(1) 
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit one from doing so due to the concern lest the wineskin burst and the contents spill before he has an opportunity to actually separate the teruma and tithes. In that case, when he drank the wine, retroactively, he is found to have drunk untithed produce. Rabbi Meir is not concerned about potential change in the status quo, and Rabbi Yehuda, who is concerned lest the wineskin burst, would all the more so be concerned about potential death.
אוסרין – ואמרינן גזרה שמא יבקע הנוד ולא יבא לידי ברירה ונמצא שותה טבלים אלמא ר׳ יהודה חייש לבקיעת הנוד וכל שכן למיתת אדם ור׳ מאיר לא חייש.
רבי יהודה ורבי יוסי ור״ש אוסרין – הא דבעי למימר בשמעתין ובעירובין (דף לו:) ובגיטין (דף כה.) ובמרובה (ב״ק דף סט.) טעמא דר׳ יהודה משום דלית ליה ברירה אע״ג דקתני בהדיא משום בקיעת הנוד דכוותי׳ אשכחן טובא שאין הגמרא חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה פרק התערובות (זבחים דף עז:) גבי אברי תמימה שנתערבו באברי בעל מום ובפרק שלישי דשבועות (שבועות כא:) גבי שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר״ע ובפרק שני דמכות (מכות יז.) גבי כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר׳ שמעון אומר כל שהוא וא״ת אי רבי יהודה לית ליה ברירה אלמא סבירא ליה כר׳ יוחנן דבריש כל הגט (גיטין דף כה.) ובפרק מעשר בהמה (בכורות דף נז.) דאמרינן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אם כן היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דבפרק החובל (ב״ק דף צ.) אית ליה לר׳ יהודה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי גבי דין יום או יומים וכן נמי לר׳ יוסי דמספקא ליה התם אי כקנין הגוף דמי או לאו והכא לית ליה ברירה וכי האי גוונא דייק בסוף השולח בגיטין (דף מח.) וי״ל דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא אלא גבי מילי דעבד לחוד דהתם כתיבי קראי דכספו ותחת ידו ומהאי טעמא לא מייתי לה בהשולח כי מייתי ההיא דשדה אחוזה ועוד יש לומר דדוקא ר׳ יוחנן הוא דאית ליה הך סברא דמשום דלקוחות הן מחזירין זה לזה אבל אינך אמוראי הוו אמרי דאע״ג דאין ברירה אין מחזירין כדקאמרי׳ בריש כל הגט (שם דף כה.) ובפרק מעשר בהמה (בכורות דף נז.) דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדרי׳ ביובל ירושה ומתנה לא ור׳ יוחנן לא קשיא מרבי יהודה דהוה מפרש טעמא משום בקיעת הנוד מיהו לא יתכן טעם זה לר׳ יוסי דע״כ לית ליה כמו שאפרש וא״ת דהכא לית ליה לר׳ יוסי ברירה ובפרק מי שאחזו (גיטין דף עג:) אית ליה ברירה דתנן ר׳ יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גיטא ולמאן דמחלק בריש כל הגט (שש דף כה.) בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ניחא ורבא דלא מפליג התם מפרש טעמא [משום בקיעת הנוד ורבה מפרש טעמא] פרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ומיהו אכתי קשה דבפרק בכל מערבין (עירובין לז:) משמע דלית ליה ברירה לר׳ יוסי גבי מעשר שיש לי בבית מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ר׳ יוסי אומר לא חילל ויש לחלק משום דבההיא דמי שאחזו הדבר עומד להתברר בודאי שהרי או יחיה או ימות ויש ליה ברירה טפי מההיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס שמא לא יתברר הדבר לעולם דכי האי גוונא נוכל לתרץ דשמואל אדשמואל.
כבר ידעת בכהן גדול ביום הכיפורים שמתקינין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכבר ביארנוה בראשון של יומא:
אוסרין – ואמרינן טעמייהו, דחיישינן שמא יבקע הנוד. אלמא ר׳ יהודה חייש לבקיעת הנוד והוא הדין למיתת אדם, ורבי מאיר לא חייש.
תוס׳ בד״ה דברי ר״מ כו׳ דכל המתלקט מברר דבריו בפירוש כצ״ל ונמחק ועומד להתברר ע״י תנאי. ונ״ב טעות הוא כי אינו עומד להתברר בודאי דלמא לא יבא לידי חילול לעולם ודו״ק וכן בכל התוס׳ [דבמרובה] אינו וק״ל:
בא״ד אף אחרון אינו פוסל. נ״ב דין האחרון שנוי במשנה:
בא״ד דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו׳. נ״ב ומדינא לבתר דחליץ הראשון מצי אידך ליבומי דהשתא מקיימא מצות יבומי בתרתי אלא גזירה דלמא אתי ליבומי ברישא רש״י:
בא״ד וסוגיא דשמעתין דפ״ב דיבמות כאביי כו׳. נ״ב פי׳ דמשני התם אדמייבם חדא מיית אידך כו׳ דמשמע מינה דחיישינן לשמא ימות לזמן מרובה ואע״פ דרבה הוא דמשני התם מ״מ משמע דאביי קבלה מיניה מדהקשה לו אביי ורבה השיב לו כך ושתק משמע דקבלה וק״ל:
בד״ה ר׳ יהודה ור׳ יוסי כו׳ בין תולה בדעת עצמו כו׳ נ״ב פי׳ דבתולה בדעת עצמו לא אמרי׳ ברירה ובתולה בדעת אחרים אמרי׳ ברירה:
בא״ד משום דכל המתלקט מפרש דבריו וסומך להתברר ע״י תנאו כו׳ עכ״ל וכצ״ל מפירוש הר״ש במסכת דמאי פ״ז והשתא אין זה סותר דבריהם דלקמן כמו שהבין מהרש״ל שזה שהביאו למחקו:
בד״ה רבי יהודה ור״י ור״ש אוסרין כו׳ ורבא דלא מפליג התם מפרש טעמא משום בקיעת הנוד ורבה מפרש טעמא בפרק בכל מערבין משום דבעינן ראשית כו׳ עכ״ל כצ״ל מפירוש הר״ש והכי איתא בהדיא ר״פ בכל מערבין דרבא דלא מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מוקי ליה משום בקיעת הנוד וק״ל:
ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמעון אוסרין, משום שהם חוששים שמא יבקע נוד היין וישפך הכל לפני שיספיק להפריש בפועל ונמצא שותה טבל. הרי שר׳ מאיר הוא שאינו חושש לתקלה. שתארע לאחר מכן, ור׳ יהודה הוא החושש אף לבקיעת הנוד, וכל שכן למיתה!
Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit one from doing so due to the concern lest the wineskin burst and the contents spill before he has an opportunity to actually separate the teruma and tithes. In that case, when he drank the wine, retroactively, he is found to have drunk untithed produce. Rabbi Meir is not concerned about potential change in the status quo, and Rabbi Yehuda, who is concerned lest the wineskin burst, would all the more so be concerned about potential death.
הכל
(2) אֵיפוֹךְ ר״מ רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיתָה ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה לָא חָיֵישׁ לְמִיתָה דְּתַנְיָא עֲשָׂאָהּ לַבְּהֵמָה דּוֹפֶן לַסּוּכָּה ר״מ רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.
The Gemara suggests: Reverse the attribution of the statements according to Abaye. Rabbi Meir is concerned about potential death, and Rabbi Yehuda is not concerned about potential death, as it is taught in a baraita: If one utilized his animal as a wall for the sukka, Rabbi Meir deems it unfit and Rabbi Yehuda deems it fit.
ושנינן איפוך – ואימא הכי הא מתני׳ דקתני אוכלת בתרומה ר׳ יהודה היא דלא חייש למיתה. והאי דקתני אסור לאכול ר׳ מאיר דחייש למיתה. דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה ר׳ מאיר פוסל ור׳ יהודה מכשיר – ואסיקנא ר׳ מאיר למיתה חייש לבקיעת הנוד לא חייש. ואסיקנא לר׳ יהודה לעולם לא חייש למיתה ואמאי אסר ביין משום דלית ליה ברירה – פי׳ מי יברר לנו כי ודאי היין הנשאר הוא התרומה והמעשר, שמא אותו ששתה הוא היה התרומה ומעשר. וכבר פרשנוהו בשחיטת חולין ובכמה מקומות לפיכך לא הארכנו בה עכשיו.
איפוך – לא שנינהו אביי כדקאמרת אלא איפכא שנינהו אביי הא דלא חייש ר׳ יהודה והא דחייש ר״מ ולאו מהלוקח יין שנינהו אביי אלא מהך דסוכה דר׳ יהודה לא חייש ור׳ מאיר חייש.
איפוך הא ר׳ מאיר דחייש למיתה הא ר׳ יהודה דלא חייש למיתה כול׳ – עיין מה שכתבתי בפרק כל גט במהדורה תינינא.
ומשני: איפוך – אוקמתיה דאביי דכהן ואוקמה דההיא דלעיל.
דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה ר׳ מאיר פוסל ור׳ יהודה מכשיר – אלמא שמעת מינה דר׳ מאיר חייש למיתה כדקאמר אביי לעיל ור׳ יהודה לא חייש למיתה.
ור׳ יהודה לא חייש למיתה והתנן ר׳ יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו – גבי כהן גדול ביום הכפורים שצריך שתהא לו אשה שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו.
איפוך – שינויא דאביי דלעיל. ולא מהלוקח יין שנינהו אביי, אלא מהא דסוכה דרבי מאיר חייש ורבי יהודה לא חייש.
ומשיבים: איפוך [הפוך] את הגירסות ואמור שכך הסביר אביי: ר׳ מאיר חייש [חושש] למיתה, ור׳ יהודה לא חייש [חושש] למיתה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עשאה לבהמה דופן לסוכה, ר׳ מאיר פוסל מן הטעם שאמרנו, שהוא חושש למיתה, ור׳ יהודה מכשיר.
The Gemara suggests: Reverse the attribution of the statements according to Abaye. Rabbi Meir is concerned about potential death, and Rabbi Yehuda is not concerned about potential death, as it is taught in a baraita: If one utilized his animal as a wall for the sukka, Rabbi Meir deems it unfit and Rabbi Yehuda deems it fit.
הכל
(3) קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר אָמַר לָךְ ר׳ רַבִּי מֵאִיר מִיתָה שְׁכִיחָא בְּקִיעַת הַנּוֹד לָא שְׁכִיחָא אֶפְשָׁר דְּמָסַר לֵיהּ לְשׁוֹמֵר.
The Gemara asks: This is difficult, as there is a contradiction between the statement of Rabbi Meir with regard to sukka, where he is concerned about potential death, and the other statement of Rabbi Meir with regard to separation of teruma and tithes, where he is not concerned lest the wineskin burst. The Gemara answers: Rabbi Meir could have said to you: Death is common, as every living being will eventually die; however, the bursting of the wineskin is not common because it is possible that he gave the wineskin to a guard for protection so that it does not burst until he has the opportunity to separate the required teruma and tithes.
ואלא קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה קשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר – מהא דהלוקח יין דר׳ מאיר לא חייש ור׳ חייש.
אמר לך ר׳ מאיר מיתה שכיחא בקיעת הנוד לא שכיחא אפשר דמסר ליה לשומר – ור׳ יהודה נמי טעמיה גבי הלוקח לאו משום דחייש למיתה אלא דאין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר וכו׳.
ושואלים: אם כן קשיא [קשה] לדברי ר׳ מאיר בענין סוכה שחושש למיתה, על דברי ר׳ מאיר לענין הפרשת מעשרות, שרואים שאינו חושש לתקלה מאוחרת בבקיעת הנוד! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר׳ מאיר ולתרץ: מיתה שכיחא [מצויה], שהרי כל חי סופו למות, ואילו בקיעת הנוד לא שכיחא [אינה מצויה], כי אפשר דמסר ליה [שימסור אותו, את הנוד] לשומר שישמרנו שלא יבקע עד שיפריש ממנו.
The Gemara asks: This is difficult, as there is a contradiction between the statement of Rabbi Meir with regard to sukka, where he is concerned about potential death, and the other statement of Rabbi Meir with regard to separation of teruma and tithes, where he is not concerned lest the wineskin burst. The Gemara answers: Rabbi Meir could have said to you: Death is common, as every living being will eventually die; however, the bursting of the wineskin is not common because it is possible that he gave the wineskin to a guard for protection so that it does not burst until he has the opportunity to separate the required teruma and tithes.
הכל
(4) קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה.
The Gemara asks: This is difficult, as there is a contradiction between the statement of Rabbi Yehuda with regard to sukka, where he is not concerned about potential death, and the other statement of Rabbi Yehuda with regard to separation of teruma and tithes, where he is concerned lest the wineskin burst.
ומקשים: הלא קשיא מדברי ר׳ יהודה בענין סוכה שאינו חושש למיתה על דברי ר׳ יהודה לענין מעשרות, שחושש לבקיעת הנוד!
The Gemara asks: This is difficult, as there is a contradiction between the statement of Rabbi Yehuda with regard to sukka, where he is not concerned about potential death, and the other statement of Rabbi Yehuda with regard to separation of teruma and tithes, where he is concerned lest the wineskin burst.
הכל
(5) טַעְמָא דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה לָאו מִשּׁוּם דְּחָיֵישׁ לִבְקִיעַת נוֹד אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה.
The Gemara answers: The rationale for the opinion of Rabbi Yehuda with regard to tithes is not due to the fact that he is concerned about the potential bursting of the wineskin; rather, he rules that one may not drink the wine because he is not of the opinion that there is a principle of retroactive clarification. The procedure prescribed by Rabbi Meir is based on a fundamental assumption that when the separation is actually performed, the produce that he separates for teruma and tithes at that point is determined retroactively to have been teruma and tithes from the outset. Rabbi Yehuda does not accept this principle. Therefore, one’s subsequent actions do not retroactively determine the original status of the produce.
ומתרצים: טעמא [הטעם] של ר׳ יהודה במעשרות לאו [האם לא] משום דחייש [שהוא חושש] לבקיעת הנוד, אלא משום דלית ליה [שאינו מקבל את העקרון] של ״ברירה״, שהרי דרך ההפרשה שהציע ר׳ מאיר מבוססת על הנחה עקרונית, שלאחר שהפריש מתברר שאותו חלק אותו הפריש היה תרומות ומעשרות ראויים מעיקרם. ואילו ר׳ יהודה אינו מקבל עיקרון זה, ולדעתו אין אומרים שלאחר מעשה יתברר מה מהותם של הדברים לפני כן.
The Gemara answers: The rationale for the opinion of Rabbi Yehuda with regard to tithes is not due to the fact that he is concerned about the potential bursting of the wineskin; rather, he rules that one may not drink the wine because he is not of the opinion that there is a principle of retroactive clarification. The procedure prescribed by Rabbi Meir is based on a fundamental assumption that when the separation is actually performed, the produce that he separates for teruma and tithes at that point is determined retroactively to have been teruma and tithes from the outset. Rabbi Yehuda does not accept this principle. Therefore, one’s subsequent actions do not retroactively determine the original status of the produce.
הכל
(6) וְלָא חָיֵישׁ ר׳ רַבִּי יְהוּדָה לִבְקִיעַת נוֹד וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אָמְרוּ לוֹ לר׳ לְרַבִּי מֵאִיר אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא זֶה שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ וַאֲמַר לְהוּ לִכְשֶׁיִּבָּקַע מִכְּלָל דְּחָיֵישׁ רַבִּי יְהוּדָה לִבְקִיעַת הַנּוֹד.
The Gemara asks: And is Rabbi Yehuda not concerned about the potential bursting of the wineskin? But isn’t there proof from the fact that it teaches in the latter clause of the baraita that the Sages said to Rabbi Meir with regard to tithes: Do you not concede that perhaps the wineskin will burst, and it will be determined retroactively that he is drinking untithed produce? And Rabbi Meir said to the Sages: That possibility is not a concern. When it actually bursts, I will be concerned. This indicates by inference that Rabbi Yehuda, who disagrees with Rabbi Meir, is concerned about the potential bursting of the wineskin.
וזה שאמר לכשיבקע – הנוד אם ישאב וישתה הוא שותה טבלין שכבר נקרע הנוד, אבל כל זמן שהנוד קיים אינן טבלין, דאמרינן הנה התרומה והמעשר בנוד.
הא דתנן ביום הכיפורים רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, מעלה עשו בכפרה.
פי׳ הבהמה מחיצה בידי שמים היא ועמידתה ברוח היא.
ושואלים: וכי זהו הטעם? ולא חייש [חושש] ר׳ יהודה לבקיעת נוד? והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה] של אותה ברייתא בענין מעשרות: אמרו לו חכמים לר׳ מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע? ואמר להו [להם] ר׳ מאיר לחכמים: איני חושש, ולכשיבקע הנוד תהיה זו בעיה. מכלל הדברים אתה למד דחייש [שחושש] ר׳ יהודה החולק על ר׳ מאיר לבקיעת הנוד!
The Gemara asks: And is Rabbi Yehuda not concerned about the potential bursting of the wineskin? But isn’t there proof from the fact that it teaches in the latter clause of the baraita that the Sages said to Rabbi Meir with regard to tithes: Do you not concede that perhaps the wineskin will burst, and it will be determined retroactively that he is drinking untithed produce? And Rabbi Meir said to the Sages: That possibility is not a concern. When it actually bursts, I will be concerned. This indicates by inference that Rabbi Yehuda, who disagrees with Rabbi Meir, is concerned about the potential bursting of the wineskin.
הכל
(7) הָתָם ר׳ רַבִּי יְהוּדָה הוּא דְּקָאָמַר לְרַבִּי מֵאִיר לְדִידִי לֵית לִי בְּרֵירָה אֶלָּא לְדִידָךְ דְּיֵשׁ בְּרֵירָה אִי אַתָּה מוֹדֶה דְּשֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד אֲמַר לֵיהּ לִכְשֶׁיִּבָּקַע.
The Gemara answers that there, it is Rabbi Yehuda who is saying to Rabbi Meir: For me, I am not of the opinion that there is a principle of retroactive clarification, and therefore one cannot separate teruma and tithes after drinking the wine. However, according to your opinion that there is a principle of retroactive clarification, do you not concede that one may not drink wine before separating teruma and tithes due to the concern lest the wineskin burst? Rabbi Meir said to him: When it actually bursts, I will be concerned.
אודי לי מיהת שמא יבקע הנוד – דהא את חיישת למיתה. ואהדר ליה (שמא יבקע) [לכשיבקע], דלא חייש לבקיעת הנוד, דאפשר דמסר לה לשומר, בדלעיל.
ומתרצים: התם [שם] ר׳ יהודה הוא דקאמר [שאמר] לר׳ מאיר כך: לדידי [לשיטתי] כלשעצמי לית לי [אין לי, איני מקבל] את עקרון הברירה, ולכן אי אפשר להפריש תרומות ומעשרות לאחר שתיית היין. אלא אף לדידך [לשיטתך] שיש ברירה אי אתה מודה שיש לחשוש שמא יבקע הנוד? אמר ליה [לו] ר׳ מאיר: לכשיבקע. כלומר: איני חושש לכך.
The Gemara answers that there, it is Rabbi Yehuda who is saying to Rabbi Meir: For me, I am not of the opinion that there is a principle of retroactive clarification, and therefore one cannot separate teruma and tithes after drinking the wine. However, according to your opinion that there is a principle of retroactive clarification, do you not concede that one may not drink wine before separating teruma and tithes due to the concern lest the wineskin burst? Rabbi Meir said to him: When it actually bursts, I will be concerned.
הכל
(8) וְלָא חָיֵישׁ רַבִּי יְהוּדָה לְמִיתָה וְהָא תְּנַן ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מַעֲלָה עָשׂוּ בְּכַפָּרָה.
The Gemara asks further: And is Rabbi Yehuda not concerned about potential death? Didn’t we learn in a mishna in tractate Yoma (2a) that the Sages said with regard to the High Priest prior to Yom Kippur: And they would designate another priest in his stead, and since the High Priest performing the Yom Kippur service must be married, Rabbi Yehuda says: They would even designate another wife for him lest his wife die. Apparently, he is concerned about potential death. The Gemara answers: But wasn’t it stated with regard to that mishna that this designation is unique to Yom Kippur, as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: They established a higher standard with regard to atonement? Therefore, matters that are not a source of concern in other areas of halakha are significant with regard to Yom Kippur.
מתקינין לו – מזמנין לכהן גדול לערב יוה״כ.
שמא תמות אשתו – וכתיב (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו היא אשתו.
בכפרה – בכפרת יום הכפורים עשה בו מעלה זו שחשש בה במידי דלא חייש בעלמא.
שמא תמות אשתו – וכתוב וכפר בעדו ובעד ביתו, וביתו זו אשתו.
מעלה עשו בכפרת – יום הכפורים, שחשו בה למיתה אע״ג דלא חיישינן בעלמא.
ומוסיפים לשאול: ולא חייש [חושש] ר׳ יהודה למיתה? והתנן [והרי שנינו] במשנה במסכת יומא, שאמרו חכמים: מכינים ממלא מקום לכהן הגדול ביום הכיפורים, ור׳ יהודה אומר: כיון שחייב הכהן הגדול שיהיה נשוי ביום הכיפורים אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו. משמע שהוא חושש למיתה! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על אותה משנה, שאין היא מבטאה שיטה כללית, אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של ר׳ יהושע: מעלה עשו בכפרה לחשוש בה לדברים שאין חוששים להם בענין אחר.
The Gemara asks further: And is Rabbi Yehuda not concerned about potential death? Didn’t we learn in a mishna in tractate Yoma (2a) that the Sages said with regard to the High Priest prior to Yom Kippur: And they would designate another priest in his stead, and since the High Priest performing the Yom Kippur service must be married, Rabbi Yehuda says: They would even designate another wife for him lest his wife die. Apparently, he is concerned about potential death. The Gemara answers: But wasn’t it stated with regard to that mishna that this designation is unique to Yom Kippur, as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: They established a higher standard with regard to atonement? Therefore, matters that are not a source of concern in other areas of halakha are significant with regard to Yom Kippur.
הכל
(9) בֵּין לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא תָּמוּת בֵּין לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא תִּבְרַח מִדְּאוֹרָיְיתָא מְחִיצָה מְעַלְּיָא הִיא וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בָּהּ אֶלָּא מֵעַתָּה לְרַבִּי מֵאִיר תְּטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל אַלְּמָה תְּנַן רַבִּי יְהוּדָה אמְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר.
§ The Gemara asks: Both according to the one who said that an animal is an unfit partition due to the concern lest it die, and according to the one who said that it is due to the concern lest it flee, apparently it is a full-fledged partition by Torah law, and it is the Sages who issued a decree prohibiting its use lest a problem arise. However, if that is so, according to Rabbi Meir an animal used as a covering for a grave should be impure due to the impurity of the covering of a grave. Why, then, did we learn in a mishna (Eiruvin 15a–b) that Rabbi Yehuda says: Even a living creature imparts ritual impurity due to the impurity of the covering of a grave, but Rabbi Meir deems it pure? If according to Rabbi Meir an animal is unfit for use as a partition only due to the concern lest it die or flee, but essentially it is a fit partition, why does it not become impure when used as a covering of a grave?
ופרכינן בין למ״ד טעמא דר׳ מאיר משום שמא תברח בין למ״ד משום שמא תמות תרוייהו מפרשי לרבי מאיר דמדאורייתא מחיצה היא ורבנן גזור שמא תברח או תמות תינח גבי סוכה מבוי וביראות דר׳ מאיר לחומרא אבל גבי גולל ר׳ מאיר מקיל וכיון דמדאורייתא בטיל היאך יכול לטהרו מידי טומאת גולל אלמה תנן בעירובין דבר שיש בו רוח חיים מטמא משום גולל ור׳ מאיר מטהר וה״ה דמצי למיפרך ממתנית׳ דלעיל דקתני ולא גולל לקבר אלא ממתני׳ אלימא ליה לאקשויי ועוד משום דקתני מטהר בהדיא לשון קולא.
רוח חיים לאו בידי אדם הוא שהרי אין רוח בידו לנפחו.
בין למאן דאמר וכו׳ – דתרוייהו מפרשי טעמא דרבי מאיר.
אלמה תנן וכו׳ – והוא הדין דמצי למיפרך מברייתא דלעיל דתני ולא גולל לקבר. אלא אותביה ממתניתין דתני בהדיא רבי מאיר מטהר והוא בפירוש ממאי דאמר ולא גולל לקבר.
א לאחר בירור זה של שיטות התנאים, חוזרים לדון בנושא הקודם. ושואלים: בין למאן דאמר [בין לדעת מי שאומר] שאין עושים מחיצה מבעלי חיים מפני הטעם שמא תמות הבהמה, בין למאן דאמר [לדעת מי שאמר] שהטעם הוא שמא תברח, הלא מדבריהם נשמע כי מדאורייתא [מן התורה] מחיצה מעליא [מעולה, גמורה] היא, אלא רבנן הוא [חכמים הם] שגזרו בה, שמא תארע תקלה. אלא מעתה, לפי הסבר זה, לר׳ מאיר תטמא הבהמה שעשאוה גולל גם משום גולל לקבר, אלמה תנן [ומדוע שנינו] כי ר׳ יהודה מטמא בהמה שהעמיד אותה על גבי הקבר משום גולל, ור׳ מאיר מטהר. שאם לדעת ר׳ מאיר אין עושים זאת בבהמה אלא מפני חשש מוגדר שמא תמות, אולם מלכתחילה לכאורה אין כל חיסרון מהותי בעשייתה לגולל, ואם כן קשה מדוע לדבריו אין הטומאה חלה עליה?
§ The Gemara asks: Both according to the one who said that an animal is an unfit partition due to the concern lest it die, and according to the one who said that it is due to the concern lest it flee, apparently it is a full-fledged partition by Torah law, and it is the Sages who issued a decree prohibiting its use lest a problem arise. However, if that is so, according to Rabbi Meir an animal used as a covering for a grave should be impure due to the impurity of the covering of a grave. Why, then, did we learn in a mishna (Eiruvin 15a–b) that Rabbi Yehuda says: Even a living creature imparts ritual impurity due to the impurity of the covering of a grave, but Rabbi Meir deems it pure? If according to Rabbi Meir an animal is unfit for use as a partition only due to the concern lest it die or flee, but essentially it is a fit partition, why does it not become impure when used as a covering of a grave?
הכל
(10) אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב קָסָבַר ר״מ רַבִּי מֵאִיר כָּל מְחִיצָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּרוּחַ אֵינָהּ מְחִיצָה אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר כׇּל מְחִיצָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה בִּידֵי אָדָם אֵינָהּ מְחִיצָה.
Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said, contrary to that which was stated above: Rabbi Meir holds that any partition that stands by means of air, i.e., by intangible means, like an animate being, which stands due to its life force, is not a partition. Some say a different version of that which Rav Aḥa bar Ya’akov said: Rabbi Meir holds that any partition that is not established by a person is not a partition.
שאינה עשויה בידי אדם – כלומר שאינה יכולה לעשות בידי אדם כגון בעלי חיים, אבל יכולה ליעשות על ידי אדם אע״פ שאינה עשויה ודאי מודה, דאם כן לרבי מאיר הר או סלע לא הויא מחיצה.
אלא אמר רב אחא בר יעקב עלינו לדחות את כל מה שאמרנו קודם, ולומר: קסבר [סבור] ר׳ מאיר: כל מחיצה שעומדת באמצעות רוח בלבד, שאין לה חיזוק חיצוני, אלא עומדת רק על דבר שאיננו נתפס במישוש (כדבר חי העומד ברוח חיים) — אינה מחיצה, ולשיטה זו, בהמה אינה חשובה מחיצה מעצם מהותה. איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת קצת, אמר רב אחא בר יעקב: קסבר ר׳ מאיר כל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם — אינה מחיצה.
Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said, contrary to that which was stated above: Rabbi Meir holds that any partition that stands by means of air, i.e., by intangible means, like an animate being, which stands due to its life force, is not a partition. Some say a different version of that which Rav Aḥa bar Ya’akov said: Rabbi Meir holds that any partition that is not established by a person is not a partition.
הכל
(11) מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאוֹקְמַהּ בְּנוֹד תָּפוּחַ למ״ד לְמַאן דְּאָמַר מְחִיצָה עוֹמֶדֶת בְּרוּחַ אֵינָהּ מְחִיצָה הֲרֵי עוֹמֶדֶת בְּרוּחַ למ״ד לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ עֲשׂוּיָה בִּידֵי אָדָם
The Gemara asks: What is the practical difference between the two versions of Rav Aḥa bar Ya’akov’s statement? The Gemara answers: There is a practical difference between them in the case where one establishes a partition with an inflated wineskin. According to the one who said that a partition that stands by means of air is not a partition, this partition also stands by means of air and is therefore unfit. According to the one who said that if it is not established by a person it is not a partition,
העומדת ברוח – עומדת על ידי רוח שבתוכו.
אינה מחיצה – דעיקר עמידתה דבר שאין בו ממש הוא.
דאוקמה – שהעמיד הדופן.
בנוד נפוח – וזה עמידתו על ידי רוח שבתוכו. ועשוי בידי אדם, שהרי אדם נפחו והעמידו.
ושואלים מאי בינייהו [מהו ההבדל המעשי ביניהם], בין שתי הלשונות הללו בדברי רב אחא בר יעקב? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה באופן דאוקמה [שהעמיד אותה] את המחיצה בנוד התפוח ברוח, שנפחו ומילאו אויר. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי מחיצה שאינה עומדת אלא ברוח, אינה מחיצה — הרי אף מחיצה זו עומדת ברוח ופסולה היא, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאינה עשויה בידי אדם פסולה —
The Gemara asks: What is the practical difference between the two versions of Rav Aḥa bar Ya’akov’s statement? The Gemara answers: There is a practical difference between them in the case where one establishes a partition with an inflated wineskin. According to the one who said that a partition that stands by means of air is not a partition, this partition also stands by means of air and is therefore unfit. According to the one who said that if it is not established by a person it is not a partition,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.