כירה פרק שלישי

במשנה כירה שהסיקוה כו׳ בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף כו׳. ופרש״י עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא לעיל שמא יחתה בגחלים. ולכאורה יש לתמוה על פרש״י דמלבד מה שהקשו עליו בתוספות ובחידושי הרשב״א והר״ן ז״ל עוד יש לתמוה על עיקר פירושו מי הכריחו לכך כיון דסוף סוף בטעמא דמוסיף הבל גופא אין הטעם אלא משום שמא יטמין ברמץ ומשום שמא יחתה בגחלים כדאיתא לעיל (דף ל״ד ע״א) ואם כן בפשיטות מצי לפרש דכיון שאינה גרופה מהגחלים אסור משום עיקר גזירה דשמא יחתה ועוד דהא לעיל פ״ק קמא (דף י״ח ע״ב) מסיק הש״ס להדיא בטעמא דברייתא בהא דלא תמלא אשה קדירה עססיות כו׳ ולא ימלא נחתום חבית של מים דהוי משום שמא יחתה בגחלים ואמרינן תו התם והשתא דאמרינן שמא יחתה האי קידרא חייתא שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור אלמא דכולה מילתא דלשהות אסור היינו משום שמא יחתה גופא אף על גב דהתם בתנור איירי דמוסיף הבל טובא אפ״ה לא נזכר שם טעמא דמוסיף הבל אלא עיקר טעמא דשמא יחתה לחוד וא״כ אמאי שביק רש״י עיקר טעמא ונקיט הטפל ולכאורה היה נראה בזה דרש״י ז״ל הוצרך לפרש כן למאי דמסקינן דמתניתין להחזיר תנן וכחנניא דלא חייש לשמא יחתה בלשהות היכא שהגיע למאכל ב״ד ואפ״ה אסור להחזיר אפילו בע״ש כדקתני לא יתן עד שיגרוף וכמו שדקדק רבינו תם ז״ל ואם כן ע״כ הוצרך לפרש דטעמא דחזרה טעמא אחרינא הוא משום דהו״ל כמטמין בידים בדבר המוסיף הבל וכמו שפי׳ רש״י להדיא לקמן בהא דרבי חלבו וכמו שאבאר בעזה״י וכיון דדמי להטמנה תו לא שייך לחלק אפילו לחנניא בין הגיע למאכל ב״ד דאפילו בבשיל כל צרכו אסור להטמין וכמו שכתבו התוס׳ לקמן בר״פ במה טומנין ויבואר עוד בשמעתין בטוב טעם אי״ה ואף על גב דמפירוש רש״י לקמן גבי מחזירין אפילו בשבת שמפרש לענין יום שבת וליל שבת א״כ משמע לכאורה דבערב שבת לא שייך ענינא דלהחזיר ודלא כפירוש התוספות מ״מ משום הא לא איריא דאפשר דרש״י נמי מודה לפירוש התוס׳ דלמ״ד להחזיר תנן איירי רישא דמתניתין בערב שבת מדקתני לא יתן עד שיגרוף אלא דאפילו הכי הוצרך לפרש לקמן דמחזירין אפילו בשבת היינו ביום דאם לא כן פשיטא דסיפא איירי בשבת ולא בערב שבת מדקתני נוטלין כמו שדקדק ר״ת כך נראה לכאורה אלא דא״א לומר כן דהא תיכף בדיבור הסמוך מפרש רש״י בד״ה דנותנין חמין היינו אחר שגרפה וא״כ נראה מזה דמפרש השתא למתניתין אליבא דמ״ד לשהות תנן ופליגי ב״ש וב״ה בגרוף דלמ״ד להחזיר תנן הא פליגי בלשהות באינו גרוף וע״כ משום דאע״ג דרש״י ז״ל גופא פסק כחנניא לקמן אפ״ה כיון דרש״י ז״ל פרשן הוא ולא פסקן ניחא ליה לפרש כולה מתני׳ לפי פשטא דלישנא כמ״ד לשהות תנן דלא איצטריך למימר חסורי מחסרא וכה״ג אשכחן בלשון רש״י ז״ל בכולא תלמודא שמפרש בפשיטות דלא כמסקנא דהלכתא וא״כ הדרא קושיא לדוכתא. לכך נראה לעניות דעתי דרש״י ז״ל סובר בפשיטות דנהי דלעיל בסוגיא דפ״ק גבי לא ימלא נחתום חבית של מים וקידרא חייתא משמע דשייך עיקר טעמא דשמא יחתה היינו משום דהתם לענין תוכה איירי שמעמידה ע״ג הגחלים ממש כדקתני לתוך התנור מש״ה חיישינן לשמא יחתה משא״כ הכא דאיירי שמעמידה ע״ג הכירה ולא בתוכה כדמסיק רבי חלבו בשמעתין דאף למאן דמוקי דרבי חלבו אסיפא מ״מ מודה מיהא דמתני׳ על גבה נמי איירי אף בלשהות באינה גרופה א״כ ליכא למיחש לשמא יחתה לכך הוצרך לפרש דאפ״ה אסור להשהות באינה גרופה למ״ד לשהות תנן משום דמוסיף הבל ולא גרע מהטמנה דאסור במוסיף הבל אפילו היכא דליכא גחלים כלל כ״ש הכא שסמוכה לגחלים וכמו שאבאר בעזה״י בסמוך ליישב קושיית התוספות על פרש״י בזה ואבאר גם כן פלוגתא דחנניא ורבנן בהאי סברא גופא. ומיהו בר מן דין נלע״ד דעיקר פרש״י מוכרח דהא לקמן (דף ל״ט ע״ב) אמשנה דתנור מסיק הש״ס להדיא לחלק בין תנור וכירה וכופח דכולא מילתא תליא במוסיף הבל ומסקינן להדיא דכופח נפיש הבלא מכירה וזוטר מתנור אלמא שזה עיקר הטעם דבכירה דלא נפיש הבלא מהני גרוף וקטום דתו לא מיקרי מוסיף הבל וכמו שאבאר בלשון התוספות בסמוך משא״כ כופח ותנור דנפיש הבלא אפילו בגרוף וקטום נמי מוסיף הבל ומש״ה אסור לשהות עליהן ואי כפירוש התוס׳ והמפרשים דעיקר טעמא משום שמא יחתה גופא א״כ איפכא מסתברא דתנור וכופח דנפיש הבלייהו תו ליכא למיחש לשמא יחתה שאין צריך כ״כ לחתות ואף שהרמב״ם ז״ל מפרש דבתנור אף שגרפו אפ״ה א״א שלא ישאיר אף ניצוץ א׳ וחוזר והובער כיון דנפיש הבלא משא״כ בכירה מ״מ רש״י ז״ל לא נראה לו לפרש כן מכמה טעמי חדא כיון דבגרופה נמי אסרי ב״ש חמין ולא תבשיל וה״נ קאמר רבי מאיר לקמן אליבא דב״ה וא״כ לא ידענא טעמא אי גזרו גרופה אטו שאינה גרופה א״כ חמין נמי ליתסר ואי לא גזרו מ״ט דתבשיל דאסור כיון דלא שייך טעמא דשמא יחתה כלל ואף שרוב המפרשים פירשו דאיירי שגרף מקצתן ונשארו קצת גחלים ואפ״ה שרו ב״ה כיון דגלי דעתא דלא ניחא ליה לחתות דא״כ הדרא קושיא לדוכתא א״כ בתנור גרוף וקטום נמי נימא הכי דגלי דעתא דלא ניחא ליה וכמו שאבאר בזה בכוונת רש״י ז״ל לקמן גבי קטמה והובערה ע״ש ועוד דבקטמה גופא משמע שלא קטמה לגמרי והגחלים בוערים כדאמרינן לקמן נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ואמאי אכתי ניחוש לשמא יחתה אח״כ ואי משום דגלי דעתא א״כ בתנור אמאי לא מהני קטמה מה״ט גופא מה שא״כ לפרש״י אתי שפיר דעיקר טעמא משום דמוסיף הבל משא״כ בגרוף וקטום תו לא מוספא הבלא וכמו שפרש״י בסוף פ״ק דף כ׳ בד״ה קטום ע״ש משא״כ בתנור וכופח לעולם מסקו הבלא אף בגרוף וקטום מש״ה אסורין ועוד דלקמן בשמעתין אמרינן נמי לענין לסמוך אף ע״ג דסליק הבלא מאידך משמע דאיסורא משום דמוסיף הבלא ולשיטת התוספות צריך עיון ליישב זאת הראיה כ״ש דלא אתי שפיר מאי דמסיק שם דלמא שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירא ואי משום שמא יחתה אדרבה יותר יש לחוש לחיתוי כיון דשליט אוירא אע״כ כפירש״י דטעמא משום דמוסיף הבל ואהא מסיק שפיר כיון דמידליא שליט אוירא ולא מוסיף הבלא ולענ״ד שכל זה ראיה ברורה ומוכרחת לשיטת רש״י ז״ל:

ועוד נ״ל דהוכרח רש״י לפרש כך לפי מה שאבאר בסמוך דלשיטת רש״י ז״ל איירי מתניתין בבשיל כל צרכו ואפ״ה למ״ד לשהות תנן דאי גרוף וקטום אין אי לא לא ומשמע לכאורה דאחמין נמי קאי וכמו שאבאר וא״כ אי ס״ד דטעמא משום שמא יחתה לחוד אמאי אסור בחמין שבשל כל צרכו הא הו״ל מצטמק ורע לו ובודאי לא אתי לחתויי להפסידן ומאי שנא מקידרא חייתא ושאר דברים דלא שייך חיתוי דמסקינן לעיל סוף פ״ק בפשיטות דהשתא דאמרינן דטעמא שמא יחתה כל הני שרינן לכך הוצרך רש״י לפרש דהכא אין עיקר הטעם משום שמא יחתה בזה המאכל אלא משום דהוי דבר המוסיף הבל ודמי להטמנה שלא חילקו חכמים כלל בגזירה זו דשמא יטמין ברמץ ובכל גווני אסור כמו שאנו מוכרחין לומר סברא זו בפשיטות לשיטת התוס׳ מהטעם שאבאר בסמוך כנ״ל ודוק היטב ועיין בסמוך:

בפירש״י בד״ה אבל לא תבשיל דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי אי נמי נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל עכ״ל לפי הגירסא שלנו. אבל מהרש״ל ז״ל הגיה בלשון רש״י דהאי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל הוא דיבור בפני עצמו אבבא דסיפא דקאמרי ב״ש נוטלין אבל לא מחזירין ובאמת שכן פי׳ הר״ן ז״ל להדיא אלא שהשמיט הא דנתקיים מחשבתו וכתב בפשיטות דמיחזי כמבשל ובאמת נ״ל דלמאי דמפרשינן להאי טעמא אסיפא אהא דקאמרי נוטלין אבל לא מחזירין דלכל הפירושים איירי בשבת א״כ לא צריכין לטעמא דנתקיים מחשבתו אלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דב״ש כיון שמחזירו בשבת מיחזי כמבשל ולפ״ז א״א לפרש כן בלשון רש״י ז״ל שכתב דנתקיימה מחשבתו משא״כ לגירסא שלנו אתי שפיר דכיון דארישא קאי דאיירי בלשהות לא שייך לומר בטעמא דב״ש דמיחזי כמבשל אלא משום שנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ואי שרית ליה להשהות סבר דמותר לקרב הבישול בשבת ואתא לקרב הבישול בידים כמו שאבאר בסמוך בשיטת רש״י והרמב״ם ז״ל אף בנתבשל כמאכל ב״ד או אפילו בבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו ויותר מזה מצאתי ראיתי בלשון רש״י שנדפס בספר האלפסי שכתב וז״ל אבל לא תבשיל דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי א״כ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ב״ש אומרים נוטלין אבל לא מחזירין דמיחזי כמבשל עכ״ל וזה הלשון מבואר להדיא כמו שכתבתי ודקדקתי ועתה אבוא לפרש דבריו ולקיים הגירסא שלפנינו בא׳ משני דרכים הדרך האחד משום דלא פסיקא ליה לרש״י ז״ל לפרש דטעם הראשון דב״ש גזיר בתבשיל משום דאתא לחתויי כיון דבגרוף איירי ונהי שהר״ן ז״ל כתב דכיון דניחא ליה בישולא גזרינן גרוף אטו שאינו גרוף מ״מ מסתימת לשון רש״י ז״ל נראה דלא נחית להכי דכל כי האי גזירה חדשה לא הו״ל לסתום אלא לפרש אע״כ דרש״י ז״ל מפרש דהאי גרוף וקטום לאו בגרף כל הגחלים איירי אלא שגרף מקצתן כמ״ש הבעל המאור וסייעתיה וכמו שאבאר שהיא ג״כ שיטת התוס׳ ונהי דלבית הלל סגי בהכי דתו לא מוספא הבלא ולשמא יחתה הא לא חיישינן כיון שאינו דרך הטמנה בתוכה אלא על גבה וכולה כדפרישית בסמוך מ״מ ב״ש סברי דכיון שלא גרף וקטם כל הגחלים שפיר חיישינן לשמא יחתה כיון דניחא ליה בישולא אלא דאכתי לא ברירא ליה לרש״י ז״ל הא מילתא בפשיטות לפרש דגרף וקטם איירי במקצת ולחלק בין כולן למקצתן וכמו שאבאר בלשון רש״י ז״ל לקמן גבי קטמה והובערה לכך חזר רש״י לפרש בדרך אחר דטעמא דב״ש דאע״ג שגרף לגמרי ולא שייך שמא יחתה אפ״ה אסור משום דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כן נ״ל נכון:

ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דכיון דבסמוך מיבעיא לן אי מתני׳ לשהות תנן או להחזיר משום הכי מפרש רש״י ז״ל לכולה מתניתין במילתא דפסיקא לכולי עלמא דבמה שפירש בדיבור הקודם בד״ה עד שיגרוף מטעמא דמוסיף הבל היינו לכל הפירושים לא מיבעיא למאן דמוקי למתניתין כחנניה הא לא חייש לשמא יחתה בלשהות וע״כ דאפ״ה לא יחזיר עד שיגרוף משום דהו״ל כמטמין בדבר המוסיף הבל כדפרישית וכמו שאבאר עוד שיטת רש״י בלשון התוספות ואף למאן דמוקי למתניתין כרבנן אפ״ה ע״כ לאו משום שמא יחתה איירי דא״כ מ״ש כירה דשרי ומ״ש תנור דאסור אלא ע״כ דעל גבה לא חיישינן לכ״ע לשמא יחתה גרידא אלא משום דמוסיף הבל לחוד כדפרישית. ולפ״ז השתא נמי מ״ש רש״י ז״ל בד״ה ב״ש אומרים חמין אחר שגרפה היינו משום דבאחר שגרף ודאי שרו ב״ש לכ״ע משא״כ קודם שגרף לא פסיקא ליה לרש״י ז״ל לפרש כיון דלמ״ד לשהות תנן איירי דוקא בגרף. ולפ״ז השתא נמי בד״ה אבל לא תבשיל הוצרך לפרש שני פירושים טעם הראשון דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי היינו למ״ד להחזיר תנן והאי בבא קמייתא דפלוגתא דב״ש וב״ה איירי באינה גרופה ומש״ה חיישי ב״ש לשמא יחתה משא״כ למ״ד לשהות תנן דאיירי בגרופה לא שייך לפרש כן לכך הוכרח לפרש נמי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כנ״ל נכון לקיים הגירסא שלנו וכגירסת רש״י בספר האלפסי ודוק היטב:

מיהו ממה שהוצרך רש״י לאהדורי אטעמא דב״ש דאסרו בתבשיל ע״כ צ״ל דאיירי מתני׳ נמי בבשיל כל צרכו דאי בבשיל כמאכל ב״ד לחוד לא הוי צריך רש״י להנך טעמי אליבא דב״ש דהא אשכחן לב״ש בפ״ק דאוסר בכל המלאכות שהתחיל מבעוד יום ונגמרין בשבת היכא דאתא לידי חיוב חטאת א״כ ה״נ אף שנתבשל כמאכל ב״ד שייך ביה בישול לפי שיטת רש״י ז״ל כמו שדקדקו הפוסקים מלשון רש״י בדוכתי טובא דקאי בשיטת הרמב״ם ז״ל שכ״כ להדיא בפ״ט מהלכות שבת דחייב חטאת בכה״ג וא״כ פשיטא דב״ש אוסרים מטעם שנגמר בישולו בשבת וכה״ג קשה נמי לב״ה דאמר ומחזירין אפי׳ בשבת ואי בלא בשיל כל צרכו הרי חיוב חטאת נמי יש בו אע״כ דבבשיל כל צרכו איירי ואף למאן דמוקי לרישא דמתני׳ אפילו בלא בשיל אלא כמאכל ב״ד אפ״ה סיפא דאף מחזירין ע״כ לשיטת הרמב״ם ורש״י ז״ל איירי דוקא בבשיל כל צרכו ודלא כשיטת התוספות שאבאר בסמוך בעזה״י. מיהו לפי מאי דמסיק הרא״ש ז״ל בפירקין דאפשר דרש״י ז״ל לא מחייב בבישול אחר בישול כמאכל ב״ד אלא בנצטנן והרתיח ולא בעומד בחמימותו א״כ שפיר מצינו לפרש מתני׳ בתבשיל כמב״ד למאן דמוקי לה כחנניה ודו״ק ועיין לעיל בפרש״י (דף כ״ב) בד״ה קטם דמשמע דבמבשל בידים שייך בישול אחר בישול וצ״ע:

בד״ה אף מחזירין הואיל וגרף. מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין בסוגיא דרבי חלבו אמר רב ע״ש:

בתוס׳ בד״ה לא יתן עד שיגרוף פי׳ בקונטרס ואין נראה לר״י כו׳ עד סוף הדיבור. במה שהקשה דגרוף וקטום מוסיף הבל כבר כתבו התוס׳ עצמן בריש פרק במה טומנין בשם ר״י בר ברוך לחלק דחום שע״י האש מתקרר והולך משא״כ בדבר המוסיף הבל מחמת עצמו ע״ש. אלא דר״י בעל התוספות התם נמי לא משמע ליה לחלק בכך כמ״ש ג״כ שם אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר״י דהא מצינו למימר בפשיטות דכיון דלא התירו לו אלא על ידי גריפה וקטימה מידכר דכיר והיכירא טובא דלא ליתי למיטעי להטמין ברמץ שאינו גרוף וכי אתא לקמן למישאל אמרינן ליה שצריך לגרוף תו ליכא למיחש למידי משא״כ לענין הטמנה אי שרינן ליה להטמין בגפת ומלח שמוסיף הבל סבור דמותר להטמין אף ברמץ ויטמין ברמץ ואתי לחתויי אח״כ בגחלים שישכח שהוא שבת וכיוצא בזה כתב מורי זקיני ז״ל בס׳ מג״ש אלא שמה שכתבתי הוא יותר פשוט. ולכאורה אדרבא לשיטת התוספות קשה יותר דלמאי דמסיק ר״י דבלשהות אפילו בלא גזירה דשמא יטמין איכא למיחש לשמא יחתה גרידא ואפ״ה סובר חנניה דבמב״ד לא גזרינן ומאי שנא בהטמנה דמודה חנניה אע״ג דהו״ל גזרה לגזרה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה וע״כ צ״ל בזה כמ״ש התוספות בשם ר״ת בריש פרק במה טומנין דבהטמנה שהיא לצורך מחר חיישינן טפי לשמא יחתה וכל זה נראה לו דוחק לרש״י לפרש כן דאכתי הו״ל לחנניה למישרי להטמין כשהגיע למב״ד בדבר שאין בו גחלים כלל משא״כ לשיטת רש״י א״ש כדפרישית דטעמא דחנניה דבלשהות לא חיישינן לשמא יחתה במב״ד דלא גזרינן תוכה אטו גבה ורבנן סברי דגזרינן וכ״כ ג״כ מורי זקיני ז״ל. מיהו בעיקר קושיית התוס׳ דפשיטא להו דחנניה מודה דאסור להטמין אף מבעוד יום בדבר המוסיף הבל כיון דקיי״ל כחנניא כמ״ש רש״י ותוס׳ לקמן ולא משמע להו לאוקמי כולה מתני׳ דלקמן דלא כחנניה ואכתי לא ידענא מאי פשיטות׳ דהא לקמן (דף ל״ט ע״ב) קאמר רב חסדא דממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו חכמים הוא דבטלה הטמנה אף מבעוד יום וכתבו שם התוספות דבלאו מעשה דטבריא איכא לאוקמי כולה מתני׳ דלקמן בבין השמשות דוקא וא״כ הא קאמר עולא התם הלכה כאנשי טבריא ולפי פשטא דשמעתין משמע דלעולא לא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות דוקא ולא מבעוד יום ואע״ג דרב נחמן אסיק כבר תברינהו אנשי טבריא לסילוניהון מצינן למימר דרב נחמן לשיטתו דמשמע לקמן דלא ס״ל כחנניה כמו שאפרש שם בעזה״י גבי הא דמפליג בין מצטמק ויפה לו כו׳ משא״כ למאן דס״ל כחנניא אין לתמוה כ״כ אם נאמר דס״ל כדעולא דלא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות. ולפ״ז אין מקום לקושיית התוספות על רש״י והמעיין ומדקדק היטב בלשון רש״י ז״ל בס״פ במה מדליקין בהא דאמר רבה מפני מה אמרו אין מטמינין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום משום שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה שרש״י ז״ל מפרש מילתא דרבה דוקא למאן דס״ל בפירקין דכירה דלשהות נמי אין משהין אלא בבשיל כל צרכו ולפ״ז מבואר מלשונו דמאן דס״ל כחנניה ליתא נמי למימרא דרבה ולא מיתסר נמי להטמין מבעוד יום אף במוסיף הבל אלא בין השמשות הוא דמיתסר כדמשמע ממתניתין דסוף פירקא דלעיל ועלה קאי מתניתין דכירה וכמו שאבאר עוד בסמוך ועוד אבאר בזה באריכות אי״ה בסוגיא דמעשה טבריא דלענ״ד כל הסוגיא דהתם מוכרח ומסייע לשיטת רש״י ופירושו כאן ואין להאריך יותר ודו״ק:

בד״ה חמין ותבשיל נראה לר״י דסתם חמין ותבשיל כו׳ עד סוף הדיבור. נראה כוונת ר״י בכל זה הדיבור להכריח דמחזירין אפילו בשבת אף חמין ותבשיל שלא נתבשל כל צרכו ולאפוקי משיטת הרמב״ם ז״ל שכתבתי לעיל דהוי מבשל גמור ושייך ביה חיוב סקילה וחטאת משא״כ לשיטת ר״י ז״ל מותר אף לכתחלה בגרוף וקטום דכיון שהגיע למאכל ב״ד קודם שבת הו״ל כמבושל ואין בישול אחר בישול והיינו דרצה ר״י ז״ל להוכיח כן מתחלה מלשון חמין ותבשיל סתם דאיירי בין בבשיל כל צרכו ובין בבשיל כמב״ד ואח״ז מסיק דאפילו את״ל דסתם חמין ותבשיל לא איירי בבשיל כל צרכו דאפשר שאין דרך להשהות או להחזיר בשיל כל צרכו אלא להטמין או שנאמר בבשיל כ״צ פשיטא דלכ״ע לא חיישינן שמא יחתה. ולפ״ז היה באפשר לומר דבשיל כ״צ מותר להחזיר אף בשאינה גרופה לב״ה ולב״ש מיהא בגרופה ע״ז כתבו דא״א לומר כן ומוכחי לה מסוגיא דרבי חייא ורבי אושעיא לקמן דע״כ לענין להחזיר פשיטא לתלמודא דאין לחלק בין כל צרכו או כמב״ד אלא עיקר החילוק לב״ה בין גרופה לשאינה גרופה כיון שהטעם משום דמיחזי כמבשל כן נ״ל בכוונת התוספות דלעיקר דינא דלהחזיר איירי דאי לענין לשהות הא פסקו לקמן כחנניה ועוד אפשר דלענין לשהות נמי רוצין להוכיח דאיכא שום סברא דבשיל כ״צ ומצטמק ויפה לו חמיר טפי מלא בשיל אלא כמב״ד ומצטמק ורע לו כדמסקו דמוכח מדב״ש ומדב״ש נשמע לב״ה נמי אף לפי פסק ההלכה וכמו שאבאר לקמן בד״ה אמר רב ששת בעזה״י ודו״ק ועיין בסמוך:

בא״ד היינו אפילו לא בשיל אלא כמב״ד כו׳ עכ״ל. ומשמע דפשיטא להו מיהא דהיכא דלא בשיל כמב״ד לא הוי בכלל חמין ותבשיל ואע״ג דלמ״ד לשהות תנן ופלוגתא דבית שמאי וב״ה בגרוף וא״כ אפילו בלא בשיל כמב״ד נמי שרי לב״ה כיון דבגרוף לא שייך גזירה דשמא יחתה אלא דאפ״ה נקיט חמין ותבשיל דהיינו לפחות כמב״ד משום פלוגתא דלהחזיר דבלא בשיל כמב״ד ודאי אסור לכ״ע דהוי מבשל ממש. ועוד דלב״ש ודאי אסור אפילו להשהות כיון שלא נתבשל קודם שבת כלל הרי נגמר הבישול בשבת ולדידיה אסור דלא עדיף מאונין ופשתן וכל הנך דפ״ק דאסרי ב״ש היכא דנגמר בשבת כל היכא דאי עביד בידים חייב חטאת וה״נ דכוותא ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל ועיין עוד לקמן בסמוך:

בא״ד דהא כי מוקי להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה כו׳ ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן כו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דהא דלא קשיא להו טפי בפשיטות דאי ס״ד דסתם חמין ותבשיל הוי דוקא בשיל כ״צ א״כ לא אתי שפיר כחנניה דמתיר אף כמב״ד דאיכא למימר דמתני׳ נמי לא נקיט דוקא כ״צ אלא לרבותא דאסור להחזיר ע״ש. ולענ״ד דבריו תמוהין דהא לקושטא דמילתא לב״ה שרי אף להחזיר בכמב״ד לשיטת התוס׳ ואדאשמעינן רבותא דאיסורא בלהחזיר לבית שמאי טפי הו״ל לאשמעינן כחא דהתירא לב״ה בין בלשהות בין בלהחזיר אלא דנ״ל ליישב דבריו דארישא דמתני׳ קאי דקתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל ובדין הוא דלא הו״ל למיתני תבשיל אי הוי משמע דוקא כ״צ כיון דאפילו כמב״ד שרי אלא דאפ״ה נקיט תבשיל משום רבותא דסיפא בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף דאפילו בשיל כ״צ אסור להחזיר באינו גרוף וכיון דנקיט ברישא דמתניתין סתם תבשיל דהיינו כל צורכו משום הכי נקיט כולה מתניתין בהאי לישנא דסתם חמין ותבשיל כן נראה לי בכוונת מהרש״א ז״ל. ועוד נראה לי דלענין רבותא לבית הילל בלשהות סמך אמתניתין דסוף פרק קמא דקתני בהדיא עד שיקרום פניה מבעוד יום ודייקינן לקמן הא קרמו פניה שרי דהיינו כחנניא ותו לא איצטריך למיהדר ומיתני האי רבותא הכא וכיון דממילא ע״כ לענין לשהות שרו בית הלל לשהות אף באינו גרוף א״כ ממילא ידעינן דהא דשרי נמי ב״ה להחזיר אף בגרוף היינו נמי אף בכמב״ד דהא מסקינן דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר א״כ משמע דהיינו בחד גוונא ממש ובהכי א״ש טובא במאי דמסקינן חסורי מחסרא ותנא לה להאי בבא דלהחזיר בסוף ומפסיק במציעתיה בלשהות והיינו כדפרישית כי היכי דליהוי להחזיר דומיא דלשהות דפשיטא לן דאפילו כמב״ד שרי ממתניתין דסוף פ״ק. ולפ״ז אתי שפיר דאיצטריך למיתני הכא טפי לשון חמין ותבשיל דהיינו כ״צ דוקא לענין רבותא דלהחזיר אסור לב״ה באינו גרוף אף בבשיל כ״צ. מיהו לענ״ד אין אנו צריכין בזה לפירושו של מהרש״א ז״ל אלא דיש לפרש דברי התוס׳ בפשיטות דודאי למאן דמוקי למתני׳ כחנניא פשיטא להו דסתם חמין ותבשיל היינו אפילו כמב״ד דהא לעיל סוף פ״ק תנינן להדיא כדי שיצולו ואפ״ה מוקמינן לה דהיינו כמב״ד כחנניה וא״כ ה״נ מפרשינן לה בכה״ג כיון דלחנניה אין שום חילוק בין כמב״ד לבשיל כ״צ לפי שיטת התוס׳ דאף לענין להחזיר למאי דלא ס״ל כהרמב״ם ז״ל כמ״ש בסמוך אלא דעיקר דבריהם דאפילו למאן דבעי לאוקמי מתניתין כרבנן אפ״ה סתם חמין ותבשיל היינו אף כמב״ד דנהי דמחלקי באינה גרופה אפ״ה בגרופה אין לחלק ומוכחא לה מדלא מוקי אפילו למ״ד להחזיר נמי אפילו כרבנן אלא ע״כ דהלשון חמין ותבשיל ע״כ היינו אף כמב״ד לכ״ע כן נ״ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא״ד ואמאי ודלמא מתניתין אפילו כרבנן כו׳ דמודו רבנן דמשהין כו׳ עכ״ל. ואע״ג דמלשון התוספות בד״ה לעולם אימא לך משמע דהא דמיבעיא ליה אי להחזיר תנן ואיצטריך לאוקמי דחסורי מחסרא היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כחנניה דקי״ל כוותיה וא״כ צ״ל דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא אי לשהות תנן היינו משום דנ״ל דוחק לומר חסורי מחסרא ולפ״ז מאי קשיא להו הכא דנימא להחזיר תנן ואפ״ה לוקמה כרבנן והא מהי תיתי כיון דאפילו אי מוקי לה כרבנן נמי ע״כ דהלכתא כחנניה וכדדייקינן לקמן דסתם מתניתין דפ״ק נמי דייקא כחנניה דהא קרמו פניה שרי ואם כן בוודאי ניחא לן טפי לאוקמי כחנניה ולא כרבנן דלא ליפלוג סתמא אסתמא אלא דאפ״ה קשיא להו שפיר בהא דקאמר ומני חנניה היא דמשמע מהאי לישנא דמתני׳ גופא דייקא כחנניא והא ליתא דהא מיתוקמא שפיר בין כחנניא ובין כרבנן ויתכן יותר למאי דפרישית בסמוך בכוונת התוס׳ דלחנניא ודאי הוי סתם חמין ותבשיל כמב״ד דמיקרי לדידיה כ״צ ולרבנן הוי כל צרכו ממש אע״כ דלשון חמין ותבשיל לכ״ע משמע אף כמב״ד ובהכי אתי שפיר נמי מה שכתבו דמצי לאוקמי כרבנן דמודו בכ״צ והא ליתא למאי דמסקינן לקמן דרבנן דחנניא היינו רבי מאיר ורבי יהודה ואינהו קאמרי להדיא דבאינה גרופה אין משהין ולא כלום דמשמע אפילו כ״צ ולמאי דפרישית אתי שפיר דאכתי אי סתם חמין ותבשיל מצי איירי בבשיל כ״צ לחוד טפי הוי שייך לומר דתנא דמתניתין ס״ל כחנניא בחדא וכר״מ ור״י בחדא ומפליג בין כמב״ד ובין בשיל כ״צ ומשום הכי נקיט בהאי לישנא דחמין ותבשיל אע״כ דלישנא דחמין ותבשיל משמע להדיא אף כמב״ד כן נ״ל נכון ודו״ק:

בא״ד ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוי כו׳ צ״ל הא דאסרי כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי דאע״ג דמצד הלשון דחמין ותבשיל לא משמע להו השתא מידי אפ״ה פשיטא להו מסוגיא דגמרא ברבי אושעיא דסברא פשוטה היא דלענין להחזיר בשבת לא שייך לחלק בין כל צרכו ובין כמב״ד אלא בין גרוף לשאינו גרוף לב״ה ונראה דהיינו טעמא דמיחזי כמבשל וא״כ אדרבה כל מה שמבשל יותר שייך לגזור טפי כמ״ש הרא״ש ז״ל אלא דאפ״ה אין לחלק משום מראית עין שהרואין אינן יודעין אם מבושל כ״צ או כמב״ד אלא דלפ״ז השתא דאתא להכי אזלא לה נמי הוכחא קמייתא דהתוספות דלעולם איכא למימר דסתם חמין ותבשיל היינו כל צרכו ואפ״ה לא תקשי אמאי לא מוקי לה בלהחזיר נמי כרבנן דודאי לא מצי לאוקמי בהכי כיון דלמ״ד להחזיר מסיק בחסורי מחסרא דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר וכתבתי ג״כ דהא דתני להו בהאי סידרא היינו דנימא דלשהות באינו גרוף ולהחזיר בגרוף שוין לגמרי וא״כ מה״ט גופא אתיא מתני׳ כחנניא דהא בהא דשרי ב״ה ודקאמרי אף מחזירין היינו אפילו בכמב״ד כדפשיטא להו להתוספות מסברא א״כ בלשהות נמי איירי ע״כ בכה״ג דהגיע למב״ד והיינו כחנניא ולא כרבנן וצ״ע ודוק היטב:

מיהו בעיקר הוכחת התוס׳ בהא דרב אושעיא דלקמן יראה דלפרש״י לקמן דמחזירין אפילו בשבת היינו ביום השבת וא״כ צ״ל דקים להו היכא הוי עובדא ואזלא לה הוכחת התוספות ובלא״ה לפי מה שאפרש לקמן דבמצטמק ורע לו אפילו ב״ש מודו דשרי דלא שייך כלל שמא יחתה להפסיד א״כ שפיר מוכיח לקמן בגמרא מדרבי אושעיא דע״כ לא נתבשל כ״צ דאי בבשיל כ״צ מאי ולא אמרו לנו דבר דקאמר כיון דאפילו ב״ש מודו דשרי אע״כ דכמב״ד הוי ואפשר דקים להו דמזיגת הכוס לא שייך בישול כ״צ ובר מן דין נלענ״ד דלענין חמין לא שייך לחלק בין כמב״ד או בשיל כ״צ וכ״כ מורי זקיני ז״ל וע״כ דהכי הוא לפי שיטת הרמב״ם ז״ל שכתבתי לעיל ואין להאריך:

בד״ה וב״ה אומרים אף מחזירין אפילו בשבת כו׳ מדקאמר בגמרא כו׳ אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול כו׳ עכ״ל. וכבר כתבתי דאפשר דרש״י ז״ל נמי נחית להכי אלא דיותר נראה דלשיטת רש״י הא דאמרינן לקמן אף בשבת היינו לאפוקי דלא נימא דמתניתין הוי דוקא בספק חשיכה דומיא להא דאמרינן במשנה הסמוכה בס״פ במה מדליקין ספק חשיכה וטומנין את החמין וסד״א דעלה קאי אף מחזירין משא״כ בודאי חשיכה הו״א דאסור משום הכי קאמר אף בשבת זה נ״ל נכון וכמ״ש התוס׳ כה״ג בסוגיא דמעשה טבריא (דף ל״ט ע״ב) בד״ה ממעשה ושם אבאר בארוכה בעזה״י ואפשר דלפ״ז אין מקום ג״כ לדיוקו של ר״ת ז״ל דבשיעור זוטרא כי האי שייך שפיר למיתני לא יתן עד שיגרוף דלא יתן בספק חשיכה עד שיגרוף קודם חשיכה בסמוך להחזרה כנ״ל ואע״ג דרש״י ז״ל כתב לקמן דמחזירין אף בשבת היינו ביום השבת אפשר משום דאין דרך להחזיר בלילה כ״א לצורך אכילת הלילה דרכו להחזיר סמוך לחשיכה או בספק חשיכה ומה שהוא רוצה לצורך אכילת היום דרכו להחזירו ג״כ סמוך לאכילתו וכ״ש בחמין דאיירי לקמן שהוא מצטמק ורע לו וא״כ מסתמא אינו מחזירו בלא״ה לצורך מחר כנ״ל בשיטת רש״י ז״ל והוא נכון לדעתי ודו״ק ויבואר עוד בסמוך:

בא״ד ולמאן דאסר להחזיר אסר אף בחול לב״ה כו׳ עכ״ל. והיינו כדמסקו בסוף הדיבור דמשיעור שלא יוכל להרתיח מיקרי חזרה אלא דאכתי קצרו במקום שהיה להם להאריך שלא כתבו טעם החזרה דע״ש טפי מלשהות אלא שהרא״ש ז״ל כתב משום דגזרינן חזרה דע״ש אטו חזרה דשבת ומשום הכי מסיק נמי דלא מיתסר חזרה דע״ש אלא בשהגיע מיהא לכמב״ד דבכה״ג שייך האי גזירה דסביר דמותר לקרב בישולו בשבת אבל כשלא הגיע לכמב״ד לא שייך האי גזירה דאתי להחזיר בשבת דהכל יודעין דאסור לבשל בשבת כיון שלא נתבשל קודם שבת אפילו כמב״ד. אלא דלפ״ז קשיא לי מ״ט דב״ש דמפלגי בין חמין לתבשיל בחזרה דע״ש באינה גרופה ויש ליישב בדוחק:

מיהו לולי דברי התוס׳ היה נ״ל בענין אחר דהא דקתני לא יתן עד שיגרוף היינו בספק חשיכה דאיירי במתניתין דלעיל סוף פ״ב דקתני וטומנין את החמין ועלה קתני דאסור להחזיר באינה גרופה בכירה שהסיקוה בקש ובגבבא דשמא יחתה בשעת חזרה ממש ועוד דהו״ל כמטמין לכתחילה בדבר המוסיף הבל כפירש״י והא דפליגי נמי ב״ש וב״ה בגרופה היינו נמי משום טעמא דשמא יחתה בשעה שמחזירה וקמיפלגי ב״ש בין חמין לתבשיל מה״ט גופא דשמא יחתה דשייך טפי בחמין מבתבשיל ובשיעורא זוטא כי האי שייך שפיר לשון עד שיגרוף קודם בין השמשות דהיינו עם חשיכה דקתני לעיל סוף פ״ב וכדפרישית לעיל ואכתי ס״ד דבשבת אפילו לבית הלל אסור דבין השמשות לא החמירו כ״כ דכיון שאינו אלא שבות בעלמא לא גזרו בין השמשות ועוד דבין השמשות סתם קדירות רותחות הן משא״כ בשבת מש״ה מסיק בסיפא דנוטלין אבל לא מחזירין דאיירי בשבת ואפ״ה לב״ה שרי אפילו בתבשיל והיינו דאמרי׳ לקמן מחזירין אף בשבת כנ״ל נכון. ואין לתמוה בזו הסברא דהא התוס׳ עצמן כתבו לקמן במעשה דאנשי טבריא שיש מקום לחלק בהכי בין ע״ש בין השמשות ובין שבת ממש לענין הטמנה וכמו שאפרש שם בעזה״י וא״כ לשיטת רש״י למ״ד להחזיר לפי האמת נמי מפרש כן ובזה אין אנו צריכין לדחוק במה שכתבו התוס׳ והקשו כאן מה שיעור הוא נותן בע״ש ודוק היטב. ולקמן במעשה דאנשי טבריא אבאר בהכרח שכן הוא שיטת רש״י ז״ל:

בגמרא אלא אי אמרת להחזיר תנן הא תו למה לי קשיא לי לפי פירוש התוספות בד״ה וב״ה אומרים דרישא דקתני לא יתן עד שיגרוף איירי בע״ש וסיפא איירי בשבת מדקתני נוטלין אבל לא מחזירין א״כ מאי מקשה הכא הא תו ל״ל הא שפיר איצטריכא לאשמועינן תרתי אליבא דב״ה ולב״ש נמי איכא למימר דבשבת אוסר אף בחמין דגזור חמין אטו תבשיל מה שאין כן ברישא בגרופה מע״ש דלא מיתסר אלא משום חזרה דשבת כמ״ש בסמוך בשם הרא״ש ז״ל א״כ שפיר מפליג בין חמין לתבשיל דלא גזור נמי חמין אטו תבשיל וע״ש אטו שבת דהו״ל גזירה לגזירה. ולכאורה היה נ״ל דמרישא לחוד נמי שפיר שמעינן דב״ה שרו אף בשבת דאלת״ה אמאי נקיט חמין ותבשיל דמשמע מיהו דבשיל כמב״ד כמ״ש התוספות ותיפוק ליה דאפילו בלא בשיל כמב״ד נמי שרי בגרופה כמ״ש לעיל בשם הרשב״א ז״ל וכמעט שכל הפוסקים הסכימו בזה אלא ע״כ דנקט חמין ותבשיל שריותא דשבת עצמו דבפחות מכמב״ד ודאי אסור דהו״ל מבשל ממש אלא שאין זה מוכרח ומספיק כ״כ לכך נ״ל דלישנא דמתני׳ קשיא ליה להגמרא דאי סיפא לענין שריותא דשבת אתי לא הו״ל למיתני בהאי לישנא דאף מחזירין כיון דרישא נמי משמע לענין חזרה אלא הכי הו״ל למיתני בהדיא וב״ה אומרים מחזירין אף בשבת. ועדיין צ״ע ודו״ק:

מיהו כ״ז לשיטת התוס׳ אח״ז ראיתי בתוספות ישנים שהרגישו בכל מה שכתבתי ע״ש בש״ס החדשים דפוס פפ״ד משא״כ לשיטת רש״י לקמן דמחזירין אף בשבת היינו אפילו ביום השבת ודאי לק״מ דהא מילתא ודאי לא שמעינן מפשטא דלישנא דאף מחזירין ואף לפמ״ש בסמוך בשיטת רש״י דרישא היינו לענין ע״ש בין השמשות וסיפא דקתני נוטלין אבל לא מחזירין היינו בשבת ממש דאפי׳ הכי אתי שפיר ואדרבה לפ״ז מיושב לשון רש״י ז״ל שכתב דעיקר הקושיא דהא תו ל״ל היינו אמילתא דב״ש ולכאורה לשון מיותר הוא דהא כ״ש דמילתא דב״ה מיותר טפי ולמאי דפרישית אתי שפיר דמב״ה לא קשה מידי דאיכא למימר דאשמועינן האי רבותא גופא דאף בשבת ממש מחזירין אלא דאכתי מילתא דב״ש לא אתי שפיר דלקושטא דמילתא לא משמע לתלמודא לחלק ולומר דבע״ש בין השמשות מפליג ב״ש בין חמין לתבשיל ובשבת ממש אוסר אף בחמין דלא מסתבר לחלק בהכי כנ״ל אלא דבלא״ה יש לומר בלשון רש״י דאי הוי שום רבותא או נפקותא בבבא דסיפא לב״ש לא הוי קשה כלל מדב״ה דהא בלא״ה ברישא גופא נמי מילתא דב״ה מיותר למ״ד להחזיר תנן דהא כבר תני לא יתן עד שיגרוף משמע דבגרופה אפילו תבשיל שרי דהא אמתניתין נותנין עליה תבשיל קאי אע״כ דמשום מילתא דב״ש הדר ותני מילתא דב״ה אגב גררא וה״ה בסיפא כנ״ל ודו״ק: