בגמרא טבול יום דאורייתא הוא. כבר כתבתי לעיל בתחל׳ הסוגי׳ בלשון רש״י דהא דלא מוקי לה בטבול יום מטומאה דרבנן מהנך דפסלי את התרומה כדקתני לעיל מיניה היינו משום דכבר נזהר רש״י ז״ל מזה והביא לשון הספרי דאוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאים אין צריך הערב שמש ואף דאכתי הוי מצי לאוקמי בשאר טומאות דרבנן דטעונין הערב שמש כמ״ש הכסף משנה בשיטת הרמב״ם ז״ל. וכה״ג אשכחן נמי בירושלמי דפסחים בשיטת רבי חנינא סגן הכהנים דמפרש דשמן שנפסל בטבול יום דהתם היינו בטבול יום דבית הפרס שהוא מדרבנן כמו שהובא בתוספות בפסחים דף י״ד וא״כ כה״ג הוי מצי לאוקמי סתם טבול יום דהכא נמי לענין טומאה מדרבנן אלא משום דבהך מתני׳ גופא קתני לעיל מיניה אוכל אוכל ראשון ואוכל שני אין צריך הערב שמש תו לא מצינן לפרש סתם לשון טבול יום בטומאה דרבנן אלא בדאורייתא ודו״ק:

שם והאוכלין שנטמאו במשקין במשקין דמאי אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ דאוריית׳ נינהו כו׳ כאן לא שייך לפרש דאע״ג דהוי דאורייתא אפ״ה חשיב לה שפיר בהך מתני׳ בהדי הנך דפסלי את התרומה וכמ״ש התוספת לענין טבול יום בד״ה סמי מכאן אלא שכבר כתבו התוס׳ דהוי בקיאי טובא בי״ח דבר וא״כ הוי קים להו דאוכלין שנטמאו במשקין הוי מי״ח דבר וא״כ מקשה שפיר אלא דאכתי למאי דמסיק לקמן (דף י״ז ע״ב) בסוף הסוגיא דאוכלין וכלים שנטמאו במשקין כחדא חשיב ליה א״כ לא הוי מקשי הכא מידי לכך נראה דכיון דלקושטא דמילתא אפילו משקין הבאין מחמת ידים פוסלין את התרומה כיון דמשקין לעולם נעשין תחילה וכמ״ש התוספת דהך גזירה דמשקין נעשין תחילה מי״ח דבר הוא מש״ה מוקי לה תלמודא בהכי ועיין בסמוך ובחידושי פסחים שלי בשיטת ר״ח סגן הכהנים:

בפרש״י בד״ה דאורייתא הוא כו׳ דלא אשכחן רביעי בקדש אלא בהכי דהא אין טומאה עושה כיוצא בו כו׳ עכ״ל וקשיא לי טובא הא לא אשכחן רביעי בקדש גופא דטמא מן התורה משום קרא אלא מתורת ק״ו למדנו בסוטה בפ׳ כשם ממחוסר כפורים שמותר בתרומה ופסול בקדש שלישי שפוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש וא״כ לפ״ז איכא למימר דאה״נ דלמ״ד דאין טומא׳ עושה כיוצא בו אפילו בקדשים לא משכחת רביעי בקדש וממילא בטל הק״ו דאין דנין אי אפשר מאפשר. תו קשיא לי דלפירש״י למ״ד טומאה עושה כיוצא בו בקדשים דלפ״ז שפיר משכחת רביעי בקדש ע״י אוכלין זה מזה א״כ מנ״ל דמשקין שנגעו בשרץ עושין שני מדאורייתא דילמא שלישי הוי ואמרינן דיו ונראה דוחק לומר דבאמת סובר דלא הוי דאורייתא והנלע״ד בזה דרש״י נמי סובר כשיטת התוספות דאין סברא לומר דמה שנגע בשרץ יהא שני אלא דאפ״ה לא סגי ליה בהכי כדי שנאמר דהמקשה דהכא פשיטא ליה דהוי דאורייתא מהך סברא דבאמת אין סברא זו מוכרחת כל כך דהא טבול יום שהוא אב הטומאה נמי הוי שני לגבי תרומה דלאו דווקא שני ממש אמרינן אלא דין שני וא״כ ה״נ דכוותיה. ועוד אדרבה פשטא דלישנא דמתני׳ דקתני אוכלין והכלים שנטמאו במשקין משמע אפילו במשקין הבאים מחמת שרץ כדמוקמינן להדיא בסמוך לענין כלים אפ״ה לא הוי אלא מדרבנן ואם כן באוכלין נמי בהכי איירי דהא הנך תרתי כחדא חשבינהו לקמן בסוף הסוגיא לכך הוכרח רש״י לפרש דאפ״ה פשיטא ליה להמקשה דהוי דאורייתא מהך סברא דאל״כ למ״ד דאין טומאה עושה כיוצא בו תו לא משכחת רביעי בקדש דתנינן להדיא בברייתא דסוטה דרביעי בקדש טמא מדאורייתא וכדמשמע נמי בפסחים בשיטה דר״ח סה״כ ואם כן ע״כ דסברא זו מוכרחת כל מה שנגע בשרץ הוי ראשון:

ועוד מצינן למימר דרש״י גופא אקרא דחגי סמך דכתיב הן ישא איש בשר קודש וגו׳ דדרשי בפסחים דאיירי לענין רביעי בקדש אלא אפ״ה איצטריך רש״י לאתויי האי ק״ו דמקרא דחגי לחוד לא הוי אלא דברי קבלה והכא אמרינן דהוי דאורייתא אלא ע״כ דחגי נמי מתורת ק״ו יליף לה וא״כ הוי מדאורייתא ממש וכיוצא בזה כתב הרשב״א ז״ל ע״ש בחידושיו כנ״ל לפי שיטת רש״י מיהו התוספת שלא כתבו אלא מסברא לחוד ולא מייתי הך מילתא דרביעי בקדש היינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפסחים דבלא״ה משכחת רביעי בקדש ע״י עצים ולבונה דמטמאו מדאורייתא כמ״ש התוספת עוד בכמה דוכתי ודו״ק:

בתוס׳ בד״ה אלא במשקין הבאים מחמת ידים וא״ת מה הוצרכו לגזרה זו כו׳ וי״ל דכל הפוסל את התרומה היינו הך גזרה גופא דמשקין נעשין תחילה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק דא״כ לא הו״ל למיתני במשקין סתמא אלא הו״ל לפרושי בהדיא בהאי לישנא דתנינן לה במסכת פרה כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ולולא פירושם היה ונראה לי דהך גזרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה גזירה קדמונית היתה ולא מי״ח דבר אלא דגזרה קדמונית לא היתה אלא בכל הפוסל את התרומה מדאוריי׳ דוקא אבל מי״ח דבר ואילך גזרו אף על האוכלין שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים אע״ג דלא הוי אלא מדרבנן וה״ה מחמת כל פסולי טומאה מדרבנן ועיין מ״ש בזה בפסחים בשיטת ר״ח סגה״כ:

בגמרא וידים תלמידי שמאי והלל גזור כו׳ ואכתי שלמה גזר. לכאורה הך קושיא הו״ל לאתויי מעיקרא ועוד דאדרבה לפום האי שקלא וטריא דמעיקרא דאיצטריך לדחוקי ולשנויי דשמאי והלל גזרו ולא קיבלו מינייהו כו׳ ולא משני בפשיטות דשמאי והילל גזרו לקדשים ותלמידייהו גזרו לתרומה משמע דהיינו משום דאסיק אדעתיה דלקדשים שלמה גזר וא״כ לפ״ז לא מקשה מידי ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי לא מצי לאקשויי מעיקרא דשלמה גזר משום דהוי מסיק אדעתיה דיש לחלק בין קדשים לתרומה לענין טומאת ידים כדאשכחן קושטא דמילתא דלתרומה סגיא בנטילה ולקדשים מטבילין כדאית׳ בפרק חומר בקדש ועוד הוי מצי לשנויי דשלמה גזר לתלות ותלמידי שמאי והלל גזרו לשרוף דאפילו אי הוי אסיק אדעתיה הך דאילפא אפ״ה אפשר לומר דאילפא לא קאי אתקנת שלמה כלל אלא אתקנת דידים שנתקנה בימי המשנה ואדרבה מצינו למימר דעיקר מימרא דאילפא דפשיטא ליה דידים תחילת תקנתן לשריפה משא״כ בשאר תקנות טומאה היינו משום דבידים לא שייך כל כך לומר תחילת גזרתן כיון דכבר היתה תחלת תקנתן בימי שלמה מש״ה מקשה מעיקרא והא שמאי והלל גזרו טומאה על הידים ומדנקיט סתמא על הידים משמע דאיירי בין לקדשים ובין לתרומה דומיא דארץ העמים וטומאת כלי זכוכית וכלי מתכות דתנא להו בהך ברייתא גופא דאיירי בין לקדשים ובין לתרומה כדמוכחת הסוגיא דלקמן דאפילו על ספק עפר הבא מארץ העמים שורפין התרומה ואהא מסיק הש״ס דשמאי והילל גזרו ולא קבלו מינייהו והנראה מזה שאין הכוונה לומר דלא קיבלו מינייהו כלל דמה טעם יש בדבר ועוד דמדקתני שמאי והילל גזרו משמע דקיבלו מינייהו לכך נראה דהכוונה לומר דאינהו גזרו על שריפה ומש״ה לא קיבלו מינייהו דהוי כחוכא וטלולא דאתמול הוי שרי לגמרי והשתא גזרו לשרוף. ונ״ל דמה״ט גופא לא גזרו בשום טומאה לכתחילה לשרוף וא״כ לפ״ז מקשה שפיר ואכתי שלמה גזר ואפי׳ אם תמצא לומר דשלמה לא גזר אלא לקדשים אפ״ה תו לא הוי חוכא וטלולא לגזור אף בתרומה דהא ברוב תקנות טומאה דתרומה וקדשים שוין וכ״ש בטומאת ידים דטעם גזירתן מפני דידים עסקניות הן והאי טעם שייך בין בקדשים ובין בתרומה וא״כ לפ״ז אין טעם לומר דשמאי והילל גזרו ולא קיבלו מינייהו וע״ז משני הש״ס שלמה גזר לקדשים והיינו שגזר טומאה ממש בטומאת ידים שיהא כטמא גמור וצריך טבילה כדקתני בחגיגה דלקודש מטבילין משא״כ שמאי והילל שגזרו על התרומה שיטמאו הידים לבד וסגיא להו בנטילה מש״ה לא קיבלו מינייהו לשרוף אלא לתלות כדפרישית ואתו תלמידייהו וגזרו לשרוף וקיבלו מינייהו כנ״ל נכון ודו״ק ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים כו׳ כתב מהרש״א ז״ל דבפרק עושין פסין גרסינן עירובין וידים וכבר בדקתי בנוסחאות הגמרות שלפנינו דבפרק עושין פסין נמי גרסינן בלשון הגמרא ובלשון התוספת ונטילת ידים אלא דמלשון פירש״י שם משמע כנוסחת מהרש״א מיהו מה שהביא מהרש״א ז״ל ראיה לדבריו דלמסקנא דשמעתין שלמה לא גזר אלא לקדשים א״כ ע״כ לא גרסי׳ ונט״י דהא תנן בקדש מטבילין ולענ״ד דמשום הא לא איריא דהאי בקדש מטבילין לאו מתקנות שלמה היא אלא לאח״כ נתקנה דומיא דשאר מעלות דקתני התם בחגיגה אדרבה נ״ל להביא ראיה דבפ׳ עושין פסין גרסינן ונטילת ידים דומיא דנטילת ידים בחולין דאיירי התם לעיל מיני׳ במעשה דר״ע כשהיה חבוש בבית האסורין כנ״ל ועיין בסמוך: