א״ל באומר יודע אני ששבועה זו וכו׳ – איכא למידק דהא מתני׳ היא בהדיא בפ׳ כלל גדול איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליו קרבן ואי רבא לא ידע לה היכי לא פשיט מינה רב נחמן ואי רב נחמן לא ידע לה אף על פי שזה דוחק כיון דלהדיא מייתי לה התם בי מדרשא מ״מ לסייעי׳ תלמודא מינה דתניא כוותיה וי״ל דודאי ידע לה רבא נמי אלא דלא ידע אי מונבז היא דוקא וכדאמר ליה כמאן כמונבז ואורחא דש״ס הוא דכי קשו להו מתניתא לתלמידי דבעי מרבייהו סתם וכפי׳ בפרק נערה שנתפתתה ורב נחמן אהדר ליה סתמא משום דידע דההיא מתניתא אפילו לרבנן היא כדמפרש הכא ומיהו לית ליה סייעתא מגופה דמתניתא דדלמא מונבז היא וסוגיא דהכא פליגא אסוגייא דפרק כלל גדול לפום רובא דנוסחי דהתם דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ואתבוה מההיא מתניתא דאמרן ופריק הא מני מונבז היא והויא הא פלוגתא בין אביי ורבא ורב נחמן ומיהו איכא קצת נוסחי התם דאסיקו מני אי מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגות קרבן שגגה היא הכא לא כ״ש אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי היא תיובתא ומיהו הא ודאי קשיא טובא מאי ק״ל לרבא לוקמה בשגגת שבועת ביטוי בשוגג בלאו שבה וכדאביי ואתייה ליה שפיר ואפילו [לרבנן] דהא ודאי [משמע] מלישנא דבעייא דרבא דלא הוה משכח שום אנפא לאוקמיה ביה שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכן מאי דאהדר ליה רב נחמן קשיא היכי קאמר אבל חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי נימא ליה כדאמרן בעלמא דמשום דחדית ביה רחמנא חדא חידושא לית לאוסופי לחדותי בה מלתא אחריתי ואין לך בו אלא מקום חידושו בלבד וכי תימא דאי אמרינן הכי לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר הא אשכחן בשוגג בלאו שבה וכדאביי וי״ל דכל הני קושיי מתפרשים ממאי דכתב רש״י ז״ל בפרק כלל גדול דאף על פי שאומר מותר בעלמא שוגג היא וחייב קרבן כדאיתא התם לגבי שבועת ביטוי אומר מותר אנוס הוא ופטור דהא בכלל מאי דקאמר קרא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא דההיא דאמרינן לעיל בדרב כהנא ורב הוה שגגת מעשה והא שגגת הוראה וכי היכי דמעיט רחמנא חדא מעיט אידך והיינו דאיצטריך ש״ס לפרוש האי הפרשא דאיכא בין שבועת ביטוי לשאר מילי דעלמא משום דהא פשיטא ומקרא דהא דם בשבועה נפקא ומעתה היינו טעמא דלא מוקמינן לה רבא ור״נ בשגג בלאו שבה דכי אמרינן דשגגת לאו שגגה ה״מ במלתא דאית בה לאו ועשה דשגג בלאו שבה וידע לה בעשה אבל גבי שבועת דלית בה שום עשה ששוגג דלאו שבה אומר מותר הוא ואף על פי שהיה סבור שיש בה עשה סברא בטעות הוא ולא חשיבה ידיעה כלל ולהכי לא מני לאוקומה אלא בידוע לה בלאו ושגג בקרבן אבל אביי היה סובר דאין זה מותר כיון שהוא סבור דאיסורה בעשה ומעתה היינו דאמר רב נחמן הכא דמודו רבנן בהא ע״כ דכיון דחידוש הוא שחייב הכתו׳ קרבן על שגגת לאו בלא כרת ובלא שום עשה דממילא נצטרך לומר דשגגת קרבן שמה שגגה ולא אמרו לה למה שמה שגגה אלא כשיש בה כרת שאפשר לתלות בו השגגה ומעתה היינו נמי דלא אוקומו רבא ורב נחמן שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר דחשיב בעלמא שוגג משום דקים להו דגבי שבועה אומר מותר אנוס הוא ופטור משום האדם בשבועה דמ״ל שגגת מעשה או שגגת הוראה כי היכי דחדית רחמנא בשגגת מעשה דשבועה לחשבו אונס משא״כ בעלמא חדית נמי בשגגת הוראה וזה נ״ל טעם כעיקר לפי שיטת רש״י ז״ל וכן היא בירושלמי ר׳ בא בשם רבא בשוגג בקרבנה ומזיד בה אבל סבור הייתי שאין שבועה זו מותרת ע״כ הרי זה מפורש כדברי רש״י ז״ל דאומר מותר בשבועה פטור ודק״ל לרבינו שמואל רמרוגי ז״ל היכי לא דכרינן הכא האי חידוש כדאדכרן אידך דבכל התורה כולה וכו׳ הא ל״ק דטפי עדיף לן לאדכורי האי חדושא בכל התורה כולה לא מייתי קרבן על שגגת לאו שהוא הגורם לרבנן להודות בשגגת קרבן שהיא שגג׳ וכדפרי׳ דאלו באידך חדושא הו״א דאדרבא אין לנו אלא מקום חידושו בלבד והרי כל השמועה עולה יפה לשיטה זו ולשיטת רבינו שמואל ז״ל א״א לפרשה אלא בדוחק וגם כי הירושלמי חולק עליו ובילדותי כתבתי בזה פנים אחרים במהדורא קמא אבל זו נראת לי עתה בזקנותי והאל ברחמיו יבחר לנו האמת. הא דאמרינן דבכל התורה כולה לא אשכחן (זדון) לאו דמייתי קרבן והכא מייתי לישנא קייטא נקט והכי פירושו דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי ופשוט הוא.

בעא מיני׳ רבינא מרבא נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו סיפא דסוגיין מוכח דבדיעבד קמבעי ליה שנשבע על הככר שלא יאכלנו ושכח שבועתו ואכלה מחמת שמסתכן בה מהו לחייבו קרבן על שגגתו ובהא לא שייך למפטריה מטעמא דהאדם בשבועה דהא פרישית לעיל דההיא ליתא אלא בשבוע׳ דלשעבר דבשעת שבוע׳ לא הי׳ לבו עליו ואמרינן היכי מבעיא ליה הא לרבינא דאי מסתכן לישרי ביה מר פי׳ כיון דמשום סכנה אכלה בהיתר גמור אכלה ואלו הרי לקמן והוה דכר לשבועתיה הוה שרינן ליה לכתחל׳ וא״כ פשיטא שאין קרבן על שגגתו אלא הכי קמבעי ליה לרבינא נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשגגת שבוע׳ מהו ואיכא דק״ל הא נמי לישרי ליה מר דלא גרע מנדרי אונסין שחלה הוא או בנו או שעכבו נהר שהוא מותר משום דאדעתא דהכי לא נדר וה״נ נימא הכי ויש שתירצו דמצטער דהכא לאו צער חולי אלא צער תיאבון בלבד ולא מחוור דהו״ל לש״ס לפרושי הכי בהדיא דאי מצטער ממש לישרי ליה מר ואלו ש״ס לא אמר הכי אלא במסתכן בלחוד ולא עוד אלא דמסתמא אף רבא בלשון דמסתכן שאלה אלא דש״ס מפרש דלא מסתכן גמור אלא מצטער בחולי שאין בו סכנה ואלו לצער תאבון בעלמא לא הוה שאיל לה בלשון מסתכן והנכון בתירוץ קושייתם שלא התירו נדרי אונסים שהן בשבוע׳ דלהבא אלא בנשבע לעשות מעשה דההיא דהדירו שיאכל אצלו שאין גמר תלות שבועתו עד שעת מעשה וההיא שעתא מחייב על עבריינותו וכיון דאניס ולא מצי למעבד באונסא דלא שכיח או דשכיח ולא שכיח פטרינן לי׳ דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והו״ל דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כאלו פי׳ וכדמוכח התם אבל בנשבע להבא שלא יעש׳ שחלות שבועתו בשעת שבועתו ומתקיימת בשב ואל תעש׳ וחיובו על שעת שבועתו כגון זה שנשבע שלא יאכל ככר זו הרי נאסר׳ עליו ככר זו מיד בלאו דשבוע׳ כחלב ונביל׳ ולית לן למשריי׳ כלל אלא במקו׳ סכנ׳ ופיקוח נפש כחלב ודם ושאר איסורין וזה נרא׳ ברור וזה שיטת מורי הרא״ה זלה״ה. ומעת׳ הוי בעיין בכל מצטער בין מצטער בחולי ובין מצטער בתאבון בעלמא והדין שוה בשניהם כדמפרש ואזיל. עוד יש שבועת אונס אחרת והוא שאנסוהו לישבע ודעת מורי ז״ל שחייב לקיים שבועתו אא״כ מפני פיקוח נפש של עצמו או של אחרים והראי׳ ממשנת נודרין להרגין ולחרמין דאי לאו דאמר בלבו היום חייב לעמוד בה אף על פי שנשבע מחמת אונס ומיהו אם יש בקיום שבועתו סכנ׳ לו או לחבירו מיפטר בה מפני פיקוח נפש וכן כתוב בתשובת הגאונים ז״ל על מלך שצוה להחרים על מי שיודע דבר ידוע על חברו בדבר שהי׳ בה סכנת גוף לחבירו מעתה שגגת שבוע׳ לשעבר דאנסי׳ ליביה בשעת שבוע׳ פטור לגמרי מההיא דרב כהנא ורב אסי ונשבע להבא ונאנס אח״כ אם בקום עשה נשבע כל שיש בה אונס דלא הוה מסיק אדעתי׳ בין דגוף בין דממון פטור ומותר ואם נשבע בלא תעש׳ אינו מותר בשבועתו אלא במסתכן ממש בלבד ומי שנשבע באונס ויכול לבטל בפיו בענין שלא יהא מה שבלבו סותר לגמרי מה שמוציא בפיו אלא שעוש׳ מן הלשון הכלל פרטי כההיא שאמר יאסרו פירות עולם עליו ואומר בלבו היום מותר ואם [לאו] חייב לעמוד אא״כ לפקוח נפש בלבד.

אמר לי׳ תנינא וכו׳ – ונוסחי דוקני ל״ג והאי נמי וכו׳ וכן מחוור יותר והכי פירושו והאי נמי אם אומר שבלבו הי׳ לאכלו אף על פי שידע בשבועתו פטור דהאי לא שב מידיעתו הוא ואפילו במצער גמור מחמת חולי פטור ואם אומר שאילו הי׳ נזכר משבועתו לא הי׳ אוכלו ה״ז שב מידיעתו וחייב והוא נאמן ע״ע בין לחיוב בין לפטור וכדכתיב או הודע אליו. אמר רב ששת תריץ ואימא בשפתים ולא שגמר בלבו כלומר דלשמואל מתניתא לאו כדרב ששת מיתרצא אלא ה״ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין פי׳ שהוא פטור בין מפת חטין בין מפת שעורין שאין פיו ולבו שוין בא׳ מהם וליכא למימר דלחייב בפת שעורין שהוציא בפיו משום דדברים שבלב אינן דברים דההיא לא מיתמרא בשום דוכתא אלא במי שגמר בלבו להוציא בשפתיו אותו לשון שהוציא אלא שהי׳ עושה ביטול בלבו אלא מתנה בו שום תנאי אבל כאן שלא גמר בלבו להוציא מפיו פת שעורים ושלא לדעת יצא מפיו אין כאן שבוע׳ דבעינן פיו ולבו שוין ללשון שמוציא מפיו. וז״ב.

גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מלין ת״ל לכל אשר יבטא וכו׳ – יש שפירשו מנין שהוא חייב בכל פת שבעולם כיון שהוציא מפיו פת סתם ת״ל לכל אשר יבטא האדם לחייבו בזה ויש מביאין ראי׳ לזה מההיא דנודרין להרגין ולחרמין שאמר שיאסרו פירות עליו שמשמעותו לעולם דרך כלל ואף על פי שממעט הזמן לומר בלבו היום אי לאו דאנוס הוה מחייב בהם לעולם בלשון נדרו הלכך הכ׳ דלא אניס אין בידו לעקור ל׳פת סתם שנשבע לאוקומה בפת חטים לחוד (וכן) [ואין] נרא׳ דכיון שלא הי׳ בדעתו לאסור ע״ע אלא פת חטים למה יאסרו פת אחר והרי לא הי׳ פיו ולבו שוין באיסורו וההיא דנודרין להרגין ולחרמין ל״ד להא כלל דהת׳ אחרי׳ משביעין או מדירין אותו ודעתם לאוסרו באותם פירות לעולם וגס הוא על אותי המשמעות מוציא הלשון ההוא בפיו דהא ידע דבלאו הכי לא פטרי לי׳ הלכך כל היכא דלא אניס חייב לעמוד בלשונו שהוציא בפיו שעל דעתם נשבע בזה אבל הכא שהוא נשבע מעצמו ולדעת עצמו הוא נאמן ע״ע וכשאומ׳ שלא נתכוין בלשון פת סתם אלא בפת של מין א׳ בלבד הרי הוא נאמן ולא חמירא הא מההיא דנדור בחרם ואמר שלא נתכוונתי אלא לחרמו של ים ואדרבא הא עדיפא טפי להאמינו ולפוטרו ואפי׳ בעם הארץ וזה דעת הרמב״ן ורז״ל וכן נרא׳ הלכ׳ למעשה.

משום דהוי תרומ׳ וקדשים ב׳ כתובים הבכ״א וכו׳ – פירש״י ז״ל תרומ׳ תרומת המשכן דכתיב כל נדיב וקדשים קדשי מזבח כדכתיב גבי חזקיהו כל נדיב לבו הביאו עולות ואינו מחוור דבשום דוכתא לא קרו רבנן לתרומת המשכן תרומ׳ סתם לכך פי׳ תרומ׳ ממש שניטל׳ במחשב׳ כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וקדשים קדשי מזבח או קדשי ב״ה כדכתיב כל נדיב לב ונראים דברים דגבי צדק׳ לא מחייב בבל תאחר עד שיוציא בפיו כדכתיב בהדי׳ מוצא שפתיך תשמור ועשית וכל שמקיים מה שגומר בלבו אפילו בדברים דעלמ׳ כעובדא דרב ספרא דבמסכת מכות ירא שמים ועליו נאמר ודובר אמת בלבבו כדאיתא התם.