וכיון דמייתא כווצא – מתמעט רטריי״ט והוה ליה שלשה ובטיל ליה לבוד ואין כאן דופן.
ולאו אדעתיה – אינו נותן לב לתקנה דאינו ניכר.
(1) 
וְכֵיוָן דְּמָיְיתָא כָּוְוצָא וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ.
וְכֵיוָן דְּמָיְיתָא כָּוְוצָא וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ.And once it dies, it contracts to be more than three handbreadths from the roofing, and it does not enter his mind to fix it because it is not noticeable. In that case, the principle of lavud would not apply, and the result would be a wall that is less than the minimum requisite height.
וכי מיתא כווצא לה – ואין לבהמה מחמת עצמה גובה ז׳ ומשהו אחר שמתה. והרי היא רחוקה מן הסכך ג׳, אע״פ שלא נפלה שנתכווצה מחמת מיתה, ונמצא שאין כאן דופן.
ולאו אדעתיה – לא ירגיש בדבר מפני שאינו ניכר. ומהאי פלוגתא הלכתא כר׳ יהודה, דהואיל ולא סתם לן תנא בהא בהדיא כר׳ מאיר הדרינן לכללא דאית לן ר׳ מאיר ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה. ולשון הר״ם בפרק ד׳, דופני הסוכה כשירים מן הכל, שאין אנו צריכים אלא מחיצה מכל מקום ואפילו מבעלי חיים ע״כ. ומיהו כי שרי ר׳ יהודה, דוקא דעביד בהוצא ודפנא, דליכא רווחא ביני כרעי, דבלאו הכי לאו מחיצה היא. ודוקא דמתיחא באשלי, דליכא למיחש לדלמא רבעה ודילמא ערקא. ואע״פ שלא זכר זה הר״ם הנה נשען במה שכתב בשבת פרק י״ז, בכל עושין מחיצה וכו׳ ואפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף והוא שיהו כפותין כדי שלא ינודו ע״כ. ואם מה שבין הרגלים אויר אין כאן מחיצה. הילכך הביא כל הצורך.
בפרש״י בד״ה אומר ב׳ לוגין כו׳ וכגון שהגיע לילי שבת או אין עמו כלים טהורים כו׳ עכ״ל וכצ״ל מפרש״י בפ״ק דחולין ע״ש:
וכיון דמייתא [שהיא מתה] — כווצא ולאו אדעתיה [מתכווצת מעט ואינו מעלה על דעתו] שיש צורך לתקן, ונמצא חלל יותר משלושה בין הדופן והסכך ונפסלת הסוכה.
And once it dies, it contracts to be more than three handbreadths from the roofing, and it does not enter his mind to fix it because it is not noticeable. In that case, the principle of lavud would not apply, and the result would be a wall that is less than the minimum requisite height.
הכל
(2) וּמִי אָמַר אַבָּיֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיתָה ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה לָא חָיֵישׁ וְהָתְנַן אבַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.
The Gemara asks: And did Abaye actually say that Rabbi Meir is concerned about potential death with regard to the sukka walls and that Rabbi Yehuda is not concerned? Didn’t we learn in a mishna: With regard to the daughter of an Israelite who married a priest and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma as the wife of a priest, as the presumptive status of her husband is that he is alive? Apparently, in the absence of evidence to the contrary, the presumption is that one who is alive remains alive.
ואקשינן ומי אמר אביי כי רבי מאיר חייש למיתה ור׳ יהודה לא חייש? והתנן בגיטין פרק ז׳ בת ישראל שניסת לכהן והלך בעלה למדינת הים הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. ומשני אביי הא דקתני אוכלת ר׳ מאיר דלא חייש למיתה והא דקתני אסורה לאכול ר׳ יהודה דחייש למיתה. דתנן הלוקח יין מבין הכותים – פי׳ בערב שבת ולא הספיק להפריש אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו׳ – הנה ר׳ מאיר מתיר דלא חייש לבקיעת הנוד ור׳ יהודה דחייש לפיכך אוסר.
ומי אמר אביי דר׳ מאיר חייש למיתה ור׳ יהודה לא חייש. והתנן בת ישראל שנשאת לכהן – והיא אוכלת בתרומה בשבילו.
והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים – דלא חיישינן למיתה.
בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ולא עוד אלא אפי׳ עיר שהקיפה כרקום וספינה המטורפת בים הרי אלו בחזקת קיימים וכל שהיא ספק גרושה לא תאכל אמר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד:
הכותיים עד שלא גזרו עליהם להיותם כגויים גמורים היה היין ותבואה שלהם חשוד להיות הכל טבל גמור והלוקח היה חייב ליטול מהם תרומה ומעשרות מה שאין כן בשאר עמי הארץ מיהא בתרומה לא נחשדו מעתה מי שלקח מהם באותו זמן חבית של יין בערב שבת ולא היה לו פנאי להפריש והיה רוצה לשתות בשבת על סמך זה שאם בת מאה לוגין יאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש לתרומה יהא תרומה באיזה מקום שבחבית עשרה מעשר ראשון ולאו דוקא עשרה אלא שלא דקדק במה שראוי לחסר מהם מצד השני לוגין וכן תשעה מעשר שני והענין בכולם שכל הראוי ליטול ממנה יהא מונח על שמו בשולי החבית וישתה כל השבת ואחר השבת יפריש ויסמוך על מה שאמרו הוברר הדבר שזו היא תרומתו וזו היא מעשרו אסור ואינו כלום שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה כמו שביארנו במסכת יום טוב ואע״פ שהכותיים עכשיו כבר הם כגויים ויינם אסור מכל וכל אתה למד ממנה [שמי] שיש לו חבית של יין והוא טבל גמור שאינו שותה על סמך ברירה עד שיפריש:
ולענין ביאור השמועה יש שואלים מה הוצרכנו לטעם אין ברירה ויאסר מתורת מדומע וכמו שאמרו תוספתא דמאי פ״ח הי״ד קרא שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה ומתרצים שבזו הוא עושה אותה מעכשיו תרומה ודאית שאמר שמה שבפיה יהא תרומה אבל זה לא אמר אלא מה שאני עתיד להפריש יהא תרומה ולא ייחד לה מקום להיותה מעכשיו תרומה ומה שאמרו בה מוחל ושותה מיד גדולי הרבנים פירשו מחלל כלומר מה שבידו לתקנו עכשיו כגון מעשר שני יתקנו עכשיו ויאמר יהא מחולל על מעות שיש לי בביתי ואין הלשון מוכיח כן שבכל המשניות אמרו לשון מחלל ולא עוד אלא שבקצת פירושין נמצא בלשונם בכל מקום שהוא ולדעת זה אי אפשר להעמידה כהלכה אלא בשיסיים מקום למעשר כגון שיאמר מעשר שני יהא בצפון החבית או בדרומה ויהא מחולל על מעות הללו ומ״מ קצת רבנים פירשו מוהל ושותה כלומר מוזג ושותה ויש גורסין מיחל כלומר מתחיל ושותה:
וכן יש שואלים בשמועה זו מפני מה לא הוזכרה בה תרומת מעשר וזו אינה שאלה כלל שבכלל המעשר היא ואע״פ שאותן המשניות הנזכרות שם בסדר זרעים היו מזכירים בה תרומת מעשר מפני שכלן בשל עמי הארץ שלא היו חייבים להפריש משם אלא תרומת מעשר והוא אחד ממאה במה שלקחו ומעשר שני אבל לא מעשר ראשון ולא מעשר עני שמאחר שמותרין לזרים אומרים [ללוי] ולעני הבא ראיה וטול וכבר ביארנו בראשון של חולין האיך אפשר ליטול תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר תחלה אבל זו שהיתה נידונת כטבל ודאי והיה חייב להפריש את הכל מתורת ודאי הרי תרומת מעשר בכלל מעשר היא וכן זהו הטעם שבאותם שהוזכרו לשם אומר בכולם שאני עתיד להפריש למחר מפני שהדמאי מתעשר אף בשבת אבל זה טבל גמור ואין הטבל מתעשר בשבת:
ומי אמר אביי דר״מ חייש למיתה כו׳ – עד אמר אביי ל״ק הא ר״מ דלא חייש למיתה כו׳ ה״ג דתנן הלוקח יין וכו׳ ומשנה היא במסכת דמאי אלא שלא שנינו שם מחלוקת ר״מ ור״י אלא סתמא כר״מ אלא שכל ברייתא שיש לה עיקר במשנ׳ בקצת אמרינן עלה בתלמודא דתנן וכדפרישנא בשמעתא קמייתא דבבא בתרא.
בגמרא והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו׳ ורמינן עלה הרי זה גיטך. מה שיש לדקדק בזה כתבתי בחידושי גיטין שם במקומו דף כ״ט ומה שיש לדקדק ג״כ בכל סוגיא דשמעתין ובכל דברי התוס׳ כתבתי באריכות שם בחידושי גיטין דף כ״ה:
ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי כי ר׳ מאיר חייש [חושש] למיתה כשיטתו בענין הדופן, ור׳ יהודה לא חייש [חושש]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים — ממשיכה בת ישראל זו להיות אוכלת בתרומה כדין אשת כהן, שכן בחזקת שהוא (בעלה) עדיין חי וקיים ובזכות בעלה היא אוכלת. ומכאן שאנו סבורים שכל אדם שלא נודע שמת נחשב כעודנו חי.
The Gemara asks: And did Abaye actually say that Rabbi Meir is concerned about potential death with regard to the sukka walls and that Rabbi Yehuda is not concerned? Didn’t we learn in a mishna: With regard to the daughter of an Israelite who married a priest and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma as the wife of a priest, as the presumptive status of her husband is that he is alive? Apparently, in the absence of evidence to the contrary, the presumption is that one who is alive remains alive.
הכל
(3) וְרָמֵינַן עֲלַהּ בהֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתִי אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד.
And we raised a contradiction from a different mishna: If one is leaving his place of residence, and in order to preclude a situation where his wife would have the status of a deserted wife he gives her a conditional bill of divorce and stipulates: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is prohibited for her to partake of teruma immediately due to the concern lest he die in the next hour. Apparently, there is concern lest one die at any point.
הרי זה גיטיך – ירא שלא ימות פתאום או בעיר אחרת ותיזקק אשתו לחליצה ונותן לה גט כשהוא בריא ואומר לה גט זה יהא לגרשיך שעה אחת קודם מיתתי.
אסורה לאכול בתרומה מיד – אם הוא כהן והיא ישראלית דשמא זו היא השעה שקודם למיתתו והרי היא מגורשת ממנו אלמא מיתה שכיחא וחיישינן לה.
ורמינן עלה הרי זה גיטך שעה אחת לפני מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד1 – דחיישינן למיתה והרי היא זרה ואסורה. ותירץ אביי לא קשיא הא דאמר דלא חיישינן למיתה ר׳ מאיר היא דלא חייש למיתה. והא דאמר דחיישינן ר׳ יהודה היא דחייש למיתה.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י מוסקבה 185: ״מידי״.
אסורה – אם היא אשת כהן והיא ישראלית, דשמא זו היא השעה שקודם מיתתו. אלמא חיישינן למיתה. ומתניתין מיירי אע״פ שהוא בריא כשכותבין לה הגט על זה התנאי.
ורמינן עלה [ומשליכים, מראים סתירה עליה] ממשנה אחרת, שנאמר בה: הנוסע ממקומו, וכדי שלא להותיר את אשתו עגונה, נתן לה גט ואמר לה: הרי זה גיטך, ויחול הגט שעה אחת קודם מיתתי — אסורה לאכול בתרומה מיד שאנו חוששים שמא ימות בעוד שעה. משמע שחוששים שמא ימות בכל רגע!
And we raised a contradiction from a different mishna: If one is leaving his place of residence, and in order to preclude a situation where his wife would have the status of a deserted wife he gives her a conditional bill of divorce and stipulates: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is prohibited for her to partake of teruma immediately due to the concern lest he die in the next hour. Apparently, there is concern lest one die at any point.
הכל
(4) וְאָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא הָא ר״מ רַבִּי מֵאִיר דְּלָא חָיֵישׁ לְמִיתָה הָא רַבִּי יְהוּדָה דְּחָיֵישׁ לְמִיתָה.
And Abaye said in resolving the contradiction: This is not difficult. This mishna, where the presumption is that one who is alive remains alive, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is not concerned about potential death. That mishna, where there is concern lest one die at any point, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is concerned about potential death.
ואמר אביי בתירוץ הסתירה: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] שאמרנו שבת ישראל שנישאה לכהן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים, כשיטת ר׳ מאיר דלא חייש [שאינו חושש] למיתה, הא [וזו] שחוששים למיתה בכל שעה, הריהי כשיטת ר׳ יהודה, דחייש [שהוא חושש] למיתה.
And Abaye said in resolving the contradiction: This is not difficult. This mishna, where the presumption is that one who is alive remains alive, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is not concerned about potential death. That mishna, where there is concern lest one die at any point, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is concerned about potential death.
הכל
(5) דְּתַנְיָא הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים אוֹמֵר שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה עֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן תִּשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
The Gemara cites proof that these are the opinions of those tanna’im. As it is taught in a baraita: In the case of one who purchases wine from among the Samaritans and there is reason to suspect that teruma and tithes were not taken, and he is not in a position to separate teruma, he acts as follows. If there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and a tenth of the remainder, which is nine log, are second tithe. And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later. This is the statement of Rabbi Meir.
הלוקח יין מבין הכותים – קודם שגזרו עליהם כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף ו.).
אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש – מן המאה לתרומה הרי שם תרומה קרוי עליהם בתוכו וכגון שהגיע לילי שבת [או] אין עמו כלים טהורים להפריש לתוכן תרומה ומעשר והאי דנקט כותים אשמעי׳ דגרועין הן מעמי הארץ והלוקח מהן צריך לעשר ודאי ולא דמאי ואף על התרומה נחשדו.
ומיחל – מעשר שני שהוא יכול לחללו ומחללו בתוכו על מעות שיש לו בתוך ביתו.
ושותה מיד – וסמכינן אברירה וכשיבא לביתו יפריש ואמרינן יש ברירה שאלו הן מעשרן ותרומתן.
דתניא הלוקח יין מבין הכותים – ברייתא היא דמתני בה פלוגתא דתנאי ומשנה אחרת היא במסכת דמאי פרק שביעי [מ״ד] וסתמא כר״מ ובמטהר יינו של כותי איירי או קודם שגזרו על יינן כדאיתא פ״ק דחולין (דף ו.) ואע״ג דר׳ יוסי ורבי שמעון דהכא שמעינן להו במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סו:) דכותים גרי אריות הן מ״מ אפשר דכשגזרו על יינן של נכרים לא גזרו על של כותים כיון דפרושים מע״ז יותר משאר נכרים ומחזיקים בתורה שבכתב אע״פ שגזרו על פתן כמו כן למ״ד גרי אמת גזרו על פתן ולא גזרו על יינן עד שגזר רבי מאיר בפרק קמא דחולין.
שני לוגין שאני עתיד להפריש – בע״ש בין השמשות איירי כדקתני בתוספתא הלוקח יין מבין הכותים בע״ש ושכח להפריש ולא ששכח עד שקדש היום דאם כן אפילו לקרות לו שם אסור כדמוכח בכמה דוכתי דאין תקנה לטבל בשבת אלא באיסור דאמרינן פרק כירה (שבת דף מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ובפ׳ מי שהחשיך (שם דף קנד:) היתה בהמתו טעונה טבל ועששית אסור לפורקה ולא מסתבר למימר דכל הני ר׳ יהודה ורבי יוסי ור׳ שמעון דאסרי ועוד דאמרינן פרק שני דביצה (ביצה יז:) המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ומשמע נמי בפרק הניזקין (גיטין דף נד.) דאתיא נמי כר״מ ואי הוה שרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש לא היה ראוי לקונסו אפילו עבר ותיקן ולא מיירי נמי בעוד יום אלא שאין שהות ביום כדי להפריש דאם כן נימא מעשר שני בצפונו או בדרומו ויחללנו וישתה כמו גבי דמאי אלא ששכח עד בין השמשות איירי דאסור להפריש כדתנן פרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי ופירות כותי ודאי דאף על גב דאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) הני כותאי עשורי מעשרי כראוי דכיון דכתיב באורייתא מיזהר זהירי ה״מ כשרוצין לאכול אבל למכור לא חיישי אלפני עור דדרשי ליה כפשטיה ומשום גוזל את הכהן ואת הלוי נמי לא חיישי דהוה ליה ממון שאין לו תובעין ועוד משום דלא הוברר חלקם ועוד כדדרשינן פרק השוכר את הפועלים (ב״מ דף פח:) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר ולקרות שם כי האי גוונא דאומר שאני עתיד להפריש מותר דכולי האי לא גזור בין השמשות אפי׳ בודאי וכי האי גוונא דתני הכא קתני במסכת דמאי פרק ז׳ [מ״ה] גבי תאנים של טבל אבל בהא דדמאי לא תני הני דהכא ובטבל ודאי תני תרומה גדולה מה שאין כן בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה והא דלא תני הכא למחר ולא גבי דמאי פרק ז׳ וגבי מזמן חברו (שם מ״א) דקתני התם שאני עתיד להפריש למחר משום דבמזמן אין מפריש אלא מה שאוכל והוא הדין נמי גבי מי שיש לו תאנים של טבל שיכול להפריש מה שאוכל בשבת אלא לפי שירצה לתקן את המותר הכל בבת אחת לא קתני למחר דלצורך חול אסור להפריש ובהדיא אמרינן בירושלמי פ״ז דדמאי רבי ינאי הוה ליה תנאי ודאי שאל רבי חייא רבו מהו מתקנא בשבתא א״ל למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים אפילו בשבת פירוש תנאי ודאי שהיה לו טבל ודאי שהתנה עליו מערב שבת מה שאני עתיד להפריש יהא מעשר אלמא בהדיא דשרי וקצת תימה בעובדא דהאשה רבה (יבמות דף צג.) דרבי ינאי גופיה מעשר מפירא דביתיה שלא מן המוקף וקרא שם והפריש בשבת מן המוקף כעובדא דירושלמי ושמא ההוא הוה ברישא ואכתי לא ידע אי שרי אי נמי היה צריך לכולה כנתא דפירי ועוד דאין מתנה על ודאי שביד חבירו כדאיתא בירושלמי דדמאי דאמר מה בין דמאי לודאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו והא דאין קורא שם הכא לתרומת מעשר ולא גבי תאנים טבל ואלו גבי מזמן ובההיא דדמאי אשכחן שהוא קורא שם לתרומת מעשר משום דגבי דמאי דמעשרן והן שלו מתקן המעשר כדי לאכול אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתן ללוי ולהכי לא קתני הכא מעשר בצפונו או בדרומו כדקתני גבי דמאי משום דקביעות מקום כהפרשה ותנן פרק במה מדליקין (שבת דף לד. ושם) ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי ומתניתין בה״ש ולהכי נמי לא קתני הכא ומחלל על המעות כדקתני גבי דמאי אלא קתני ומיחל ושותה והיינו מתחיל ושותה דאי מחלל על המעות ושותה ליתני מחלל על המעות כדקתני בכולהו ועוד כאן דאמר שאני עתיד להפריש סתם ולא קבע לו מקום בצפונו או בדרומו אין יכול לחללו כדתניא בתוספתא דמעשר שני מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום בצפונו או בדרומו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומייתי התם עובדא דרשב״ג ור׳ יוסי ור׳ יהודה שנכנסו אצל בעל הבית לכזיב והיה מעשר בזה הענין אמרו לו השכרת המעות ואיבדת הנפשות ורבי שמעון נמי דאמר קרא שם לא אמר אלא דוקא כשאומר בתוכן דהיינו נמי פלוגתייהו דר״ש ורבנן במסכת תרומות (משנה תרומות ג׳:ה׳) האומר תרומת כרי זה בתוכן ותרומת מעשר בתוכן ר״ש אומר קרא שם ומפרש פרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) דדוקא כשאומר בתוכן דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום אלא בירושלמי עלה דההיא דתרומות פרק ששי משמע דבתוכן לאו דוקא ושם פירשתיה ועוד על כרחיך צריך להפריש דהא קאמר שאני עתיד להפריש ואם היה שותה בלא הפרשה נמצא שותה טבלים למפרע כמו באם יבקע הנוד דשאני עתיד להפריש אכולהו קאי כדמוכח בתוספתא דקתני עשרה הבאים אחריהם תשעה הבאים אחריהם ובשבת אין מפרישין כדפרישית.
עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני – לאו דוקא דכבר הפריש מן המאה שני לוגין לתרומה גדולה ונמצא חסר מהנך עשרה ותשעה מעשר של שני לוגין דהיינו חומש הלוג וכן גבי תאנים דמסכת דמאי (משנה דמאי ז׳:ה׳) ומיהו יתכן שהפריש שנים ממאה ושנים דהא זמנין דמפריש נמי אחד מששים כדתנן במסכת תרומות פרק רביעי [מ״ד] תורם כדעת בעל הבית אחד מששים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה כדאמרינן בכתובות פרק אלמנה (כתובות ק.) דאיכא תורם בעין רעה ויש מפרשים משום דכותים שמא הפרישו תרומה גדולה והשאר לא הפרישו ולכך אין מתמעט שיעור המעשר ולא יתכן לומר כן בתאנים של טבל דמסכת דמאי פרק שביעי ועוד יש מפרשים משום דחטה אחת פוטרת את הכרי אינה ממעטת את המעשר אפי׳ כשמרבה בתרומה וגם זה לא יתכן כלל.
דברי ר״מ – משמע הכא דר״מ אית ליה ברירה דלמאן דלית ליה ברירה אסור כדמוכח שמעתין בכמה דוכתי ותימה דבפרק יש בכור (בכורות דף מח.) משמע דמספקא ליה לרבי מאיר אם יש ברירה אם לא גבי פלוגתא דר״מ ורבי יהודה דאם לא נתנו עד שחלקו ומפרש בגמרא דסבירא ליה כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות וטעמא משום דמספקא ליה כדמוכח פ״ק דבבא קמא (דף ט.) וי״ל דשאני הכא שמברר בדבריו כשאומר שאני עתיד להפריש וכן צריך לומר משום רבי יהודה דמוקי ליה התם רבא כרב אסי ובריש כל הגט (גיטין דף כה:) קאמר רבא גופיה דבין רבי יהודה ורבי שמעון אית להו ברירה וטעמייהו הכא משום בקיעת הנוד וכן צריך לומר נמי דלא תיקשה לדשמואל אדשמואל בסוף ביצה (דף לז:) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דקאמר שמואל אף חבית אסור משום דאין ברירה ובפ׳ מי שאחזו (גיטין דף עה:) אמרינן אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש בריר׳ דכי האי גוונא דייקינן פרק כל הגט (שם דף כה: ושם) ברישא אמילתיה דר׳ יהודה דמה היא באותן הימים והטעם פי׳ שם בקונט׳ משום דאין זה תנאי כשאר תנאים דעלמא שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע בלא טעמא דברירה אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט והא דמשמע פרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) גבי שני רמונים כשאמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ואם לאו יהא זה תרומה על זה דהוי תרומה היינו למאן דאית ליה ברירה אי נמי התם חשיב טפי משום דמתנה בין ירדו ללא ירדו ומיהו טעם זה לא יתכן גבי אם בא חכם נמי מתני התם בכל ענין וחשיב ליה ברירה והא דפריך במרובה (ב״ק דף סט:) דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן בההיא דכל המתלקט ובההיא דאחין שחלקו לקוחות הן ולא מחלק בין זו לזו משום דכל המתלקט מברר דבריו בפירוש [וסומך להתברר ע״י תנאו] ניחא ליה למימר לעולם דכל הנלקט כדקתני ועוד ניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך ועוד דאפי׳ הוה מחלק אכתי קשה ליה מההיא דאמר ר׳ יוחנן בריש כל הגט (גיטין דף כה.) אף אחרון אינו פוסל משום דאין ברירה אע״פ שמברר בדבריו כשאומר איזו שארצה אגרש בו ומיהו כי מצריך בריש כל הגט תרי מילי דר׳ יוחנן הוה ליה למימר צריכותא דמההיא דלקוחות הן לא הוה שמעינן דאף אחרון אינו פוסל מטעם דפרישית ועוד יש לומר דהא דדייק ליה לרבי יהודה ברירה מיהא דלכי מיית הוי גיטא היינו משום דמוקי פרק מי שאחזו (שם דף עג:) באומר מעת שאני בעולם דהיינו שעה אחת קודם מיתתו שלא היתה השעה מבוררת ולבסוף כשמת אמרי׳ הוברר הדבר שאותה שעה אחת היתה ולפי טעם זה אין לדקדק מדשמואל ומכל מקום פי׳ הקונט׳ אמת דהא בריש כל הגט (שם דף כה:) בההיא דהריני בועלך ע״מ שירצה אבא ובההיא דבכל מערבין (עירובין דף לו:) בההוא דאם בא חכם למזרח אע״ג דהוי תנאי משמע דלא מהני למאן דלית ליה ברירה ואם תאמר דהכא לא חייש ר״מ למיתה ובפרק ארבעה אחין (יבמות דף כו.) תנן ד׳ אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים אחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ומפרש התם בגמרא משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין דדילמא אדמייבם חד מיית אידך וקבטלת מצות יבמין וההיא משנה רבי מאיר כדמוכח בפ״ב דיבמות (דף יח.) משום דסתם מתני׳ ר״מ ויש לומר דלכולי עלמא חיישי׳ התם למיתה דלאחר שייבם לאחת פעמים שממתין השני זמן גדול מלחלוץ ומלייבם וחיישינן שמא ימות בינתיים אבל שמא ימות בזמן מועט לא חיישינן כבקיעת הנוד דהכא וא״ת והא לא חייש ר״מ לשמא מת דזמן מרובה בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) דקתני בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ואביי לא מפליג התם בין שמא מת לשמא ימות וסוגיא דשמעתין דפרק שני דיבמות כאביי דמשמע דקיבלה אביי מרבה וי״ל דאביי מדמה פרק כל הגט חששא דשמא מת דזמן מרובה לשמא ימות לאלתר דמאן דחייש להאי חייש להאי אבל פשיטא דלא לגמרי מדמי שמא מת לשמא ימות לאלתר דהא רבי יהודה דחייש לשמא ימות לאלתר גבי בקיעת הנוד ואם תימצי לומר דחייש נמי לשמא מת לאלתר א״כ אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתה לא תאכל בתרומה מכיון שנתעלם בעלה מעיניה וצריך שיהא בעלה תמיד לפניה בשעה שהיא אוכלת.
דתנן הלוקח יין מבין הכותיים – הא מיירי בערב שבת בין השמשות שאין לו פנאי לעשר ומיירי במקום שאין שם גוי דכותי אינו מקפיד על מגע גוי וסבר לה כמאן דאמר כותיים גרי אמת הן ומיירי קודם שגזרו עליהם ולוקחו בשעה שאין לו פנאי לבודקו לכותי להשקותו ממנו שאלו היה לו פנאי היה סומך עליו או אפשר שאם היה לו פנאי לבודקו אין סומכין עליו דדילמא כותיים סברי לה כמאן דאמר עשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. היאך יעשה שיוכל לשתות ממנו אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. בלוקח מאה לוגין ותרומה בבינונית א׳ מחמשים לפיכך אומר שני לוגין וכו׳. לא שיקבע להן מקום שהרי שנינו קרו לה שם מפיה לא ישתו משוליה משוליה לא ישתו מפיה מפני שמשקין מעורבין הן. אלא אומר בתוכו ולמוצאי שבת כשמעשר אומר הוברר הדבר למפרע שאלו הן של תרומה.
עשרה מעשר ראשון – האי עשרה עשרה קטנים שהרי לא נשארו בה אלא צ״ח לוגין ואם יותר משלו אין ראוי דהוה ליה מרבה במעשרות ופירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין שהרי טבל יש בתוכן ולא יוכל לוי לאכלן אלא עשרה קטנים. וכן תשעה מעשר שני.
מיחל ושותה מיד – פירש רש״י ז״ל מיחל מחלל מעשר שני על מעות שבידו כיון שאפשר לו בחילול דכל היכא דאיכא לתקוני מתקנינן ולא סמכינן אבקיעת הנוד ולא נהירא דמעשר שני1 צריך לקבוע לו מקום כשרוצה לחללו. ואם תאמר הכא נמי קובע לו מקום לצפונו או לדרומו אכתי מאי תקנתא איכא דהא קאי אספק טבל משום בקיעת הנוד מתרומה ומעשר ראשון ולא תקנת ולא מידי. משום הכי מפרשי מיחל מתחיל ושותה מיד ולמוצאי שבת כשמפרישין אמרינן הוברר הדבר למפרע שאלו הן. ויש נוסחאות שכתוב בהן מוהיל – פירוש: מוזיג.
דברי ר׳ מאיר – דסבר דלא חיישינן לבקיעת הנוד ור׳ יהודה חייש.
1. כן צ״ל. בכ״י מוסקבה 185: ״ראשון״.
הלוקח יין מבין הכותים – פירוש בערב שבת ושכח ולא הפריש ויש שגורסין כן בפירוש ודוקא נקט מבין הכותים דאלו בעמי הארץ לא חשידי אלא אמעשר שני בלבד וכדאמרינן התם לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה ומעשר ראשון בלבד ובמעשר שני נמי אינו ספק שקול וספיקא דאורייתא דהא רוב עמי הארץ מעשרין הן ולפיכך היקל בו במקומות רבינו כענין שאמרו שמאכילין את העניים דמאי ואת אכסנאי דמאי לפיכך הקלו במסכת דמאי בלוקח יין מעם הארץ יותר מזה דהתם כיון שאמר שאני עתיד להפריש למחר מותר לו להפריש למחר ולא חשיב מתקן אבל הכא דהוי ספק גמור מן התורה אינו יכול להפריש באמירה זו עד מוצאי שבת דבשבת מתקן גמור חשבינן ליה ולפיכך שנינו שם שאני מפריש למחר וכאן שנינו שאני עתיד להפריש כלומר לאחר השבת והא מתניתין דלא חייש ליינם של כותים משום יין נסך היינו קודם שגזרו עליהם לעשותם כעכו״ם כשמצאו להם דמות יונה ור״מ לטעמיה דסבר כותים גירי אמת הם ולרבי יוסי ור״ש בודאי יינם יין נסך דעכו״ם חשבינן להו לענין שאין תורמין משל ישראל על שלהם ולא משלהם על של ישראל דומיא דעכו״ם דסברי מרוח עכו״ם פוטר וכדאיתא בהדיא במנחות פרק ר׳ ישמעאל אלא דהכא בעיקר דינא דברירה או בקיעת הנאד הוא דפליגי ונ״מ אליבא דידהו בלוקח יין מן החשוד בודאי על התרומה ועל המעשרות. וא״ת לר״מ כיון דגירי אמת הם היאך חשבו להם בתרומות ומעשרות דהא אמרינן כותאי עשורי מעשרי ובדאורייתא מיזהר זהירי וכ״ת דלזבוני לאחריני לא קפדי בהפרשה דלית להו לפני עור לא תתן מכשול לבדוק להשקותם ממנו ואם ישתו ודאי מתוקן הוא וכדאמרינן בפ״ק דחולין קוטע אצבע של א׳ מהם ונותן לו. תירצו קצת רז״ל דאה״נ דסגי בבדיקה זו אלא שלא היה לו לזה פנאי לבדוק ונכון הוא. אבל יותר נראה לומר דאפילו בבדיקה לא סמכינן עלייהו דלמא כותים אית להו עשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח וסבורין שהלוקח והמוכר פטורין מן המעשר לגמרי.
אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה איכא למידק הא מאי מהני דאי בדלא סיים לה מקום לא קרא שם כלל כדאמרינן התם האומר תרומת כרי זה לתוכו מעשר שני לתוכו רש״א קרא שם וחכ״א לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו דבעינן ראשית ששיריה ניכרין וגבי יין ומשקה אפי׳ סיים מקום לצפונו או לדרומו נהי דקרא שם אסור לו לשתות מן השאר כדאמרי׳ במסכת תרומות קרא שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה מפני שהמשקין מעורבין ויש שתירצו דלעולם הכא סיים מקום וכי אמרינן לא קרא שם ה״מ מאן דלית ליה ברירה אבל למאן דאית ליה ברירה כיון דשיריה ניכרין השתא וקרא שם יכול לשתות מהם לאלתר דכי מפריש ליה אמרינן הוברר הדבר ולפיכך אפילו סיים מקום מפיה ישתה משוליה והא ליתא דא״כ למאן דאית ליה ברירה אין לך דבר שאוסר לחברו בתערובת דשביק לבסוף כדי איסור ואמרינן הוברר הדברר שזהו ולא נאמר לעולם דין ברירה אלא בדבר שלא הוברר מתחלתו אלא שהוברר מסופו דאמרינן הרי הוא כאלו הוברר מתחלתו ועיקר הפירוש בכאן דהא דסמוך למשתי מינה באמירה זו משום דלא קרי עליה שם מהשתא שקורא שם מעכשיו לכשיפריש שאומרים הוברר הדבר למפרע שאותן שני לוגין הן אותן של תרומה ונמצא שלא שתה מן התרומה כלום ובשעת ההפרשה הא איכא ראשית ששיריה ניכרין והיינו דקאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש שקריאת השם מעכשיו ולכשיפריש ומשכחת לה שפיר בשלמא סיים מקום וכן אמרו בירושלמי אם באומר מכבר משקה מעורב הוא פי׳ אם קרא שם לגמרי מעכשיו ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה אלא אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה.
עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני א״ל שהרי אין מן המעשר מרובה כל כך שלא נשאר אחר הפרשת תרומה גדולה אלא תשעים ושמונה מדות. וקיימא לן המרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו טבלים כי המותר שיש במעשר לא עישר עליו והרי הוא טבל ואין לומר שמפריש על תנאי שמא כבר הפריש ממנו כותי תרומה גדולה ולא הפריש מעשרות דהא ודאי כי היכי דחשידי אמעשרות חשידי אתרומה מטעמא דכתיב לעיל ואם הפריש מפריש הכל ואם לא הפריש לא הפריש כלום. וא״ל שאין התרומה פוחתת משיעור המעשר לפי שחטה אחת פוטרת את הכרי ומשום עין יפה שלו לא יפסיד ללוי ולעני שהרי דין תורה שאם רצה עושה כל גרנו תרומה ושם תרומה עליו לכל דבר אבל הנכון שאין אלו העשרה והתשעה שלמים אלא קטנים וכפי חשבון ותלמודא לא דק ונקט חשבון שלם ומן התשעים נותן ללוי ט׳ ומן השמנה עושה י׳ קטנים ונותן אחד וכן לגבי עני מן השמונים נותן שמנה גדולים ומן הנשאר קטן מעשרה קטנים שעושה ממנו וכן פרש״י ז״ל ועיקר.
מיחל ושותה מיד – פרש״י ז״ל מחלל מעשר שני על מעות שלו דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנין ולא סמכינן אברירה פירוש לפירושו לאו משום דליכא למסמך אברירה לכתחילה דהא ודאי למאן דאית ליה ברירה דין תורה לסמוך עליה אלא לומר שאין סומכין על הברירה כל מה שאפשר משום חשש בקיעת הנאד מיהו לא נהירא דהא פרישנא דהאי גברא אמר שאני עתיד להפריש ואינו מסיים מקום וקורא שם מעתה שיפריש למוצאי שבת ואין כאן הפרשה וא״כ היכי מצי מחלל דהא א״א לחלל מעשר אלא לאחר סיום מקום וקריאת שם גמור כדאמרי׳ בתוספת׳ האומר מעשר שני שבכלי זה מחולל על מעו׳ האלו רש״א קרא שם וחכ״א לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו ואמרי׳ מעשה ברשב״ג וזקנים שנתארחו אצל בעל הבית א׳ שבדרום אמרו לו היאך אתה מעשר פירותיך הבי׳ לפניהם דיסקיא מלאה דינרי זהב אמר להם כך אני אומר מעשר שני שבתוכו מחולל על דינרי זהב הללו אמרו לו נשתכרת מעות ואבדת נפשות שאין אדם יכול לחלל מעשר שני עד שיהא מפורש ואפשר שדעת רבינו ז״ל דכי קתני שאני עתיד להפריש אתרומה ומעשר ראשון קאי אבל במעשר שני מעכשיו קורא לו שם לצפונו או לדרומו ומחלל אותן לאלתר כי קודם חלול לא יוכל לשתות מהם מפני שהמשקים מעורבים כדכתיבנא לעיל מיהו לא מחוור חדא דבמסכת דמאי אמרי׳ כה״ג ולא קתני מיחל אלא קתני מעשר שני לצפונו או לדרומו ומחולל על המעות ועוד שאני עתיד להפריש דקתני סיפא אכולהו משמע אלא ודאי דלא מחלל השתא מידי וכי היכי דסמיך על ברירה ובקיעת הנאד בתרומה ומעשר ראשון סמיך נמי במעשר שני ומיחל ושותה היינו כדפירש ר״ח ז״ל שהוא לשון כי החל האדם כלומר מתחיל ושותה מיד ורב האי גאון ז״ל גורס מוהל ושותה מיד כלומר מוזג ושותה מיד מלשון סבאך מהול במים.
רבי יהודה ורבי יוסי ור״ש אוסרי׳ – פירוש או משום דלית להו ברירה או משום דחיישו לבקיעת הנאד אלמא לאביי ר״מ לא חייש למיתה ור״י חייש למיתה ואלו הכא קאמר איפכא ופרקי׳ איפוך אוקימתא ואימא דמאן דחייש למיתה ר״מ ומאן דלא חייש למיתה ר״י. ואק״ל האי דהלוקח יין דמשמע אפכא אמר לך ר״מ מיתה שכיח בקיעת הנאד לא שכיח ורבי יהודה לאו משום דחייש לבקיעת הנאד הוא דאסר אלא משום דלית ליה ברירה. והאי סוגיא מיחלפא סוגיין דפרק הגט ודפרק קמא דחולין דהתם אסיק דטעמא דר״י משום דחייש לבקיעת הנאד אבל ברירה אית ליה והכא מסקנא דטעמיה משום דלית ליה ברירה וי״ל דסוגיא דהתם דסבר יש ברירה ומוקים לר״י דסבר יש ברירה אלא דחייש לבקיעת הנאד וכ״ת היכי לא חייש רבי יהודה הכא גבי עושה לבהמה דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנאד ויש לומר דהכא לאו משום דלא חייש ר״י למיתת בהמה אלא דהא אוקים פלוגתא בבהמה קשורה דמתיחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקים לה בפחות מג׳ וכי מתה כווצא ולאו אדעתיה וכבר הארכתי הרבה בענין זה בפ׳ כל הגט בס״ד מפי רבינו נר״ו.
רש״י בד״ה ומיחל מעשר שני שהוא יכול לחלל כו׳ נ״ב פירוש כל מה שיכול לתקן מתקן ואינו סומך על ברירה כן פירש רש״י בפרק מרובה ובשאר מקומות:
תוס׳ בד״ה דתניא כו׳ של כותים דכיון דפרושים כו׳ כצ״ל:
בד״ה שני לוגין כו׳ למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים אפי׳ בשבת כו׳. נ״ב פי׳ בקראי דמעשרות כתיב וק״ל:
בא״ד ליתן ללוי והא דלא קתני הכא כו׳ כצ״ל:
בא״ד ובשבת אין מפרישין כדפרישית. נ״ב פי׳ אפי׳ בין השמשות (עיין במהרש״א):
בד״ה עשרה כו׳ דמסכת דמאי פ״ז ועוד כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה שני לוגין כו׳ והא דלא תני הכא למחר ולא לגבי דמאי כו׳ וה״ה נמי גבי כו׳ תאנים של טבל כו׳ אלא לפי שירצה לתקן המותר הכל בבת אחת לא קתני למחר כו׳ עכ״ל פתחו דבריהם בהך דדמאי וסיימו בטבל וע״כ נראה להגיה כאן ולא גבי טבל ודמאי כו׳ מיהו אע״ג דבנוסחאות שלנו קתני שם למחר גבי דמאי אין למחוק כאן מתוך התוספות דמאי דנראה מדברי הר״ש בפרק ד׳ דדמאי דלא הוה גרס למחר נמי גבי דמאי אלא בהך דמזמן לחוד וע״ש:
בא״ד אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתן ללוי ואפילו את״ל דלוקח מן הכותי כלוקח מן הנכרי דאמר בפרק שני דבכורות מעשרן והן שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה מ״מ אסור להפריש בשבת ע״י קריאת שם דבהש״מ מאחר דבין השמשות אין מעשרין את הודאי ולהכי לא קתני הכא מעשר כו׳ עכ״ל כל זה חסר כאן וכ״ה בפי׳ הר״ש בפ״ז דדמאי ומהרש״ל הגיה כאן בתוס׳ והא דלא קתני הכא מעשר כו׳ ונעלם ממנו החסרון כאן בתוס׳ כמו שהוא בפירוש הר״ש וע״ש:
בד״ה דברי ר״מ משמע כו׳ והא דמשמע פרק בכל מערבין גבי ב׳ רימונים כו׳ היינו למאן דאית ליה ברירה עכ״ל ודאי דהתם ה״נ מפרש דבריו ואפילו ר״י ושמואל דלית להו ברירה בעלמא מודו בכה״ג כמ״ש התוס׳ ודקאמרי היינו למאן דאית ליה ברירה היינו למאן דאית ליה ברירה בכה״ג במפרש דבריו אע״ג דלית ליה בעלמא וק״ל:
וראיה לכך שאלו שיטותיהם; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הלוקח יין מבין הכותים (השומרונים) ויש לחשוש שיין זה לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, ואין סיפק בידו להפריש עכשיו את התרומות, אם היו מאה לוג יין בחביות, הרי זה אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש כתרומה גדולה (ששיעורה כרגיל אחד מחמישים) הרי הן תרומה, עשרה לוגין מעשר ראשון, ועשירית מן הנותר שהם תשעה לוגין, יהיו מעשר שני, ומיחל ומחלל על כסף את המעשר השני שעתיד להפריש ושותה מיד, ויכול לסמוך על ההפרשה שיעשה לאחר מכן, אלו דברי ר׳ מאיר.
The Gemara cites proof that these are the opinions of those tanna’im. As it is taught in a baraita: In the case of one who purchases wine from among the Samaritans and there is reason to suspect that teruma and tithes were not taken, and he is not in a position to separate teruma, he acts as follows. If there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and a tenth of the remainder, which is nine log, are second tithe. And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later. This is the statement of Rabbi Meir.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.