והפרק הראשון ממנה יסוד הכונה לבאר בו ענין איסור משא ומתן שלנו עמהם ורבו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר במה שמשאו ומתנו אסור בזמן ידוע ומותר בזמן אחר איזהו זמן איסורו והשני לבאר מה שמשאו ומתנו אסור לעולם והשלישי לבאר הודעת ימי חגי האמות הקדומות אשר היו בזמן רבותינו ע״ה לעובדי אלילים ואשר עליהם חברה לה זאת המסכתא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ולהודיע זמן האיסור במה שהוא אסור בזמן ידוע לבד ופרטי המשא ומתן ואמר על זה לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללות מהן לפרעם ולהפרע מהם ר׳ יהודה אומר נפרעין מהם מפני שהוא מיצר אמרו לו אע״פ שמיצר עכשו שמח הוא לאחר זמן ר׳ ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור וחכמים אומרים לפניהם אסור לאחר אידיהן מותר אמר הר״ם אידיהן הבליהם כנוי למועדיהם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת ואלה שלשה ימים מלבד יום האיד עימו ואסרנו שישאל מהם או ילוה מהם לפי שהם משבחים לע״ז שלהם על זה ויהיה הוא סבה לשבח לע״ז ואם הוא מלוה על פה מותר לקבלה מהם לפי שהוא מציל מידם ואין הלכה כר׳ יהודה ר׳ ישמעאל אומר פסק הלכה בגולה אין אסור אלא יום אידיהן בלבד וכל מה שלוקחין ומוכרין עמהם ביום אידיהן אסור כלומר שאסור ליהנות ממנו ואין הלכה כר׳ ישמעאל:

אמר המאירי לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור שאת ולתת עמהם ופי׳ בגמ׳ שלשה ימים חוץ מן האד אסור לשאת ולתת עמהם ר״ל מקח וממכר ואע״פ שלשון משא ומתן הוא שם כללי לכל התעסקות שבין אדם לחברו לא נאמר כאן אלא על מקח וממכר ובגמ׳ (ע״ז ו׳.) שאלו על איסור זה של מקח וממכר איזהו טעם איסורו אי משום רווח אי משום ולפני עור ופירשו רבים אי משום הרוחה כלומר מפני שמרויח במקחו או בממכרו וכל שהוא תוך שלשה ליום אידו זכור היא ואזיל ומודה וכל שאנו גורמים בהודאתו אנו עוברים על לא ישמע על פיך או שמא עקר האיסור משום לפני עור מפני שמוכרין לו דבר הראוי להקרבה או לתקרובת או לתשמיש ע״ז ונמצאנו גורמים לו לעבוד והרי אנו עוברים על ולפני עור אחר שבני נח מוזהרים על ע״ז ונפקא מינה שאם מטעם מכשול הוא כל מי שיש בידו אותו דבר שמוכרין לו אין לו מכשול שהרי יש לו אף בזולתנו ואע״פ שאנו מרבים לו לתוספת לא חיישינן ואי משום רווחא אסור ואע״פ שאף בהרווחה שיך טעמא דמכשול משום דאזיל ומודה אין זה מכשול בעקר האיסור ר״ל בעבודתה ועוד שעקר האיסור אינו אלא לנו מצד שנשמע על פינו ולא הובררה השאלה ומתוך כך פסקו בה רבים דמשום רווחא הוא ולא משום מכשול כלל ומצד שבשאר הנזכרים במשנתנו ר״ל להשאילן וכו׳ אמרו בגמ׳ שם בשלמא להשאילן ולהלוותן ולפרען דקא מרווח להו כלומר שהוא מרויח באותו הכלי או באותן המעות ואזיל ומודה אבל לשאול מהן וללוות מהן וליפרע מהם אמאי ותירץ אביי גזרה הני אטו הני ומשמע דטעמא דהני משום הרווחה ועוד דרבא תריץ בה כולה משום דמודה הוא והם מפרשים כולה מתניתין בין להשאילן בין לשאול מהן דלשאול נמי מודה הוא כשיש לו בכדי לשאול וללוות ממנו וכולה דקאמר אכולהו קאי אף על לשאת ולתת ואף על להשאיל ואלמלא טעם כולם משום דמודה וא״כ בין דאית ליה לדידיה בין דלית ליה אסור משום ריוחא וכי לית ליה נמי לאו משום נתינת מכשול הוא כלל והילכך כל למכור להם בדבר המתקיים אסור מחשש הודאה ביום אידו בשאין מתקיים מותר שמקח שאינו בעין ביום אידו אין בו חשש הודאה ולוקח מהם כשאין מתקיים אסור שמתוך שאדם קופץ למכור דבר שאין מתקיים אזיל ומודה ביום אידו במתקיים מותר אא״כ הוא דבר הנמכר בסחורה דרך ריוח מחשש הודאה על הריוח ומ״מ קשה לפרש היאך אפשר שכשאין לו מיהא לא יהא עובר משום ולפני עור אחר שאפשר לו להשתמש בו לע״ז אם להקרבה אם לתקרובת אם לתשמיש שהרי ודאי אסור לפני עור אסור ברור הוא בכל מקום וכן שהסוגיא מוכחת שמשנתנו מחשש הקרבה שהרי תלו בגמ׳ זמן שלשה מפני שלהקרבה הוא רוצה את הבהמה וכמו שאמר הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומא ונתנו אותו שיעור לכל הדברים שלא תחלוק בין מכר למכר ומתוך כך עיקר הפירוש לדעתנו שסתם משנתנו מחשש מכשול הוא שמא ישתמש באותו דבר או יקנה דבר לעבודת הע״ז ומה ששאלו בגמ׳ אי משום רווחא אי משום לפני עור פירושו שנחוש אף לרווחא עד שאם יפקע משום דין לפני עור כגון שיש לו אותו דבר על הדרך שביארנו יהא נשאר שם אסור הודאה ואם אין לו שיעבור על שתיהן ולא הובררה ומחמירין בה ומה שאמרו דלהשאילן משום דמרווח לא ממין רווחא האמור כאן הוא דלא שביק איסור מכשול ונקיט איסור הודאה אלא מלשון רווח ביתא כלומר שמרחיב לו את הדרך ונותן לו מקום לעבוד ליראתו או שמא לרווחא דמילתא קאמר הכי לאסור אף במקום שאין בו דין לפני עור לא תתן מכשול ומה שתירץ רבא כולה משום דמודה לאו כולה מתניתין קאמר אלא על הצדדין השניים שבה ר״ל לשאול מהם וללוות מהם וליפרע מהם שהרי על אלו באה הקושיא וא״כ כל שיש בו חשש מכשול הוא הוא עקר האיסור ואסור הודאה נטפל עמו וכל שנפקע דין מכשול נאסר משום הודאה ולדעת זה כל שאין מעות לגוי אסור ליקח ממנו אף דבר המתקיים וכל שיש לו מותר ליקח ממנו דבר המתקיים ושאין מתקיים אסור משום הודאה ולמכור להם דבר המתקיים אסור שאין מתקיים מותר שאין כאן לא ריוח ולא הודאה אחר שאינו מתקיים ליום האיד שאינו מודה במה שכבר עבר יומו ושאר הנזכרים להשאילן ולהלוותן ולפרען אסור מטעם מכשול ומצרוף הודאה ולשאול מהם וללוות מהם ולהפרע מהם אסור מחשש הודאה לבד וענין שאלה הוא נאמר בדבר החוזר בעין והלואה במעות שאין חוזרין בעין וכן כל כיוצא בהן:

יש בדברים אלו דעה אחרת לאחרוני הרבנים והוא שהם פי׳ לשאת ולתת דוקא במכירה ודעתם שיקח מהם לא נאסר לעולם שאין כאן הודאה אחר שהוא מחליף לו חפצו בדמים ואף במכירה להם דווקא בדבר הראוי לתקרובת ומה שאמרו בגמ׳ דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחים הם מפרשים אותה במקח שבדרך דורון ואין נראה כן שזה לשון קבלה הוא ולא לשון מקח שלא נאמר לשון מקח אלא בקנין וכל שכן במקום שהוזכר עם לשון מכר ומ״מ בהשאלה והלואה אף הם מודים באיסור אחר שהנאתם באה להם בחנם והדברים זרים ואע״פ שהם מביאים ראיה לדבריהם אינם כלום ואף לקצת רבנים דעות אחרות בענינים אלו הן לענין פירוש הן לענין פסק ועיקר הדברים כמו שכתבנו אלא שבזמנים אלו אין שום אדם נזהר בדברים אלו כלל אף ביום אידם לא גאון ולא רב ולא חכם ולא תלמיד ולא חסיד ולא מתחסד וקצת מפרשים כתבו בה הטעם מפני שעכשו אין מקריבים לפני ע״ז ואין כאן מכשול ואף המכירות והקנינים מצויים בכל שעה ואין בהם חשש הודאה ויש באים בהתרה משום איבה וכדאמרינן בגמ׳ לא אשקליה הויא ליה איבה וכן בפרק שני (ע״ז כ״ו.) דרב יוסף שרא לאולודי בשכר משום איבה ואף בתלמוד המערב אמרו הנכנס למדינה ומצאם שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף וכן במה שאמרו (ע״ז כ׳.) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אמרו בתוספתא במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהוא עובר ממקום למקום אבן היה אוהבו או שכנו מותר שאינו אלא כמוכרו לו ולטעם ראשון מיהא שמתירין מפני שעכשו אין להם הקרבה ואף הודאה בדברים אלו אין להם על הדרך שכתבנו:

יש מקשים בה מצד דבר שבמנין שאע״פ שבטל דבר לא בטלה גזרה ומתרצים שאף הם לא גזרו אלא לפי מה שראו במקומות שהרי שמואל אמר (ע״ז ז׳:) בגולה אינו אסור אלא יום אחד והלכה כמותו והילכך כל שנראה לפי המקום להתיר אף ביום האיד מתירין והראיה שהרי בפרק אחרון (ע״ז ס״ה:) אמרו רבא שדר תקרובתא לבר שישך ביום אידו אמר קים לי בגוואי דלא פלח לע״ז וכל שכן בדבר שאין הצבור יכול לעמוד בו ושיש פסידא לישראל במניעתו כגון שהוא ירוד ויום השוק ואם לא עכשו אימתי והרי זה כדבר האבד ומשום רוחא דידהו ליכא דבירוד זילי זביני ואי נמי כל שיש במניעתו פסידא אצלנו אין לנו ולהודאתם כלום וכדאמרינן בראשון של מועד קטן (י׳:) רבינא אסיק זוזי בבני אקרא אתי לקמיה דרב אסי אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבודה דמי ותנן נמי גבי ע״ז כי האי גוונא הולכין ליארוד של גוים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו׳ מפני שהוא כמציל מידם ולא עוד אלא שעכשו כל הימים כיארוד שהסוחרים מצויים לקנות ביחד ואינו מוצא כשירצה אלא ביוקר ומ״מ לפי הסוגיא יש לי לדון שאיני מוצא שיהא ניתר משום איבה אלא מה שאין בו אלא חשש הודאה אבל מה שיש לחוש בו למכשול שבגוף העבודה לא וכן מצד גוים שבחוצה לארץ לא הותר אלא לפני האיד אבל יום האיד עצמו אסור והרי מנהג ההיתר אף ביום האיד הוא ומתוך כך עקר הדברים נראה לי שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם אבל בזמנים הללו מותר לגמרי ומה שאמרו בגמ׳ נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכד נצר וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון כענין ראשי ימים ומתוך כך היו קורין לאותו יום נצרי על שם שהיה קבוע לנבוכד נצר על צד ממשלת חמה שבו והדברים נראין וברורים:

ומעתה נשוב לפירוש משנתנו והוא שבענין אסור הלואה כתבו אחרוני הרבנים לפי שטתם דדוקא הלואת חנם אבל ברבית מותר דאדרבה צער הוא להם ואין בזה הודאה וכל זה לפי שטתם שלא חששו למכשול אבל לשטתנו אף ברבית אסור אבל להפרע מהם שאמרו על זה ר׳ יהודה אומר נפרעין מהם מפני שמצר הוא בכך ואינו מודה וחכמים אסרו מפני שמ״מ שמח הוא לאחר זמן ביום האיד ואזיל ומודה והלכה כחכמים פי׳ בגמ׳ דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה נפרעין מפני שהוא כמציל מידם וכל שבמקום הצלה אין חוששין להודאתו במקום שאין שם מכשול בגוף ע״ז וכן הלכה ובתלמוד המערב אמרו אף מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע ואף הרבה גאונים פוסקים כן ואע״פ שחלקו עם תלמוד שלנו מ״מ טעמא דמסתבר הוא הא מלוה על המשכון לא אא״כ בזמן... ביניהם שאין להם בעבודת האלילים דין ודברים כמו שהזכרנו ר׳ ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור אם מגזרת לפניהם אטו לאחריהם אם שמא עדיין אדיקותם עליהם ומודים וחכמים אומרים שלאחר אידיהם מותר מכיון שעבר יומו אינו חוזר אצלה להודות על ריוח הבא לידו ואם מטעם גזרה אין גזרה מאחר האיד ללפני האיד וכן הלכה ומ״מ שאלו בגמ׳ חכמים היינו תנא קמא ותירץ נשא ונתן איכא ביניהו דלתנא קמא מותר דאסור לשאת ולתת קאמר לכתחלה הא דיעבד מותר ולתנא בתרא אף דיעבד אסור דהא אסור סתמא קאמר אלמא אף דיעבד והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים שבאו בה אלו הם:

לעולם אל יקל אדם בעשיית המצות הן קלות הן חמורות שהקלות הם מבא לדבר נכבד ונצחי יותר מאותן שאדם חושב עליהם שהן חמורות יותר מהן לפעמים והוא שאמרו במקום אחר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכמו שביארנו בחבור התשובה וכלל ידוע בכל המקיים את המצות כראוי שהוא זוכה בקיומן לחיים הנצחיים ותכלית שלו הוא עדות לו אם קיימן כראוי והוא שאמרו כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא: