הא דאמרי׳ אי אמרת בשלמא להחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לגבה – פירש״י ז״ל אא״ב להחזיר תנן אבל לשהות משהינן אפילו בשאינה קטומה, ור׳ חלבו אשריותא דלשהות בשאינה קטומה קאי, היינו דשני, דכי משהה בתוכה בשאינה גרופה מטמין ממש ברמץ, אלא א״א לשהות תנן דאפי׳ לשהות בעי׳ גרופה, כיון דגרופה ומבע״י הוא נותנין לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה. ותימה הוא דר׳ חלבו מי דוחקו לפי׳ הזה, והרי בסמוך אמרינן דבלהחזיר עצמו שני בין תוכה לגבה ולמה ליה למימר דר׳ חלבו אשריותא דלשהות קאי בשאינה קטומה.⁠^א ומ״מ לפי דבריו שהוא מפרש חומר זה דתוכה משום הטמנה, אמסקנא דלהחזיר נמי כך יש לנו להעלות דאסור להחזיר לתוכה משום הטמנה, דהו״ל מטמין משחשיכה דחזרה בשבת היא. והוא ז״ל אינו אומר כן בסוגיא דלקמן^{1 ב} כמ״ש למעלה. ומיהו פירושא דהך אתקפתא כפשטא הוא, דמסתבר להו בגמרא בחזרה דחמיר תוכה משום דנפיש הבלא ונראה כמבשל בשבת ואע״פ שגרוף וקטום, ואין כאן הטמנה דלאו בתוך הגחלים הוא מטמין, וגופה של כירה נמי אין הטמנה כלל וכן תוכו דתנור דמתני׳ נמי לאו הטמנה מיקרי. ומצאתי בירושלמי^ג שמפרש טעמא, וה״ג התם ובית הלל אומר יחזיר ר׳ חלבו בשם רב לא שאנו אלא עליה אבל לתוכו לא, עד איכן אמר עולא עד שלשה, ר׳ מונא אומר עד מקום שהוא עושה חריץ, א״ר יוסי בר בון מפני שהוא שליט במקום שהיד שולטת בו. ופי׳ דעולא סבר עד ג׳ טפחים בעומקה של כירה נקרא עליה ומותר, ר׳ מונא מתיר עד מקום חריץ שעושין בכירה, ומפרש ר׳ יוסי טעמא דרב מפני שאין רשאי להכניס קדרתו בשבת במקום שאין היד שולטת בו מפני רוב החמימות, ולאו משום הטמנה נגעו בה.

תא שמע דאמר ר׳ חלבו אר״ח בר גוריא אמר רב ל״ש אלא על גבה וכו׳ – ק״ל, כיון דרב מהימן ליה, ולפשוט מהא דאמרי׳ לקמן^ד רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור. ואין ספק שכל מי שאסר מצטמק ויפה לו, דהיכי נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אין צריך לומר שהוא אוסר כל תבשיל כמאכל בן דרוסאי, שכל כמאכל ב״ד מתבשל מצטמק ויפה לו הוא. ואיכא למימר דמהתם לא מיפשט ליה היכי תנן, אלא דרב סבר אסור לשהות, ודילמא אנן להחזיר תנן ורב ס״ל דמתניתין דחנניא היא ורבנן פליגי עליה.⁠^ה ומש״ה לא פשטוה מדרב ששת א״ר יוחנן דלקמן. ואע״ג דבגמרא מפרש לטעמייהו דלהחזיר תנן, דלמא לא היא אלא לעולם לשהות תנן ואיהו דאמר כחנניא ודלא כמתני׳, ומש״ה אתי למיפשט מהא דאמר רב ל״ש, אלמא עלה דמתני׳ קאי. ואפשר דר׳ יוחנן לא מהימן ליה ורב מהימן ליה משום דהוה במניניה דרבי דסתמינהו למתני׳.⁠^ו א״נ משום דאמוראי נינהו אליביה דר׳ יוחנן דאמר רב שמואל בר יהודה כירה שהסיקוה. בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו אלמא כל צרכן אין שלא כל צרכן לא. ואין הטעם הראשון נכון בדר׳ יוחנן משום דע״כ ר״י כסתם מתני׳ ס״ל דא״ר יוחנן הלכה כסתם משנה.

מהו לסמוך – פירוש רבנו יצחק אלפסי ז״ל לשהות בסמיכה, וכן הלכה. אבל אין ראיותיו ברורות לנו כל הצורך, אלא כיון דמתניתין למאי דאוקימנא להחזיר חסורי מחסרא, ועוד דצריכת למימר דסבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא, משום הכי ניחא לן למימר דלשהות תנן, דאשנויי לא סמכינן בכה״ג. ואף על פי שמקצת הגאונים ז״ל^א חלוקין בדבר ואומרים דהלכתא כלישנא דלהחזיר, אנו אין לנו אלא כלשון רבינו הגדול ז״ל, דחזינן דבתר כל שקלא וטריא דשמעתין כולהו אמרי׳ לקמן הלכתא מצטמק ויפה לו אסור, וכבר פירשתי^ב שכל שאסור מצטמק ויפה לו א״א [שלא יאסור] לשהות כמאכל ב״ד, שכל תבשיל שבעולם ואפי׳ חמין כמאכל ב״ד מתבשל ומצטמק ויפה לו, הילכך אסור, ואפי׳ לרב שמואל משמי׳ דר׳ יוחנן דאמר מצטמק ויפה לו מותר, כמאכל ב״ד שהוא מתבשל ויפה לו אסור, דאל״ה לישרי כמאכל ב״ד וכ״ש האי דנתבשל כ״צ דשרי. ועוד דקאמר בהדי׳ חמין שהוחמו כל צורכן, אלמא לא הוחמו כל צרכן לא, ואע״פ שהוא מצטמק ורע להן. והא דר״י דסמכא הוא דחזינא לי׳ לרב עוקבא דא״ל לרב אשי דסמיך אהא דר׳ יוחנן,⁠^ג ואם יאמר לך אדם דלמא כמאכל ב״ד שרי לשהות לפי שהוא מסיח דעתו מלאכול עד למחר, ולמחר הרי כבר נתבשל ונצטמק, אבל כשהוא כל צרכו וא״צ אלא להצטמק ויפה לו אסור, שהוא אוכלו בלילה ואתי לחתוי. אף אתה אמור לו הרי משנתינו שנינו תבשיל סתם, ואין במשמע מאכל ב״ד בלבד, אלא כל שהוא ממאכל ב״ד ולמעלה ואפ״ה שרי לשהות ללישנא דאמר להחזיר תנן. ועוד דתניא בברייתא דר״י, ובה״א חמין ותבשיל, וההיא אפי׳ בנתבשל כל צרכו ובמצטמק ויפה לו הוא, מדאקשי׳ לקמן קשי׳ דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דקא אסר מצטמק ויפה לו ואפ״ה אמרי׳ דתנא דמתני׳ פליג עליה בחדא וסבר דשרי, אלמא למאן דמתני לישנא דלהחזיר מצטמק ויפה לו מותר לשהות.⁠^ד ועוד דא״כ מצטמק ורע לו נמי כשהוא קרוב לבישולו יאסור, וכן חמין, דהא חזי ללילה ואתי לחתוי ביה, ודברי הבאי הן דבמאכל בן דרוסאי ללילה קבעי ליה ולא מסח דעתי׳ מיניה כלל, וחנניא כלל גדול קאמר כל שהוא כמאכל ב״ד, וממנו ולמעלה בין מצטמק בין מתבשל. ואמת הדבר דכל סתם תבשיל דתנן במתני׳ ובבריי׳ מצטמק ויפה לו הוא. וכיון שכן ממסקנא דאסרי׳ כל מצטמק ויפה לו איפשטא לי׳ בעיין דודאי לשהות נמי אסור. ועוד ר״ח שפסק דלהחזיר תנן, אמר שמצטמק ויפה לו מותר, וסמיך אדר׳ יוחנן והרי השמועה לפניך פשוטה דמצטמק ויפה לו אסור, ועוד דר׳ יוחנן¹ כמאכל ב״ד אסר, וכדכתיבנא לעיל. ואין אני יודע דרך וטענה לדברי הגאונים אא״כ נפרש דהא דאמר ר״נ מצטמק ויפה לו אסור, לא לשהות אלא להחזיר, למר כדאית לי׳ ולמר כדא״ל, לומר דמבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הרי הוא כאינו מבושל כ״צ. וגם זה אינו עולה, משום דאסוגי׳ דשהי׳ איתמר ולמפסק בה אתא. ועוד דלא אשכחן התירא להחזיר אפי׳ במצטמק ורע לו אלא בגרופה וקטומה, ולא שרי חמין להחזיר אלא בקטומה אפילו הוחמו כל צרכן, והכי מוכחא סוגיא דלקמן^ה דמוכחין חזרה דמתני׳ מחזרה דקומקום של חמין דר׳ חייא דהוחם כל צרכו, ואי אמרת דההוא אפי׳ בלא גרוף וקטום שרי, מה ענין זה לחזרה דמתני׳ דהיא צריכה לבשול או להצטמק ואסורה, אלא בקטומה דההיא כיון דצריכה בשבת אסורה היא אלא ש״מ כל חזרה בין דמצטמק ויפה לו בין דרע לו בין דלא הוחמו כ״צ הכל דין א׳ הוא. ומסתברא דהא דאמרי׳ בפ״ק^ו בשיל ולא בשיל אסור, מכיון שהתחיל לבשל עד שיהא מבושל כ״צ שהוא למעלה מתבשילו של בן דרוסאי, נקרא בשיל ולא בשיל. וכ״כ בה״ג של ר׳ שמעון קיארא ז״ל^ז דבשיל ולא בשיל היינו כמאכל ב״ד, דאמרי׳ בפ״ק דאסור לשהותה ע״ג כירה דלא כחנניא. ואשכחינן תמן בהלכות גדולות^ח ובפסוקות^ט קדירה דמטמא בשולא מבע״י אם מצטמקת ויפה לו אסור לשהותה ע״ג כירה בשבת, דכיון דבעי למיכל מיני׳ בה״ש מסרהב ומפיש לה נורא, ובתר דקדיש יומא מישתלא ואתי לחתוי בגחלים. ואם מצטמק ורע לו מותר לשהותה ע״ג כירה גרופה וקטומה, דמסקי׳ אשמעתי׳ אמר ר״נ וכו׳, וזה תימא ואתי׳ אליבא דר״מ, ובודאי לית הלכתא כוותיה.