¹קסבר רשב״ג ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין – לפיכך אין קדושה חלה על טומטו׳ ואנדרוגינו׳ שהרי קודם שתחול קדושת האם עליהם היו כבר בעלי מומין לפיכך אין קדושת האם חלה עלייהו וגם בקדושת פה לא קדשי כיון שהן בעלי מומין ואין דעתו על בעלי מומין דאי קסבר ממעי אמן הן קדושין אם כן נחתא קדושת האם עלייהו משעה שנמצאו ועדיין לא היו בעלי מומין שהרי בבהמת הקדש מוקמי׳ לה דאי ממעי אמן הן קדושין לא חיילא קדושת הפה עלייהו והוי בקדושת האם ומטוניה דאם וא״ת מנלן דטעמא דרשב״ג משום דקסבר בהוייתן הן קדושין דלמא טעמא דרשב״ג משום דאין דעת המקדיש כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית כדאיתא ריש פרק מי שמת (ב״ב דף קמ:) וי״ל דמוכח שפיר דקסבר בהווייתן הן קדושין דאי טעמא משום דאין דעת המקדיש כ״א לודאי מ״מ תקדוש בקדושת האם וקאמר דאין קדושה חלה עלייהו כלל וא״ת לרב חסדא דאמר בבכורות פ׳ על אלו מומין (בכורות מא:) דטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה רבי ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה וחכ״א אינו בכור ונגזז ונעבד וקאמר בגמרא עלה אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ד״ה ספיקא וקדושה מספיקא וישחטנו ולאחר שחיטה תבדק אם זכר הוא או נקבה ואמאי קאמר רשב״ג דאין קדושה חלה עליהם וי״ל דלרב חסדא הכי נמי קדושה חלה על טומטום והא דקאמר אין קדושה היינו קדושת הפה דאין דעתו כ״א לזכר ודאי או לנקבה ודאית כדאיתא פרק מי שמת (ב״ב דף קמ:) והא דקאמר הש״ס דאי ממעי אמן הן קדושין הא תפסתינהו קדושת אימיה לא אתיא כרב חסדא וא״ת הכא אמר דלמ״ד בהווייתן הן קדושין אין קדושה חלה על טומטום ואנדרוגינוס והרי הן כבעלי מומין דאין קדושת הגוף חלה עלייהו ובריש יוצא דופן (נדה דף מ:) מצריך קרא עלייהו דאם עלו ירדו אלמא קדישי אפילו למ״ד בהווייתן הן קדושים ולמה לי קרא מאחר דדיינינן להו כבעלי מומין דאין קדושת הגוף חלה עלייהו וה״נ קשה מפ׳ בתרא דזבחים (זבחים קיב.) הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטריפה והיוצא דופן שהקריבן בחוץ פטור שנאמר לפני משכן ה׳ כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה׳ אין חייבין עליו ופריך בגמ׳ (שם דף קיד.) עלה תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד עד דמסיק בוולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין אלמא משמע דשפיר הן [ראוין] לבא לפני פתח אוה״מ ואי לאו דממעטינן להו מלפני משכן ה׳ לא ממעט להו מפתח אהל מועד וע״ק לפי מה דפר״י בפ׳ מרובה (ב״ק דף עז:) גבי הא דאמר או עז להוציא את הנדמה וקשה לר״י לשם ל״ל קרא למעוטי נדמה תיפוק ליה דבעלת מום הוא מדאישתני הוה ליה מומא כדאיתא ריש בכורות (דף ו:) ותירץ ר״י דאיצטריך קרא למעוטי נדמה דולדות קדשים דמהו דתימא דליקדשו אגב אימיה קמ״ל או עז דלא וקשה מ״מ כיון דממעטינן מאו עז למעוטי נדמה דולדות קדשים דחשבינן ליה כבעלת מום וכ״ש כלאים דגריעי טפי כדאיתא פרק מרובה (ב״ק דף עח.) דדייק השתא כלאים איתרבו נדמה מיבעי אלמא גריעי כלאים מנדמה וכיון דממעטינן אפילו נדמה דולדות קדשים מאו עז כדפר״י כ״ש כלאים דגריעי וא״כ קרא דזבחים דלפני משכן ה׳ דמצריך התם למעוטי כלאים למה לי הא לאו ראוין הן לפתח אהל מועד וי״ל דלעולם פשיטא לן דהני דתניא בפרק בתרא דזבחים (זבחים קיד.) לא קדישי כלל ואפ״ה איצטריך לפני משכן ה׳ למעוטינהו דאין חייבין עליהן בחוץ דלאו מפתח אהל מועד לבד לא מצי למעוטינהו שהרי הן ראוין לבא לפני פתח אהל מועד עם אמן בעודן בבטן אמן והיא בהמת קדשים אע״ג דהולדות לא קדישי כלל וה״נ ניחא ההיא דיוצא דופן דאיצטריך קרא למעוטינהו דאם עלו ירדו אע״ג דאין עליהן שום קדושה אלא שהן ראוין לבא בעזרה עם אמן כשהאם קדושה אע״ג דהן עצמן לא קדישי כלל.

אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה – ודוקא עם יציאת רובו אבל אמר עם יציאת מיעוטו לא מיבעי׳ ליה דודאי עולה חיילא עליה דאכתי לא חל קדושת בכור עליה כלל.

היא שלמים וולדה עולה הרי זו וולדה שלמים – דמיד שאמר היא שלמים חל קדושת פיו נמי על העובר כמו על האם (ולא מיכווניה דאם אלו מכח קדושת פיו) ואפילו למאן דאית ליה שיירו משוייר מיהא אין יכול לשנות לקדושה אחרת דמיד שהקדיש האם נתכוין נמי שתחול על פיו אותה קדושה על העובר ואינו יכול לשנותו מקדושת האם אא״כ הזכיר תחלה קדושת הולד ופי׳ רש״י הכא לא שייך למימר בהווייתן ובמעי אמן דכי אמר בהווייתן ולא ממעי אמן ה״מ בהקדישה ולבסוף נתעברה דאיהו לא אתפסי׳ לעובר שום קדושה אלא בקדושתה דאימיה דאקדיש אבל במקדיש מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה עכ״ל וא״כ הא דאמר לעיל ואם נקבה זבחי שלמים ואוקימנא ליה בבהמת קדשים צ״ל דמיירי בהקדישה ואח״כ נתעברה.

רצה בולדה מתכפר – דכי אמרינן (לעיל דף כא:) ולד חטאת למיתה אזיל ה״מ כשהקדישה ולבסוף נתעברה אבל הקדישה מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה באנפי נפשיה ולא מכח אמו והוי כמפריש [שתי] חטאות לאחריות דמתכפר באיזה שירצה. לשון רש״י.

קסבר רבי יוחנן שאם שייר לולד שאמר ולדה חולין והיא חטאת משוייר והוי חולין – וכיון דאי בעי לא קדיש אלמא לאו ירך אמו הוא כי לא משייר ליה נמי לאו ירך אמו הוא ומחמת עצמו קדיש ולא מחמת אמו ולא הוי ולד חטאת. לשון רש״י.

הרי זה ולד שלמים – אלמא (לא) קרי ולד שלמים דמכח אימיה נחתא ליה קדושה ולא מחמת נפשיה דגבי חטאת נמי ולד חטאת מיקרי ואזיל למיתה.

דאי ס״ד דשיירו משוייר – דחשיב בהמה באפי נפשיה וכי לא שייריה מחמתיה הוא דקדיש הרי הולד עצמו שלמים איבעי ליה למיתני. לשון רש״י.