מאי לאו רבנן היא – וש״מ כאבודה דמי דנתכפר בראשון חבירו של אבוד וזה שלא נאבד לא הוא ולא חבירו אזלי למיתה אי הוו דיחיד אלמא טעמייהו דרבנן לאו משום הכי הוא.
(1) 
מַאי לַָאו אפי׳ אֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא רַבִּי הִיא.
מַאי לַָאו The Gemara concludes: What, is it not that this mishna is stated even in accordance with the opinion of the Rabbis? If so, the mishna is teaching that even according to the Rabbis, an offering designated in the stead of a lost animal is considered like the lost animal, which would contradict the statement of Rabbi Abba. The Gemara responds: No, it is stated only in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
מאי לאו [האם לא] נאמר שמשנה זו היא אפילו כשיטת רבנן [חכמים], שאף הם סבורים כן, הרי שהמופרש תחת קרבן אבוד הריהו כאבוד, אף לדעת חכמים, ושלא כהסברו של ר׳ אבא בשם רב. ודוחים: לא, אין לדייק כן, שכן משנה זו רק כשיטת רבי היא, ואין להוכיח ממנה לשיטת חכמים. ודנים עוד בהסבריהם של רב הונא ור׳ אבא (בשם רב) במחלוקת חכמים ורבי.
The Gemara concludes: What, is it not that this mishna is stated even in accordance with the opinion of the Rabbis? If so, the mishna is teaching that even according to the Rabbis, an offering designated in the stead of a lost animal is considered like the lost animal, which would contradict the statement of Rabbi Abba. The Gemara responds: No, it is stated only in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
הכל
(2) תְּנַן הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ תָּמוּת.
The Gemara poses a challenge to the explanations of both Rav Huna and Rabbi Abba from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates a sin offering, and the animal was lost, and he designated another in its stead and sacrificed it, and the first animal was subsequently found, that is a sin offering whose owner achieved atonement with another animal, and it shall be left to die.
The Gemara poses a challenge to the explanations of both Rav Huna and Rabbi Abba from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates a sin offering, and the animal was lost, and he designated another in its stead and sacrificed it, and the first animal was subsequently found, that is a sin offering whose owner achieved atonement with another animal, and it shall be left to die.
תנן [שנינו במשנתנו]: המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת, והקריב אותה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאה החטאת שאבדה — הרי זו תמות. שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת, היא מכלל חמש החטאות המתות.
The Gemara poses a challenge to the explanations of both Rav Huna and Rabbi Abba from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates a sin offering, and the animal was lost, and he designated another in its stead and sacrificed it, and the first animal was subsequently found, that is a sin offering whose owner achieved atonement with another animal, and it shall be left to die.
הכל
(3) טַעְמָא דקריבה הא לֹא הִקְרִיבָהּ תִּרְעֶה ל״ש לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה לָא שְׁנָא מָשַׁךְ וְלָא שְׁנָא לֹא מָשַׁךְ.
The Gemara infers: The reason that the original animal is left to die is that the second animal was already sacrificed, but if the owner did not sacrifice the second animal before the original animal was found, then the original animal is left to graze. The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was not lost. It can likewise be inferred from the mishna that there is no difference whether he took the animal and sacrificed it without consulting the court and there is no difference whether he did not take the animal and sacrifice it without consulting the court. In all cases, if the owner had not yet achieved atonement then the remaining animal is left to graze.
The Gemara infers: The reason that the original animal is left to die is that the second animal was already sacrificed, but if the owner did not sacrifice the second animal before the original animal was found, then the original animal is left to graze. The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was not lost. It can likewise be inferred from the mishna that there is no difference whether he took the animal and sacrificed it without consulting the court and there is no difference whether he did not take the animal and sacrifice it without consulting the court. In all cases, if the owner had not yet achieved atonement then the remaining animal is left to graze.
הא נמצא מעיקרא קודם כפרה רועה לא שנא מתכפר כו׳ – וקשיא לתרוייהו בין לרב הונא בין לר׳ אבא:
לא הא לא קשיא להו דמילתא דפשיטא ליה לתנא קתני – היינו המפריש חטאתו ואבדה [ואח״כ נמצאת הראשונה] לאחר כפרה דתמות היינו פשיטא ליה ותני תמות. אבל הא דוקיא הא נמצא מעיקרא לא קתני דלא פשיטא ליה דפעמים רועה ופעמים מתה לר׳ הונא כדאית ליה דכי משך אחת מדעתו השניה מתה ולא רועה. ולרבי אבא כדאית ליה דאם נתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה אע״ג דנאבדה בשעת הפרשת שניה ולא בשעת כפרה אפי׳ הכי מתה ולא רועה הואיל ולא פשיטא ליה למתני רועה לעולם ולא קתני הלכך לא קשיא:
ל״א הא נמצא מעיקרא רועה הניחא לר׳ אבא קא מתרץ האי לישנא הניחא דדייקת הא נמצא מעיקרא רועה הני מילי היכא דהקריב אבודה ונשתיירה שאינה אבודה אלא אם הקריב שאינה אבודה ונשתיירה אבודה אמאי רועה מתה איבעי ליה למיתנא:
קסבר ר׳ אבא – כי דייקינן הא נמצא מעיקרא רועה כגון דהקריב אבודה ונשתיירה שאינה אבודה משום הכי רועה:
אי הכי – דבההיא עסקינן:
ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] שהיא מתה — משום דקריבה [שכבר קרבה] החטאת האחרת לפני שנמצאה, הא [הרי] שאם נמצאה החטאת שאבדה כאשר עדיין לא הקריבה את החטאת שהופרשה תחתיה — הדין הוא שתרעה. לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר בחטאת האבודה, לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר בחטאת שאינה אבודה, לא שנא [אינו שונה] הדין אם הוא עצמו משך והקריב את זו, ולא שנא [אינו שונה] הדין אם לא הוא עצמו משך והקריב. בכל האופנים דינה של החטאת השניה שתרעה ולא תמות.
The Gemara infers: The reason that the original animal is left to die is that the second animal was already sacrificed, but if the owner did not sacrifice the second animal before the original animal was found, then the original animal is left to graze. The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the sin offering that was not lost. It can likewise be inferred from the mishna that there is no difference whether he took the animal and sacrificed it without consulting the court and there is no difference whether he did not take the animal and sacrifice it without consulting the court. In all cases, if the owner had not yet achieved atonement then the remaining animal is left to graze.
הכל
(4) תְּיוּבְתָּא דְּתַרְוַיְיהוּ.
If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both of them, since according to Rav Huna everyone agrees that an animal is left to die if the owner took one of the animals without consulting the court; and according to Rabbi Abba everyone agrees that if the owner achieved atonement with the second animal, the lost animal is left to die.
If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both of them, since according to Rav Huna everyone agrees that an animal is left to die if the owner took one of the animals without consulting the court; and according to Rabbi Abba everyone agrees that if the owner achieved atonement with the second animal, the lost animal is left to die.
והרי זו איפוא תיובתא דתרוייהו [קושיה חמורה על שניהם], הן להסברו של רב הונא בשם רב המבחין בין עמד ומשך ובין הבא להימלך בבית דין, והן על הסברו של ר׳ אבא בשם רב המבחין בין אם כבר התכפר בשאינה אבודה לבין אם התכפר באבודה.
If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both of them, since according to Rav Huna everyone agrees that an animal is left to die if the owner took one of the animals without consulting the court; and according to Rabbi Abba everyone agrees that if the owner achieved atonement with the second animal, the lost animal is left to die.
הכל
(5) מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ קָתָנֵי מִילְּתָא דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ לָא קָתָנֵי.
The Gemara responds: One should not infer in that manner from the mishna. Rather, the tanna of the mishna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the second animal was sacrificed before the original animal was found, as the lost animal is always left to die. He did not teach a matter that was not absolute, i.e., a matter that depends on some other factor, e.g., whether the owner took the animal without consulting the court, or whether the owner achieved atonement with the lost animal.
The Gemara responds: One should not infer in that manner from the mishna. Rather, the tanna of the mishna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the second animal was sacrificed before the original animal was found, as the lost animal is always left to die. He did not teach a matter that was not absolute, i.e., a matter that depends on some other factor, e.g., whether the owner took the animal without consulting the court, or whether the owner achieved atonement with the lost animal.
מאי אריא דתני מתניתין – הקריב ואח״כ נמצא מתה נתני נמצאה מעיקרא והקריב כו׳. וכ״ש הקריב ואח״כ נמצא דמתה:
ההיא דלא פסיקא ליה – דודאי מתה [לא קתני] דהא פעמים מתה פעמים רועה דאם נתכפר באבודה ונשתיירה שאינה אבודה רועה הלכך לא תני לה מתניתין אבל הקריב ואח״כ נמצא דפסיקא ליה דודאי מתה תני לה:
מילתא דפסיקא ליה קתני – כלומר לא תימא הא לא הקריב רועה דזימנין דרועה וזימנין דמתה כגון לרב הונא משך ושוב הקריב אפילו האבודה שאינה אבודה מתה בא לימלך רועה ולרבי אבא בין משך בין נמלך אם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה ואם באבודה נתכפר זו רועה והאי דקתני הקריב קודם מציאת הראשונה משום דהא פסיקא ליה דמתה ואין חילוק בדבר ומשום הכי לא תנא נמצאת קודם כפרה מתה ולוקמא לרב הונא בדלא נמלך ולרבי אבא בנתכפר בשאינה אבודה משום דהיכא דנמצאת קודם כפרה מילתא דלא פסיקא היא דבעי לשוויי חילוק אי זו רועה ואי זו מתה.
ל״א הא נמצאת מעיקרא תרעה הניחא דקריב האבודה כו׳ והיינו הך אלא שלשון ירושלמי הוא.
ל״א הא נמצאת מעיקרא תרעה הניחא דקריב האבודה כו׳ והיינו הך אלא שלשון ירושלמי הוא.
וניתני נמצאת מעיקרא – כלומר ניתני נמצא מעיקרא ואחר כך תמות ונוקמה לדרב הונא בנמשך ולר׳ אבא בנתכפר בשאינה אבודה.
ומשני מילתא דפסיקא ליה קתני כו׳.
ומשיבים: אין לדייק כן מדברי המשנה, משום שמילתא דפסיקא ליה [דבר שפסוק, ברור לו לתנא] שאין בו חילוקי דינים — קתני [הוא שונה], כהלכה זו שאם הקריב כבר את החטאת שהופרשה תחת החטאת שאבדה, ולאחר מכן נמצאה החטאת שאבדה, שדין החטאת האבודה למיתה. ואילו מילתא דלא פסיקא ליה [דבר שלא פסוק, ברור לו], כגון חילוקי הדינים היוצאים מדברי רב הונא (משך, או בא להמלך), ור׳ אבא (נתכפר באבודה, או בשאינה אבודה) — לא קתני [אינו שונה].
The Gemara responds: One should not infer in that manner from the mishna. Rather, the tanna of the mishna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the second animal was sacrificed before the original animal was found, as the lost animal is always left to die. He did not teach a matter that was not absolute, i.e., a matter that depends on some other factor, e.g., whether the owner took the animal without consulting the court, or whether the owner achieved atonement with the lost animal.
הכל
(6) תְּנַן הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם ואח״כ וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה.
The Gemara poses another difficulty from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates money for purchase of his sin offering, and the money was lost, and he designated other money in its stead, and thereafter the original money was found, he should bring a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings.
The Gemara poses another difficulty from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates money for purchase of his sin offering, and the money was lost, and he designated other money in its stead, and thereafter the original money was found, he should bring a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings.
תנן המפריש מעות לחטאתו כו׳ – (כפירוש דלישנא קמא) [בהילוכא דתנן המפריש חטאתו] דלעיל ובלישנא אחרת מותיב לר׳ אבא לחוד:
ושבים ומקשים מדיוק משנתנו: תנן [שנינו בה]: המפריש מעות לחטאת, ואבדו, והפריש מעות אחרים תחתיהם, ואחר כך, לפני שלקח במעות האחרות חטאת, נמצאו המעות הראשונות שאבדו — יערב את המעות הראשונות והשניות, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר (יתרת הכסף) יפלו לקרבן נדבה.
The Gemara poses another difficulty from that which we learned in the mishna: In the case of one who designates money for purchase of his sin offering, and the money was lost, and he designated other money in its stead, and thereafter the original money was found, he should bring a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, and the remainder shall be allocated for communal gift offerings.
הכל
(7) טַעְמָא דְּמִתְכַּפֵּר מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ הָא מֵאֶחָד יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח.
The Gemara infers: The reason that the remainder is allocated for communal gift offerings is that he atones by bringing a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, but if the owner brought a sin offering from one of the two sums of money, he must take the other money and cast it into the Dead Sea.
The Gemara infers: The reason that the remainder is allocated for communal gift offerings is that he atones by bringing a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, but if the owner brought a sin offering from one of the two sums of money, he must take the other money and cast it into the Dead Sea.
הא מאחד מהן יוליכם לים המלח כו׳ – תיובתא דתרוייהו תימה דלעיל פריך מינה וקאמר הניחא לרב הונא ולרבי אבא נמי משני לה כרבי והכא פריך מינה לתרוייהו וצ״ל דלית ליה השתא כסוגיא דלעיל אלא מסתברא ליה למקשה דהכא דאתיא נמי כרבנן ומיירי בכל ענין וכן דרך הש״ס להפך קושייתו בכל ענין פעמים ככה ופעמים ככה.
ומדייקים: טעמא [הטעם] להלכה זו שהריהו יכול להיות מתכפר מאלו ומאלו — משום שעדיין לא התכפר באחד מהמעות הללו. ונסיק מכאן: הא [הרי] אם כבר התכפר מאחד מהם — יוליכם את האחרות לים המלח.
The Gemara infers: The reason that the remainder is allocated for communal gift offerings is that he atones by bringing a sin offering from a combination of this original money and that money designated in its stead, but if the owner brought a sin offering from one of the two sums of money, he must take the other money and cast it into the Dead Sea.
הכל
(8) לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה וְלָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה וְלָא שְׁנָא מָשַׁךְ וְלָא שְׁנָא לֹא מָשַׁךְ תְּיוּבְתָּא דְּתַרְוַיְיהוּ הָכָא נָמֵי מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ קָתָנֵי וּמִילְּתָא דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ לָא קָתָנֵי.
The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the money that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the money that was not lost, and there is no difference whether he took the money and brought a sin offering without consulting the court and there is no difference whether he did not take the money without consulting the court. In all cases, the other money is cast into the Dead Sea. If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both Rav Huna and Rabbi Abba, as the mishna does not conform to either explanation. The Gemara responds: Here too, the tanna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the owner achieved atonement with one of the two sums of money, but he did not teach a matter that was not absolute.
The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the money that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the money that was not lost, and there is no difference whether he took the money and brought a sin offering without consulting the court and there is no difference whether he did not take the money without consulting the court. In all cases, the other money is cast into the Dead Sea. If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both Rav Huna and Rabbi Abba, as the mishna does not conform to either explanation. The Gemara responds: Here too, the tanna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the owner achieved atonement with one of the two sums of money, but he did not teach a matter that was not absolute.
אי הכי מאי אריא תני כו׳ – בהילוכא דלעיל [ת״ש השני בשני שעירי יוה״כ קא מיירי היכא דמת אחד מהן משהגריל והביא שנים והגריל עליהן כדאמרן לעיל השני ירעה כו׳:
הכא נמי מילתא דפסיקא ליה כו׳ – כלומר לא תימא הא מחד מינייהו ילכו לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והאי דתנא מאלו ולא תנא יביא מאחד מהן משום דמילתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנתא גמורה היא בלא שום חילוק אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא ולרבי אבא בין אבודין לשאינן אבודין.
לא שנא [אינו שונה] דין זה אם הוא מתכפר במעות האבודה, לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר במעות שאינה אבודה, לא שנא [אינו שונה] הדין אם הוא מדעתו עמד ומשך והקריב את זו, ולא שנא [אינו שונה] הדין אם לא עמד ומשך והקריב. בכל האופנים הרי דינן של המעות האחרות להולכה לים המלח. והרי זה איפוא תיובתא דתרוייהו [קושיה חמורה על שניהם], הן להסברו של רב הונא והן על הסברו של ר׳ אבא! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] נשיב באותו אופן שהשבנו על השאלה הקודמת: מילתא דפסיקא ליה [דבר שפסוק, שברור לו לתנא] שאין בו חילוקי דינים — קתני [הוא שונה], כהלכה זו במקרה שהקריב כבר חטאת באחת מקבוצות המעות, ואילו מילתא דלא פסיקא ליה [דבר שלא פסוק, ברור לו], כגון במקרה שעדיין לא הקריב — לא קתני [אינו שונה].
The mishna apparently indicates that there is no difference whether he achieves atonement with the money that was lost and there is no difference whether he achieves atonement with the money that was not lost, and there is no difference whether he took the money and brought a sin offering without consulting the court and there is no difference whether he did not take the money without consulting the court. In all cases, the other money is cast into the Dead Sea. If so, this is a conclusive refutation of the opinions of both Rav Huna and Rabbi Abba, as the mishna does not conform to either explanation. The Gemara responds: Here too, the tanna taught a matter that was absolute, i.e., a case where the owner achieved atonement with one of the two sums of money, but he did not teach a matter that was not absolute.
הכל
(9) א״ר אָמַר רַבִּי אַמֵּי אהַמַּפְרִישׁ שְׁנֵי צִיבּוּרֵי מָעוֹת לְאַחְרָיוּת מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד מֵהֶן וְשֵׁנִי יִפְּלוּ לִנְדָבָה.
§ With regard to designating money for purchasing a sin offering, Rabbi Ami says: In the case of one who designates two piles of money as a guarantee, so that in the event that one pile is lost he will purchase his sin offering with the other pile, he achieves atonement with one of them, and the second pile is allocated for communal gift offerings.
§ With regard to designating money for purchasing a sin offering, Rabbi Ami says: In the case of one who designates two piles of money as a guarantee, so that in the event that one pile is lost he will purchase his sin offering with the other pile, he achieves atonement with one of them, and the second pile is allocated for communal gift offerings.
ואמר רב דפליג עליה דר׳ יוחנן – בעלי חיין שאין בהן פסול אינן נדחין וכשהוא מתכפר בשני שבזוג ראשון מתכפר משום דבעלי חיין אינן נדחין ואידך בתרא שני שבזוג שני הוה ליה כמפריש לאבוד תחת ההוא דמת דהיינו אבוד וקתני ירעה טעמא דחטאת דציבור הוא הא דיחיד מתה מאי לאו אפי׳ הא מתניתין רבנן היא וקשיא לר׳ אבא דאמר דלרבנן מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי ורועה לא ההיא מתניתין ר׳ היא ולא רבנן. שני צבורי מעות לאחריות שאם יאבד צבור אחד שיתכפרו באחד]:
המפריש שני ציבורי מעות לאחריות כו׳ – אי אליבא דרבי פשיטא ולקמן גבי מפריש שתי חטאות לאחריות מוקי לה כרבי ולא פריך פשיטא דיש לחלק בין מפריש מעות לאחריות למפריש בהמות לאחריות דהא קמן לרבי שמעון נמי דאמר גבי בהמות דמתה גבי ציבורי מעות מודה דמתכפר באחת מהן והשני רועה.
א ועוד בענין המפריש מעות לחטאתו, אמר ר׳ אמי: המפריש שני ציבורי מעות לצורך קרבן חטאתו באחריות, שאם יאבד ציבור אחד של המעות, יביא את קרבנו מהשני — הריהו מתכפר במעות שבאחד מהן, והמעות שבשני יפלו לקרבן נדבה.
§ With regard to designating money for purchasing a sin offering, Rabbi Ami says: In the case of one who designates two piles of money as a guarantee, so that in the event that one pile is lost he will purchase his sin offering with the other pile, he achieves atonement with one of them, and the second pile is allocated for communal gift offerings.
הכל
(10) אַלִּיבָּא דְּמַאן אִילֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי פְּשִׁיטָא דְּיִפְּלוּ לִנְדָבָה ע״כ עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלָּא בְּמַפְרִישׁ לְאִבּוּד אֲבָל לְאַחְרָיוּת מוֹדֶה.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? If we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, it is obvious that the second pile of money is allocated for communal gift offerings, as Rabbi Yehuda HaNasi says that the surplus money is cast into the Dead Sea only in a case where one designated the money instead of money that was lost. But if one separated the two sums of money at the same time as a guarantee, Rabbi Yehuda HaNasi concedes that the unused money is allocated for gift offerings.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? If we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, it is obvious that the second pile of money is allocated for communal gift offerings, as Rabbi Yehuda HaNasi says that the surplus money is cast into the Dead Sea only in a case where one designated the money instead of money that was lost. But if one separated the two sums of money at the same time as a guarantee, Rabbi Yehuda HaNasi concedes that the unused money is allocated for gift offerings.
ודנים בדבריו: אליבא דמאן [לשיטת מי] אמר ר׳ אמי הלכה זו, אילימא אליבא [אם תאמר לשיטת] רבי — פשיטא [פשוט] שלדעתו במקרה זה המעות יפלו לנדבה. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי שהמעות האחרות הולכות לים המלח אלא במפריש מעות לאיבוד (במקום מעות ראשונות אבודות), אבל במקרה שהפריש מראש מעות אחרות רק לצורך אחריות — מודה רבי שאין הן הולכות לים המלח, אלא נופלות לקרבן נדבה.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? If we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, it is obvious that the second pile of money is allocated for communal gift offerings, as Rabbi Yehuda HaNasi says that the surplus money is cast into the Dead Sea only in a case where one designated the money instead of money that was lost. But if one separated the two sums of money at the same time as a guarantee, Rabbi Yehuda HaNasi concedes that the unused money is allocated for gift offerings.
הכל
(11) וְאֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּיִפְּלוּ לִנְדָבָה ק״ו קַל וָחוֹמֶר הַשְׁתָּא מַפְרִישׁ לְאִיבּוּד אֲמוּר רַבָּנַן לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי לְאַחְרָיוּת מִיבַּעְיָא.
Rather, you will say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. But if so, isn’t it obvious that the unused money is allocated for communal gift offerings, due to the following a fortiori inference: Now that the Rabbis say with regard to one who designates money to replace money that was lost that it is not considered like the lost money and is not cast into the Dead Sea, is it necessary to teach that money designated as a guarantee is allocated for communal gift offerings and is not cast into the sea?
Rather, you will say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. But if so, isn’t it obvious that the unused money is allocated for communal gift offerings, due to the following a fortiori inference: Now that the Rabbis say with regard to one who designates money to replace money that was lost that it is not considered like the lost money and is not cast into the Dead Sea, is it necessary to teach that money designated as a guarantee is allocated for communal gift offerings and is not cast into the sea?
לאחריות מיבעיא – דשני יפלו לנדבה:
ל״א פשיטא דלרבנן יפלו לנדבה דהשתא יש לומר כו׳ ואלא לר׳ אליבא דר׳ פשיטא ע״כ לא קאמר ר׳ דמתה אלא במפריש לאבוד אבל באחריות מודה דיפלו לנדבה [דהא ליכא אבוד]:
ואלא תאמר כי אמר זאת אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] — אף זה פשיטא ליה [פשוט לו] שיפלו לנדבה, שהרי קל וחומר הוא זה: השתא [עכשיו] במפריש מעות לאיבוד אמור רבנן לאו [אמרו חכמים כי המעות הללו לא] כאיבוד הוא דמי [דומה, נחשב], ואין המעות הולכות לים המלח, המפריש מעות לאחריות מיבעיא [נצרך] לומר שאין המעות הולכות לים המלח?!
Rather, you will say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. But if so, isn’t it obvious that the unused money is allocated for communal gift offerings, due to the following a fortiori inference: Now that the Rabbis say with regard to one who designates money to replace money that was lost that it is not considered like the lost money and is not cast into the Dead Sea, is it necessary to teach that money designated as a guarantee is allocated for communal gift offerings and is not cast into the sea?
הכל
(12) וְאֶלָּא אַלִּיבָּא דר״ש דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא לֵית לֵיהּ לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נְדָבָה קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִית לֵיהּ נְדָבָה.
Rather, it was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that whenever the owner achieved atonement with another sin offering the remaining animal is left to die, even if it was initially designated as a guarantee. Lest you say that just as Rabbi Shimon does not hold that an animal is left to graze if the owner achieved atonement with another animal, he also does not maintain that the unused money is allocated for communal gift offerings, Rabbi Ami teaches us that even Rabbi Shimon holds that if one separates additional money as a guarantee, the unused money is allocated for communal gift offerings.
Rather, it was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that whenever the owner achieved atonement with another sin offering the remaining animal is left to die, even if it was initially designated as a guarantee. Lest you say that just as Rabbi Shimon does not hold that an animal is left to graze if the owner achieved atonement with another animal, he also does not maintain that the unused money is allocated for communal gift offerings, Rabbi Ami teaches us that even Rabbi Shimon holds that if one separates additional money as a guarantee, the unused money is allocated for communal gift offerings.
אלא אליבא דר׳ שמעון איצטריכא ליה – דאמר כל חמש חטאות מיתות (אפילו) [חדא] חטאת שכפרו בעליה דמהו דתימא ההיא צבור שני דנשתייר ליהוי כמותר חטאת שכפרו בעליה ולימות ולא ליפלו לנדבה דלר׳ שמעון נדבה במותר חטאת לית ליה קמ״ל ר׳ אמי דאית ליה:
אליבא דר׳ שמעון – דאמר באידך פירקין דלעיל (דף טו.) חמש חטאות מתות ולית ליה רועה לגמרי שיפלו דמים לנדבה.
מהו דתימא לית ליה לר״ש נדבה – גבי חטאת דכי היכי דלית ליה גבי בהמות לית ליה נמי גבי מעות קא משמע לן.
ד ואלא יש לומר כי אליבא [לשיטת] ר׳ שמעון איצטריכא ליה [נצרך לו, לר׳ אמי] להשמיענו. שכן סבור ר׳ שמעון שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת שדינה שהיא מתה בכל מקרה, אף אם חטאת זו הופרשה רק לצורך אחריות, כיון שהתכפרו הבעלים באחרת. שכן מהו דתימא לית ליה [מהו, היה מקום שתאמר כי אין לו, אינו סבור] ר׳ שמעון שכאשר הפריש מעות לאחריות והתכפר באחרות שהמעות שלא התכפר בהן יפלו לנדבה, אלא לדעתו אף אלה הולכות לים המלח, לכן קא משמע לן [הוא, ר׳ אמי, משמיע לנו] דאית ליה [שיש לו, שסבור ר׳ שמעון] שבמקרה זה הולכות הן לנדבה.
Rather, it was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that whenever the owner achieved atonement with another sin offering the remaining animal is left to die, even if it was initially designated as a guarantee. Lest you say that just as Rabbi Shimon does not hold that an animal is left to graze if the owner achieved atonement with another animal, he also does not maintain that the unused money is allocated for communal gift offerings, Rabbi Ami teaches us that even Rabbi Shimon holds that if one separates additional money as a guarantee, the unused money is allocated for communal gift offerings.
הכל
(13) וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּלֵית לֵיהּ נְדָבָה לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן והתני׳ וְהָתַנְיָא שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ בוְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן תִּיקְלִין חַדְתִין וְעַתִּיקִין קִינִּין וְגוֹזְלֵי עוֹלָה עֵצִים וּלְבוֹנָה וְזָהָב לְכַפֹּרֶת וְשִׁשָּׁה לִנְדָבָה.
The Gemara asks: But how can you say that one might think that Rabbi Shimon does not hold that the unused money is allocated for communal gift offerings? Isn’t it taught in a mishna (Shekalim 18a): There were thirteen collection horns in the Temple, and the intended use of the funds was written upon each one, as follows: New shekels, for shekels given for the current year; and old shekels, for shekels given belatedly for the previous year; pairs of birds, whose funds were used to purchase obligatory bird offerings, e.g., for a woman who gave birth; and fledglings designated for voluntary burnt offerings; wood for the arrangement on the altar; and frankincense that accompanied meal offerings; and gold donated for the Ark Cover. And the remaining six horns were designated for the purchase of communal gift offerings.
The Gemara asks: But how can you say that one might think that Rabbi Shimon does not hold that the unused money is allocated for communal gift offerings? Isn’t it taught in a mishna (Shekalim 18a): There were thirteen collection horns in the Temple, and the intended use of the funds was written upon each one, as follows: New shekels, for shekels given for the current year; and old shekels, for shekels given belatedly for the previous year; pairs of birds, whose funds were used to purchase obligatory bird offerings, e.g., for a woman who gave birth; and fledglings designated for voluntary burnt offerings; wood for the arrangement on the altar; and frankincense that accompanied meal offerings; and gold donated for the Ark Cover. And the remaining six horns were designated for the purchase of communal gift offerings.
ומי מצית אמרת דלית ליה נדבה – במותר חטאת:
[והתנן י״ג שופרות היו במקדש [והיה כתוב] עליהן תיקלין חדתין. אינהו הוו לקרבנות של כל השנה תיקלין עתיקין שמי שלא שקל אישתקד ישקול עכשיו ויניח באותו שופר]:
קינין – הן תורין:
וגוזלי עולה – הן בני יונה:
עצים – שמאותן מעות שבאותו שופר קונין עצים לצורך המערכה:
ולבונה – לצורך קניית לבונה:
וזהב – שמהן זהב לצורך כפורת ואיכא דאמרי זהב לכפורת לצורך בדק הבית לכלים המצופים זהב. לשון מורי הגאון:
וששה לנדבה לצורך עולות הבאות מן המותרות שמותרות מדמי חטאת ואשם ושאר קרבנות משימין באותן שופרות וקונין מהן עולה:
תקלין חדתין – מי שלא הביא שקלו באדר מביאו כל השנה ונותנו באותו שופר וכשיגיע אחד מן השלשה פרקים שתורמין את הלשכה נותנן בלשכה ונתרם עם שאר כסף שבלשכה.
והשני כתוב בו עתיקין – מי שלא הביא שקלו אשתקד מביאו לשנה הבאה ונותנו שם והן עושין מהן חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר שהרי ממותר שירי הלשכה לבד נעשה כאותה ששנינו (שקלים פ״ד מ״ב) מותר שירי הלשכה ממנה היו עושין חומות העיר כו׳ והאי מותר הוא שאילו היה שם היה נשאר.
קינין – מי שהיה מחוסר כפרה כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שהן מביאין קן מביא מעות ונותן שם ואוכל בקדשים לערב בחזקת שהוקרבה כפרתו שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר כדי שלא יאכל מחוסר כפרה בקדשים.
גוזלי עולה – ברביעי כתוב כן והמתנדב בני יונה לנדבת עולת העוף מביא מעות ונותן בו.
עצים – בחמישית כתוב עצים שהמתנדב עצים למערכה מביא מעות ונותן לתוכו.
לבונה – בששי כתוב לבונה שהמתנדב לבונה מטיל מעות לתוכו.
וזהב לכפורת – המתנדב לכלי שרת מביא ונותן בו. ל״א וזהב לכפורת המתנדב כלי שרת מביא ונותן. כפורת היינו מזרק ובספר עזרא כתיב כפורי זהב וגו׳ ומש״ה נראה לי שהוא עיקר משום דקדשי בדק הבית לא היו באין למקדש אלא ליד הגזבר.
וששה שופרות היו לנדבת צבור הבאה מן המותרות – דחטאות ואשמות וכל הנך דאמרינן יפלו דמיו לנדבה. ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) מפרש הני ששה כנגד מי.
וששה לנדבה – בפרק בתרא דמנחות (מנחות קז:) פליגי בה אמוראי הני ששה כנגד מי חזקיה אמר כנגד ששה בתי אבות שיהיה להם שלום זה כנגד זה לפיכך תיקנו ששה כנגד ו׳ ימי החול שיהא לכל בית אב ליומו וזעירי אמר כנגד פר ועגל וכבש איל גדי ושעיר וכל כך למה (כדי) שלא היו רוצין לעשות ממותר דמי הפר אלא לפר בלבד וכן לכל אחד ואע״ג דאיכא [מ״ד] בפ״ק דשבועות (דף יב:) מקיצים בעולת העוף הני מילי דיעבד אבל לכתחילה לא דטוב לעשות מהן למה שהופרשו תחילה.
ושואלים על הסבר זה: ומי מצית אמרת דלית ליה [והאם יכול אתה לומר, להעלות זאת כאפשרות, שאין לו], הלכה זו של נפילה לנדבה לשיטת ר׳ שמעון? והתניא [והרי שנויה ברייתא (משנה)] במסכת שקלים: שלשה עשר שופרות (קופות צדקה שצורתן כשופר) היו בעזרה שבבית המקדש, והיה כתוב עליהן, על כל אחת מהן, לצורך מה הכסף הניתן בו. על האחד היה כתוב ״תיקלין חדתין״ [שקלים חדשים], שבהם היו נותנים את השקלים (מחצית השקל) שהביאו בשנה זו; ועל אחר היה כתוב שנועד ל״תקלין עתיקין״ [שקלים עתיקים, ישנים], של השנה שעברה, שלא הגיעו לתעודתם בזמנם. ועל אחר היה כתוב ״קינין״, ונועד לקרבנות חובה של זוג תורים או בני יונה (לזב, זבה, יולדת ומצורע); ועל אחד היה כתוב: ״גוזלי עולה״, עבור נדבת עולת העוף; ועל האחר היה כתוב ״עצים״, למנדב עצים למערכה על המזבח; ועל האחר היה כתוב ״לבונה״, למנדב לבונה הבאה עם המנחה; ועל האחר היה כתוב ״זהב לכפרת״, למי שנדב זהב למקדש. ועוד ששה שופרות, ששימשו לקניית בהמות לעולות נדבה.
The Gemara asks: But how can you say that one might think that Rabbi Shimon does not hold that the unused money is allocated for communal gift offerings? Isn’t it taught in a mishna (Shekalim 18a): There were thirteen collection horns in the Temple, and the intended use of the funds was written upon each one, as follows: New shekels, for shekels given for the current year; and old shekels, for shekels given belatedly for the previous year; pairs of birds, whose funds were used to purchase obligatory bird offerings, e.g., for a woman who gave birth; and fledglings designated for voluntary burnt offerings; wood for the arrangement on the altar; and frankincense that accompanied meal offerings; and gold donated for the Ark Cover. And the remaining six horns were designated for the purchase of communal gift offerings.
הכל
(14) וְתָנֵי עֲלַהּ שִׁשָּׁה לִנְדָבָה לְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת שֶׁאֵין עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
And it is taught with regard to that mishna: The funds contained in the six horns designated for communal gift offerings were used to purchase burnt offerings that come from the surplus funds which had been allocated for the purchase of sin offerings or guilt offerings and were not needed for those purposes. Such burnt offerings were brought in the absence of other offerings, so that the altar would not remain idle. Unlike other burnt offerings, the hides of these offerings were not given to the priests; rather, they were sold, and the money received from their sale was allocated for additional communal gift offerings. This is the statement of Rabbi Yehuda.
And it is taught with regard to that mishna: The funds contained in the six horns designated for communal gift offerings were used to purchase burnt offerings that come from the surplus funds which had been allocated for the purchase of sin offerings or guilt offerings and were not needed for those purposes. Such burnt offerings were brought in the absence of other offerings, so that the altar would not remain idle. Unlike other burnt offerings, the hides of these offerings were not given to the priests; rather, they were sold, and the money received from their sale was allocated for additional communal gift offerings. This is the statement of Rabbi Yehuda.
ותני עלה [ושנינו עליה ברייתא] המרחיבה את דברי המשנה הללו: ששה שופרות אלה שהכסף שניתן בהם נועד לעולות נדבה — הכוונה היא לעולה הבאה מן המותרות, שנשאר מהכסף שהופרש לצורך קניית חטאת או אשם, ובכסף זה מביאים עולה ל״קיץ המזבח״, שמקריבים עליו בזמן שאין עליו קרבנות אחרים, על מנת שלא יהיה פנוי מהקרבה, ודינה שאין עורה ניתן לכהנים, כשאר עולות, אלא חוזרים ומוכרים אותו, ודמיו נופלים לנדבה, ל״קיץ המזבח״. אלו דברי ר׳ יהודה.
And it is taught with regard to that mishna: The funds contained in the six horns designated for communal gift offerings were used to purchase burnt offerings that come from the surplus funds which had been allocated for the purchase of sin offerings or guilt offerings and were not needed for those purposes. Such burnt offerings were brought in the absence of other offerings, so that the altar would not remain idle. Unlike other burnt offerings, the hides of these offerings were not given to the priests; rather, they were sold, and the money received from their sale was allocated for additional communal gift offerings. This is the statement of Rabbi Yehuda.
הכל
(15) אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וְאָמְרִי לַהּ ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן א״כ אִם כֵּן בָּטְלָה מִדְרָשׁוֹ שֶׁל יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן דְּתַנְיָא זֶה מִדְּרַשׁ דָּרַשׁ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן {ויקרא ה׳:י״ט} אָשָׁם הוּא כּוּלּוֹ לְהָבִיא כׇּל דָּבָר הַבָּא מִמּוֹתַר גחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת לִיקַּח בְּדָמָיו עוֹלוֹת הַבָּשָׂר לַשֵּׁם וְעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים.
Rabbi Neḥemya said to him, and some say it was Rabbi Shimon who said to Rabbi Yehuda: If so, the teaching of Jehoiada the High Priest has been negated. As it is taught in the aforementioned mishna: This teaching was taught by Jehoiada the High Priest: There is an apparent contradiction in a verse. On the one hand, the verse states: “It is a guilt offering” (Leviticus 5:19), indicating that the meat of this guilt offering is eaten by the priests, as is the halakha with regard to all guilt offerings. On the other hand, the same verse concludes: “He is certainly guilty before the Lord,” which indicates that the entire offering is for God, like a burnt offering. Rather, the verse comes to include the following halakha: With regard to anything that comes from surplus funds designated for sin offerings or guilt offerings, those funds should be used to purchase burnt offerings. The meat of these burnt offerings is entirely for God, and the hides are given to the priests, as is the halakha with regard to burnt offerings.
Rabbi Neḥemya said to him, and some say it was Rabbi Shimon who said to Rabbi Yehuda: If so, the teaching of Jehoiada the High Priest has been negated. As it is taught in the aforementioned mishna: This teaching was taught by Jehoiada the High Priest: There is an apparent contradiction in a verse. On the one hand, the verse states: “It is a guilt offering” (Leviticus 5:19), indicating that the meat of this guilt offering is eaten by the priests, as is the halakha with regard to all guilt offerings. On the other hand, the same verse concludes: “He is certainly guilty before the Lord,” which indicates that the entire offering is for God, like a burnt offering. Rather, the verse comes to include the following halakha: With regard to anything that comes from surplus funds designated for sin offerings or guilt offerings, those funds should be used to purchase burnt offerings. The meat of these burnt offerings is entirely for God, and the hides are given to the priests, as is the halakha with regard to burnt offerings.
אמר לו ר׳ נחמיה, ואמרי לה [ויש אומרים כי היה זה] ר׳ שמעון: אם כן, בטלה מדרשו של יהוידע הכהן. דתניא [שכן שנויה במשנה שם], זה המדרש דרש יהוידע הכהן הגדול (בימי יהואש המלך) על הכתוב בפרשת הקרבנות בקרבן האשם: ״אשם הוא אשם אשם לה׳ ״ (ויקרא ה, יט). ונמצא בכתוב זה כעין סתירה, שהרי הלשון בתחילת הפסוק ״אשם הוא״ מורה שהוא אשם, ואשמות נאכלים לכהנים. ואילו הלשון שבסוף הפסוק ״אשם לה׳ ״ מורה שכולו לה׳, כקרבן עולה! אלא יש בכתוב זה להביא (לרבות) כל דבר הבא ממותר דמי קרבנות חטאות וכן ממותר דמי קרבנות אשמות שיש ליקח (לקנות) בדמיו עולות, ודינם של עולות אלה שהבשר — כולו לשם על המזבח, ואילו העורות — ניתנים לכהנים, כדין כל העולות.
Rabbi Neḥemya said to him, and some say it was Rabbi Shimon who said to Rabbi Yehuda: If so, the teaching of Jehoiada the High Priest has been negated. As it is taught in the aforementioned mishna: This teaching was taught by Jehoiada the High Priest: There is an apparent contradiction in a verse. On the one hand, the verse states: “It is a guilt offering” (Leviticus 5:19), indicating that the meat of this guilt offering is eaten by the priests, as is the halakha with regard to all guilt offerings. On the other hand, the same verse concludes: “He is certainly guilty before the Lord,” which indicates that the entire offering is for God, like a burnt offering. Rather, the verse comes to include the following halakha: With regard to anything that comes from surplus funds designated for sin offerings or guilt offerings, those funds should be used to purchase burnt offerings. The meat of these burnt offerings is entirely for God, and the hides are given to the priests, as is the halakha with regard to burnt offerings.
הכל
(16) אַלְמָא אִית לֵיהּ נְדָבָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא כִּי אִית לֵיהּ נְדָבָה לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד סִידְרָא
The Gemara concludes: Apparently, Rabbi Shimon does hold that surplus funds which were designated for sin offerings are allocated for communal gift offerings. The statement of Rabbi Ami is therefore unnecessary even according to the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara responds: It was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha, as it might enter your mind to say: When Rabbi Shimon holds that surplus money which was designated for a sin offering is allocated for communal gift offerings, that applies only in a case where the surplus is from one set of money, e.g., one allocated funds to purchase a goat and the price of goats depreciated, and therefore there is now a surplus from the money that was set aside.
The Gemara concludes: Apparently, Rabbi Shimon does hold that surplus funds which were designated for sin offerings are allocated for communal gift offerings. The statement of Rabbi Ami is therefore unnecessary even according to the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara responds: It was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha, as it might enter your mind to say: When Rabbi Shimon holds that surplus money which was designated for a sin offering is allocated for communal gift offerings, that applies only in a case where the surplus is from one set of money, e.g., one allocated funds to purchase a goat and the price of goats depreciated, and therefore there is now a surplus from the money that was set aside.
א״ל ר׳ שמעון א״כ דאין עורן לכהנים] ביטל מדרשו של יהוידע הכהן דתניא. אשם הוא משמע אשם נאכל לכהנים וכתי׳ אשם לה׳ כיצד יתקיימו ב׳ כתובים הללו:
להביא את שבא ממותר – חטאת וממותר אשם שילקח מהן עולות ויהא בשר לשם כליל ועורות לכהנים ויתקיימו שניהן אלמא אית ליה לר׳ שמעון נדבה ממותר חטאת ולא איצטריך למימר:
איצטריך סד״א כי אית ליה נדבה לרבי שמעון ממותר חטאת ה״מ בחד סידרא כגון שלא הפריש אלא צבור אחד מעות לשם חטאת וניתותרו מהן:
אלמא [הרי נסיק] כי אית ליה [יש לו] דין זה שמותר חטאת הריהו הולך לעולת נדבה לר׳ שמעון, ואין איפוא צורך להשמיענו כי אף ר׳ שמעון סבור כן, כדרך שאמר ר׳ אמי בדין המפריש שתי קבוצות מעות לאחריות חטאתו! ומשיבים: איצטריך [נצרך] ר׳ אמי להשמיענו כן, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך] לומר: כי אית ליה [כאשר יש לו] דין זה של מותר חטאת שהולך לעולת נדבה לר׳ שמעון — הרי זה דווקא בחד סידרא [בסדרה אחת] של מעות, וכגון זה המפריש קבוצת מעות אחת לצורך קרבן חטאתו, ולאחר מכן הוזלו הקרבנות, ונותרו בידו מעות — הרי מותר זה מופנה לעולת נדבה, ודינו כשאר העולה,
The Gemara concludes: Apparently, Rabbi Shimon does hold that surplus funds which were designated for sin offerings are allocated for communal gift offerings. The statement of Rabbi Ami is therefore unnecessary even according to the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara responds: It was necessary for Rabbi Ami to teach this halakha, as it might enter your mind to say: When Rabbi Shimon holds that surplus money which was designated for a sin offering is allocated for communal gift offerings, that applies only in a case where the surplus is from one set of money, e.g., one allocated funds to purchase a goat and the price of goats depreciated, and therefore there is now a surplus from the money that was set aside.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
תמורה כג: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תמורה כג:, מיוחס לר׳ גרשום תמורה כג:, רש"י תמורה כג:, תוספות תמורה כג:, פירוש הרב שטיינזלץ תמורה כג:, אסופת מאמרים תמורה כג:
Temurah 23b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Temurah 23b, Attributed to R. Gershom Temurah 23b, Rashi Temurah 23b, Tosafot Temurah 23b, Steinsaltz Commentary Temurah 23b, Collected Articles Temurah 23b