משה רבינו - מלך ונביא, ואהרן - באורים ותומים, וע״א זקיניםא, ובשתי תודות - הן המילואיםב. וכתיב וכן תעשוג, כל שלא נעשית בכל אלה, הנכנס לשם אין חייבין עליהד.
(1) 
וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת.
וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת.and so shall you do” (Exodus 25:9). The final words: “And so shall you do,” are superfluous and serve to teach: As was done in the Tabernacle, so shall you do in future generations.
א. וכן פירש רש״י. וזה לשון ר״ח בסנהדרין דף טז,ב: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד. שנ׳ ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, כן תעשו לדורות. העזרות בע״א, בבית דינו של משה. אבל כלי הקדש עבודתן מקדשתן, ואין צריכין הכלים לדורות משיחה. ירוש׳למי. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כן תעשה לדורות, משה זה מלך ונביא, אהרן אילו אורים ותומים, אספה לי שבעים איש מזקני ישר׳אל זו סנהדרין, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ומפורש בשבועות פרק ב בגמ׳רא אחד נכנס לעזרה כול׳. ע״כ. אבל הר״י מיגש פירש שמשה במקום שבעים ואחד הוי קאי, שהרי עדיין לא היו סנהדרין ביום הקמת המשכן. אולם מלבד הוכחת ר״ח מהירושלמי שהיו שם סנהדרין, לכאורה מוכח כן גם מהבבלי שם, שלא אמרו (שם דף טז,ב) שמשה במקום ע״א הוי קאי רק בהמשך הגמרא על אין עושין סנהדריות אלא בע״א. ואפשר שלא אמרו משה במקום שבעים ואחד אלא בדבר שצריך לעשותו על פי בית דין של שבעים ואחד, שהכרעתו של משה שקולה כנגד הכרעת שבעים ואחד, אבל כשמוסיפין על העיר מלבד שהוא נעשה על פי שבעים ואחד, צריך גם שיהיו בית דין מהלכין אחריהם, ועל זה לא מהני מה שמשה שקול כשבעים ואחד.
ב. ור״י מיגש כתב, ושתי תודות במקום המילואים. ור״י מלוניל כתב: ויש לומר דאותן שתי תודות שקדש עזרא את חומת ירושלים, למד ממשה רבנו שקדש את המשכן במנחה של מילואים, כדאמרינן וכו׳, אבל עזרה אינה מתקדשת אלא בשירי מנחה וכו׳, דהיינו שיירי מנחה דכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. והרשב״א תמה על ר״ח ור״י מיגש, שהרי במילואים לא היה חמץ אלא מצה, ואיך העמיד חמץ של תודה במקום מצה של מילואים. ותמיהת הרשב״א קשה גם על ר״י מלוניל, שאם עזרא למד ממנחה של מילואים, מה הקשו בגמרא אי מה להלן חמץ, והלא עיקרו נלמד ממצה של מילואים. ובמשך חכמה בפרשת תרומה על הפסוק וכן תעשו, כתב על פי דברי ר״ח, שלחמי התודה כנגד שתי החטאות שהיו בשמיני למילואים, זו של אהרן נשרף, ושל ישראל נאכל, ולדורות שאין מביאין חטאת בנדבה, מקדשים את ירושלים בלחמי תודה ואחת מהם נשרפת כנגד חטאתו של אהרן, והשניה נאכלת כחטאת העם, ועל פי נביא היה איזו נאכלת ואיזו נשרפת. – ובמהרש״א (דף טו,א תוס׳ ד״ה אין) כתב שלא קדשו המשכן בשיירי מנחה, שהרי אין מקומו קבוע, ואין קדושתו תלויה במקום אלא במשכן, ודי לו במשיכת המשכן, ומה שאין כן בבית עולמים שקדשו המקום בעצמו.
ג. בכתה״י נוסף ׳לדורות׳ וסומן למחיקה.
ד. אבל מדברי הרמב״ם בפרק ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ יא נראה שמוכן תעשו ילפינן רק שאין מוסיפין אלא על פי מלך ונביא וסנהדרין ואורים ותומים, אבל הסדר איך מוסיפין (בלחמי תודה ובית דין מהלכין אחריהן וכו׳) אינו נלמד כלל מוכן תעשו. ראה חידושי רבנו מאיר שמחה כאן (וראה מקדש דוד סי׳ א אות ג).
וכן תעשו – קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים.
1וכן תעשו לדורות – פירש בקונטרס ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ותימה אם כן בפ״ק דסנהדרין (דף טז:) בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע״א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ועוד אע״ג דאהרן היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן וקושיא ראשונה יש לתרץ דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך וא״ת כלים נמי ניבעו ע״א וכי תימא הכתוב תלאן בשירות דאין צריך אלא שירות הא בסמוך משמע דאי לאו אותם הוה אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתב אותם למעוטי משיחה ע״א מיהא לא נימעוט וי״ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה.
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״שאין״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף י״ד.
וכן תעשו לדורות – ואי קשיאא הא דתנןב אין מושיבין סנהדראות לשבטים, ואין דנין כהן גדול אלא בב״ד של שבעים ואחד, וגמרינן ממשה, נימא מה התם מלך ונביא וסנהדרין אף כאן במלך ונביא וסנהדרין, כדאמרינן הכא גבי תוספת מקדש. ולאו מילתא היא דהתם לא כתיב וכן תעשו, אלא משום דחזינא למשה דעביד הכי, ומשה במקום סנהדרין שבעים וחד קאי הוא דבעינן סנהדרי גדולה, אבל נביא ומלך לא בעי׳, שאין הדיינין מסוריןג לנביאים, אבל הכא כתיבד וכן תעשו, וקרא יתירה הוא ולגמרי משמע.
א. וכ״ה בתוס׳ ד״ה וכן, ובחי׳ הר״ן.
ב. סנהד׳ ב, א.
ג. בכי״ק במקום מסורין כתוב: מחוורין, וט״ס הוא.
ד. שמות כה, ט.
וכן תעשו לדורות. ובהקמת המשכן היו שם כל אלה, מלך ונביא משה, אורים ותומים אהרן, סנהדרין של ע״א, אף על גב דבהקמת המשכן עדיין לא היה, כתב הר״י הלוי ן׳ מיגש ז״ל דמשה היה במקום ע״א כדאמרינן בסנהדרין (סנהדרין טז:) משה במקום ע״א קאי.
שתי תודות במקום מילואים. כן כתב ר״ח ז״ל וכן כתב ה״ר יוסף הלוי ז״ל, ואני תמיה, והלא במילואים לא היה חמץ, שכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם (מנחות ב:), ואם כן נחמיה היאך העמיד חמץ שבתודה, וצל״ע.
ואי ק״ל הא דתנן (סנהדרין ב.) אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כ״ג אלא בב״ד של ע״א, וגמ׳ ממשה (שם טז:), אמאי לא גמרינן מה התם מלך ונביא וסנהדרין אף כאן כדאמרינן הכא גבי תו׳ עזרה. יש לומר דהתם לא כתיב וכן תעשו, אלא דחזינן למשה דעביד הכי, אבל הכא מקרא יתירה גמרינן לה.
כן תעשו לדורות – פי׳ רש״י ז״ל ומשה היה מלך ונביא ואחיו כ״ג באורים ותומים ואיכא למידק שהרי כשהוקם המשכן בא׳ בניסן עדיין לא נתכהן אהרן בבגדי כהונה ואורים ותומים כי בשבעת ימי המלואים נתכהן וי״ל דכיון שנאמר למשה ככל אשר אני מראה אותך הרי כאן אורים ותומים שכן הראה לו בהר ועוד דכל שבעת ימי המלואים במקום כ״ג באורים ותומים היה משמש כנ״ל והקשו בתוספות דבפ״ק דסנהדרין תנן אין מעמידין סנהדראות לשבטים אלא בע״א וילפינן לה בגמרא ממשה שהעמיד ומשה במקום ע״א קאי ואמאי לא בעינן נביא ומלך דומיא דמשה והנכון דהיכא דכתיב קרא לעכובא וכן תעשו אית לן למדרש וכן לגמרי דומיא דמשה אבל התם ליכא קרא להכי וא״כ דיינו בע״א דומיא דמשה שהרי מסתבר דסגי להעמיד הסנהדראות.
בד״ה וכן תעשו כו׳ ותימה כו׳ בהעמדת סנהדרין כו׳ ליבעי נמי מלך ונביא כו׳ עכ״ל יש לדקדק דאימא דקושטא הוא דבעי בהעמדת סנהדרין נמי מלך ונביא כו׳ והא דלא חשיב התם אלא דבעי ע״א דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין כמ״ש התוס׳ גבי דאין מוסיפין על העיר כו׳ וגבי מוציאין למלחמת הרשות דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין וי״ל דודאי גבי אין מוסיפין על העיר כו׳ וגבי מוציאין למלחמת כו׳ ניחא דעיקר מלתייהו ליתא התם אלא משום מילי דסנהדרין דבעינן בהו ע״א אבל העמדת סנהדרין עיקר מלתיה התם וה״ל למתני התם כל מה דבעי בהעמדתן ועיין עוד בזה ישוב אחר לזה בחידושינו בפ״ק דסנהדרין וק״ל:
בגמרא וכן תעשו לדורות ופירש״י וקרא יתירא הוא למדרש לדורות. וכוונתו מבואר יותר בפירושו על החומש שכתב שם דליכא למימר דוכן תעשו ארישא דקרא קאי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך שהרי כבר נאמר ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וא״כ אייתר ליה וכן תעשו ועוד דאי האי וכן תעשו אתבנית המשכן קאי לא היה לו לכתוב וכן תעשו אלא כן תעשו אע״כ האי וכן תעשו היינו לדורות וכדאמרינן הכא לאשמעינן דבעינן כל הני אם רוצין להוסיף לדורות וכדאשכחן נמי בימי שלמה ונראה דממילא שמעינן נמי שפיר דלענין הוספת העיר שיהא קדוש כקדושת מחנה ישראל שהיה במדבר נמי בעינן כל הני שהדבר מסור לב״ד שיראו אם הוצרכו לכך בין להוסיף בין לגרוע כדאשכחן לענין קדושת ירושלים שהיא פחותה הרבה ממחנה ישראל שהיה ג׳ מיל והיינו נמי מה״ט גופא דכי היכי דאשכחן קדושת המשכן שהוא מחנה שכינה וכתיב בה וכן תעשו לדורות והיינו שהדבר מסור לב״ד א״כ ממילא דה״ה במחנה לויה ומחנה ישראל נמי לא בעינן דומיא דאותן המחנות שהיה במדבר אלא שהדבר מסור לב״ד כן נראה לי. מיהו אכתי איכא למידק מנ״ל דבעינן כל הנך דומיא דבימי משה ובימי שלמה דלמא מעשה שהיה כך היה ולעולם שאין הדבר מסור אלא לב״ד הגדול בלבד והיינו כדתנינן ברפ״ק דסנהדרין שהובא בתוס׳ כאן והנלע״ד בענין זה דשפיר שמעינן לכולה מילתא מפשטא דקרא דכיון דע״כ מיתורא דקרא דרשינן דהאי וכן תעשו היינו לדורות ולאו אתבנית המשכן וכלים גופייהו לענין אורך ורוחב מדתן דא״כ מאי וכן תעשו דקאמר בלשון רבים דהא ברישא דקרא קאמר ככל אשר אני מראה אותך ואי אמשה קאי הל״ל וכן תעשה כדכתיבי נמי כמה קראי ועשית שלחן ועשית מנורה וליכא למימר נמי דאבצלאל ואהליאב ועושי המלאכה קאי כי האי קרא דסמיך ליה ועשו ארון עצי שיטים דא״כ ה״ל למכתב וכן יעשו אע״כ מדכתיב וכן תעשו ע״כ דלדורות איירי ואפרשה דלעיל מיניה קאי דכתיב בסוף פ׳ משפטים ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל ועלייה זו לא פירש הכתוב לאיזה צורך היה ובסוף האי פרשה גופיה נמי כתיב ויקם משה ויהושע משרתו ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה והנה אהרן וחור עמכם וגו׳ והרמב״ן ז״ל בפי׳ החומש כתב ג״כ שלא ידע מה טיבו של יהושע כאן ע״ש משא״כ לפי הסוגיא דגמרא דהכא יפה מתפרשות כל הנך פרשיות כסדרן דאפרשה דסמיכא לה קאי שאמר הקב״ה למשה בריש פ׳ תרומה ככל אשר אני מראה אותן וכן תעשו והיינו בכל הנך דכתיבי בפ׳ דלעיל משה ויהושע שהיו מלכים ואהרן שהיה כהן גדול וע׳ זקנים כי היכי דאשכחן בשילהי גיטין בהא דדרשינן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות ופירש״י שם דהאי לפניהם היינו אהנך זקנים דכתיבי בסוף פ׳ משפטים שהיו מומחין א״כ לפ״ז כ״ש שיש לנו לפרש האי וכן תעשו דכתיב ממש סמוך להך פרשה דמשה ואהרן וזקנים ממילא דשפיר אית לן למימר מדסתם הכתוב ולא פירש אלמא דאהך דלעיל קאי כנ״ל נכון ודו״ק. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי במדרש אגדה בילקוט דשמואל פסוק ועתה התיצבו ואשפטה אתכם ר׳ יהודה בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק מגלת בהמ״ק מסר הקב״ה בעמידה ה״ד ואתה פה עמד עמדי עמד משה ומסרה ליהושע הה״ד קרא את יהושע והתיצבו כו׳ ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד שהנביאים מסרו לדוד בעמידה ודוד מסרו לשלמה בעמידה וזה שאמר הכתוב הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל מלמד שניתן במסורת וברוח הקודש ע״כ לשון המדרש נמצינו למידין דהאי ואתה פה עמוד עמדי דכתיב בפ׳ ואתחנן שאמר הקב״ה למשה מיד לאחר מתן תורה היינו שאז מסר לו מגילת בהמ״ק ותבניתו וע״כ היינו כל הנך פרשיות מפ׳ תרומה ואילך דכתיב בתר הך פרשה דעליית משה ויהושע ואהרן וזקנים והיינו נמי דכתיב ועשו לי מקדש וכתיב בתריה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן והיינו כדדרשינן לקמן בשמעתין דמשכן היינו במדבר ומקדש היינו דבית עולמים א״כ ממילא דפשטא דקרא אתרווייהו קאי דכמו שהראה לו תבנית המשכן וכליו הראה לו ג״כ תבנית המקדש וכליו והיינו שאמר דוד הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל והיינו כמדרש הנזכר שניתן במסורת והיינו מימי משה וכן נראה מפירש״י בשמואל ומזה סיוע גדול לכל הדברים שכתבתי ובזה נתישבו כמה קושיות ודקדוקים שדקדק הרמב״ן ז״ל בפירוש החומש ויתיישבו ג״כ כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובלשון התוס׳ ולע״ד דברים ברורים הם בעזה״י והמה כפתור ופרח ודוק היטב:
בתוספות בד״ה וכן תעשו לדורות פירש בקונטרס ובימי משה כו׳ ואחיו כה״ג אורים ותומים כו׳ ועוד אע״ג דאהרן כו׳ וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע״י המילואים נעשה המשכן כו׳ ע״ש. והניחו בקושיא ולמאי דפרישית לעיל נראה דלא קשה מידי דהא דבעינן לדורות אורים ותומים היינו משום שהיו צריכין לעשות ע״פ הדיבור ממש דאל״כ אפילו מלך ונביא וסנהדרין אין בידם להוסיף על התבנית שהראה הקב״ה למשה שהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ״ש הכא דכתיב בהדיא ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו והיינו לדורות א״כ ממילא שמעינן שפיר דלעולם אינן רשאין לשנות בתבנית המשכן אם לא ממש בפועל והיינו אורים ותומים שהוא ע״פ הדיבור כדכתיב ושאל במשפט האורים לפני ה׳ וכדאשכחן נמי בחלוקת ארץ ישראל דכתיב ע״פ ה׳ והיינו על ידי אורים ותומים כן נראה לי נכון:
וכן תעשו״ (שמות כה, ט), ומה שנוסף ״וכן תעשו״ הרי זה מקרא יתר, לומר: כפי שנעשה במשכן כך יש לעשות לדורות.
and so shall you do” (Exodus 25:9). The final words: “And so shall you do,” are superfluous and serve to teach: As was done in the Tabernacle, so shall you do in future generations.
הכל
(2) מֵתִיב רָבָא אכׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה מְשִׁיחָתָן מְקַדַּשְׁתָּן ב מִכָּאן וְאֵילָךְ עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן וְאַמַּאי וְנֵימָא וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת.
Rava raises an objection from a baraita: With regard to all the sacred vessels that Moses fashioned, their anointment with oil consecrates them. From that point forward, in the generations after Moses, new vessels do not require anointment to be consecrated; rather, their use in the Temple service initiates them and renders them fit for use. Rava clarifies the objection: But why is this so? Let us say here as well that the phrase “and so shall you do” teaches that the same must be done in future generations.
משיחתן – בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו.
מכאן ואילך – כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה.
מתיב רבא כל הכלים שעשה משה – תימה ממשכן גופיה ה״ל למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא כדאמר לקמן (דף טז:) גבי משכן ומקדש.
כל הכלים שעשה משה במשכן נמשחו בשמן המשחה ובו נתקדשו אע״פ שלא נשתמשו בהם עדין לעבודה אבל מכאן ואילך בכל הדורות עבודתן מחנכתן ר״ל שלא היו מושחין אותם כלל ומשנתחנכו לעבודתם נתקדשו ואפי׳ היו מושחין אותם לא היו מתקדשין אלא בעבודה:
זה שכתבנו שלחמי תודה היו נושאים ולא התודות עצמן יצא לנו ממה שאמרו בבנין בית שני ואעמידה שתי תודות גדולות וא״ת גדולות על בהמות גדולות היה לו לומר פרים ואם על המשובחות במינן הרי אמרו נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח לי״י ונאמר בעולת העוף כן ובמנחה כן ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים אלא גדול שבתודה והוא לחם החמץ שהתודה היתה באה שתי איפות והם עשרים עשרונות ר״ל עשיריות של איפה עשרה לחמץ ועשרה למצה והוא שאמרו (מנחות ע״ז:) כנגד חמץ הבא מצה והחמץ היה בא עשר חלות עשרון לחלה והמצה היתה באה שלשים חלות בשלשה מינין חלות רקיקין ורביכין ר״ל חלוט ברותחין ונמצאו לחמי החמץ גדולים ויראה שלא היו נושאים אלא שתים אחת מכל תודה ועליהם אמרו שהאחת נשרפת והאחת נאכלת אבל שאר הלחם עם בשר התודות היו נאכלין:
כבר ביארנו שהעזרה מתקדשת בשירי מנחה ומ״מ לא בחמץ אלא במצה שהרי כל המנחות באות מצה ואינו רשאי לחמץ אף השירים שהרי נאמר לא תאפה חמץ חלקם אפי׳ חלקם לא תאפה חמץ ושמא תאמר לקדש בשתי הלחם של עצרת שהן באות חמץ אי אפשר שלקדוש בשעת בנין אנו צריכים ואין בנין ביום טוב ושמא תאמ׳ לקדשו מאתמול אין שתי הלחם קדושים קדושת הגוף אלא בשחיטת הכבשי׳ ואע״פ שהם באים מתרומת הלשכה אין בהם אלא קדושת דמים עד שישחטו שני הכבשים כלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן וא״ת להניח הלחם עד למחר שיגמרו הבנין הרי נפסלו בלינה ואם שיגמרוהו במוצאי יום טוב מיד אין בנין בית המקדש בלילה ומה שאמרו באחרון של ר״ה (ל׳.) לא צריכא דאיבני בליליא פירושו על ידי מצות שמים:
כבר ביארנו שבשעת קדוש היו הולכין בכנורות ובצלצלים ומשוררים בשירי מזמורים כגון שיר של תודה והוא מזמור לתודה והיו אומרי׳ אותו בכנורות ובנבלים ובצלצלים ועל כל פנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלם היו אומרי׳ מזמור ארוממך י״י כי דליתני מפני שתחלתו מזמור שיר חנכת הבית וכן היו אומרים מזמור יושב בסתר עליון ממה שאמרו בתורת כהנים שמשה אמרו בשעת הקמת המשכן ואומר ממנו עד כי אתה י״י מחסי וחוזרין ואומרי׳ מזמור לדוד בברחו וכו׳ עד לי״י הישועה מפני שתחלתו י״י מה רבו צרי וכבר היו צרי יהודה ובנימין מתגברים בבנין בית שני להשחיתו לולי י״י שהיה לנו והיו מאריכים בענינים אלו כפי כח המנהיגים והמסדרים:
כבר ביארנו בפרק חלק שהלוחש על המכה בפסוקי׳ וברקיקה אין לו חלק לעולם הבא ובלא רקיקה מ״מ איסור יש בו שאסור להתרפאות בדברי תורה ומה שאמרו בששי של שבת (ס״ז.) האי אשתא צמירתא נימא וירא אליו מלאך י״י מתוך הסנה י״מ שסכנה שאני ולי נראה שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה שתבא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו הא כל שאומ׳ דרך לחש אסור ואף שם תירצוה בפנים אחרים ומ״מ בריא שקורא מזמורים ופסוקים כדי שתגין עליו זכות קריאתם לינצל מן הצרות הרי זה מותר וכבר כתבנוה בפרק חלק:
בד״ה מתיב רבא כו׳ תימה ממשכן גופיה ה״ל למפרך שיהא צריך משיחה כו׳ כדאמר לקמן גבי משכן ומקדש עכ״ל נראה עיקר קושייתם מההיא דלקמן דקאמרינן במשכן הוא דבעי משיחה ולא בעי משיחה במקדש ואמאי לא תקשי ליה שיהא צריך משיחה לדורות מדכתיב וכן תעשו מיהו ממתניתין דהכא נמי יש לדקדק קצת דלא בעי משיחה במקדש מדלא תני ליה בכל הנהו דתני להו דבעי במקדש ונראה נמי דר״ל דה״ל למפרך ממשכן והך נמי לא מיתרצא בהא דמשני אותם במשיחה כו׳ דע״כ מיעוטא דאותם לא קאי רק אכלים דאל״כ תבעי נמי ע״א במקדש כמ״ש התוספות לעיל גבי כלים ודו״ק:
מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים שעשה משה — משיחתן שמשח אותם בשמן המשחה מקדשתן להיות כלי קודש, מכאן ואילך אין צורך במשיחה כדי לקדשם, אלא עבודתן מחנכתן, שעל ידי זה שעושים בהם עבודה פעם ראשונה הם נעשים כלי קודש; ואמאי [ומדוע]? ונימא [ונאמר] גם כאן: ״וכן תעשו״ — לדורות!
Rava raises an objection from a baraita: With regard to all the sacred vessels that Moses fashioned, their anointment with oil consecrates them. From that point forward, in the generations after Moses, new vessels do not require anointment to be consecrated; rather, their use in the Temple service initiates them and renders them fit for use. Rava clarifies the objection: But why is this so? Let us say here as well that the phrase “and so shall you do” teaches that the same must be done in future generations.
הכל
(3) שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא {במדבר ז׳:א׳} וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אוֹתָם אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה.
The Gemara answers: It is different there, as the verse states with regard to the Tabernacle and its vessels: “And he anointed them and consecrated them” (Numbers 7:1). This teaches that it is only “them,” the vessels fashioned by Moses, that are consecrated through anointment, but vessels fashioned in later generations are not consecrated through anointment.
ואימא אותם במשיחא גי׳ רש״י ז״ל ואימא אותם במשיחא ולדורות במשיחא או בעבודה שמעתא גורס אי לא כתיב אותם הו״א לדורות במשיחה ובעבודה זה וכן עיקר ולא כמו שגורסין בהפך דודאי כל היכא דדרשינן אותם אין לנו לעשות רבוי לדורות שיהו בין במשיחה ובין בעבודה אלא מיעוט דאותם במשיחה ולדורות במשיחה או בעבודה אבל כי לא כתיב אותם הו״ל לרבות ולומר דלדורות ניבעי תרתי עבודה מדכתיב ישרתו ומשיחה מוכן תעשו לדורות וזה ברור. ובשתי תודות בהא לית לן ראיה ממשה דמנ״ל דהוו התם אלא דגמרינן לה מדברי קבלה מקדוש עזרא דכתיב ואעמידה שתי תודות וגו׳.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר קרא [הכתוב] במזבח וכליו: ״וימשחם ויקדש אתם״ (במדבר ז, א), ויש כאן הדגשה: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.
The Gemara answers: It is different there, as the verse states with regard to the Tabernacle and its vessels: “And he anointed them and consecrated them” (Numbers 7:1). This teaches that it is only “them,” the vessels fashioned by Moses, that are consecrated through anointment, but vessels fashioned in later generations are not consecrated through anointment.
הכל
(4) אֵימָא אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה לְדוֹרוֹת אוֹ בִּמְשִׁיחָה אוֹ בַּעֲבוֹדָה אָמַר רַב פָּפָּא אָמַר קְרָא {במדבר ד׳:י״ב} אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ תְּלָאָן הַכָּתוּב בְּשֵׁירוּת.
The Gemara asks: Why not say: “Them,” the vessels made by Moses, he consecrated specifically through anointment, but vessels made in future generations are consecrated either through anointment or through their initial service? Rav Pappa said: The verse states: “And they shall take all the service vessels, with which they will serve in the Sanctuary” (Numbers 4:12). The future tense “they will serve,” indicates that the verse is referring to future vessels, and the verse makes them dependent upon service, teaching that in future generations vessels will be consecrated through their initial service.
אימא אותם במשיחה – ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה.
תלאן בשירות – מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע״י שירות.
לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה – הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות.
ומקשים: אימא [אמור] אחרת: אותם במשיחה דווקא, אבל לדורות או במשיחה או בעבודה! אמר רב פפא, אמר קרא [הכתוב]: ״כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש״ (במדבר ד, יב), תלאן הכתוב בשירות (עבודה), שלעתיד העבודה היא המקדשת אותם.
The Gemara asks: Why not say: “Them,” the vessels made by Moses, he consecrated specifically through anointment, but vessels made in future generations are consecrated either through anointment or through their initial service? Rav Pappa said: The verse states: “And they shall take all the service vessels, with which they will serve in the Sanctuary” (Numbers 4:12). The future tense “they will serve,” indicates that the verse is referring to future vessels, and the verse makes them dependent upon service, teaching that in future generations vessels will be consecrated through their initial service.
הכל
(5) הַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לְמָה לִי אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא אוֹתָם הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי הוּא דְּבִמְשִׁיחָה לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה וּבַעֲבוֹדָה דְּהָא כְּתִב וְכֵן תַּעֲשׂוּ מִיעֵט רַחֲמָנָא אוֹתָם אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה.:
The Gemara asks: Now that the Merciful One has written “with which they will serve,” why do I need the restrictive term “them”? The Gemara answers: Had the Merciful One not written “them,” I would say that they, the vessels made by Moses, were consecrated through anointment alone, but vessels made in later generations must be consecrated both through anointment and through service, as the Torah wrote: “And so shall you do,” referring to future generations. Therefore, the Merciful One excluded future vessels from anointment by stating “them,” teaching that it is only them that were consecrated through anointment, but in later generations they are not consecrated through anointment.
ה״ג: אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ״ל למעטינהו ממשיחה – דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו.
ושואלים: השתא דכתב רחמנא [עכשיו שכתבה התורה] ״אשר ישרתו״, אם כן המיעוט ״אתם״ למה לי? ומשיבים: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה כותבת התורה] ״אתם״, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני הוא [אלה הם] שבמשיחה בלבד מתקדשים, ולדורות צריכים גם במשיחה וגם בעבודה, דהא כתב [שהרי נאמר] ״וכן תעשו״, וכוונתו לעשות לדורות, על כן מיעט רחמנא [הכתוב] ״אתם״, לומר: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.
The Gemara asks: Now that the Merciful One has written “with which they will serve,” why do I need the restrictive term “them”? The Gemara answers: Had the Merciful One not written “them,” I would say that they, the vessels made by Moses, were consecrated through anointment alone, but vessels made in later generations must be consecrated both through anointment and through service, as the Torah wrote: “And so shall you do,” referring to future generations. Therefore, the Merciful One excluded future vessels from anointment by stating “them,” teaching that it is only them that were consecrated through anointment, but in later generations they are not consecrated through anointment.
הכל
(6) וּבִשְׁתֵּי תּוֹדוֹת.: תָּנָא גשְׁתֵּי תּוֹדוֹת שֶׁאָמְרוּ בְּלַחְמָן וְלֹא בִּבְשָׂרָן מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב חִסְדָּא דְּאָמַר קְרָא {נחמיה י״ב:ל״א} וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדוֹת גְּדוֹלוֹת ותהלוכות לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה.
§ The mishna teaches: And with two thanks-offerings. A tanna taught in a baraita: And with regard to the two thanks-offerings that are mentioned here, the reference is to their loaves, but not to their flesh. An animal thanks-offering is accompanied by forty loaves of bread that are brought as a meal-offering. Ten loaves are leavened, and the remainder is comprised of ten each of three types of unleavened bread. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ḥisda said: As the verse states with regard to the consecration of the wall of Jerusalem in the days of Ezra: “And I placed two large thanks-offerings, and we went in procession to the right upon the wall” (Nehemiah 12:31).
תנא, שתי תודות שאמרו, בלחמן ולא בבשרןא. ואוקימנא בחמץ שבתודה, שהוא מין גדול שבהן מד׳ מינין לחם בתודה, בהן חלות ורקיקין ורביכה, וכנגדן חלות חמץ עשרה עשרונותג, ואילו השלשה מינין חלות ורקיקין ורביכה עשרה עשרונות, נמצא החמץ כנגד ג׳ מינין הללו, והוא הגדול שבארבעתם.
א. רש״י פירש שני לחמי תודה. אבל הרמב״ם כתב לחם של שתי תודות.
ב. אצ״ל, שהן.
ג. ובחידושי הרשב״א תמה על הר״י מיגש שכתב שרק תשעה מהם נעשים חמץ, אבל החלה הניתנת לכהנים היא מצה וגם עליה נאמר לא תאפה חמץ חלקם. עיין שם.
שתי תודות – מנחמיה בן חכליה גמרינן.
בלחמן ולא בבשרן – הלחם היו נושאין שני לחמי תודה.
מנא ה״מ – דבלחמן קאמר.
ואעמידה שתי תודות – נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה.
תנא שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות – כלומר כשיאכלו הכהנים שם לחמי תודה נקדש אותו תוספת בכך ולא בבשרן משום דכתיב ואעמידה שתי תודות גדולות ואוקימנא מאי גדולות גדול שבתודה ומאי נינהו חמץ דתנן התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות והן שתי איפות והאיפה שלש סאין נמצאו שתי איפות שש סאין והן עשרים עשרונים לפי שהעשרון עשרון האיפה היא כדכתיב ועשירית האיפה סולת למנחה נמצאו שתי איפות יש בהן עשרים עשרונים עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד מהן שהוא לחלה והעשרה הנשארים למצה ומצה ב׳ מינים חלות רקיקין ורבוכה נמצאו ג׳ מינין הללו יש בהן עשרה עשרונים והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ולפיכך נקרא החמץ גדול שבתודה:
ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה. פירש רש״י ז״ל: אצל החומה מבחוץ, ולפי זה היתה מקודשת ואפילו חוץ לחומה קצת מקום הילוך התודות, והקשו בתוס׳ שהרי אמרו (מכות יט:) דמעשר שני פודין אותו אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה, אלמא לא היה מקודש בחוץ אפילו סמוך לחומה ממש. ויש לומר דפסיעה אחת לאו דוקא, אבל רבי׳ יצחק ז״ל פירש אצל החומה מבפנים, ולפי זה הפירוש החומה לא היתה מקודשת כלל. וזה קשה שהרי אמרו (פסחים פה:) החלונות ועובי החומה כלפנים, ותירצו דשמא אעפ״י שהיו מקיפין מבפנים דעתן היה לקדש אפילו [עובי] החומה והחלונות. ומכל מקום יותר נראה בדברי רש״י ז״ל לקמן (שבועות טו:) דאמרינן פנימית הך דמרקבא לחומה, ואלו לפירוש ר״י ז״ל יותר היתה ראויה לקרות פנימית אותה שהיתה סמוכה לחלל העיר.
א ועוד שנינו במשנה שמעשה ההקדשה של תוספת העיר והעזרה הוא בשתי תודות. תנא [שנה החכם בתוספתא]: שתי תודות שאמרו — הכוונה היא בלחמן בלחמי התודה, ולא בבשרן של קרבנות התודה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חסדא, שאמר קרא [הכתוב] בחנוכה של חומת ירושלים בימי עזרא: ״ואעמידה שתי תודת גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה״ (נחמיה יב, לא), ונברר:
§ The mishna teaches: And with two thanks-offerings. A tanna taught in a baraita: And with regard to the two thanks-offerings that are mentioned here, the reference is to their loaves, but not to their flesh. An animal thanks-offering is accompanied by forty loaves of bread that are brought as a meal-offering. Ten loaves are leavened, and the remainder is comprised of ten each of three types of unleavened bread. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ḥisda said: As the verse states with regard to the consecration of the wall of Jerusalem in the days of Ezra: “And I placed two large thanks-offerings, and we went in procession to the right upon the wall” (Nehemiah 12:31).
הכל
(7) מַאי גְּדוֹלוֹת אִילֵּימָא מִמִּין גָּדוֹל מַמָּשׁ נֵימָא פָּרִים אֶלָּא גְּדוֹלוֹת בְּמִינָן.
The Gemara clarifies the meaning of this verse: What is meant by “large”? If we say that the animals of the thanks-offering were literally from a large species, i.e., oxen, rather than from a small species, i.e., sheep, let the verse state that they were oxen. Rather, let us say that he took animals from among the largest and the finest quality of their species.
ממין גדול – ובבשר קאמר קרא וגדולות דקאמר ממין גדול של בקר ולא של צאן.
גדולות במינן – מאותו מין שהיו שהביאו גדולות ולא קטנות.
אלא גדולות במינן מי איכא חשיבותא קמי וכו׳ והתניא וכו׳ איכא למידק וכי ליכא חשיבותא הכתיב את הכבש הא׳ תעשה וגו׳ ודרשינן הכבש האחד המיוחד שבעדר וכתיב נמי מבחר נדריכם תביאו ודרשינן כשתדור לא תדור אלא מן המבחר וגבי פרה אדומה נמי אמרים שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה וי״ל דאיברא אמר הכי במקום צוואה משום דאיכ׳ מצוה לעשות מן המובחר שיהא הקרבן חשוב בעיניו וכדאמרינן בעלמא התנאה לפניו במצות שלא יהיו מצות בזויות עליו אבל אין הכתוב משתבח ומתפאר בקרבן של פטם יותר משאר שוורים כדי שיכתוב בהם גדולות שהרי נאמר במנחה ריח ניחוח כמו שנאמר בעולת פר הגדול כך תי׳ הרמב״ן ז״ל וכן כתוב בתוספתא אלא שלשונם קצר כמשפטם.
מאי [מה פירוש] ״גדולת״? אילימא [אם תאמר] ממין גדול ממש, שהביא תודות מן המין הגדול ביותר (שכן לקרבן תודה אפשר להביא גם מן הצאן ומן הבקר) — נימא [נאמר] שהיו אלה פרים! אלא נאמר כי הכוונה לגדולות במינן, שהיו משובחות בטיבן —
The Gemara clarifies the meaning of this verse: What is meant by “large”? If we say that the animals of the thanks-offering were literally from a large species, i.e., oxen, rather than from a small species, i.e., sheep, let the verse state that they were oxen. Rather, let us say that he took animals from among the largest and the finest quality of their species.
הכל
(8) מִי אִיכָּא חֲשִׁיבוּתָא קַמֵּי שְׁמַיָּא וְהָתַנְיָא נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה {ויקרא א׳:ט׳,י״ג,י״ז} אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ בְּעוֹלַת הָעוֹף {ויקרא א׳:ט׳,י״ג,י״ז} אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ בְּמִנְחָה {ויקרא ב׳:ב׳,ט׳} אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
The Gemara challenges this: Is the size of the offering of any importance before Heaven? But isn’t it taught in a mishna (Menaḥot 110a): It is stated with regard to an animal burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:9), and it is also stated with regard to a bird burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:17), and it is also stated with regard to a meal-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 2:2). The same term is used in all three cases even though the three offerings are of different value. This teaches that one who brings a substantial sacrifice and one who brings a modest sacrifice have equal merit, and both offerings are accepted as having a pleasing aroma, provided that one directs his heart to his Father in Heaven.
אבל חשיבותא בקרבנות קמי שמיא ליכא, דתנןא בסוף מנחות, נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח, ובעולת העוף ריח ניחח, ללמדךב שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים.
ירושלמי (ירושלמי שבועות ב׳:ב׳). רבג אמר בתחילה ויעל בדבר גדד, דוד - זה המלך, בדבר גד - זה נביאה. ויחל שלמה לבנות את בית יי׳ו, מפני שהיתה תורפת ירושלם שם והיתה יכולה להיכבש משםז.
א. לפנינו: דתניא. ותוקן בגליון.
ב. ללמדך ... לבו לשמים, כ״ה בכה״י. ולפנינו, מלמד ... לבו לאביו שבשמים.
ג. כן הוא בירושלמי כאן. ובירושלמי סנהדרין: רב יהודה, ע״ש.
ד. דברי הימים א כא, יט. (בשמואל ב כד, יט: כדבר).
ה. בירושלמי שלפנינו: ויעל דוד בדבר גד, זה מלך ונביא.
ו. בירושלמי לפנינו נוסף: בירושלם. אילו אורים ותומים. ודוד אביהו, זה סנהדרין, שאל אביך ויגדך. שיר, וילך אחריהם הושעיה ושרי. תודות, ואעמידה שתי תודות וגו׳. ר׳ שמואל בר ר׳ יודן מה כתב מהלכות ולא תהלוכות. וככל הנראה נשמט שם עמוד שלם שנמצא בירושלמי סנהדרין פרק א הל׳ ג. ור׳ שמואל בר ר׳ יודן בא לדרוש שקידשוהו בלחמי תודה ולא בתודות עצמם, דכתיב מהלכות ולא תהלוכות, שניטלות על ידי אחר. ובסוף הסוגיא שם הביאו את הברייתא (המובאת בבבלי להלן דף טז,א) דשתי ביצעין היו בירושלים והעליונה אין קדושתה גמורה, ומפני מה לא קדשוה מפני שהיתה תורפת ירושלים שם ונוחה להיכבש משם. והבאת המשך הירושלמי כאן בפירוש ר״ח תמוה מאוד.
ז. ראה להלן דף טז,א.
ללמדך שאחד המרבה כו׳ – אע״ג דאמר (יומא דף לד:) האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל דף יא:) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות מ״מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים.
מי איכא חשיבות׳ קמי שמיא – והא דכתיבא את הכבש האחד, ודרשינן ביהב המיוחד שבעדר, גזירת הכתוב הוא, וכן הא דכתיבג מבחר נדריכם, ודרשוד כשתדור לא תדור אלא מן המובחר, משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, אבל לא משתבח קרא בקרבן שור של פטם יותר משאר הקרבנות כדי שיכתב כאן גדולות, שהרי נאמר במנחהה עשירית האיפה ריח ניחוח כמו שנאמרו בעולת הפר הגדול.ז
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים. וא״ת והא אמרינן (יומא לד:) את הכבש האחד המיוחד שבעדר, ואמרינן (שם) וכל מבחר נדריכם הנודר צריך שידור מן המובחר, יש לומר דהתם אינו אלא משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, ובתוס׳ (ד״ה ללמדך) אמרו דשאני הכא דכתיב ואעמיד שתים תודות גדולות ואין נאה להתפאר ולומר קרבן גדול הבאתי.
על כך יש לתמוה: מי איכא חשיבותא קמי שמיא [האם יש חשיבות לפני השמים] מה גודל הקרבן? והתניא [והרי שנויה משנה]: נאמר בעולת בהמה ״אשה ריח ניחוח״ (ויקרא א, ט), בעולת העוף נאמר גם כן ״אשה ריח ניחח״ (ויקרא א יז), וגם במנחה נאמר ״אשה ריח ניחח״ (ויקרא ב, ב), ואף על פי שהקרבנות שונים זה מזה בערכם, מלמד הדבר שאחד המרבה ואחד הממעיט הרי זה לריח ניחוח, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים!
The Gemara challenges this: Is the size of the offering of any importance before Heaven? But isn’t it taught in a mishna (Menaḥot 110a): It is stated with regard to an animal burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:9), and it is also stated with regard to a bird burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:17), and it is also stated with regard to a meal-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 2:2). The same term is used in all three cases even though the three offerings are of different value. This teaches that one who brings a substantial sacrifice and one who brings a modest sacrifice have equal merit, and both offerings are accepted as having a pleasing aroma, provided that one directs his heart to his Father in Heaven.
הכל
(9) אֶלָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹדָה וּמַאי נִיהוּ דחָמֵץ דִּתְנַן הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה מִן חָמֵשׁ סְאִין ירושלמיו׳ יְרוּשַׁלְמִיּוֹת שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁתֵּי אֵיפוֹת וְהָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין ה עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה ו וּבַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין חַלּוֹת רְקִיקִין וּרְבוּכָה.
Rather, let us say that “large thanks-offerings” means the larger element in the thanks-offering loaves. And what is that? The leavened loaves, as we learned in a mishna (Menaḥot 76b): The meal part of the thanks-offering came from five Jerusalem se’a of flour, which are equivalent to six wilderness se’a. The se’a referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the se’a used later in Jerusalem. This is equivalent to two ephahs, each ephah being three wilderness se’a. These two ephahs are twenty measures of a tenth of an ephah. Ten of these tenths were used to make leavened loaves and ten of these tenths were used to make unleavened loaves. And the unleavened loaves were of three types: Loaves of matza, wafers, and measures of flour mixed with water and oil. Accordingly, the leavened loaves were three times the size of the unleavened ones, and it was the leavened loaves that were used to consecrate additions to the city.
אלא גדולות שבתודה – ועל כרחך בלחם קאמר ואשמעינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה.
דתנן – שחלות החמץ גדולות משל מצה.
שהן שש מדבריות – שהוסיפו על המדות שתות מלבר שהכניסו שש חלקים ראשוני׳ בחמש והוסיפו חלק ששי מבחוץ.
שהן שתי איפות – שהאיפה שלש סאין והם עשרים עשרונות שהאיפה עשר עשרונות כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וגו׳.
עשרה לחמץ ועשרה למצה – יליף מקרא במסכת מנחות והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן הרי מין אחד ורקיקי מצות משוחים בשמן הרי שני מינין של מצה סלת מרבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין של מצה וכתיב בתריה על חלות לחם חמץ יקריב וגו׳ כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה.
ובמצה שלשה מינין – כדפרישנא וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה.
עשרה לחמץ ועשרה למצה. כתב ה״ר יוסף הלוי ז״ל עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד שהוא לחלה, ובמצה ג׳ מינין חלות ורקיקין ורכיכין, נמצאו ג׳ מינין הללו יש בהם עשרה עשרון והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ע״כ, נראה מדברי הרב ז״ל שאפילו החלה שנוטל מן החמץ לא תאפה חמץ משום דכתיב (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, וזה תימה גדול בעיני שהרי חייב ליתן חלה אחת מכל קרבן, ואם אינו נותן מן החמץ ממש אינו נותן כלום מקרבן החמץ. ועוד אמרינן (מנחות עו.) חלות תודה שעשאן ד׳ חלות יצא, ואם איתא חמש הויין, שלש מג׳ מיני המצה ואחד ממין החמץ ממש ואחת מן העשרון של חלת החמץ, ועד כאן לא אוקימנא בכל דוכתא בדאפרשינהו בלישיהו, כלומר ד׳ חוץ מן הארבע שהוא צריך ליטול וליתן לכהן, אלא משום דכתיב אחד שלא יטול פרוסה, הא לאו הכי עושה ד׳ ממש ונוטל פרוסה מכל מין ומין ואף על גב דכולו מן החמץ חמץ, ועוד דהא תני במנחות בפרק התודה (מנחות עז.) שכולן באין עשרה עשרה, ואם איתא החמץ אינו בא אלא ט׳.
ע״כ נראה דכל עשרה עשרונים שבמין החמץ כולן חמץ הן, ואף עפ״י שכתוב גבי מנחה לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר״ל (שבועות טו:) אפילו חלקם לא תאפה חמץ, אינו אלא שיירי מנחות שבאין כולן מצה, ולומר דלאו בקומץ הנקטר בלבד הקפיד הכתוב אלא אפילו בשירים הנאכלין לכהנים הקפיד הכתוב שלא תאפה חלקם, אלא כמו הקומץ הנקטר, אבל במה שעיקרו לבוא בחמץ אף חלקם ממנו כן, והרי שתי הלחם, יוכיחו שהן חמץ והם חלקם של כהנים שנאכלין הן להם כנ״ל.
אלא גדולות שבתורה ומאי ניהו חמץ – פי׳ ומיקרו גדולות לפי שהם גדולות יותר ויותר משל מצה כדמפרש ואזיל וא״ת מאי משתבח קרא בגדולתם וי״ל דלא נקט גדולות לגודל שעורם אלא ללמד שהיה מן הגדולות דהיינו חמץ וא״ת ולימא תודות חמץ וי״ל דלא בעי לאדכוריה בפי׳ בקדוש עזרה ומזבח כיון שהכתוב גנה את החמץ לומר כל שאור לא תקטירו.
בד״ה שהן שש מדבריות כו׳ נ״ב פי׳ חמש ירושלמיות הוי כמו שש מדבריות שהיו בימי משה אלמא שהוסיפו על המדה ירושלמי שתות מלבר שהרי מחמשה שלהם יהיו ששה מדבריות ומזה דייק תלמודא במנחות שאין להוסיף על המדה יותר משתות ומ״מ לתודה לא היו נוטלים יותר מחמשה ירושלמיות דהיינו ששה מדבריות כפי המדה ראשונה שהן שתי איפות אכן התוס׳ פירשו לשם שהוסיפו נמי על האיפות שתות ולפי פירושם היו נוטלין שש ירושלמית וכן בסמ״ג וא״כ מתני׳ הכי פירושה התודה היתה באה מן המדות הגדולים שחמש היו שש ראשונות אבל לעולם לא פוחתין מן ששה מדות ודו״ק:
אלא צריכים לומר כי הכוונה ב״תודות גדולות״ לגדולה שבתודה, לגדול בלחמי התודה, ומאי ניהו [ומה הוא]? חלק החמץ שבה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: התודה (חלק המנחה שבה) היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות (המידה שנהגה בירושלים) של קמח, שהן שש סאים מדבריות (המידה הקטנה יותר, שנהגה במדבר, בזמן התורה), שהן שתי איפות, והאיפה שלש סאין של מדבריות. ובאותן שתי איפות יש עשרים עשרון (עשירית האיפה), עשרה עשרונים עושים לחמץ ועשרה למצה. ובמצה יש שלשה מינין: חלות, רקיקין, ורבוכה. ואם כן נמצא שחלות החמץ הן החלות הגדולות שבתודה, שגדולות פי שלוש מלחמי המצה, ובהן היו מקדשים את תוספת העיר.
Rather, let us say that “large thanks-offerings” means the larger element in the thanks-offering loaves. And what is that? The leavened loaves, as we learned in a mishna (Menaḥot 76b): The meal part of the thanks-offering came from five Jerusalem se’a of flour, which are equivalent to six wilderness se’a. The se’a referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the se’a used later in Jerusalem. This is equivalent to two ephahs, each ephah being three wilderness se’a. These two ephahs are twenty measures of a tenth of an ephah. Ten of these tenths were used to make leavened loaves and ten of these tenths were used to make unleavened loaves. And the unleavened loaves were of three types: Loaves of matza, wafers, and measures of flour mixed with water and oil. Accordingly, the leavened loaves were three times the size of the unleavened ones, and it was the leavened loaves that were used to consecrate additions to the city.
הכל
(10) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא זאֵין הָעֲזָרָה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא בִּשְׁיָרֵי מִנְחָה מַאי טַעְמָא כִּירוּשָׁלַיִם מָה יְרוּשָׁלַיִם דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ אַף עֲזָרָה דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ.
Rami bar Ḥama says: One can infer from this baraita that the Temple courtyard is consecrated only with the remainder of the meal-offering, and not by the loaves of a thanks-offering. The remainder of the meal-offering is the part left over after a handful of it and its frankincense have been sacrificed on the altar; this remainder is eaten by a priest. What is the reason for this? The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as with regard to Jerusalem, an item that is eaten specifically in it, i.e., the loaves of a thanks-offering, which are eaten anywhere in the city, consecrates the city, so too, with regard to the Temple courtyard, an item that is eaten specifically in it, i.e., the remainder of the meal-offering, consecrates the courtyard.
אמר רמי בר חמא, אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחותא. כירושלםב, מה ירושלם דבר הנאכל בה, כגון תודה, ואם יוצא חוץ לירושלם נפסל, כך עזרה מתקדשת בדבר הנאכל בו, והוא שירי מנחות, ואם יוצאותג חוץ לעזרה נפסלותד.
א. לפנינו, לשון יחיד, מנחה, יוצא, נפסל. ופירש הר״י מיגש דהיינו מנחת נסכים הבאה עם התודה, ונקמצת ושייריה נאכלים לכהנים (ופירש את משנתנו ׳ובשתי תודות׳ גם על העזרה) וצ״ע במה נשתנה דינו מכל מנחת נסכים ששנינו במנחות דף עד,ב שכולה כליל.
ב. בכתה״י בטעות, בירושלם
ג. לפנינו, לשון יחיד, מנחה, יוצא, נפסל. ופירש הר״י מיגש דהיינו מנחת נסכים הבאה עם התודה, ונקמצת ושייריה נאכלים לכהנים (ופירש את משנתנו ׳ובשתי תודות׳ גם על העזרה) וצ״ע במה נשתנה דינו מכל מנחת נסכים ששנינו במנחות דף עד,ב שכולה כליל.
ד. לפנינו, לשון יחיד, מנחה, יוצא, נפסל. ופירש הר״י מיגש דהיינו מנחת נסכים הבאה עם התודה, ונקמצת ושייריה נאכלים לכהנים (ופירש את משנתנו ׳ובשתי תודות׳ גם על העזרה) וצ״ע במה נשתנה דינו מכל מנחת נסכים ששנינו במנחות דף עד,ב שכולה כליל.
בשירי מנחה – בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים והאי קידוש דנחמיה ועזרא בקידוש העיר כתיב אבל עזרה שהוסיפו עליה מקיפים אותה בשירי מנחה.
אמר רמי בר אבא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה – פירוש: שירי מנחה של תודה לפי שכל הקרבנות כולן מנחה באה עליהן שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ונקראת שירים לפי שמרים ממנה בתחלה מלא קומצו ומקטירו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים כדכתיב זאת תורת המנחה וגו׳ והרים ממנו בקומצו וגו׳ והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו וגו׳ וקאמר רמי בר חמא שתוספת עזרה אינה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר אלא באכילת הכהנים שם שירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת מ״ט כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו שהוא לחמי תודה אף עזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו והדבר ידוע ששירי מנחה אינה נאכלת אלא בעזרה עצמה כדכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה:
אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה – תימה למאן דאמר בפ״ב [דזבחים] (דף קיג. ושם) דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ״ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא וכ״ת דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה כדאמר במועד קטן (דף ט.) וכדמוכחי קראי ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה א״נ כיון דלא אפשר לא צריך והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה.
אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. פירש הרב ר׳ יוסף הלוי ז״ל אין תוספת העזרה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר, אלא באכילת הכהנים שם שיירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת, נראה מדבריו שאין תוספת העיר והעזרות מתקדשות עד שיאכילום שם הכהנים כדינם, וכן כתב עוד למעלה ז״ל תנא שתי תודות שאמרו בלחמן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו שם לחמי תודה (וקדש) [מתקדשת] אותו תוספת בכך ולא בבשרן ע״כ, וזה תמה בעיני, שאם כן איך היינו באין לומר בסמוך (שבועות טו:) שהפנימית נאכלת מדינה ושלא ע״פ נביא למ״ד זו אחר זו, משום דאתאי חיצונא קמא וקידשה ליה, והא לא מתקדשת עד דאכלי לה כהנים שם. אלא לא אמרו דבר הנאכל שם מקדשה דוקא משנאכל שם, אלא דבר שצריך לאכל שם והיוצא ממנה נפסל.
גם מה שכתב בשירי מנחת תודה, א״א, שזה אינו נאכל לכהנים אלא לבעלים, ששירי התודה היינו מה שנשאר לבעלים אחר שהרים אחד מכל קרבן הניתנים לכהנים, ועוד דאי בלחמי תודה, הא אפשר בחמץ, ואפילו קרי שירים ארבעה לחמים ואין בהן לכהן אלא חלה אחת חמץ, הא אפשר בשירי חמץ של שתי תודות, אלא שזה [אי] אפשר לפי מה שכתב שכל החלות הנתונות לכהן מלחמי תודה כולן מצה, וכבר כתבתי מעלה שזה אינו, אלא הכא בשירי מנחות דעלמא דוקא קאמר ולאפוקי לחמי תודה שהעיר מתקדשת [בהן] כיון שכל קרבן היתה מנחה באה (מ)עמהן כדכתיב (במדבר כ״ח:כ׳) ומנחתם סלת ג׳ עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ואלו אין שירים שלהם דהיינו כולן חוץ מן הקומץ הנקטר נאפין חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ.
אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת – פי׳ ע״י לחמים אלא בשיירי מנחה פי׳ הנותר מן המנחה לאחר שנקמצה נקרא שיירי מנחה ואף על פי שהוא מרובה בשעור הרבה יותר מן הקומץ למעלת הקומץ שהוא לגבוה נעשה המותר שיריים והקשו בתוס׳ דהא איכא מ״ד במנחות שאין מנחה קריבה בבמה. וא״כ לדבריו עזרה על בית א׳ במאי נתקדשה דהא קודם שנתקדשה דינה כבמה ואם הוקרבה במשכן נפסלה ביוצא בשלמא קדוש דבימי עזרא ל״ק דדלמ׳ האי תנא ס״ל כמ״ד לקמן דקדושה א׳ קדשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אלא בית א׳ קשיא וכ״ת דקדוש במנחת העומר שהיא קריבה בבמה אין מנחת העומר אלא בפסח ובית א׳ בסכות נבנה כדאיתא בקראי וכדמייתינן ליה במועד קטן ועוד לחמים בעינן וליכא וכדמוכח בסוגיין ותירצו דלעולם במזבח ממש קריבה וכיון שע״י מנחה זו נתקדש העזרה לא חשיבא קרבן במה א״נ דבית א׳ לא נתקדשה עזרה בשיירי מנחה מכיון דלא אפשר וכן דלא אפשר לא צריך כדאמרינן לקמן וה״ה לביתב׳ למ״ד לא קדשה לעתיד לבוא ולא אמר רמי בר חמא אלא לתוספת העזרות דאפשר ואמתני׳ אמרה תדע שהרי הר הבית יש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לוייה כדאיתא גבי עשר קדושות ואין לנו דבר הנאכל בהר הבית וכשיוצא ממנו נפסל וא״כ במה נתקדש לרמי בר חמא וכן במה נתקדשו בתי ערי חומה אלא ודאי כיון דלא אפשר לא צריך.
אף עזרה דבר הנאכל בה מקדשה פי׳ כדי להודיע שעד כאן תחום אכילת קדש זה.
בד״ה אין העזרה כו׳ תימה למ״ד בפ״ב דמנחות דאין מנחה כו׳ אבל בימי שלמה כו׳ עכ״ל כצ״ל ואין להקשות ומאי קושיא דאימא דס״ל כמ״ד לקמן בא מכל אלו תנן די״ל דדוחק למימר הכי דמ״ד התם דאין מנחה בבמה יסבור דוקא כמ״ד הכא בא׳ מכל אלו דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד דא״כ לקמן דדחיק תלמודא לאשכוחי מ״ד לא קדשה כו׳ אמאי לא מייתי מההוא דמ״ד דאין מנחה בבמה מיהו לשון התוספות מגומגם קצת שכתבו בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ״ד קדושה ראשונה קדשה כו׳ עכ״ל דהא למ״ד לא קדשה ניחא טפי ואפי׳ בימי שלמה ויהושע דהא ע״כ ס״ל בא׳ מכל אלו ודו״ק:
בא״ד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא כו׳ עכ״ל צ״ל דממשה לא קשיא להו לפי שכל אלו דבמתני׳ ממשה למדנו חוץ מב׳ תודות דלמדנו מנחמיה והיינו משום דבמשה לא היה למשכן שום קביעות מקום ולא הוה צריך לקדש המקום בהיקף ב׳ תודות ובשירי מנחה אלא שהמשכן נתקדש במשיחה אבל בימי יהושע שנתקדש משכן שילה שהוא מקרי מנוחה בקביעות מקום והיה אבנים מלמטה כו׳ כדאיתא פ״ב דזבחים ע״כ הוה צריך לקדש המקום ואהא קשיא להו כיון דקודם שנבנה משכן שילה הותרו הבמות בגלגל מאין היה להם שירי מנחה לקדש משכן שילה כיון דאין מנחה בבמה וכן בשלמה בבנין בהמ״ק שנקרא נחלה בעי לקדושי המקום מאין היה להם שירי מנחה כיון דקודם זה נמי הותרו הבמות בנוב וגבעון ואין מנחה בבמה ודו״ק:
אמר רמי בר חמא: מברייתא זאת למדנו כי אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה כלומר, בחלק המנחה שאוכלים הכהנים, ולא בלחמי תודה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כמו האופן בו מתקדשת ירושלים, מה ירושלים — דבר הנאכל בה (לחם תודה, הנאכל בכל העיר) הוא המקדשה, אף עזרה — דבר הנאכל בה מקדשה.
Rami bar Ḥama says: One can infer from this baraita that the Temple courtyard is consecrated only with the remainder of the meal-offering, and not by the loaves of a thanks-offering. The remainder of the meal-offering is the part left over after a handful of it and its frankincense have been sacrificed on the altar; this remainder is eaten by a priest. What is the reason for this? The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as with regard to Jerusalem, an item that is eaten specifically in it, i.e., the loaves of a thanks-offering, which are eaten anywhere in the city, consecrates the city, so too, with regard to the Temple courtyard, an item that is eaten specifically in it, i.e., the remainder of the meal-offering, consecrates the courtyard.
הכל
(11) אַטּוּ לַחְמֵי תוֹדָה בַּעֲזָרָה מִי לָא מִתְאַכְלִי חאֶלָּא כִּירוּשָׁלַיִם מָה יְרוּשָׁלַיִם דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל אַף עֲזָרָה דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְהַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל.
The Gemara asks: Is that to say that the loaves of a thanks-offering are not eaten in the Temple courtyard? Rather, the comparison should be drawn as follows: The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as Jerusalem is consecrated with the loaves of a thanks-offering, which is an item that is eaten inside the city, and which, if it emerges from there, is disqualified, so too, the Temple courtyard is consecrated with an item that is eaten inside the courtyard, and which, if it emerges from there, is disqualified. This item is the remainder of a meal-offering, which can be eaten only by a priest and only in the Temple courtyard.
אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי – אם רצו כהנים. לאכול בקדשים מי מעכב עליהם: במנחה כתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאה לחוץ נפסלה ותודה ולחמה נאכלין בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלין הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין.
ויוצא ממנה נפסל – ואם תאמר הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה וכן בתי ערי חומה דמוכח לקמן (דף טז.) שנתקדשו והא אין דבר שנפסל ביוצא ויש לומר היכא דלא אפשר לא אפשר כדמוכח בשמעתא.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״בשחיטת״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ט״ו:.
ושואלים: אטו [וכי] לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי [האם אינם נאכלים]? אלא יש להגדיר את ההשוואה ולומר כך: כירושלים, מה ירושלים מתקדשת בלחמי תודה, דבר הנאכל בה ושאם הוא יוצא ממנה — נפסל, אף עזרה מתקדשת בדבר הנאכל בה ושאם היה יוצא ממנה — נפסל, והוא שיירי מנחה, שמנחה אינה מותרת באכילה לכהנים אלא בתוך העזרה.
The Gemara asks: Is that to say that the loaves of a thanks-offering are not eaten in the Temple courtyard? Rather, the comparison should be drawn as follows: The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as Jerusalem is consecrated with the loaves of a thanks-offering, which is an item that is eaten inside the city, and which, if it emerges from there, is disqualified, so too, the Temple courtyard is consecrated with an item that is eaten inside the courtyard, and which, if it emerges from there, is disqualified. This item is the remainder of a meal-offering, which can be eaten only by a priest and only in the Temple courtyard.
הכל
(12) אִי מָה לְהַלָּן חָמֵץ אַף כָּאן חָמֵץ וְתִסְבְּרַא מִנְחַת חָמֵץ מִי אִיכָּא
The Gemara asks: If the consecration of the Temple courtyard is derived from the consecration of Jerusalem, let us say as follows: Just as there, with regard to the consecration of an addition made to Jerusalem, the loaves used in the ceremony are leavened, so too here, with regard to the consecration of an addition made to the Temple courtyard, the remainder of the meal-offering should be leavened. The Gemara expresses surprise at this suggestion: And how can you understand this? Is there a leavened meal-offering? A meal-offering is always unleavened.
ה״ג: ותסברא מנחת חמץ מי איכא – ולא גרסינן וכי תימא ה״נ מנחת חמץ מי איכא דהאי ותסברא שינויא הוא למימר דעל כרחך במצה נתקדשה דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה.
מנחת חמץ מי איכא – הא כתיב (שם ב) כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא. תאפה חמץ.
ושואלים: אי [אם] אתה למד מחנוכת ירושלים לחנוכת העזרה, יש גם לומר כך: מה להלן בקידוש תוספת ירושלים, מדובר בחלה של חמץ, אף כאן בקידוש תוספת העזרה יאכל שיירי מנחה של חמץ! ותוהים: ותסברא [ויכול אתה לסבור כן]? מנחת חמץ מי איכא [האם יש]? הרי מנחה היא תמיד מצה!
The Gemara asks: If the consecration of the Temple courtyard is derived from the consecration of Jerusalem, let us say as follows: Just as there, with regard to the consecration of an addition made to Jerusalem, the loaves used in the ceremony are leavened, so too here, with regard to the consecration of an addition made to the Temple courtyard, the remainder of the meal-offering should be leavened. The Gemara expresses surprise at this suggestion: And how can you understand this? Is there a leavened meal-offering? A meal-offering is always unleavened.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.