בפרש״י בד״ה מה הטבה לעצמו דהיינו אוכל שאינו בביטול כו׳ אף הרעה דלא אוכל כו׳ א״כ למה ליה דכתבה הך הרעה הטבה כו׳ עכ״ל יש לדקדק בסוגיא זו טובא חדא דמי הכריחו לפרש בברייתא להך קושיא הרעה גופיה הטבה היא דהא שפיר אתיא ברייתא בפשיטות דמוכח מהיקשא דהרעה להטבה דלא איירי הרעה בביטול מצוה ואדרבה מכח הך קושיא דהרעה גופיה הטבה היא ע״כ דהאי היקשא ליתא ונימא אכתי יכול נשבע לבטל כו׳ יהא חייב וכן יש לדקדק בהא דקאמר הטבה גופה הרעה היא דמכח הך קושיא נמי דהאי היקשא ליתא ואימא אכתי דנשבע לקיים מצוה חייב וע״ק כיון דהיקשא דהרעה להטבה הוכיח כבר דנשבע לבטל אינו חייב היאך בא להקיש שום הטבה להרעה דאינו בקיום מצוה אלא בביטול ועוד קשה ומאי קושיא דהרעה זו הטבה היא והטבה זו הרעה היא ולמה ליה דכתבה הא איצטריך ליה למכתב תרוייהו להרע ולהיטיב לאשמועינן מלתא דליתא בלאו ליתא בהן ודליתא בהן ליתא בלאו ועוד קשה ומאי קושיא למה ליה דכתבה דנהי דמשום דבר מצוה לא אצטריך למכתב תרוייהו מ״מ משום רשות אצטריך למכתב תרוייהו כמו שכתבו התוס׳ דקראי להרע או להיטיב ברשות ודאי דנמי איירי ונראה לפרש דודאי להרע או להיטיב אינו יוצא מפשטיה דהיינו להרע או להיטיב לגוף ולהרע היינו לא אוכל ולהיטיב היינו אוכל אלא דבעי למימר דלהרע ולהיטיב לנפש נמי משמע כמו שכתבו התוס׳ דהיינו להרע לבטל מצוה בלא אוכל מצה דהוי הרעה בגוף ונפש ולהיטיב לקיום מצוה באוכל מצה דהוי הטבה בגוף ונפש וקאמר התנא דמכח חד מן הנהו היקשא ע״כ דליכא למימר הכי אפי׳ חדא מנייהו וקאמר דהרעה ליכא למימר לבטל מצוה משום היקשא דהרעה להטבה שאינו בביטול מצוה והוסיף תלמודא לפרש דאימא דקושטא כי האי היקשא דהרעה להטבה דלא איירי קרא בביטול מצוה אלא בקיום מצוה וקאמר דהא נמי ליתא דאם כן למה ליה הרעה דהיינו הטבה דכתיב וכמו שכתב הר״ן דקיום המצוה היא עיקרו של דבר ומ״ל באוכל מצה ומ״ל לא אוכל חמץ ובביטול מצוה ודאי דליתא מכח האי היקשא בין בלא אוכל מצה ובין באוכל חמץ ואי משום רשות כתיב להרע דמיירי נמי ברשות כמו שכתבו התוס׳ דכיון דעל כרחיך להרע לא כתיב אלא משום רשות אימא מהיקשא דלהיטיב נמי דווקא ברשות איירי ושוב קאמר התנא דאם נימא נמי ההיקש לאידך גיסא הטבה להרעה שאינו בקיום מצוה והוסיף תלמודא למימר דאימא דקושטא כי האי היקשא דמיעט ליה דלא איירי בקיום מצוה אלא בביטול מצוה ואע״ג דבכולה שמעתין קאמרי דמסתבר טפי למימר דאין השבועה אלא בביטול מצוה מבקיום מצוה מכל מקום נימא דגזירת הכתוב מכח האי היקשא וקאמר דליתא דאם כן הטבה למה ליה דהיינו הרעה דכתיב דביטול מצוה היא עיקרו של דבר ומ״ל לא אוכל מצה או אוכל חמץ ובקיום מצוה הוא דליתא בין באוכל ובין בלא אוכל ק״ק דהא אי לאו כתיב הטבה ה״א דאתא קיום מצוה מק״ו מביטול מצוה ולהכי כתיבא הטבה להיקשא להרעה דלא איירי אלא בביטול מצוה ויש ליישב ודו״ק:

גמרא אלא מדאצטריך או לרבות הטבת אחרים כו׳ הטבת אחרים מבעיא כו׳ יש מקשים דהא א״נ דלא כתיב או מהאי דינא ע״כ דליכא למימר דדבר מצוה כתיבי דהשתא הרעת אחרים וביטול מצה כתיב הטבת אחרים וקיום מצוה מבעיא ול״ל דכתיב להטיב וי״ל דהשתא דלא קים לן היקשא הרעה להטבה והטבה להרעה משום פרכא דפריך אי הכא בדבר הרשות נמי כו׳ איכא למימר שפיר דהרעה בדבר מצוה נמי איירי ואצטריך להיטיב משום רשות דלגבי רשות לא אתיא הטבה מק״ו מהרעה ולעיל דקאמר הרעה גופה הטבה היא והטבה גופה הרעה היא ול״ל דכתבה לא בעי למימר דכתבה משום רשות דהא כיון דחדא מנייהו לא כתיבה אלא משום רשות אית לן למימר דאידך נמי דוקא מרשות מיירי מהיקשא דהרעה להטבה והטבה להרעה וכמ״ש לעיל מיהו למאי דמסיק מדאצטריך או כו׳ קיימא היקשא דברייתא כמ״ש הר״ן דלאו מהאי טעמא לחוד הוא דאמרינן כו׳ דאז מוכחא דכי פרכת א״ה בדבר רשות נמי כו׳ לאו פרכא כו׳ עכ״ל ע״ש ובמה שכתבנו יתישב מה שהקשה מהר״י אבן ל״ב בשמעתין השתא הרעת אחרים אתרבי הטבת אחרים מבעיא ואי קראי בדבר מצוה א״כ להיטיב הטבת אחרים וא״כ הכי הל״ל לאקשויי או ל״ל להטבת אחרים דבכלל להיטיב הוא ע״כ תוכן דבריו דלדברינו לאו קושיא הוא דודאי להיטיב לא איירי אלא ברשות ולא בעי למימר השתא דדבר מצוה כתיב אלא להרע מיהו ק״ק לקמן דמוכח דר״י בן בתירא נמי אית ליה הך דרשא דאו לרבות הטבת אחרים הא כיון דקים ליה דחלה שבועה בקיום מצוה מק״ו הטבת אחרים נמי הוה בכלל קיום מצוה כפרש״י ול״ל למכתב או לרבות הטבת אחרים ונראה דהטבת אחרים לאו קיום מצוה ממש הוא כנראה מפרש״י ולא אתיא מק״ו מהיכא דאתיא קיום מצוה מיהו בכלל רשות נמי ליתא מדאצטריך קרא לרבויא ותדע דהטבה לא איירי בקיום מצוה ממש כפרש״י וכגון שנותן מתנה לעני ויצאת מכלל דכל שאר קיום מצוה דבהדיא קאמרי׳ לעיל מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד כו׳ ולא חלה השבועה ועוד הקשה מהר״י אבן ל״ב במה שכתבו התוס׳ דלמא בדבר מצוה כתיב כו׳ הרעה גמורה שמרע לגופו ולנפשו ולהיטיב כו׳ עכ״ל ונראה מדבריהם כו׳ וא״כ קשיא מאי דאמר לקמן א״א בדבר רשות כו׳ אא״א בדבר מצוה כתיבי מאי מיעט כו׳ ומאי קושיא נימא בדבר הרשות לחוד כו׳ עכ״ל ע״ש ואין מקום לקושייתו דודאי בדבר הרשות נמי איירי קראי דהיינו להרע ולהיטיב לגופו לחוד כמ״ש התוס׳ לעיל אלא שבאו התוס׳ הכא לומר למאי דבעי למימר דבדבר מצוה כתיבי קראי דהיינו לנפשו מיירי נמי כפשטיה דקרא לגופו להרע כגון שלא אוכל מצה ולהיטיב שאוכל מצה ולא איירי להרע שאוכל חמץ דהוי טוב לגופו ולהיטיב שלא יאכל חמץ דהוי רע לגופו וכולה שמעתת׳ סלקא כהוגן מכל מה שגמגמו בה רבים מן האחרונים: