הכל מודים – ואפילו לרבנן דאמרי אבודה בשעת הפרשה רועה מודו שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו שהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה ובא לפנינו לימלך מה יעשה אמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה הא נמי דקתני מאלו ומאלו דמשמע דאם הביא מאחד מהן השני ילך לים המלח ואפילו נתכפר באבודה משכחת לה כגון שמשך מדעתו ולא נמלך דהתם רבנן מודו הלכך תנא הך תקנתא יביא מאלו ומאלו והך תקנתא ניחא ליה טפי מלומר יבוא ויטרח לבית דין וימלך ונאמר לו שיתכפר באבודין ושאינן אבודין יפלו לנדבה.
(1) 
הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם מָשַׁךְ אַחַת וְהִקְרִיבָהּ שֶׁהַשְּׁנִיָּה מֵתָה מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ אַחַת מֵהֶן וְהִקְרִיב וְדִבְרֵי הַכֹּל.
הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם מָשַׁךְ אַחַת וְהִקְרִיבָהּ שֶׁהַשְּׁנִיָּה מֵתָה מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ אַחַת מֵהֶן וְהִקְרִיב וְדִבְרֵי הַכֹּל.All concede, even the Rabbis, that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice, but instead he took one of the animals and sacrificed it, he has demonstrated a lack of concern for the fate of the remaining animal, and that therefore the second animal is left to die. Consequently, you find that both clauses of the mishna are consistent with the opinion of the Rabbis, as one may interpret the latter clause as referring to a case where the owner took one of the two sums of money, used it to purchase an animal, and sacrificed the animal, and in such a case, all agree that the other sum of money is cast into the Dead Sea.
(הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריבה) רישא רבי וסיפא רבנן – ואי קשיא לישני לה נמי לר׳ אבא מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה (ראשונה) נמצאת ראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה וסיפא ורישא רבי לאו פירכא היא דא״כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך מדעתו ולא נמלך. לשון רש״י: הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך וא״ת היכי ניישב לרב הונא לישנא דמתניתין דתנן וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת אחר שכפרו וי״ל דה״ק אין חטאת מתה דלא נוכל למצוא לה תקנה אלא שנמצאת אחר שכפרו דאז אין לה תקנה ולר׳ אבא נמי נפרש לישנא דמתני׳ כן.
הכל סבורים, ואף חכמים (הסבורים שאם היתה החטאת אבודה בשעת הפרשה, דינה שהיא רועה) מודים לרבי שאם עמד הבעלים בלא להימלך בבית דין ומשך (לקח) אחת מהן, ואפילו את האבודה, והקריבה והתכפר בה — שהשניה מתה, שכן גילה הבעלים את דעתו שאין זה משנה לו מה ייעשה בשניה. והרי משכחת לה [מוצא אתה] אופן שבו הולמים דברי סוף המשנה אף לשיטת חכמים, וכגון שמדעת עצמו משך אחת מהן והקריב, וכדברי הכל היא הלכה זו, שהרי השניה מתה.
All concede, even the Rabbis, that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice, but instead he took one of the animals and sacrificed it, he has demonstrated a lack of concern for the fate of the remaining animal, and that therefore the second animal is left to die. Consequently, you find that both clauses of the mishna are consistent with the opinion of the Rabbis, as one may interpret the latter clause as referring to a case where the owner took one of the two sums of money, used it to purchase an animal, and sacrificed the animal, and in such a case, all agree that the other sum of money is cast into the Dead Sea.
הכל
(2) אֶלָּא לְרַבִּי אַבָּא אָמַר רַב דְּאָמַר הַכֹּל מוֹדִים בְּמִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה שֶׁאֲבוּדָה מֵתָה עַל מָה נֶחְלְקוּ בְּמִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה דְּרַבִּי סָבַר מַפְרִישׁ לְאִיבּוּד כְּאִיבּוּד דָּמֵי וְרַבָּנַן סָבְרִי לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי.
But according to that which Rabbi Abba says that Rav says, the mishna cannot be interpreted in this manner. As Rabbi Abba said: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to the case of one who achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Accordingly, just as the lost animal is left to die if the second sin offering was sacrificed, the replacement animal is left to die if the original animal was sacrificed. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Rather, if the original animal is sacrificed, the replacement animal is left to graze, as it was never lost.
But according to that which Rabbi Abba says that Rav says, the mishna cannot be interpreted in this manner. As Rabbi Abba said: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to the case of one who achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Accordingly, just as the lost animal is left to die if the second sin offering was sacrificed, the replacement animal is left to die if the original animal was sacrificed. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Rather, if the original animal is sacrificed, the replacement animal is left to graze, as it was never lost.
אלא לר׳ אבא אמר רב דאמר – לקמן נמי הכל מודים [שאם נתכפר בשאין אבודה דאבודה דפיישא מתה על מה נחלקו על נתכפר באבודה ונשתייר׳ שאינה אבודה]:
דר׳ סבר מפריש לאבודה – מה שהפריש תחת האבודה דינו כאבוד מה אבודה כשנשתיירה מתה אף שאינה אבודה אם נשתיירה נמי מתה ורבנן סברי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי [אלא אם נשתיירה] שאינה אבודה רועה. וגבי מעות נמי המפריש מעות לחטאתו ואבדה והפריש מעות אחרת תחתיה לאבוד לאו כאבוד דמי סברי רבנן ואע״ג דהביא מאלו ולא הביא מאלו הני שאינן אבודין יפלו לנדבה לטעמיה דר׳ אבא לא מיתוקמא סיפא דדייקינן מינה הא הביא מאלו ולא הביא מאלו [הנך דאישתיירו ילכו לים המלח] כרבנן אלא כר׳ רישא סתם לן תנא כרבנן וסיפא כר׳. אין:
אלא לרבי אבא דאמר – אפי׳ משך מדעתו את האבודה ונתכפר בה אמרי רבנן דתרעה הואיל והיא לא נדחית ולא נאבדה מעולם ואע״ג דלא נמלך ובהא פליגי.
דרבי סבר מפריש לאבוד כאבוד דמי – המפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד מודיתו דמת האבוד הנשאר הכי נמי כי מתכפר באבוד מת שאינו אבוד.
ורבנן סברי לאו כאבוד דמי – והא דקתני מאלו ומאלו דמשמע הא אם התכפר באחד מהן ואפילו באבודין ילכו שאינן אבודין לים המלח רבי היא ולא רבנן רישא רבנן וסיפא רבי.
אלא לשיטת ר׳ אבא אמר רב, שאמר שאפילו אם עמד הבעלים ומשך מדעתו את החטאת האבודה והקריבה, סבורים חכמים שתרעה ולא תמות (שכן חטאת זו מעולם לא נדחתה מהקרבה). וכן הכל מודים במתכפר בחטאת זו שאינה אבודה — שהחטאת האבודה מתה. על מה איפוא נחלקו רבי וחכמים? — במתכפר באבודה, שרבי סבר [סבור] שכל המפריש קרבן חטאת לאיבוד (במקום קרבן חטאת שאבד) — הרי קרבן זה כאיבוד (כקרבן האבוד) דמי [דומה, נחשב], ולכן, כשם שאם הקריב את החטאת שאינה אבודה — החטאת האבודה מתה, כך גם אם הקריב את החטאת האבודה שנמצאה — זו שאינה אבודה מתה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי הקרבן המופרש תחת הקרבן שאבד — לאו [לא] כאיבוד (כקרבן האבוד) דמי [דומה, נחשב], ולכן אם הקריב את האבודה, החטאת שאינה אבודה אינה מתה, אלא רועה.
But according to that which Rabbi Abba says that Rav says, the mishna cannot be interpreted in this manner. As Rabbi Abba said: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to the case of one who achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Accordingly, just as the lost animal is left to die if the second sin offering was sacrificed, the replacement animal is left to die if the original animal was sacrificed. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Rather, if the original animal is sacrificed, the replacement animal is left to graze, as it was never lost.
הכל
(3) רֵישָׁא סְתַם לַן כְּרַבָּנַן סֵיפָא סְתַם לַן כְּרַבִּי.
Therefore, one must say that according to this explanation, the tanna taught us the first clause of the mishna in an unattributed manner in accordance with the opinion of the Rabbis, and he taught us the latter clause in an unattributed manner in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
Therefore, one must say that according to this explanation, the tanna taught us the first clause of the mishna in an unattributed manner in accordance with the opinion of the Rabbis, and he taught us the latter clause in an unattributed manner in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
ומעירים: נמצא איפוא שרישא [תחילת המשנה], האומרת שאם נמצאה החטאת שאבדה לאחר הקרבת החטאת שהופרשה תחתיה הריהי מתה, ומכאן שאם נמצאה לפני כן — הריהי רועה, והרי בכך סתם לן [לנו] התנא, כשיטת רבנן [חכמים], ואילו סיפא [בסוף, בהמשך דברי המשנה], סתם לן [לנו] התנא כשיטת רבי,
Therefore, one must say that according to this explanation, the tanna taught us the first clause of the mishna in an unattributed manner in accordance with the opinion of the Rabbis, and he taught us the latter clause in an unattributed manner in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
הכל
(4) וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן דִּפְלִיגִי רַבִּי וְרַבָּנַן בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ מַחְלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּנַן בְּסֵיפָא הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב וּשְׁנִיָּה תָּמוּת דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים וְאֵין מָעוֹת הוֹלְכוֹת לְיָם הַמֶּלַח אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים.
The Gemara asks: And what is the tanna teaching us by teaching its clauses in accordance with different opinions? Presumably, he is teaching us that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree about this matter. But the tanna already teaches the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis explicitly in the latter clause: In the case of one who designates his sin offering and the animal was lost, and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found, and both of the animals stand fit for sacrifice, one of them shall be sacrificed and the other shall be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin offering is not left to die unless it was found after its owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.
The Gemara asks: And what is the tanna teaching us by teaching its clauses in accordance with different opinions? Presumably, he is teaching us that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree about this matter. But the tanna already teaches the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis explicitly in the latter clause: In the case of one who designates his sin offering and the animal was lost, and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found, and both of the animals stand fit for sacrifice, one of them shall be sacrificed and the other shall be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin offering is not left to die unless it was found after its owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.
ומאי קמ״ל הני סתמי דפליג ר׳ ורבנן – הא בהדיא קתני לה בסיפא דפליגי המפריש כו׳:
סיפא – דדייקינן ילכו לים המלח אתיא כר׳ וניחא נמי אליבא דרב הונא דאיכא לאוקומי נמי רישא כר׳ והיכי דמי דאיכא למימר מאי הקריב (דקתני ברישא) [אחרת תחתיה ואח״כ נמצא הראשנה דקתני לא הפריש ממש קאמר אלא והקריב אחרת תחתיה] לשחיטה מדעתו (ולא הקריב ממש ותמות השניה) [ולא שחטה עד שנמצאת חטאתו האבודה ונתכפר באבודה מדעתו. הראשונה תמות דקתני אההיא ראשונה קאמר דהקריב לשחוטה קודם שנמצאת האבודה להכי קרי ליה ראשונה ותמות משום] דמשך אחת מהן מדעתו ואיכא למימר דאפי׳ רישא רבי היא וליכא למידק מינה טעמא משום דהקריב דלאו הקריב ממש הוא אלא הקריב לשחיטה. אלא לר׳ אבא אמר רב דאמר הכל מודים שאם נתכפר כו׳ לא מיתוקמא סיפא כדדייקינן מינה דילכו לים המלח כלל כרבנן אלא (כר׳) [לר׳] דאמר המפריש לאבוד כאבוד דמי רישא כרבנן וסיפא כר׳ אין ומאי קמ״ל כו׳:
ושואלים: ומאי קמשמע לן [ומה הוא, התנא משמיע לנו] בכך — דפליגי [שחלוקים] רבי ורבנן [וחכמים] בדבר זה? והרי בהדיא קתני לה [במפורש שנינו אותה] מחלוקת שבין רבי ורבנן בסיפא [וחכמים בסוף המשנה]: המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ועדיין לא הקריבה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות — אחת מהן תקרב, ושניה תמות. אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא כשנמצאת מאחר שכיפרו בעלים, ואין מעות הולכות לים המלח אלא כשנמצאו מאחר שכיפרו בעלים!
The Gemara asks: And what is the tanna teaching us by teaching its clauses in accordance with different opinions? Presumably, he is teaching us that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree about this matter. But the tanna already teaches the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis explicitly in the latter clause: In the case of one who designates his sin offering and the animal was lost, and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found, and both of the animals stand fit for sacrifice, one of them shall be sacrificed and the other shall be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin offering is not left to die unless it was found after its owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.
הכל
(5) הָא קָמַשְׁמַע לַן דָּבָר זֶה מַחְלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּנַן.
The Gemara answers: This is what the tanna is teaching us in the latter clause, that this matter that was presented in a contradictory manner between the first and second clauses of the mishna is actually a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis.
The Gemara answers: This is what the tanna is teaching us in the latter clause, that this matter that was presented in a contradictory manner between the first and second clauses of the mishna is actually a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis.
הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן – הך סיפא דקתני לפלוגתא בהדיא הכי קאמר דקא״ל דבר זה הנך בבי דלעיל דפליגי אהדדי חדא רבי וחדא רבנן.
לשון ירושלמי הניחא לרב הונא דאמר הכל מודים שאם משך אחד מהן והקריב בין נתכפר באבוד בין נתכפר כו׳ מאי הקריב דקתני רישא והקריב אחרת תחתיה הקריב לשחוט מדעתו – והכי קאמר הקריב אחרת לשחיטה תחתיה וסתם הקריב מדעתו משמע ואחר כך שהקריב אחרת מדעתו לשחיטה נמצאת הראשונה ועדיין לא נשחטה האחרת זו תמות הנותרת ואפילו הניח את זו ונתכפר באבודה הואיל ולא נמלך ורישא וסיפא דברי הכל דהשתא ליכא למידק מרישא הא לא הקריב רועה דהא בדלא הקריב עסקינן וסיפא נמי דקתני יביא מאלו ומאלו אבל אי מייתי מחד מינייהו אזלי אינך לים המלח דברי הכל דמסתמא משמע שהקריב מדעתו בלא נמלך.
אלא לר׳ אבא כו׳ ורבנן סברי לאו כאבוד דמי – ורועה אע״ג דמשך האבודה מדעתו ודחה את זו. השתא ליכא לתרוצי רישא מאי הקריב לשחיטה מדעתו דהא משום משיכה לא מהני מידי אלא ודאי הקריב ממש ואיכא למידק הא לא הקריב רועה השניה וכגון דנתכפר בשאינה אבודה ורבנן היא דמפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וגבי מעות נמי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וסיפא דמשמע דאי מייתי מחד מינייהו ואפי׳ שאינן אבודין (חולין) דפיישין אזלי לים המלח לאו כרבנן היא רישא רבנן וסיפא רבי. ואי קשיא לרבי אבא נמי תריץ מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה נמצאת הראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה ורישא וסיפא רבי היא לאו פירכא היא דא״כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך להקריב ולא נמלך לא עשו לו תקנה.
ומשיבים: הא קמשמע לן [זה משמיע לנו] כי דבר זה ששנינו קודם לכן כסתירה במשנה מחלוקת רבי ורבנן [וחכמים] הוא.
The Gemara answers: This is what the tanna is teaching us in the latter clause, that this matter that was presented in a contradictory manner between the first and second clauses of the mishna is actually a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis.
הכל
(6) גּוּפָא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב הַכֹּל מוֹדִים אשֶׁאִם מָשַׁךְ אַחַת וְהִקְרִיבָהּ שֶׁהַשְּׁנִיָּה מֵתָה לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּבָא לִימָּלֵךְ דְּרַבִּי סָבַר לֹא עָשׂוּ תַּקָּנָה בְּקָדָשִׁים וְאָמְרִינַן לָךְ הִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה וַאֲבוּדָה מֵתָה וְרַבָּנַן סָבְרִי עָשׂוּ תַּקָּנָה בַּקֳּדָשִׁים וְאָמְרִינַן לָךְ בהִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה וְשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה תִּרְעֶה.
§ The Gemara returns to the matter itself, which was cited above: Rav Huna says that Rav says: All concede that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice but instead took one of the animals and sacrificed it, the second animal is left to die. They disagree only in a case where the owner comes to consult the court. As Rabbi Yehuda HaNasi holds: The Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, and it was of no concern to them that one of the animals would be left to die. And therefore, we say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was not lost, and the one that was lost shall be left to die. And the Rabbis hold: The Sages enacted a protective ordinance with regard to consecrated items, and we therefore say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was lost, and the one that was not lost shall be left to graze.
§ The Gemara returns to the matter itself, which was cited above: Rav Huna says that Rav says: All concede that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice but instead took one of the animals and sacrificed it, the second animal is left to die. They disagree only in a case where the owner comes to consult the court. As Rabbi Yehuda HaNasi holds: The Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, and it was of no concern to them that one of the animals would be left to die. And therefore, we say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was not lost, and the one that was lost shall be left to die. And the Rabbis hold: The Sages enacted a protective ordinance with regard to consecrated items, and we therefore say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was lost, and the one that was not lost shall be left to graze.
ל״א הניחא לרב הונא דאמר הכל מודים שאם משך אחת מהן מדעתו כדאמרן והקריב שהשניה דפיישא מתה בין אם נשתיירה אבודה בין אם נשתיירה שאינה אבודה [מתה]:
גופא אמר רב הונא אמר רב הכל מודין שאם משך אחת מהן והקריב מדעתו שהשניה מתה – דקנסינן ליה הואיל ועבר מדעתו על מה נחלקו על הבא לימלך איזו יקריב דר׳ סבר לא עשו תקנה בקדשים דלא איכפת לן בההיא דמתה אלא אמרינן ליה לך התכפר בשאינה אבודה דלא איתיליד ביה ריעותא ואבודה מתה דאיתליד ביה ריעותא ורבנן [סברי עשו תקנה בקדשים כי היכי דלא תמות ואמרינן ליה לך התכפר באבוד כו׳]:
והכי נחלקו במתניתין בבא לימלך כר׳ דאמר דתמות סבירא ליה דאע״ג דבשעת הפרשה אבודה ולא בשעת כפרה אפי׳ הכי תמות אע״ג דבא לימלך ורבנן סברי אם בא לימלך לעולם אין מתה השניה ולא משכחת לה דמתה אלא ההיא דנמצאת לאחר כפרה (דהא) [דההיא] נתכפר בשאינה אבודה ונשתייר האבודה הלכך מתה (אלא) [אבל] הבא לימלך לעולם לא מתה השניה משום דאמרינן ליה לך התכפר באבודה משום דעשו תקנה בקדשים:
דלא עשו תקנה בקדשים – דלא איכפת לן אי מייתא שניה ואמרינן ליה זיל איכפר בשאינה אבודה כו׳.
ורבנן סברי כו׳ – והכי משמע מתניתין אחת מהן תקרב כדי שתמות השניה שתקרב שאינה אבודה ואבודה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה כי האי גוונא דבא לימלך דאמרינן ליה התכפר באבודה אלא ההיא דנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים ההיא ודאי מתה דליכא תקנתא בהמלכה והוא הדין נמי אם נמצאת קודם ולא נמלך.
דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים – תימה למ״ו הרמ״ר וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא״ל התכפר בטובה וכחושה תמות.
א ומעתה דנים בהלכה זו גופא [גופה, כשלעצמה], אמר רב הונא, אמר רב בהסבר מחלוקת רבי וחכמים: הכל מודים שאם עמד הבעלים על דעת עצמו ומשך אחת מהן, ואפילו את זו שאבדה ונמצאה, והקריבה — שהשניה מתה. לא נחלקו חכמים ורבי אלא באדם הבא לימלך (ליטול עצה) מחכמים מה עליו לעשות. שרבי סבר [סבור]: לא עשו תקנה בקדשים, שאין חכמים חוששים שמא מתוך דבריהם יבואו הקדשים למיתה. ולכן אמרינן [אומרים אנו] לו: לך התכפר בזו שאינה אבודה, שלא נדחתה מהקרבה, ואף שבכך האבודה מתה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים]: עשו תקנה בקדשים, שראוי לחכמים לדאוג שלא יבואו קדשים לכלל מיתה. ומשום כך אמרינן [אומרים אנו] לו: לך התכפר דווקא בזו האבודה, ועל ידי כך זו שאינה אבודה לא תמות, אלא תרעה.
§ The Gemara returns to the matter itself, which was cited above: Rav Huna says that Rav says: All concede that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice but instead took one of the animals and sacrificed it, the second animal is left to die. They disagree only in a case where the owner comes to consult the court. As Rabbi Yehuda HaNasi holds: The Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, and it was of no concern to them that one of the animals would be left to die. And therefore, we say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was not lost, and the one that was lost shall be left to die. And the Rabbis hold: The Sages enacted a protective ordinance with regard to consecrated items, and we therefore say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was lost, and the one that was not lost shall be left to graze.
הכל
(7) מוֹתֵיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא וְלֹא עָשׂוּ תַּקָּנָה בַּקֳּדָשִׁים וְהָתַנְיָא {ויקרא ו׳:ט׳} יֹאכְלוּ מָה ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר גמְלַמֵּד שֶׁאִם הָיְתָה אֲכִילָה מוּעֶטֶת אוֹכְלִין עִמָּהּ חוּלִּין וּתְרוּמָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת עַל הַשָּׂבָע.
Rav Mesharshiyya raises an objection: And is there such an opinion that the Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, to prevent them from being left to die? But isn’t it taught in a baraita with regard to a verse that deals with the remainder of a meal offering: “And that which is left thereof shall Aaron and his sons eat; it shall be eaten without leaven in a holy place; in the court of the Tent of Meeting they shall eat it” (Leviticus 6:9). Why must the verse state at the end the apparently redundant expression: “They shall eat”? The verse teaches that if the remainder constitutes a small amount for consumption, the priests eat non-sacred food and teruma with it, so that the remainder will be eaten while satiated.
Rav Mesharshiyya raises an objection: And is there such an opinion that the Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, to prevent them from being left to die? But isn’t it taught in a baraita with regard to a verse that deals with the remainder of a meal offering: “And that which is left thereof shall Aaron and his sons eat; it shall be eaten without leaven in a holy place; in the court of the Tent of Meeting they shall eat it” (Leviticus 6:9). Why must the verse state at the end the apparently redundant expression: “They shall eat”? The verse teaches that if the remainder constitutes a small amount for consumption, the priests eat non-sacred food and teruma with it, so that the remainder will be eaten while satiated.
יאכלו מה ת״ל דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה מה ת״ל דכתיב והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד ולא היה צ״ל יאכלו ולא יאכלוה. אלא יאכלו מה ת״ל שאם היתה מועטת שאם לא היה לו [לכהן] ליכל אלא מעט מן מנחות אוכלין עמה חולין או תרומה כדי שתהא נאכלת מן השבע כדי שיהא באכילתה שביעה וה׳ דיאכלוה מה ת״ל שאם היתה לו מן המנחות הרבה אין אוכלין [עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא המנחה נאכלת מן הגסה לאחר שביעה להכי כתיב יאכלוה היא היא לחודיה] והא הכא אע״ג דכשהיא מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כשהיא מועטת עשו תקנה דיאכלו עמה חולין ותרומה אלמא דעשו תקנה בקדשים מאי לאו הא ברייתא אפי׳ ר׳ היא דסתמא היא וקשיא לרב הונא דאמר דר׳ סבר לא עשו תקנה בקדשים לא הא ברייתא רבנן היא:
יאכלו – גבי שירי מנחה כתיב (ויקרא ו) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וסיפיה דקרא בחצר אהל מועד יאכלוה וקא דריש יאכלוה קרא יתירא הוא וקאמר יאכלו בלא ה״א יאכלו עמה חולין ותרומה כו׳. ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ ואח״כ יכנסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השבע אכילה הוגנת.
אוכלין עמה חולין ותרומה – ואי קשיא הא אין מכניסין חולין בעזרה הא לא קשיא יאכלוה מבחוץ ואחר כך יכנס ויאכל המנחה לרש״י ועי״ל דאין איסור להכניס חולין בעזרה אלא כשעושה שום עבודה מהן אבל בחנם אין לחוש דהא קמן דאדם נכנס עם בגדים חולין בעזרה.
מותיב [מקשה] על כך רב משרשיא: והאם יש הסבור שלא עשו תקנה בקדשים? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על האמור באכילת שיירי המנחות ״והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה״ (ויקרא ו, ט). ודורשים מלה יתירה זו שבסוף הפסוק ״יאכלוה״: ״יאכלו״ האמור במלה זו, מה תלמוד לומר (מלמדנו)? — מלמד שאם היתה בשיירי המנחה רק כדי אכילה מועטת, שאין בה כשיעור שביעה — אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שבכך תהא נאכלת על השבע (כדי שביעה).
Rav Mesharshiyya raises an objection: And is there such an opinion that the Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, to prevent them from being left to die? But isn’t it taught in a baraita with regard to a verse that deals with the remainder of a meal offering: “And that which is left thereof shall Aaron and his sons eat; it shall be eaten without leaven in a holy place; in the court of the Tent of Meeting they shall eat it” (Leviticus 6:9). Why must the verse state at the end the apparently redundant expression: “They shall eat”? The verse teaches that if the remainder constitutes a small amount for consumption, the priests eat non-sacred food and teruma with it, so that the remainder will be eaten while satiated.
הכל
(8) יֹאכְלוּהָ מָה ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁאִם הָיְתָה אֲכִילָה מְרוּבָּה אֵין אוֹכְלִין עִמָּהּ חוּלִּין וּתְרוּמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא נֶאֱכֶלֶת עַל הַגַּסָּה.
Furthermore, why must the verse state: “They shall eat it”? The verse teaches that if the remainder constitutes a large amount for consumption, e.g., there are many remainders from the meal offerings, then one does not eat non-sacred food or teruma with it, so that it will not be eaten in an excessive manner. Otherwise, one might fail to consume the entire remainder, and some of it would be rendered leftover from an offering after the time allotted for its consumption [notar].
Furthermore, why must the verse state: “They shall eat it”? The verse teaches that if the remainder constitutes a large amount for consumption, e.g., there are many remainders from the meal offerings, then one does not eat non-sacred food or teruma with it, so that it will not be eaten in an excessive manner. Otherwise, one might fail to consume the entire remainder, and some of it would be rendered leftover from an offering after the time allotted for its consumption [notar].
ואילו המלה השלימה, בתוספת ה״א שבה ״יאכלוה״, מה תלמוד לומר? — מלמד שאם היתה אכילה מרובה, וכגון שיש להם שיירי מנחות רבים — אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהא על ידי כך המנחה נאכלת על הגסה, ועלולה היא, על ידי כך, שלא תיאכל כולה, ותבוא לכלל נותר.
Furthermore, why must the verse state: “They shall eat it”? The verse teaches that if the remainder constitutes a large amount for consumption, e.g., there are many remainders from the meal offerings, then one does not eat non-sacred food or teruma with it, so that it will not be eaten in an excessive manner. Otherwise, one might fail to consume the entire remainder, and some of it would be rendered leftover from an offering after the time allotted for its consumption [notar].
הכל
(9) מַאי לַָאו אֲפִילּוּ רַבִּי לָא רַבָּנַן.
Rav Mesharshiyya concludes his objection: This baraita teaches that an ordinance was enacted in order to prevent the remainder of a meal offering from being rendered notar. The same reasoning should apply to other consecrated items, including a sin offering. What, is it not that this baraita is stated even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The Gemara responds: No, this baraita is stated specifically according to the opinion of the Rabbis.
Rav Mesharshiyya concludes his objection: This baraita teaches that an ordinance was enacted in order to prevent the remainder of a meal offering from being rendered notar. The same reasoning should apply to other consecrated items, including a sin offering. What, is it not that this baraita is stated even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The Gemara responds: No, this baraita is stated specifically according to the opinion of the Rabbis.
ונסיק איפוא מכאן: מאי לאו [האם לא] הלכה זו היא אפילו כשיטת רבי? והלא הלכה זו באה כדי לעשות תקנה לקדשים (שלא יבואו לידי נותר), משמע שרבי סבור שעושים תקנה לקדשים! ומשיבים: לא, אין זה כשיטת רבי, אלא כשיטת רבנן [חכמים].
Rav Mesharshiyya concludes his objection: This baraita teaches that an ordinance was enacted in order to prevent the remainder of a meal offering from being rendered notar. The same reasoning should apply to other consecrated items, including a sin offering. What, is it not that this baraita is stated even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The Gemara responds: No, this baraita is stated specifically according to the opinion of the Rabbis.
הכל
(10) וְרַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הַכֹּל מוֹדִים דבְּמִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה שֶׁאֲבוּדָה מֵתָה עַל מָה נֶחְלְקוּ דְּמִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה דְּרַבִּי סָבַר מַפְרִישׁ לְאִיבּוּד כְּאִיבּוּד דָּמֵי וְרַבָּנַן סָבְרִי לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי.
And Rabbi Abba says that Rav says: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to a case where one achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Therefore, the second animal is left to die. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Accordingly, the second animal is left to graze.
And Rabbi Abba says that Rav says: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to a case where one achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Therefore, the second animal is left to die. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Accordingly, the second animal is left to graze.
ור׳ אבא אמר רב הכל מודים כו׳ – על מה נחלקו על אם נתכפר באבודה דר׳ סבר כו׳ והכי פליגי בהכי במתניתין דר׳ דאמר תמות קסבר אע״ג דאבדה בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה ונשתייר שאינה אבודה. אפי׳ הכי תמות משום דמפריש לאבוד כאבוד דמי אע״ג דשאינה אבודה נשתייר מתה ורבנן סברי אם נשתייר שאינה אבודה אינה מתה דאין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר כפרה דהיינו אם נתכפר באבודה ונשתייר שאינה אבודה אין מתה דמפריש לאבוד לאו כאבוד דמי:
ואילו ר׳ אבא אמר בשם רב הסבר אחר למחלוקת חכמים ורבי: הכל מודים במתכפר בחטאת שאינה אבודה אחר שהפריש בהמה לחטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאה הראשונה — שהחטאת האבודה מתה, שהרי נדחתה. על מה נחלקו? — כשמתכפר באבודה, ובזאת נחלקו, שרבי סבר [סבור] שהמפריש חטאת לאיבוד (במקום קרבן אבוד) — אף קרבן זה שלא אבד כאיבוד (כקרבן האבוד) הוא דמי [דומה, נחשב], ולכן גם הוא מומת. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שקרבן שהופרש במקום קרבן אבוד — לאו [לא] כאיבוד הוא דמי [דומה, נחשב], ולכן הוא הולך לרעיה.
And Rabbi Abba says that Rav says: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to a case where one achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Therefore, the second animal is left to die. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Accordingly, the second animal is left to graze.
הכל
(11) תְּנַן הַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה שֶׁאֵין חַטַּאת צִיבּוּר מֵתָה הָא דְּיָחִיד מֵתָה.
The Gemara objects to the explanation of Rabbi Abba in the name of Rav: We learned in a mishna (Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats is brought to the Temple, where lots are drawn to determine which goat is sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If the scapegoat died after the lots were drawn for both goats, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. This means that there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second pair. One of these is sacrificed; and the second goat shall graze until it becomes blemished, and it shall then be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.
The Gemara objects to the explanation of Rabbi Abba in the name of Rav: We learned in a mishna (Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats is brought to the Temple, where lots are drawn to determine which goat is sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If the scapegoat died after the lots were drawn for both goats, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. This means that there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second pair. One of these is sacrificed; and the second goat shall graze until it becomes blemished, and it shall then be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.
ושואלים על הסברו זה של ר׳ אבא בשם רב: תנן [שנינו במשנה] בדינם של שעירי יום הכיפורים, שאם לאחר שהוגרלו שני השעירים, מת השעיר שהוגרל לעזאזל, מביאים שני שעירים נוספים, ומגרילים עליהם שוב, והשעיר שהוגרל לעזאזל — יישלח לעזאזל, ואחד מבין שני השעירים שהוגרלו לה׳ קרב, והשני ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. וטעם הדבר: משום שאין חטאת ציבור מתה. ומכאן נדייק: כך הוא הדין רק בשעירי יום הכיפורים משום שחטאת ציבור היא, הא [הרי] מכאן נלמד שבאופן דומה בחטאת של יחיד — הריהי מתה.
The Gemara objects to the explanation of Rabbi Abba in the name of Rav: We learned in a mishna (Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats is brought to the Temple, where lots are drawn to determine which goat is sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If the scapegoat died after the lots were drawn for both goats, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. This means that there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second pair. One of these is sacrificed; and the second goat shall graze until it becomes blemished, and it shall then be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.
הכל
(12) וְאָמַר רַב בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִידְחִין כְּשֶׁהוּא מִתְכַּפֵּר בְּשֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן מִתְכַּפֵּר וְאִידַּךְ בָּתְרָא הֲוָה לֵיהּ כְּמַפְרִישׁ לְאִיבּוּד וְטַעְמָא דְּצִיבּוּר הָא דְּיָחִיד מֵתָה
The Gemara continues its objection: And Rav says with regard to this mishna: Living animals are not rejected. In other words, the sin offering from the first pair is not disqualified on account of the death of the first scapegoat. And therefore, when he achieves atonement, he may even achieve atonement with the second goat of the first pair. And the other sin offering from the latter pair is like an animal designated instead of an offering that was lost, as the second pair was brought due to the death of the first scapegoat. And the mishna states that the reason the remaining sin offering is not left to die is that it is a communal sin offering, but if it were the sin offering of an individual, it would be left to die.
The Gemara continues its objection: And Rav says with regard to this mishna: Living animals are not rejected. In other words, the sin offering from the first pair is not disqualified on account of the death of the first scapegoat. And therefore, when he achieves atonement, he may even achieve atonement with the second goat of the first pair. And the other sin offering from the latter pair is like an animal designated instead of an offering that was lost, as the second pair was brought due to the death of the first scapegoat. And the mishna states that the reason the remaining sin offering is not left to die is that it is a communal sin offering, but if it were the sin offering of an individual, it would be left to die.
וא״ר – במס׳ יומא (דף סד.).
בעלי חיין אינן נדחין – ולא נדחה הראשון במיתת חבירו והוא יקרב ושני שבזוג שני ירעה והאי בתרא הוי ליה כמפריש לאיבוד דמפני הראשון שמת הפרישו שנים האחרים.
וטעמא דציבור הא דיחיד מתה מאי לאו לרבנן – תימה למורי הר״ר אלחנן אמאי לא פריך בהדיא ממתני׳ דקתני וחכ״א אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו והא הכא דשניהן בעין קודם כפרה וקאמר הא דיחיד מתה ואומר הרר״י דאמתניתין לא מצי למיפרך דאיכא למימר מתניתין הכי קאמר אין חטאת מתה אלא בשנמצאת אחר שכפרו אבל נמצאת קודם כפרה ירעו שניהם עד שיסתאבו וימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת אבל גבי שעירים לא שייך למימר הכי מיהו אפשר דס״ל לרבנן דמתניתין דאם נתכפר באחד מהן אפי׳ באבודה שניה תמות כי הכא גבי שעירים דלא אפשר לעשות תקנה אחרת דליכא למימר שירעו שניהן ויביא מאלו ומאלו שהרי בו ביום הוא צריך להתכפר באחת מהן ואינו יכול להמתין עבודת היום אבל לרבי אבא דאמר אליבא דרבנן דמפריש לאבוד לאו כאבוד ואם נתכפר באבודה שאינה אבודה רועה פריך שפיר דהא הכא דנתכפר בראשון ואפילו הכי דיחיד תמות אלמא מפריש לאבוד כאבוד דמי אבל לרב הונא לא פריך מידי דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכה בדין שניה למיתה אזלא ביחיד ואפילו לרבנן.
ואמר רב על כך: בעלי חיים (הקרבנות בהיותם בחיים) אינן נידחין, ומשום כך, במקרה זה של שתי ההגרלות בשעירי יום הכיפורים, כשהוא מתכפר — אף בשעיר השני שבזוג הראשון יכול שיהיה מתכפר, ואין אומרים שמאחר שבן זוגו מת הריהו נדחה. ואילו אידך בתרא [השעיר האחר, שבזוג השני] שעלה עליו הגורל לה׳ — הוה ליה [הריהו] נחשב כמפריש לאיבוד (במקום השעיר האבוד, שלא יכול היה להיות מוקרב). וכאמור, טעמא [הטעם דווקא] כך הוא הדין משום שהוא חטאת ציבור, ואין חטאת ציבור מתה. ומכאן נדייק: הא [הרי] מכאן, כי באופן דומה, ובחטאת של יחיד — הריהי מתה.
The Gemara continues its objection: And Rav says with regard to this mishna: Living animals are not rejected. In other words, the sin offering from the first pair is not disqualified on account of the death of the first scapegoat. And therefore, when he achieves atonement, he may even achieve atonement with the second goat of the first pair. And the other sin offering from the latter pair is like an animal designated instead of an offering that was lost, as the second pair was brought due to the death of the first scapegoat. And the mishna states that the reason the remaining sin offering is not left to die is that it is a communal sin offering, but if it were the sin offering of an individual, it would be left to die.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
תמורה כג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תמורה כג., מיוחס לר׳ גרשום תמורה כג., רש"י תמורה כג., תוספות תמורה כג., פירוש הרב שטיינזלץ תמורה כג., אסופת מאמרים תמורה כג.
Temurah 23a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Temurah 23a, Attributed to R. Gershom Temurah 23a, Rashi Temurah 23a, Tosafot Temurah 23a, Steinsaltz Commentary Temurah 23a, Collected Articles Temurah 23a