנו מהם וגו׳.

אין לי – רבוי להתפיס בעל מום לבדק הבית.

אלא – על ידי נדבה כגון הרי זו לבדק הבית.

נדר מנין – שאם אמר הרי עלי בהמה לדמי בדק הבית שמצוה להפריש בעל מום תלמוד לומר ולנדר והכי נמי דריש נדבה תעשה אותו ולנדר כלומר וכן לנדר.

נאמר: ״ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה״ (ויקרא כב, כג). ודורשים: ״נדבה תעשה אתו״ — זה קדשי בדק הבית. שאין בעלי מומים אלה כשרים להקרבה על המזבח, אלא יימכרו ודמיהם ילכו לדברים הנצרכים לאחזקת בית המקדש. ועדיין אומר שאין לי בדינם של בעלי מומים אלה שכשרים להקדשתם לצרכי בדק הבית אלא באופן הקדשה של נדבה, שבכגון זה אם אבדו — אינו צריך להביא אחרת תחתיהם, ואולם המקדיש בעלי מום לבדק הבית באופן הקדשה של נדר, מנין לנו, שאף הם בכלל? — לכך תלמוד לומר בהמשך הפסוק ״ולנדר״ — ללמד שמקדיש בעל מום לצרכי בדק הבית אף בדרך נדר (שהמילים ״תעשה אותו״ מתפרשות לפניהן ולאחריהן: ״נדבה תעשה אותו״, ״תעשה אותו ולנדר״).

A vow offering differs from a gift offering in that if it dies prematurely, one is liable to replace the former but not the latter. The verse states: “Either a bull or a lamb that has anything too long or too short, you may offer it for a gift, and for a vow it shall not be accepted” (Leviticus 22:23). The phrase “You may offer it for a gift” is referring to a blemished animal consecrated for Temple maintenance. And I have derived only that one may consecrate it in the manner of a gift; from where is it derived that one may consecrate it in the manner of a vow as well? The verse states: “You may offer it for a gift and for a vow.”

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) יָכוֹל אפי׳אֲפִילּוּ קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ב:כ״ג} וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה זֶה קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֵין לִי אֶלָּא נֶדֶר נְדָבָה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר נְדָבָה רַבִּי אוֹמֵר לֹא יֵרָצֶה בְּהַרְצָאַת גּוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

One might have thought that one can consecrate blemished animals even as offerings to be sacrificed on the altar. Therefore, the verse states: “And for a vow it shall not be accepted.” This is referring to offerings sacrificed on the altar, for which acceptance is a relevant term. And I have derived only that one may not consecrate such an animal as a vow offering. From where is it derived that one may not do so as a gift offering? The verse states: “A gift…and for a vow it shall not be accepted.” Rabbi Yehuda HaNasi says: In employing the phrase “It shall not be accepted,” the verse is speaking of consecration that depends upon the acceptance of the animal’s body, i.e., consecration as an offering. Nevertheless, they may be consecrated for Temple maintenance.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

לא ירצה אלו קדשי מזבח – דשייכא בהו הרצאה.

אין לי אלא נדר – דנדר סמוך ללא ירצה ומשמע דאם נדר הרי עלי עולה לא יביא בעלת מום.

נדבה מנין – שאין רשאי לומר על בעלת מום הרי זו למזבח.

תלמוד לומר נדבה – ולנדר לא ירצה והכי מידריש נדבה אשר תעשה אותו או נדר לא ירצה.

רבי אמר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר – שלא יקריבנו והיינו נמי קדשי מזבח כתנא קמא.

ומבררים עוד: יכול הותר להקדיש בעלת מום אפילו שלא לבדק הבית אלא לקדשי מזבח? — לכך תלמוד לומר ״ולנדר לא ירצה״, וכתוב זה כוונתו לקדשי מזבח (שיש בהם ריצוי, כפרה). ומבררים עוד: אין לי ללמוד מפסוק זה איסור על הקדשת בעלת מום למזבח אלא כשמקדישה בנדר, ואולם כשמקדישה בנדבה (״הרי זו״) מנין לנו שאף היא בכלל איסור? — לכך תלמוד לומר ״נדבה״. רבי אומר בכוונת הכתוב ״לא ירצה״: באיסור ההקדשה של קרבן שעניינו הרצאת גופו (הקרבתו למזבח, שבכך כפרתו) הכתוב מדבר, ולא בהקדשה לדמיו, לבדק הבית.

One might have thought that one can consecrate blemished animals even as offerings to be sacrificed on the altar. Therefore, the verse states: “And for a vow it shall not be accepted.” This is referring to offerings sacrificed on the altar, for which acceptance is a relevant term. And I have derived only that one may not consecrate such an animal as a vow offering. From where is it derived that one may not do so as a gift offering? The verse states: “A gift…and for a vow it shall not be accepted.” Rabbi Yehuda HaNasi says: In employing the phrase “It shall not be accepted,” the verse is speaking of consecration that depends upon the acceptance of the animal’s body, i.e., consecration as an offering. Nevertheless, they may be consecrated for Temple maintenance.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אפי׳אֲפִילּוּ אַקְדְּשֵׁיהּ לִדְמֵי נְסָכִים נָמֵי לָקֵי וְרַבִּי סָבַר בְּהַרְצָאַת גּוּפוֹ (נָמֵי) לָקֵי אֲבָל בִּדְמֵי נְסָכִים לָא לָקֵי ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara asks: The opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of the first tanna. What is their dispute? The Gemara suggests: What, is it not that they disagree with regard to this, that the first tanna holds that even if one consecrates it to be sold and its money is used for purchasing libations, he is flogged as well; and Rabbi Yehuda HaNasi holds that in a case where there is acceptance of the animal’s body, the one who consecrated it is indeed flogged, but if one consecrates it to be sold and its money is used for purchasing libations, he is not flogged. Learn from the baraita that the first tanna holds that consecration toward libations is equivalent to consecration as an offering, as Rava suggested above.

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ותוהים: דברי רבי אלו היינו [זהו] כדברי התנא קמא [הראשון] הסבור אף הוא שאי אפשר להקדיש בעלת מום למזבח, ובמה נחלקו? מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חולקים] שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שלא רק המקדיש בעלי מומים להקרבה על המזבח עובר ולוקה על כך, אלא אפילו רק אקדשיה [הקדישו] לדמי נסכים — נמי לקי [גם כן לוקה], וכשיטת רבא. ואילו רבי סבר [סבור]: אמנם המקדיש בעלת מום בהרצאת גופו (להקרבה על המזבח) — נמי לקי [גם כן לוקה], אבל בהקדשה לדמי נסכים — לא לקי [אינו לוקה], ושלא כשיטת רבא. ונמצא איפוא ששיטת רבא קשורה במחלוקת תנאים אלו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

The Gemara asks: The opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of the first tanna. What is their dispute? The Gemara suggests: What, is it not that they disagree with regard to this, that the first tanna holds that even if one consecrates it to be sold and its money is used for purchasing libations, he is flogged as well; and Rabbi Yehuda HaNasi holds that in a case where there is acceptance of the animal’s body, the one who consecrated it is indeed flogged, but if one consecrates it to be sold and its money is used for purchasing libations, he is not flogged. Learn from the baraita that the first tanna holds that consecration toward libations is equivalent to consecration as an offering, as Rava suggested above.

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) וְאֶלָּא אוֹתוֹ לְמָה לִי לְכִדְתַנְיָא {ויקרא כ״ב:כ״ג} נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ אוֹתוֹ תַּעֲשֶׂה נְדָבָה וְאִי אַתָּה עוֹשֶׂה תָּמִים נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת ^אמִיכָּן אָמְרוּ הַמַּקְדִּישׁ תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה.

§ The Gemara analyzes the wording of Leviticus 22:23: But why do I need the word “it,” in the phrase: “You may offer it”? What does this serve to exclude? It is required for that which is taught in a baraita: When the verse states: “You may offer it for a gift,” this teaches that you may offer this blemished animal as a gift for Temple maintenance, but you may not offer an unblemished animal as a gift for Temple maintenance. From here the Sages said: One who consecrates unblemished animals for Temple maintenance transgresses a positive mitzva.

א. רמב״ם הלכות ערכים וחרמים ה׳:ו׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות ערכים וחרמים ה׳:ו׳

עובר בעשה – דלאו הבא מכלל עשה עשה:

וקבעי אלא אותו למאי אתא – כלומר תינח כוליה קרא מוקמת לדרשא דקא דרשת האי נדבה ונדר.

אלא אותו – דכתיב (שם) נדבה תעשה אותו למה לי.

אותו – בעל מום אתה מקדיש לבדק הבית כו׳.

עובר בעשה – אהאי עשה דאמרינן ואי אתה מקדיש תמימים דהיינו לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא.

א ונפנים לבירור הנאמר עוד בברייתא. בברייתא נדרשו המילים ״נדבה תעשה״, ״ולנדר לא ירצה״ בכמה אופנים. ומעתה יש לשאול: אלא המלה ״אתו״ שלא נדרשה בברייתא למה לי (מה היא מלמדתנו)? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: במילים ״נדבה תעשה אתו״ — בא הכתוב למעט: דווקא אותו (בעל המום) תעשה (תקדיש) נדבה לבדק בית המקדש ואולם אי (אין) אתה עושה (מקדיש) תמים הראוי להעלותו למזבח כנדבה לצורך בדק הבית. מיכן (מכאן) אמרו חכמים: המקדיש תמימים לבדק הבית — עובר בעשה (אותו אתה עושה, ואין אתה עושה תמים).

§ The Gemara analyzes the wording of Leviticus 22:23: But why do I need the word “it,” in the phrase: “You may offer it”? What does this serve to exclude? It is required for that which is taught in a baraita: When the verse states: “You may offer it for a gift,” this teaches that you may offer this blemished animal as a gift for Temple maintenance, but you may not offer an unblemished animal as a gift for Temple maintenance. From here the Sages said: One who consecrates unblemished animals for Temple maintenance transgresses a positive mitzva.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) וּמִנַּיִן אַף בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״ב:א׳,י״ז,כ״ו} וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר לִימֵּד עַל הַפָּרָשָׁה שֶׁהִיא בְּלָאו דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה.

And from where is it derived that he has transgressed a prohibition as well? As it is stated at the beginning of that passage: “And the Lord spoke to Moses, saying [lemor]” (Leviticus 22:1). This teaches that every mitzva stated in the passage is considered a prohibition. This is the statement of Rabbi Yehuda.

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ומנין שהוא עובר אף באיסור לא תעשה — שכן נאמר בראש הפרשה ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ (ויקרא כב, יז) — לימד הכתוב מכאן על כל האמור לאחר מכן בגוף הפרשה שהיא באיסור לאו (לא תעשה), אלו דברי ר׳ יהודה.

And from where is it derived that he has transgressed a prohibition as well? As it is stated at the beginning of that passage: “And the Lord spoke to Moses, saying [lemor]” (Leviticus 22:1). This teaches that every mitzva stated in the passage is considered a prohibition. This is the statement of Rabbi Yehuda.

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) א״לאֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְבַר קַפָּרָא מַאי מַשְׁמַע א״לאֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב לֵאמֹר לא נֶאֱמַר בַּדְּבָרִים בֵּי רַבִּי אָמְרִי (לֹא) אֱמוֹר.

The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said to bar Kappara: From where may it be inferred that every mitzva stated in the passage is considered a prohibition? Bar Kappara said to him that this is as it is written: As the verse states: “Lemor,” the term can be read as though it states: No [lo], an expression of prohibition, is stated [ne’emar] with regard to the subsequent matters. In the school of Rabbi Yehuda HaNasi they say: The term should be understood to mean that God said to Moses: No [lo] shall you say [emor] to them these matters.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

לא נאמר בדברים – כלומר בההיא פרשה.

לא אמור – כלומר הכי אמר הקב״ה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא דאי עברי אהך פרשה עוברין בלאו.

אמר ליה [לו] רבי לבר קפרא: מאי משמע [מה, כיצד משתמע] מהכתוב ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ שהפרשה כולה היא באיסור לאו? אמר ליה [לו] בר קפרא לרבי בהסבר הדברים: דכתיב [שכן נאמר] בפסוק ״לאמר״, וכוונת הכתוב — הציווי ״לא״ הוא שנאמר בדברים הבאים בפרשה, לומר שהעובר עליהם עובר בלא תעשה. ומביאים עוד בהסבר דברי ר׳ יהודה. בי רבי אמרי [חכמי בית המדרש של רבי אומרים] שכך דיבר ה׳ אל משה: ״לא״ הוא שאמור לבני ישראל בענין הדברים האמורים בפרשה זו לומר שכל האמור בה בכלל לא תעשה.

The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said to bar Kappara: From where may it be inferred that every mitzva stated in the passage is considered a prohibition? Bar Kappara said to him that this is as it is written: As the verse states: “Lemor,” the term can be read as though it states: No [lo], an expression of prohibition, is stated [ne’emar] with regard to the subsequent matters. In the school of Rabbi Yehuda HaNasi they say: The term should be understood to mean that God said to Moses: No [lo] shall you say [emor] to them these matters.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) אִיתְּמַר הַמַּעֲלֶה אֵבְרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אָמַר רָבָא ^בעוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּקְטִירוּ כּוּלּוֹ וּמִשּׁוּם בַּל תַּקְטִירוּ מִקְצָתוֹ (אָמַר אַבָּיֵי) ^גאֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.

§ A baraita above (6b) stated that one who sacrifices a blemished animal on the altar transgresses the prohibition “You may not burn all of it,” and if he sacrificed part of it, he transgresses the prohibition “You may not burn part of it.” With regard to this it was stated: In the case of one who brings up the limbs of blemished animals onto the altar, Rava says that he violates both the prohibition of “You may not burn all of it;” and the prohibition of “You may not burn part of it,” and he receives two sets of lashes. Abaye says: One is not flogged twice for violating a general prohibition. Since one verse serves as the source for both prohibitions, one is not flogged twice for its violation.

ב. רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ד׳

ג. רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ח:ב׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ד׳

ג רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ח:ב׳

אברי בעלי מומין – אימורין לוקה משום הקטרת כולו ומשום הקטרת מקצתו דיש בכלל כולו מקצתו. ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. על לאו שכולל בו ב׳ איסורין דכל הקטרת כולו וכל הקטרת מקצתו מחד לאו נפקא מלא תתנו:

אברי כו׳ – הנתחים כמשפט עולה.

על לאו שבכללות – דהקטרת כולו ומקצתו מחד לאו נפקי ואשה לא תתנו מהם כדפרישית לעיל אבל לכולהו איכא לאו לכל חד וחד דהקדש נפיק מכל אשר בו מום לא תקריבו ודרשינן ליה לעיל (דף ו:) לא תקדישו ושחיטה מלא תקריבו אלה לה׳ דגבי עורת או שבור וזריקה מלא תקריבו דגבי מעוך וכתות (ויקרא כב) והאי אין לוקין דאמר אביי אין לוקין תרתי קאמר אבל חדא איכא ואליבא למאן דאמר חדא מיהא לקי אלאו שבכללות בשילהי פרק שני דפסחים (מא:).

אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות – פרש״י דהא אין לוקין דאמר אביי אין לוקין תרתי קאמר אבל חדא לקי ואליבא דמ״ד חדא מיהא לקי אלאו שבכללות בשילהי פ׳ כל שעה (פסחים דף מא:) לשון רש״י וכן מוכח הסוגיא.

ב בברייתא (בדף ו,ב) שנינו כי בכלל האיסורים שעובר המקדיש הם ״בל תקטירו כולו״ ו״בל תקטירו מקצתו״. ודנים בדבר. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: המעלה אברי בעלי מומין לגבי (על) המזבח להקריבם, אמר רבא: עובר משום ״בל תקטירו כולו״ ומשום ״בל תקטירו מקצתו״. אמר אביי: אינו לוקה על שניהם, שהרי כלל הוא שאין לוקין על לאו שבכללות (כתוב אחד בתורה שממנו נלמדים כמה איסורים), וכאן שני האיסורים זה שבהקטרת כולו וזה שבהקטרת מקצתו נלמדים מכתוב אחד (״ואשה לא תתנו מהם״, ויקרא כב, כב).

§ A baraita above (6b) stated that one who sacrifices a blemished animal on the altar transgresses the prohibition “You may not burn all of it,” and if he sacrificed part of it, he transgresses the prohibition “You may not burn part of it.” With regard to this it was stated: In the case of one who brings up the limbs of blemished animals onto the altar, Rava says that he violates both the prohibition of “You may not burn all of it;” and the prohibition of “You may not burn part of it,” and he receives two sets of lashes. Abaye says: One is not flogged twice for violating a general prohibition. Since one verse serves as the source for both prohibitions, one is not flogged twice for its violation.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) מֵיתִיבִי ^דהַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ עוֹבֵר מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת תְּיוּבְתָּא דְּאַבָּיֵי.

The Gemara raises an objection from the Tosefta (1:10): One who consecrates blemished animals for sacrifice on the altar violates five separate categories of prohibition. The aforementioned baraita enumerated these and included both the prohibition “You may not burn all of it” and the prohibition “You may not burn part of it,” indicating that one is flogged for transgressing each of these prohibitions. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

ד. רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ד׳

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ד׳

משום ה׳ שמות – וחשיב להו להני תרי בתרי.

מיתיבי [מקשים] על שיטת אביי ממה ששנינו בברייתא: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח — עובר משום חמשה שמות (איסורים), ובכלל חמשת האיסורים הללו שנויים הן הקטרת כולו והן הקטרת מקצתו, הרי שהעובר על שניהם — לוקה. והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת

The Gemara raises an objection from the Tosefta (1:10): One who consecrates blemished animals for sacrifice on the altar violates five separate categories of prohibition. The aforementioned baraita enumerated these and included both the prohibition “You may not burn all of it” and the prohibition “You may not burn part of it,” indicating that one is flogged for transgressing each of these prohibitions. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) אָמַר אַבָּיֵי בְּגַבְרֵי קָתָנֵי אִי בְּגַבְרֵי עוֹבֵר עוֹבְרִין מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּחַד גַּבְרָא וּתְיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי.

Abaye said: The baraita is teaching the halakha with regard to different men, one of whom burned an entire animal on the altar, and one of whom burned only part of it. One person cannot be liable for both prohibitions. The Gemara challenges: If it is teaching the halakha of different men, why does it say: Violates, in the third person singular? It should have stated: Violate, in the plural. Rather, it is obvious that the baraita is referring to one man, and this is apparently a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

בגברי קתני – אם הם חמשה אחד מקדיש ואחד שוחט ואחד מקטיר לוקה כל אחד:

בגברי קתני – דלאו בהכי עסקינן דאי עבדינהו לתרוייהו לילקי תרי אלא מילי מילי קתני שאם הקטיר כולו עובר משום בל תקטירו כולו או אם אדם אחד מקטיר מקצתו לוקה משום מקצתו אבל אי מקטיר חד לכולהו לא לקי אלא משום כולו.

אביי! אמר אביי בדחיית הקושיה: בגברי קתני [בשני אנשים נפרדים שנינו] דברים אלה, שהאחד מקטיר את כולו, והאחר מקטיר את מקצתו. ואולם אדם אחד שהקטיר את כולו — אינו מתחייב מלקות אלא על אחד מהם. ומקשים על דבריו: אין לומר כן בברייתא, שהרי אי [אם] מדובר בה כדבריך בגברי [בשני אנשים] נפרדים — לשון זה ששנינו בברייתא ״עובר משום חמישה שמות...⁠״ אינה מדוייקת, אלא ״עוברין משום חמישה שמות״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר בברייתא בחד גברא [באדם אחד] שהקטיר את כולו, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת אביי!

Abaye said: The baraita is teaching the halakha with regard to different men, one of whom burned an entire animal on the altar, and one of whom burned only part of it. One person cannot be liable for both prohibitions. The Gemara challenges: If it is teaching the halakha of different men, why does it say: Violates, in the third person singular? It should have stated: Violate, in the plural. Rather, it is obvious that the baraita is referring to one man, and this is apparently a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אָמַר אַבָּיֵי אַפֵּיק הַקְטָרַת מִקְצָתוֹ וְעַיֵּיל קַבָּלַת הַדָּם קַבָּלַת דָּם לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אִית לֵיהּ לְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ קַשְׁיָא.

Abaye said: From the list of five prohibitions, remove that of burning part of the offering, and insert the collection of the blood, which means that there is only one prohibition for burning the offering, and the number of prohibitions still remains at five. The Gemara raises a difficulty: With regard to the collection of the blood, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, is of the opinion that one transgresses that prohibition, but the first tanna is not of that opinion. How, then, can Abaye contradict the first tanna? The Gemara concludes: It is difficult.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אפיק חדא מינייהו – או כולו או מקצתו ועייל קבלת הדם דנפקא מלא תקריבו דמיד בן נכר.

וקפריך קבלת הדם לתנא קמא לית ליה – וקחשיב ה׳.

אמר אביי בתשובה: אכן בברייתא מדובר באדם אחד, והוא עובר על חמישה איסורים, ואולם אינו לוקה גם על הקטרת כולו וגם על הקטרת מקצתו, ובאשר לשאלה: אם כן אין כאן אלא ארבעה איסורים ולא חמישה, אפיק [הוצא] מן הברייתא את המילים ״ומשום הקטרת מקצתו״, ועייל [והכנס] במקומם את המילים ״ומשום קבלת הדם״. שהוא האיסור החמישי שעובר עליו. ותוהים: כיצד אפשר לגרוס בדברי התנא הראשון שבברייתא שעובר המקדיש בעלי מומים למזבח אף על קבלת הדם? הרי כיון שלר׳ יוסי בר׳ יהודה שבברייתא אית ליה [יש לו, סבור הוא] שאף זה איסור שעובר עליו, ומוסיף אותו כאיסור שישי, ומשמע אם כן שלתנא קמא לית ליה [אין לו, אינו סבור] כן? ומסכמים: אכן קשיא [קשה] מן הברייתא לשיטת אביי.

Abaye said: From the list of five prohibitions, remove that of burning part of the offering, and insert the collection of the blood, which means that there is only one prohibition for burning the offering, and the number of prohibitions still remains at five. The Gemara raises a difficulty: With regard to the collection of the blood, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, is of the opinion that one transgresses that prohibition, but the first tanna is not of that opinion. How, then, can Abaye contradict the first tanna? The Gemara concludes: It is difficult.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) ל״אלִישָּׁנָא אַחֲרִינָא וְהָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא רֵישָׁא רַבָּנַן תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי תְּיוּבְתָּא.:

The Gemara presents an alternative version of the previous point: But from the fact that the latter clause of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, it may be inferred that the first clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Abaye is indeed a conclusive refutation.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

רישא רבנן – כלומר רישא רבנן היא דלא מחייבי אקבלת הדם ואפילו הכי קא חשיב ה׳ וקשיא לאביי.

לישנא אחרינא [לשון אחר] בנוסח דחיית תירוצו של אביי שיש להוציא ממנין החמישה איסורים את הקטרת מקצתו ולהכניס תחתיה את קבלת הדם: והא מדסיפא [והרי מתוך שהסוף] של הברייתא דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא, הסבור שעובר אף על קבלת הדם, מכאן נסיק כי רישא רבנן [תחילת הברייתא היא כשיטת חכמים] החולקים על ר׳ יוסי בר׳ יהודה בכך. והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי! ומסכמים: אכן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דבריו.

The Gemara presents an alternative version of the previous point: But from the fact that the latter clause of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, it may be inferred that the first clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Abaye is indeed a conclusive refutation.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) מתני׳מַתְנִיתִין: הַכֹּהֲנִים מְמִירִין בְּשֶׁלָּהֶן וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִין בְּשֶׁלָּהֶן ^האֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִין לֹא בְּחַטָּאת וְלֹא בְּאָשָׁם וְלֹא בִּבְכוֹר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִין בִּבְכוֹר אָמַר לוֹ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן וּבְכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן מָה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִין בּוֹ אַף בְּכוֹר אֵין מְמִירִין בּוֹ.

MISHNA: The priests substitute for their own offerings and Israelites substitute for their own offerings. The priests substitute neither for a sin offering, nor for a guilt offering, nor for a firstborn offering that they received from an Israelite, as those animals are not their property, and one does not substitute an animal that is not his. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: For what reason can priests not substitute for a firstborn offering that they received from an Israelite? Does it not belong to them? Rabbi Akiva said to him: A sin offering and a guilt offering are a gift to the priest, and the firstborn offering is likewise a gift to the priest. Just as in the cases of a sin offering and a guilt offering, priests that receive one of them from an Israelite cannot substitute for it, so too with regard to a firstborn offering, priests that receive it from an Israelite cannot substitute for it.

ה. רמב״ם הלכות תמורה א׳:ט׳

קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה תמורה א׳:א׳

ה רמב״ם הלכות תמורה א׳:ט׳

מתני׳ הכהנים ממירין בקרבן שלהן – וישראל ממירין בשלהן:

אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם של ישראל:

מתני׳ הכהנים ממירים בשלהן – קרבנות שהפריש הכהן לעצמו אם המיר בהן נתפסים בתמורה.

לא בחטאת ואשם – שנתן לו ישראל שיקריבנו לו אם המיר בו הכהן אינו עושה תמורה על ידו דהא אין לו חלק בו אלא משעת הקטרת אימורין ואילך וזכה בבשר ואמר בברייתא בהאי פירקא אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו.

ולא בבכור – שנתן לו ישראל וטעמא מפרש הכא במשנה גופה.

מפני מה אין – הכהנים ממירין בבכור והלא כולו שלהן הוא ומחיים הוא נותנו לו ואין הישראל מתכפר בו.

כשם שאין הכהנים ממירין בחטאת ואשם – דהא ודאי פשיטא לן דאינו זוכה בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך.

ג משנה הכהנים ממירין בקרבנות שלהן (שהקדישו עבור עצמם), וכן ישראל ממירין בקרבנות שלהן. אולם אין הכהנים ממירין לא בקרבן חטאת, ולא בקרבן אשם, ולא בקרבן בכור שקיבלו מאת הישראל להקריבם. שכן אין אלה רכושם, ואין אדם ממיר בדבר שאינו שלו. אמר ר׳ יוחנן בן נורי: וכי מפני מה אין הכהנים ממירין בקרבן בכור שניתן להם, והרי הוא כולו שלהם? אמר לו ר׳ עקיבא בתשובה: החטאת והאשם — הריהם מתנה לכהן, שהכהן מקבל רק את בשרם לאכילה, ואף הבכור — הריהו מתנה לכהן. וכיון שהושווה הבכור לחטאת ולאשם, לענין קנין הכהן, יש להשוותם אף לענין דין התמורה, ולומר: מה בקרבן החטאת ובקרבן האשם — אין הכהנים שקיבלוהו מידי הישראל ממירין בו, אף הבכור שקיבלוהו מידי הישראל — אין הכהנים ממירין בו.

MISHNA: The priests substitute for their own offerings and Israelites substitute for their own offerings. The priests substitute neither for a sin offering, nor for a guilt offering, nor for a firstborn offering that they received from an Israelite, as those animals are not their property, and one does not substitute an animal that is not his. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: For what reason can priests not substitute for a firstborn offering that they received from an Israelite? Does it not belong to them? Rabbi Akiva said to him: A sin offering and a guilt offering are a gift to the priest, and the firstborn offering is likewise a gift to the priest. Just as in the cases of a sin offering and a guilt offering, priests that receive one of them from an Israelite cannot substitute for it, so too with regard to a firstborn offering, priests that receive it from an Israelite cannot substitute for it.

קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מָה לוֹ אִם אֵינוֹ מֵמִיר בְּחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶן תֹּאמַר בִּבְכוֹר שֶׁזָּכִין בּוֹ בְּחַיָּיו אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר {ויקרא כ״ז:י׳,ל״ג} וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קּוֹדֶשׁ הֵיכָן קְדוּשָּׁה חָלָה עָלָיו בְּבֵית הַבְּעָלִים אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים.:

Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: What is this comparison for him? If a priest does not substitute for a sin offering and a guilt offering, which priests do not acquire during the animals’ lifetimes, will you say the same with regard to a firstborn, which priests do acquire during the animal’s lifetime? Rabbi Akiva said to him: But isn’t it already stated: “Then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10), which juxtaposes the consecration of the consecrated animal with that of its non-sacred substitute? Where is the consecrated animal imbued with sanctity? It is in the house of the owner. So too, the substitute animal is consecrated in the house of the owner. Therefore, the priest cannot substitute for the firstborn that he received because he is not the owner that initially consecrated it.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

והיה הוא ותמורתו יהיה קדש היינו קדושת של מימר שחלה עליו בבית הבעלים אף כל תמורה בבית הבעלים וכיון שבא ליד כהן יצא מבית בעלים הילכך אין ממירין:

מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם – כלומר דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו׳.

הוא ותמורתו – מקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית הבעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית הבעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הלכך אין כהן ממיר בבכור אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה על הבכור.

שאין זכין בחייהן – ואם תאמר ואי זכין בהן בחייהן היכי מימר למאן דאמר בגמרא בתר מתכפר אזלינן ויש לומר דר״ל אף בתר מתכפר ולאו לאפוקי בעלים אתי.

אמר ר׳ יוחנן בן נורי לר׳ עקיבא לדחות את דבריו אלה: מה ראיה יש לו מדין התמורה בחטאת ואשם לדין התמורה בבכור, שהרי אם הכהן אינו ממיר בחטאת ואשם — הרי זה משום שאין הכהנים זכין (זוכים) בהן (בבשרם) בחייהן של קרבנות אלו, אלא רק לאחר שהוקטרו אימוריהם על המזבח ואז לא שייך להמיר. תאמר שכך יהיה דין התמורה אף בקרבן הבכור — שזכין בו הכהנים אף בחייו, שאז יכולים הם להמיר והרי הוא איפוא שלהם?! אמר לו ר׳ עקיבא לר׳ יוחנן בן נורי: והלא כבר נאמר בתורה בפרשת התמורה: ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו... ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש״ (ויקרא כז, י), ומכאן, שהושוו קדושות שתי הבהמות הללו, זו של בהמת החולין (התמורה), וזו של בהמת ההקדש. וקדושת קרבן ההקדש היכן קדושה חלה עליו (היכן התקדש) בשעתו? — בבית הבעלים כשהקדישוהו לקרבן. ומכאן שאף קדושת בהמת התמורה — אינה חלה אלא בבית הבעלים של הקרבן. ואין הכהן יכול להמיר על הבכור שקיבל, שאינו בכלל הבעלים של קרבן זה.

Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: What is this comparison for him? If a priest does not substitute for a sin offering and a guilt offering, which priests do not acquire during the animals’ lifetimes, will you say the same with regard to a firstborn, which priests do acquire during the animal’s lifetime? Rabbi Akiva said to him: But isn’t it already stated: “Then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10), which juxtaposes the consecration of the consecrated animal with that of its non-sacred substitute? Where is the consecrated animal imbued with sanctity? It is in the house of the owner. So too, the substitute animal is consecrated in the house of the owner. Therefore, the priest cannot substitute for the firstborn that he received because he is not the owner that initially consecrated it.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) גמ׳גְּמָרָא: תְּנַן הָתָם ^ובְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּם חַי וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ הָאִשָּׁה אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּזְמַן ^זהַזֶּה הוֹאִיל וְאִית לֵיהּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּויהּ (הוֹאִיל וְיֵשׁ לַכֹּהֵן שׁוּתָּפוּת בּוֹ) אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים כֵּיוָן דְּתָם לְהַקְרָבָה הוּא דְּקָאֵי אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי.

GEMARA: We learned in a mishna elsewhere (Ma’aser Sheni 1:2): With regard to a firstborn offering, one may sell it if it is unblemished only while it is still alive, as after it is slaughtered outside the Temple one may not derive benefit from it, and if it was offered in the Temple, one may not sell sacrificial meat. And if it is blemished, one may sell it while it is alive or after it has been slaughtered. And a priest can betroth a woman with it, as it is his property. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: They taught this halakha only with regard to the present, when there is no Temple, since the priest has the ability to acquire the firstborn offering. But when the Temple is standing, since the unblemished firstborn animal stands for sacrifice, one may not sell it unblemished while it is alive.

ו. רמב״ם הלכות בכורות א׳:ג׳

ז. רמב״ם הלכות בכורות א׳:י״ז

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו רמב״ם הלכות בכורות א׳:ג׳

ז רמב״ם הלכות בכורות א׳:י״ז

גמ׳ [בכור מוכרין אותו – הכהנים תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדש בו את האשה דממונן הוי:

הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגויה – דכיון דאין מזבח הוי כולו דכהן:

גמ׳ מוכרין אותו תמים חי – השתא משמע בין בזמן המקדש בין בזמן הזה והכי משמע אם בית המקדש קיים מוכרין אותו כהן לכהן חי ואותו כהן יקריבנו אבל שחוט לא דבזיון קדשים הוא דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח ואי בזמן הזה הוא מוכרין אותו תמים חי בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל שגזל את הכהן ואם מכרו כהן או נתנו לו מותר לאוכלו וכדאמרינן בבכורות [בפ׳ כל פסולי המוקדשין] (דף לב:) גבי בכור בעל מום (כל פסולי המוקדשין) ב״ה מתירין ואפי׳ עובד כוכבים מותר לאכול הימנו אבל בתם שחוט בזמן הזה ליכא.

ומקדש בו – כהן את האשה דממוניה הוא.

לא שנו – דכהן יכול למוכרו חי.

אלא בזמן הזה – דלא קאי להקרבה.

ואית לכהן זכייה בגויה – מחיים דבזמן הזה נמי הוו הבכורות לכהנים.

אין מוכרין אותו תמים חי – דלית לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך.

לא שנו אלא בזמן הזה – וא״ת האמר פרק שור שנגח הפרה (ב״ק דף נג:) שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר חצי נזק ומוקי לה במועד אבל שור של פסולי המוקדשין פטור אלמא לאו רעהו קרינא ביה וקאמר התם נמי דשור של הדיוט שנגח שור של פסולי המוקדשין חייב אלמא משמע דקרינא ביה רעהו וצריך לומר דקמייתא מיירי בבכור דלא מצי פריק וברייתא בשאר קדשים דפריק להו במומן והתם בזמן הזה איירי שהרי האמוראים דאיירי התם עלה לא הוו בזמן הבית ואפילו הכי קאמר התם דלאו ממונו הוא ואם כן קשה דהכא אמר דממונו הוא בזמן הזה וצריך לומר דהכא אתייא כרבי יוסי הגלילי וההיא דהתם כרבנן ואע״ג דבפ׳ קמא דב״ק (דף יב: ושם ד״ה ואם) אמר [ולשני] הא כרבי יוסי [והא כרבנן] צ״ל דלפי זה לא מיתוקמא ההיא סוגיא דפרק הפרה.

ד גמרא מאחר ועסקנו במשנתנו בדין קרבן הבכור, דנים עוד בעניינו. תנן התם [שנינו שם, במשנה]: הבכור מוכרין אותו באופן זה: בעודו תם (בלי מום) — אינו נמכר אלא כשהוא חי. ואולם לא בהיותו שחוט, שאז הוא אסור בהנאה. ואילו בכור בעל מום — נמכר בין שהוא חי ובין שהוא שחוט. ומקדשין בו הכהנים את האשה, שכן הוא ממונם. ואמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה על משנה זו: לא שנו במשנה שיכול הכהן למוכרו כשהוא חי אלא בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, שהואיל ואין מקריבים את הבכורות אית ליה [יש לו] לכהן זכייה בגוויה [בו] עוד בעודו חי (הואיל ויש לכהן שותפות בו). שבזמן הזה שייכים הבכורות (אף התמימים) לכהנים. אבל בזמן שבית המקדש קיים — כיון שבכור תם להקרבה הוא דקאי [שעומד] — אין מוכרין אותו כשהוא תמים (וראוי להקרבה) חי.

GEMARA: We learned in a mishna elsewhere (Ma’aser Sheni 1:2): With regard to a firstborn offering, one may sell it if it is unblemished only while it is still alive, as after it is slaughtered outside the Temple one may not derive benefit from it, and if it was offered in the Temple, one may not sell sacrificial meat. And if it is blemished, one may sell it while it is alive or after it has been slaughtered. And a priest can betroth a woman with it, as it is his property. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: They taught this halakha only with regard to the present, when there is no Temple, since the priest has the ability to acquire the firstborn offering. But when the Temple is standing, since the unblemished firstborn animal stands for sacrifice, one may not sell it unblemished while it is alive.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי חַי אִין שָׁחוּט לָא אֵימַת אִילֵּימָא בִּזְמַן הַזֶּה מִי אִיכָּא תָּם שָׁחוּט אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים וְקָתָנֵי נָמֵי מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי (אַלְמָא אִית לֵיהּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּויהּ).

Rava raised an objection to Rav Naḥman: The mishna teaches that one may sell an unblemished firstborn offering while it is alive. One can infer that while it is alive, yes, one may sell it, but once it has been slaughtered, one may not sell it. When is this the halakha? If we say that this mishna is speaking in the present, is there an unblemished, slaughtered, firstborn offering? Offerings are not slaughtered in the present day. Rather, it is obvious that the mishna is speaking of the time when the Temple is standing. And yet, the mishna still teaches that one may sell an unblemished firstborn offering while it is alive, which contradicts the statement of Rav Naḥman.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אי בזמן הזה מי איכא תם שחוט – הא אין שוחטין את הבכור בזמן הזה אלא במומו כדתנן בבכורות מעשה בזכר של רחלים זקן וכו׳:

מי איכא תם שחוט – הא הוי קדשים בחוץ.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מדיוק לשון המשנה: ״מוכרין אותו תמים חי״ ומכאן נדייק: כשהוא חי — אין [כן] נמכר הבכור, ואילו כשהוא שחוט — לא נמכר. ומעתה נברר: אימת [אימתי, מתי] לגבי איזה זמן נשנו דברים אלו, אילימא [אם תאמר] בזמן הזה שאין בית המקדש קיים — מי איכא [האם יש] בימינו תם שחוט? והרי אסור לשחוט את הבכור, שהוא קדוש בקדושת קרבן, והשוחטו הריהו כמקריב קדשים מחוץ למקדש ואסור בהנאה! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בזמן שבית המקדש קיים, וקתני נמי [ושנינו גם כן] במשנה (מעשר שני פ״א מ״ב) בענין הבכור שמוכרין אותו תמים חי (אלמא אית ליה [מכאן נסיק שיש לו] לכהן זכייה בגוויה [בו] ) ויכול הוא למוכרו, ושלא כשיטתך?

Rava raised an objection to Rav Naḥman: The mishna teaches that one may sell an unblemished firstborn offering while it is alive. One can infer that while it is alive, yes, one may sell it, but once it has been slaughtered, one may not sell it. When is this the halakha? If we say that this mishna is speaking in the present, is there an unblemished, slaughtered, firstborn offering? Offerings are not slaughtered in the present day. Rather, it is obvious that the mishna is speaking of the time when the Temple is standing. And yet, the mishna still teaches that one may sell an unblemished firstborn offering while it is alive, which contradicts the statement of Rav Naḥman.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) לָא לְעוֹלָם בִּזְמַן הַזֶּה מִי קָתָנֵי מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי אִין שָׁחוּט לָא הִא גּוּפַאּ אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּבִזְמַן הַזֶּה נָמֵי מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי

Rav Naḥman responds: No; actually the mishna is referring to the halakha in the present. I disagree with the above inference. Does the mishna explicitly teach: One may sell an unblemished firstborn offering while it is alive, yes, but once it has been slaughtered, no? The mishna does not mean to rule out selling a slaughtered animal; rather, it is coming to teach us the matter itself, that even in the present, one may sell it unblemished while it is alive.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

לא לעולם בזמן הזה – ודקא קשיא לך מי איכא תם שחוט מי קתני בפירוש בברייתא אבל תם שחוט לא לא תני הכי אלא היא גופא קמ״ל. דמוכרין אותו תמים חי ובזמן הזה:

מי קתני שחוט לא – דמשמע מינה דלאו בזמן הזה דבזמן הזה ליכא תם שחוט.

הא גופא קמ״ל – כלומר מאי דקתני בברייתא גופה איצטריך לאשמועינן דמוכרין אותו תמים חי דס״ד דלית בהו זכייה עד שיפול בו מום ולאו משום דתידוק מינה שחוט לא דהא בזמן הזה קמיירי ובזמן הזה ליכא תם שחוט.

ודחה רב נחמן: לא, אין להביא מכאן ראיה כנגד שיטתי, שכן אפשר לומר כי לעולם משנה זו עוסקת בזמן הזה, ואולם מי קתני [האם שנינו בה], בגוף דברי המשנה שמוכרין אותו תמים חי — אין [כן], שחוט — לא, אלא יש לומר שהמשנה מדברת בזמן הזה, והא גופא אתא לאשמועינן [ודין זה כשלעצמו באה להשמיענו]: שבזמן הזה נמי [גם כן] — מוכרין אותו בהיותו תמים חי, ואין בו התייחסות לתם שחוט.

Rav Naḥman responds: No; actually the mishna is referring to the halakha in the present. I disagree with the above inference. Does the mishna explicitly teach: One may sell an unblemished firstborn offering while it is alive, yes, but once it has been slaughtered, no? The mishna does not mean to rule out selling a slaughtered animal; rather, it is coming to teach us the matter itself, that even in the present, one may sell it unblemished while it is alive.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תמורה ז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים תמורה ז:, עין משפט נר מצוה תמורה ז:, מיוחס לר׳ גרשום תמורה ז:, רש"י תמורה ז:, תוספות תמורה ז:, פירוש הרב שטיינזלץ תמורה ז:

Temurah 7b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Temurah 7b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Temurah 7b, Attributed to R. Gershom Temurah 7b, Rashi Temurah 7b, Tosafot Temurah 7b, Steinsaltz Commentary Temurah 7b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון