(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּזְמַנּוֹ ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחוּלִּין בִּזְמַנָּן.:
MISHNA: With regard to the fourteenth of Nisan that occurs on Shabbat, one removes all leaven from his possession, whether it is teruma or non-sacred food, before Shabbat, except for that which will be eaten during the first part of Shabbat. In that case, one cannot remove leaven from his possession on the fourteenth of Nisan itself as he does in other years. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: One may remove the leaven at its usual time on the fourteenth of Nisan by throwing it away or declaring it ownerless. Rabbi Eliezer bar Tzadok says: Teruma should be removed before Shabbat, as only a few people are permitted to eat it and therefore one can presume that it will remain uneaten during Shabbat. However, non-sacred foods should be removed at their usual time, on the fourteenth of Nisan itself.
תניא ר׳ אלעזר ברבי צדוק אומר פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת כו׳ מתני׳ ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר כו׳ ורמינהי ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד והכא קתני במתני׳ יבטל בלבו מכלל שאין מחייבין אותו לחזור ושנינ׳ מתני׳ ר׳ יוסי היא דסבר סעודת אירוסין מצוה וביעור חמץ נמי מצוה מיהו ביעור חמץ אפשר לקיימה בביטול חמץ וישלים סעודת אירוסין שנמצא מקיים שתיהן. וברייתא ר׳ יהודה דסבר סעודת אירוסין רשות כגון שביתת הרשות ולדברי הכל חייב לחזור מיד דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה אפילו ר׳ יהודה מודה דמצוה אפילו תימא מתני׳ ר׳ יהודה ובסעודה ראשונה שהיא מצוה ברייתא בסעודה שניה שהיא רשות.
1. השבת: גג : ״שבת״.
2. בזמנן: דפוסים : ״בזמנו״, כברמב״ם פיהמ״ש. גג : ״בזמנם״.
3. אומר תרומה…צדוק: חסר בכ״י נ (אולי מחמת הדומות).
4. ביבנה: כ״י א : ״ביבני״.
מתני׳ מבערין את הכל – בין חולין בין תרומה חוץ מכדי אכילתו לשבת אבל כל מה שעתיד לבער יבער.
תרומה מלפני השבת – שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים ולהשהותה אי אפשר אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להן אוכלים הרבה.
1וי״ד שחל להיות בשבת בודקין לפני השבתא. ומבערין בזמנו בשבת מה שמשייר ממאכלו, שיפזר לרוחב. כר׳ אליעזר בר צדוק דאמר (פסחים מט ע״א) חולין מבערין בשבתג.
א. וכ״כ הרמב״ם והטור סי׳ תמד וכתב עלה ב״י ופשוט הוא וכו׳ שהרי בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי לבדוק. והגר״א ציין לירושלמי ושמרתם את היום הזה וכו׳ עשה שיהו היום והלילה משומרין.
ב. וכ״כ בעה״מ (דט״ו ע״ב) הו״ד במ״ב סי׳ תמו סק״ו. דלא כמג״א שם סק״ב שחשש למלאכה דאורייתא. (בכ״י שיפרר לזרה לרוח).
ג. וכ״פ ר״ח ורי״ף. ובפירוש דברי ר׳ אליעזר ב״ר צדוק נחלקו רש״י והב״י. רש״י פירש שאינו מבער כלל חולין מערב שבת והב״י ברס״י תמד פירש שמבער מע״ש אלא שמשייר מזון שתי סעודות. ואם מפרש רבינו כרש״י א״כ ס״ל דאין מבער כלום בע״ש. לא כדעת הרמב״ם פ״ג ה״ג והטור סי׳ תמד. ומלשון רבינו ׳מה שמשייר ממאכלו׳ משמע קצת שמפרש כהב״י. [ומה שנקט רבינו כר׳ אליעזר בר צדוק, והרי גם לחכמים הכי הוא לענין חולין (בין שמפרש כרש״י בין כהב״י), משום דאזיל כאן בעקבות ר״ח שכתב ׳וקיי״ל כר׳ אלעזר בר׳ צדוק׳].
1. ביאור זה מופיע בכ״י באמצע סימן ת״ט ולאחר הביאורים לפסחים ה׳:.
{שמעתא דהשיטות בענין ביעור חמץ כאשר י״ד חל להיות בשבת}
מתני׳: י״ד שחל להיות בשבת, מבערים את הכל מלפני השבת. דברי ר״מ – פירוש: רבי מאיר לטעמיה, דאמר, ושורפין בתחלת שש, משום דסבר לה כר׳ יהודה, דאמר, אין ביעור חמץ אלא שריפה. וכיון דמקלע י״ד בשבת, דלאו בר שריפה הוא - שאין שריפת חמץ דוחה את השבת, ויש לחוש שמא ישתייר מן החמץ עד זמן איסורו ואינו יכול לשורפו, לפיכך עשו שעת שתים עשרה ביום י״ג, שהוא ע״ש, כשעה ששית ביום י״ד ברוב השנים. וזו היא ששנינו: מבערין את הכל מלפני השבת - בין תרומה בין חולין. ואפשר לו לסעוד בשבת מן המצה. ואע״ג דגרסינן בירושלמי (ירושלמי פסחים י׳:א׳), האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, ה״מ משש שעות ולמעלה, אבל עד שש שעות מותר. ודיקא נמי דקא מדמי ליה לארוסה. זה הוא טעמו של רבי מאיר דאמר מבערין את הכל מלפני השבת.
וחכמים אומרים: בזמנו. רבנן לטעמייהו, דסבירא להו בביעור חמץ, מפרר וזורה לרוח ומטיל לים. ואין בזה אב מלאכה שידחה את השבת, ומשום מצות השבתת שאור שהיא בזמנה, התירו לו אף בשבת להיות מפרר וזורה לרוח ומטיל לים, בין בחולין בין בתרומה, ובלבד שלא יעבירנו ברשות הרבים.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: תרומה מלפני השבת - לפי שאוכליה מועטין, וחולין בזמנן - לפי שיש להן אוכלין מרובין ושמא ימצא להם אוכלים.
נמצאו דברי חכמים ודברי רבי אליעזר בר׳ צדוק שוים בחולין, שהם מתבערין בזמנן ואפילו בשבת. וממעשה דרבי צדוק, אביו של רבי אליעזר, כששבת ביבנה, הדבר מוכרע שהלכה הוא לבער חולין בזמנן ואין בדבר ספק. ושמעת מינה דלא סבירא לן כרבי יהודה, דאמר, אין ביעור חמץ אלא שריפה.
ובתרומה נמי, אע״פ שר״א בר׳ צדוק מכריע, אין היחיד מכריע את הרבים. וכרבנן קי״ל, דאמרי, שמבערין את הכל בזמנן.
מיהו, נהגו העם לעשות כר״א איש ברתותא, לבער את הכל מלפני השבת, בכל ביעור שבעולם, בין לשריפה בין לזרות בין להטיל לים, ולשייר מן התרומה או מן החולין, אם אין תרומה. משיירין1 מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד׳ שעות. ושפיר דמי לכתחלה למעבד הכי. ולעולם, אם עבר או שכח או נאנס, עבדינן כרבנן ומבערין את הכל בזמנן.
ומ״ש הרי״ף בענין הזה אינו נראה לנו. וכבר כתבנו דעתנו בדברים הללו בפרק ראשון (בבלי פסחים יג.; שמעתא דהלכתא לענין ביעור חמץ כאשר י״ד חל להיות בשבת).
ומצאתי בתלמוד ירושלמי (ירושלמי פסחים ג׳:ו׳): רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אתיא דר״א ברבי צדוק כר״ג. כמה דר״ג מה שני בין [חולין לתרומה, כך רבי אליעזר בר׳ צדוק מה שני בין חולין לתרומה].2 וכמה דאתמר תמן, הלכה כר״ג, ודכוותה, הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק. ואין אנו סומכין בכל זה אלא על תלמוד שלנו.
ומדברי כולם נלמוד בחולין, שהם מתבערין בזמנן בשבת בשעה ששית. ואין בדבר זה ספק.
1. נראה דצ״ל: ומשיירין
2. תוקן ע״פ כת״י
[במאור דף טו: ד״ה מתני׳ י״ד שחל. לרי״ף סי׳ תשנא (פסחים דף מט.)]
כתוב שם: [י״ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר״מ], פירוש ור״מ לטעמיה דאמר ושורפין תחלת שש משום דסבר לה כרבי יהודה דאמר וכו׳.
אמר אברהם: כל מה שכתב על זה הכל הבל ורעות רוח ולא שמענו לרבי מאיר שיאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל מצותו בשרפה ואם לא מצא עצים או שאירע לו אונס משביתו בכל דבר [ואפילו אם יהיה שרפתו עליו לטורח ביעורו בכל דבר]. ואין צורך להאריך בכאן לבטל דבריו שכבר נתבטלו ממה שכתבתי עליו פרק ראשון1.
1. בהשגתו על המאור דף ה. ד״ה והא דת״ר, ועל המאור דף ג. ד״ה והא דאמר ר׳ גידל
{שמעתא דהשיטות בענין ביעור חמץ כאשר י״ד חל להיות בשבת}
ועוד, מתני׳, ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת וכו׳, בין תרומה בין חולין, ואפשר לו לסעוד בשבת מן המצה, ואע״ג דגרסי׳ בירושלמי, האוכל מצה בע״פ כבועל ארוסתו בבית חמיו, ה״מ משש שעות ולמעלה, אבל עד שש מותר, ודיקא נמי דמדמי לה לארוסה.
אמר הכותב: על דבר זה חזרתי כאן לכתוב הירושלמי כמות שהוא בגמ׳ שלנו. וכן גורסין שם (ירושלמי פסחים י׳:א׳): א״ר לוי: האוכל מצה וכו׳. תני, רבי יהודה בן בתירא אומר: בין חמץ בין מצה אסור. פירוש, משום דכתיב, לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות ל״ד:כ״ה) - לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים, ומכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית לקמן בגמרין (בבלי פסחים ק״ח.). ר׳ סימון בשם ריב״ל: רבי1 לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה. לא מצה, מן הדא דר׳ לוי, ולא חמץ, מן הדא דר״י ב״ב. ומקשי: ורבי תלמידיה דר״י ב״ב הוא, ולא תלמידיה דרבי יעקב [בר קורשיפי].2 והדבר ידוע שחלוקין עליו חביריו על ר״י ב״ב, וליכא דחייש ליה אלא תלמידיו, שחוששין לדבריו. ומתרץ: אלא דהוה בכור. פי׳, והבכורות מתענין בערב הפסח, מנהג במסכת סופרים (מסכת סופרים כ״א:ג׳). א״ר יונה, אבא3 הוה בכור והוה אכיל. א״ר תנחומא: לא מן הדא, אלא מן הדא. דרבי אסתניס הוה. כד הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא. ולמה לא הוה אכיל ביממא, כדי שיכנס למצה4 בתאוה.
זו היא גמרא ירושלמית. ואתה למד ממנה שכל היום אסרו לאכול מצה, כדקתני עלה בבן בתירא, בין בחמץ בין במצה אסור, שפירושו אסור כל היום. דכן הוא ודאי, מדלא קאמר בהדיא, משש שעות ולמעלה. לפיכך היה אומר על רבי שהיה מתענה בערב הפסח, שלא היה אוכל מצה מן דרבי לוי.
ורבינו הגדול ז״ל רמז לנו כן. לפיכך כתב הירושלמי הזה בכאן, לומר שאם בא לבער הכל בלא שיור לאכול5 הימנו.
והטעם לזה, שכיון שביעור חמץ בלילה, נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו.
1. תיבה זו חסר בדפ״ר
2. גירסתנו: בן קודשיי
3. גירסתנו: אמר רב מנא, רב יונה אבא
4. גירסתנו: לשבת. אך פשוט שהיא משובשת
5. נראה דצ״ל: לא יוכל לאכול
המשנה הששית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר׳ אליעזר בר׳ צדוק אומר התרומה מלפני השבת וחולין בזמנן אמר הר״ם והלכה כר׳ אליעזר ב״ר צדוק:
אמר המאירי ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים בזמנם ר׳ אלעזר בר׳ צדוק אומר חולין בזמנן והלכה כר׳ אלעזר בר׳ צדוק וכבר ביארנוה בכדי צרכה בפרק ראשון ואף היא לא נתחדש עליה בגמרא דבר:
מתני׳ ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו׳ – כבר כתבתי פ״ק דהלכה כר׳ אליעזר בר׳ צדוק (נ״ל דצ״ל ר׳ אליעזר איש ברתותא, המעתיק) שאמר תרומה על פני (נ״ל דצ״ל מלפני, המעתיק) השבת וחולין בזמנן.
ארבעה עשר שחל להיו׳ בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ד״ר מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר״א בר׳ צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן. הרב אלפסי ז״ל כתב וקיימ״ל כר׳ אלעזר בר׳ צדוק דקאי כר׳ אלעז׳ איש ברתותא דהלכת׳ כותיה. ורבינו אפרים ז״ל הקשה על זה דאדרבא קשיין אהדדי בתרתי דר׳ אלעזר איש ברתותא אמר לעיל מבערין את הכל מלפני השבת ולא מפליג בין חולין לתרומה ואיהו נמי אמר משיירי׳ מן התרומה מזון שתי סעודות ור׳ אלעזר בר׳ צדוק לא הזכי׳ שיור כלל בתרומה. ולפי פי׳ הרב בעל המאור ז״ל דלא אפסיק הלכתא התם כר׳ אלעזר איש ברתותא אלא לאכול עד ארבע שעות אבל בלבער לא והכא בהא קא מיפלגי ר׳ מאיר דאמר מבערין את הכל מלפני השב׳ אזיל לטעמיה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כדקתני ושורפין בתחל׳ שש הלכך אי הוי משייר כלל ואפי׳ מזון שתי סעודות דילמא ישתיירו פרורין ולא מצי לבערן הלכך מבערין את הכל וכי תימא מאי אכיל בשבת דהא אסור להתענות אכיל מצה ואע״ג דאסור לאכול מצה בערב הפסח ה״מ משש שעות ולמעלה שכבר נכנס בזמן המצה והיינו דמדמי לה לבא על ארוסתו בבית חמיו והכי איתא בתוספת׳ מבערין את הכל מלפני השב׳ ואופ׳ לו מצה מערב שבת. וחכמים אומרים הכל בזמנן אזלי לטעמייהו דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ור׳ אלעז׳ בר׳ צדוק סבר תרומה מלפני השב׳ מפני שאוכליה מועטין וחולין דאוכליהן מרובים בזמנן ופסק כרבנן דאמרי הכל בזמנן דהכרעת ר״א בר׳ צדוק אינה מכרעת במקום רבים ונראין דברי הרב אלפסי ז״ל שכבר כתבתי בפרק כל שעה דמאי דפסקי כר״א איש ברתותא בלבער נמי היא אלא דאנן קא בעינן לאוספי לאכול נמי אבל בלבער ודאי פשי׳ ובתרוייהו איפסק׳ הלכת׳ כוותיה.. ואיהו לא איירי בחולין כלל אלא בתרומה. והא דקא אמר מבערין את הכל אמיני תרומה קאי. וכדפרישית בדוכתי׳ הלכך קיימ״ל כותיה בתרומה דמבערין מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות ור״א בר׳ צדוק נמי הכי אית לי׳ ואע״ג דלא אדכר שיור הא פשי׳ דמשיירין דמה יאכל בשבת ומצה ודאי אסורה כל ערב הפסח כדבעינן מימר. ור׳ מאיר נמי בשיור קאמר וההיא ברייתא לאו לאכול בשב׳ היא אלא עצה טובה קמ״ל שלא ימתין לאפות עד מוצאי שבת שמא ימהר להתחיל בין השמשות בשבת ור״מ עד כאן לא קאמר בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר כדאמרן לעיל. ור״א איש ברתותא לא אדכר שיור אלא משום חדושה דכדי אכילת עד ארבע שעות הלכך שפיר קאמר דהלכת׳ כר״א בר׳ צדוק דקאי כר״א איש ברתותא ובירושלמי נמי גרסי׳ ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן אתיא דר״א בר׳ צדוק כר״ג כמה דר״ג מה שני בין חולין לתרומה כך ר״א בר׳ צדוק מה שני בין חולין לתרומה וכמה דאת אמר תמן הלכה כר״ג ודכותה הלכה כר״א בר׳ צדוק וזה סיוע דהלכה כר״א אע״ג דלא קיימ״ל לדידן כר״ג:
ירושלמי א״ר לוי האוכל מצה בערב, הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות מדרבנן. ולהכי מדמי להו דכי היכי דהבא על ארוסתו בבית חמיו הוא ממהר קודם זמנו האי נמי ממהר קודם זמן המצה. אי נמי דכי היכי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה ומיחסרא ז׳ ברכות האי נמי מיחסר׳ שבע ברכות שלש של קדוש ובורא פרי האדמה ולאכול מרור הא חמש והמוצי׳ ולאכול מצה הא שבע. ונטילת ידים לא חשיב דלאו מענין אכילה ממש היא. ומדקאמר סתם ערב הפסח כל היום במשמע דאי לא הוי לי׳ לפרושי משש שעות ולמעלה כדקתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות ערבי פסחים סמוך למנחה דאלמא אי לא פריש כל היום במשמע ועוד דגרסינן התם בירוש׳ תני ר׳ יהודא בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור. פי׳ דר׳ יהודא בן בתירא היה מכשיר פסח ששחטו שחרית וכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ר׳ סימן בשם ר׳ יהושע בן לוי ר׳ לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר׳ לוי ולא חמץ מן הדא דר׳ יהודא בן בתירא ופריך ור׳ תלמידיה דר׳ יהודא בן בתירא הוה ולא תלמידיה דר׳ יעקב בר קורשייה אלא דהוה בכור והבכורים מתענין בערב הפסח. אמר ר׳ מונא ר׳ יונא אבא הוה בכור והוה אכיל אמר ר׳ תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא דר׳ אסתניס הוה כדהוה אכיל ביממא לא הוה אכיל בליליא ולמה לא הוה אכיל ביממא כדי שיכנס למצה כשהוא תאוה. אלמא מעיקרא כד הוה ס״ד דמשום דר׳ לוי לא הוה אכיל מצה לא קשיא לן וליכול קודם חצות ש״מ דכל היום במשמע. ושלא כדעת הרב בעל המאור ז״ל. ומשום כך כתבו לירוש׳ הרב אלפסי ז״ל כאן דאי לא בערבי פסחים הוה ליה לאתוי. ומינה נמי שמעינן דבכל מצה אסור ולאו דוקא מצה שמורה דאם איתא ליכול ר׳ מצה דלא מינטרא:
ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולסעוד סעודת אירוסין בבית חמיו גרסי׳ בירושלמי בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברי׳ שיש בהן כרת דהיינו פסח ומילה. ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו לאו דוקא נזכר דבידוע יש לו אלא אפי׳ אם נסתפק לו דהא כל בדיקת חמץ על הספק נתקנה:
אם יש לו שהות לחזור ולבער יחזור ואם לאו יבטל בלבו ודוקא קודם שש אבל לאחר שש דלאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל לה אפי׳ אין לו שהות יחזור ויבער. ואע״ג דבפסח ומילה איכא כרת לאו דחמץ עדיף דקדים איסוריה. ולשבות שביתת הרשות. פירש״י ז״ל לקנו׳ שבית בעירובי תחומין. ואינו מחוור דהא קיימ׳ לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה אלא הכי פירוש׳ לשבות בבית קרובו או אוהבו שביתת הרשות דאין בה סעודת מצוה. יחזור מיד אפי׳ יש שהות ביום ואפי׳ קודם חצות וכן מי שיצא מירושלם ובידו בשר קדש אם עבר צופים פירש״י ז״ל צופים שם מקום וזה קשה דאם אית׳ הוה ליה למימר וכמדתו לכל רוח. אבל בתוספת׳ מפרש אי זהו צופים הרואה ואינו מפסיק כלומר כל מקום שנראה מירושלם שורפו במקומו ואם לאו שורפו לפני הבירה. פירש״י ז״ל מדאמרי׳ בפ׳ כל שעה כל בקדש בקדש באש תשרף. ואינו מחוור דאי מדאוריית׳ מה לי עבר צופים מה לי לא עבר. אלא ודאי לא נאמר מקרא זה אלא על האימורין של קדשים קלים ועל קדשי קדשי׳ אבל על קדשים קלים שנאכלין בכל העיר כי הני לא. אלא דרבנן גזרו עלייהו אטו קדשי קדשים כל שהוא תוך צופים:
במשנה י״ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני שבת דברי ר״א וחכמים אומרים בזמנו וכתב בעל המאור דר״מ לטעמיה דס״ל כר״י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דאי אפשר לשורפו בשבת משו״ה מבערין מלפני שבת ושורפו כמצותו וחכמים לטעמייהו דהשבתתו בכל דבר משו״ה מבערין בזמנו בשבת עכ״ל ע״ש ולע״ד לשיטת הפוסקים והמפרשים לא משמע כן לא מבעיא לשיטת התוס׳ דלעיל בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דר״י ורבנן היינו דוקא לאחר זמן איסורא א״כ לא שייך לומר כן אלא אפילו לשיטת רש״י שמפרש לעיל בכמה דוכתי להיפך אפ״ה נראה דר״י גופא לא קאמר אלא כשמבער בע״פ ממש שחל בחול משא״כ כשחל בשבת דאי אפשר לשורפו ר״י גופא מודה דמשביתו בכל דבר שיכול לבער כדאשכחן במוצא חמץ בי״ט עצמו שכופה עליו כלי אם אין יכול לבערו בע״א כמ״ש כל הפוסקים אפילו אותן שסוברים כר״י. וא״כ לפ״ז לא שייך פלוגתא דמתניתין דר״מ וחכמים בהאי טעמא שכתב בעל המאור ז״ל. ונקטינן מיהו דשיטת בעל המאור בפלוגתא דר״י וחכמים בשעת ביעורו או שלא בשעת ביעורו היינו כפרש״י וכמ״ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתי ודו״ק:
שם ר״א ב״ר צדוק אומר תרומה מלפני השבת. וכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל דקי״ל כר״א ב״ר צדוק דקאי כר״א איש ברתותא דלעיל בפ״ק דף י״ד שכן הלכה כמותו וכבר האריך הר״ן ז״ל בפ״ק בישוב שיטת הרי״ף והב״י בא״ח סימן תמ״ד תמה על לשון הר״ן שכתב דעיקר כוונת הרי״ף היינו לענין תרומה ואין דרך הרי״ף להביא בפסקיו דבר שאין נוהג בזמן הזה ע״ש באריכות ולע״ד לא ידענא מאי קשיא ליה להב״י דודאי נפקא מיניה בזמן הזה לענין חלה שכתב הרי״ף ז״ל לעיל אמתני׳ דכיצד מפרישין חלה בטומאה דבחלת ח״ל האידנא יהבינן לכהן קטן וא״כ שפיר איצטריך לאשמעינן דבע״פ שחל להיות בשבת ואשתייר חלה מע״ש דליכא כהן קטן צריך לבער בע״ש ולא אמרינן שימתין מלבערו שמא ימצא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ואם לא ימצא יוכל לבערו למחר להשליכו לאיבוד משו״ה כתב הרי״ף דאפ״ה צריך לבער מע״ש והיינו כר״א ב״ר צדוק דקאי כר״א איש ברתותא כנ״ל ועיין בק״א:
ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת — מבערין את הכל כל החמץ, בין חולין בין תרומה, מלפני השבת, חוץ ממה שצריך לאכול ביום השבת עצמו, שהרי בשבת אינו יכול לבער כמו בשאר ערבי פסחים. אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: כל דבר מבערים בזמנו, סמוך לפסח, ויבערנו על ידי זריקה או הפקר. ר׳ אליעזר בר צדוק אומר: תרומה — מבערים מלפני השבת, משום שאין רבים יכולים לאוכלה, ומן הסתם לא יימצאו לה אוכלים נוספים, וחולין — בזמנן.
MISHNA: With regard to the fourteenth of Nisan that occurs on Shabbat, one removes all leaven from his possession, whether it is teruma or non-sacred food, before Shabbat, except for that which will be eaten during the first part of Shabbat. In that case, one cannot remove leaven from his possession on the fourteenth of Nisan itself as he does in other years. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: One may remove the leaven at its usual time on the fourteenth of Nisan by throwing it away or declaring it ownerless. Rabbi Eliezer bar Tzadok says: Teruma should be removed before Shabbat, as only a few people are permitted to eat it and therefore one can presume that it will remain uneaten during Shabbat. However, non-sacred foods should be removed at their usual time, on the fourteenth of Nisan itself.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : תַּנְיָא ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר פַּעַם אַחַת שָׁבַת אַבָּא בְּיַבְנֶה וְחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וּבָא זוּנִין מְמוּנֶּה שֶׁל ר״ג רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר הִגִּיעַ עֵת לְבַעֵר אֶת הֶחָמֵץ וְהָלַכְתִּי אַחֵר אַבָּא וּבִיעַרְנוּ אֶת הֶחָמֵץ.:
GEMARA: It was taught in the Tosefta that Rabbi Eliezer bar Tzadok says: One time my father, Rabbi Tzadok, spent Shabbat in Yavne, and the fourteenth of Nisan occurred on that Shabbat. Zonin, who was the appointee of Rabban Gamliel, came and said: The time has come to remove leavened bread; and I went with my father and we removed the leavened bread. This story serves as anecdotal evidence that leaven is removed at the usual time on the fourteenth of Nisan, even on Shabbat.
עשר להיות בשבת ובא זונן1 הממונה2 של-רבן גמליאל3 ואמר הגיע עת4 לבער את החמץ5 והלכתי אחר אבא וביערנו6 את החמץ {ר״ח} וקימא לן כר׳ אלעזר ביר׳ צדוק דקאיי כרבי אלעזר איש ברתותא דהילכתא7 כותיה:
1. זונן: גד , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״זונין״.
2. הממונה: רק כ״י א : כבכל נוסחאות התוספתא. גג , גד , גו , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ דפוסים: ״ממונה״.
3. של-רבן גמליאל: גד , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״של בית רבן גמליאל״.
4. עת: כבתוספתא. גד , גו : ״העת״. דפוסים: זמן .
5. את החמץ : כ״י נ , דפוסים. גד : ״החמץ״ כבתוספתא. חסר ב-גג , גו , כ״י א .
6. והלכתי, וביערנו: כ״י נ : ״והלכתי, ובערתי״. ר׳ יונתן: ״והלכו, ובערו״.
7. כרבי אלעזר איש ברתותא דהילכתא: חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה.
8. אפשר שהבאת הלכה זו דוקא כאן, ולא במקומה הענייני (בפרק י, כפי שהביא ריצ״ג), באה מחמת הלשון: ״אירוסין בבית חמיו״ שבמשנה הבאה. ואולי היא מרמזת על הצמדת תחילת זמן איסור מצה לזמן ביעור חמץ (קרוב לדעת רז״ה כאן).
9. והבא על ארוסתו בבית חמיו: חסר בכ״י נ . ראה רמב״ם משנ״ת הל׳ חמץ ומצה (ו:יב).
10. ולאכול: כ״י א : ״ולוכל״ כברוב המקומות שם. כ״י נ : ״ולאכול את״.
11. חמיו: חסר בכ״י נ .
12. בתוך ביתו: גג : ״בביתו״.
13. יחזור: גג , גד , גלא , כ״י נ , דפוסים, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י קרפנטרץ : ״יחזור ויבער״. רק כ״י א : ״חוזר״, וכן בסיפא שם.
14. הבא: כ״י א .
15. מן הגייס ומן הנהר: גג , כ״י נ , דפוסים. כ״י קרפנטרץ : ״מן הנהר ומן הגייס״. כ״י א , גלא , רמב״ם פיהמ״ש רק: ״מן הגייס״.
16. מן, ומן, ומן: גד : ״מיד, ומן, ומן״. גלא : ״מיד, מיד, מיד״, כברמב״ם פיהמ״ש.
17. ומן המפולת: חסר ב-גלא .
18. לשבות: גג , גלא : ״ולשבות״, כברמב״ם פיהמ״ש.
19. יחזור: כ״י א : ״חוזר״.
20. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: כ״י קרפנטרץ : ״אמ׳ ר׳ שמעון בן אלעזר״. גלא : ״ר׳ שמעון בן אלעזר״.
21. חכמ׳: גג , גלא : ״חכמים״. כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״חכם״.
22. יוחנן: כ״י נ : ״יהושע״.
23. בת: ר״ח: ״או בת״. דפוסים: ובת .
24. כל: כ״י א , וכן גג אחרי הגהה.
25. שיתעשר: כ״י נ : ״שיעשר״.
26. כל: גד , גלא : ״וכל״.
27. סוף: גג : ״לסוף״.
28. משתכח: דפוסים: משתכחת מידו . גג : ״משתכח ממנו״.
29. לבנו: גג : ״לו ולבנו״.
אמר המאירי ההולך בארבעה עשר לשחוט את פסחו ולמול את בנו יש מפרשים ולמול דוקא ר״ל שהולך לעשות מילה ופסח ואין יכול לאחר זמן המילה מפני שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלאכול פסחו ולמדנו מדבריהם שאם היה הולך למול את בנו לבד אין הדין כן הואיל ואפשר לו לאחרה ומ״מ אנו מפרשים בה לשחוט את פסחו או למול את בנו שמ״מ הולך הוא לדבר מצוה וכל שהמצוה מוטלת עליו אין אומרין לו לאחרה שהרי אף סעודת אירוסין יכול היה לאחרה וכן עיקר ובשאלתות שאלו אי משום מילה לחוד תיפוק לי׳ משום פסח שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו ופירשוה בזמן הזה או אף בזמן הפסח וכגון שהיו עיניו של תינוק כואבות שלא היה ראוי למולו ושחט את פסחו ונתרפא והוא בא למולו כדי לקיים מצות מילה בזמנה וזה שתפשה בכאב העינים ולא בחולי אחר מפני שכאב העינים כל שעבר הכאב אין צריך עוד להשהותו:
ב גמרא תניא [שנינו בתוספתא], ר׳ אליעזר בר׳ צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא (הוא ר׳ צדוק) ביבנה, וחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת. ובא זונין שהיה ממונה של רבן גמליאל ואמר: הגיע עת לבער את החמץ, והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ, משמע שנהגו כן למעשה, לבערו בזמנו.
GEMARA: It was taught in the Tosefta that Rabbi Eliezer bar Tzadok says: One time my father, Rabbi Tzadok, spent Shabbat in Yavne, and the fourteenth of Nisan occurred on that Shabbat. Zonin, who was the appointee of Rabban Gamliel, came and said: The time has come to remove leavened bread; and I went with my father and we removed the leavened bread. This story serves as anecdotal evidence that leaven is removed at the usual time on the fourteenth of Nisan, even on Shabbat.
הכל
(3) מתני׳ מַתְנִיתִין : בהַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ יַחְזוֹר וִיבַעֵר וְאִם לָאו מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ.
MISHNA: One who is traveling on the eve of Passover to slaughter his Paschal lamb, to circumcise his son, or to eat a betrothal feast in his father-in-law’s house, and he remembers that he has leavened bread in his house, if he is able to return to his house and remove the leaven and afterward return to the mitzva toward which he was traveling, he should return home and remove his leaven. But if there is not enough time for him to go home and remove the leaven, and still complete the mitzva that he already began, he should nullify it in his heart, as by Torah law this is sufficient.
הא דתנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו׳, דמשמע שסעודת אירוסין מצוה, לא שנא סעודה ראשונה שהיא בשעת אירוסין ולא שנא סעודה שניה שהיא כששולח לה סבלונות הכל מצוה.
רבינא רמי, כתיב זה שמי לעולם וכתיב זה זכרי, אמר הקב״ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו״ד ה״א ונקרא אני באל״ף דל״ת.
המשנה השביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר ההולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הנהר מיד הדליקה מיד המפלת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הן חוזרין ר׳ מאיר אומר זה וזה בכביצה ור׳ יהודה אומ׳ זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה אמר הר״ם ר׳ מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר״ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כך לא יחזור אלא על כביצה ור׳ יהודה כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפי׳ על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קדש ובין החמץ לפי שהוא חולין והלכה כחכמים:
ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו שהיה מנהגם בשעה שהחתן הולך לקדש את הארוסה עושין לו סעודה בבית חמיו ואח״כ לזמן אחר חוזר לו שם עם סבלונות ועושין לו סעודה אחרת ופי׳ בגמ׳ שאף סעודה זו השניה בכלל אלו השנויות במשנתנו שכל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שיש בהם כרת פסח ומילה:
ואמר שאם היה עושה אחת מכל אלו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יעשה שכל שיכול לקיים את שתיהן יש לו להשתדל בכך [ואם לאו] הואיל וביעור חמץ דרבנן אע״פ שקצת מצות אלו דרבנן יבטל בלבו וילך למצותו ואינו מעביר עליהם וקודם איסורו הוא שאם לאחר איסורו הרי אינו ברשותו לבטלו ואינו יכול לשחוט את הפסח וחמץ קיים ועל כל פנים צריך לחזור וממה שאמר ונזכר שיש לו חמץ ולא אמר ונזכר שלא בדק משמע שאין מחמירין עליו כל כך אלא כשיודע כן בודאי הא כל שבספק אף במקום שהות אין מחייבין אותו לחזור:
היה הולך להציל מן הגויים שהיו רודפים אחר אחד או אחר רבים אם על עסקי ממון אם על עסקי נפשות או מן הנהר או מן הדליקה אפילו היה לו שהות לחזור לביתו ולילך שם לא יחזור אלא יבטל בלבו וילך להציל שאין משהין על הסכנות ואפילו עברה שעת ביטול יעבור בבל יראה ולא יחזור שכל אלו חשש נפשות יש ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
ג משנה ההולך לשחוט את קרבן פסחו בערב פסח, וכן למול את בנו, וכן לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור מיד לביתו ולבער את החמץ ואחר כך לחזור למצותו — יחזור ויבער, ואם לאו שלא יספיק לחזור ולבער — מבטלו בלבו, שהרי מן התורה ביטול בלבד מועיל.
MISHNA: One who is traveling on the eve of Passover to slaughter his Paschal lamb, to circumcise his son, or to eat a betrothal feast in his father-in-law’s house, and he remembers that he has leavened bread in his house, if he is able to return to his house and remove the leaven and afterward return to the mitzva toward which he was traveling, he should return home and remove his leaven. But if there is not enough time for him to go home and remove the leaven, and still complete the mitzva that he already began, he should nullify it in his heart, as by Torah law this is sufficient.
הכל
(4) לְהַצִּיל מִן הַגּוֹיִם 1 וּמִן הַנָּהָר וּמִן הַלִּסְטִים וּמִן הַדְּלֵיקָה וּמִן הַמַּפּוֹלֶת יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת יַחְזוֹר מִיָּד.
If one was traveling to save Jews from an attack by gentiles, from a flooding river, from bandits, from a fire, or from a collapsed building, he should not even attempt to return, and instead he should nullify the leaven in his heart. This applies even if he could remove his leaven and still return to his previous activity. If he went to establish his Shabbat residence in order to adjust his Shabbat limit for an optional purpose, rather than in order to fulfill a commandment, he should return immediately to remove his leaven.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "הנכרים".
ערך גייס
ערך שבת
שבת – ב(סוף עירובין) ר׳ שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו אלא משום שבות ומפורש (ביצה לו:) אלו הן משום שבות ומפורש (פסחים מט.) ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד. (ירושלמי) לשבות שביתת הרשות לשבות אצל רבו או אצל שהוא גדול ממנו גדול השלום שהוקש לב׳ דברים שחייבין עליהן כרת מילה ושחיטת הפסח.
א. [העער.]
ב. [ראבינשע פעראורדינניג.]
להציל מן הנכרים – את ישראל הנרדפין.
יבטל בלבו – ולא יחזור ואפי׳ יש שהות דמדאוריי׳ סגי ליה בביטול בעלמא.
לשבות שביתת הרשות – שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים לילך למחר שם לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך מחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט את פסחו.
לשבות שביתת הרשות – פ״ה שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם ולילך ד׳ אלפים לדבר הרשות וקשה א״כ תיקשי למ״ד בפ׳ בכל מערבין (ערובין לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ונר׳ לר״י דה״פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו.
לשבות שביתת הרשות ר״ל שהיה הולך לערב עירובי תחומין כדי לילך למחר ארבעת אלפים אמה לאותו צד ולא היה מכוין בהליכה זו לשום מצוה יחזור מיד ויבער הא אם כונתו למצוה כגון לילך לבית המדרש או לבית האבל או לבית חתנים או להקביל פני רבו או פני חכם הרי זה כדין שאר המצות הנזכרות למעלה ואם אין לו שהות יבטל בלבו וזו לא נשנית כהלכה שהרי לענין פסק לא הוצרכה שהרי אין מערבין עירובין תחומין אלא לדבר מצוה ואם עירב לדבר הרשות אינו עירוב ואע״פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה ומ״מ בתוספות פירשוה בשיש שם סרך מצוה כגון לשמוח בפסח בבית אוהביו וקרוביו ודברים רחוקים הם:
כך הוא ענין ביאור משנה זו וכולה הלכה היא:
ואם הלך להציל ישראל מן הגוים המתנפלים עליהם, ומן הנהר שגאה ושטף, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת — אינו צריך אף לנסות לחזור, אלא יבטל החמץ בלבו, אפילו כשברור שיכול לחזור ולבער בזמנו. ואם הלך לשבות שביתת הרשות, שלא הלך למקום שיש בו צד מצוה — יחזור מיד ויבער את החמץ.
If one was traveling to save Jews from an attack by gentiles, from a flooding river, from bandits, from a fire, or from a collapsed building, he should not even attempt to return, and instead he should nullify the leaven in his heart. This applies even if he could remove his leaven and still return to his previous activity. If he went to establish his Shabbat residence in order to adjust his Shabbat limit for an optional purpose, rather than in order to fulfill a commandment, he should return immediately to remove his leaven.
הכל
(5) גוְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ אִם עָבַר צוֹפִים שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְאִם לָאו חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
And so too, the same halakha applies to one who left Jerusalem and remembered that there was consecrated meat in his hand. Meat that is taken out of Jerusalem becomes disqualified, and one is required to burn it in proximity to the Temple. If he passed the area of Mount Scopus [Tzofim], beyond which one cannot see Jerusalem, he burns the meat at the site where he is located; and if he has not traveled that far, he must return and burn it before the Temple with wood from the arrangement on the altar, which was designated for burning consecrated items that were disqualified.
שיש בידו בשר קודש – עמו בדרך ונפסל ביוצא שמחיצת קדשים קלים חומת ירושלים.
אם עבר צופים – שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם.
שורפו במקומו – ולא הטריחוהו לחזור.
ואם לאו חוזר ושורפו כו׳ – כדאמרן בכל שעה (לעיל כד.) בקודש באש תשרף דבמקום אכילתו שריפתו.
אם עבר צופים – פי׳ בקונט׳ שם כפר וקשה לר״י א״כ ה״ל למימר וכמדתו לכל רוח כדתניא בפ׳ מי שהיה טמא (לקמן צג:) איזהו דרך רחוקה מן המודיעין ולחוץ וכמדתה לכל רוח ואור״י דבתוספתא דמכילתין מפרש בהדיא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק פי׳ כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותו משם.
ושורפו לפני הבירה – פ״ה כדאמר פ׳ כל שעה (פסחים כד.) בקודש באש ישרף במקום אכילתו שריפתו וקשה לר״י אי דאורייתא הוא מה לי עבר צופים ומ״ל לא עבר צופים וי״ל דמן התורה יכול לשורפה בכ״מ שירצה דבפרק כל שעה (פסחים דף כד.) לא מרבינן אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה היינו גזירה אטו קדשי קדשים.
לפני הבירה – בזבחים בפ׳ טבול יום (זבחים קד:) פליגי מאי בירה אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו ר״ל אמר כל הבית כולו הוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי.
ונתגלגל מזה לדבר אחר הדומה במי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ר״ל מאותה שאוכלה בירושלים והם שלמים וכיוצא בהם ונפסלו ביוצא בחוץ למחיצת החומה שהרי נאכלים הם בכל העיר וכל שנפסל ביוצא טעון שריפה וכל שטעון שריפה בקדשים נשרף במקום קדוש דכתיב בקדש באש תשרף כל שנפסל תהא שריפתו בקדש וכן היו שורפין אותו בעצי המערכה ואפי׳ רצה אחד לשרוף בעצמו אין שומעין לו שלא לבייש את מי שאין לו ואמר שאם עבר צופים והוא כפר קטן שממנו רואין את ירושלים אין מטריחין אותו לחזור ולשרפו לפני הבירה ר״ל בעזרה מעצי המערכה ויתבאר במקום אחר שזה נאמר על אורח שאין לו שם בית אבל אם הוא בביתו בירושלים שורפו בביתו:
שורפו לפני הבירה – התם בזבחים פרק טבול יום מפרש מאי בירה אמר רבה בר בר חנה מקו׳ יש בהר הבית ושמו בירה. וריש לקיש אמר כל הבית כולו בירה כדכתיב אל הבירה אשר הכינותי ר׳ יהודה אומר זה וזה בכזית. וקיימ״ל כותי׳ אע״ג דרבים פליגי עליה דהא ב״ה קיימי כוותיה במס׳ ביצה דתנן ב״ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותב׳ וב״ה אומרים זה וזה בכזית ואוקימנא התם דלענין ביעור פליגי אבל לענין אכילה זה וזה בכזית לכולי עלמ׳ וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה מפרש בירושלמי בשר קדש דלית לי׳ תקנת׳ בבטול בכזית חמץ דאית ליה תקנתא בבטול בכביצה:
וכן כיוצא בהלכות אלה שבביעור חמץ, אמרו לגבי מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש שנפסל עם יציאתו מחוץ לתחומי ירושלים, ויש לשורפו ליד המקדש. אם עבר את כפר צופים שממנו עדיין ניתן לראות את ירושלים, ומשעבר שוב אינו יכול לראותה — שורפו במקומו (במקום שנזכר בו). ואם לאו, שלא הרחיק ללכת כל כך — חוזר ושורפו לפני הבירה (המקדש) מעצי המערכה שמספקים לצורך שריפת קדשים שנפסלו.
And so too, the same halakha applies to one who left Jerusalem and remembered that there was consecrated meat in his hand. Meat that is taken out of Jerusalem becomes disqualified, and one is required to burn it in proximity to the Temple. If he passed the area of Mount Scopus [Tzofim], beyond which one cannot see Jerusalem, he burns the meat at the site where he is located; and if he has not traveled that far, he must return and burn it before the Temple with wood from the arrangement on the altar, which was designated for burning consecrated items that were disqualified.
הכל
(6) וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין ר״מ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר זֶה וְזֶה בִּכְבֵיצָה ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְזַיִת וְחָמֵץ (ג)בִּכְבֵיצָה.:
The mishna asks: For how much leaven or consecrated meat is one required to return? Rabbi Meir says: In both this case and that case, one must return for an egg-bulk. Rabbi Yehuda says: In both this case and that case, one must return for an olive-bulk. And the Rabbis say that the amount depends on the case: With regard to consecrated meat, he is required to return if he has an olive-bulk, but in a case where he remembers that he has leavened bread, he required to return only for an egg-bulk.
זה וזה – חמץ דאמרן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בביתו ובשר קודש שעמו.
בכביצה – אבל בפחות גבי חמץ יבטל בלבו וגבי בשר קודש שורפו במקומו.
וחכמים אומרים בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה – אומר ריב״א דמפרש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ אית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה.
ועד כמה הם חוזרים ר׳ מאיר אומר זה וזה ר״ל בין בחמץ בין בבשר קדש בכביצה חזרתו כטומאתו וטומאת אוכלין בכביצה ר׳ יהודה אומר בכזית חזרתו כאיסור אכילתו וחכמים מכריעים ואומרים בשר קדש בכזית משום מעלת קדשים אבל חמץ בכביצה וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
ושואלים: עד כמה הן חוזרין, מהו שיעור חמץ או בשר קודש שיש לחזור עבורו? ר׳ מאיר אומר: זה וזה בכביצה, ר׳ יהודה אומר: זה וזה בכזית. וחכמים אומרים שיש לחלק: בשר קדש — חוזרים עליו בכזית, וחמץ — חוזרים עליו אם גודלו בכביצה.
The mishna asks: For how much leaven or consecrated meat is one required to return? Rabbi Meir says: In both this case and that case, one must return for an egg-bulk. Rabbi Yehuda says: In both this case and that case, one must return for an olive-bulk. And the Rabbis say that the amount depends on the case: With regard to consecrated meat, he is required to return if he has an olive-bulk, but in a case where he remembers that he has leavened bread, he required to return only for an egg-bulk.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : וּרְמִינְהוּ הַהוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת יַחְזוֹר מִיָּד.
GEMARA: The Gemara raises a contradiction between this mishna and another source. It was taught in a baraita: One who is traveling to eat a betrothal feast in his father-in-law’s house or to establish his Shabbat residence for an optional purpose, must return immediately to remove his leaven. This contradicts the mishna, which states that one who is going to a betrothal feast may nullify the leaven without returning for it, because the meal is considered a mitzva.
ד גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, ששנינו: ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות — יחזור מיד, ואילו במשנתנו נאמר שיכול אף לבטלה בליבו, ומשום שהיא נחשבת כסעודת מצוה!
GEMARA: The Gemara raises a contradiction between this mishna and another source. It was taught in a baraita: One who is traveling to eat a betrothal feast in his father-in-law’s house or to establish his Shabbat residence for an optional purpose, must return immediately to remove his leaven. This contradicts the mishna, which states that one who is going to a betrothal feast may nullify the leaven without returning for it, because the meal is considered a mitzva.
הכל
(8) א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא הָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה הָא רַבִּי יוֹסֵי דְּתַנְיָא סְעוּדַת אֵירוּסִין רְשׁוּת דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִצְוָה.
Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult, as there is a tannaitic dispute with regard to the issue. This source, the baraita, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while that source, the mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As it was taught in a baraita: A betrothal feast is optional; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: It is a mitzva.
אמר ר׳ יוחנן: לא קשיא [קשה] כי יש בכך מחלוקת תנאים, הא [זו] הברייתא — כשיטת ר׳ יהודה, והא [זו] המשנה — כשיטת ר׳ יוסי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: סעודת אירוסין — רשות, דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר: מצוה היא.
Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult, as there is a tannaitic dispute with regard to the issue. This source, the baraita, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while that source, the mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As it was taught in a baraita: A betrothal feast is optional; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: It is a mitzva.
הכל
(9) וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה אֲבָל בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל מִצְוָה אֲפִילּוּ תֵּימָא הָא וְהָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה וְלָא קַשְׁיָא הָא בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה הָא בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה.
And now that Rav Ḥisda said: The dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei applies to the second betrothal feast, where the groom takes part in an additional meal with the bride’s family, but everyone agrees that the first betrothal feast is a mitzva, the contradiction between the mishna and the baraita can be resolved differently. Even if you say that this mishna and that baraita are both in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it is not difficult. This mishna, which relates to the meal as a mitzva, is referring to the first meal. That baraita, which assumes that the meal is not a mitzva, is referring to the second meal.
והשתא [ועכשיו] שאמר ר׳ חסדא: מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ יוסי היא דוקא בסעודה שניה של אירוסין, שחוזר החתן לאחר האירוסין לסעוד עם משפחת ארוסתו. אבל בסעודה ראשונה — דברי הכל מצוה. אין צורך לישב את הסתירה בין המשנה לברייתא כפי שפירשנו אלא אפילו תימא [תאמר] הא והא [זו וזו המשנה והברייתא] הן כר׳ יהודה, ולא קשיא [קשה]: הא [זו] המשנה שרואה זאת כסעודת מצוה — מדובר בה בסעודה ראשונה שהיא מצוה, הא [זו] הברייתא המחייבת לחזור — מדברת בסעודה שניה.
And now that Rav Ḥisda said: The dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei applies to the second betrothal feast, where the groom takes part in an additional meal with the bride’s family, but everyone agrees that the first betrothal feast is a mitzva, the contradiction between the mishna and the baraita can be resolved differently. Even if you say that this mishna and that baraita are both in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it is not difficult. This mishna, which relates to the meal as a mitzva, is referring to the first meal. That baraita, which assumes that the meal is not a mitzva, is referring to the second meal.
הכל
(10) תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא סְעוּדַת אֵירוּסִין אֲבָל לֹא סִבְלוֹנוֹת אָמַר לוֹ ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אֲנִי שָׁמַעְתִּי סְעוּדַת אֵירוּסִין וְסִבְלוֹנוֹת.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: I heard only that there is a mitzva with regard to a betrothal feast itself, but not with regard to the feast of the gifts [sivlonot], when the groom would present gifts to the bride. While a festive meal was eaten on this occasion, it was not considered to be a mitzva. Rabbi Yosei said to him: I heard that both a betrothal feast and the feast of the gifts are considered mitzvot.
תניא אמר ר׳ יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד אמר ר׳ יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות.
ירושלמי לשבות שביתת הרשות לשבות אצל ר׳ או מי שהוא גדול ממנו אמר ר׳ יוסי בר בון גדול השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת מילה ושחיטת פסח.
תניא א״ר אלעזר כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א״ר יוחנן כגון בת כהן [לישראל] או בת תלמיד חכם אצל עם הארץ לפי שאין זיווגן עולה יפה כדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע.
תניא [שנויה ברייתא] אמר ר׳ יהודה: אני לא שמעתי שיש מצוה אלא בסעודת אירוסין עצמה אבל לא סעודת סבלונות (מתנות), שכאשר בא החתן ומביא מתנות לכלה ועושים סעודה חגיגית — אין בכך כל מצוה. אמר לו ר׳ יוסי: אני שמעתי גם סעודת אירוסין וגם סעודת סבלונות.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: I heard only that there is a mitzva with regard to a betrothal feast itself, but not with regard to the feast of the gifts [sivlonot], when the groom would present gifts to the bride. While a festive meal was eaten on this occasion, it was not considered to be a mitzva. Rabbi Yosei said to him: I heard that both a betrothal feast and the feast of the gifts are considered mitzvot.
הכל
(11) תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר דכׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה.
Having discussed whether a betrothal feast is a mitzva, the Gemara addresses a related issue. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A Torah scholar may not derive benefit from partaking in any feast that is not a mitzva.
כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה ויש סעודת אירוסין שאינה של מצוה כגון בת תלמיד חכם לעם הארץ או בת כהן אע״פ שאינו תלמיד חכם לישראל עם הארץ ודרך הערה נבאו בהם שאין זיווגם עולה יפה או קוברה או קוברתו קודם זמן או גרושה או זרע אין לה ומ״מ בת כהן לישראל תלמיד חכם הדבר נאה ומתקבל שהכהנים סתמם משתדלים בעסקי שמים ובעניני הוראה ובנותיהם יודעות בטיב תלמידי חכמים ועל זה אמרו הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן שהרי נאמר עליהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכבר אמר החכם היושר הכנת העושר:
ה כיון שהוזכרה סעודת מצוה ודנו בהגדרתה, מביאים ברייתא בנושא קרוב. תניא [שנינו בברייתא], ר׳ שמעון אומר: כל סעודה שאינה של מצוה — אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה.
Having discussed whether a betrothal feast is a mitzva, the Gemara addresses a related issue. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A Torah scholar may not derive benefit from partaking in any feast that is not a mitzva.
הכל
(12) כְּגוֹן מַאי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ דא״ר דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה.
The Gemara asks: In what case does this statement apply? Rabbi Yoḥanan said: In a case where the daughter of a priest marries an Israelite, or where the daughter of a Torah scholar marries an ignoramus. Although a wedding feast is generally a mitzva, it is not in this case, as Rabbi Yoḥanan said: When the daughter of a priest marries an Israelite their union will not be auspicious, as it is disgraceful for the priesthood when the daughter of a priest marries an Israelite.
ושואלים: כגון מאי [מה היא] סעודה שאינה של מצוה, אף שהיה מקום להגדירה ככזאת? אמר ר׳ יוחנן: כגון בת כהן הנישאת לישראל, וכן בת תלמיד חכם הנישאת לעם הארץ. שאף שסעודת נישואין בכלל מצוה היא — אבל כאן אין מצוה, שאמר ר׳ יוחנן: בת כהן לישראל — אין זווגן עולה יפה, שגנאי הוא לכהונה שתינשא בת כהן לישראל.
The Gemara asks: In what case does this statement apply? Rabbi Yoḥanan said: In a case where the daughter of a priest marries an Israelite, or where the daughter of a Torah scholar marries an ignoramus. Although a wedding feast is generally a mitzva, it is not in this case, as Rabbi Yoḥanan said: When the daughter of a priest marries an Israelite their union will not be auspicious, as it is disgraceful for the priesthood when the daughter of a priest marries an Israelite.
הכל
(13) מַאי הִיא אָמַר רַב חִסְדָּא אוֹ אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה אוֹ זֶרַע אֵין לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבַרְתּוֹ אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת.
The Gemara asks: What is meant by this statement that their union will be inauspicious? Rav Ḥisda said: The inauspicious nature of such a marriage can be identified based on the verse describing the return of a daughter of a priest to her father’s house after marrying a non-priest. The verse is understood as mentioning that the marriage will result in one of three possibilities: she will either be a widow, a divorcee, or without children (see Leviticus 22:13). It was taught in a baraita: Either her husband will bury her or she will bury him, because one of them will die young, or she will cause him to become poor.
מאי היא – מה עולה בידן.
או אלמנה או גרושה או זרע אין לה – כדכתיב (ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו׳.
או קוברה – בלא זמן.
ושאלו: מאי היא [מה הוא] מה פירוש שאין זיווגם עולה יפה? אמר רב חסדא: שמתקיים בהם כלשון הפסוק המדבר במקרה של בת כהן הנישאת לישראל וחוזרת לבית אביה ״או אלמנה או גרושה או זרע אין לה״ (ויקרא כב, יג). במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: קוברה בעלה או קוברתו היא בצעירותם, או מביאתו לידי עניות.
The Gemara asks: What is meant by this statement that their union will be inauspicious? Rav Ḥisda said: The inauspicious nature of such a marriage can be identified based on the verse describing the return of a daughter of a priest to her father’s house after marrying a non-priest. The verse is understood as mentioning that the marriage will result in one of three possibilities: she will either be a widow, a divorcee, or without children (see Leviticus 22:13). It was taught in a baraita: Either her husband will bury her or she will bury him, because one of them will die young, or she will cause him to become poor.
הכל
(14) אִינִי וְהָא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהוּנָּה מַעֲשַׁרְתָּן לָא קַשְׁיָא ההָא בת״ח בְּתַלְמִיד חָכָם הָא בְּעַם הָאָרֶץ.
The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rabbi Yoḥanan himself say: One who wishes to become wealthy should cling to the descendants of Aaron, and all the more so should the merit of the Torah and the priesthood cause them to become wealthy. The Gemara answers: This is not difficult, as this case, where he becomes wealthy, refers to a Torah scholar who marries a woman of priestly lineage. In that case their union will be a successful one. That case, where their union will not be auspicious, refers to an ignoramus who marries a woman of priestly lineage.
בזרעו של אהרן כו׳ משום דעבודת כהן שהיא הקטרת מעשרת כדאמרי׳ פרק בראשונה (יומא כו) ויליף לה מדכתי׳ ישימו קטורה באפך וגו׳ ברך ה׳ חילו וגו׳ ואמר כ״ש שתורה כו׳ דכתיב בתורה בשמאלה עושר וכבוד והמקשה ידע ודאי דהך דר״י בח״ח קמיירי כדקאמר כ״ש שתורה כו׳ אלא דהוה ס״ד דבעם הארץ נמי מעשרת וכ״ש בת״ח דיותר מעשרת משום תורה ובמסקנא דבעם הארץ מביאתו לידי עניות כ״ש דקאמר הכי פירושו אם בכהן לחוד הכהונה מעשרת כ״ש כשתנשא הכהנת לת״ת דמשום תורה מעשרת טפי ודו״ק:
הא בת״ח ת״ח לא מקרי זר לגבי כהנת (דת״ח) שנאמר ובני דוד כהנים:
ותוהים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר׳ יוחנן עצמו: הרוצה שיתעשר — ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן שזכות תורה שלו וזכות הכהונה שלה מעשרתן. ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שמעשיר — בתלמיד חכם הנושא בת כהן, ששבח לכהונה שנדבק בה תלמיד חכם וזיווגם עולה יפה. הא [זה] שאינו עולה יפה — מדובר בעם הארץ הנושא בת כהן.
The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rabbi Yoḥanan himself say: One who wishes to become wealthy should cling to the descendants of Aaron, and all the more so should the merit of the Torah and the priesthood cause them to become wealthy. The Gemara answers: This is not difficult, as this case, where he becomes wealthy, refers to a Torah scholar who marries a woman of priestly lineage. In that case their union will be a successful one. That case, where their union will not be auspicious, refers to an ignoramus who marries a woman of priestly lineage.
הכל
(15) ר׳ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נְסֵיב כָּהֵנְתָּא חֲלַשׁ אָמַר לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאֶדְבַּק בְּזַרְעֵיהּ דְּהָוֵי לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא.
The Gemara relates that Rabbi Yehoshua married a daughter of a priest and became ill. He said: Apparently, it is not satisfactory to Aaron the priest that I cling to his descendants, so that he has a son-in-law like me.
מסופר: ר׳ יהושע נסיב כהנתא [נשא כהנת], וחלש [חלה]. אמר: בודאי לא ניחא ליה [נוח לו] לאהרן הכהן שאדבק בזרעיה [בזרעו], דהוי ליה חתנא כי אנא [שיהיה לו חתן כמוני].
The Gemara relates that Rabbi Yehoshua married a daughter of a priest and became ill. He said: Apparently, it is not satisfactory to Aaron the priest that I cling to his descendants, so that he has a son-in-law like me.
הכל
(16) רַב אִידִי בַּר אָבִין נָסֵיב כָּהֵנְתָּא נְפַקוּ מִינֵּיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכִי רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי ור׳ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר ר״פ רַב פָּפָּא אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא לָא אִיעַתַּרִי.
The Gemara also relates that Rav Idi bar Avin married a daughter of a priest. Two sons who were ordained to decide halakhic matters came from him, namely Rav Sheshet, son of Rav Idi, and Rabbi Yehoshua, son of Rav Idi. Similarly, Rav Pappa said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have become wealthy.
תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו מפני שמרגיל עצמו באותם התענוגים ואין לו פנאי להתעסק ולהתעשר עד שיהא בידו להרגילם בביתו והולך לו לכאן ולכאן על משענת כבוד תורה וכדכתיב אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וגו׳ לכן עתה יגלו בראש גולים ונמצא מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו בחייו ומייתם את גוזליו בחיי האב ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינם נשמעים ונמצא מחלל שם שמים ושם אביו שגדלו ושם רבו שלמדו תורה וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות שמתוך מעלתו רוע הנהגתו מפורסמת ביותר ואינה משתכחת ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ״ב:) אמרו למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב ספר עמו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה:
תרי בני סמיכי [דכן מצינו בזרעו דאהרן] שנאמר יורו משפטיך ליעקב וגו׳ גם שנאמר כן בכל שבט לוי עיקר קרא בכהן איירי כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים וגו וק״ל:
ומסופר גם: רב אידי בר אבין נסיב כהנתא [נשא כהנת], נפקו מיניה תרי בני סמיכי [יצאו ממנו שני בנים סמוכים להוראה], והם: רב ששת בריה [בנו] של רב אידי, ור׳ יהושע בריה [בנו] של רב אידי. וכן אמר רב פפא: אי [אם] לא נסיבנא כהנתא [הייתי נושא כהנת], לא איעתרי [הייתי מתעשר].
The Gemara also relates that Rav Idi bar Avin married a daughter of a priest. Two sons who were ordained to decide halakhic matters came from him, namely Rav Sheshet, son of Rav Idi, and Rabbi Yehoshua, son of Rav Idi. Similarly, Rav Pappa said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have become wealthy.
הכל
(17) אָמַר רַב כָּהֲנָא אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא לָא גְּלַאי אֲמַרוּ לֵיהּ וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גְּלֵית לָא גְלַאי כִּדְגָלֵי אִינָשֵׁי.
On the other hand, Rav Kahana, who was not a priest, said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have been exiled, as Rav Kahana was forced to flee from Babylonia to Eretz Yisrael. They said to him: But you were exiled to a place of Torah, which is not a punishment at all. He answered: I was not exiled as people are generally exiled, i.e., I did not emigrate of my own free will; rather, I was forced to flee from the authorities.
אמר רב כהנא אי לא נסיבנא כהנתא לא גלאי ומעשה דרב כהנא מפורש בהגוזל בתרא כי שמטיה לקועיה לההוא גברא וערק לארץ ישראל.
אמר ר׳ יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנאמר אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים.
לא גלאי – רב כהנא גלה מבבל לא״י כדאמר בהגוזל ומאכיל (ב״ק קיז.).
לא גלאי כדגלו אינשי – שאר תלמידים יוצאים מדעתן ואני יצאתי על כרחי מחמת מרדין ואימת מלכות.
אמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי – שמע שלא היה כהן והא דאמרינן בפ״ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו היה לוקח כדאמרינן בפ׳ הזרוע (חולין דף קלב.) רב כהנא הוה אכיל בשביל אשתו והא דאמר בפרק ערבי פסחים (לקמן קיג.) א״ל רב לרב כהנא פשוט נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא [וגברא] רבא אנא לא בשביל שהיה כהן אלא שכך היה שמו.
אמר רב כהנא אי לאו דנסבי כהנתא לא גלאי – רב כהנא לאו כהן הוה ואע״ג דאמרי׳ דקידושין רב כהנא שקל סודרא מפדיון הבן דלמא בשביל אשתו כדאמרינן בפ׳ הזרוע רב כהנא אכיל בשביל אשתו:
לא גלאי כו׳ מוכח מזה שלא היה כהן כמ״ש התוספות וקאמר על שהוא ישראל ונשא כהנת לא עלה זיווגו יפה שהוצרך לגלות ממקומו ומיהו רב כהנא ת״ח הוה ואמרינן לעיל דשבח הוא לו לישא כהנת גם אם הוא ישראל וי״ל דמשום ענותנותיה לא החזיק עצמו בח״ח ומיהו הם שא״ל והא למקום תורה גלית הוי מצו למימר לא תלמיד חכם אתה ודו״ק:
ולצד אחר אמר רב כהנא (שלא היה כהן): אי [אם] לא נסיבנא כהנתא [הייתי נושא כוהנת], לא גלאי [הייתי גולה], שהוכרח רב כהנא לברוח מבבל לארץ ישראל. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] למקום תורה גלית ואין זה עונש כלל! והשיב: לא גלאי כדגלי אינשי [גליתי כמו שגולים בני אדם] למקום תורה, אלא ברחתי מפני אימת המלכות.
On the other hand, Rav Kahana, who was not a priest, said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have been exiled, as Rav Kahana was forced to flee from Babylonia to Eretz Yisrael. They said to him: But you were exiled to a place of Torah, which is not a punishment at all. He answered: I was not exiled as people are generally exiled, i.e., I did not emigrate of my own free will; rather, I was forced to flee from the authorities.
הכל
(18) אָמַר רַבִּי יִצְחָק כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה שנא׳ שֶׁנֶּאֱמַר {עמוס ו׳:ד׳} וְאוֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק וּכְתִיב לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים.:
Rabbi Yitzḥak said: Anyone who benefits from partaking in an optional feast, which is not a mitzva, will ultimately be exiled, as it is stated: “And eat the lambs of the flock and the calves out of the midst of the stall” (Amos 6:4), and it is written: “Therefore now they shall go into exile at the head of the exiles; and the revelry of those who stretched themselves out shall pass away” (Amos 6:7).
שנאמר ואוכלים כרים כו׳ דבמתענגים בריבוי תאוות מסעודת רשות משתעי קרא ואמר דלכן יגלו וגו׳ היינו עשרת שבטים שגלו בראשונה משום שהלכו ביותר בתענוגים ובמותרות ע״כ יגלו בראש קודם זמן שגלו שבט יהודה והיא מדה כנגד מדה כי הגולה א״א לו להשיג תענוגיו וכל תאוותיו וק״ל:
ו אמר ר׳ יצחק: כל הנהנה מסעודת הרשות שאין בה מצוה, לסוף גולה, שנאמר ״ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק״ (עמוס ו, ד), וכתיב [ונאמר] ״לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מירזח סרוחים״ (עמוס, ו, ז).
Rabbi Yitzḥak said: Anyone who benefits from partaking in an optional feast, which is not a mitzva, will ultimately be exiled, as it is stated: “And eat the lambs of the flock and the calves out of the midst of the stall” (Amos 6:4), and it is written: “Therefore now they shall go into exile at the head of the exiles; and the revelry of those who stretched themselves out shall pass away” (Amos 6:7).
הכל
(19) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן כׇּל ת״ח תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָּתוֹ בְּכׇל מָקוֹם סוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ וּמְיַיתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ וּמַחְלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם רַבּוֹ וְשֵׁם אָבִיו וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת.
The Gemara continues discussing a Torah scholar who benefits from optional feasts. The Sages taught: Any Torah scholar who feasts excessively everywhere degrades himself and brings suffering upon himself. He will ultimately destroy his house, widow his wife, orphan his chicks, i.e., his children, and his studies will be forgotten. Much dispute will come upon him, his words will not be heeded, and he will desecrate God’s name and the name of his master and the name of his father. And he will cause a bad name for himself, his children, and his descendants throughout future generations.
תנו רבנן תלמיד חכם המרבה סעודתו בכ״מ לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם גוזליו ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות [באות] עליו ודבריו אין נשמעין ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות וקרו לו בר מיחם תנורא ובר מרקיד בי כובא ובר מלחך פנכי ובר מך רבעי.
ומאלמן את אשתו – שמבקש לימודו ואי אפשר לו וגולה למזונות והרי אשתו באלמנות חיות.
גוזליו – יתומין.
ותלמודו משתכח – שאינו עסוק לחזור עליו.
ומחלוקות רבות באות עליו – מחמת ששכח תלמודו או הקפות שמקיף מחנונין לסעודותיו.
כל ת״ח המרבה כו׳ ר״ל דמתוך שמרבה סעודותיו בבית אחר בריבוי תענוגותיו מבקש למודו גם בביתו כן ועל ידי זה מכלה ממונו ומחריב ביתו למכור את כליו שבביתו ואמר ומאלמן את אשתו כו׳ כפרש״י ועי״ל דמדתו שיהיה גולה שלא יהיה לו בגלותו להשיג כל תאותו כמ״ש לעיל גבי כל הנהנה לסוף גולה כו׳ ואמר ומחלוקות רבות באות כו׳ עיין פירש״י ועי״ל דבמשתאות שמרבה בכ״מ מביאו לידי מחלוקת כמ״ש למי אוי וגו׳ למי מדנים וגו׳ למאחרים על היין וגו׳ ואמר ומחלל שם שמים ושם רבו כו׳ כההיא דאמרי׳ פי״ה בחילול השם מה הבריות אומרות עליו או לו לזה שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה כו׳ כמה מכוערין מעשיו של זה שלמד תורה כו׳ עיין שם:
ועוד לענין תלמיד חכם הנהנה מסעודה שאינה של מצוה תנו רבנן [שנו חכמים]: כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, גנאי הוא לו, וסוף דרכו נמצא שצרות רבות באות עליו בשל הנהגתו זו: מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו (ילדיו), ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו, וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.
The Gemara continues discussing a Torah scholar who benefits from optional feasts. The Sages taught: Any Torah scholar who feasts excessively everywhere degrades himself and brings suffering upon himself. He will ultimately destroy his house, widow his wife, orphan his chicks, i.e., his children, and his studies will be forgotten. Much dispute will come upon him, his words will not be heeded, and he will desecrate God’s name and the name of his master and the name of his father. And he will cause a bad name for himself, his children, and his descendants throughout future generations.
הכל
(20) מַאי הִיא אָמַר אַבָּיֵי קָרוּ לֵיהּ בַּר מַחֵים תַּנּוּרֵי רָבָא אָמַר בַּר מְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי רַב פָּפָּא אָמַר בַּר מְלַחֵיךְ פִּינְכֵי רַב שְׁמַעְיָה אָמַר בַּר מַךְ רָבַע.:
The Gemara asks: What is this bad reputation that he causes to himself and his descendants? Abaye said: His son is called the son [bar] of the one who heats ovens, since this person continually heated ovens in order to prepare food for feasts. Rava said: His son will be called the son of the one who dances in inns [bei kuvei], as he seems to be invited to every feast to entertain the guests. Rav Pappa said: His son will be called the son of the one who licks bowls [pinkhei]. Rav Shemaya said: His son will be called the son of the one who folds his garment and crouches, i.e., falls asleep drunk.
ערך בר מחים תנורא
בר מחים תנורא – אבר מך רבע בר מרקד בי כובי בר מלחיך פילכי (פסחים מט.) (א״ב: כל אלו כנוים של זולל וסובא מחמם תנורי׳ מקפל לבושו תחתיו ורובץ מרקד בין החביות מלחך קערות ובנוסחאות שלנו בר מך רבע כתוב אחרון).
א. [אבען הייצטער.]
קרו ליה – לבנו.
מרקיד בי כובי – כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן.
מלחיך פינכי – קערות.
מך רבע – מקפל לבושו ורובץ וישן דרך המשתכרין אינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו אלא מקפל לבושו תחתיו וישן.
מך – כמו בר חמרא מוך שקיך וגני (תענית דף ו:).
לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם אפילו הוצרך למכור לדבר זה כל מה שיש לו יעשה שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת״ח ואל ישא בת ע״ה שאם מת או גולה בניו עמי הארץ וכן ישתדל כמה שיוכל וישיא בתו לתלמיד חכם משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל ואל ישיא בתו לעם הארץ ולא ישא בת עם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואין מתקבל ואם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור המפורסמים במעלה ומוכתרים במדות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת ראשי כנסיות שאף הם על כל פנים בעלי מדות הם ומוכתרים בקצת מעלות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת גבאי צדקה לא מצא מהם ישא בת מלמדי תינוקות ובשום פנים לא ישא בת עם הארץ שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם בהמה:
קרי ליה בר מיחם כו׳. עי׳ פרש״י והלשון קרי ליה לא משמע כי אלא קרי לי׳ לאותו ת״ח גופיה בר מיחם כו׳ ר״ל דבר הכי שמיחם תנורו הוא (כהאי לישנא איתא בכמה מקומות) וק״ל:
בניו ע״ה כו׳. והא דאמרינן בנדרים הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה היינו נמי עניים ת״ח שאינן ע״ה זוכין לבנים ת״ח ומיהו הא דאמרינן התם ומפני מה אין מצויין ת״ח מבניהם כו׳ ופי׳ הר״ן שעל הרוב אינן בני תורה עכ״ל קשה קצת דהכא אדרבה משמע דע״כ ישיא בתו לח״ח כדי שיהיו בניו ת״ח (פרק חלק וע״ש):
בענבי הגפן כו׳ מדמה להו לגפן עש״ה אשתך כגפן פוריה וגו׳ והוא מפורש במדרשות בדמיונו במעלות הגפן ואמר שהוא דבר נאה ומתקבל כו׳ ר״ל שהוא דבר נאה שישא בת תלמיד חכם ולא בת עם הארץ כדלקמן גם הוא מתקבל להיות לו זרע כשר ממנה כדאמרי׳ בירושלמי דכלאים אשתך כגפן וגו׳ מה זיתים אין בהם הרכבה אף בניך לא יהיה בהן פסולת וההיפך בבת ע״ה:
ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו שם רע שגורמת הנהגתו זו לו ולבניו? אמר אביי: קרו ליה בר מחים תנורי [קוראים לו לבנו של איש כזה בן מחמם התנורים] כלומר, בן האיש שתמיד מצוי היה ליד תנור הבישול. רבא אמר: בר מרקיד בי כובי [בן המרקד בפונדק] שנראה שמוזמן לכל סעודה, וחייב לשעשע את הקהל. רב פפא אמר: בר מלחיך פינכי [בן מלקק הקערות]. רב שמעיה אמר: בר מך רבע [בן מקפל הלבוש ורובץ וישן] בכל מקום מתוך שיכרות.
The Gemara asks: What is this bad reputation that he causes to himself and his descendants? Abaye said: His son is called the son [bar] of the one who heats ovens, since this person continually heated ovens in order to prepare food for feasts. Rava said: His son will be called the son of the one who dances in inns [bei kuvei], as he seems to be invited to every feast to entertain the guests. Rav Pappa said: His son will be called the son of the one who licks bowls [pinkhei]. Rav Shemaya said: His son will be called the son of the one who folds his garment and crouches, i.e., falls asleep drunk.
הכל
(21) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת ת״ח תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה מוּבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו ת״ח תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְאַל יִשָּׂא בַּת ע״ה עַם הָאָרֶץ שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה בָּנָיו ע״ה עַמֵּי הָאָרֶץ .
On the topic of proper marriage partners, the Gemara cites the following discussion. The Sages taught: One should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar, as if he dies or if he is exiled and he cannot raise his children, he can be assured that his sons will be Torah scholars, since their mother will ensure that they are well educated. And one should not marry the daughter of an ignoramus, as if he dies or is exiled, his sons will be ignoramuses.
1. אדם: חסר בכ״י קרפנטרץ .
2. חכמים: כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״חכם״ וכן בכל המשך המאמר שם.
3. וישיא בתו לת״ח : דפוסים (כבברייתא שאחריה).
4. או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים: דפוסים: בניו ת״ח .
5. בניו: כ״י קרפנטרץ : ״מובטח לו שבניו״.
6. תנו רבנן לעולם...עמי ארץ: בכ״י נ מקומו להלן אחרי הברייתא הבאה: ״תנו רבנן לעולם... ואין מתקבל״.
7. לתלמיד חכמ׳: גג : ״תלמיד חכמים״. כ״י נ : ״תלמיד חכם״. כ״י קרפנטרץ : ״לתלמיד חכם״.
8. ולא בת עם הארץ לתלמיד חכמים: דפוסים : ואל ישא בת עם הארץ ולא ישיא בתו לעם הארץ .
9. בענבי: כ״י קרפנטרץ : ״לענבי״.
10. הסנה: גלה : ״סנה״.
11. בכ״י נ כאן מקומה של הברייתא: ״תנו רבנן לעולם...עמי הארץ״.
ז כיון שמדובר בנישואין הראויים מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם יזדמן מת או גולה בצעירותו — מובטח לו שבניו תלמידי חכמים משום שאמם תחנכם לכך. ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה — בניו עמי הארץ.
On the topic of proper marriage partners, the Gemara cites the following discussion. The Sages taught: One should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar, as if he dies or if he is exiled and he cannot raise his children, he can be assured that his sons will be Torah scholars, since their mother will ensure that they are well educated. And one should not marry the daughter of an ignoramus, as if he dies or is exiled, his sons will be ignoramuses.
הכל
(22) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת ת״ח תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לת״ח לְתַלְמִיד חָכָם מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה דָּבָר כָּעוּר
Furthermore, the Sages taught: One should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar and in order to marry off his daughter to a Torah scholar. This type of marriage can be compared to grapes of a vine that become intertwined with grapes of a vine, something which is beautiful and acceptable to God and man. And one should not marry the daughter of an ignoramus. This type of marriage can be compared to grapes of a vine that have become intertwined with berries of a bramble, which is something unseemly
ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא אדם בת תלמיד חכם וידאג להשיא בתו לתלמיד חכם, משל לנישואין שכאלה הוא ענבי הגפן המסתבכות בענבי הגפן, שהוא דבר נאה ומתקבל בעיני אלוקים ואדם. ולא ישא בת עם הארץ, משל לנישואין שכאלה הוא ענבי הגפן בענבי הסנה, שהוא דבר כעור
Furthermore, the Sages taught: One should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar and in order to marry off his daughter to a Torah scholar. This type of marriage can be compared to grapes of a vine that become intertwined with grapes of a vine, something which is beautiful and acceptable to God and man. And one should not marry the daughter of an ignoramus. This type of marriage can be compared to grapes of a vine that have become intertwined with berries of a bramble, which is something unseemly
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.