(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אאֶחָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדוּשָּׁה לִקְדוּשָּׁה ב וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי וּמַחְרִימִין אוֹתָן ג וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אִם מֵתוּ יִפָּדוּ.:
MISHNA: While the previous mishna enumerated differences between consecration for the altar and consecration for Temple maintenance, this mishna enumerates halakhot that apply to both. With regard to both animals consecrated for the altar and items consecrated for Temple maintenance, one may not alter their designation from one form of sanctity to another form of sanctity. But one may consecrate animals already consecrated for the altar by a consecration of their value, and that value is donated to the Temple treasury for maintenance. And one may dedicate them for the purpose of giving their value to the priests. And if animals consecrated either for the altar or for Temple maintenance died, they must be buried. Rabbi Shimon says: Although that is the halakha with regard to animals consecrated for the altar, if animals consecrated for Temple maintenance died, they can be redeemed.
אין משנין אותן מקדושה לקדושה ולא אפי׳ מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה:
ומקדישין אותן – פירוש לקדשי מזבח:
הקדש עילוי – לשם קדשי בדה״ב ואותו עילוי נותן לבד״ה ומהו עילוי כדאמרינן בערכין בפרק המקדיש שדהו אם נדר שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה דחייב באחריותו נותן את דמיו לבדק הבית הואיל והקדישו הקדש עילוי לבדק הבית ואם נדבה היא אותו קדשי מזבח שהקדיש לעילוי כיון דנדבה דלא אמר עלי אלא הרי זו עולה דלא חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה (אומרין במה) [אומדים כמה] אדם כהן (אחד) [אחר] שאינו ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעלים של השור בשור זה שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו להעלותו עולה כדי שיזכה בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו כהן רוצה ליתן לו כן הוא ליתן לבדק הבית והיינו עילוי:
ומחרימין אותן – קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם כן אם נדר הם נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתו כדאמרן:
ערך על
על – א(תמורה לב.) ומקדשין אותן הקדש עילוי. פי׳ א׳ קדשי מזבח וא׳ קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה ומקדישין אותן קדשי מזבח הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ואותו עילוי נותן לבדק הבית כדאמרינן (ערכין כח:) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהן פי׳ שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה נותן דמיו לבדק הבית ואם נדבה הוא אותן קדשי מזבת שהקדיש לעילוי כיון דנדבה לא אמר עלי אלא אמר הרי זו עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה אמר כמה אדם כהן אחד ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעל השור שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו כדי שיזכה לו בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו כמה שאותו כהן רוצה ליתן כן הוא חייב ליתן לבדק הבית היינו עילוי ומחרימין אותו קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם אמר כן אם נדר הן נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתן כדאמרינן (ערכין כז) הבעלים נותנין ל׳ שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה (בכורות טו) הרי הן כחולין לכל דבריהן אין לך בהם אלא מצות עילוי לבד פי׳ חומרא דבעו פדייה. והיה ערכך תרגום ירושלמי והיה עילוייך (קידושין מב) במקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא פי׳ בשומא דשופרא וסניא ואוקומינהו בדמי אבל אפלוג במשחתא פי׳ במדה כל שהוא חוזר (יבמות ד) ואי כתב רחמנא לא יעלה הוה אמינא כל העלאה קא אסר רחמנא פי׳ שנושאין הכלאים בידיכן להראותן קמ״ל לא תלבש. (יבמות עא) אני שונה עיגול בעיגול עולה פי׳ מעלה אחד ממאה והשאר מותרין ולולי שהתרומה בזמן הזה דרבנן לא היה התנא שונה עולה אלא מדמע הכל (כתובות מח) עולה עמו ואינה יורדת עמו בעלת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו פי׳ אם היה עשיר או ממשפחה חשובה ממשפחתה עולה עמו כמנהג מעלתו ואם היתה היא עשירה והוא עני או פחות ממשפחתה אינה יורדת עמו ממעלתה. (חולין יז) סכין עולה ויורד מותר לשחוט בו פי׳ שקצותיה רחבות ואמצעיתה צר זו היא עולה ויורד והוא שפיו חלק ואין בו פגימה כלל (מנחות סא) נותן שתי הלחם על שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד א״ר יוחנן מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו מוליך ומביא למי שהרוחות שלו וכו׳ עד וכן ללולב (שבת קכו) והכי משני א״ר חסדא על יד על יד פי׳ מעט מעט (כתובות ק) איכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד על יד (שבועות ב) ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד. (כריתות ו) אלו מביאין קרבן עולה ויורד פי׳ אם היה עשיר מביא קרבן עשיר עני מביא קרבן עני. (בילמדנו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו) יורדים ועולים מיבעי ליה אלא שהמלאכי׳ שמסורין לו בארץ ישראל עולין ואותן שירדו היו משמרין אותו בחוצה לארץ. (ברכות כא. בבא בתרא קיח: סוטה לו) אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין אל תקרי עלי עין אלא עולי עין פי׳ כל מה שמעיינין להן בעין רע לא יזיקום אלא מועיל להן ומעלין ביותר. רבי גרשם זצ״ל פי׳ שהן עולין על העין כדבר שיושב למעלה מן העין ואין עין שולט עליו ורבינו חננאל ז״ל היה שונה עלי עין כלומר בואי העין במקום אחר ואל תזיקני (תענית ג) וסימניך עילאי בעו מיא תתאי לא בעו מיא פי׳ שמואל בנהרדעא ורב בסורא ותרוייהו על פרת ונהרדעא לעיל מן סורא טפי מן ב׳ בית פרסה שמואל ונהרדעא בעו מיא ורב וסוראי תתאי לא בעו מיא דכיון שהם תחתיים נקיום המים עליהן ומתקיימין אצלם והלכך יום ס׳ כלאחר ס׳ (יבמות כא) וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו וסימניך דעילאי דרב פי׳ רב אמר אשת אחי האם וזעירי אמר אף אשת אבי האם האב שהוא למעלה ורב מאי טעמא לא תני לה משום דמחלפא באשת אבי אביו אם תאמר אשת אבי האם יש לה הפסק אתי למימר אשת אבי אביו נמי יש לה הפסק וזעירי אמר לגבי אשת אבי אביו שכיח דאזיל ולפיכך אין לה הפסק אבל לגבי אשת אבי אמו לא שכיח דאזיל ולפיכך יש לה הפסק פ״א לגבי משפחת אביו שכיח דאזיל משום דאתי ליה ירושה מהתם וידע דאית ליה קורבא להתם ולא אתי למיסב מהתם גבי משפחת אמו לא שכיח דאזיל. (סוכה מה) ראיתי בני עלייה והן מועטין פי׳ ראיתי ברוח הקדש בראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראוין לעלות לגן עדן מועטין (בבא קמא טז) מועד משלם נזק שלם מן העלייה גמרא מאי עלייה מעולה שבנכסים. אצל מעולין שבמשפחה ומאי נינהו דוד ושלמה (כתובות לה) בין דרך ירידה בין דרך עלייה כדכתיב יודע כמביא למעלה בסבך כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או על זולתו כיוצא בו (משנה פאה ו) אל תסג גבול עולים: ירושלמי רב ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם. לסמיא צווחין סגי נהורא וכזה הענין קראו אחריך מלא ריקם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב לא שכחו בע״ה דכתיב קצירך ושכחת לא ששכחוהו פועלין דכתיב כי תקצר ושכחת.
א. [ערהרען.]
מתני׳ מקדושה לקדושה – דקדשי בדק הבית שהקדישם למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה.
ומקדישין אותן – אקדשי מזבח קאי.
הקדש עילוי – כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו כח בה ונותן לגזבר דתנן בערכין בפ׳ המקדיש (דף כח:) מחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתם כלומר אם בהמה זו היתה נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצא שכולה שלו ונותן כל דמיה לחרם הכהן והוא הדין נמי לבדק הבית אם התפיס קדשי מזבח לבדק הבית ואם נדבה דאם מתה אינו חייב באחריותה נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חבירו כדי שיתן עולתו זאת לבן בתו כהן להקריבה כדי שיטול את העור וכפי אותה טובת הנאה יתן לבדק הבית.
ומחרימין אותם – אם החרים קדשי מזבח נותן לכהן העילוי כמו שפירשתי.
אם מתו – קדשי מזבח אפי׳ לאחר שהוממו אבל עדיין לא נפדו יקברו ואינו יכול לפדותם ולהאכילן לכלבים ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי בשנעשו טרפה דאיכא העמדה והערכה אבל מתו לא דבעינן העמדה והערכה. אי נמי האי מתו כגון שעבר ושחטם קודם פדיונן וקאמר דשוב אינו יכול לפדותן ולאוכלן דבעינן העמדה והערכה ויקברו.
יפדו – דלא היו בכלל העמדה והערכה כדמוכח טעמא בגמרא.
מקדישין אותן הקדש עילוי – לשון שומא כמו מעלין בדמים כלומר שמין כמה כח יש לו בה כדמפרש בערכין (ערכין כח:) המתפיס עולה לבדק הבית אם נדר נותן את דמיה שהרי אם היה נאבד היה חייב לשלם ואם נדבה נותן לפי טובת הנאה שבה פי׳ ומצי שקיל דבר מועט מישראל חברו כדי להקריב במשמר בן בתו כהן לשון רש״י ול״נ דלא מצינו זה הלשון דליתב לבן בתו כהן כ״א גבי בכור (בכורות דף כז.) לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין (ערכין כח:) ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע״פ שאינו רשאי פי׳ אע״פ שאינו חייב כמו (חולין דף נד:) אין בעלי אומנין רשאין לעמוד פי׳ חייבין ובערכין (ערכין כח:) מפיק הקדש עילוי מדכתיב כל חרם קדש קדשים מלמד שהחרם חל אקדשי קדשים ועל קדשים קלים והקדש עילוי אקדשי מזבח קאי דאי אקדשי בדק הבית אמר בגמרא דקדשי בדק הבית שהקדיש לקדשי מזבח לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום ופירש״י בגמרא דלא שייך טובת הנאה בקדשי בדק הבית ולא נהירא למורי האי טעמא דאטו מי לא שייך ביה לומר כמה אדם רוצה ליתן לבדק הבית אע״פ שאינו רשאי כמו בקדשי מזבח ונראה למורי דטעמא משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בדק הבית שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס.
א משנה לאחר שמנינו במשנה הקודמת את ההלכות הנוהגות בקדשי מזבח שאינן נוהגות בקדשי בדק הבית, ואת ההלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית שאינן נוהגות בקדשי מזבח, מונים עתה את ההלכות הנוהגות באלו ובאלו: אחד (בין) קדשי מזבח ואחד (ובין) קדשי בדק הבית — אין משנין אותן מקדושה לקדושה. ואולם מקדישין אותן, את קדשי המזבח, הקדש עילוי (שומא). ששמים ומעריכים את הבהמה, וערך זה ניתן לבדק הבית. וכן מחרימין אותן, שמקדישים אותם לצורך נתינה לכהנים שהחרמים שלהם. ועוד הלכה המשותפת לקדשי מזבח ולקדשי בדק הבית — שאם מתו קדשי המזבח או קדשי בדק הבית — אלו ואלו דינם שיקברו, ואין הם נפדים (אפילו נפל בהם מום לפני שמתו), שכן אין פודים את הקדשים לאחר שמתו. ר׳ שמעון אומר: כך הוא הדין בקדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו.
MISHNA: While the previous mishna enumerated differences between consecration for the altar and consecration for Temple maintenance, this mishna enumerates halakhot that apply to both. With regard to both animals consecrated for the altar and items consecrated for Temple maintenance, one may not alter their designation from one form of sanctity to another form of sanctity. But one may consecrate animals already consecrated for the altar by a consecration of their value, and that value is donated to the Temple treasury for maintenance. And one may dedicate them for the purpose of giving their value to the priests. And if animals consecrated either for the altar or for Temple maintenance died, they must be buried. Rabbi Shimon says: Although that is the halakha with regard to animals consecrated for the altar, if animals consecrated for Temple maintenance died, they can be redeemed.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַב הוּנָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁהִתְפִּיסָן לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם מַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ז:כ״ח} כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳ כׇּל חֵרֶם דְּקֹדֶשׁ קָדָשִׁים הָוֵי הָהוּא לַה׳ לֶיהֱוֵי.
GEMARA: Rav Huna says: With regard to animals consecrated for the altar, if one associated such objects of his vow with dedications for the priests, i.e., he vowed to give their value as a dedication to the priests, he has done nothing. What is the reason? The verse states: “Notwithstanding, no devoted item that a man may devote unto the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field, shall be sold or redeemed; every dedicated item is most holy unto the Lord” (Leviticus 27:28). The verse is interpreted to mean that any dedicated item that is most holy, i.e., that was consecrated for the altar and then dedicated to the priests, that item should be for the Lord, and the priests are not entitled to it.
קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים שאמר יהו חרם לא אמר כלום – ואינו נותן לכהנים לא דמיהן ולא טובתן:
דאמר קרא כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ – ומשמע דכל חרם דמן קדשי מזבח אתי אם החרימו לה׳ יהא ולא לכהנים משום דאין יכול להתפיסן דאינן שלו הילכך לא עשה כלום [וקא דייק מדוקיא דברייתא הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים תפסין לעילוי (לא) תפסי כדאמינא. ונותנן לכהנים תיובתא דרב הונא:
גמ׳ חרמי כהנים – היינו סתם חרמין. ולהכי נקט לשון חרמי כהנים דזימנין דחרמים לבדק הבית כגון אי פריש ואמר הרי זה חרם לבדק הבית.
לא עשה כלום – ואפי׳ הקדש עילוי לא יהיב לכהנים.
כל חרם דקדש קדשים הוי – שהיה מתחילה קדש לה׳ הוא ואין כח כהן חל עליו.
כל חרם קדש קדשים לה׳ – לפום ריהטא דרב הונא סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר׳ יהודה בן בתירא במסכת ערכין פרק המקדיש (ערכין כח:) דאמר ר׳ יהודה בן בתירא סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש קדשים לה׳ וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים מה ת״ל כל חרם קדש קדשים מלמד שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ולאותו תנא ניחא שפיר דרשא דרב הונא דהא דאמר מלמד שחל על קדשים היינו דווקא חרמים דלה׳ אבל לר׳ יהודה בן בתירא לא שייך למדרש הכי דהא לא מיירי כלל בהתפסה דהקדש עילוי. הרמ״ר.
ב גמרא שנינו במשנתנו בדין השינוי בקדשים, ובענין זה אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן (שהחיל עליהם קדושה) לעשות אותם חרמי (מתנות) כהנים — לא עשה כלום, ומסבירים את דבריו: מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? — שכן אמר קרא [הכתוב] בדינם של החרמים ״אך כל חרם אשר יחרים לה׳ מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ ״(ויקרא כז, כח), וכך הוא מפרש כתוב זה: כל חרם שמעיקרו קדש קדשים הוי [הינו], שהיה מקדשי המזבח והחיל עליו בעליו קדושת חרמי כהנים — הקרבן ההוא לה׳ ליהוי [יהיה] בלבד, ואין לכהנים זכות בו.
GEMARA: Rav Huna says: With regard to animals consecrated for the altar, if one associated such objects of his vow with dedications for the priests, i.e., he vowed to give their value as a dedication to the priests, he has done nothing. What is the reason? The verse states: “Notwithstanding, no devoted item that a man may devote unto the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field, shall be sold or redeemed; every dedicated item is most holy unto the Lord” (Leviticus 27:28). The verse is interpreted to mean that any dedicated item that is most holy, i.e., that was consecrated for the altar and then dedicated to the priests, that item should be for the Lord, and the priests are not entitled to it.
הכל
(3) מֵיתִיבִי דקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁהִתְפִּיסָן בֵּין לְקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
The Gemara raises an objection to the statement of Rav Huna from a baraita: With regard to items consecrated for Temple maintenance that one associated with another sanctity, whether with a consecration for the altar, whose sanctity is more stringent than consecration for Temple maintenance, or with a dedication to the priests, he has done nothing. The reason is that one cannot remove the sanctity of an item consecrated for Temple maintenance, and he has no ownership of value in it. As for the benefit of discretion, i.e., the right to choose the priest that will receive the offering, this is not relevant to items consecrated for Temple maintenance, and therefore it cannot be suggested that his act of consecration was with regard to the benefit of discretion.
קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום – פירש״י דבשלמא קדשי מזבח יש בהן טובת הנאה כדמפרש במתניתין אבל בקדשי בדק הבית מה טובת הנאה יש בהן.
מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא אלה ממה ששנינו בברייתא: קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין שהתפיסם לקדשי מזבח החמורים מהם בקדושתם, בין שהתפיסם לחרמי כהנים — לא עשה כלום. שהרי אותם עצמם אינו יכול להפקיע מקדושת בדק הבית, ואילו טובת הנאה (לזכות בתשלום עבור העדפתו של כהן זה על פני אחר) לא שייכת בהם.
The Gemara raises an objection to the statement of Rav Huna from a baraita: With regard to items consecrated for Temple maintenance that one associated with another sanctity, whether with a consecration for the altar, whose sanctity is more stringent than consecration for Temple maintenance, or with a dedication to the priests, he has done nothing. The reason is that one cannot remove the sanctity of an item consecrated for Temple maintenance, and he has no ownership of value in it. As for the benefit of discretion, i.e., the right to choose the priest that will receive the offering, this is not relevant to items consecrated for Temple maintenance, and therefore it cannot be suggested that his act of consecration was with regard to the benefit of discretion.
הכל
(4) חֶרְמֵי כֹהֲנִים שֶׁהִתְפִּיסָן בֵּין לְקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין לְקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
Similarly, in the case of a dedication to priests that one associated with another sanctity, whether with a consecration for the altar or with a consecration for Temple maintenance, he has done nothing. One does not have any rights to an item dedicated to the priests, not even the benefit of discretion, as the dedicated item must be given to the members of the priestly watch serving in the Temple at the time of its dedication.
וכן חרמי כהנים – אין לו שום חלק בהם ואפי׳ טובת הנאה משום דאינו רשאי ליתנן אלא לכהן שבאותו משמר ואליבא דמאן דמקיש מטלטלין לחרמי קרקעות בערכין בפרק המקדיש (דף כח.).
חרמי כהנים שהתפיסן כו׳ – פירש״י דאין לו בהן טובת הנאה שצריך הוא ליתנו לכהן (בע״כ) שבאותו משמר ואפילו למאן דלא מקיש מטלטלין לקרקעות ה״מ מקדיש עכ״ל ואומר מורי דהך מילתא דמקיש מטלטלין לקרקעות בערכין בפרק המקדיש (ערכין כח.) אמר רב חסדא המחרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר ופריך וליקוש מטלטלין לקרקעות ומשני ולאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש ומה שפירש אפילו למאן דלא מקיש ה״מ במקדיש לא הבין רבי לשונו אלא נראה לפרש למורי (שי׳) בדהיה כהן והכא אתיא כמאן דלא מקיש.
והוא הדין בחרמי כהנים שהתפיסן, בין שהתפיסם לקדשי מזבח, בין שהתפיסם לקדשי בדק הבית — לא עשה בכך כלום. שהרי אין לו חלק בחרמי הכהנים, ואף אין לו טובת הנאה בהם, שהרי ניתנים הם לכהנים המשמשים באותו זמן במשמרת הכהונה שבמקדש, ואינו יכול לתתם לכהן המשמש במשמרת אחרת.
Similarly, in the case of a dedication to priests that one associated with another sanctity, whether with a consecration for the altar or with a consecration for Temple maintenance, he has done nothing. One does not have any rights to an item dedicated to the priests, not even the benefit of discretion, as the dedicated item must be given to the members of the priestly watch serving in the Temple at the time of its dedication.
הכל
(5) הָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁהִתְפִּיס לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא.
The Gemara explains the objection: Since the baraita teaches only that one may not associate with another sanctity items consecrated for Temple maintenance or dedications to priests, it may be inferred with regard to animals consecrated for the altar that one associated with dedications to priests, that what he did is done, i.e., it takes effect. If so, this baraita is apparently a conclusive refutation of the statement of Rav Huna.
ונדייק: מתוך שמנה התנא דווקא בשני אופנים אלה, קדשי בדק הבית וחרמי כהנים, נסיק: הא [הרי] מכאן שקדשי מזבח שהתפיס לחרמי כהנים — מה שעשה עשוי, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב הונא!
The Gemara explains the objection: Since the baraita teaches only that one may not associate with another sanctity items consecrated for Temple maintenance or dedications to priests, it may be inferred with regard to animals consecrated for the altar that one associated with dedications to priests, that what he did is done, i.e., it takes effect. If so, this baraita is apparently a conclusive refutation of the statement of Rav Huna.
הכל
(6) אָמַר לְךָ רַב הוּנָא כִּי שַׁיְּירַהּ אַהָדָא שַׁיְּירַהּ הדְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁהִתְפִּיסָן לְבֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אֲבָל לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
The Gemara responds: Rav Huna could have said to you that one cannot draw such an inference from the baraita, as it is possible that the tanna chose to discuss only those two instances while omitting the case of an animal consecrated for the altar. And as for the fact that the tanna omitted this latter case, he omitted it due to this reason, that the halakha differs depending on the case: With regard to animals consecrated for the altar that one associated with a consecration for Temple maintenance, what he did is done, and he must pay the Temple treasury a consecration of value, but if he associated it with a dedication to priests, he has done nothing.
אמר לך רב הונא] – כי שיירא לדוקיא דלא תנא בברייתא אחרא דוקיא שיירה הא קדשי מזבח שהתפיס לעילוי לקדשי בדק הבית תפסין אבל לא דייק כדאמרת לחרמי כהנים דלחרמי כהנים לא תפסי כדאמינא. אי הכי כיון דלא תפסי לחרמי כהנים ניתנייה בפירוש בברייתא גבי הנך דתני לא עשה כלום:
לא תנא הנך דאית ביה תרתי קתני – כגון בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום אבל הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים דליתה בתרתי לא קתני דלחרמי כהנים לא תפסי הא לקדשי בדק הבית תפסי הלכך לא קתני לה בברייתא:
הא דשייריה – לקדשי מזבח דלא תנייה בהדי הני.
אהדא שייריה – כלומר על דבר זה שייריה ואם הקדישן לב״ה מה שעשה עשוי ויהיב הקדש עילוי אבל לחרמי כהנים לא דבהדיא מיעטיה קרא.
ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב הונא שאין לדייק כך, שכן אפשר לומר שמנה התנא שני אופנים ושייר אופן נוסף, וכי שיירה [כאשר שייר] — אהדא [את האופן הזה] של המתפיס קדשי מזבח הוא ששיירה [שייר אותו]. שקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית — מה שעשה עשוי, וישלם לבדק הבית כהקדש עילוי, אבל קדשי מזבח שהתפיסם לחרמי כהנים — לא עשה כלום.
The Gemara responds: Rav Huna could have said to you that one cannot draw such an inference from the baraita, as it is possible that the tanna chose to discuss only those two instances while omitting the case of an animal consecrated for the altar. And as for the fact that the tanna omitted this latter case, he omitted it due to this reason, that the halakha differs depending on the case: With regard to animals consecrated for the altar that one associated with a consecration for Temple maintenance, what he did is done, and he must pay the Temple treasury a consecration of value, but if he associated it with a dedication to priests, he has done nothing.
הכל
(7) וְלִיתְנְיַיהּ גַּבֵּי הָנָךְ תַּנָּא דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי קָתָנֵי דְּלֵית בֵּיהּ תַּרְתֵּי לָא קָתָנֵי.
The Gemara objects: But if so, let the tanna teach explicitly that one who associates an animal consecrated for the altar with a dedication to the priests has done nothing, alongside these other cases of items consecrated for Temple maintenance and dedications to priests. The Gemara explains: The tanna teaches instances where there are two types of consecration with which the item cannot be associated, e.g., an item consecrated for Temple maintenance, which cannot be associated with either a consecration for the altar or a dedication to the priests. By contrast, the tanna does not teach a case where there are not two instances with which the item cannot be associated, i.e., an animal consecrated for the altar. Although an animal consecrated for the altar cannot be associated with a dedication to the priests, it can be associated with a consecration for Temple maintenance.
וניתנייה בהדי הנך – ונימא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום.
תרתי – דאינו יכול להתפיסן אפי׳ לאחד משתי קדושות.
ושואלים: וליתנייה [ושישנה אותו], את דין המתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים, שלא עשה בכך כלום, גבי הנך [אצל אלו], קדשי בדק הבית וחרמי כהנים, ששנינו שהמתפיס אותם לא עשה ולא כלום. ומשיבים: התנא, אופן דאית ביה תרתי [שיש בו שני פנים], שאין הם מותפסים לא לקדשי מזבח ולא לחרמי כהנים — קתני [הוא שונה], ואולם אופן דלית ביה תרתי [שאין בו שנים] אלא אחד, כגון קדשי מזבח שאמנם אין מתפיסים אותם לקדשי בדק הבית, אבל מותפסים הם לחרמי כהנים — לא קתני [אין הוא שונה].
The Gemara objects: But if so, let the tanna teach explicitly that one who associates an animal consecrated for the altar with a dedication to the priests has done nothing, alongside these other cases of items consecrated for Temple maintenance and dedications to priests. The Gemara explains: The tanna teaches instances where there are two types of consecration with which the item cannot be associated, e.g., an item consecrated for Temple maintenance, which cannot be associated with either a consecration for the altar or a dedication to the priests. By contrast, the tanna does not teach a case where there are not two instances with which the item cannot be associated, i.e., an animal consecrated for the altar. Although an animal consecrated for the altar cannot be associated with a dedication to the priests, it can be associated with a consecration for Temple maintenance.
הכל
(8) תְּנַן מַקְדִּישׁ אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי מַאי לַָאו הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי לבד״ה לְבֶדֶק הַבַּיִת וּמַחְרִימִין לְחֶרְמֵי כֹהֵן.
The Gemara raises another objection to the statement of Rav Huna from that which we learned in the mishna: One may consecrate animals already consecrated for the altar by a consecration of their value, and one can dedicate them. The Gemara asks: What, is it not correct to say that when the mishna is referring to a consecration of their value, this is a consecration for Temple maintenance, and when it states that one dedicates them, this is referring to dedications to a priest? Evidently, one can associate an animal consecrated for the altar with a dedication to priests.
מאי לאו הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ויהיב עילויין לבדק הבית ומחרימין אותן ויהיב עילויין לחרמי כהנים:
ושואלים עוד: תנן [שנינו במשנתנו] בדינם של קדשי מזבח וקדשי בדק הבית שמקדיש אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן, מאי לאו [האם אין] הכוונה בהקדש עילוי — לבדק הבית, ומחרימין — הכוונה לחרמי כהן! הרי איפוא שמתפיסים (קדשי מזבח) לחרמי כהנים, ושלא כדברי רב הונא!
The Gemara raises another objection to the statement of Rav Huna from that which we learned in the mishna: One may consecrate animals already consecrated for the altar by a consecration of their value, and one can dedicate them. The Gemara asks: What, is it not correct to say that when the mishna is referring to a consecration of their value, this is a consecration for Temple maintenance, and when it states that one dedicates them, this is referring to dedications to a priest? Evidently, one can associate an animal consecrated for the altar with a dedication to priests.
הכל
(9) לָא אִידִי וְאִידִי קׇדְשֵׁי בד״ה בֶּדֶק הַבַּיִת וְלָא שְׁנָא מַפֵּיק לְהוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלָא שְׁנָא מַפֵּיק לְהוּ בִּלְשׁוֹן חֶרְמֵי לְבֶדֶק הַבַּיִת.
The Gemara responds: No, this is not the meaning of the mishna. Rather, both this and that are referring to consecrations for Temple maintenance. And the mishna is teaching that there is no difference whether he expresses a term of consecration, i.e., if he states: This animal is consecrated for Temple maintenance, in which case the animal is consecrated for Temple maintenance, and there is no difference if he expresses a term of dedication, i.e., he states: This animal is dedicated for Temple maintenance, as in this case too, the animal is consecrated for Temple maintenance.
לא אידי (ולא) ואידי. ומחרימין אותן נמי לצורך בדק הבית קאמר וקאמר (לו) דלא שנא כי מפיק להו קדשי מזבח בלשון הקדש דקאמר יהו חרם לבדק הבית תפסו לבדק הבית לעילוי:
ומשיבים: לא זו כוונת המשנה, אלא אידי ואידי [זה וזה], הן הקדש עילוי והן החרמה השנויים בה — הריהם במתפיס קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, וללמדנו כי לא שנא מפיק להו [אין זה משנה אם הוציא אותם, אמרם] בלשון ״הקדש״ (כגון שאמר ״הרי אלו הקדש לבדק הבית״) — הרי זה לבדק הבית, ולא שנא מפיק להו [ואין זה משנה אם הוציא אותם, אמרם] בלשון ״חרמי״ (כגון שאמר ״הרי אלו חרם לבדק הבית״) — הרי זה לבדק הבית.
The Gemara responds: No, this is not the meaning of the mishna. Rather, both this and that are referring to consecrations for Temple maintenance. And the mishna is teaching that there is no difference whether he expresses a term of consecration, i.e., if he states: This animal is consecrated for Temple maintenance, in which case the animal is consecrated for Temple maintenance, and there is no difference if he expresses a term of dedication, i.e., he states: This animal is dedicated for Temple maintenance, as in this case too, the animal is consecrated for Temple maintenance.
הכל
(10) וְהָא לָא תָּנֵי הָכִי דְּתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מַחְרִימִין אוֹתָם חֶרְמֵי כֹהֲנִים וְעוֹד הָא תַּנְיָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שהקדישו לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא תְּיוּבְתָּא.
The Gemara raises a difficulty: But this is not how it is taught in a baraita. As it is taught in a baraita: One can consecrate animals consecrated for the altar by a consecration of its value, that is, a consecration for Temple maintenance, and one can dedicate them by a dedication to priests. And furthermore, isn’t it taught in another baraita with regard to animals consecrated for the altar that one subsequently consecrated their value as dedications to the priests, that what he did is done? The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Huna is a conclusive refutation.
ושואלים על כך: והא לא תני הכי [והרי לא שנה כך] בברייתא המוסבת על משנתנו, דתניא [שכן שנינו] בברייתא: מקדישים אותם (קדשי מזבח) הקדש עילוי — לקדשי בדק הבית. ומחרימין אותם (קדשי מזבח) — לחרמי כהנים. שלא כדברי רב הונא! ועוד, הא תניא [הרי שנויה ברייתא] מפורשת: קדשי מזבח שהקדישו לחרמי כהנים — מה שעשה עשוי, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת רב הונא! ומסכמים: אכן זוהי תיובתא [קושיה חמורה], שנותרה ללא מענה, ונדחו דבריו.
The Gemara raises a difficulty: But this is not how it is taught in a baraita. As it is taught in a baraita: One can consecrate animals consecrated for the altar by a consecration of its value, that is, a consecration for Temple maintenance, and one can dedicate them by a dedication to priests. And furthermore, isn’t it taught in another baraita with regard to animals consecrated for the altar that one subsequently consecrated their value as dedications to the priests, that what he did is done? The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Huna is a conclusive refutation.
הכל
(11) וְהָא רַב הוּנָא קְרָא קָאָמַר אָמַר עוּלָּא אָמַר קְרָא חֵרֶם כׇּל חֵרֶם.
The Gemara raises a difficulty: But Rav Huna says a verse as the source for his opinion. Since his opinion is refuted, how should the verse be interpreted? Ulla said: That verse is not interpreted in the manner of Rav Huna. The verse states: “Notwithstanding, no dedicated item that a man may devote unto the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field, shall be sold or redeemed; every dedicated item is most holy unto the Lord” (Leviticus 27:28). The emphasis that “every dedicated item” is most holy indicates that a dedication to the priests takes effect on every item, even with regard to animals consecrated for the altar.
[והא רב הונא קרא קאמר – דאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ יהא כלומר ולא לכהנים]:
אמר עולא – קרא להכי אתא חרם כל חרם דיכיל למימר חרם מאי כל חרם מלמד שחל חרם על כל קדש וקדש בין על קדשי קדשים דלה׳ הם בין על קדשים קלים לעילוי כדאמרן:
אמר עולא – קרא לא כרב הונא משמע מדהוה ליה למכתב חרם קדשי קדשים הוא וכתיב וכל חרם הכי משמע על הכל חייל חרם ואפילו אמידי דקדש קדשים הוא.
ושואלים: והא [הורי] רב הונא קרא קאמר [כתוב הוא אומר] כמקור לדבריו, וכיצד יוסבר מקרא זה, עתה שנדחו דבריו? אמר עולא: אין דרשת הכתוב כדרך שדרשו רב הונא, אלא כך אמר קרא [הכתוב]: ״אך כל חרם אשר יחרים לה׳ מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ ״, ולמה נאמר ״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ ״ — ללמדנו שחרם הכהנים חל אף בקדשי מזבח (״קדש קדשים הוא לה׳ ״), שלא כדברי רב הונא. ושואלים על דברי עולא: והלוא מתוך שאמר עולא כי המתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים לא עשה כלום, משמע שהמתפיס קדשי מזבח לבדק הבית הריהו מודה שחייב בהקדש עילוי, ונותן לבדק הבית את שווי הקרבנות.
The Gemara raises a difficulty: But Rav Huna says a verse as the source for his opinion. Since his opinion is refuted, how should the verse be interpreted? Ulla said: That verse is not interpreted in the manner of Rav Huna. The verse states: “Notwithstanding, no dedicated item that a man may devote unto the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field, shall be sold or redeemed; every dedicated item is most holy unto the Lord” (Leviticus 27:28). The emphasis that “every dedicated item” is most holy indicates that a dedication to the priests takes effect on every item, even with regard to animals consecrated for the altar.
הכל
(12) וּמִי אָמַר עוּלָּא הָכִי וְהָא אָמַר עוּלָּא והַמַּתְפִּיס עוֹלָה לבד״ה לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵין בָּהּ אֶלָּא עִיכּוּב
Since Ulla holds that animals consecrated for the altar may be associated with a dedication to priests, evidently he also holds that they may be associated with a consecration for Temple maintenance, as even Rav Huna agrees they may be associated with such a consecration. The Gemara therefore asks: And did Ulla actually say this? But didn’t Ulla say that one who associates a burnt offering with a consecration for Temple maintenance has only the delay of
מי אמר עולא הכי – דחל עלייהו חרם על קדשי המזבח:
והאמר עולא המתפיס עולה לעילוי דבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזבר בלבד כלומר (אם אינה צריכה) לא חל עליה כלום ואינה צריכה לא שום פדייה ולא שום המתנה אלא עיכוב גזבר בלבד כלומר לאלתר כשיבא הגזבר של הקדש יתן רשות לשוחטה וישחטוה לשם עולה מיד בלא פדייה. וכיון דקדושת בדק הבית לא חל עליה כ״ש דחרם נמי לא חל עליה דהא רב הונא דאית ליה דחל עליה קדשי בדק הבית קאמר דלחרמי כהנים לא תפסי וכ״ש עולא דאמר דלבדק הבית לא תפיס ק״ו דלחרמים נמי לא תפסי. וקשיא לעולא דאמר חרם כל חרם:
אמר לך עולא – אין מדאורייתא לא תפיס בהו חרם דהא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזבר אלא מדרבנן קא אמינא דחל עליהו חרם וקרא דכתיב כל חרם למעילה הוא דאתא דמועלין בחרמין מריבוי דכל:
והאמר עולא המתפיס עולה לב״ה אין בה אלא עיכוב גזברין – פירש רש״י שאינה קריבה עד שיבואו גזברין לעמוד על גבה כדאמר התם היאך קרבנו של אדם קרב ואינו עומד ע״ג אבל שום דמים לא יהיה לב״ה וכ״ש לחרמי כהנים דהא אפילו רב הונא דפליג אחרמי כהנים מודה בב״ה ומשני מדרבנן כלומר הך ברייתא דלעיל דשייריה לקדשי מזבח לומר דחיילי עליה בקדשי עילוי מדרבנן הוא דחייל דמדאורייתא ליכא אלא עיכוב גזברין ועולא נמי כי תירצה מדרבנן תירצה וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא לרבות חרמים למעילה כדכתיב בהו לה׳ עד כאן לשונו וקשיא טובא דאם כן תיקשי מתני׳ דלעיל דאמר מקדישין אותן הקדש עילוי ועוד קשה השתא אסיקנא דהוו דרבנן ובערכין (ערכין כח.) דריש כל חרם לה׳ מלמד שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים משמע דהוי עיקר דרשא לכן נראה לפרש דלעולא ודאי חייב ליתן הוא הדמים לבדק הבית כדתנן במתני׳ ומקדישין אותן הקדש עילוי וכן בערכין ועולא ה״ק אין בה אלא עיכוב גזברין כלומר אין להקדש בגוף הבהמה אלא שהגזברין יעכבו אותה לשוחטה עד שישומו אותה ומתחייב דמי שומא לב״ה ואשמעינן שאין הקדש חל על גופה של עולה [אלא] לענין שתאסר לשוחטה עד שיפדנה הלכך ממתני׳ ניחא ליה דלא קאמר במתני׳ שיחול על גוף הבהמה אלא בחוב בעלמא אבל קשיא ליה כיון דמ״מ עולה דיכול להתפיס לחרמי כהנים א״כ ע״כ ס״ל דהקדש חל על גוף הבהמה דאם לא כן על מה יחול חרם הכהן דלא דמי לחרמי בדק הבית שאם אמר הרי עלי מנה לבדק הבית חייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל חרמי כהנים ודאי אם אמר הרי עלי מנה לחרמי כהנים אם ירצה יחזור בו דאמירה להדיוט לאו כלום היא וחרמי כהנים לא הוו אלא כאומר חפץ זה לחרמי כהנים שאז ודאי החרמים חל על גוף החפץ א״כ ע״כ סבר עולא שהחרם חל על גוף הבהמה א״כ למה אין בה אלא עיכוב גזברין ואמאי הרי איכא איסורא לשחוט עד שיפדנה ומשני מדרבנן כלומר מדאורייתא אינו חל כלל על גוף הבהמה ומדרבנן הוא דחל על גוף הבהמה ואסור לשוחטה ועיקר קרא ודאי אתא לומר שחל על הקדש לכל הפחות להתחייב מטעם חוב ועוד מצא רבי בשם ר״י דפריך מעולא דאמר המתפיס עולה לב״ה ולא אמר לחרמי כהנים ש״מ דסבר דחרמי כהנים לא אמר כלום כרב הונא וקשיא למילתא דדריש דיכול להתפיס לחרמי כהנים ומשני מדרבנן היא דדריש מכל חרם דחרמי כהנים היינו מדרבנן.
ומי [והאם] אמר עולא הכי [כך], שהמתפיס קדשי מזבח לבדק הבית, הריהו חייב ב״הקדש עילוי״, והא [והרי] אמר עולא: המתפיס עולה לבדק הבית — אין בה דבר המונע מהקרבתה של עולה זו, אלא עיכוב (המתנה לבוא)
Since Ulla holds that animals consecrated for the altar may be associated with a dedication to priests, evidently he also holds that they may be associated with a consecration for Temple maintenance, as even Rav Huna agrees they may be associated with such a consecration. The Gemara therefore asks: And did Ulla actually say this? But didn’t Ulla say that one who associates a burnt offering with a consecration for Temple maintenance has only the delay of
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.