וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה1 לא מעל שאין מעילה בקונמות. ופרקינן, איפוך ואימא ר׳ מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל וכול׳2.
(1) 
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.And the Rabbis say: Both he and the other are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot.
1. כבכתי״מ. ולפנינו: בין הוא ובין חבירו. ותוספות כתבו דבנדרים גרסינן ברוב ספרים בין כך ובין כך לא מעל ויש ספרים דגרסי שם אחד זה ואחד זה לא מעל, וקאי ארישא דככר זה הקדש, ולא איירי בהקדש בדק הבית אלא באיסור קונם וכגון שאמר קונם ככר זה הקדש (ויש ספרים שגרסו כן להדיא שם), ורבנן סברי לא מעל משום דאין מעילה בקונמות.
2. כבכתי״מ: איפוך ר׳ מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות. ובדפוסים ישנים: איפוך לפי שאין מעילה בקונמות דברי ר׳ מאיר. ובדפוס וילנא תוקן (על פי נוסח דומה לכתי״מ): איפוך אחד זה ואחד זה לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות דברי ר׳ מאיר.
שם3. [יין חמרא] הוא4 וכתיב ואכלת שם .
שבועה שלא אוכל6 ואכל אכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור׳7 שמעון פוטר אמר קונם אשתי נהנת לי אם אכלתי היום והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים8 הרי אשתו אסורה עליו:
1. ליטעום: וכן ברא״ש. כ״י נ , דפוסים: ״ניטעום״.
2. ואזלו אכלו: כ״י נ : ״ואזלי ואכלי״. דפוסים: ואזלי ואכלו .
3. ואכלת שם: כ״י נ : ״וגו׳ ״.
4. יין חמרא הוא: כ״י נ . כ״י הספרייה הבריטית : ״חמרא משתיא הוא״. דפוסים: יין חמרא , כברא״ש. ר״י מיגאש: ״חמרא הוא״.
5. דפוסים מוסיף, ע״פ התלמוד (שם כג ע״א-ע״ב): בגמ׳ גרסי׳ ודלמא למפטר נפשיה משאר מינין קא מכוין היה לו לומר חטין ושעורין וכוסמין ודלמא לכוס היה לו לומר פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין ודלמא על ידי תערובות היה לו לומר וכן של שעורין וכן של כוסמין פת פת למה לי ש״מ לחיובי נפשיה אכל חדא וחדא.
מתני׳ שלא אשתה יין ושמן ודבש. ה״נ פריך בגמ׳ ודלמא למיפטר נפשיה משאר מינין קא מכוין במונחין לפניו והיה לו לומר שלא אשתה אלו ומיניהן רב אמר הכא במסרהב בו חבירו עסקינן ואמר לו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש דהיה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש ל״ל ש״מ לחייבו על כל חדא וחדא:
6. כ״י הספרייה הבריטית לפני הגהה מוסיף: ״ושלא אשתה״.
7. ור׳: וכן ברמב״ם פיהמ״ש. גי , כ״י נ , דפוסים: ״ר׳ ״.
8. שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים: וכן גי , כ״י נ . דפוס קושטא : שאכל שקצים . דפוסים : אכל שקצים ורמשים .
9. וטריפות: וכן כ״י נ . חסר בדפוסים.
10. אמאי חייב הא: כ״י נ , דפוס קושטא : ״חייב האי״. גח : ״חייב והא״. דפוסים : האי .
11. דפוסים מוסיף: בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה אלא הב״ע כגון שאמר שבועה שלא אוכל סתם .
וחכ״א: בין הוא בין חבירו – לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות – וזה הככר שאסרה על עצמו ועל אחרים – כקונמות דמיא. הנה סברי רבנן בפירוש שאין מעילה בקונמות.
וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל כו׳ – משמע דכ״ע מודו בקונמות דאין להן פדיון דאפי׳ רבי מאיר דאמר יש מעילה בקונמות מודה דאין לו פדיון והקשה הר׳ יצחק בן רבינו מאיר דבריש האשה רבה (יבמות פח. ושם) אמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו הוא ותירץ ר״ת דקונמות דאסר אכ״ע יש להן פדיון לר״מ כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי הקדש וא״ת וניפלוג בקונם גופיה וי״ל דאה״נ ובקונם גופיה מפליג ורישא נמי איירי בקונם וככר זו הקדש היינו כהקדש דהא לר״מ לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בין אימרא לכאימרא כדאיתא בספ״ק דנדרים (דף יג.) ה״ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם א״נ איירי בפירש בהדיא כהקדש ואיידי דנקט בסיפא ככר זו עלי הקדש דלא איצטריך לפרש כהקדש כיון דאמר עלי תנא נמי רישא ככר זו הקדש וחכמים דאמרי בין הוא בין חבירו לא מעל פליגי נמי ארישא וברוב ספרים גרס בר״פ אין בין המודר (שם לה.) בין כך ובין כך לא מעל ואית ספרים דגרסי אחד זה ואחד זה לא מעל וגרסי נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש.
מי שאמר שבועה שאכל היום ולא אכל אלא עפר פטור שהרי מ״מ אכל ויש גורסין בזו שאם אמ׳ שבועה שלא אוכל היום ואכל עפר פטור שאכילת עפר אינה אכילה ולענין פסק שתיהן אמת שלענין שבועה שאוכל הוא מתכוין באכילתה לקיום שבועה ונמצא הוא עושה אותה בת אכילה ולענין שלא אוכל מתכוין הוא לצער את עצמו ואינו מתכוין למניעת אכילה מה שאינו ראוי לאכילה כלל ומ״מ אם אמ׳ בפי׳ שבועה שלא אוכל עפר ואכל חייב אם אכל כזית אבל בפחות מכזית הדבר בספק כמו שכתבנו למעלה וכן אם אמ׳ שבועה שלא אוכל חרצן ואכל אם אכל כזית חייב ואם פחות מכזית הדבר בספק שמא מאחר שאינו בר אכילה לכל שהו הוא מכוין או שמא אינו מתכוין אלא לכזית אפי׳ היה הנשבע נזיר שהוא אסור מצד עצמו בחרצן בשיעור כזית אין אומרין בברור שעל פחות מכזית הוא מכוין אלא שמא על כזית ואין בו חיוב שבועת ביטוי שהרי בכזית מושבע ועומד הוא והרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל נבלות שאין שבועה חלה עליו אלא בכולל דברים המותרין עמהם או במפרש חצי שיעור לשיטתנו כמו שביארנו:
גירסת רש״י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור – פי׳ דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה״נ לפי גי׳ זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י״ח שבועתו ולהאי גי׳ אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר״ם ז״ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ׳ נפטר משבועתו דס״ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט׳ נפשי׳ אפי׳ בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע׳ שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי׳ לכל דהוא נחית א״ד דבאיסורא אפי׳ כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית.
בפרש״י בד״ה דעתו כו׳ נזיר שאמר כו׳ את״ל בשאר כל אדם בכזית בנזיר מאי כו׳ עכ״ל ר״ל בחרצן באת״ל בשאר כל אדם בעי כזית כמו בחלב ונבילה מיבעיא ליה בנזיר בין בחרצן בין בחלב ונבילה דלפום את״ל דהשתא אין חילוק ביניהם וכמו שכתבו התוספות דלא נקט הך איבעיא באת״ל בחרצן אלא משום דקאי בחרצן והך איבעיא דלעיל בחרצן בכל אדם לא איפשיטא דכיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו וסלקא בתיקו ולא איפשיט חרצן הכא בנזיר מנבילה וטריפה אלא לפום סברא דהשתא באת״ל דבשאר כל אדם בעי כזית ואל תשיבני מסוגית התלמוד דהיכא דמיבעיא ליה באת״ל אי איפשיט איבעיא בתרייתא אפשיטא נמי קמייתא כיון דמתאמרא באת״ל היינו היכא דהאבעיות אזלי באת״ל מכח סברא מהקמייתא לא סלקא בתיקו אבל הכא דלא אזלי הנך אבעיות באת״ל מכח סברא דבקמייתא איכא טעמא משום כיון דלא בעיניה ובתרייתא איכא טעמא אחרינא כיון דכזית דאיסורא כו׳ אי נמי דאפשיטא ונ״מ לענין נבילה וחלב לא אפשיטא קמייתא בחרצן ולהכי סלקא בתיקו ולא הוה איצטריך ליה למנקט להך בתרייתא בחרצן ובאת״ל דהא בחלב ונבילה ה״מ למיבעיא אלא משום דקאי בחרצן נקט בחרצן כמ״ש התוספות ואבן ל״ב האריך בקושיות בזה בגמרא ובדברי התוס׳ ואין צורך וק״ל:
וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות!
And the Rabbis say: Both he and the other are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot.
הכל
(2) אֵיפוֹךְ אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
The Gemara responds: Reverse the opinions and say as follows: Both this one and that one are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He is liable for misuse of consecrated property and the other is not liable for misuse of consecrated property.
איפוך: ר״מ אומר: בין הוא בין חבירו – לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמו׳. אבל רבנן מסבר סבירא להו דיש מעילה בקונמות.
ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות ואמור כך: אחד זה ואחד זה — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: הוא — מעל, וחבירו — לא מעל.
The Gemara responds: Reverse the opinions and say as follows: Both this one and that one are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He is liable for misuse of consecrated property and the other is not liable for misuse of consecrated property.
הכל
(3) אִי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כְּשָׁבוּעוֹת אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ וְהָאָמַר ר׳ רַבִּי מֵאִיר אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל.
The Gemara asks: If so, how is it that Rabbi Meir says in the previous baraita: Items forbidden by konamot are like those forbidden by oaths? Items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure that renders one liable for misuse of consecrated property, but this indicates that misuse of consecrated property nevertheless applies to them. But doesn’t Rabbi Meir say, according to the reversal of the opinions, that with regard to konamot, there is no prohibition of misuse of consecrated property at all?
ואקשינן: א״ה הא דקתני בהך מתני׳ ר״מ אומר קונמות כשבועות ואין מצטרפין. איצטרופי הוא דלא מצטרפי לחיובי קרבן מעילה, הא מעילה – אית בהו, והאמר ר״מ אין מעילה בקונמות.
ומקשים: אי הכי [אם כך], מה שר׳ מאיר אומר בברייתא הקודמת: קונמות כשבועות שאינם מצטרפים לשיעור של מעילה, אלא מכלל הדברים אתה למד: קונמות אצטרופי הוא דלא מצטרפי [להצטרף הם שאינם מצטרפים] לשיעור מעילה, הא [אבל] מעילה כשלעצמה אית בהו [יש בהם]? והאמר [והרי אומר] כאן ר׳ מאיר לפי היפוך השיטות: אין מעילה בקונמות כלל!
The Gemara asks: If so, how is it that Rabbi Meir says in the previous baraita: Items forbidden by konamot are like those forbidden by oaths? Items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure that renders one liable for misuse of consecrated property, but this indicates that misuse of consecrated property nevertheless applies to them. But doesn’t Rabbi Meir say, according to the reversal of the opinions, that with regard to konamot, there is no prohibition of misuse of consecrated property at all?
הכל
(4) לְדִבְרֵיהֶן דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ לְדִידִי אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל לְדִידְכוּ אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּקוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת.
The Gemara answers: When Rabbi Meir says that items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure, he is saying this to the Rabbis in accordance with their statement, as follows: According to my opinion with regard to konamot, there is no prohibition of misuse of consecrated property at all. According to your opinion, at least admit to me that items forbidden by konamot are like items forbidden by oaths and do not combine to produce a full measure.
ופרקינן: לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי – אין מעילה בקונמות כלל, לדידכו דאמריתו יש מעילה בקונמות – מ״ש שתי שבועות דלא מצטרפי לחיובי חטאת, ומ״ש שתי קונמות דמצטרפי לחיובי קרבן מעילה.
ומשיבים: מה שאמר ר׳ מאיר לענין צירוף, לדבריהן דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם] ולשיטתם, ולא לדעת עצמו. וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] — אין מעילה בקונמות כלל, לדידכו [לשיטתכם] שיש בהם מעילה — אודו [הודו] לי מיהת [על כל פנים] שקונמות כשבועות ואינם מצטרפים.
The Gemara answers: When Rabbi Meir says that items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure, he is saying this to the Rabbis in accordance with their statement, as follows: According to my opinion with regard to konamot, there is no prohibition of misuse of consecrated property at all. According to your opinion, at least admit to me that items forbidden by konamot are like items forbidden by oaths and do not combine to produce a full measure.
הכל
(5) וְרַבָּנַן שְׁבוּעוֹת אִיכָּא דְּרַב פִּנְחָס קוּנָּמוֹת לֵיכָּא דְּרַב פִּנְחָס.
And the Rabbis? They explain that with regard to items forbidden by oaths one should apply the reasoning of Rav Pineḥas that since two items that are forbidden by a single oath are distinct with regard to sin-offerings, they do not combine in order to produce a full measure. With regard to konamot the reasoning of Rav Pineḥas does not apply.
ורבנן – התם איכא דרב פנחס, דאמר: מתוך שחלוקין לחטאות, שהרי אם אכל כזית מזו וחזר ואכל כזית מזו בהעלם א׳ – מתחייב הוא ב׳ חטאות, הואיל וגופין מחולקין הן, לא מצטרפי. אבל לענין קרבן מעילה שאין חלוקין, שהרי אם אכל מזה ש״פ ומזה ש״פ בהעלם א׳ מעילה אחת הוא שמתחייב ולא ב׳ מעילות, ומצטרפי.
ורבנן [וחכמים] אומרים בתשובה לכך: שבועות איכא [יש] הנימוק של רב פנחס (שיש חילוק לחטאות), ואילו בקונמות ליכא [אין] הנימוק של רב פנחס.
And the Rabbis? They explain that with regard to items forbidden by oaths one should apply the reasoning of Rav Pineḥas that since two items that are forbidden by a single oath are distinct with regard to sin-offerings, they do not combine in order to produce a full measure. With regard to konamot the reasoning of Rav Pineḥas does not apply.
הכל
(6) אָמַר רָבָא אשְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל עָפָר פָּטוּר בָּעֵי רָבָא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר בְּכַמָּה כֵּיוָן דְּאָמַר שֶׁלֹּא אוֹכַל דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּלָאו מִידֵּי דְּאָכְלִי אִינָשֵׁי הוּא בְּכׇל שֶׁהוּא ב תֵּיקוּ.:
§ Rava says that if one said: On my oath I will not eat, and then he ate dirt, he is exempt, because eating dirt is not considered to be eating. Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat dirt, how much dirt must he eat in order to be liable? Is the halakha that since he said: I will not eat dirt, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk? That is the standard measure for prohibitions with regard to eating. Or perhaps, since dirt is not something that people eat, he is liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
אמר רבא, שבועה שלא אוכל ואכל עפר1 פטור. בעי רבה, שבועה שלא אוכל עפר בכמה כול׳. ותוב הוה בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. ועלו תרויהו בתיקו2.
1. כך היא הגרסה לפנינו בגמרא כאן ולהלן כד,א. אולם הר״י מיגש גרס כאן ושם: שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. וכלומר שהנשבע לאכול סתם ואכל עפר קיים שבועתו. וריא״ז להלן כד,א כתב שזו היא גם גירסת הרמב״ם (ראה פרק ה מהל׳ שבועות ה״ה ובכסף משנה שם). והראשונים להלן כד,א הביאו שם את גירסת הר״י מיגש עיין שם. יש לציין שהרא״ש כתב שזו היא גם הגרסה בפירוש ר״ח וראה להלן הערה 140.
2. יש לציין את הגרסה שבכתי״מ: שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, כיון דמתאכלי על ידי תערובת דעתיה אמשהו, או דילמא דעתיה אכזית. ע״כ. וכן פירש ריא״ז דכיון שנאכל בתערובת דעתיה אפילו אמשהו.
לדעת הרמב״ם אף שהנשבע שלא יאכל חרצן הדין הוא שזה ספק אם אסר עצמו בכל שהוא, אבל נזיר שאסר עצמו בחרצן לא חלה שבועתו כי אנו אומרים שלא נתכוון אלא על כזית וכדי לזרז עצמו שלא יעבור על האסור. ואפשר שלדעת הרמב״ם זה פשיטא לן דנזיר שנשבע אחרצן לא נתכוון אלא לזרז את עצמו, והספק של הגמרא הוא אם נתכוון לזרז עצמו גם מחצי שיעור או רק מכשיעור.
המאירי (דף כה,א) כתב שאף שחצי שיעור אסור מן התורה בכל זאת חלה שבועה עליה ומשום דאיסור חצי שיעור הוא מפני שחזי לאצטרופי וכלומר שאכילה זו היא התחלת אכילה של שיעור שלם ולכן גם היא אכילת איסור, אבל כשנשבע שלא לאכול חצי זית הרי הוא מחשב שיהא כל אכילתו רק חצי זית, ואכילה זו של חצי זית נחשבת למעשה בפני עצמו מכוח השבועה ובשבועה זו הפקיעה מאיסור תורה וחל עליה איסור שבועה. אולם זה פשוט שאם נשבע על חצי זית נבילה ואכל רבע זית יהא אסור מן התורה מדין חצי שיעור של איסור נבילה, כי אכילה זו אינה האכילה שנשבע עליה, ואינה חשובה כמעשה עבירה על השבועה אלא סתם אכילת נבילה.
ובחידושי רבנו מאיר שמחה הביא לדברי רעק״א בתשובה (סי׳ קנד) שדייק מדברי הרמב״ם שהנשבע על חצי שיעור נבילות ואכל שיעור שלם אינו חייב משום שבועתו. ונסתפק רעק״א אי איירי דוקא באכל בבת אחת כל השיעור ולא עבר מעולם על השבועה, או אפילו אכל כל הכזית בתוך כדי אכילת פרס כיון שלבסוף אכל שיעור שלם פקע חיובו. ורמ״ש פירש דבריו שכיון שאכל כזית לבסוף חשוב מתחילה אכילה של איסור וכמו לריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה. וסיים שאי אפשר לדייק כל כך בדברי הרמב״ם. אולם לדברי המאירי הנ״ל פשוט שאם אכל שיעור שלם לבסוף אין כאן שבועה כלל. (וברווחא שמעתא על מסכת חולין עמ׳ קו נקט בדעת הריטב״א בקידושין עז,ב שאם נתנבלה ביוהכ״פ דאין איסור חל על איסור, אם אכל כזית חייב משום נבילה וכשאכל כותבת פקע חיובו משום נבילה ונתחייב משום יוהכ״פ.
לדעת הרמב״ם אף שהנשבע שלא יאכל חרצן הדין הוא שזה ספק אם אסר עצמו בכל שהוא, אבל נזיר שאסר עצמו בחרצן לא חלה שבועתו כי אנו אומרים שלא נתכוון אלא על כזית וכדי לזרז עצמו שלא יעבור על האסור. ואפשר שלדעת הרמב״ם זה פשיטא לן דנזיר שנשבע אחרצן לא נתכוון אלא לזרז את עצמו, והספק של הגמרא הוא אם נתכוון לזרז עצמו גם מחצי שיעור או רק מכשיעור.
המאירי (דף כה,א) כתב שאף שחצי שיעור אסור מן התורה בכל זאת חלה שבועה עליה ומשום דאיסור חצי שיעור הוא מפני שחזי לאצטרופי וכלומר שאכילה זו היא התחלת אכילה של שיעור שלם ולכן גם היא אכילת איסור, אבל כשנשבע שלא לאכול חצי זית הרי הוא מחשב שיהא כל אכילתו רק חצי זית, ואכילה זו של חצי זית נחשבת למעשה בפני עצמו מכוח השבועה ובשבועה זו הפקיעה מאיסור תורה וחל עליה איסור שבועה. אולם זה פשוט שאם נשבע על חצי זית נבילה ואכל רבע זית יהא אסור מן התורה מדין חצי שיעור של איסור נבילה, כי אכילה זו אינה האכילה שנשבע עליה, ואינה חשובה כמעשה עבירה על השבועה אלא סתם אכילת נבילה.
ובחידושי רבנו מאיר שמחה הביא לדברי רעק״א בתשובה (סי׳ קנד) שדייק מדברי הרמב״ם שהנשבע על חצי שיעור נבילות ואכל שיעור שלם אינו חייב משום שבועתו. ונסתפק רעק״א אי איירי דוקא באכל בבת אחת כל השיעור ולא עבר מעולם על השבועה, או אפילו אכל כל הכזית בתוך כדי אכילת פרס כיון שלבסוף אכל שיעור שלם פקע חיובו. ורמ״ש פירש דבריו שכיון שאכל כזית לבסוף חשוב מתחילה אכילה של איסור וכמו לריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה. וסיים שאי אפשר לדייק כל כך בדברי הרמב״ם. אולם לדברי המאירי הנ״ל פשוט שאם אכל שיעור שלם לבסוף אין כאן שבועה כלל. (וברווחא שמעתא על מסכת חולין עמ׳ קו נקט בדעת הריטב״א בקידושין עז,ב שאם נתנבלה ביוהכ״פ דאין איסור חל על איסור, אם אכל כזית חייב משום נבילה וכשאכל כותבת פקע חיובו משום נבילה ונתחייב משום יוהכ״פ.
אמר רבא: שבועה שאוכל, ואכל עפר – פטור – כלומר: יצא ידי אכילה.
בעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר, בכמה? כיון דאמ׳ שלא אוכל דעתיה אכזית – לפי שלשון אכילה אינה פחות מכזית, או דילמא כיון דעפר לאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא – בכל שהוא. תיקו:
א אמר רבא: אם אמר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל עפר — פטור, שאין אכילת עפר נחשבת אכילה. ואולם בעי [שאל] רבא: אם אמר במפורש: ״שבועה שלא אוכל עפר״, בכמה הוא חייב אם אכל עפר? וצדדי השאלה: האם כיון שאמר ״שלא אוכל״ יש לומר שדעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה הרגיל בכל מקום, או דלמא [שמא] כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא [שעפר אינו דבר שאוכלים בני אדם], בכל שהוא גם כן יהיה חייב? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
§ Rava says that if one said: On my oath I will not eat, and then he ate dirt, he is exempt, because eating dirt is not considered to be eating. Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat dirt, how much dirt must he eat in order to be liable? Is the halakha that since he said: I will not eat dirt, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk? That is the standard measure for prohibitions with regard to eating. Or perhaps, since dirt is not something that people eat, he is liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(7) בָּעֵי רָבָא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן בְּכַמָּה כֵּיוָן דְּמִתְאֲכִיל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּלָא בְּעֵינֵיהּ אָכְלִי לֵיהּ אִינָשֵׁי דַּעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ גתֵּיקוּ.
Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? Is the halakha that since it is ordinarily eaten in a mixture, i.e., as part of a grape, his intention is that the prohibition applies to a complete olive-bulk measure of grape seeds? Or perhaps, since people do not eat it by itself but always in a mixture, his intention is to be liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
בעי רבא: שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? כיון דעל ידי תערובת אכלי ליה אינשי – פירוש: בכלל העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית, או דילמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה – לאו אוכל הוא, ובכל שהוא מיחייב, כמו העפר. וזו הבעיא בדרך אם תמצא לומר היא, כלומר: אם תמצא לומר עפר – כיון דלאו אוכל הוא בכל שהוא, חרצן מאי כו׳ תיקו.
בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן – פי׳ ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע״י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו׳ פי׳ את״ל דגבי ישראל בכל דהוא כ״ש הכא אבל את״ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס׳ וה״ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע״ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא״כ היכי פשיט לי׳ דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן.
או דלמא כו׳ דעתיה אכזית – פירוש רש״י ז״ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז״ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק״ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב״ן ז״ל דבעיין לר״ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר״י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש״ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר״י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר.
אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית.
אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק״ל כיון דאית סברא קרא למ״ל דהכי אמרינן בפ״ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע״ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם.
שם. גמרא. שבועה שלא אוכל חרצן. עי׳ פרש״י. ונראה שהאיבעיא היא: אולי עפר בכ״ש מכיון שאינו בר אכילה כלל, ואילו חרצן שבר אכילה הוא בתערובות נאסר איפוא באיסור אכילה כדבר הנאכל בכזית.
ועוד בעי [שאל] רבא: אם אמר ״שבועה שלא אוכל חרצן״, בכמה הוא חייב? וצדדי השאלה: כיון דמתאכיל [שהוא נאכל] על ידי תערובת, שהרי פעמים אוכל החרצן עם הענבים — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, או דלמא [שמא] כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי [שלא בעינו, בעצמו, אוכלים אותו בני אדם] אלא תמיד בתערובת, והוא פירש דווקא חרצן — דעתיה [דעתו] על משהו? גם שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].
Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? Is the halakha that since it is ordinarily eaten in a mixture, i.e., as part of a grape, his intention is that the prohibition applies to a complete olive-bulk measure of grape seeds? Or perhaps, since people do not eat it by itself but always in a mixture, his intention is to be liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(8) בָּעֵי רַב אָשֵׁי נָזִיר שֶׁאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן בְּכַמָּה דְּכֵיוָן דִּכְזַיִת אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא כִּי קָא מִשְׁתְּבַע אַהֶתֵּירָא קָא מִשְׁתְּבַע וְדַעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאָמַר שֶׁלֹּא אוֹכַל דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת.
§ Rav Ashi raises a dilemma: In the case of a nazirite who says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? A nazirite is prohibited from eating grape seeds (see Numbers 6:4). Is the halakha that since eating an olive-bulk is a prohibition by Torah law, when he takes an oath of this sort, he is taking the oath to prohibit that which is permitted to him and his intention in taking the oath is to prohibit eating any amount? Or perhaps, since he said: I will not eat a grape seed, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk, which is the standard measure for what is considered eating.
בעי רב אשי, נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה. כיון דכזית מושבע מהר סיני הוא1, דכת׳2 מחרצנים ועד זג, דעתיה אמשהו3. או דילמא כיון דאדכר אכילה דעתיה אכזית.
1. כבכתי״מ. וחצי שיעור אף שהוא אסור מן התורה אינו מושבע ועומד עליו. ולפנינו: דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא.
2. במדבר ו, ד.
3. כבכתי״מ. ולפנינו נוסף: כי קא משתבע אהתירא קא משתבע. ולגרסתנו הקשו הראשונים דקיימא לן חצי שיעור אסור מהתורה כר׳ יוחנן. וכתב הרשב״א שדוחק לפרש שרב אשי איבעי ליה אליבא דריש לקיש (כמו שתירץ הרמב״ן), ומטעם זה כתב דהכי מיירי באסר עליו בכולל, וקרי ליה התירא משום דלא מחייב בקרבן. ואף שהוא כבר אסור בה מן התורה אנו אומרים שמא נתכוון לכל שהוא כדי לזרז עצמו שלא לאכול אפילו פחות מכשיעור ושאם יאכל יתחייב מלקות או קרבן. וראה מילואים.
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה – אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו.
כי אשתבע אהיתירא אשתבע – על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני.
דעתיה אכזית – ואין כאן שבועה.
בעי רב אשי: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה – פירוש: גם זו האיבעיא בדרך אם תמצא לומר. כלומר: אם תמצא לומר: חרצן, כיון דמתאכל על ידי תערובת עם העינבא – הוה ליה אוכל, ודעתיה אכזית – נזיר שאמר: שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא – כי קא משתבע אהיתרא משתבע, שהוא פחות מכזית, או דילמא כיון דאמר שלא אוכל, לשון אכילה – משתבע אכזית.
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן – איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה״ה דמצי למיבעי בחלב ונבילה בכל אדם אבל אין לפרש דנקט חרצן משום דאית בה תרתי שמושבע ועומד ולא אכלי ליה בעיניה ואיכא למימר טפי דדעתיה אכל שהוא דהא מנבילה וטריפה פשיט ליה.
אהתירא קמשתבע – אפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר׳ יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד א״נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן.
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה – פי׳ את״ל דכיון דאכלי ליה אינשי1 בכזית גבי נזיר מאי, והך בעיא לא אתיא כרבי יוחנן דאמר בפרק יוה״כא חצי שעור אסור מן התורה, ולא חאיל עליה איסור שבועה,ב אלא בעיא דרב אשי כריש לקיש אתיא דאמר מותר מן התורה, ומיניה פשיט לה ואע״ג דלית הילכתא כוותיה יגדיל תורה ויאדיר הוא, ויש כיוצא בה בתלמוד. ופשיט דאם ראוי לאכילה2 בכזית, ואכתי איכא למיבעי דלמא כיון שאינו ראוי לאכילה3 במשהו, ואתינן למפשט מנבלה דקס״ד דאינה ראויה לאכילה, והא דאמרינן תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר משום דהיא עיקר, ואם תמצא לומר עפר בכזית כל שכן חרצן ולא איפשיט, הילכך אכתי לא איפשיטא בעיא דרבא דעפר ולא בעיא דחרצן.ג
א. יומא עג, ב.
ב. ותוס׳ ד״ה אהיתירא כתבו דאף כר״י אתיא, וכ״ה בחי׳ הר״ן ובריטב״א.
ג. וכ״ה בחי׳ הר״ן וכ״כ המאירי, ומתוס׳ ד״ה נזיר, משמע קצת שנפשטה בעית חרצן, והריטב״א כתב וז״ל: אלא תפשוט דבעי רבא. ודחינן לה, ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למשפט, אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט, דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר (נראה שצ״ל אפשט) דההיא בכזית, ומבואר דס״ל דנפשטה בעיית חרצן, וההשלמה כתב: איפשוט דלא שנא חרצן לנזיר ולא שנא נבלה לכו״ע כיון דקא מדכר שמא דאכילה בכזית. ועי׳ רמב״ם פ״ה משבועות ה״ד, וכס״מ ולח״מ שם, ועי׳ חי׳ רבנו מאיר שמחה.
1. הגהת הגרא״ז: ע״י תערובות.
2. הגהת הגרא״ז: אף שהיא אסורה.
3. הגהת הגרא״ז: בעינו.
כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע. ק״ל והא קימ״ל כר״י דאמר (יומא עג:) דאמר חצי שיעור דאורייתא, וליכא למימר דלבעי רב אשי אליבא (דר״ע) [דר״ל] ודלא כהלכתא, ונראה לי דאדר׳ יוחנן בעי לה ובכולל, וקרי ליה היתירא לחצי שיעור משום דלא מחייב קרבן, והכי קאמר כי משתבע לאסור עצמו בחצי שיעור ולזרז עצמו שלא יאכל ממנו, ואם אכל שיהא חייב מלקות במזיד במפרש חצי שיעור, וא״נ בקרבן בשוגג.
שם. גמרא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן. בנוגע לחלות איסור על כ״ש מדמה הגמרא שבועת הנזיר שלא אוכל חרצן לנשבע שלא אוכל נבילה. מהגמרא משמע שאין האיסור דכ״ש בכאן מדין בריה. אך הגמרא מתפרשת עפ״מ שכתבנו בשיעורים לעיל (כא:) שיש סמוכים לומר שיש מעשה אכילה בכל שהוא, וספק הגמרא הוא אם הנשבע על נבלה אסר את עצמו באיסור מעשה אכילה בכ״ש ואף שאינו חלות שם בריה (ודומה לאיסור ח״ש מן התורה אם סוברים שאכילת כ״ש שמה אכילה, עיין בשיעורים לעיל), או״ד דוקא בריה אסורה בכ״ש ולא דבר אחר.
ב בעי [שאל] רב אשי בהמשך לשאלות אלה של רבא: נזיר שאמר ״שבועה שלא אוכל חרצן״, בכמה הוא מתחייב? וצדדי השאלה: כיון שכזית איסורא דאורייתא [איסור תורה] הוא עליו, שהרי כנזיר אסור לו מן התורה לאכול חרצן של ענבים (במדבר ו, ד), ואיסור אכילה הוא כזית, כי קא משתבע [כאשר הוא נשבע] לאסור על עצמו — אהתירא קא משתבע [על ההיתר הוא נשבע] על מה שאינו אסור מן התורה, ודעתיה [ודעתו] בזמן השבועה היא איפוא על משהו, או דלמא [שמא] כיון שאמר ״שלא אוכל״ — דעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה?
§ Rav Ashi raises a dilemma: In the case of a nazirite who says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? A nazirite is prohibited from eating grape seeds (see Numbers 6:4). Is the halakha that since eating an olive-bulk is a prohibition by Torah law, when he takes an oath of this sort, he is taking the oath to prohibit that which is permitted to him and his intention in taking the oath is to prohibit eating any amount? Or perhaps, since he said: I will not eat a grape seed, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk, which is the standard measure for what is considered eating.
הכל
(9) תָּא שְׁמַע שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חַיָּיב ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר וְהָוֵינַן בַּהּ אַמַּאי חַיָּיב מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא רַב וּשְׁמוּאֵל ור׳ וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.
The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (22b): With regard to one who said: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for violating his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to prohibit that which is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
ת״ש, שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב בשבועתו1. והוינן בה, אמאי חייב, מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה2.
1. כלומר, חייב קרבן משום שבועתו ואין המשנה מדברת על חיוב מלקות שיש בנבילות וטריפות.
2. כך הוא לשון הגמרא בנדרים ח,א והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה. וראה להלן הערה 194.
תא שמע: שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצי׳ ורמשי׳ – חייב, ור״ש פוטר. והוינן בה: אמאי חייב אשבועה, והא מושבע מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה.
רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים, כגון שאמר: שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות, דמגו דחיילא שבועה אשחוטות – חיילא נמי אנבילות.
גמ׳ רב ושמואל דאמרי תרוייהו בכולל כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה אהיתרא קא כו׳ שלא כדרך הנאתו כו׳ נ״ב ומשהו דקאמר היינו אליבא דריש לקיש וכי פשטינן דבעי כזית הוא הדין דמפשט נמי אליבא דרבי יוחנן דבעינן אכילה כדרך הנאתו ודו״ק:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האומר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — חייב, ור׳ שמעון פוטר. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: אמאי [מדוע] חייב? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא יאכל את אלה, ואין שבועה חלה על שבועה! בהסבר דבר זה שווים רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי [שאומרים]: מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי ״שלא אוכל״, וכיון שחלה שבועה על דברים המותרים חלה גם על האסורים.
The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (22b): With regard to one who said: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for violating his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to prohibit that which is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
הכל
(10) וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן אִי בִּסְתָם וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.
And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food after taking an oath not to eat only if it is both a case where he specifies in the oath that his oath includes a half-measure and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
ואוקמה ריש לקיש במפרש חצי שיעור, כלומר נשבע שלא (יאוכל) [יאכל] נבילה חצי שיעור, שחייב לרבנן וכל שכן לר׳ עקיבה. והא נבילה דמושבע עליה מהר סיני הוא,
אי אתה מוצא – שיתחייב אא״כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר׳ עקיבא.
וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור, ואליבא דרבנן דאמרי: כי לא מפרש – דעתיה אכזית. הלכך לרבנן מוקמי לה כגון שנשבע על חצי שיעור בפירוש, שאינו מושבע עליו מן התורה, ומשום הכי חיילא עליה שבועה. והא חרצן לנזיר כנבלה דמיא, וטעמא דפריש חצי שיעור, הא לא פריש – דעתיה אכזית. שמע מינה כו׳ פשוט הוא.
וריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא שתחול שבועה זו אלא אי [או] במפרש בזמן השבועה שהוא אוסר על עצמו חצי שיעור, ואליבא דרבנן [והוא על פי שיטת חכמים] במשנה, שאין סתם שבועה על אכילה מחייבת אלא על כזית ויותר, אי [או] אף שנשבע בסתם ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא.
And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food after taking an oath not to eat only if it is both a case where he specifies in the oath that his oath includes a half-measure and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
הכל
(11) וְהָא נְבֵילָה דְּמוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא דְּכִי חַרְצָן לְגַבֵּי נָזִיר דָּמְיָא וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ הָא לָא פָּרֵישׁ דדַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara comments: But isn’t a carcass an item for which one is already under oath from Mount Sinai? In that respect it resembles a grape seed for a nazirite, and yet the reason that Reish Lakish says he is liable according to the Rabbis is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refer to an olive-bulk. Conclude from it that a nazirite who takes an oath not to eat a grape seed is liable only if he eats an olive-bulk.
וטעמא דפריש חצי זית דהוא פחות מכשיעור, דהא לא פריש, דעתיה אכזית, ש״מ לא מיחייב נזיר שנשבע בחרצן אלא בכזית1, ש״מ.
1. המילים ׳אלא בכזית׳ אינם בק״ג. וכן כתב רש״י שאם דעתו אכזית אין כאן שבועה שהרי מושבע ועומד הוא. ואולי גם לפי הנוסח שבפנים הכוונה שאינו חייב על פחות מכזית מפני שבועתו אלא אכזית ומשום איסור נזיר (אמנם יתכן שאין כאן אלא תקון סופרים).
והא נבילה – דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי׳ אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע דכעפר דמיא דלא חזיא לאכילה לישראל.
ומדברי ריש לקיש יש להוכיח לענייננו: והא [והרי] נבילה שמושבע ועומד מהר סיני הוא, דכי [שכמו] חרצן לגבי נזיר דמיא [דומה], וטעמא [והטעם שחייב, דווקא] משום דפריש [שפירש] ואמר שהוא אוסר עצמו בפחות מכשיעור, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, שמע מינה [תלמד מכאן] שאף לגבי חרצן כן הדין.
The Gemara comments: But isn’t a carcass an item for which one is already under oath from Mount Sinai? In that respect it resembles a grape seed for a nazirite, and yet the reason that Reish Lakish says he is liable according to the Rabbis is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refer to an olive-bulk. Conclude from it that a nazirite who takes an oath not to eat a grape seed is liable only if he eats an olive-bulk.
הכל
(12) אֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר בְּכַמָּה תִּפְשׁוֹט דְּעַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת דְּהָא נְבֵילָה כְּעָפָר דָּמְיָא וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ הָא לֹא פָּרִישׁ דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת.
The Gemara asks: But according to this, resolve the dilemma that Rava raises with regard to one who says: On my oath I will not eat dirt, asking how much he must eat in order to be liable? Resolve the dilemma by saying that he is not liable unless he eats an olive-bulk, since a carcass resembles dirt, and the reason he is liable is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refers to an olive-bulk.
אי הכי תיפשוט הא דבעי רבא עפר בכמה, תיפשוט עד דאיכא כזית, דהא נבילה כמו עפר הוא וטעמא דפריש חצי זית הא לא פריש הא אמרת דעתיה אכזית. ודחי, לא דמי לנבילה, דנבילה בת אכילה היא
ושואלים: אלא לפי זה תפשוט [תפתור] את הבעיה דבעי [ששאל] רבא: ״שבועה שלא אוכל עפר״, בכמה מתחייב על שבועתו? אם כן, תפשוט [תפתור] שאינו מתחייב עד דאיכא [שיש] כזית, ולא בפחות, דהא [שהרי] נבילה כעפר דמיא [נחשבת], וטעמא [והטעם, דווקא] משום דפריש [שפירש] שהוא אסור בכל שהוא הריהו מתחייב, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] בכמה הוא אוסר עצמו — דעתיה [דעתו] על כזית, וכשם שהוא בנבילה כן הוא בעפר!
The Gemara asks: But according to this, resolve the dilemma that Rava raises with regard to one who says: On my oath I will not eat dirt, asking how much he must eat in order to be liable? Resolve the dilemma by saying that he is not liable unless he eats an olive-bulk, since a carcass resembles dirt, and the reason he is liable is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refers to an olive-bulk.
הכל
(13) לֹא עָפָר לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא כְּלָל נְבֵילָה בַּת אֲכִילָה וְאַרְיָא הוּא דִּרְבִיעַ עִילָּוַוהּ.:
The Gemara answers: No, the dilemma cannot be resolved based on this comparison. Dirt is entirely inedible. A carcass, by contrast, is edible, but a lion crouches on it, i.e., eating it is prohibited by the Torah. Therefore, one cannot derive the halakha concerning dirt from the halakha concerning a carcass.
אמר המאירי שבועה שלא אוכל בסתם ר״ל שלא פירט שלא אוכל דבר זה או שלא אוכל סתם ואכל ושתה בפעם אחת אינו חייב אלא אחת הן למלקות בזדון הן לחטאת בשוגג בהעלמה אחת ששתיה בכלל אכילה היא והכל נכלל באכילה ולמדת לפי דרכך שאם נשבע שלא יאכל ושתה חייב שהשתייה אכילה היא הא אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל אין בזה כלום שאין אכילה בכלל שתייה כמו שביארנו בגמרא ואף בשבועה שלא אוכל שביארנו שהשתייה בכלל השבועה דוקא בשלא אוכל סתם כמו שפירשנו שאלו אמ׳ שלא אוכל דבר פלני הרי אף בשאר מינין הוא מותר כל שכן בשתיה:
שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שאע״פ שהשתיה בכלל אכילה היא הואיל ופירט ואמ׳ שלא אשתה גלה בדעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
ומשיבים: לא, יש הבדל בין הדברים, עפר לאו [אינו] בר אכילה הוא כלל, ואין מקום לדבר בו כלל על שיעור אכילה. ואילו נבילה כשלעצמה בת אכילה היא, ויש עליה שם אוכל, אלא אריא [אריה] הוא דרביע עילווה [שרובץ עליה] כלומר, איסור הוא שמונח עליה ואינו מניח לאכול ממנה, ולכן יש בה שיעור אכילה.
The Gemara answers: No, the dilemma cannot be resolved based on this comparison. Dirt is entirely inedible. A carcass, by contrast, is edible, but a lion crouches on it, i.e., eating it is prohibited by the Torah. Therefore, one cannot derive the halakha concerning dirt from the halakha concerning a carcass.
הכל
(14) מתני׳ מַתְנִיתִין : השְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת ו שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה חַיָּיב שְׁתַּיִם ז שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת ח שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין וְאָכַל חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת ט שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת י שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְשָׁתָה חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
MISHNA: If one said: On my oath I will not eat, and then he ate and drank, he is liable to bring only one offering, because an oath to refrain from eating includes refraining from drinking. If he said: On my oath I will not eat and I will not drink, and then he ate and drank, he is liable to bring two offerings. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate wheat bread and barley bread and spelt bread, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not eat wheat bread or barley bread or spelt bread, and then he ate all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not drink wine or oil or honey, and then he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one.
מתני׳ שבועה שלא אוכל ואכל ושתה – אע״ג דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמר בגמרא אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד.
שלא אוכל ושלא אשתה – הוו להו שתי שבועות ובגמרא פריך הויא לה שבועה על שבועה.
שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין כו׳ – דכיון דפריש אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר ובגמרא פריך דלמא האי דפריש להו אדעתא למיפטר ממינא אחרינא דאי אמר שלא אוכל סתם הוה נאסר בכל המינים ולעולם חד שבועה היא.
המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים אמר הר״ם פי׳ באמרו שלא אוכל ולא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתייה ולפיכך חייב שתים שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורים ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת פי׳ לפי שבכל עת שהיה יכול לומר שלא אוכל פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין ובכפלו גלי אדעתיה שחייב עצמו שבועה על כל אחת מהם שבועה שלא אשתה ושתה משקי׳ הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת פי׳ יתכן היותו חייב על כל אחת בענין זה והוא שיאמר לו חברו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש ואמ׳ לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש לפיכך חייב על כל אחת ואחת לפי שהיה יכול לומ׳ שבועה שלא אשתה עמך ולא אמ׳ יין ושמן ודבש אלא לחלק ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:
שבועה שלא אוכל בסתם ואכל הרבה מינין בהתראה אחת במזיד או בהעלמה אחת בשוגג כגון שאכל פת חטי׳ ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שהרי כל המאכלות נעשו לו איסור אחד ואפי׳ היו חולקין במינין כגון בשר ופירו׳ ופת וכלן מצטרפות לכזית אבל אם פירט שבועתו על כלן כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכל מכלן חייב על כל אחת ואחת שלא הזכיר מלת פת בכלן אלא לחלק שבועה לכל אחת ואחת ומעתה כל אחת שבועה בפני עצמה היא ואינן מצטרפות לכזית הא אם לא הזכיר מלת פת בכלן אלא שלא אוכל פת חטים ושעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת שלא באו פרטים אלו (אלא) לחול שבועה על כל אחת ואחת אלא להתיר עצמו במינים אחרים וכן הדין אם אמ׳ שבועה שלא אוכל פת ובשר וקטנית שאין כאן אלא שבועה אחת וכלן מצטרפות לכזית:
ואח״כ הוא מזכיר משנה אחרת בדומה לה שאם אמר שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ולפי מה שהזכרנו לא היה לנו לומר כן שהרי אין כאן מלות אמצעיות מיותרות שיהא ייתורן גורם לנו לומ׳ שאלו באו אלא לחלק כגון שיאמר משקה משקה על הדרך שאמרו בפת פת ולפיכך פי׳ בגמ׳ שכל שאמר כן אינו חייב אלא אחת שלא כיון לחלק אלא להתיר עצמו במינין אחרים אלא שמשנה זו ר״ל שלא אשתה יין ושמן ודבש פרשוה במסרב בחברו לבא ולשתות עמו יין ושמן ודבש ואמ׳ לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ומתוך שהיה מספיק לו לומ׳ שבועה שאיני שותה עמך או שאיני שותה מאלו וחזר ופרט גלה בדעתו שלחלק שבועה על כל מין ומין הוא מתכוין ולפיכך חייב על כל אחת ואחת ואין מצטרפין זה עם זה וכן הדין אם היו מונחין לפניו שמתוך שהיה מספיק לו לומ׳ שבועה שלא אשתה מאלו וממיניהם והוא פורט את כלם לא נתכון אלא לחלק וכן כל כיוצא באלו לפי מה שעיני דיין רואות:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענינים אלו עם שאר דברי׳ שנתגלגלו בה אלו הן:
כבר התבאר שכהנים שתויי יין אסור להם ליכנס למקדש ולעבוד ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים והוא שישתה רביעית כמו שביארנו בסנהדרין אבל אם היה שכור משאר המשכרים כגון שאכל תמרים או דבילה קעילית או שתה חלב וכיוצא באלו מדברים המשכרים והמשבשים ונכנס למקדש ועבד חייב מלקות ועבודתו כשרה שאין חילול עבודה אלא בשכרות הבא מחמת היין ובנזיר מ״מ לא נאסרו דברים שאינן ממין הגפן אע״פ שהם משכרים אלא מותר בהם לכתחלה:
אע״פ שביארנו בשבועה שלא אוכל שהשתיה בכלל ואם שתה חייב מ״מ אם אמ׳ שבועה שלא אשתה מותר לו לאכול שתיה בכלל אכילה אמרו אכילה בכלל שתיה לא אמרו וכבר ביארנוה במשנה:
שם. משנה שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת.
כתב הרמב״ם בפ״ד מהל׳ שבועות הל״ג - ד׳ וז״ל: מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה. לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד או חטאת אחת אם היה שוגג. נשבע שלא ישתה היום הרי זה מותר לאכול שאין אכילה בכלל שתיה. וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורין, עכ״ל. ועלינו לעמוד על הלשון ״נראה לי״ ששיעור שתייה ברביעית שכן לכאורה הלכה רווחת היא בכהת״כ ששיעור השתייה הוא ברביעית.
ברם לקושטא דמילתא שיעור השתייה אליבא דהרמב״ם אינו תמיד רביעית. אמנם באיסור שתיית יין לנזיר פסק בפ״ה מהל׳ נזירות הל״ב שלוקה ברביעית וכן העלה בפ״ב מהל׳ מע״ש הל״ה שמי ששתה רביעית יין מע״ש חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳. אך לגבי איסור דם כתב בפ״ו מהל׳ מאכ״א הל״א ששיעורו בכזית, וכדומה בפ״א מהל׳ חו״מ הל״א שיעור כזית בחמץ וז״ל אחד האוכל ואחד הממחה ושותה עכ״ל, ויוצא שאף כששותה חמץ שיעור חיובו בכזית ואינו צריך לשתות רביעית. וכן קבע בפ״י מהל׳ תרומות (הל״ב) וז״ל ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה בשגגה משלם קרן וחומש ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית שנאמר כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית שנאמר כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית. וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייה בכזית, עכ״ל. וכבר עמד ע״ז במנ״ח (מצוה קמ״ח)
ונראה שהשיעור תלוי באיזה חפצא אסרה התורה - אם אסרה חפצא דמשקה או חפצא דאוכל. כשהתורה אסרה חפצא דמשקה נאסרה השתייה מדין שתייה ושיעורה רביעית. ואילו כשהתורה אסרה אוכלין - שתייה בכלל אכילה הוא ושיעורה כזית. בהתאם לכך, דם וחמץ שהם מאכלות אסורות חל איסור השתייה מטעם איסור אכילה - שתייה בכלל אכילה - ושיעורה איפוא כזית - כשיעור אכילה עצמה. ה״ה בתרומה שהחפצא דאיסור הוא אוכל חייבים על שתיית יין התרומה בתורת אכילת ענבים בכזית. נזיר לעומתם, יש עליו לאוין נפרדים - שלא ישתה יין ושלא יאכל ענבים כמבואר ברמב״ם ריש הל׳ נזירות בפירוט המצוות. ולכן נאסר יין בתורת שתייה, ששיעורה ברביעית. וכן באוכל מע״ש חוץ לירושלים מאחר שהתורה פרטה מעשר דגנך תירושך ויצהרך, לחלק כל איסור ואיסור בפני עצמו, י״ל שהיין נאסר בתורת שתיית חפצא של משקה - ולא בתורת אכילת מאכל, ושיעור שתייה שבתורת שתיית משקה ברביעית.
ומעתה דומה שלרמב״ם כאן בפ״ד משבועות רק כשנשבע שלא ישתה הוא שמשערים בשיעור רביעית. אבל כשנשבע שלא יאכל שהשתייה נאסרה מדין אכילת אוכל מסתבר שהשיעור הוא בכזית. לכך התכוון הרמב״ם כשכתב ״נראה לי וכו׳ ״ כלומר שיש שני שיעורי שתייה בשבועות ותלויים הם בלשון השבועה.א
לענין הברכה האחרונה על היין קובע הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ברכות הלי״ב) שהשיעור המחייב בברכה הוא רביעית, ואילו ראשונים אחרים מחייבים ברכה בכזית (שו״ע או״ח סי׳ ר״י ס״א). ודומה שמחלוקתם משתייכת ליסוד זה. לדעת הרמב״ם המחייב בברכה הוא שתיית משקה בעצמה והחולקים עליו סוברים שהמחייב הוא אכילה הכוללת שתייה ולכן משערים בשיעור אכילת כזית.
(עיין בתוס׳ בחולין (קכ א, ד״ה לרבות השותה) בהקשר למה שהגמרא (שם) לומדת דין הממחה את החלב וגמעו שחייב מהדרשה נפש לרבות את השותה. וז״ל א״ת ול״ל קרא הא שתיה הויא בכלל אכילה כדדרשי׳ בפ״ג דשבועות מדכתיב ואכלת וכו׳ וקרי תירוש אכילה וי״ל דהתם במידי דשתייה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו עכ״ל. יוצא שאף לדעת התוס׳ יש שני לימודים נפרדים: א) דין שתיית משקין; ב) דין שתיית אוכלין, והוא שונה ממה שביארנו אליבא דהרמב״ם)
וכן קבע הרמב״ם בפי״א מהל׳ מעשה הקרבנות (הל״א - ב׳) ששמן ונסכי יין של עולה מצטרפין לכזית עם בשר העולה לאיסור לא תוכל לאכול בשעריך. והנה שיעור שתיית היין כאן הוא בכזית הואיל ונאסרה בתורת אכילת אוכל כפי שכתוב לא תוכל לאכול בשעריך. לעומת זאת בפ״ב מהל׳ טומאת מת (הלי״ב) פסק שדם המת מטמא בכשיעור רביעית שלא כשיעורו לענין איסור אכילה. ונראה לבארה ע״פ הנ״ל שדם המת אינו מטמא בתורת אוכל וכבשר המת אלא בתורת עצמו וכמשקה ולכן שיעורו ברביעית. ואילו בנוגע לאכילה, נאסר דם מדין אוכל ועל כן שיעורו בכזית.
בהתאם לכך מבואר פסק הרמב״ם שכשנשבע שלא אשתה השיעור ברביעית. שם שתייה אסורה בתורת עצמה, אך אם נשבע שלא אוכל ושתה שיעורו בכזית כי שתייה אסורה בתורת אכילה וכלשון השבועה.
ברם כ״ז צ״ע מהסוגיא שלנו (כב: - כג.) לפיה דין השתיה בכלל אכילה שהרי מצות אכילת מע״ש מן הכתוב ״ואכלת״ וכוללת גם שכר שהוא יין ומוכח ששתייה בכלל אכילה. וקשה הלא שתיית יין מע״ש חלה מדין שתייה בעצמה ולא מדין אכילה וכפי שקבע הרמב״ם את שיעור שתיית יין מע״ש חוץ לחומת ירושלים ברביעית, ומנין איפוא לגמרא שבמע״ש שתייה בכלל אכילה.
ואין לתרץ שהמצוה לאכול מע״ש שונה מאיסור אכילתו חוץ לירושלים, כלומר, במצות מע״ש שתייה בכלל אכילה ואילו באיסור שתייה אסורה בתורת עצמה, שהרי כפי שהוכיח הגר״מ זצ״ל האיסור לאכול מע״ש מחוץ לירושלים שוה ביסודו למצות אכילתו בירושלים, והוא פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מע״ש (הל״ו) ע״פ הגמרא מכות (יט:) שאינו אסור לאכול מע״ש חוץ לחומת ירושלים אלא אם שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים ויצא החוצה. ביאור הדבר: רק משנתקדש המע״ש למצות אכילה ע״י כניסתו לתוך חומת העיר נאסר הוא באכילה מחוץ לעיר. שורש האיסור שלא לאכול מע״ש מחוץ לירושלים הוא האיסור שלא לבטל את מצות מעשר שני שיאכל בירושלים. ויפלא מאחר שלשיטת הרמב״ם האיסור לשתות יין מע״ש מחוץ לירושלים הוא חלות איסור מדין שתייה בעצמה כיצד קובעת הגמרא שלפנינו שמצות שתייתן בירושלים היא דוקא מדין שתייה בכלל אכילה, וצ״ע.
א. ונראה שנתכוון רבנו נ״י לומר שכאן אף שלא אסרה התורה את החפצא בפירוש בתורת משקה, עכ״ז מכיון שהנשבע ביטא את קבלת איסורו בשבועה על שתייה, נאסר החפצא בתורת משקה, ושיעורו רביעית. והטעם לכך, שבשבועה כיון שלא אסרה התורה חפצא מסוים, הלשון עצמו קובע את שם החפצא האסור. ומכאן יוצא שאם נשבע שלא יאכל, השיעור של המשקה להתחייב עליו הוא כזית. עי׳ בחידושי הרה״ג מנחם זעמבא זצוק״ל הי״ד סי׳ ו׳.
ג משנה ״שבועה שלא אוכל״, ואכל וגם שתה — אינו חייב אלא אחת, שהשתיה נכללת בשבועה על אכילה. אבל אם פירט ואמר: ״שבועה שלא אוכל ושלא אשתה״, ואכל ושתה — חייב שתים, שעל כל אחד מהפרטים נשבע לחוד. אם אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין — אינו חייב אלא אחת, שכולם בכלל שבועתו. אבל אם פירש: ״שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין״, ואכל את כולן — חייב על כל אחת ואחת. וכן אם נשבע: ״שבועה שלא אשתה״, ושתה סוגי משקין הרבה — אינו חייב אלא אחת. אבל אם פירט ואמר: ״שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש״, ושתה את כולם — חייב על כל אחת ואחת.
MISHNA: If one said: On my oath I will not eat, and then he ate and drank, he is liable to bring only one offering, because an oath to refrain from eating includes refraining from drinking. If he said: On my oath I will not eat and I will not drink, and then he ate and drank, he is liable to bring two offerings. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate wheat bread and barley bread and spelt bread, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not eat wheat bread or barley bread or spelt bread, and then he ate all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not drink wine or oil or honey, and then he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one.
הכל
(15) כשְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה פָּטוּר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חַיָּיב ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן ל פּוֹטֵר אָמַר מ קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְהוּא אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.:
If he said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible or drank liquids that are not potable, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt, since he is already under oath from Mount Sinai not to eat them and an oath cannot take effect where another oath is in force. But if he said: It is konam for my wife to derive benefit from me if I ate today, and he had eaten carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, his wife is prohibited from deriving benefit from him.
ואכל נבילות כו׳ חייב – דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו.
ור״ש פוטר – דמושבע ועומד הוא עליהן.
אשתו אסורה – שהרי אכל אוכלין ואפי׳ לר״ש דפטר בקמייתא טעמא לאו משום דלאו בני אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה כדלקמן: גמ׳
אם אמר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, או שתה משקין שאינן ראוין לשתיה — פטור, שאין אלה בכלל אכילה. אבל אם אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, שאסורים באכילה מן התורה — הרי זה חייב, שהרי הם ראויים לאכילה מצד עצמם. ור׳ שמעון פוטר אותו משבועה זו, לפי שהוא כבר מושבע מהר סיני שלא לאוכלם, ואין שבועה חלה על שבועה. אבל אם אמר: ״קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום״, והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה, שהרי מכל מקום אכל דבר מה.
If he said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible or drank liquids that are not potable, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt, since he is already under oath from Mount Sinai not to eat them and an oath cannot take effect where another oath is in force. But if he said: It is konam for my wife to derive benefit from me if I ate today, and he had eaten carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, his wife is prohibited from deriving benefit from him.
הכל
(16) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשָׁתָה חַיָּיב אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.
GEMARA: Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Shmuel says: If one said: On my oath I will not eat, and then he drank, he is liable. If you wish, you may propose a logical argument for this ruling, and if you wish, you may cite a verse to explain it.
אמר ר׳ חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. איבעי תימא סברא כול׳. איבעי תימא קרא, דכת׳1 ואכלת לפני יי׳ אלהיך מעשר דגנך וגומ׳.
1. דברים יד, כג.
אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: שבועה שלא אוכל ושתה – חייב, אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא. אי בעית אימא סברא כו׳. ואי בעית אימא קרא, דאמר ריש לקיש: מנין לשתי׳ בכלל אכילה, דכתיב: ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך.
(טז-יז) איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא. ואם תאמר ועוד סברא לקרא, י״ל דהכי קאמר אי בעית אימא קרא, וא״ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ל:), האי איכא סברא דלשון בני אדם נמי כך הוא, דא״ל אי נמי לחבריה נטעום מידי ואזלי ושתי ולא גר׳ ואזלי ואכלי ושתו.
ד גמרא אמר ר׳ חייא בר אבין אמר שמואל: אמר ״שבועה שלא אוכל״, ושתה — חייב, וטעמו של דבר זה: איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברא [מן הסברה], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מן קרא [הכתוב].
GEMARA: Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Shmuel says: If one said: On my oath I will not eat, and then he drank, he is liable. If you wish, you may propose a logical argument for this ruling, and if you wish, you may cite a verse to explain it.
הכל
(17) אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא דַּאֲמַר לֵיהּ אִינָשׁ לְחַבְרֵיהּ נִטְעוֹם מִידֵּי וְעָיְילִי וְאָכְלִי וְשָׁתוּ וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא נשְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים י״ד:כ״ג} וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירוֹשְׁךָ
The Gemara explains: If you wish, you may propose a logical argument for this ruling: It is clear that drinking is included in eating from the fact that a person will say to another: Let’s have a taste of something, and they go in and eat and drink. And if you wish, cite a verse as the source for this ruling, as Reish Lakish says: From where is it derived that drinking is included in eating? It is derived from that which is stated: “And you shall eat before the Lord your God, in the place that He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your tirosh, and of your oil” (Deuteronomy 14:23).
תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו – ואי שתיה לאו בכלל אכילה הוא היה להן להזכיר גם השתיה ולפי הספרים דל״ג אלא אזלי ושתו ניחא טפי וא״ת מה ענין טעימה אצל אכילה ויש לומר שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה.
איבעית אימא קרא כו׳ – בספ״ק דקדושין (דף לה:) גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון דאיכא סברא ל״ל קרא דהכי פריך בפ״ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא.
ה״ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול״ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל״כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא״ת ודלמא שאני נטעום וי״ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה.
ומפרטים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], דאמר ליה אינש לחבריה [שאומר לו אדם לחבירו]: ״נטעום מידי [דבר מה]״, ועיילי ואכלי ושתו [והם נכנסים ואוכלים ושותים], משמע ששתיה היא בכלל אותה טעימה. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב]: שתיה בכלל אכילה היא, שאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך״ (דברים יד, כג),
The Gemara explains: If you wish, you may propose a logical argument for this ruling: It is clear that drinking is included in eating from the fact that a person will say to another: Let’s have a taste of something, and they go in and eat and drink. And if you wish, cite a verse as the source for this ruling, as Reish Lakish says: From where is it derived that drinking is included in eating? It is derived from that which is stated: “And you shall eat before the Lord your God, in the place that He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your tirosh, and of your oil” (Deuteronomy 14:23).
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.