והנה הובאה לעיל (בשיעורים כז. ד״ה נשבע לקיים את המצוה וכו׳) מחלוקת הראשונים בדין אין שבועה חלה לקיים את המצוה. לדעת הרמב״ן חפצי שמים מופקעים לגמרי מחלות שבועה ואילו הר״ן סובר שאין שבועה לקיים את המצוה חלה לחייב את הנשבע בקרבן, אך חלה לחייבו מלקות במזיד. ואכן לפי הרמב״ן ליכא שום קושי שכן בנוגע לדין אין איסור חל על איסור העלו בגמ׳ שיש ״נ״מ לקוברו בין רשעים גמורים״. וביארו הגר״ח זצ״ל ומפרשים אחרים שר״ל שהאיסור השני חל בשעתו אלא שיסוד הדין של אאחע״א נוגע לעונשי בי״ד, כלומר שאין בי״ד מענישים גברא בעד האיסור השני. ואילו בשבועה לפי הרמב״ן אין השניה חלה על הראשונה כלל ומופקעת לגמרי. ובכך מוסבר שפיר ההבדל בין שבועה לאיסור. הרי בדין אאחע״א משעה שפקע האיסור הראשון חל האיסור השני לחייב גם בעונשין כי אף כשהאיסור הראשון עדיין היה קיים חל האיסור השני. לכן נגמר דינו ליענש עליו משעה שהאיסור הראשון פקע. לעומת זאת, בשבועה הלא אליבא דהרמב״ן לא חלה השבועה השניה כלל כל זמן שלא פקע תוקף השבועה הראשונה ומשעה שיצאה השניה מפי הנשבע שבועה לבטלה היא. עקב כך לא יתכן שתהיה חוזרת וניעורה לחול לאחר זמן כשיפר הבעל לראשונה. ברם אליבא דר״ן עדיין קשה.
ונראה שיש לתרץ בכמה אופנים: א) ניתן לומר ששונה דין אין איסור חל על איסור דעלמא משום שאף שלא חל איסור אחות אשה לגמרי בשעתו, בשעת הקידושין, עכ״ז האוסר של אחות אשה בתוקפו עומד שהרי עדיין אחות אשה היא, לפיכך כשפקע האיסור הראשון מצא איסור אחות אשה מקום לחול וחל האיסור מכאן ולהבא. מאידך האוסר דשבועה הוא מעשה ההפלאה, ומאחר שבשעת ההפלאה לא חלה השבועה לגמרי חלף ועבר הדבר האוסר דהיינו ההפלאה, וא״א לה להגמר לאחר זמן.
ב) א״נ י״ל שרק בנשבע לקיים מצות עשה סובר הר״ן שהשבועה חלה למלקות ולא לקרבן. אבל בנשבע לקיים מצות ל״ת הואיל והשבועה אינה יכולה לחול למלקות, כי אין איסור שבועה חל על איסור, והגברא פטור ממלקות, יודה הר״ן שהשבועה מופקעת לגמרי מחלות וכדעת הרמב״ן. בשלמא בשאר איסורי התורה יש דין לקוברו בין רשעים גמורים וכנ״ל בשם הגר״ח זצ״ל וחלים לאסור בלי עונשים. ברם שבועה שונה שבמקום שאינה מחייבת לא קרבן ולא מלקות אינה חלה לאיסור כלל ומופקעת היא לגמרי. ואף שמצינו אליבא דהרמב״ם ששבועה בלי שם ושבועה ע״י התפסה חלות לאסור בלי חיוב קרבן או חיוב מלקות דיניהן שונים כי קבלות שבועה מיוחדות הנה ולא קבלת שבועה רגילה ולכן חלות לחצאין כדיניהן. ועיין לעיל בראשית שיעורינו (יט: ד״ה שיטת הרמב״ם באיסור חפצא בשבועה) בביאור הדברים. ואילו שבועה לקיים את מצות ל״ת או שבועה ע״ג שבועה הרי קבלת השבועה היתה קבלה שלמה כדין אלא שמטעם אאחע״א לא חלה לעונשים ולחיוב קרבן. לפיכך ליכא חלות שבועה כלל ומופקעת השבועה לגמרי, ואף כשיפר הבעל לראשונה א״א לה לחול הואיל ובשעתה היתה מופקעת מחלות.
כל הנ״ל הוא אליבא דרש״י. ברם הרמב״ם בפ״ו מהל׳ שבועות
(הל׳ י״ז) קבע את דינו של רבא בלי להוסיף שתלוי במה שחכם עוקר את השבועה מעיקרא. ויתכן שהוא חולק על רש״י, ולדעתו הדין דרבא נוהג גם כשיפר הבעל לשבועה הראשונה שכן דין השבועה דומה לדין אין איסור חל על איסור ושלא כנ״ל, וצ״ע. ועיין להלן בביאור שיטתו (באות ג׳)
ב
יש לדון במי שנשבע שיאכל ככר ואח״כ נשבע שלא יאכלנה שהשבועה השניה שבועת שוא היא בשעתה מה דינו אם ישאל אח״כ על השבועה הראשונה, האם נאמר שאף בכה״ג תחול השבועה השניה למפרע ולא תהיה שבועת שוא או לא.א (ובהפרה כה״ג פשוט שנשארה לשוא כי דין שבועה לשוא תלוי דוקא בשעת ההפלאה וא״א לשנותה אחר כך מכאן ולהבא. עיין לעיל באות א׳). וכ׳ רש״י (בד״ה הא קמ״ל) וז״ל חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו וכו׳ עכ״ל, יוצא שאם האחרונה היתה שבועת שוא בשעת ההפלאה לא יתכן שישתנה דינה למפרע ואף ע״י התרת חכם אינה חלה. והריטב״א לנדרים (יח. ד״ה אמר רבא) כתב שבשבועה שאוכל ואח״כ נשבע שבועה שאוכל, השניה (לשיטתו) לשוא ולוקה עליה, שאף אם ישאל אח״כ אראשונה שבדין הוא שהשניה תחול למפרע אלא שאכתי מחוייב משום איסור לשוא ולוקה שמונים - מ׳ משום שבועת שוא, ומ׳ משום שבועת בטוי, ותמוה כיצד תחייב שבועה אחת בין מדין שבועת שוא ובין מדין שבועת ביטוי.
והנה הגמרא הביאה ראייה לרבא ממי שנדר שתי נזירות ומנה את הראשונה והפריש עליה קרבן ואח״כ נשאל על הראשונה שעלתה לו שניה בראשונה וס״ד שה״ה במי שנשבע שתי שבועות. ודחתה הגמ׳ וז״ל הכי השתא התם נזירות מיהא איתא דכי מני לראשונה בעי מיהדר מימנא לשניה בלא שאלה הכא שבועה שניה מי איתא כלל עכ״ל. ועלינו להבין את השקלא וטריא. ונראה שלפי פרש״י הנ״ל ששבועת שוא לא חלה למפרע ע״י התרת חכם כי אינה כביטוי, ביאור הסוגיא הוא כלהלן:
הוסבר לקמן בשיעורינו בענין נזירות חלה על נזירות שכשאדם קיבל על עצמו שתי נזירות ושדינו למנות פעמיים שלושים יום תיכף ומיד חל עליו שם נזיר מחמת שתי הקבלות אלא שדינו למנות פעמיים מלאת של ל׳ יום. אמנם אף קבלת הנזירות השניה חלה בשעת הפלאתה להטיל על הגברא מיד שם נזיר (ואף איסורי נזיר). והיתה הנחת הגמ׳ שאף בשתי שבועות חלה השבועה השניה תיכף ומיד ע״ג הראשונה (אלא שיש בה פטור קרבן וכסברת הר״ן ולא כהרמב״ן,
ועיין לעיל אות א׳), ודומה איפוא לנזירות ע״ג נזירות שהנזירות השניה חלה משעת ההפלאה. והואיל והשבועה השניה ישנה בעולם אף לפני היתר החכם, עקב כך מועיל היתר החכם כדי שהשניה תחול לכל דיניה למפרע. בכך נבדל דין השבועה השניה מדין שבועת שוא כי שבועת שוא לא חלה כלל בשעת הפלאה כשבועת ביטוי ולפיכך גם בהתרת חכם א״א לה לחול למפרע שישתנה דינה משוא לביטוי.
והשיבה הגמ׳ שאין להשוותם כי בנזירות ע״ג נזירות השם של נזיר בגברא שפיר חל תכף ומיד מחמת הנזירות השניה בעת הקבלה שהרי לאחר זמן תמנה מלאת הנזירות מחמת זו הקבלה. השבועה השניה לעומת זאת מאחר שאינה מועילה לא חלה כלל (וכרמב״ן הנ״ל באות א׳) ודינה כשבועת שוא. לכן לא יתכן שתחול למפרע ע״י התרת חכם. לאור זה מבוארת היטב השקלא וטריא שבסוגיא דוקא אליבא דרש״י שדין רבא אינו נוהג כשהשניה היא לשוא.
כך עולה יפה בפירוש הסוגיא, אלא שלפי המסקנא שאנו פוסקים כרבא וגם שבועה ע״ג שבועה חלה למפרע יתכן שלא כפרש״י ודי בהיתר חכם אע״פ שלא היתה משמעות כלל לשבועה השניה בשעת הפלאתה, והוא הדין בשבועת שוא שהופכת למפרע משוא להיות שבועת ביטוי אחרי היתר חכם.
והנה דננו לעיל
(באות א׳) אם יש חלות כל שהיא לשבועה השניה בשעת הפלאה, והעלינו שלפי הרמב״ן ליכא חלות ונשארנו בספק בדין חלותה לשיטת הר״ן, ונ״מ לגבי הפרת הבעל, עיי״ש. ולכאורה גם דין שבועת שוא תלוי בזה. אליבא דהרמב״ן שבועה שניה ע״ג ראשונה דומה לשבועת שוא שכן שתיהן אינן חלות כלל בשעתן מדין שבועת ביטוי. עכ״ז שבועה שניה ע״ג ראשונה חלה למפרע כביטוי אחרי התרת חכם, וכן דין שבועת שוא. מאידך לפי אותו צד הסתפקנו בר״ן ששבועה שניה ע״ג ראשונה חלה במקצת ומשום כך אחרת היא משבועת שוא שאינה חלה כביטוי כלל בשעתה, ומסתבר שאין לדמותן ושבועת שוא אינה הופכת למפרע להיות שבועת ביטוי.
אמנם יתכן שאף לדעת הרמב״ן ששבועה שניה ע״ג ראשונה אינה חלה כלל אין לדמותה לשבועת שוא. הנמוק לכך הוא כי אין בשבועת שוא לא מעשה שבועת ביטוי ולא חלות שבועת ביטוי. ואילו בשבועה ע״ג שבועה נהי שאין חלות שבועת ביטוי עכ״ז מסתבר שמעשה שבועת ביטוי קיים משעת ההפלאה. עקב כך התרת חכם מועלת בשבועה ע״ג שבועה לקבוע חלות שבועת ביטוי למפרע. מאידך התרת חכם אינה מועילה בשבועת שוא להופכה למפרע לביטוי מאחר שלא היה מעשה שבועת ביטוי כלל בשעת הפלאתה.
ג
כתב הרמב״ם בפ״ו מהל׳ שבועות
(הל׳ י״ז) וז״ל שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום או שאמר על ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה, וכן אם נשאל על השנייה חייב משום שלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה, נשאל על השנייה חייב משום ראשונה ושלישית. אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כמו שבארנו עכ״ל. ובלחם משנה שם הביא בשם הרמב״ן שחולק על הרמב״ם ולדעתו אין יכולין להתיר השניה לפני הראשונה ולא להתיר את השלישית לפני השניה. מסתבר שהרמב״ן לשיטתו ששבועה ע״ג שבועה אינה חלה כלל, ולכן לא ניתן להתיר את השניה קודם לראשונה שכן חכם מתיר דוקא שבועה שכבר חלה. ומוכח שהרמב״ם סובר שכל ג׳ השבועות חלות בשעתן ומיד, ועקב כך אפשר לשאול תיכף ומיד על כל אחת מהן.
ב צ״ע במה שכתב הרמב״ם וז״ל נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושניה, נשאל על השניה חייב משום ראשונה ושלישית עכ״ל. וקשה, הרי אף אם השניה והשלישית חלות מיד מ״מ אינן מחייבות קרבן ומלקות וכמו שכ׳ הרמב״ם כאן בסוף ההלכה, וא״כ למה כתב שאכן מחייבות.
ולולא דמסתפינא הייתי אומר שלהרמב״ם שיטה מחודשת בשבועה ע״ג שבועה, דהיינו ששתי השבועות חלות לחייב הגברא בקרבן; השבועה השניה מצטרפת לראשונה ומחייבת עמה. בכך מוסבר מה שכתב שכולן מחייבות. ובכך אף מבואר למה פסק שאפשר לשאול על האחרונות לפני הראשונה כי כולן חלות לחייב הנשבע. והנה ביארנו למעלה
(באות ב׳) בענין נזירות חלה על נזירות כי אף בנזירות שתי נזירות חלות מיד להטיל על הגברא שם נזיר אלא שחלוקות בנוגע לקיום ספירת מלאת הימים, עיי״ש. ובדומה לנזירות סובר הרמב״ם בדין שתי שבועות. (והמקור לדין זה הוא גזיה״כ ״נזיר להזיר״, עיין בסוגיא
בנדרים דף יז.)
כבר נתבאר בשיעורים (כז. ד״ה הלכות הרמב״ם בנשבע לקיים או לבטל את המצוות) שמהרמב״ם בפ״ה מהל׳ שבועות
(הל׳ ט״ז) משמע ששבועה לקיים את המצוה אינה חלה כלל כרמב״ן. אמנם לפי הנ״ל יוצא שהרמב״ם מבחין בין הנשבע לקיים את המצוה לבין שבועה ע״ג שבועה כי בשתי שבועות השבועה השניה חלה ומצטרפת עם השבועה הראשונה לחייב את הנשבע. בכך מבואר למה חילק הרמב״ם את הלכותיהן שהוא מביא דין השבועה ע״ג שבועה בפ״ד מהל׳ שבועות
(הל״ט) ודין הנשבע לקיים את המצוה מביא בפ״ה שם (הל׳ ט״ז) כי שתי ההלכות שונות במהותן.
ולאור זה מוסברת השטה ברמב״ם שהצענו לעיל (בסוף אות א׳) לפיה אף בהפרת הבעל חלה השבועה השניה לכל דיניה מכאן ולהבא. היסוד לכך הוא שגם השבועה השניה חלה תיכף ומיד אלא שכן הדין שאינו חייב כי אם אחת בעד שתי השבועות ביחד. אמנם משהפר הבעל לראשונה מחייבת השניה לגמרי כדינה. ויוצא איפוא שדין שבועה ע״ג שבועה דומה לדין איסור חל על איסור, שמשפקע האיסור הראשון מחייב האיסור השני וכן הוא בשבועות
(ועיין לעיל באות ב׳)
בשבועה ע״ג שבועה סובר הרמב״ם ששתי השבועות חלות ביחד, וה״ה בנזירות חלה על נזירות. יש שני מחייבים של נזירות משום שתי הקבלות ועליו למנות שתי מלאת ימים שלמות. אולם ל׳ ימים הראשונים אינם שייכים דוקא לנדר הנזירות הראשון ול׳ ימים האחרונים אינם שייכים דוקא לנזירות השניה, אלא שתי הנזירות עולות לשתי הקבלות ביחד.
והנה התוס׳ ד״ה הכי השתא כתבו וז״ל הקשה ר״י בר׳ מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ״ש מהא דתנן
(נדרים סו.) קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולן. ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב׳ נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי עכ״ל. ויפלא איזה מקצת יש כאן הרי לפום ריהטא הן שתי נזירויות נפרדות לגמרי. ולפי״ד מבואר ששתי הנזירויות חלות ביחד ונעשו איפוא לחלות נזירות אחת, ועקב כך שפיר הקשו התוס׳ שנאמר הותר מקצתו הותר כולו. ותירצו שאמנם חלות נזירות אחת, ברם לא אמרי׳ הותר כולו אלא כשיש הפלאה אחת וכאן יש שתי קבלות נזירות לעצמן.
בכך אף מתיישבת התמיה כיצד יכפר קרבן שהופרש עבור נזירות הראשונה בעד השניה, כי הקרבן אמנם הופרש בשעתו עבור שתיהן.
והנה יש פוסקים (עיין בענין נזירות חלה על נזירות) כי ה״ה באבילות שמי שמתחייב רח״ל שתי אבילות יושב שבעה פעמיים. ולאור הנ״ל מסתבר שאין ימי האבלות מתחלקים אלא שתי המלאות עולות לשני המתים ביחד וכשיושב האבל ז׳ וז׳ הוא יושב בעד שני קרוביו ביחד בדומה לנזירות על נזירות ושבועה ע״ג שבועה.
ועיין בריטב״א (כז: ד״ה דאמר רבא וכו׳) שמביא מחלוקת בין רש״י לבין התוס׳ במי שנשבע שבועה ע״ג שבועה ואכל את הככר ואח״כ נשאל על הראשונה אם לוקה משום אכילת הככר למפרע מחמת השבועה השניה וכדרבא. לרש״י אינה לוקה, ולתוס׳ לוקה. ונראה שלפי אותה דעה שהשבועה השניה חלה מיד בשעת הפלאתה, ובמיוחד אליבא דהרמב״ם הסובר שמצטרפת השניה לחייב עם הראשונה, בדין הוא שילקה למפרע, שהרי השניה חלה בשעתה ובשעת אכילת הככר כבר עשה מעשה העבירה ביחס לשבועה השניה יחד עם השבועה הראשונה. וסביר שכך שיטת התוס׳. ואילו אליבא דהרמב״ן ואותם ראשונים הסוברים שלא חלה השניה כלל בשעת הפלאתה מסתבר שגם אחרי שאלת חכם על הראשונה שחלים השבועה השניה ואיסוריה למפרע, עכ״ז מעשה עבירה וחיוב מלקות למפרע אי אפשר, ולפיכך אינו לוקה על אכילת הככר שלפני השאלה, וזוהי דעת רש״י.
שם. תוס׳ ד״ה הכי השתא וכו׳. ז״ל ודחי כגון שקבל עליו ב׳ נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו עכ״ל. וכן מבואר במס׳ נדרים
(יט.) שרב הונא מודה ששתי נזירות חלות על מי שמקבל עליו ב׳ נזירות בבת אחת. ועולה קושיא מגמ׳ נדרים
(סט:) באמר לאשתו קיים ומופר ליכי בבת אחת ואמר רבה שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ומאחר שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום בזה אחר זה אינן חלות למה איפוא תחולנה שתי הנזירויות בקבלה בבת אחת.
ונראה ליישב בהתאם למש״כ בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב״ם (פ׳ י״ג מהל׳ נדרים הל׳ כ״ב) בביאור פסק הרמב״ם שבקיים ומופר ליך בבת אחת חלה ההקמה. שם העלה הגר״ח זצ״ל שההפרה לא חלה אחר הקמה כי עצם ההקמה סותרת ומפקיעה את ההפרה. אולם מה שאינו יכול לקיים אחר שהפר אינו מחמת שעצם מעשה ההפרה מפקיע את ההקמה, אלא שמאחר שהפר בטל הנדר ושוב ליתא לנדר שיקיימנו. משום כך כשהן בבת אחת מפקיעה ההקמה את ההפרה ולא להיפך וההקמה חלה. היסוד של כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בב״א אינו שייך רק כשמעשה א׳ מפקיע את חבירו. לכן המקדש שתי אחיות שתיהן אינן מתקדשות
(קידושין דף נ:) כי מעשה קידושין באשה מונע ומפקיע את קידושי אחותה, שני הקידושין בשתי האחיות מפקיעין זה את זה. אך בנידון דידן - בנזירות מה שלא חלה נזירות על גבי נזירות הקודמת אינו משום שהראשונה מפקיעה לשניה אלא שרב הונא סובר שמאחר שהגברא נתפס כבר בשם נזיר מחמת הנזירות הראשונה אין מקום והיכי תמצי לחלות נזירות נוספת מהנדר השני. עקב כך הכלל שכל שאינו בזה אחר זה וכו׳ אינו תקף בקבלת שתי נזירות בבת אחת ושתיהן חלות.
בא״ד. ונראה דהתם כי פריך לרב הונא וכו׳ ה״מ לשנויי אע״ג דאין נזירות חלה על נזירות מ״מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא עכ״ל. ויתכן שהגמרא שם לא רצתה לדמות דין אין נזירות חלה על נזירות לדין אין שבועה חלה ע״ג שבועה כי בשבועה אף שהשבועה השניה אינה חלה כלל (אליבא דהרמב״ן הנ״ל) עכ״ז מעשה שבועה הוא והגברא נחשב לנשבע בנוגע לדין לזרוזי נפשיה, עיין בנדרים
(ח.), והרי אינה הוצאת ש״ש לבטלה וכדאיתא שם (ועיין בשיעורים שם). משום כך כשנשאל על הראשונה מצאה השניה מקום לחול למפרע וכדרבא. ואילו בנזירות מאחר שאין השניה חלה אליבא דרב הונא אף קבלת הנזירות השניה אינה כלום ע״פ דין וליכא מעשה קבלת נזירות בשעת ההפלאה, כי כל קבלת נזירות שאינה פועלת חלות נזירות בשעתה אינה נחשבת קבלה כלל. משום כך גם דינו של רבא לא הועיל לעורר למפרע חפצא של קבלה וחלות נזירות ודומה לדין שבועת שוא שאין דין רבא מועיל בה למפרע וכנ״ל.
שם. גמ׳. אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה. כדי לעמוד על יסוד המחלוקת בין רבא לאמימר עלינו להקדים שדין שאלת חכם והתרת נדרים נעוץ בחלות הוראה מחכם המורה. וכ״כ בכסף משנה (פי״ג מהל׳ נדרים הל״ב) וז״ל ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינו כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם עכ״ל, ולאור יסוד זה מבאר את לשון הרמב״ם בהל׳ שם שהוא לכאורה תמוה ע״ש. וכן מוכח משיטת הרמב״ן (ועיין בר״ן
בנדרים כג. ד״ה אין) שיחיד מומחה שמתיר נדרים צ״ל סמוך, כלומר בעל הוראה בסמיכת איש מפי איש ממשה רבינו המוכשר להוראה בדיני התורה. וכן ניתן להוכיח ממה שפסק הרמב״ם בפ״ו מהל׳ שבועות
(הל״ד) שהנודר עצמו צריך שיבא לפני החכם להתיר לו ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו כי דומה לדיני תורה בעלמא, שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ואין נזקקין לדין אלא בטענה, וכן בהתרת חכם. ונראה כדבר פשוט שלדעת הרמב״ם אם ישמעו ב״ד אחד שנדר ויתירו לו את נדרו בלי שיבקש מהם התרתם שאין התרתם חלה כלל, כי אין להם רשות להורות אא״כ הבע״ד עצמו יבקש מהם להזדקק לנדרו ולהורות. ולפי״ז יפלא מאד לשונו של הר״ן בנדרים
(ח:) ד״ה בעל וז״ל וכתב עוד רבינו שמשון ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב״ד והם מתירין לו לפי שסובר הרב ז״ל שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול חכם להתיר כיון שיודע שהנודר מתחרט דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל ותניא בסוף קידושין
(פא:) אישה הפרם וה׳ יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכו׳ ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון עכ״ל, וכבר תמה על זה המל״מ בפ״ו מהל׳ שבועות הל״ד וז״ל מה ענין זה להתרת חכם עכ״ל, עיין שם. אמנם אליבא דהרמב״ם פשוט שא״א להתיר נדר בלי ידיעת הנודר ובלי תביעתו שיזדקק החכם לשאלתו ויורה שהנדר מותר, ואין התרת חכם דומה כלל להפרת הבעל. ולפי״ז אף מבואר למה לשון היתר החכם הוא תמיד בנוכח ״מותר לך מותר לך״ - ולא ״מותר מותר״ סתם - כי הוראה היא המיועדת לנודר דוקא ע״פ שאלתו.
בהתאם לכך מוסברת שיטת אמימר שיש לשאול על הנדר כל זמן שמחוסר קרבן או מחוסר מלקות, כלומר, בזמן שיש לשואל נגיעות כדי לבקש התרת חכם, כי בלי נגיעות למעשה אין לו רשות להזקיק את החכם לנדרו ובלי שאלת ותביעת השואל אין לחכם להורות היתר נדרים.
ואילו ביאור דעת רבא תלוי במחלוקת הראשונים במובן לשון הגמרא (כח.) וז״ל ואיבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר כזית חשיב לאיתשולי עליה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עליה עכ״ל. וכתב הריטב״א (כח. ד״ה גירסת רוב הספרים) שיש ראשונים שסוברים שפחות מכזית אינו חשוב להזדקק אליו ואע״פ שעדיין באיסורא קיימא. ברם אחרים סוברים (כן דעת התוס׳ (כז:) בד״ה אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה והרמב״ן) שבשבועה שלא אוכלנה אם נשתייר פחות מכזית אינו אסור ולפיכך אין שואלים עליו.
לפי אותם הראשונים שפחות מכזית אסור אלא שאין שואלים עליו להתירו מפני שאינו דבר חשוב יסוד שיטת רבא דומה לאמימר שכדי לשאול על שבועה צריך הנשבע להיות בעל דין עם נגיעה החשובה למעשה. אך לרבא יש שיעור אחר של נגיעות. אליביה קרבן ומלקות שהם עונשים בעלמא אינם די נגיעות כדי שיבקש הנשאל התרה מהחכם, רק נגיעה בעצם השבועה מועילה לקבוע דין בעל דבר. בהתאם לכך רק בכזית של איסור שהוא דבר חשוב יש די נגיעה כדי שיזקיק את החכם להתיר את השבועה.
אולם לאותם ראשונים (כולל התוס׳ והרמב״ן) הסוברים שפחות מכזית אינו אסור ולכן אין שואלים עליו יתכן לפרש אחרת ולומר שלדעת רבא הוראת החכם צריכה להשתייך לחפצא של איסור כדי להורות עליו שהותר. ואין זה ענין של נגיעות בעל דין וכנ״ל אך אם חפצא של נדר אינו קיים לא ניתן לחכם להורות עליו ולהתירו.
והנה הגמרא (כח.) פריך על רבא ממי שנדר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש קרבן ונשאל על הראשונה שעלתה לו שניה בראשונה ומתרצת וז״ל נזירות קא רמית מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה ואינה עכ״ל. ונראה במובן התירוץ לפי הביאור הראשון אליבא דרבא שיש נגיעות לשאול על הראשונה אף שכבר השלים למנותה שכן נוגע לו לגבי מלאת השניה, ונגיעה לגבי השניה דיה לאפשר שאלת היתר מהחכם. אך קשה אליבא דהביאור השני ברבא (לפי שיטת דהתוס׳ והרמב״ן) ששאלת חכם צריכה חפצא של איסור והלא כבר חלפו איסורי הראשונה לפני שבא לישאול עליה ולמה איפוא יזדקק החכם לשאלתו. ודומה שיסוד תירוץ הגמ׳ הוא בהתאם למה שהעלינו בשיעורים בענין נזירות חלה על נזירות שהנזירות השניה חלה בשעתה יחד עם הראשונה להוות חלות נזירות אחת בגברא ולכן שואלים עליה. וכן כתב בחידושי הריטב״א כאן (כח.) ד״ה א״ר אשי וכו׳ וז״ל כך פירוש שכבר אמרנו דשתי נזירות איתא אפי׳ באותו היום, שהמנין ההוא כיון דאפשר בשאלה דאף הוא גם לנזירות בתרייתא כמו קמייתא, והרי הוא כאילו מונה אותו לשניים, וכאילו הנזירות הראשונה קיימת והי׳ מניינו לשניים הוא נידון דהא חיילי אהדדי עכ״ל. ועיין בשיעורים בענין נזירות חלה על נזירות.
עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב יַחְדָּיו.