בגמרא אמר ר״פ אפילו למ״ד ט״מ דאורייתא וכו׳ משקי בי מטבחייא הלכתא גמירי לה. לכאורה שדברי ר״פ ממקומו מוכרח דהא בעדותו של ר״ע דמתניתין דייק רבא לעיל טומאת משקין אפילו לט״א דאורייתא ועדותו של ר״ע נשנית ג״כ במס׳ עדיות וכמו כן עדותו של יוסף בן יועזר נמי בעדיות וקי״ל דכל מאי דתנינן בבחירתא שהיא מסכת עדיות כן הלכה ואם כן תיקשי הלכתא אהלכתא עדותו דר״ע אעדותו דיוסף בן יועזר אלא ע״כ כדר״פ ולפ״ז הא דמקשה ר״ה בריה דר״נ לר״פ מדרבי אליעזר לאו קושיא אלימתא היא דבפשיטות מצינן למימר דע״כ ר״א וכל הנך תנאי דפליגי עליה בברייתא דספק משקין וס״ל דאורייתא בהך מילתא גופא פליגי דלהנך תנאי אית להו הלכתא גמירי לה ולר״א לית ליה ובזה עולה יפה פסק הרמב״ם ז״ל דאף למה שפסק דטומאת משקין עצמן דאורייתא אפ״ה כתב דמשקין בי מטבחייא טהורין לגמרי וע״כ היינו משום דס״ל להרמב״ם דהלכתא גמירי לה מה״ט גופא דפרישית דמעדותו של ר״ע שנשנית בעדיות מוכח כן ואע״ג דבשמעתין אסיקנא לדר״פ בקושיא אפ״ה שיטת רוב הפוסקים דלא דחינן מימרא משום קושיא ותדע שכן הוא שהרי בעיקר דברי הרמב״ם במה שפסק דט״מ לט״ע דאורייתא ולט״א דרבנן והיינו כדשמואל לעיל בדף הקודם ואף על גב דלעיל נמי אסיקנא לדשמואל בקושיא אע״כ דאפילו הכי לא דחינן מימרא משום קושיא ואם כן ה״ה נמי להך מילתא שפסק כר״פ. ועוד נראה דהא דאסיקנא לדר״פ בקושיא היינו משום הך קושייא בתרייתא דמקשה רבינא לר״א מדר״ש אדר״ש אליבא דר״פ ולפי האמת נמי לאו קושיא אלימתא היא דהא בלא״ה כתבו התוס׳ לעיל בברייתא דספק משקין דכל הנך תנאי ר״י ור״מ ור״ש ור״א כולהו אליבא דר״ע דוקא פליגי והוכיחו כן משום דרבי יוסי אליבא דנפשיה אית ליה לט״א מדרבנן ואם כן לפי זה תו לא שייך להקשות דר״ש אדר״ש דשפיר מצינן למימר דר״ש בברייתא דספק משקין היינו דוקא אליבא דר״ע אבל אליבא דנפשיה שפיר מצי סבר דאפי׳ משקין לט״ע מדרבנן מש״ה מחלק במשקין בי מטבחייא בין כלים לקרקע ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף י״ט ודף כ׳:

בתוספות בד״ה אבל דם לא וא״ת אדרבה וכו׳ דדם קדשים לא איתקש למים וכו׳ עכ״ל. לכאורה משמע דמשמע להו בפשיטות דמה״ט דדם קדשים אין מכשיר וה״ה דאין מטמא דטומאה והכשר כהדדי נינהו כדפרישי׳ לעיל גבי ותלושין מי מכשרו אלא דלענ״ד אי אפשר לומר כן חדא דלענין הכשר גופא הא דאמרינן דדם קדשים אין מכשיר היינו דוקא אותו דם שמתקבל בכלי כמו שפירש״י לעיל משא״כ שאר דם קדשים ודאי איתקש למים כדאמרינן לקמן בפ׳ כל שעה ובכמה דוכתי דדם לאחר שנעשה מצותו מותר בהנאה מדאורייתא דאיתקש למים ע״ש בתוס׳ ואם כן הכא לענין דם דמשקים בי מטבחייא היינו מסתמא באותו דם שלאחר זריקה איירי דומיא דמים דאפילו לצורך הדחה קרינן בהו משקים בי מטבחייא. ועוד דאי ס״ד דפשיטא להו להתוספות הך סברא דדם קדשים אינו מקבל טומאה כי היכי דאינם מכשירין אם כן הא דמקשינן לעיל אדרב אליבא דיוסף בן יועזר דאמר דכן ממש מהא דקתני דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם כן לשיטת התוס׳ לא שייך האי קושיא אדרב אליבא דיוסף בן יועזר דבלא״ה תקשי אליבא דכ״ע הך שנטמא וזרקו היכי משכחת לה הא דם קדשים אינו מקבל טומאה משום דאין נשפך כמים אע״כ דהתוס׳ כאן לאו מסברא פשוטה כתבו לדמות טומאת דם להכשר אלא דעיקר כונתם דאכתי אדרבה בדם יש לטהר טפי מבמים כיון דאשכחן דדם קילי טפי ממים לענין הכשר כנ״ל בכוונתם. וא״כ לפ״ז בחנם כתב מהרש״א ז״ל דרש״י והתוס׳ פליגי בהך סברא ע״ש ודוק היטיב:

בגמרא אמר מר רבי יהודה אומר לכל טמא למימרא דסבר ר״י טומאת משקין וכו׳ והתנן כל הכלים וכו׳ ומסקינן דחזר ביה ר״י. כבר כתבתי לעיל דף ט״ז שיטת התוס׳ שכתבו דכל הנך תנאי דברייתא דספק משקין אליבא דר״ע דוקא פליגי אם כן לא א״ש כל השקלא וטריא דהכא דמקשינן דר״י אדר״י ומסקינן דחזר ביה ר״י ומאי קושיא הא בפשיטות מצינן למימר הא ר״י אליבא דר״ע והא ר״י אליבא דנפשיה דכה״ג כתבו התוס׳ לעיל אליבא דרבי יוסי מיהו בברייתא דת״כ ובילקוט פרק שמיני מצאתי להדיא דדריש רבי יהודה קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מלמד שהמשקה מטמא את הכלים ואם כן משמע דר״י אליבא דנפשיה ס״ל הכי ע״ש ולפי זה מצינן למימר דבשקלא וטריא דהכא נמי אהך ברייתא דת״כ סמיך אלא משום דבהך ברייתא דספק משקין איירי בכולה הסוגיא משום הכי מייתי להך שקלא וטריא הך ברייתא גופא ולעולם דאברייתא דת״כ סמיך והשתא א״ש נמי הא דמסקינן דחזר ביה ר״י ובעלמא דמקשינן דברי חד תנא אהדדי לא משנינן הכי אלא משום דבהך ברייתא דת״כ איתא דאמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו לרבי יהודא מפני מה אין אנו רואין לדברי רבי יוסי שאמר אין טומאה לכלים מד״ת אלא מד״ס והביא ראיה לדבריו ע״ש ואם כן מדלא השיב ר״י לריב״ק משמע דאודויי אודי ליה ואם כן שפיר י״ל דע״י אותה תשובה חזר ביה ר״י מדבריו כנ״ל אלא דבר מן דין יש לדקדק דמאי ס״ד הכא למימר דאיכא מאן דסבר ט״מ לטמא כלים מדאורייתא ותיפוק ליה דקיי״ל דכלים אינם מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובמשקין הא אין נעשין אב הטומאה לעולם וע״כ משמע הכא דהך מילתא לאו הלכה פסוקה היא כ״כ אלא הא דאמרינן כה״ג בריש ב״ק ובכמה דוכתי דאב הטומאה דוקא הוא דמטמא אדם וכלים ולא וולד הטומאה היינו לפי המסקנא דהכא שחזר ביה ר״י וכמו שאבאר עוד בסמוך:

שם אבעיא להו מכלים הוא דהדר ביה אבל באוכלין וכו׳ או דלמא לגמרי הדר ביה כר״מ. נראה דהא דמספקא ליה היינו משום דמסברא אית לן למימר דלגמרי הדר ביה דאי ס״ד דדריש יטמא יטמא דכתיב גבי משקין לטמא אחרים טפי הוה ליה לאוקמי לטמא את הכלים כדמשמע לישנא דקרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מדסמכו כלי ליטמא כמ״ש רש״י להדיא לעיל דף ט״ז במימרא דר״י גופא וכתב גם כן דהכי דרשינן ליה בתורת כהנים וכדפרישית בסמוך. אלא דאיכא למימר לאידך גיסא דדוקא מכלים לחוד הוא דהדר ביה דאע״ג דסמכו קרא כלי ליטמא אפ״ה הא קי״ל דכלים אינן מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וילפינן לה בכמה דוכתי מקרא וכמו שיבואר עוד בשיטה זו דפירקין: