(1) 
מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבֵד אָבַד וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן אפָּטוּר.
מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבֵד אָבַד וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן אפָּטוּר.It died, but the truth was that it was injured or captured or stolen or lost; or if he responded: It was injured, but the truth was that it died or was captured or stolen or lost; or if he responded: It was captured, but the truth was that it died or was injured or stolen or lost; or if he responded: It was stolen, but the truth was that it died or was injured or captured or lost; or if he responded: It was lost, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen, in any of the above cases, if the owner of the ox said: I administer an oath to you concerning your claim, and the borrower said: Amen, he is exempt from bringing an offering for his false oath, since the oath did not render him exempt from liability to pay. He would have been liable to pay in any case.
סליקא לה מסכתא דשבועות ברחמי שמיא5
1. והשואל חד: חסר בכ״י סוטרו קודם הגהה.
2. נושא: דפוסים: והנושא .
3. דתרויהו: כ״י הספרייה הבריטית : ״תרויהו״.
4. נינהו: וכן גיג , דפוסים. גג : ״הוא״. כ״י נ : ״אית להו״. חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
5. בכ״י סוטרו כאן מובא המאמר בערבית-יהודית, אליו הפנה רבינו בסוף פרק ז. וכן ב-גיד (בצד ב׳), ישנם שרידים של המאמר. עותק נוסף נמצא בכ״י אוקספורד 552.
כבר ביארנו שאם גנב שורו לחברו והוא אומר לא גנבתי ומה טבו אצלך אתה הפקדתו לי חייב בשבועת הפקדון שאלו הודה שגנבו היה חייב לשלם דמי השור ועכשו פוטר עצמו בגנבה ואבדה ר״ל שאם נגנב או אבד אחר הודאה זה היה פטור לפי טענתו וכן אם טען ששכרו שהרי היה פוטר עצמו באונסין הבאים אחר מכן וכן אם טען ששאלו שהרי היה פוטר עצמו במיתה מחמת מלאכה הבאה אחר מכן ומ״מ אם אמר נפקד אני עליו שוכר אני עליו שואל אני עליו והרי הוא לפניך ליטלו פטור שהרי אומר לו ליטלו עכשו וכן כל כיוצא בזה:
כל אלו שאמרנו שפטור בשבועת הפקדון חייב הוא בשבועת בטוי שהרי מ״מ נשבע על שקר בדבר שישנו בלאו והן ואע״פ שאינה בלהבא על הדרך שביארנו בזרק פלוני צרור לים הא מ״מ כל שהוא חייב בשבועת הפקדון פטור משבועת בטוי על הדרכים שכבר ביארנו וכן כל שבועה שהדיינים משביעין שהיא מעניני שבועת הפקדון לחיוב קרבן כמו שהתבאר אם לא חלה עליו שבועת הפקדון חייב עליה בשבועת בטוי:
ונשלם הפרק תהלה לאל ומהנה נשלם מה שנראה לכללו במסכת שבועות תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת עבודה זרה בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.
״מת״, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נשבר השור״, והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נשבה השור״, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נגנב״, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. או אמר לו: ״אבד״, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב, בכל אלה, אם אמר בעל השור: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — פטור מקרבן על השבועה, שהרי בין כה וכה היה צריך לשלם, והשבועה לא פטרה אותו.
It died, but the truth was that it was injured or captured or stolen or lost; or if he responded: It was injured, but the truth was that it died or was captured or stolen or lost; or if he responded: It was captured, but the truth was that it died or was injured or stolen or lost; or if he responded: It was stolen, but the truth was that it died or was injured or captured or lost; or if he responded: It was lost, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen, in any of the above cases, if the owner of the ox said: I administer an oath to you concerning your claim, and the borrower said: Amen, he is exempt from bringing an offering for his false oath, since the oath did not render him exempt from liability to pay. He would have been liable to pay in any case.
הכל
(2) הֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ נֶאֱבָד מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַיָּיב.
But if the owner said to the borrower: Where is my ox? And the borrower said to him: I do not know what you are talking about, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen or lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the borrower said: Amen, the borrower is liable to bring a guilt-offering, as he took an oath that would render him exempt from liability to pay.
אבל אם אמר לו: ״היכן שורי״? אמר לו: ״איני יודע מה אתה סח״, והוא שמת השור, או נשבר או נשבה או נגנב או נאבד, אמר לו: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — חייב בקרבן על שבועה זו, שהרי רצה לפטור את עצמו מתשלום.
But if the owner said to the borrower: Where is my ox? And the borrower said to him: I do not know what you are talking about, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen or lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the borrower said: Amen, the borrower is liable to bring a guilt-offering, as he took an oath that would render him exempt from liability to pay.
הכל
(3) אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר הֵיכָן שׁוֹרִי א״ל אָמַר לוֹ מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר נִגְנַב וְהוּא שֶׁאָבֵד אָבַד וְהוּא שֶׁנִּגְנַב מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר.
If an owner said to a paid bailee or a renter: Where is my ox? And the latter said to him: It died, but the truth was that it was injured or captured; or if he said: It was injured, but the truth was that it died or was captured; or if he said: It was captured, but the truth was that it died or was injured; or if he said: It was stolen, but the truth was that it was lost; or if he said: It was lost, but the truth was that it was stolen, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and he said: Amen, the paid bailee or renter is exempt from bringing a guilt-offering.
מת והוא נשבר כו׳ פטור – שאם הודה לא היה משלם וכן נגנב והוא שאבד אבד והוא שנגנב פטור שהרי שינה מחובה לחובה ולא כפר ממון בשבועה זו.
אמר לנושא שכר או לשוכר: ״היכן שורי״? אמר לו השוכר: ״מת״, והוא שנשבר או נשבה. וכן אם אמר לו: ״נשבר״, והוא על פי האמת מת או נשבה. או אמר לו: ״נשבה״, והוא שמת או נשבר. או אמר לו: ״נגנב״ — והוא שאבד. וכן במקרה שאמר לו: ״אבד״ — והוא שנגנב. בכל אלו, אם אמר לו: ״משביעך אני״, ואמר השומר: ״אמן״ — פטור מקרבן על השבועה, משום שאיננו משנה את דינו על ידי השבועה, שבין לפי האמת ובין לפי דבריו פטור הוא.
If an owner said to a paid bailee or a renter: Where is my ox? And the latter said to him: It died, but the truth was that it was injured or captured; or if he said: It was injured, but the truth was that it died or was captured; or if he said: It was captured, but the truth was that it died or was injured; or if he said: It was stolen, but the truth was that it was lost; or if he said: It was lost, but the truth was that it was stolen, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and he said: Amen, the paid bailee or renter is exempt from bringing a guilt-offering.
הכל
(4) מֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַיָּיב אָבַד אוֹ נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר.
If the paid bailee or renter said: It died or was injured or captured, but the truth was that it was stolen or lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and he said: Amen, the paid bailee or renter is liable to bring a guilt-offering. If the paid bailee or renter said: It was lost or stolen, but the truth was that it died or was injured or captured, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and he said: Amen, he is exempt from bringing a guilt-offering.
אבל אם אמר השומר: ״מת״ או ״נשבר״ או ״נשבה״, ומה שקרה הוא שנגנב או אבד, אמר בעל השור ״משביעך אני״ ואמר השומר ״אמן״ — חייב, שהרי רצה לפטור את עצמו בטענת אונס שלא כדין. ומצד אחר, אם אמר השומר: ״אבד״ או ״נגנב״, והוא שמת או נשבר או נשבה, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — פטור, שהרי חייב עצמו בממון שלא היה חייב לשלמו.
If the paid bailee or renter said: It died or was injured or captured, but the truth was that it was stolen or lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and he said: Amen, the paid bailee or renter is liable to bring a guilt-offering. If the paid bailee or renter said: It was lost or stolen, but the truth was that it died or was injured or captured, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and he said: Amen, he is exempt from bringing a guilt-offering.
הכל
(5) בזֶה הַכְּלָל כׇּל הַמְשַׁנֶּה מֵחוֹבָה לְחוֹבָה וּמִפָּטוּר לִפְטוּר וּמִפְּטוּר לְחוֹבָה פָּטוּר מֵחוֹבָה לִפְטוּר חַיָּיב זֶה הַכְּלָל כׇּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְמוֹ חַיָּיב לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ פָּטוּר.:
This is the principle: Anyone who changes from one claim of liability to another claim of liability or from one claim of exemption to another claim of exemption or from a claim of exemption to a claim of liability is exempt from bringing a guilt-offering. If he changes from a claim of liability to a claim of exemption, he is liable. This is the principle: Anyone who takes an oath to be lenient with himself is liable; if he takes an oath to be stringent with himself, he is exempt.
פרק שמיני
מתני׳: ארבעה שומרין הן וכו׳ אמר לשומר חנם וכו׳ עד זה הכלל כל המשנה מחיוב לפיטור וכו׳ – פירוש מחומש ואשם. לפי שלא חייבה תורה חומש ואשם אלא למי שהיה חייב לחבירו ממון וכפר בו ונשבע לשקר והודה אחר כך, דכתיב: וכחש בעמיתו בפקדון וגומר או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ואת אשמו יביא וגומר. אבל מי שהיה חייב מדרך זה וחייב עצמו מדרך אחרת או שהיה פטור מדרך זו ופטר עצמו מדרך אחרת, וכל שכן אם היה פטור וחייב עצמו ונשבע לשקר והודה אינו חייב על כך חומש ואשם. הילכך שומר חנם שנשבע לשקר ואחר כך הודה לעולם אינו חייב חומש ואשם אלא אם הודה שאכלו לפי שפטור על הכל ואינו חייב אלא בשאכלו. שומר שכר שנשבע לשקר ואחר כך הודה אינו חייב חומש ואשם אלא אם טען שמת או נשבר או נשבה והודה אחר כך שנגנב או שאבד או שאכלו לפי שחייב הוא בגניבה ואבידה וכל שכן שאכלו והרי פטר עצמו במיתה ושבורה ושבויה. שואל לעולם אינו חייב חומש ואשם אלא באיני יודע מה אתה שח בלבד לפי שחייב הוא על הכל ואינו יכול לפטור עצמו אלא באיני יודע מה אתה שח בלבד. ואם תשאל והרי יכול לפטור עצמו במתה מחמת מלאכה ואם כן אמאי לא קתני במתניתן לענין שואל היכן שורי אמר לו מת מחמת מלאכה, והוא שמת שלא מחמת מלאכה או שנשבר או שנשבה או שנגנב או שאבד, משביעך אני ואמר אמן חייב כדקתני לענין איני יודע מה אתה שח. יש להשיב דמתני׳ חדא מתרי אנפי נקט, וכיון דקתני איני יודע מה אתה שח ממילא שמעת דהוא הדין נמי לטענת מתה מחמת מלאכה דתרוייהו פוטר עצמו בהן נינהו. אי נמי היינו טעמא דלא קתני מתה מחמת מלאכה משום דלא איכפל תנא לאפלוגי במתה וכל שכן מתה מחמת מלאכה דלא שכיחא היא.
זה הכלל: כל שומר הנשבע לשקר, ובשבועתו משנה מדבר חובה לשלמו לדבר אחר שחובה עליו, וכן משנה מפטור לפטור או מפטור לחובה — בכל המקרים הללו פטור מהחיוב על השבועה. אבל כל מי שנשבע לשקר ומשנה מחובה לפטור — חייב. זה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו — חייב, להחמיר על עצמו — פטור.
This is the principle: Anyone who changes from one claim of liability to another claim of liability or from one claim of exemption to another claim of exemption or from a claim of exemption to a claim of liability is exempt from bringing a guilt-offering. If he changes from a claim of liability to a claim of exemption, he is liable. This is the principle: Anyone who takes an oath to be lenient with himself is liable; if he takes an oath to be stringent with himself, he is exempt.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : מַאן תְּנָא אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ ר׳ רַבִּי מֵאִיר הִיא אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן מִי אִיכָּא תַּנָּא דְּלֵית לֵיהּ אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין אֲמַר לֵיהּ הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ מַאן תַּנָּא דְּאָמַר שׂוֹכֵר כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר דָּמֵי (אָמַר רַב נַחְמָן) אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא.
GEMARA: The Gemara asks: Who is the tanna who taught that there are four types of bailees? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It is Rabbi Meir. Rava said to Rav Naḥman: And is there a tanna who does not accept that there are four types of bailees, as the question and your answer indicate? Rav Naḥman said to him: This is what I am saying to you: Who is the tanna who says that a renter has the same halakhic status as a paid bailee? With regard to this question, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It is Rabbi Meir.
(ו-ז) אוקימנה למתני׳ לר׳ מאיר, וכדתני רבה בר אבוה שוכר כיצד משלם, ר׳ מאיר אומר כשומר שכר, ר׳ יהודה אומר כשומר חנם.
גמ׳ מאן תנא ארבעה שומרין – לקמן מפרש לה.
רבי מאיר היא – לקמן מפרש מי איכא דלית ליה ארבעה שומרין בתמיה על כרחינו ארבעה הם זה בחנם וזה בשכר זה שואל וזה שוכר.
הכי קאמינא מאן תנא שוכר כנושא שכר – פי׳ דהא דאמרינן מאן תנא ד׳ שומרין לאו משום מניינא אלא רישא דמתניתין נקיט בידיה כלומר מי שנה אותן על הסדר הזה שיהא שוכר כנושא שכר. חוץ מאיני יודע מה אתה סח שבשואל ובגנבה ואבידה שבנושא שכר והשוכר שהרי כפרו ממון איכא למידק ולימא נמי אבד שבשומר חנם דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ורבינו שלמה ז״ל כתב על זה דההיא לא איצטריכא ליה למימר דהא קתני בהדיא קרן וחומש ואשם דהיינו חיוב דשבועת השומרים ולא נתחוור תירוץ זה לרבינו הרמב״ן ז״ל דהא היכא דקתני נמי חייב סתמא ליכא למשמע אלא מחיוב שבועת השומרין לכך תירץ הוא ז״ל דהיינו טעמא דלא נקט אבד שבשומר חנם משום דקתני ביה אכלו דמשכחת לה בגזילה ממש בלא שבועת השומרין. והאל ברחמיו ישמרנו מכל חטא ושגיאה אמן ואמן. ובהכי סליקא לן מסכת שבועות תהלה לאל יתברך ויתעלה והוא ברחמיו יזכנו להבין ולשמוע וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה שלימה אמן כן יהי רצון.
א גמרא ומבררים: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] שיש ארבעה שומרין? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר׳ מאיר היא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מי איכא [וכי יש] תנא דלית ליה [שאין לו] ארבעה שומרין, שאתה שואל מי שנה משנה זו? אמר ליה [לו]: הכי קאמינא לך [כך אני אומר לך], מאן [מיהו] התנא שאמר: שוכר כנושא שכר דמי [נחשב]? ועל כך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר׳ מאיר היא. ותוהים: והא [והרי] ר׳ מאיר איפכא שמעינן ליה
GEMARA: The Gemara asks: Who is the tanna who taught that there are four types of bailees? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It is Rabbi Meir. Rava said to Rav Naḥman: And is there a tanna who does not accept that there are four types of bailees, as the question and your answer indicate? Rav Naḥman said to him: This is what I am saying to you: Who is the tanna who says that a renter has the same halakhic status as a paid bailee? With regard to this question, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It is Rabbi Meir.
הכל
(7) וְהָא רַבִּי מֵאִיר אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ דִּתְנַן שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם ר׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר גכְּנוֹשֵׂא שָׂכָר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אִיפְּכָא תָּנֵי.
The Gemara challenges: But we have heard that Rabbi Meir said the opposite, as it is taught in a baraita: How does a renter pay? Rabbi Meir says: He pays like an unpaid bailee. Rabbi Yehuda says: He pays like a paid bailee. The Gemara explains: Rabba bar Avuh taught this baraita while reversing the opinions, stating that Rabbi Meir is of the opinion that a renter is like a paid bailee; therefore, he said that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
[ההיפך שמענו אותו אומר]! דתנן [ששנינו במשנה]: שוכר כיצד משלם? ר׳ מאיר אומר: כשומר חנם, ר׳ יהודה אומר: כנושא שכר! ומשיבים: רבה בר אבוה איפכא תני [להיפך היה שונה], שר׳ מאיר אומר שדינו כשומר שכר, ולכן אמר שמשנתנו כשיטתו.
The Gemara challenges: But we have heard that Rabbi Meir said the opposite, as it is taught in a baraita: How does a renter pay? Rabbi Meir says: He pays like an unpaid bailee. Rabbi Yehuda says: He pays like a paid bailee. The Gemara explains: Rabba bar Avuh taught this baraita while reversing the opinions, stating that Rabbi Meir is of the opinion that a renter is like a paid bailee; therefore, he said that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
הכל
(8) הָנֵי אַרְבָּעָה הָווּ שְׁלֹשָׁה הָווּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אַרְבָּעָה.: שׁוֹמְרִין וְדִינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה.:
The Gemara asks: Are these in fact four types of bailees? There are actually only three, as the halakhot relating to a paid bailee and a renter are identical. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: There are indeed four types of bailees with regard to the manner in which they accepted the deposit, but only three halakhot that apply to them.
אמר רב נחמן, ד׳ שומרין הן ודיניהן שלשה. שומר חנם נשבע על הכל, שואל משלם את הכל, נושא שכר והשוכר נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המתה, וקיימא לן שוכר כשומר שכר משלם ומשלמין את הגניבה ואת האבידה.
ושואלים לעצם הענין: וכי הני [אלה] ארבעה הוו [הם]? הלא שלשה הוו [הם], שהרי אין הבדל בהלכה בין נושא שכר ושוכר! אמר רב נחמן בר יצחק: ארבעה שומרין מבחינת האופן שבו קיבלו את הדבר לשמירה, אבל דיניהן מבחינת ההלכה הם שלשה.
The Gemara asks: Are these in fact four types of bailees? There are actually only three, as the halakhot relating to a paid bailee and a renter are identical. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: There are indeed four types of bailees with regard to the manner in which they accepted the deposit, but only three halakhot that apply to them.
הכל
(9) אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם כּוּ׳.: הֵיכָן שׁוֹרִי כּוּ׳.: אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק כּוּ׳.: אָמַר לְשׁוֹמֵר כּוּ׳.: הֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח כּוּ׳.: אָמַר רַב וְכוּלָּן פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת שׁוֹמְרִין דוְחַיָּיבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי וּשְׁמוּאֵל אָמַר אַף פְּטוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.
§ The following cases were stated in the mishna: If the owner of an ox said to an unpaid bailee: Where is my ox; or if the owner of an ox said to someone in the marketplace: Where is my ox that you stole; or if he said to a bailee: Where is my ox, and the other person said to him: I do not know what you are talking about. With regard to all of these situations referred to in the mishna, Rav says: All of them are exempt from bringing a guilt-offering for falsely taking an oath of the bailees, but they are liable to bring a sin-offering for falsely taking an oath on an utterance. And Shmuel says: They are exempt from bringing a sin-offering for falsely taking an oath on an utterance as well.
מתני׳. אמר לשומר חנם היכן שורי, אמר לו מת, הואא שנשבר או שנשבה כול׳, עד משביעך אני ואמר אמן, פטור. כל המשניות דקתני בהו פטור, אמר רב וכולן פטורין משבועת השומרין שהרי לא כפרו ממון, וחייבין בשבועת הביטוי. ושמואל אמר אף פטורין משבועת ביטוי.
א. צ״ל, והוא.
כולן – כל הני פטורי דמתניתין פטורין משבועת שומרין כלומר מאשם דשבועת הפקדון וחייבין משום שבועת ביטוי לשעבר קרבן עולה ויורד אם שגג בקרבן כדין שבועה לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן.
אמר רב: כולן פטורין משבועת השומרין – כלומר פטורין מקרבן שבועת השומרין וחייבין בשבועת בטוי, דאי במזיד אשתבע לה חייב מכות ואי בשוגג אישתבע לה חייב בקרבן עולה ויורד. ואף על גב דהאי קרא דכתיב ביה חומש ואשם הא כתיב עושק וגזל ותשומת יד או מכל אשר ישבע עליו לשקר, היינו טעמא דקרי לה שבועת השומרין משום דבפקדון פתח הכתוב תחלה דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון. ושמואל אמר: אף פטורין משבועת בטוי.
וחייבין משום שבועת ביטוי – תימה דנימא דיצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חידושו כדאמרינן בפרק שלישי גבי שבועת העדות (לעיל דף כה:) ונראה לי דלא דמי דהתם יצא להקל הילכך הוי חידוש אבל הכא דיצא להחמיר לפי שכופר ממון אין זה חידוש.
ב שנינו במשנה: אמר לשומר חנם כו׳. היכן שורי כו׳. אמר לאחד בשוק כו׳. אמר לשומר כו׳. היכן שורי? אמר לו איני יודע מה אתה סח כו׳. ומסקנת הדברים היא שאלו שאינם מקילים על עצמם בשבועתם — פטורים, למרות שנשבעו לשקר. אמר רב: וכולן כל אלה אמנם פטורין משבועת שומרין, אבל חייבין משום שבועת ביטוי, שהרי שמכל מקום נשבעו לשקר. ושמואל אמר: אף פטורין משום שבועת ביטוי.
§ The following cases were stated in the mishna: If the owner of an ox said to an unpaid bailee: Where is my ox; or if the owner of an ox said to someone in the marketplace: Where is my ox that you stole; or if he said to a bailee: Where is my ox, and the other person said to him: I do not know what you are talking about. With regard to all of these situations referred to in the mishna, Rav says: All of them are exempt from bringing a guilt-offering for falsely taking an oath of the bailees, but they are liable to bring a sin-offering for falsely taking an oath on an utterance. And Shmuel says: They are exempt from bringing a sin-offering for falsely taking an oath on an utterance as well.
הכל
(10) בְּמַאי קָמִפַּלְגִי שְׁמוּאֵל סָבַר לֵיתַא בִּלְהַבָּא וְרַב סָבַר אִיתַיהּ בְּלָאו וָהֵן.
With regard to what principle do they disagree? Shmuel holds that he is exempt from bringing an offering because there is no possibility of taking that oath with regard to an event that may occur in the future, i.e., that the deposited animal will die or be stolen or be lost, and Shmuel holds that one is not liable for taking an oath on an utterance in the case of any oath that one cannot take with reference to the future. And Rav holds that there is an obligation to bring a sin-offering because it is possible to take both a negative oath and a positive one. One of the conditions necessary in order for one to incur liability for an oath on an utterance is that the oath can be formulated as both a negative and a positive statement. This oath meets that criterion as one can formulate the oath in the negative, e.g., the deposit was not stolen, as well as in the positive, e.g., it was stolen.
ושואלים: במאי קמפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חלוקים]? שמואל סבר: שבועה זו ליתא [איננה] בלהבא שאינו יכול להישבע בדבר זה בלהבא (שימות, או ייגנב, או יאבד וכיוצא בזה), וכל שבועה שאינו יכול להישבע להבא, לדעת שמואל אין בה משום שבועת ביטוי. ורב סבר: איתיה [ישנו] בלאו והן הרי יכול להישבע עליה גם ב״לאו״ (בלשון שלילה ״שלא נגנב״ וכו׳) וגם ב״הן״ (״נגנב״ וכו׳), ובשבועה כזאת מתחייב משום שבועת ביטוי.
With regard to what principle do they disagree? Shmuel holds that he is exempt from bringing an offering because there is no possibility of taking that oath with regard to an event that may occur in the future, i.e., that the deposited animal will die or be stolen or be lost, and Shmuel holds that one is not liable for taking an oath on an utterance in the case of any oath that one cannot take with reference to the future. And Rav holds that there is an obligation to bring a sin-offering because it is possible to take both a negative oath and a positive one. One of the conditions necessary in order for one to incur liability for an oath on an utterance is that the oath can be formulated as both a negative and a positive statement. This oath meets that criterion as one can formulate the oath in the negative, e.g., the deposit was not stolen, as well as in the positive, e.g., it was stolen.
הכל
(11) וְהָא אִיפְּלִיגוּ בַהּ חֲדָא זִימְנָא דְּאִתְּמַר שְׁבוּעָה שֶׁזָּרַק פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא זָרַק רַב אָמַר חַיָּיב וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר רַב אָמַר חַיָּיב דְּאִיתַא בְּלָאו וְהֵן וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר דְּלֵיתַא בִּלְהַבָּא.
The Gemara challenges: But they already disputed this question on another occasion (see 25a), as it was stated: With regard to one who says: On my oath so-and-so threw a stone into the sea, or: On my oath he did not throw it, Rav says: If it was later discovered that his statement was false, he is liable to bring an offering for his oath. And Shmuel says: He is exempt. Rav says that he is liable, as the oath can be positive or negative. And Shmuel says he is exempt because this oath cannot be stated with regard to the future, since he cannot control what so-and-so does.
ושואלים: והא איפליגו [והרי נחלקו] בה בשאלה זו חדא זימנא [פעם אחת]! דאתמר [שנאמר]: אם אמר: ״שבועה שזרק פלוני צרור לים״, או: ״שבועה שלא זרק״ — רב אמר: חייב משום שבועת ביטוי אם היה זה שקר, ושמואל אמר: פטור. רב אמר חייב משום דאיתא [שישנה] בלאו והן, וכל דבר שישנו בלאו והן חייבים עליו. ושמואל אמר פטור משום דליתא [שאינה קיימת] בדבר שיהיה להבא, שהרי אדם אינו יכול להישבע על מה שיעשה או לא יעשה אדם אחר!
The Gemara challenges: But they already disputed this question on another occasion (see 25a), as it was stated: With regard to one who says: On my oath so-and-so threw a stone into the sea, or: On my oath he did not throw it, Rav says: If it was later discovered that his statement was false, he is liable to bring an offering for his oath. And Shmuel says: He is exempt. Rav says that he is liable, as the oath can be positive or negative. And Shmuel says he is exempt because this oath cannot be stated with regard to the future, since he cannot control what so-and-so does.
הכל
(12) צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּמִנַּפְשֵׁיהּ קָמִישְׁתְּבַע אֲבָל בְּהָךְ דְּבֵי דִינָא מַשְׁבְּעִי לֵיהּ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל כִּדְרַבִּי אַמֵּי דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.
The Gemara explains: It was necessary to state the dispute in the case of a bailee as well, as if they would teach it to us only in the case where one took an oath that so-and-so threw a stone, it may have been understood that it is only in this case that Rav says that the person taking the oath is exempt, since he is taking a false oath of his own accord, but in the case in the mishna here, where it is the court that is administering the oath to him, say that Rav concedes to Shmuel that he is exempt, in accordance with the statement of Rabbi Ami. As Rabbi Ami says: In the case of any oath that is administered by the judges, one is not liable to bring a sin-offering for falsely taking an oath on an utterance.
ואמרינן צריכא, דאי איתמר בההיא הוה אמינא בההיא מחייב רב משום דמנפשיה קא מישתבע, אבל הכא דדיאני קמשבעי ליה אימא מודה רב כדר׳ אמי דאמר כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי כול׳.
ה״ג: צריכא דאי אשמעינן בהא בהא קאמר רב משום דמנפשיה אישתבע אבל בהא אימא מודי ליה לשמואל כדר׳ אמי כו׳. טעמא דר׳ אמי מפרש לקמן.
ומשיבים: צריכא [נצרכה] המחלוקת להיאמר גם במקרה זה, דאי אשמעינן בהא [שאם היה משמיע לנו בזו] ב״שבועה שזרק פלוני״, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] רב שהוא חייב, משום דמנפשיה קמישתבע [שמעצמו הוא נשבע] לשקר, אבל בהך דבי דינא משבעי ליה [בזו שבמשנתנו, שבית דין משביעים אותו] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לשמואל, כדברי ר׳ אמי, שאמר ר׳ אמי: כל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי. ולהיפך,
The Gemara explains: It was necessary to state the dispute in the case of a bailee as well, as if they would teach it to us only in the case where one took an oath that so-and-so threw a stone, it may have been understood that it is only in this case that Rav says that the person taking the oath is exempt, since he is taking a false oath of his own accord, but in the case in the mishna here, where it is the court that is administering the oath to him, say that Rav concedes to Shmuel that he is exempt, in accordance with the statement of Rabbi Ami. As Rabbi Ami says: In the case of any oath that is administered by the judges, one is not liable to bring a sin-offering for falsely taking an oath on an utterance.
הכל
(13) וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב צְרִיכָא.
And conversely, if the dispute had been stated only in this case, i.e., the case of the bailee to whom the court administers the oath, one might have said: It is in this case that Shmuel says that he is exempt, in accordance with Rabbi Ami’s statement, but in a case where one took an oath that so-and-so threw a stone, say that Shmuel concedes to Rav that he is liable. Therefore, it is necessary for the dispute to be stated in both cases.
אי איתמר בהא [אם היה נאמר רק בזו] שבמשנתנו, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שפטור, כדברי ר׳ אמי, אבל בהך אימא מודה ליה [בזו אמור שמודה לו] לרב שחייב, על כן צריכא [צריכה] ההלכה להיאמר בשני המקרים.
And conversely, if the dispute had been stated only in this case, i.e., the case of the bailee to whom the court administers the oath, one might have said: It is in this case that Shmuel says that he is exempt, in accordance with Rabbi Ami’s statement, but in a case where one took an oath that so-and-so threw a stone, say that Shmuel concedes to Rav that he is liable. Therefore, it is necessary for the dispute to be stated in both cases.
הכל
(14) גּוּפָא אָמַר ר׳ רַבִּי אַמֵּי כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אֵין בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא ה׳:ד׳} אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם מֵעַצְמוֹ כדר״ל כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ כִּי מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת אִי דִּלְמָא אֶלָּא דְּהָא.
Having mentioned Rabbi Ami’s ruling, the Gemara discusses the matter itself: Rabbi Ami says: In the case of any oath that is administered by the judges, one is not liable for falsely taking an oath on an utterance, as it is stated in the verse: “Or if [ki] anyone swears clearly with his lips to do evil or to do good, whatever it is that a man shall utter clearly with an oath, and it is hidden from him…and the priest shall make atonement for him concerning his sin” (Leviticus 5:4–6). Only if one takes the oath of his own accord is he liable, as the verse can be understood in accordance with the statement of Reish Lakish. As Reish Lakish says: The term ki has four distinct meanings: If, perhaps, rather, and as. According to Rabbi Ami, its meaning in the above verse is: If, indicating that only if one takes the oath of his own accord is he liable.
גופא. א״ר אמי כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, שנ׳ או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, תשבע מעצמה. וכריש לקיש דאמר כי משמש בד׳ לשונות, אי דילמא אלא דהא. אי, כיא יקרא קן ציפור לפניך. דילמא, כיב תאמר בלבבך. אלא, כיג פתח תפתח את ידך לו. דהא, ויראוד כל העדה כי גוע אהרן.
ירושלמי (ה״א)ה. א״ר יוחנן ארבעה שומרין אין חייבין אלא דרך קניין, ר׳ יעקב בשם ר׳ אלעזר אוף לעניין גזילה אין חייבין אלא דרך קניין. שומר חנם נשבע, שלא פשע, והיו עדים יודעין שלא פשע מאי, נשמעינה מהדא, והרי שנמצא הגנב ואין עמו לשלם מהו לומר לו השבע לי שלא נתתה עיניך לגזלה, כת׳ אם לא ימצא הגנב הא אם נמצא הגנב פטור.
מתני׳. אמר לאחד מן השוק היכן שורי שגנבתה ואמר לא גנבתי, זובאו עדים שגנב, כול׳.
(סיום) הדרן עלך ארבעה שומרין
חסלת פירוש מסכת שבועות
בשם האל לנו למושעות
א. דברים כב ו.
ב. דברים ז יז.
ג. דברים טו ח.
ד. במדבר כ כט. ועל פי הגמרא בתענית ט, א; ראש השנה ג, א.
ה. א״ר יוחנן ארבעה שומרין הן ואין חייבין אלא דרך קניין, ר׳ יעקב בר אחא בשם רבי לעזר אף לענין גזילה אין חייבין אלא דרך קניין, א״ר יוסי בי רבי בון ומתניתא אמרה כן המקבל שדה מחבירו וכו׳. ע״כ. (וכבר נתקשו מפרשי הירושלמי בביאור הראיה מהמקבל שדה מחבירו). ובבבלי בבא מציעא צט, א: תניא נמי הכי כשם שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים. ובתוספות שם ד״ה כך פירשו את הברייתא לעניין חזרת משאיל ומשכיר, אבל באחריות מתחייב השומר אפילו קודם משיכה, וכיון שאמר לבעלים הנח לפני נתחייב השומר בשמירתו, וכן כתב הרא״ש שם פרק ח סי׳ טו. אבל בבבא קמא עט, א כתבו התוספות דשומר מתחייב באחריות משעת משיכה, וכדבריהם שם הסכימו הרבה מהראשונים. ובספר מחנה אפרים דיני שומרים סי׳ ז כתב שבדברי הירושלמי כאן מפורש נגד הרא״ש והתוספות בבבא מציעא. והמשך דברי הירושלמי כך הם: רבי חנניה א״ר בון אף בגניבה אין חייבין אלא דרך קניין, רבי חנניה בשם רבי פינחס ומתניתא אמרה כן היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב, הגביהו ברשות הבעלים כמי שיצא כל רשות הבעלים, היה מושכו ויוצא עד שיצא כל רשות הבעלים. ע״כ. ובבבלי כתובות לא, ב פליגא רב אחא ורבינא, ורבינא דייק מרישא, ברשות בעלים פטור, הא הוציאו מרשות בעלים לרשות הרבים ומת חייב. ורב אחא דייק מסיפא הוצאה דומיא דהגבהה, מה הגבהה דאתי לרשותיה אף הוצאה נמי דאתי לרשותיה, ואינו חייב אלא בהוציאו לצידי רשות הרבים או לתוך ידו. ודברי הירושלמי מתפרשים כרבינא, והוצאה דומיא דהגבהה, מה הגבהה כמי שיצא כל רשות הבעלים אף משיכה אינו חייב עד שיצא כל רשות הבעלים. וכלשון הירושלמי כתב הרמב״ם בפרק ב מהלכות גניבה הלכה טז: הגונב ברשות הבעלים הואיל והגניבה עדיין היא ברשותן פטור מן הכפל. אבל אם הוציאן מרשות בעלים אפילו הוציאן לרשות הרבים חייב לדעת הרמב״ם, וכמו שכתב בפרק ג שם הלכה ב: או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם הרי זה פטור מן התשלומין וכו׳. אבל בחול חייב שהרי הוציאו מרשות בעלים, אף שבמקח כתב הרמב״ם שאין המשיכה קונה אלא בסימטא. וכן כתבו התוספות בכתובות לא, ב בשם ר״י דדוקא לעניין להתחייב באונסין קאמר רבינא דמהני משיכה לרשות הרבים. ומסמיכות דברי הירושלמי נראה שכמשיכת גנב כך משיכת שומר, ואפילו משכו לרשות הרבים נתחייב בשמירתו, וכמו שכתבו התוספות בבבא מציעא צט, א ד״ה כיון, וכן כתב השער המלך פרק ג מהלכות גניבה הלכה ב בדעת הרמב״ם.
ו. הברייתא המובאת בירושלמי היא במכילתא פר׳ משפטים (נזיקין פר׳ טו): ואם לא ימצא הגנב וג׳ למה נא׳, ממשמע שנ׳ אם ימצא הגנב וגומ׳ למדנו שאם נמצא הגנב בעל הבית פטור מכל דבר, ומה ת״ל ואם לא ימצא הגנב וגו׳, שומע אני שאם נמצא הגנב ואין לו מה לשלם לא יאמ׳ לו בעל הגנבה בא והשבע לי שלא היה בלבך למוכרן, לכך נא׳ אם לא ימצא הגנב, שאם נמצא הגנב בעל הבית פטור מכל דבר. ומכאן למד הירושלמי שגם אם יש עדים שלא פשע בה אין השומר חייב לישבע שלא שלח בו יד. וכן הוא בירושלמי בבא מציעא פרק ג ה״ז: מתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששימר כדרך השומרין, נעל כראוי וכו׳, ואם יש עדים שעשה כן אף משבועה פטור. ודברי הירושלמי בבבא מציעא הובאו ברי״ף שם וברמב״ם פרק ח מהל׳ שאלה ופקדון הל׳ ג: שומר חנם שהביא ראייה שלא פשע פטור משבועה ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שאבד. וכתב במגיד משנה: אחר שנתבאר למעלה כי עיקר השבועה היא שנגנב, וזה הביא ראיה שנגנב שלא בפשיעה ופטור מן השבועה, בדין הוא שיפטר אף משבועת שליחות יד. ובלחם משנה פרק א משאלה ופקדון הל׳ ב תמה עליו שהרי להדיא כתב הרמב״ם בריש פרק ד שם שגם שבועת שלא פשעתי בה אין השומר נשבע אלא על ידי גלגול, וכיון שיש עדים שנגנבה יפטר השומר גם משבועת שלא פשעתי בה. ובספר נתיבות המשפט סי׳ רצד ס״ק ב כתב שלדעת הרמב״ם עיקר שבועת השומרין היא שנגנבה שלא על ידי פשיעה, ועל ידי גלגול נשבע שלא פשע בה מעולם ושלא שלח בה יד, וכל שיש עדים שנגנבה שלא על ידי פשיעה אין השומר חייב שבועה. ומטעם זה כתב הרמב״ם בפרק א מהל׳ שאלה ופקדון הל׳ ב: השואל בהמה מחבירו ומתה וטען השואל שבשעת מלאכה מתה אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויין שם יביא ראייה שמתה או נאנסה בשעת מלאכה ושלא שינה בה ויפטר. אבל אם לא הביא ראיה שלא שינה בה אף על פי שהביא ראיה שמתה בשעת מלאכה חייב. (ופירש הרמב״ם דינו של איסי בן יהודה ׳הא יש ראיה יביא ראיה ויפטר׳ גם לחיוב, שבמקום רואה אין השומר נפטר בשבועה אלא בראיה - וכפירוש רבנו חננאל ורי״ף בבבא מציעא פג, א. וגם לפטור, שכיון שהביא השומר ראיה שלא פשע נפטר לגמרי משבועת השומרים - וכפירושם של רס״ג בספר הפקדון (נדפס באוצה״ג החדש שם), ורמ״ך במיוחס לריטב״א שם, וכן הוא במכילתא משפטים פר׳ טז ׳הא יש רואה בעל הבית פטור מכל דבר׳). והטור בסי׳ רצד כתב שדברי הרמב״ם הם על פי הירושלמי שרק ביש עדים שלא פשע בה אינו צריך לישבע שלא שלח בה יד. וצריך עיון מדברי הירושלמי כאן שכיון שנמצא הגנב נפטר השומר משבועה. ואפשר שרק בנמצא הגנב ונתחייב בדין נפטר השומר מתביעת הפקדון (ומפני שלא חייבה תורה את השומר בשבועה על טענת שמא אלא מפני שתביעת המפקיד היא מכח הפקדה ודאית, אבל כשנתחייב הגנב בהשבה והפקדון נמצא אצל הגנב, חזרה תביעתו על השומר כשאר תביעות שמא ואין השומר נשבע אלא על ידי גלגול), אבל כל זמן שלא נתחייב הגנב בדין אף על פי שיש עדים שנגנבה נשבע השומר שלא פשע, ומטעם זה שנינו בבבא קמא קח, ב: אתמר נגנבה באונס והוכר הגנב, אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע, אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע, רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. ומכאן למד הירושלמי שאם יש עדים שלא פשע אין השומר נשבע על טענת שליחות יד אלא על ידי גלגול. וצ״ע.
ז. כן הוא לפנינו, וראה תוספות ד״ה אמר.
כי תשבע מעצמו – משמע כדריש לקיש והאי כי תשבע בלשון אי דרשינן לה אם תשבע דהיינו מעצמו ולא שבועת דיינין שהיא בעל כרחו ורב דריש ליה בלשון דהא שהרי תשבע הרבה ישבעו על פי בית דין ועלה נמי כתיב קרבן עולה ויורד בשאין בה כפירת ממון שתחייבנו אשם.
אמר רבי אמי: כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת בטוי שנאמר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגומר וכריש לקיש דאמר כי משמש בארבע לשונות – פירוש: והוה ליה הא דאמר רחמנא כי תשבע כלומר אם תשבע, דמשמע אם תשבע מעצמה.
ומביאים, גופא [גופה] של אותה הלכה, אמר ר׳ אמי: כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין בה משום שבועת ביטוי, שנאמר: ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״ (ויקרא ה, ד), כלומר מעצמו, וכיצד מובן דבר זה מן הכתוב? כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: הביטוי ״כי״ משתמש כלומר, יש לו משמעות בתורה בארבע לשונות: אי [אם], דלמא [שמא], אלא, דהא [שהרי]. וכאן המשמעות שלה היא ״אם״, כלומר, אם אדם נשבע מעצמו, אבל לא כשבית דין משביעים אותו.
Having mentioned Rabbi Ami’s ruling, the Gemara discusses the matter itself: Rabbi Ami says: In the case of any oath that is administered by the judges, one is not liable for falsely taking an oath on an utterance, as it is stated in the verse: “Or if [ki] anyone swears clearly with his lips to do evil or to do good, whatever it is that a man shall utter clearly with an oath, and it is hidden from him…and the priest shall make atonement for him concerning his sin” (Leviticus 5:4–6). Only if one takes the oath of his own accord is he liable, as the verse can be understood in accordance with the statement of Reish Lakish. As Reish Lakish says: The term ki has four distinct meanings: If, perhaps, rather, and as. According to Rabbi Ami, its meaning in the above verse is: If, indicating that only if one takes the oath of his own accord is he liable.
הכל
(15) ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כּוּלָּן פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת שׁוֹמְרִין וְחַיָּיבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי חוּץ מֵאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח דְּשׁוֹאֵל וּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה דְּנוֹשֵׂא שָׂכָר וְשֶׁבְּשׂוֹכֵר שֶׁהוּא חַיָּיב שֶׁהֲרֵי כְּפָרוֹ מָמוֹן.:
Rabbi Elazar says: All of them, i.e., all those listed in the mishna as exempt, are exempt from bringing a guilt-offering for taking an oath of the bailees, but they are liable to bring a sin-offering for taking an oath on an utterance, except for a borrower who says: I do not know what you are talking about, and a paid bailee or a renter who claims that the deposit was stolen or lost. In these cases, the bailee is liable for taking an oath of the bailees, as he denied a monetary claim, meaning that he wanted to render himself exempt from liability to pay. This halakha is in accordance with the opinion of Rav.
This chapter explained that a bailee who makes a false claim and takes an oath to that effect is not always liable for falsely taking an oath of the bailees. The principle with regard to this matter was stated at the end of the mishna: Any bailee who makes a false claim that would in any case not render him exempt from liability to pay, and takes an oath to that effect, is not liable for falsely taking an oath of the bailees.
This chapter explained that a bailee who makes a false claim and takes an oath to that effect is not always liable for falsely taking an oath of the bailees. The principle with regard to this matter was stated at the end of the mishna: Any bailee who makes a false claim that would in any case not render him exempt from liability to pay, and takes an oath to that effect, is not liable for falsely taking an oath of the bailees.
וקיימא לן כרב, חדא דהילכתא כרב באיסורי. ועוד אמר ר׳ אלעזרא קאי כוותיה. דאמר ר׳ אלעזר כולן פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי, חוץ מאיני יודע מה שאתה (שא׳) {שח} שבשואל, וגניבה ואבידה שבנושא שכר ושבשוכר, שהרי כפרו ממון.
א. פירוש מימרת ר׳ אלעזר.
רבי אלעזר אומר כולן – הנך פטורין דמתני׳ פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי דרבי אלעזר סבירא ליה כרב.
חוץ מאיני יודע מה אתה סח דשואל וגניבה ואבידה דשומר שכר והשוכר – דקתני בהו במתני׳ חייב ההוא חייב בשבועת שומרין שהרי כפרו ממון ובההיא דשומר חנם שטען אבד והוא אכלו ובטוען נגנב והוא גנבו דקתני בה מתני׳ הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם לא איצטריכא ליה לר׳ אלעזר למימנינהו גבי הנך חוץ דהא בהדיא פריש להו תנא חומש ואשם דשבועת שומרין.
ור״א אמר: כולן פטורין משבועת השומרין וחייבין משום שבועת ביטוי – פירוש: דקסבר דהאי דכתב רחמנא כי תשבע לאו מעצמה משמע אלא משמע בין מעצמה בין שלא מעצמה. כענין דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן, דמשמע בין קרבן חובה בין קרבן נדבה.
חוץ מאינו יודע מה אתה שח שבשואל ובגנבה ואבידה שבשומר שכר ושבשוכר – כלומר שאין חייבין בקרבן שבועת ביטוי שהוא קרבן עולה ויורד, אלא בקרבן שבועת השומרין שהרי כפרו ממון כמו שאמרנו. פירוש: והוא הדין נמי בשומר חנם אם טען בכולן ואחר כך הודה שאכלו שהרי גם הוא כפרו ממון. והאי דלא קאמר לה רבי אלעזר חדא דכיון דקאמר שואל ושומר שכר הוא הדין נמי לשומר חנם לענין אכלו, שהרי גם הוא כופר ממון הוא. ועוד דכי קא מיירי רבי אלעזר בשפטר עצמו מחיוב שאינו שוה בכל השומרים הוא דקא מיירי, כגון שואל שפטר עצמו באיני יודע מה אתה שח מחיוב מתה ושבורה שאינו שוה בכל השומרים והוא הדין לגניבה ואבידה וכגון שומר שכר שפטר עצמו בשבורה ומתה מחיוב גנבה ואבדה שאינו שוה בשומר חנם. אבל שומר חנם שפטר עצמו בטענת גנבה ואבדה מחיוב אכלו כיון שהוא חיוב ששוה בכל השומרים לא איירי בה.
סליק פרקא וסליקא מסכתא בריך רחמנא דסייען.
פרק שמיני: ד׳ שומרין
כלן פטורין משבועת השומרין וחייבין משום שבועת ביטוי, חוץ מאיני יודע מה אתה סח שבשואל וגנבה ואבדה שבשומר שכר – איכא למידק ולימא נמי אבד שבשומר חנם, דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. איכא למימר דההיא לא איצטריכא ליה למימר דהא קתני קרן וחומש ואשם דהיינו חיוב שבועת השומרין. זה כתב רש״י ז״ל. ותמי׳ לי דהא היכאא דקתני נמי חייב סתמא ליכא למימר חייב אלא בשבועת השומרין, אלא היינו טעמא דאכלו לא קאמר, דודאי פטור משבועת ביטוי וחייב קרן וחומש ואשם דהיינו גזל ממש, ובלא שומרין נמי משכחת לה.ב
(סיום) סליק פירקא
וסליקו חידושי שבועות בעזרת רב ישועות
{ביאור בירושלמי}1
ירושלמי בפ״ק דברכותג ובתענית פרק סדר תעניות כיצד,ד כל הברכות אחר חותמיהן ואין אומרים ברכהה פסוק, היתיב רבי יצחק בן אלעזר קומי רבי יוסי מכיון דאת אמר אחר חותמיהן אמרו ברכה פסוק, אמרין חכים הוא הדין טליאז דהוא סבר מהו אחר חותמיהן שאם היה עומד בשחרית ושכח והזכיר של ערבית וחזר וחתם בשל שחרית יצא, א״רח אחא כל הברכות כלן כעין חותמיהן, ואילין דאמר צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראלט אין בו משום ברכה פסוק.
פי׳י בכל הברכות הולכים אחר חתימתן, וצריך לומר בסופה של ברכה סמוך לחתימה לשון הנמשךכ אחר החתימה ודומה [לה].ל ואין אומרם ברכה פסוק, פי׳ אין אומרין פסוק של ברכה סמוך לחתימה,מ כגון בברכת השנים אל יאמר ככתובנ יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך וכו׳, או בימות הגשמים יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב [וגו׳] לתת מטר וגו׳,ס או בברכת החולים אל יאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים וגו׳,ע או והסיר ה׳ ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר וכו׳פ וכיוצא בהם, וטעמא דמילתא מפני שנראה כמקדים ברכת עבד לברכת רבו,צ באומרו סמוך לחתימה פסוק שנאמר [עיקרו]ק בלשון ברכה להדיוט, אלא אם בא לומר פסוק יאמר פסוק המדבר בשבחו של מקום, ואם לאו יאמר לשון שבח או לשון בקשה וחותם, וזה יהיה מעיןר החתימה ודומה לה.
היתיבש רבי יצחק בן אלעזר מכיון דאתמרת אחר חותמיהן אמ׳ ברכה פסוק, פי׳ קס״ד דר׳ יצחק דכל הברכות אחר חותמיהן הוי פי׳ שהחתימה היא עיקר הברכה, להאי קא מותיב כיון דחתימה עיקר מאי איכפת לן בסמוך לחתימה, מה שירצה יאמר, כי כל הברכה טפלה לחתימה.
אמרין חכים הוא הדין טליא, דהוא סבר אחר חותמיהן שאם היה עומד בשחרית ושכח והזכיר של ערבית וחזר וחתם של שחרית יצא, פי׳ הוא סבור דפירושא הוי דחתימה עיקר, וקמל״ן דאפילו אמר הפתיחה בטעות לית לן בה, כיון דחתימה הוגנת היא, ואין כן,א אמר רבי אחא כל הברכות כלן כעין חותמיהן, כלומר הכי פירושא דמילתא מאי אחר חותמיהן כעין חותמיהן וכדפריש לעיל, ועל כן אין אומרים ברכה של פסוק סמוך לחתימה דבעינן סמוך לחתימה מעין החתימה וליכא,ב דזו ברכת הרב וזו ברכת העבד.
ואילין דאמרין צהלי ורוני יושבת ציון וגו׳ אין בו משום ברכה פסוק, פי׳ הבא לאומרו סמוך לחתימה דבונה ירושלים, או סמוך לחתימה דמשמח ציון בבניה הרשות בידו, ואין בו משום ברכה פסוק, דהכל הוא כבודו של מקום כי יגדל שמו בעולם בשובו את שבות עמו ואת שיבת ציון, כיג אין מלך בלא עם ובלא פלטין והיא עיר קדשו קרית מלך רב, וכתיבד ברב עם הדרת מלך הילכךה תרוייהו ברכת הרב נינהו.
א. בכי״ק כי״ל וכי״נ: איכא.
ב. וכן הוא בריטב״א בשם רבנו.
ג. סוף הלכה ה.
ד. פ״ב הלכה ג.
ה. לפנינו: ״אחר ברכה״.
ו. לפנינו בתענית יח, ב ״ויאמר״. ובברכות ״אין אומרין״.
ז. לפנינו בתענית ״הכן הוא הדין מלייא״.
ח. הגר״א הגיה כאן: כך א״ר אחא, ולפירושו של רבנו אין להגיה.
ט. ישעיה יב, ו.
י. מכאן עד היתיב ר׳ יצחק הובא בשבה״ל.
כ. בשבלי הלקט: הדומה ונמשך.
ל. שם אין התיבות ודומה לה, ותיבת ״לה״ הגהתי מסברא.
מ. עי׳ ר״ח בתענית יח, ב.
נ. דברים כח, ח.
ס. שם יב.
ע. שמות טו, כו.
פ. דברים ז, טו.
צ. כ״ה גם בשבלי הלקט, ובכ״י אחר: בוראו, במקום רבו.
ק. הגהתי לפי שבלי הלקט.
ר. שם: כעין.
ש. מכאן ועד ואילין דאמרין לא הובא בשבלי הלקט, ועי׳ בפי׳ לבעל ספר חרדים לירושלמי ברכות שם.
ת. צ״ל דאת אמר.
א. עי׳ ברכות יב, א וברשב״א ובתלמידי ר״י ובמלחמות ובמאירי שם. ועי׳ מרכבת המשנה הל׳ תענית מהדורה תנינא פ״ד הי״ז.
ב. עי׳ מרכבת המשנה שם.
ג. בשבלי הלקט בסדר שונה.
ד. משלי יד, כח.
ה. עיין בשאלות ותשובות הרמ״ע מפאנו סימן קב בשאלה העשירית.
1. {ביאור זה נמצא בארבע כתבי יד של חי׳ הרמב״ן למס׳ שבועות בסופו, מתוך כתבי היד ניתן לקבוע שביאור זה הוא ג״כ להרמב״ן. אך התברר לנו בבירור גמור שפירוש זה אינו להרמב״ן, אלא לר׳ אביגדור כהן צדק, שכן חלקו של ביאור זה מופיע בשבלי הלקט סי׳ קכט: ״שזה כתב הר״ר אביגדור כהן צדק זצ״ל בתשובה לר׳ בנימין אחי נר״ו״. אולם בשבלי הלקט לא הועתק כל הפירוש, ומשום כך התחבטו מפרשי הירושלמי כיצד לפרש את יתר דברי הירושלמי.}
ר׳ אלעזר אומר: כולן השנויים במשנתנו שפטור — פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי, חוץ מ״איני יודע מה אתה סח״ שאומר השואל, או טענת גניבה ואבידה של נושא שכר ושבשוכר — שהוא חייב בהם משום שבועת שומרים, ומדוע? שהרי כפרו ממון.
Rabbi Elazar says: All of them, i.e., all those listed in the mishna as exempt, are exempt from bringing a guilt-offering for taking an oath of the bailees, but they are liable to bring a sin-offering for taking an oath on an utterance, except for a borrower who says: I do not know what you are talking about, and a paid bailee or a renter who claims that the deposit was stolen or lost. In these cases, the bailee is liable for taking an oath of the bailees, as he denied a monetary claim, meaning that he wanted to render himself exempt from liability to pay. This halakha is in accordance with the opinion of Rav.
This chapter explained that a bailee who makes a false claim and takes an oath to that effect is not always liable for falsely taking an oath of the bailees. The principle with regard to this matter was stated at the end of the mishna: Any bailee who makes a false claim that would in any case not render him exempt from liability to pay, and takes an oath to that effect, is not liable for falsely taking an oath of the bailees.
This chapter explained that a bailee who makes a false claim and takes an oath to that effect is not always liable for falsely taking an oath of the bailees. The principle with regard to this matter was stated at the end of the mishna: Any bailee who makes a false claim that would in any case not render him exempt from liability to pay, and takes an oath to that effect, is not liable for falsely taking an oath of the bailees.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.