בלילי רביעיות כו׳. פרש״י דאינן כו׳. אבל בלילי שבתות לא הוצרך להאי טעמא דאיכא טעמא דאיסור מלאכה של הולכי דרך ורש״י בחומש נמי פי׳ בעתם בלילי שבתות ולא הזכיר בלילי רביעיות מלתא דפסיקא נקט בלילי שבתות משום איסור מלאכה מיהו יש לדקדק בזה היאך קאמר דכתיב בעתם בלילי רביעית ובלילי שבתות למעוטי שאר לילות והא אמרינן בע״פ מעיקרא הוו שכיחי כל יומא זימנא חדא פגעה בר״ח בן דוסא א״ל גוזרני עליך שלא תעבור ביישוב לעולם ונ״ל דודאי הכתוב בעתם לא משמע אלא בעת שאין בני אדם הולכין בדרכים וקודם דאתי ר״ח בן דוסא משמע קרא בעתם בכל לילות מפני אגרת בת מחלת ולמעט הימים וכפרש״י בפ׳ עקב בעתו בלילות שלא יטריחו אתכם והוא גרס בלילות וברייתא דהכא דקתני בלילי רביעיות ושבתות למעט שאר לילות מתנייה לבתר דאתי ר״ח בן דוסא שגזר עליה בשאר לילות והך דשמעון בן שטח דמייתי שירדי להם גשמים לילי רביעיות ושבתות לאו דוקא נקט הכי דהא מקמי ר״ח בן דוסא הוה הך דשמעון בן שטח אלא משום דברישא דברייתא נקט הכי נקט נמי בסיפא הכי והשתא נמי ניחא מה שפרש״י בחומש בלילי שבתות ולא נקט נמי לילי רביעיות משום דמסיק פ׳ ע״פ דאביי גזר עליה בכל לילות וא״כ לא אתי למעט כל הלילות ובעתם לא משמע אלא לילי שבתות משום איסור מלאכה ואע״ג דימי שבת נמי הם באיסור הולכי דרך מ״מ הולכין לבתי כנסיות ומדרשות בתוך התחום כמ״ש הרא״ם ועי״ל דגשמים בשבת ביום לאו בעתם מקרי כדאמרינן פ״ק שמש בשבת צדקה לעניים וכו׳ ע״ש בחידושינו ודו״ק:

להודיע כמה החטא גורם שנא׳ עונותיכם וגו׳ וחטאתכם וגו׳ מנעו בהאי ענינא משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה אלהים הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו וגו׳:

כדרך שעשה חבקוק כו׳. דכל המתפלל עומד על מקום אחד אבל מדכתיב ביה בל׳ כפול אעמדה ואתיצבה וגו׳ דמשמע ליה דעג עוגה במקום שהתפלל שלא יהא זז משם עד שיהא נענה ועוגה שורה עגולה כו׳ כפרש״י וע״ש זה נקרא חוני המעגל ר״ל שהיה מעגל עצמו בשורה עגולה:

כבן בית כו׳. ע״פ מ״ש פרק אין עומדין שא״ל אשתו של ר״י ב״ז וכי חנינא גדול ממך שאתה מבקש ממנו שהוא יתפלל על בנך וא״ל לא אלא שהוא דומה כעבד שהוא רגיל בבית המלך ואני כשר לפני המלך כדמפורש שם והכי נמי הכא ה״ק לא מפני גדולתי שמו פניהם עלי אלא שאני כבן בית רגיל לפניך:

אלא להתיר שבועתך כו׳. אע״ג שאמר בשבועתו עד שתרחם על בניך כו׳ אפשר שהתלמידים לא שמעו ממנו אלא לשון השבועה שאיני זז מכאן ולא שמעו סוף דבריו שאמר עד שתרחם כו׳ וחשבו שלא התפלל אלא שירד הגשם וזה נתקיים:

גשמי רצון ברכה נדבה כו׳. כלומר רצון מלפניך כמ״ש יהי רצון מלפניך כו׳ וגם שיהיה רצון ישראל שלא ירדו בזעף וברכה היינו ברכה מלפניך וברכה מלפנינו והיינו שאמרו בברכת הגשמים ונדבה מלפניך שלא מדרך החיוב ונדבה מלפנינו כמו שאמר בנדבה אזבחה לך אודה שמך ה׳ כי טוב וגו׳ לכן הביא פר הודאה:

על רוב טובה כו׳ הביאו לי פר כו׳. נראה לפרש דטעם הדבר שאין מתפללין על רוב טובה אע״ג דטובה זו רוב גשמים רעה היא כמ״ש לעיל שמטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות מ״מ הוי ככפוי טובה כיון שמתחלה היה מתפלל ומבקש על. הגשמים שהם טובה לעולם אבל אמר הביאו פר הודאה להתודות עליו כפרש״י דהיינו להתודות שלא יפה עשה שבקש ביטול על רוב טובה אבל ישראל שהוצאת ממצרים כו׳ תלה הדבר בהוצאתם ממצרים דכעסת עליהם לא היו יכולין לעמוד כגון בנסיונות דמים ומי מרה לא היו יכולין לעמוד השפעת עליהם רוב טובה כגון במן ובשליו לא היו יכולין לעמוד כמ״ש בו הבשר עודנו בין שניהם וגו׳ ואף ה׳ חרה וגו׳:

לא נמצא שם שמים מתחלל ע״י כו׳. עיין פרש״י אבל מלשון מתחלל ע״י נראה לפרש טפי דאתה בא לידי שבועת שוא כיון שמפתח בידו של אליהו לעצור הגשמים:

שאתה מתחטא לפני המקום כו׳. פי׳ רש״י מלשון חט אבל בערוך פי׳ בע״א ע״ש:

ועליך אמר הכתוב ישמח אביך ואמך וגו׳. אביך הוא אביך שבשמים ואמך זו כנ״י ותגל יולדתך הם אביו ואמו ממש מולידיו:

דור שהיה אפל הארת כי השפילו כו׳. נקטו בזה ד׳ דברים ע״פ הפסוקים שהם ענין א׳ לכאורה וי״ל שספרו כל מעשיו בזה כסדר שזכר לעיל ואמר בתחלה שלא ראו גשמים כלל היה דור אפל והארת אותם בתפלתך שראו התחלת הגשמים ועדיין היה דור שפל כמ״ש שלא בא מעט הגשם אלא להתיר שבועתך עד שהגבהתו בתפלתך לבא גשמים ברוב טובה ועדיין היה שח בעיניו כמ״ש כמדומה שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם עד שהושעתו בתפלתך שירדו כתקנן ועדיין לא פסקו עד שעלו להר הבית מפני הגשמים מפני שלא היה הדור נקי עד שמלטתו בתפלתך שפסקו הגשמים וסיים ונמלט בבור כפיך במעשה ידיך הברורין רמז על פר הודאה שהביא וסמך ידיו עליו כפרש״י:

שיר המעלות כו׳. פרש״י מלשון עילוי עכ״ל אבל בפ׳ החליל ובמסכת מכות מפורש ע״ש ט״ו מעלות שהיה במקדש בעזרה ע״ש:

היינו כחולמים אמר מי איכא דניים ע׳ שנין כו׳ דאין חלום בלא שינה. ופרש״י ע׳ שנין בשינה א׳ עכ״ל ואע״ג דחולמים בלשון רבים מ״מ חולמים משמע בלי הפסק וא״כ ע״כ שינה אחר הוא והענין שמדמה שני הגלות כאילו אינן רק כחלום הזה וכה״ג מדמי שנות אדם שהן ע׳ שנים כחולמים כמ״ש באיוב כחלום יעוף וגו׳ ועד״ז יש לפרש דמתוך קושיא זו ומי איכא דניים ע׳ שנין כו׳ הוה מפרש לקרא דהיינו כחולמים כלומר שהיינו בגלות בבל כחולמים כשנות אדם ע׳ שנים שאינן רק כחלום יעוף וע״ז הוה מצטער שיהיה נחשב עולמו של אדם רק כחלום שאין בו ממש. ואמר הוה אזיל באורחא חזייה לההוא גברא דנטע חרובא כו׳. דהיינו שהראו לו כמו שהחרוב הזה כל ע׳ שנין לא נחשב לכלום אבל נוטעין אותו לעשות פירות לאחר ע׳ שנין כן האדם נברא בערב שבת שיהיה טורח במעשיו עד ע׳ שנין ואכילת פירות ושכרו הוא לאחר ע׳ שנין בעוה״ב. וז״ש האי עלמא בחרובא אשכחתיה כו׳ שעה״ז דמיון החרוב וגם אם השתדל לפעמים לא יזכה לאכול ממנו להיות חי אחר ע׳ שנין מ״מ בנו זוכה לאכול ממנו כן הוא במעשה הצדיק בעוה״ז גם אם הוא עולם עובר לו מ״מ בנו אוכל פירותיו כמותו כמ״ש ועושה חסד לאלף דור. ואמר אתא ליה שינתא כו׳ ניים ע׳ שנין כו׳ שהראו לו עוד בזה דודאי דפשטיה דקרא היינו כחולמים הוא דבר שאפשר וכמ״ש ש״מ דניימי ע׳ שנין וראה ג״כ שבר בריה אכל פירות החרוב לאמת לו ענין דלעיל שעיקר הפירות לאדם במעשיו בעוה״ז לאכול מהם אחר ע׳ שנין:

ולא עבדו ליה יקרא כדבעי כו׳. גם שראו בו שהוא בעל תורה ונהירין ליה שמעתתיה כבשני דחוני המעגל מ״מ לא ראו בו שהיה בעל מעשים כחוני ולכך לא עבדי ליה יקרא כדבעי ואמר דבעי רחמו ומת כו׳ שלא הגיע עדיין זמנו למות דאותן ע׳ שנין שהיה ישן לא נחשב לו לכלום ובירושלמי מייתי עובדא דחוני המעגל שהיה בחורבן בית ראשון והיה ישן מחורבן בית ראשון ע׳ שנין עד שנבנה בית שני אבל זה המעשה דמתני׳ היה אח״כ זמן רב בזמן שמעון בן שטח וכתב בעל יפה מראה דשני חוני המעגל הוו וזה דמתני׳ הוא בר בריה הוה ע״ש ובספר יוחסין כתוב בשם יוסף בן גוריון שנהרג חוני המעגל מחוץ לירושלים במלחמות בני חשמונאי וזה מסכים עם תלמודנו לפי שנאבד מן העולם ע׳ שנה בשינה אמרו עליו שנהרג במלחמת האחים ולכך כשבא אפי׳ בר בריה לא האמין לו: