בגמרא ואמר רב אישתבש כהני מידי הוא טעמא אלא לרב וכו׳ וקשיא לי טובא הא ודאי לשמואל נמי קשה דהא למאי דאית ליה לא אישתבש כהני משום דחמישי בקדש בעא מינייהו הא דייקינן בסמוך דדוקא משום דיין הוי חמישי לכך טיהרו אותו משום דרביעי לא עביד חמישי אבל אי הוי שמן שלישי או רביעי הוי טמא ומשו״ה מסקינן דע״כ שמואל כרב ס״ל דמשקי בי מטבחייא תניא אם כן למאי דס״ד השתא דמשקי בי מדבחייא תנא קשה בין לרב ובין לשמואל. ונלע״ד ליישב דודאי הא דאמרינן בסמוך דשמואל דאמר לא אישתבש כהני דחמישי בקדש בעא מינייהו לאו כולהו ממימרא דשמואל גופא היא דאפשר דשמואל לא קאמר אלא לא אישתבש כהני וסתמא דתלמודא הוא דמפרש להאי דשמואל דחמישי בקדש והיינו לפי האמת דשמואל נמי משקי בי מטבחייא תנא א״כ ודאי שאל להם חגי בראשונה היינו על הסדר ממש ואם כן ודאי לשמואל חמישי בקדש בעא מינייהו משא״כ למאי דס״ד השתא דמשקי בי מדבחייא תנא ע״כ הוי אמרינן דהא דאמר שמואל לא אישתבש כהני לאו משום דהוי שמן חמישי אפילו אי הוי שלישי או רביעי נמי הוי טהור כיון דיין אינו מטמא לשמן ולא מצי לאקשויי נמי לשמואל מסיפא דקרא שאמרו יטמא דשפיר הוי ידע הא דמסקינן דלשמואל איירי דנגעו כולהו בראשון אם כן לפ״ז לא שייך להקשות אלא אדרב ושפיר משני מידי הוא טעמא אלא לרב כנ״ל נכון:

אלא דלפ״ז קשה כיון דשמואל גופא לא מסיק הך מילתא דרביעי בקדש בעא מינייהו א״כ אמאי דחק סתמא דתלמודא לפרש אליבא דשמואל דחמישי בקדש בעא מינייהו דלכאורה הוא דוחק גדול לומר שחגי שאל להם לידע אם יאמרו על חמישי בקדש שהוא טמא ועוד נראה גם כן דוחק לומר דרב ושמואל פליגי בפשטא דקרא ונגע בכנף בגדו אי איירי בכנף בגדו ממש או במה שנגע בכנפו וטפי הוי מצינן לפרש בפשיטות דבין לרב ובין לשמואל רביעי בקדש בעא מינייהו אלא דלרב דאמר אישתבש כהני היינו משום דסבר דחגי בדרבנן בדיק להו וכבר נגזרה בימיו על המשקין שיטמאו אחרים ולשמואל דאמר לא אישתבש כהני סבר דחגי בדאורייתא בדיק להו לפי שעדיין לא גזרו על המשקין שיטמא אחרים אע״כ דשמואל גופיה הוא דמסיק למילתיה דחמישי בקדש בעא מינייהו א״כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתיה. ויש ליישב דלעולם סתמא דתלמודא מסיק הכא אליבא דשמואל משום דלא משמע לפרש דשמואל ברביעי בקדש איירי וסבר דבדאורייתא בדיק להו דא״כ תקשי אדשמואל גופיה מה ראה לומר כן דלפ״ז צריך לומר דמה שאמר להם חגי וכן כל מעשיהם טמא היינו מתוך שקילקלו מעשיהם וזה דוחק גדול ביותר להוציא המקרא מידי פשוטו וטפי הו״ל לשמואל למימר כרב דאישתבש כהני דהא משום דבדרבנן בדיק להו משו״ה ניחא ליה לסתמא דתלמודא לומר דלשמואל לא אישתבש משום דחמישי בקדש בעא מינייהו משום דהכי משמע ליה קרא מדכתיב ונגע בכנפו ולא כתיב ונגע כנפו כדמסקינן בסמוך כן נראה לי ודוק היטיב:

בפירש״י בד״ה אישתבש כהני וכו׳ וכ״ש אי בדאורייתא קא משתעי קשיא לרב וכו׳ עכ״ל. אע״ג דבחגיגה פירש רש״י דהא דרביעי בקדש טמא אינו אלא ממעלות דרבנן היינו למ״ד דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק״ו משא״כ למ״ד דלא אמרינן דיו בכה״ג שפיר מצינן למימר דרביעי בקדש הוי דאורייתא והיינו למ״ד אוכל מטמא אוכל בקדשים דאל״כ לא משכחת רביעי בקדש מדאורייתא לפי שיטת רש״י דעצים ולבונה מדרבנן נינהו וכ״ש הכא דאליבא דרב ושמואל קיימינן דאין משקין מטמא אחרים מדאורייתא וא״כ ע״כ ס״ל אוכל מטמא אוכל בקדשים דאלת״ה לא משכחת אפי׳ שלישי בקדש מן התורה שהרי למדנוהו לקמן מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דמי לא עסקינן דנגע בשני והא ודאי למ״ד דאין משקין מטמא אחרים מדאורייתא ע״כ דהאי והבשר דקרא היינו שנטמא ע״י אוכל ואם כן אוכל מטמא אוכל ולפ״ז שפיר הוי מצינן למימר דאפילו רביעי בקדש הוי מדאורייתא וחגי בדאורייתא בדיק להו. מיהו מה שהוצרך רש״י לפ׳ כן אף על גב דמילתא דפשיטא היא דאי בדאורייתא משתעי קשה טפי לרב אלא משום דנראה לרש״י דוחק לומר דהך תקנתא דרבנן דמשקין מטמא אחרים תקנה קדומה היתה אפילו מימי בית ראשון מדקרי להו רב אישתבש כהני וכמו שנראה בהדיא מפירש״י בנביאים על הפסוק שאל נא את הכהנים וא״כ יותר מסתבר לומר בדאורייתא בדיק להו כנ״ל ודו״ק:

שם בגמרא רב משקי בי מטבחייא תנא אבל משקי בי מדבחייא מטמא. הא דמחלקינן בין הני להני נראה דהני טומאת דם ומים שכיחי טפי ומשו״ה חששו להפסד קדשים כמו שפירש״י לעיל בדף הקודם משא״כ ביין ושמן לא שכיחי כ״כ משום הכי לא חששו להפסד קדשים מיהו נראה דוחק לומר דטומאת דם הוי שכיחי טפי מיין ושמן אמנם לענ״ד אין צורך לפ׳ כן אלא לפי שיטת רש״י לקמן ובכמה דוכתי דהא דחיבת הקדש מטמא היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא משא״כ לפי שיטת התוס׳ בכולה סוגיא ובכמה דוכתי דעצים ולבונה מיטמאין מדאורייתא משום חיבת הקדש אם כן שפיר מצינן למימר דאפילו לרב דאמר טומאת משקין אפילו לטמא עצמן אינו אלא מדרבנן דיטמא דקרא היינו הכשר אפילו הכי שפיר מצינן למימר דבמשקין דקדש יש לטמאו מדאורייתא משום חיבת הקדש דלא גריעי מעצים ולבונה דהא ריבוי דוהבשר סתמא כתיב ולאו דוקא אעצים ולבונה אלא הא דנקיט עצים ולבונה היינו משום שקריבין על גבי מזבח אם כן לפ״ז שפיר יש לומר דכל משקי בי מדבחייא טמאים מדאורייתא משום חיבת הקדש מה״ט גופא דלא גריעי מעצים ולבונה אבל משקי בי מטבחייא לא דמי לעצים ולבונה כיון שאין קריבין על גבי מזבח כמותה ולא הוי בכלל רבוי דוהבשר. מיהו לשמואל דסבירא ליה דט״מ לט״ע דאורייתא ולט״א דרבנן ואפ״ה אמרינן בסמוך דשמואל משקי בי מטבחייא תנא אבל מדבחייא מטמא וע״כ צריך לומר דשמואל סובר דחיבת הקדש מהני אפילו למימני ביה ראשון ושני מש״ה שפיר יש לחלק בין יין ושמן ובין מים ודם לענין לטמא אחרים מהאי טעמא גופא שכתבתי אליבא דרב לענין טומאת עצמן כנ״ל ודוק היטב:

בתוס׳ בד״ה רביעי בקדש בעא מינייהו פי׳ הקונטרס דנגע בכנפו וכו׳ וקשה לר״ת דמ״ש דואל כל מאכל יהא פי׳ או יותר מכולם וכו׳ עס״ה. ולענ״ד נראה דודאי פשטא דקרא ולישנא דגמרא משמע להדיא כשיטת רש״י מדאמרינן בשלמא לרב היינו דכתיב ד׳ לחם ונזיד ויין ושמן וזה מבואר כפירש״י וכמ״ש מהרש״ל ז״ל והיינו משום דכל הנך ד׳ בפרטי נקיט להו חגי והיינו למנות בהן ראשון ושני שלישי ורביעי משא״כ אל כל מאכל הקדש דע״כ בלא״ה היינו א׳ מכל מיני מאכל או זה או זה דאל״כ הוה ליה חמישי וששי אפילו עד מאה אע״כ דהאי אל כל מאכל כללא קחשיב להו ואיין דלעיל קאי שיגע היין בשמן או באחד מכל מיני מאכל והטעם נ״ל מבואר ממה שאמר להם חגי מעיקרא בכמה מינים נפרדים לחם ונזיד יין ושמן היינו כדי לנסותם אם בקיאין בכמה פרטי דיני טומאה ולהכי שאל להם על הלחם והנזיד דאף על גב דראשון ושני כתיבי בהדיא בקרא בטומאת שרצים כדאיתא לקמן אפילו הכי היה רוצה לנסותם אם הלחם מטמא הנזיד מטעמא דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקדשים או מדרבנן ופן יאמרו שאין אוכל מטמא אוכל כלל וכה״ג שאל להם על היין ושמן כדי לנסותם בעיקר טומאת משקין אי משקין עושין כיוצא בהן ואכתי לא הוי סגי לחגי בהכי שהרי אם יאמרו לא יטמא על האחרון שהוא שמן אפילו הכי היה מקום לומר דהיינו משום דאין משקה עושה כיוצא בו כדמשמע לקמן דאוכלין ומשקין לא ילפינן חדא מאידך לענין כיוצא בו אבל עדיין אפשר שיודעין דרביעי בקדש טמא לכך שאל להם גם כן אל כל מאכל הקדש דאיין קאי שנגע היין בהם דהוי אוכל רביעי והיינו כמו שהשיבו באמת ואמרו לא דסבירא להו רביעי בקדש טהור ומשום הכי קאמר רב דאישתבש כהני לענין רביעי בקדש דלא משמע ליה לרב לומר דהאי אל כל מאכל לאו או קאמר אלא חמישי ממש אם כן מאי שנא הנך דלעיל דקחשיב ליה בפרטי ובמינים נפרדים כמו כן הוה ליה לומר החמישי נמי במין ידוע בפרט במין מאכל או במין משקה אלא על כרחך דאו קאמר ולפי זה אליבא דשמואל נמי מצינן לפרש הכי דלא מצי למימר דאל כל מאכל היינו חמישי דאם כן למה שני בלישניה מפרטא לכללא אע״כ כדמסיק דטעמא דשמואל משום דנגע בכנפו ואם כן היין הוי רביעי ושמן הוי חמישי והיה רוצה לנסותם בזה בין במיני משקין או במיני אוכלים כיון דשפיר יש לחלק ביניהם כדפרישית כנ״ל נכון לפי שיטת רש״י ועיין באריכות בהקדמת הרמב״ם ז״ל לפי׳ המשניות בסדר טהרות שהאריך מאד בסוגיא דשמעתין ולפי שיטתו אפילו מה שגזרו חכמים במשקין להיות תחילה כבר נגזרה בימי חגי וקרוב לזה כתבתי בחידושי שבת בסוגיא די״ח דבר ע״ש. ומה שהקשו התוס׳ עוד על פירש״י למה קורא הכתוב לשרץ כנף נראה דאורחא דמילתא קאמר לפי שהכהנים זריזין הם ואם היו רואין שהשרץ נגע בלחם היו מסלקין הלחם ושרפו מיד אם כן לא שייך לומר שנגע השרץ בלחם ולחם בנזיד ונזיד ביין ויין בשמן ונעלמו הטומאות מהכהנים ולא ידעו עד אחר שנעשה כל המעשים אם לא ע״י שנסתבך השרץ בכנף הבגד שלא במתכוין לפיכך נגע הלחם בנזיד ונזיד ביין וכו׳ ולאחר כל המעשים ראו שנסתבך השרץ בכנף בגדם בענין שידוע להם כיון שכאן נמצא מסתמא כאן היה קודם שנתעסקו בכל אלה ואפשר דאפילו מדינא נמי אפילו מסופק אם היה השרץ קודם לכן או לא אפ״ה ודאי טמא דאמרינן כאן נמצא כאן היה כדאמרינן בריש נדה גבי הממלא עשרה דליין ונמצא שרץ וכו׳ וכה״ג טובא כנ״ל נכון ליישב שיטת רש״י וכל קושיות התוס׳ ודוק היטיב:

בא״ד ומפרש ר״ת דהשרץ נגע בכנף וכו׳ והכנף אל הלחם וכו׳ עכ״ל. ויש לתמוה דר״ת לא חשש למאי שכתב רש״י דאי אפשר לפרש כן דאם כן מאי איריא דנקיט כנף הא כל הבגד נמי ראשון הוי ואפשר דאי הוי כתיב בבגדו היה מקום לומר דלאו דוקא באותו בגד שהשרץ מונח בו איירי אלא אפי׳ בשאר בגדים ובאמת אינו כן דאין כלי מטמא כלי ומשו״ה נקט בכנף בגדו:

בא״ד דלא בעי למינקט שיעשה כיוצא בו וכו׳ עכ״ל. וקשה דאכתי הניחא למאן דסבירא ליה דאין אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא אבל למ״ד דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא מאי איכא למימר דלפי זה לא שייך לפרש דלחם ונזיד ויין ושמן זוגי זוגי קתני באו או דמה״ת ומאי שנא מאל כל מאכל דלאו לשון או הוא ומכ״ש דקשה טפי למאי דפרישית דלרב ושמואל דטומאת משקין לט״א מדרבנן ע״כ דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא דאל״כ והבשר אשר יגע בכל טמא דע״כ היינו דנגע בשני היכי משכחת לה אפילו אם נאמר דר״ת סובר כשיטת התוספות דעצים ולבונה דאורייתא משום דמיטמאין מחיבת הקדש דהא מסקינן דהיינו דוקא לאיפסולי גופא אבל לטמא אחרינא בעיא דריש לקיש היא ולא איפשטא ומכ״ש דקשה טפי למאי שכתבתי בסמוך דלרב ושמואל ע״כ חיבת הקדש לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא אם כן טומאת משקין דקדש דהיינו יין ושמן דהכא נמי ליהוו דאורייתא דהא ודאי לא גריעי מעצים ולבונה וצ״ע ליישב שיטת ר״ת בכל זה ודוק היטיב:

בגמרא אמר ר״נ אמר רבה בר אבהו בקיאין הן בטומאת מת וכו׳ ופירש״י ויודעין שהשלישי נעשה בה רביעי. ונראה לי דמה שטעו הכהנים לחלק בין טומאת מת לשרץ לענין רביעי בקדש דוקא היינו משום דהוו סברי דמה שגורו חכמים לענין רביעי בקדש שיהא טמא היינו משום דזימנין אתא למיטעי ולומר על שלישי שהוא רביעי לפי שאינו יודע דחרב הרי היא כחלל או שאינו יודע דהמת אבי אבות הטומאה ואינו אלא אב הטומאה משום הכי גזרו בכל רביעי משא״כ בשרץ לא שייך הך מילתא ועוד דבמת יש סברא גם כן לומר דרביעי בקדש טמא מק״ו דאדם שנגע במת ואח״כ אדם באדם דטמא טומאת שבעה ועוד אדם שנגע בזה טמא טומאת ערב אלמא אע״ג דבעלמא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אפ״ה מיטמא בטומאת מת אפילו על ידי ולד הטומאה מכ״ש דאוכל רביעי באוכלין ומשקין דקדש שיהא טמא נמצא דלפ״ז היה מקום להכהנים לטעות ולחלק בין מת לשרץ אף על גב דלפי האמת אינו כן דלענין אוכלין ומשקין מת ושרץ שוין לענין רביעי בקדש כיון דאוכלין ומשקין אינן נעשין אב הטומאה לעולם כנ״ל נכון לפי משמעות לשון רש״י ז״ל ודו״ק: