אבות יאכלו וגו׳ מאזני צדק אבני צדק כו׳. לכאורה לפי פירש״י אין כאן רק ב׳ משלים ועוד מאי אבני צדק במשל הזה ושמעתי שיש ליישב בזה דמייתי קרא אבני צדק דלכאורה לא שייך הכא בענינו והוא משל שלישי לפי שהשועל היה ירא לירד למטה בדלי להכניס עצמו בספק נפשות דשמא לא ירד הזאב בדלי השני וע״כ הניח אבן בדלי השני שהיה משקלו יותר ממנו וגם לקח עמו באותו דלי שירד הוא אבן אחר כזה ונמצא שהיה הוא ואותו אבן שעמו משקלו יותר מאבן שהיה בדלי השני וע״י ירד ושוב אם לא היה ירד הזאב בדלי שני היה הוא משליך אותו אבן שעמו מתוך הדלי והיה הוא עולה ע״י אותו אבן שבדלי שני שמשקלו יותר ממנו והיינו דקאמר אבני צדק והשתא ניחא כמו שהראה לו דמות גבינה בצורת לבנה ה״נ הראה לו דמות בשר ע״י צורת אבן ונראה דהמשלים האלה כפירש״י דברי הבאי הם לכאורה אבל הנמשל בהם הוא עיקר והוא שהרשע בכ״מ נקרא זאב כמ״ש זאב ערב וע״ש שהוא טורף וגוזל למלא תאותו והחכם בכ״מ המשילו אותו לשועל ע״ש שהוא החכם ביותר בחיות וע״פ מ״ש ששכר הצדיקים אינו בעוה״ז רק בעוה״ב ומי שטרח בע״ש יאכל בשבת והרשע מקבל שכרו משלם בעוה״ז שדומה לע״ש וכשבא הזאב שהוא הרשע לטרוח בקצת בע״ש אין דעתו רק למלא תאותו בע״ש כמו אביו הרשע ולכך דוחין אותו במקלות מלטרוח ולקבל כל שכרו בעוה״ב שהוא שכר אמיתי כיון שקבל שכרו המדומה בעה״ז בא להרוג ואמר עש״ה צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו׳ ע״פ מ״ש בפרק אין דורשין זכה צדיק נוטל חלקו וחלק הרשע בג״ע לא זכה נוטל חלקו וחלק הצדיק בגיהנם שנאמר לכן בארצם משנה יירשו וגבי רשעים משנה שברון וז״ש צופה רשע לצדיק להמיתו ולטול חלק הצדיק בעה״ז אבל ה׳ לא יעזבנו בידו בעה״ז כדי שיקיים מצות התורה ויקבל שכר טוב וחלק הרשע בג״ע לעה״ב ולא ירשיענו בהשפטו ביום הדין לעה״ב לא ירשיע את הצדיק בגיהנם כי הרשע נוטל חלקו של צדיק בגיהנם ואמר לצדיק קוה אל ה׳ בעה״ז ושמור דרכו וירוממך בעה״ב לרשת ארץ החיים גם חלק הרשע כמ״ש בארצם משנה יירשו ובהכרת רשעים אז מחלקם תראה ויעבור היינו בעה״ז עולם העובר וכו׳ שמר תם וגו׳ בעה״ז ותזכה שתהיה באחריתך בעה״ב שלום מן הרשעים אבל אחרית רשעים בעה״ב נכרתה מחלקם ותשועת צדיקים וגו׳ בעה״ז בדורונות שלא יהרגוהו וא״ל השועל לא הלקוך כו׳ בא לפייסו בשביל אביך שנהנה כ״כ מעה״ז שגם אתה ראוי לכך במעשה אבותיך הרשעים ליהנות מעה״ז וע״ד שאה״כ אבות יאכלו בוסר שנהנה תענוגי עה״ב שאינן שלמים אבל בא עמי ואראך מקום לאכול כו׳ דהיינו ליהנות ולקבל שכרך משלם בעה״ז והראה לו בשר וגבינה והם הדורונות והמתנות שנותנין לרשעים בעה״ז בתוך הבאר בדמות הלבנה שעוה״ז בתענוגיו דומה ללילה ואינה רק שכר מדומה בעלמא והראה לו לירד על ידי המאזנים כי הזכיות והחובות נשקלים במאזנים בחדש תשרי שעל כן נקרא מזלו מאזנים והשועל שהוא דמיון הצדיק מקבל עונשו בעה״ז והיינו שיורד למטה בדלי עם האבן שהוא רמז על היצר הרע שהלך קצת אחריו בעה״ז דאין אדם צדיק וגו׳ ואבן הוא היצה״ר כמ״ש והסירותי לב האבן והוא משליך את האבן שהוא היצה״ר מתוך דליו דהיינו שהוא כובש יצה״ר בעה״ז וע״י זה דליו הולך למעלה בעה״ב ודלי השני שבו הזאב והרשע מכריעו ויורד למטה בגיהנם בעה״ב עם אבן שבתוך הדלי שהוא היצה״ר שלא השליך אותו בעולם הזה וא״ל צדיק מצרה וגו׳ דהיינו שנחלץ מצרה שבעה״ז ויבא רשע תחתיו לקבל חלק גיהנם שלו וק״ל:

אמר ליה קיסר לר״ג כו׳ א״ל הכי קאמינא לשקליה בהדיא כו׳. מהנראה מה שאמר ליה הקיסר אנא הכי קאמינא דלישקליה בהדיא הוא מתרץ ומפרש דבריו הראשונים דלכך הוא גנב דאל״כ הוה לשקול הצלע בהדיא ולא בהיות ישן כדרך הגנבים. אמנם קשה דהא המשל שהביא סותר גם זה דהא גם לשם אף אם נוטל בלילה ובסתר הקיתון של כסף כיון שהוא נותן תחתיו של זהב לא מקרי גנב דהלואי שיבא בכל יום וא״כ הכי נמי הכא כמו שאמר לו במשל הזה שנתן לו שפחה אחת תחת צלע א׳ ויראה בזה כי רבים אומרים שטוב הוא להיות לאדם לבדו ולחובת האדם נבראת לו וזו היתה דעת אדה״ר במ״ש האשה אשר נתתה עמדי וגו׳ כמ״ש חז״ל בפ״ק דמסכת ע״ז וזו הדעת מדעות הנפסדות כמ״ש שם שאדם כפוי טובה היה בזה אמנם הקיסר היה נוטה לדעת זו הנפסדה שהאשה נבראת לחובת אדם וטוב לו היות האדם לבדו כי מוצא אני מר וגו׳ וא״כ אין המשל דקיתון של זהב ראיה לאשה זו שהיא חובת האדם לדעתו וזה הוכיח הקיסר דאנא הכי קאמינא דע״כ כן הוא שהוא חובת אדם דאם לא כן לשקליה בהדיא בהיותו נעור וכיון שנטל הצלע כשהוא ישן ע״כ דרך גניבה הוא משום דחובת אדם הוא ולא היה האדם נתרצה ליתן לו אשה תחת הצלע וא״כ גנב הוא והשיבה לו דודאי זכות הוא לאדם להיות לו שפחה לשמשו ואדם מכפויי טובה הוא אלא דלכך לא נטל הצלע ממנו בהדיא כשהיה נעור משום דמאיסא ליה ולזה אולי בכל השאלות של הקיסר לא השיבה לו בתו רק בזו השאלה:

והיכא יתיב וכו׳. יראה בזה לפי שהעובדי כוכבים אומרים מיום שחרב ביהמ״ק ורבה הגלות עזב ה׳ את ישראל ולקח את העובדי כוכבים לעם תחת עמו ישראל והתשובה להם כיון שכן הוא הנבואה שנטלה מישראל מיום שחרב ביהמ״ק למה לא נתנה להם ולזה אמר הקיסר כמכחיש בדבר שאין בידינו להכחישו שהוא נביא וידע מאי קעביד הקב״ה והיכן יתיב והשיב לו ר״ג בענין בנו דאיכא בארעא דאפשר לידע בחוש הראות לא ידעת דאיכא בשמים דליכא למידע בחוש הראות רק מנביאות ידעת וק״ל:

מאי רבותיה כו׳ עד רקיע נמי הכי הדרא. יראה בזה דודאי מפני ריבוי הכוכבים א״א לאדם לעמוד על מספרם כמ״ש לאברהם וספור הכוכבים אם תוכל לספור וגו׳ כה יהיה זרעך והקיסר בא כמכחש כדלעיל ועשה עצמו כאלוה שהוא יכול למנות הכוכבים ומי יוכל להכחישו בזה ואמר ומאי רבותיה דמונה מספר לכוכבים ולזה הוצרך ר״ג לאוקמיה במלתא דעלמא כיון דהנהו חבושי בארבלא לא מצי׳ לממני משום דהדרו ביה החבושי רקיע נמי הכי הדרא שהגלגל חוזר חלילה תמיד עם כוכבים שבתוכו ועל כן לא תוכל לממנינהו ולאידך לישנא דקאמר ליה מני לי כוכבי כו׳ ר״ל שאמר לר״ג מני לי כוכבי כלומר שר״ג ודאי לא יוכל למנותם כמ״ש באברהם אם תוכל לספור ולדייק מיניה על עצמו אמר הקיסר שהוא יודע מנינם ועשה עצמו כאלוה שהוא יודע מנינם אף שא״א לספור אותם ואמר ליה ר״ג אימא לי ככיך וכו׳ ודו״ק:

לא ברא רוח וכו׳. לכאורה לפשט המאמר מעיקרא על שאלת ויברא וייצר מיד ה״מ להשיב כך ובשעת מיתה כולן נתפייסו כמו שהשיב לו תשובה על הנוטע והיוצר ויראה כי המין הזה חשב מעיקרא טעות ולצד השניות מי שברא הרוחני לא ברא הגשמי ולזה אמר מי שברא הרים שהוא הגשמי לא ברא רוח שהוא הרוחני והביא ראיה ששינה הכתוב כי הנה יוצר הרים וגו׳ שכתב יצירה בדבר גופני ובריאה ברוחני והשיב לו ר״ג אלא מעתה גבי אדם נמי דכתיב ויברא גבי צלמו שהוא צלם אלהים שהוא רוחני וכתב יצירה גבי יצירת גופו דכתיב וייצר ה׳ אלהים אדם מן האדמה ה״נ תאמר כן ששנים בראו אותו אחד יצר הגוף והשני ברא הנפש וזה אין סברא כיון שהם מחוברים וא״ת דאפילו הכי שנים בראו הגוף והנפש כיון שהם שני דברים שזה רוחני וזה גשמי מיהו טפח על טפח יש באדם ויש בו אוזן ועין שהם ב׳ חושים היוצאים מכח הנפש הרוחני וקרי ליה להאי נוטע ולהאי יוצר ואין סברא שב׳ כחות היוצאים מכח נפש א׳ שיהיו להם ב׳ בוראים ואמר לו המין דאף על פי כן הן שנים שבראו כח השמיעה וכח הראות שב׳ דברים הם וא״ל וכי בשעת מיתה נתפייסו שניהם מי שיש בידו כח חוש השמע ומי שיש בידו כח הראות וא״ש השתא דעל ויברא וייצר אין להשיב וכי בשעת מיתה כולן נתפייסו משום שיש לבעל דין לחלוק דאיכא למימר אם הבורא רוח נוטל חלקו שהוא הנפש ממילא מת הגוף בע״כ של בורא הגוף אף אם לא נתפייס הוא עדיין שתצא הנפש מן הגוף ודו״ק:

מפלגך לעילאי כו׳. נסמך זה המאמר להאי דלעיל דאיירי נמי בכהאי גוונא שהאמגושא היה נוטה למינות שמי שברא הרוחני לא ברא הגשמי ולזה אמר מפלגך ולעילא ששם כלי הנשימה הרוחנים חלק הקב״ה הוא ומפלגך לתתאי ששם כלים הגשמים חלק כח אחר הם וא״ל אם כן היכי שביק כו׳:

לעמא חד וכו׳. לפי שכבר נבאו הנביאים דלעתיד יהיה אמונה אחת כמ״ש כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד לז״א הקיסר לר׳ תנחום ניהוי לעם אחד כמו שיהיה לעתיד והשיב רבי תנחום דע״כ לעם אחד דהיינו באמונה ישראלית דאנן דמהלינן לא מצינן כו׳ והוא הטעם הנכון במצות מילה אות ברית בבשרינו דלא מצינו ליהוי ככל הגוים וק״ל:

שכינתא שריא כמה כו׳. מבואר כמ״ש באגדות סבי דבי אתונא שהקב״ה אין לו גדר במקום כמ״ש מלא כל הארץ כבודו ואמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו והמין לא יאמין בזה כי הוא יאמין בגשמיות ולדעת זו נטה הקיסר להאמין בגשמות ולזה אמר כמה שכינתא איכא במקומות הרבה דכל בי עשרה כו׳ והביא לו משל וראיה מן השמש שהוא גשם ויסוד פשוט אחד דאכ״ע נייחא שכינתא דאינו גשם עאכו״כ דאכ״ע נייחא ואין לו גדר במקום ודו״ק:

דקאמר ליה ליחזקאל שכב על צדך השמאלית כו׳ מ״ט דשביעתא א״ל השתא אמינא לכו מילתא דשויא כו׳. יש לדקדק מאי קאמר להו דשויא לתרווייהו דמה שהשיב למין במנהגו של עולם במה תלה הדבר בשמיטה שהשיב לו לתלמיד גם בקרא מפורש אשר תשכב עליו תשא את עונם וגו׳ ונשאת עון בית ישראל וגו׳ ומה היא שאלת המין ומה הוסיף לו רבי אבהו במשל במנהג של עולם ונראה דעיקר שאלת אפיקורוס דאי כדכתיב לשאת את עון בית ישראל ובית יהודה מה היה ענין מספר הימים אשר תשכב עליו וגו׳ שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית ישראל וגו׳ ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום וגו׳ ולזה השיב לו אמינא לכו מלתא דשויא לתרווייכו השמיטו שבע והן לא עשו כן אלא חטאו וגלו שבעים שנה לקיים אז תרצה את הארץ שבתותיה כמ״ש בסוף ירמיה רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאות ע׳ שנה דהשתא ניחא אשר תשכב עליו מספר הימים ש״ץ יום יום לשנה לשאת עון בית ישראל שכך שנים חטאו ולא שבתה הארץ כמו שפי׳ רש״י ביחזקאל וארבעים יום יום לשנה לשאת עון בית יהודה שכך שנים חטאו הם אחר שגלו ישראל ולא שבתה הארץ הרי סך כלם ת״ל שנים ושש שנים אחר זאת הנבואה חרב הבית בזמן צדקיהו שיש בזמן תל״ו שנים האלו שחטאו שמיטין ויובלים ע׳ שנים כמו שפירש״י כל זה ביחזקאל ועד״ז אמר במשל אם אכזרי הוא הוא הורג את כולם והיה ראוי להיות כליה וגלות שלימה בכלם בין בבית ישראל ובין בבית יהודה אם רחמן הוא הורג חצים והיה ראוי להיות כליה וגלות שלימה בחוטאים הראשונים שחטאו ש״ץ שנה שהם בית ישראל ואם רחמן מלא רחמים הוא ברחמיו המרובים גם הראשונים בית ישראל לא נתנו לכליה והיה מיסר יחזקאל כמפורש בקרא למרק עונותיהן של ישראל שהם החוטאים הראשונים ודו״ק:

כי קברי למשה במאי טביל וכו׳. המין הזה המאמין בגשמות כי דבר הרוחני לא יקבל טומאה ולפי טעותו השיב לו ר׳ אבהו בדרך דחייה כפי׳ רש״י שהטעהו לפרש לו הכתוב כך דלפי פשוטו ודאי דלטומאת מת לא מהני אש ובעי מים לטהרתו וקרא לענין בליעת איסור איירי דכל אשר לא יבא כבר בתשמישו ע״י אש סגי בהעברת מים וכתבו התוס׳ במאי טביל הא לא קשה ליה היאך נטמא דישראל נקראו בנים למקום עכ״ל וי״ל דהיה סבר דאיכא למימר דקבורת משה היה כעין מת מצוה כיון דלא ידע איש את קבורתו ומת מצוה מותר לכהן וק״ל:

כל הגוים כאין וגו׳. לאו לענין כליון דלעתיד קאמר דהא מפורש בקרא כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה אלא דמאי רבותייכו וחשיבות יש בכם שאתם גוי אחד בארץ שהרי לענין חשיבות אתון ערביתו בהדן שכל הגוים כאין נגדו ואינם חשובים לפניו ולא הוציא אתכם מן הכלל והשיב שבסתם עובדי כוכבים נמי ישראל לא יתחשב דהיינו בחשבון שבעים אומות ודו״ק: