לימא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו׳ – דהכא הואיל ולא אמר ממש שאני אוכל לך אמרינן לא מוכחא מילתא דבאכילה קאמר ולא מיתסר באכילה.
(1) 
לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם אִין שְׁמוּאֵל מוֹקֵים לַהּ למתני׳ לְמַתְנִיתִין כר׳ כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם.
לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם אִין שְׁמוּאֵל מוֹקֵים לַהּ The Gemara asks: If so, shall we say that Shmuel holds that ambiguous intimations are not intimations, i.e., if one employs an incomplete expression to declare a vow and the expression does not state clearly what his intention is, it does not produce a vow? The Gemara answers: Yes, Shmuel establishes the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: Ambiguous intimations are not intimations.
לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מדקאמר מודרני ממך שרי – ומשני אין כלומר ודאי סבר דלא הויין ידים ומוקי לה למתניתין כרבי יהודה דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי אגרת וכו׳ במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ולא בעי ודין וכו׳ ורבי יהודה סבר לא הויין ידים מדקבעי לומר ודין דאי לא כתב ודין בגט הוי כמגרש בדבורא בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא וכן משמע פ׳ המגרש דקאמר דקריא למוכיחו׳ מודין ולקמן בשמעתין משמע דהמוכיח הוי מלישנא דמנאי מדקאמ׳ עד כאן לא קאמר התם לא בעי׳ ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אלמא דמלישנא דמנאי קדייק.
נימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים – עיין מה שכתבתי בקוטרסי בפרק קמיתא דקידושין במהדורא בתרא.
לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים – מדאמרינן לימא קסבר שמואל ואמרינן אין משמע ודאי דשמואל הכין ס״ל לדידיה ולא טעמ׳ דמתני׳ קא מפרש וליה לא ס״ל אלא מיסבר סבר לה הכין וה״נ משמע בפ״ק דקדושין דאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת הרי זו מקודשת ופרכינן לימ׳ קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ופרקינן הב״ע דאמר לי ובפ״ק דנזיר נמי אמרינן לימ׳ קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ופרקינן לא כיון שהי׳ נזיר עובר לפניו ליכא לספיקי במלתא אחריתי כלום ולעולם סבירא ליה לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים.
והא דאמר שמואל בגיטין (גיטין פה:) וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו מקום ודין לא קאמר, דמשמע לכאורה דסבירא ליה כרבנן דאית להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים לא היא דדילמא משום דפלוגתא היא לא בעי למימר אלא מילתא פסיקתא דמודו בה כולהו תנאי, וכשתמצא לומר לא הויין ידים צריך להניח אפילו מקום ודין, אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכחא מילתא דבגט מגרש לה ושאין אדם מגרש אשת חברו כסברה דרבא דבסמוך.
ואי קשיא לך הא דאמר שמואל בריש פרק קמא דקדושין (קידושין ה:) הנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודשת הרי זו מקדושת, וכן לענין גיטין נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זו מגורשת, ואמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואהדר ליה אביי לא הכי במאי עסקינן דאמר לי, דאלמא1 לרב פפא אי סבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי מינאי, ודלא כסברתיה דרבא וקשיא לפירוקא בתרא דכתיבית2 לא היא, חדא דאביי הוא דמתרץ לה התם ואיהו לית ליה האי סברא דרבא אלא מיפלג פליג עליה וקסבר אדם מגרש אשת חברו, ועוד דודאי משמע מהתם דלא קשיא לרב פפא התם אלא קידושין דלא מוכח מילתא דלדידיה מקדש לה, אבל גט לא קשיא דכיון דיהיב לה גט וכתיב כדיניה לא חיישינן אי לא אמר לה בשעת נתינת הגט הרי את מגורשת ממני, והיינו דלא תירץ אביי אלא הרי את מקודשת לי וכדמהדר ליה הכי במאי עסקינן דאמר לי ולא קאמר הכי במאי עסקינן דאמר לי וממני. וכן לענין הגט דנקט התם אינו אלא משום סיפא דאמר לה איני אישך איני בעליך לא אמר כלום. וכדאמרינן התם בהדיא דמשום סיפא נקט להו.
וכן נראה מדברי ריא״ף (קדושין ב.) והרב בעל ההלכות והרמב״ם ז״ל (הל׳ אישות פ״ג ה״א) שכתבו בפסקיהם בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי כתירוציה דאביי, ובגט (הל׳ גירושין פ״א ה״ד) לא כתבו אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי מותרת הרי זה גט. ולא כתבו הרי את מגורשת ממני, וכן כתבתיה במקומה בפרק קמא דקדושין בס״ד.
ומכל מקום נ״ל דלאו למימרא דאי לא אמר לך, ידים שאין מוכיחות הויין, ואינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכלישנא ממש דמתניתין דהא ליתא, דכיון שאמר מודרני ממך שאני אוכל ידים מוכיחות הויין לכולא עלמא דאכילתו אסר אנפשיה, וכההיא דר׳ יוסי בר׳ חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כלומר כשאמר מודרני ממך מאכילה.
ותדע לך מדאמרינן לעיל אלא הכי אתמר, טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הא מודרני ממך לחודיה לא משמע דאמר אסור, מאי טעמא דלמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך, מופרשני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דידך וכו׳, דאלמא שמואל לא קרי להו ידים שאין מוכיחות אלא כשלא הזכיר כלל ענין האיסור, דאי לא תימא הכי לישמועינן רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך הא לא אמר לך לא, אלא ודאי כל שאמר שאני אוכל אסור לכולי עלמא.
ורבא הכי קאמר שמואל יתורא דמתניתין קשיתיה, אמאי תני שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל לחודיה, דאילו תנא שאני אוכל ולא תנא לך ודאי אכילתו אסר אנפשיה לכולי עלמא, אלא דלא דיקא מתניתין בעלמא אי בעי ידים מוכיחות אי לא, דאי משום דלא קתני מודרני ממך, מופרשני ממך לחודיה דילמא הכי קאמר, טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאינו אסור אלא באכילה הא לא אמר שאני אוכל, אסור אפילו בהנאה כלישנא דלעיל דידים שאין מוכיחות הויין ידים.
ואי נמי דילמא הוי אמינא איפכא דטעמא דאמר שאני אוכל הוא דאסור הא מודרני לחודיה אפילו ידים שאין מוכיחות לא הויין, דלא משמע דאמר אסור כלל משום הכי תנא שאני אוכל אלא אכתי לך למה לי, אלא בודאי דאתא לאשמועינן מיתורא דמתניתין אעלמא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. וא״ת אם כן הא דקא פריך בסמוך מאי דוקחיה דשמואל דמוקי למתניתין כר׳ יהודה מאי קושיא, דמשום דסבירא ליה כר׳ יהודה מוקי למתניתין כוותיה. וי״ל דהכי קאמר ודאי שמואל לא שביק רבנן ופסק כר׳ יהודה, אלא משום דאשכחיה האי סתמא כר׳ יהודה ומה דוחקיה דמוקי לה כר״י וסבירא ליה כוותיה, ופריק מתניתין קשיתיה והלכך מדסתים לן תנא כוותיה סבירא לי נמי כוותיה כנ״ל.
1. כן בכ״י מוסקבה. בשיטה מקובצת בשם רשב״א: ״אלמא״.
2. כן כנראה כתוב בכ״י מוסקבה. בשיטה מקובצת בשם רשב״א: ״דכתיבנא״. בדפוס ראשון: ״דכתובות״.
ממה שכתבנו למדת שידים שאינן מוכיחות אינן ידים בשום מקום ר״ל דבור שאינו מושלם כל צרכו ואין דבר אחר מצטרף עמו שיהא עושאו כמושלם אין דנין אותו כמושלם בשום מקום וזהו שבמודרני הימך אין דנין אותו באיסור אכילה והנאה כמו שכתבנו ואע״פ שיש חולקין בפסק זה בקצת דברים כמה ראיות בדבר חדא שהרי אביי ורבא נחלקו בדבר ולדעת רבא אינן ידים מדכתיב נזיר להזיר מה נזירות בהפלאה שצריך שיהא מזכיר שם נזירות ואין עיקר נזירות אלא במזכיר שיהא נזיר וכן שאם אמר הריני נזיר אם יבא פלני היום אעפ״י שבא אינו נזיר הואיל ובשעה שנזר לא נתברר וכן כיוצא בזה אף ידות נזירות צריך הפלאה ר״ל שאע״פ שלא יזכיר שם נזירות שאלו כן הרי עיקר נזירות הוא מכל מקום צריך שיהא שם דבר המצטרף עמו שיהא הענין כאלו הזכיר שם נזירות כגון אם יאמר אהא שיהא נזיר עובר לפניו וכן ראיה שהרי אמרו כאן לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ותירץ אין ומוקים לה למתניתין כרבי יהודה וכו׳ אלמא שמואל הכי סבירא ליה וכן בקדושין (ה׳:) אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת והקשה לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים שהרי זו יד שאינו מוכיח הוא שהרי אפשר שלא לעצמו קדשה ופירשה באמר לה לי ר״ל הרי את מקודשת לי ולא הוצרכה אלא משום סיפא שאם אמר הריני אישיך אינו כלום הא כל שלא אמר לי אינה מקודשת וכן הלכה ואע״פ שבגרושין אם אמר הרי את מגורשת דיו ואין צריך לומר ממני בזו אף בלא ממני יד מוכיח הוא שאין אדם מגרש אשת חברו אבל קדושין הדבר מצוי לקדש בשביל אחרים ומאחר שלא בירר לי לא גמרה בעצמה להתקדש לשום אדם בכך וכן בראשון של נזיר אמרו האומר אהא הרי זה נזיר והקשו ודילמא אהא בתענית קאמר ופירשה שמואל בשכבר היה נזיר עובר לפניו ר״ל אע״פ שאינו עובר עכשו ושאל לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים שהרי זו מכל מקום הואיל ואינו עובר עכשו יד שאינו מוכיח הוא ופירשה בשנזיר עובר לפניו עכשו שאין לספק בו בדבר אחר הא כל שאמר אהא ואין נזיר עובר לפניו עכשו אע״פ שכבר עבר היום לפניו ואפילו היה תפוס בשערו או שנטל כוס של יין בידו אינו נזיר וכן הלכה ואע״פ שבקצת ספרים נמצא בסוגיא זו דברים המראים שאף בנזיר עובר לפניו יד שאין מוכיח הוא והוא שבקצת ספרים גורסין כאן במה שאמר ששאלו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו אלמא ידים שאין מוכיחות הויין ידים גירסא משבשת היא ועקר הגרסא כמו שכתבנו ר״ל אין ומוקים למתניתין כרבי יהודה ואף לגירסתם פירושה על מה שהיה שמואל מפרש בה תחלה שכבר היה עובר לפניו ולא עכשו אלא שהם נדחקים לפרשה בפנים אחרים כבר רמזנו עליהם בראשון של קדושין ואין דבריהם מתישבים כלל:
ונשוב לעניננו והוא שמאחר שהיד שאינו מוכיח אינו כלום מה שנחלקו ר׳ יהודה וחכמים בגופו של גט שלדעת חכמים גופו של גט ר״ל עיקרו הוא הרי את מותרת לכל אדם ושאר הדברים אינן אלא דרך ספור וטכסיס הענין לא שיפסל בכך ור׳ יהודה סובר שעל כל פנים צריך שיכתוב ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו׳ למהך להתנסבה וכו׳ הלכה כרבי יהודה וכל שלא כתב כן נפסל שאין זה יד מוכיח שמא אינו אלא כמפקירה ליעשות כהיתר לכל אדם או שמא בדבור הרי את מותרת הוא סבור לגרשה ולא בגט עצמו ואינו נותן לה הגט אלא כאומר יהא גט זה בידיך לראיה שגירשתיך בדבור זה והתורה אמרה שיגרש בספר ולפיכך צריך שיכתוב לה ודין דיהוי ליכי וכו׳ כלומר שבגט זה אני מגרשך וכן להתנסבא לכל גבר דתיצביין כלומר לינשא בהיתר ומכל מקום מינאי מיהא אין הגט נפסל בו שהרי אין אדם מגרש אשת חבירו כמו שכתבנו ועקר הענין הוא על ודין דיהוי ליכי וכו׳ ועל להתנסבא וכו׳ אלא שיש מקום עיון במה שאמרו בשלישי של גיטין בכתב טופסי גיטין שצריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן אמר רבי יהודה אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא הזקיק להניח מקום דיהוי ליכי וכו׳ ואם זה גם כן תרפו של גט ומשום דידים שאינן מוכיחות:
אין שמואל מוקי למתני׳ כר׳ יהודה. כלומר אין ודאי שמואל סובר כן ולהכי פי׳ המשנה להתיר מודרני באכילה ומוקי לה כר׳ יהודה דבעי ידים מוכיחות:
לימא קסבר שמואל וכו׳ אין שמואל מוקי לה למתני׳ כר׳ יהודה – כלומר אין ודאי הכי סבירא ליה לשמואל דמוקי למתני׳ כר׳ יהודה.
לימא קסבר שמואל. כיון דקאמר דמודרני לא משמע ליה זה יותר מזה אם לא אמר שאני אוכל אם כן לדבריו לא הוו יד מודרני וחביריו כלל. וקצת נראה כפירוש שני. ויש לישבו אפילו לפירוש ראשון דהא דאסרינן ליה בדיבור ובמשא ובמתן ובעמידת ארבע אמות לא משום יד אלא עיקר שלש אלו הכי משתמעי ולא משום יד לבד. הרא״ם ז״ל.
אבל הרנב״י ז״ל כתב וז״ל: אלא ודאי מדקא בעי תנא דמתניתין לך עם שאני טועם שמע מינה סבירא ליה דבעינן ידים מוכיחות אם כן רישא דמודרני ממך נמי לא כלום הוא דלאו יד מוכיח הוא דלאיסור קא מכוין עד דאמר נמי שאני טועם לך. ואי אמר מודרני ממך שאני אוכל ולא אמר לך איפשר לומר דאסור דיד מוכיח הוא דמשל חבקרו דקא משתעי בהדיה קאמר. דדוקא בשאני אוכל בלא מודרני ממך הוא דלא הוי יד מוכיח בלא לך אבל מודרני ממך שאני אוכל איפשר דהוו ידים מוכיחות. אבל אין כן דעת רבינו ז״ל שכתב דכל היכא דלא אמר לך בין מודרני ממך בין אמר מודרני ממך שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלן משמע. פירוש דמודרני הימך שאני אוכל לאו לאיסורא קא מיכוין אלא שאני אוכל תנאה הוי מודרני ממך דלא לאישתעויי בהדך אם אני אוכל עד יום פלוני או אם אני אוכל היום דלשון שאני כמו אם אני. עד כאן. וכן בפירוש וז״ל: ואם נפש אדם לומר והא בהפך מתניתין דלעיל קאמר שאני אוכל לך וקמתריצנא דרבנן היא דאמר הויין ידים ההוא לך לך לאו דוקא דהא דקאמר בהו לך לך לאו משום דבעי ידים מוכיחות ודייקא נמי מדקתני אסור אסור ובמודרני לחודיה הוי אסור ואף על גב דליתנהו ידים מוכיחות. עד כאן. וז״ל הרא״ם ז״ל: מתניתין קשיתיה דמתוכה משמע דתנא דמתניתין בעי ידים מוכיחות מדקאמר לך עם שאני אוכל. ויש מפרשים מתניתין קשיתיה מדקאמר שאני אוכל לך עם מודרני ממך דאי הוי יד שאינו מוכיח יד לא צריך לומר שאני אוכל עם מודרני ממך. ואינו נראה בעיני מדקתני בברייתא אסור אסור. עד כאן.
ואי קשיא כיון דסבר שמואל דסתם מתניתין אתיא אליביה דר׳ יהודה אם כן סבירא ליה הכי ואם כן למה דחיק התלמוד בתחילת נזיר לאסבורי לשמואל דהויין ידים דמוקי שמואל אהא בנזיר עובר לפניו ואז הוי יד ואף על פי שאינו מוכיח דמה הוכחה יש אפילו בנזיר עובר. ואי לא אפילו יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר ואף על פי שנזיר עובר לפניו אין זה הוכחה דדילמא אהא בתענית קאמר. ויש מפרשים דהכי פירושו בנזיר כמו בכאן לימא קסבר שמואל לא הויין ידים ונוכיח מכאן דכן סבירא ליה. ומתרץ אין ודאי סבירא ליה ולהכי בעי נזיר עובר לפניו אבל אין עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ולא הוי מוכיח דלנזירות קאמר. וכן מוכיח בקידושין פרק קמא דמוכיח מדבעי שמואל נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ולא הוי מוכיח דסבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. הרא״ם ז״ל.
וז״ל שיטה: שמע מינה בעינן ידים מוכיחות. כיון דסבר שמואל דבעינן ידים מוכיחות אם כן אמאי דחיק תלמודא לימא קסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות אינן ידים ודחיק תלמודא לשנויי כשנזיר עובר לפניו אבל אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד לא הוי. ואדרבא הוה ליה לשנויי דאין הכי נמי כדמשמע בשמעתיה וכדמשמע פרק קמא דקידושין דסבר שמואל דידים מוכיחות בעינן וצריך לומר הרי את מקודשת לי. וי״ל דהיינו הא דמשני כשנזיר עובר לפניו פירוש ואז הוו מוכיחות וליכא ספיקא במילתיה. אבל בשאינו עובר לפניו אינן מוכיחות דאיכא לספוקי דילמא אהא בתענית קאמר ולכך לא הוי נזיר. עד כאן.
לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. מדאמרינן נימא קסבר שמואל ואמרי אין משמע ודאי דשמואל הכין סבירא ליה ככתוב בהר״ן ז״ל. אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכחא מילתא דבגט מגרש לה ושאין אדם מגרש את אשת חבירו כסברא דרבא דבסמוך. ואי קשיא לך (קא) הא דאמר שמואל בריש פירקא קמא דקידושין הנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודשת (לי) הרי זו מקודשת וכן לענין גיטין נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זו מגורשת ואמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואהדר ליה אביי לא הכא במאי עסקינן דאמר לי אלמא לרב פפא אי סבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי מנאי ודלא כסברתיה דרבא וקשיא לפירוקא בתרא דכתיבנא. לא היא חדא דאביי הוא דמתרץ לה התם ואיהו לית ליה הא סברא דרבא אלא מיפלג פליג עליה וקסבר אדם מגרש אשת חברו. ועוד דודאי משמע מהתם דלא קשיא ליה לרב פפא התם אלא קידושין דלא מוכחא מילתא דלדידיה מקדש לה אבל גט לא קשיא דכיון דיהיב לה גט וכתיב כדיניה לא חיישינן אי לא אמר לה בשעת נתינת הגט הרי את מגורשת ממני. והיינו דלא תירץ אביי אלא הרי את מקודשת לי וכדמהדר ליה הכא במאי עסקינן דאמר לי ולא קאמר הכא במאי עסקינן דאמר לי וממני. וכן לענין הגט דנקט התם אינו אלא משום סיפא דאמר לה איני אישיך איני בעליך לא אמר כלום וכדאמרינן התם בהדיא דמשום סיפא נקט להו. וכן נראה מדברי ריא״פ והרב בעל הלכות והרמב״ם ז״ל שכתבו בפסקיהם בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי כתירוציה דאביי ובגט לא כתבו אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זה גט ולא כתבו הרי את מגורשת ממני וכן כתבתיה במקומה בפרק קמא דקידושין בס״ד. ומכל מקום נראה לי דלאו למימרא דאי לא אמר לך ידים שאין מוכיחות הויין ואינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכלישנא ממש דמתניתין. דהא ליתא דכיון דאמר מודרני ממך שאני אוכל ידים מוכיחות הויין לכולי עלמא דאכילתו אסר אנפשיה וכההיא דרבי יוסי ב״ר חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כלומר כשאמר מודרני ממך מאכילה. ותדע לך מדאמרינן לעיל אלא הכי איתמר טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הא מודרני ממך לחודיה לא משמע דאמר אסור מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך מופרשני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דידך וכו׳ דאלמא שמואל לא קרי להו ידים שאין מוכיחות אלא בשלא הזכיר כלל ענין האיסור דאי לא תימא הכי לישמעינן רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך הא לא אמר לך לא אלא ודאי כל שאמר שאני אוכל אסור לכולי עלמא. ורבא הכי קאמר שמואל יתורא דמתניתין קשיתיה אמאי תנא שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל לחודיה דאלו תנא שאני אוכל ולא תנא לך ודאי אכילתו אסר אנפשיה לכולי עלמא אלא דלא דייקא מתניתין בעלמא אי בעינן ידים מוכיחות או לא דאי משום דלא קתני מודרני ממך מופרשני ממך לחודיה דילמא הכי קאמר טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאינו אסור אלא באכילה הא לא אמר שאני אוכל אסור אפילו בהנאה כלישנא דלעיל דידים שאין מוכיחות הויין ידים ואי נמי דילמא הוה אמינא איפכא דטעמא דאמר שאני אוכל הוא דאסור הא מודרני לחודיה אפילו ידים שאין מוכיחות לא הויין דלא משמע דאמר אסור כלל משום הכי תנא שאני אוכל אבל אכתי לך למה לי אלא בודאי דאתא לאשמועינן מיתורא דמתניתין אעלמא דידים שאין ידים מוכיחות לא הויין ידים. הרשב״א ז״ל.
(6a:3) אמר לך אביי וכו׳. אמר לך רבא וכו׳. ואיכא למידק אשמעתין דמהכא משמע דפלוגתיהו דרבנן ור׳ יהודה בגט היינו אי בעינן מינאי או לא ובגיטין בפרק המגרש מפורש בהדיא בגמרא דבדין פליגי דר׳ יהודה סבר בעינן ודין דאי לא כתיב ביה ודין לא מוכח דמגרש לה בגט אלא בדיבורא בעלמא וגט לראייה בעלמא ורבנן סברי דמוכחא מילתא דבגיטא מגרש לה. ויש מפרשים שזו ממקצת ההלכות המתחלפות בתלמוד דהכא נסיב האי טעמא והתם נסיב ליה טעמא אחרינא. ועל כן אמרו דלענין פסק הלכה קיימא לן כרבא כרבנן דאמר דאינו צריך מינאי וכטעמא דאמר שאין אדם מגרש אשת חבירו וקיימא לן דבעינן ודין וכדאיבעיא לה במקומה בפרק המגרש ואתיא למפשטה מדאתקין רב יוסף רבא בגיטא וכו׳ ואילו ודין לא קאמר ואסיקנא אטו כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן. ולדידי קשיא לי היאך איפשר לומר דבמינאי פליגי דהא ודאי צריך הוא לכתוב בגט שמו ושמה ואפילו בדיעבד כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין גבי ההוא גברא דעאל לבי כנישתא ויהיב ספר תורה לדביתהו וכיון שכן אפילו לא כתיבי מינאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה והיכי בעי ר׳ יהודה מינאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה. ועל כן נראה לי דשתי הסוגיות כל אחת מוכחת על חבירתה דבתרתי פליגי בודין ובמינאי. דר׳ יהודה סבר דאי לא כתיב ודין אמרינן בדיבורא גירשה ושטר ראיה בעלמא דכיון שכן אפילו כתיב ביה ודין וכתיב ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדילמא איהו בדיבורא מגרש והכי קאמר אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדיבורא בעלמא ודין דהוי ליה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני הילכך צריך לכתוב ודין וצריך לכתוב מינאי. ורבנן סברי דמינאי נמי לא צריך דאין אדם מגרש אשת חברו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו בגט איהו הוא דמגרש וכיון שכן דילמא בדבור גירשה לא חיישינן דגיטא לאו לראיה עבדי ליה אלא לגרושי ביה וכיון דיהביה ניהלה ודאי למילתיה ולדיניה דהיינו לגירושין יהבינן ולא לראיה בעלמא. והתם בפרק המגרש נסיב לה חד טעמא והוא הדין לאידך והכא נסיב חד טעמא והוא הדין לאידך לומר דאין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה. ולהאי פירושא איכא למימר דלא בעינן ודין. וקיימא לן כרבא דהוא בתרא דאמר דלא פליגי רבנן בידים מוכיחות ואיהו נמי כוותיהו סבירא ליה בגט דאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חברו (זה). ואף על גב דאיבעי לן במקומה ולא איפשיטא הכא איפשיטא כיון דאמרינן בכולה סוגיין דרבא אמרה אפילו לרבנן והתם נמי לכאורה הכי משמע דהא סברא קמייתא דגמרא הכי הות דלא בעינן ואף על גב דאתינן למפשטה מדרב יוסף מדרבא ודחינן ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן לאו ברוקא אמרו כן דבעינן אלא בדרך דיחוי בעלמא כלומר דאי משום הא (דרב יוסף) דרבא לא דייקינן דלא בעינן דאיכא למימר דבעינן. ומכל מקום כיון דסברא קמייתא בתלמודא מיתחזיא דלא בעינן ואשכחן הכא דאית ליה לרבא הכין לא שבקינן האי סברא ותפסינן דחייא בעלמא דתלמודא. ומיהו כיון דאיסורא דאורייתא ואיסור ערוה החמורה היא חיישינן לה דהכא נמי לאו רבא אמרה בהדיא דנימא דרבא הכין סבירא ליה אלא אנן הוא דאמרינן דדילמא רבא אפילו לרבנן אמרה. וכן נראה מדברי הריא״ף ז״ל. ומכל מקום היכא דכתיב ודין ומינאי וכי יהיב לה ניהלה לא אמר ליה הרי את מגורשת ממני אלא הרי את מגורשת לבד הרי זו מגורשת כסתמא דמימרא דשמואל דבפ״ק דקידושין. וכן נראה מהלכות הריא״פ והרב בעל הלכות גדולות והרמב״ם ז״ל וכמו שכתבתי שם בקידושין וכמו שכתבתי למעלה. הרשב״א ז״ל.
לימא קסבר [האם לומר מכאן שסבור] שמואל כי ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים? כלומר, שאם ה״יד״, הביטוי הבלתי־שלם שהשתמש בו, אינו מוכיח מעצמו את כוונת הדברים — אין הוא נחשב ל״יד״? ומשיבים: אין [כן], ואכן, שמואל מוקים לה למתניתין [מעמיד אותה את משנתנו] כדעת ר׳ יהודה, שאמר: ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים.
The Gemara asks: If so, shall we say that Shmuel holds that ambiguous intimations are not intimations, i.e., if one employs an incomplete expression to declare a vow and the expression does not state clearly what his intention is, it does not produce a vow? The Gemara answers: Yes, Shmuel establishes the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: Ambiguous intimations are not intimations.
הכל
(2) דִּתְנַן אגּוּפוֹ שֶׁל גֵּט הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְדֵין דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִיגֶּרֶת שִׁבּוּקִין.
As we learned in a mishna (Gittin 85a–b): The essence of a bill of divorce is the sentence: You are hereby permitted to marry any man. Rabbi Yehuda says there is an additional statement that is an essential part of the divorce document: And this shall be to you from me a document of divorce [teirukhin] and a letter of dismissal. This demonstrates that according to Rabbi Yehuda, the wording of the bill of divorce itself must clarify that the husband is divorcing his wife through the bill of divorce.
רבי יהודה אומר ודין די יהוי ליכי וכו׳ – דקסבר אי לא כתב ביה ממש ודין לאו מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים.
דתנן. בפ׳ המגרש (דף פה.) גופו של גט. עיקרו שאמרה תורה וכתב לה ספר כריתות הרי את מותרת לכל אדם שבזה הוא כורתה ומפרישה ממנו ומתירה לכל אדם:
ר׳ יהודה אומר עוד צריך לכתוב ודין דיהוי ליכי מנאי. אבל אי לא כתב מנאי לא מוכח שהוא מגרשה ורבנן סברי בלא מנאי נמי אין אדם מגרש אשת חבירו ובפרק המגרש משמע דר׳ יהודה בעי נמי ודין להוכחה דלא תימא בדיבורא בעלמא מגרש לה וגט לראיה בעלמא ותרוייהו איתנהו אלא דדייק ממנאי דהוי דומיא דשאני אוכל לך:
גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם – ולא צריך למכתב ודין דבלא ודין משמע דבהאי גיטא מגרש לה ואיהו הוא דקמגרש לה דידים שאין מוכיחות הויין ידים.
רבי יהודה אומר ודין וכו׳ – דאי לא כתוב ודין הויין ידים שאין מוכיחות דדילמא בדבורא מגרש לה כדלקמן. ומדאמרינן לימא קסבר שמואל משמע ודאי דסבירא ליה לשמואל גופיה הכי דלאו לפרושי מתני׳ בלחוד אתא וכ״ת א״כ היכי מקשינן ואמאי דחיק שמואל ומוקי לה למתני׳ כר׳ יהודה נימא דמשום דהכי ס״ל. לאו קושיא היא דאי לאו דדייק שמואל ממתני׳ דאתיא כר׳ יהודה לא שביק רבנן ועביד כר׳ יהודה. וה״נ מוכח בפ״ק דקדושין (דף ה:) דשמואל גופיה הכי ס״ל דאמרינן התם האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת וכן בגרושין הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת ומקשינן התם למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כלומר מדקאמר הרי זו מקודשת אע״ג דלא אמר לי והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו דמשמע דהא לאו הכי הוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. ומשני הב״ע דאמר לה לי אלמא שמואל גופיה ס״ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ׳ כל הגט (גיטין כו.) גבי מתני׳ דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו׳ אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין וי״ל דדילמא שמואל סבירא ליה דאפילו למ״ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כדאמרינן לקמן בשמעתין (נדרים ו.). תדע לך דהתם בקדושין עלה דהך דקאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת וכו׳ וכן בגרושין הרי את מגורשת וכו׳ שני ליה הכא במאי עסקינן דאמר לה לי כלומר דאמר לה הרי את מקודשת לי ואילו גבי גרושין לא שני ליה מידי והוה ליה למימר בגרושין נמי דאמר לה ממני אלא ש״מ דבגרושין משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כי לא אמר ממני נמי הוו ידים מוכיחות. וכי אמרינן התם וכן בגרושין לאו לענין לי וממני קאמר אלא למאי דאמר התם בסוף מילתיה דהיינו איני אישך אשוינהו וכדאיתא התם. א״נ י״ל דשמואל אפילו בגרושין נמי סבירא ליה דבעי דאמר ממני וכי משני התם דאמר לה לי ה״ה בגרושין דאמר ממני אלא דנקט חדא דהיינו רישא וה״ה לסיפא והאי דלא אמר התם בגיטין וצריך שיניח מקום ודין משום דלא בעי לעיולי נפשיה התם בפלוגתא דר׳ יהודה ורבנן ונקט אליבא דכ״ע דצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם וה״ה דלר׳ יהודה ולשמואל גופיה דסבר לה כותיה צריך שיניח אף מקום ודין.
ומה ההוכחה שזו שיטתו של ר׳ יהודה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו (עיקרו) של גט שנותן אדם לאשתו כאשר מגרשה הוא המשפט הכתוב בו: ״הרי את מותרת לכל אדם״. ר׳ יהודה אומר: יש עוד קטע אחד שהוא חלק מהותי בגט, שכותב ״ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהא לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואיגרת שבוקין [שילוחים] וגט פטורין״. ומכאן משמע שאף על פי שמובן ממה שכותב לה בשטר ונותן לה שזהו הגט, מצריך ר׳ יהודה שיכתוב במפורש שהוא מגרשה בגט זה, ולא בדיבור בלבד.
As we learned in a mishna (Gittin 85a–b): The essence of a bill of divorce is the sentence: You are hereby permitted to marry any man. Rabbi Yehuda says there is an additional statement that is an essential part of the divorce document: And this shall be to you from me a document of divorce [teirukhin] and a letter of dismissal. This demonstrates that according to Rabbi Yehuda, the wording of the bill of divorce itself must clarify that the husband is divorcing his wife through the bill of divorce.
הכל
(3) אַמַּאי דָּחֵיק שְׁמוּאֵל לְאוֹקוֹמַהּ למתני׳ לְמַתְנִיתִין כְּרַבִּי יְהוּדָה לוֹקְמַהּ כְּרַבָּנַן אע״ג אַף עַל גַּב דְּאֵין יָדַיִם מוֹכִיחוֹת.
The Gemara asks: Why does Shmuel strain to establish the mishna as being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, which is a minority opinion? Let him establish it as being in accordance with the opinion of the Rabbis that although there are no obvious intimations in one’s statements, they are still considered vows. Consequently, if one said: I am avowed to you, even if he did not add: With regard to that which I eat, the vow takes effect.
לוקמה למתני׳ כרבנן – לימא אע״ג דקאמר מודר אני ממך או מרוחק אני ממך לחודיה אסור באכילה ואע״ג דלא אמר שאני אוכל לך דידים שאין מוכיחות הויין ידים כרבנן דאמרי לא צריך למיכתב בגט אלא הרי את מותרת לכל אדם.
ואמאי דחיק שמואל לאוקמא מתני׳ כרבי יהודה לוקמא כרבנן – תימה הלא יש לו לאוקמה כר׳ יהודה משום דס״ל כוותיה ויש מתרצים דמוטב לאוקמא כרבנן ואע״ג דהוא לא ס״ל ועתה להך לישנא משמע דשמואל סבר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והכי מוכח סוגיא דקידושין (דף ה:) גבי הרי את מאורסת דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים לא דאמר הרי את מאורסת לי אבל אי לא אמר לי לא והיינו כסוגיא דהכא מיהו תימה גדול מאי פריך מאי דוחקיה לאוקמה מתני׳ כר׳ יהודה דשינויא דשנינן שנויא דחיקא הוא מוטב לאוקמה כרבנן והוא לא ס״ל ועוד הקשה הר״ר יוסף מהאי דפרק כל הגט (גיטין כו.) דקאמר הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן וקאמר שמואל עלה דההיא אף מקום הרי את מותרת לכל אדם פי׳ משום דהוא עיקר של גט ואי סבירא ליה כר׳ יהודה א״כ צריך שיניח מקום ודין שהרי ודין הוי עיקר לר׳ יהודה להכי ל״ג (אין) כ״א ושמואל מוקי לה למתני׳ כר׳ יהודה והוא סבר לה כרבנן ואז ניחא דפריך שפיר לוקמא כרבנן כיון דגם הוא סבר כרבנן מיהו קשה מההיא דקידושין דמשמע שמואל אית ליה דלא הויין ידים ור״י מחלק בידים שאין מוכיחות גרועות כי ההיא דקידושין דאם לא אמר לי הויין גרועות טפי מדאי (דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו) וכן ההיא דנזיר דפריך עלה דאמר האומר אהא ה״ז נזיר ופריך ודילמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל שהיה נזיר עובר לפניו ולהכי צ״ל הכא לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני לא שמואל מוקי לה למתני׳ כר׳ יהודה פירוש לעולם קסבר הויין ידים חשובות כי הכא מודרני ממך ומוקי לה למתני׳ כר׳ יהודה והוא לא סבירא ליה ובהא ניחא ההיא דריש פ״א דנזיר משום דאהא הוי ידים גרועות משמע כוליה גופיה וזהו תענית דנזיר לא הוי כוליה גופיה ולהכי צריך לאוקומה בנזיר עובר לפניו וכן ההיא דקידושין כדפי׳ התם ור״ת גרס אין השתא יש ליישבו ודייק אין ידים גרועות כי התם לא הויין ידים אבל ידים חשובות ס״ל דהויין ידים.
ומאי דוחקי׳ דשמואל לאוקומי למתני׳ כרבי יהודה. ולפיכך במודרני לחודיה ליכא איסור:
לוקמה כרבנן. דלא בעו ידים מוכיחות ולימא דבמודרני לחודי׳ נמי אסיר כדמשמע פשטא דמתני׳ וכדתניא בברייתא דלעיל:
ושואלים: אמאי דחיק [מדוע דוחק] שמואל לאוקומה למתניתין [להעמיד את משנתנו] דווקא כדעת ר׳ יהודה שהיא דעת יחיד? לוקמה כרבנן [שיעמיד ויפרש אותה כדעת חכמים] שאף אם אמר ״מודרני״ או ״מרוחקני״ בלבד אסור באכילה אף על גב [אף על פי] שאין ביטויים אלה ידים מוכיחות?
The Gemara asks: Why does Shmuel strain to establish the mishna as being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, which is a minority opinion? Let him establish it as being in accordance with the opinion of the Rabbis that although there are no obvious intimations in one’s statements, they are still considered vows. Consequently, if one said: I am avowed to you, even if he did not add: With regard to that which I eat, the vow takes effect.
הכל
(4) אָמַר רָבָא מתני׳ מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ אַמַּאי תָּאנֵי שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ לִיתְנֵי שֶׁאֲנִי אוֹכֵל שֶׁאֲנִי טוֹעֵם ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ בבָּעִינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת.
Rava said: The mishna was difficult for him. Why does it teach the cases where one adds: That which I eat of yours, and: That which I taste of yours? Let it teach: That which I eat, and: That which I taste, without the additional phrase: Of yours. Since the one taking the vow is addressing another individual, it is clear to whom he is referring even without this phrase. Conclude from this that we require obvious intimations, i.e., the intent of the individual taking the vow must be indicated by his verbal statement and not merely by the context of his statement.
מתני׳ קשיתיה – דלא מצי לאוקמה כרבנן.
ליתני שאני אוכל או שאני טועם – למה לי למימר לך אלא להכי קתני לך דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי קתני שאני אוכל בלבד ולא קאמר לך לא הוה משמע דמודר מחבירו דבעינן ידים מוכיחות וכי אמר נמי מודרני ולא אמר שאני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר אלא דלא מישתעינא בהדך.
מתני׳ קשיתיה – מאי איריא התם שאני אוכל לך בלא לך נמי אלא ש״מ דלא הויין ידים וקשה מברייתא דלעיל דאמר שאני אוכל לך משמע כמו כן דאי לא אמר לך לא מועיל וי״ל דכיון דגלי דמודרני ממך מועיל משמע ממילא לך לאו דווקא ובלא לך נמי מהני.
ליתני שאני אוכל (לך) שאני טועם – פי׳ בלא לך וא״ת א״כ לא הוה ידעינן למאן קאמר וי״ל דמיירי במסרבין בו לאכול והוא ממאן וא״כ לאותו שמפציר בו לאכול קאמר שאני טועם שאני אוכל משלך ואפי׳ בלא לך שמעינן הכי וא״ת אכתי מאי תירץ דהנך ברייתא דלעיל דקתני אסור תרי זמני דמשמע דמודרני לחוד אסור ולא שאני אוכל לך וי״ל כיון דאוקמא טעמא דשמואל משום דידים שאין מוכיחות דפליגי תנאי בעלמא בגיטין א״כ נתרץ דהנך ברייתא דלעיל כרבנן דרבי יהודה דסברי דידים שאין מוכיחות הויין ידים ושמואל סבר כר׳ יהודה דמעיקרא שלא היה מעמיד טעמא דשמואל משום שאין מוכיחות וא״כ הוי טעמא דשמואל משום דלא חשוב יד מודרני בלא שאני אוכל להכי הוה קשיא ליה לשמואל מהנך ברייתא דלא מוכיחות פלוגתא דתנאי בהכי אבל השתא דטעמא דשמואל משום שאין מוכיחות ניחא כדפרי׳ צ״ע לשמואל כשאני אוכל בלא מודרני אם מועיל אם לאו ופר״י כר׳ יהודה דמתני׳ שאומר שאני אוכל לך משמע דשאני אוכל לך מועיל בלא מודרני אפי׳ לשמואל וכ״נ דודאי מודרני בלא שאני אוכל לך הוי ידים שאין מוכיחות כדמפרש טעמא דילמא דלא משתעינא בהדך קאמר אבל כשאני אוכל לך או איני טועם לך הוו ידים מוכיחות והקשה ריצב״א א״כ לא מצינו ידים ורגלים דא״כ כל מה שידבר אדם עם חבירו יהא נדר שאם אמר אני אוכל או אוכל לך הוי נדר לגי׳ דשאני אוכל וי״ל דלא קשה מידי דווקא כשאני אוכל או בשאיני בשי״ן הוי יד לפי [שחטף] וחסר [ומנע] לשונו שמדלג קונם שהיה לו לומר או בתחילה או בסוף אבל אני אוכל לך או איני אוכל לך בלא שי״ן לא הוי יד כלל וא״ת כיון דשאני אוכל לך מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל לך מנלן דשאני אוכל הוי יד לנדר דילמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה לכתחילה וי״ל דבשבועה רגילות לומר שבועה שאוכל או שלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים וא״ת למאי דפרישית דשאני אוכל הוי יד בלא מודרני גם לשמואל והא לעיל בתחילת סוגיא כדפריך ליה מהנך ברייתא משני שמואל דברייתא שניה וכבר אמר מודרני ממך משמע בהדיא דשאני אוכל לא מהני בלא מודרני ויש לדחות שלא בא אלא להשמיענו דמודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל לך ועי״ל דודאי מעיקרא שהיה סובר טעמא דשמואל דלא הוי מודרני יד כלל בלא שאני אוכל לך אז ודאי צריך לומר דה״ה שאני אוכל לך לא הוי יד ואינו מועיל בלא מודרני אבל למסקנא דאסיקנא דטעמא דשמואל משום יד נאמר ודאי דשאני אוכל הוי מוכיח שפיר בלא מודרני כדפרישית א״כ גם לשמואל מועיל שאני אוכל בלא מודרני כ״נ למהר״ף נ״ע מיהו ר״י פירש דשאני אוכל אינו מוכיח בלא מודרני.
אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם אלא שמע מינה בענן ידים מוכיחות – פירוש: האי דמפרש שמואל מתניתין בכולן עד שיאמר כול׳ דבעי ידים מוכיחות כר׳ יהודה ולא מפרש לה דאו או קתני כדתני בבריתא ולא בענן ידים מוכיחות כרב משום דחזו לישנא דמתניתין מדוכתא אחרינא דבעי ידים מוכיחות מדתני לך דלמאן דלא בעי ידים מוכיחות אינו צריך לומר לך כדאמר בהלכתא קמיתא דקידושין שאם אמר לאשה הרי את מקודשת אף על פי שלא אמר לי הוייא מקודשת והכא נמי כי אמר שאני אוכל אף על גב דלא אמר לך יהא אסור אמאי תני לך אלא לאו שמע מינה דהאי תנא בעי ידים מוכיחות וכי היכי דהכא בעי ידים מוכיחות הם הכי נמי במודרני ממך ומופרשני ממך ומורחקני ממך בענן ידים מוכיחות שאם לא פירש שאני אוכל ושאני טועם יש לומר מדיבור וממשא ומתן ומארבע אמות דידיה קאמר ולהכי מוקי מתניתין כר׳ יהודה דבשלמא הנך מתנייתא דלעיל כיון דתני בהו אסור אסור דמשמע בחדא לישנא בלחוד אסור דאלמא לא בענן ידים מוכיחות הוא הדין נמי דלא בענן לך והאי דקתני בהו שאני אוכל לך שאני טועם לך לאו דוקא אלא תני בלשון שרגילין בני אדם לומר והוא הדין אף על גב דלא אמר לך כדילפינן מאסור אסור אלא תנא דמתניתין דלא תני אלא חד אסור לבסוף לא הוה ליה למיתני לך והוה אמרינן דלא בעי ידים מוכיחות והאי אסור דתני קאי אכל חד וחד אבל השתא דתני חד אסור ותני נמי לך מוכח דבעי ידים מוכיחות ודוקא תני לך והוא הדין נמי דבעי ידים מוכיחות בהנך לישני שאינו אסור עד שיפרש עמהן שאני אוכל לך שאני טועם לך והאי דדייק שמואל מלך הוא הדין נמי דמצי לדיוקי1 ממודרני ממך דאיבעי ליה למיתני מודרני בלחוד אמאי איצטריך ממך אלא לאו שמע מינה בענן ידים מוכיחות אלא משום דעיקר פלוגתא דידים2 מוכיחות בהרי את מקודשת לי איתמר כדאמר׳ בהלכתא קמייתא דקידושין דייק מלך דדמי ללי והוא הדין נמי דדייק מממך. אי נמי משום דנקיט האי לישנא דשאני אוכל ושאני טועם דייק נמי מלך דתני גביה ולא דייק מממך דתני גבי מודרני אבל מכל מקום היא היא דמכולהו קא דייק דלמאן דלא בעי ידים מוכיחות לא צריך למימר אלא מודרני מורחקני מופרשני שאני אוכל שאני טועם בלא ממך ובלא לך.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י ששון 557: ״לדויקי״.
2. כן בדפוסים. בכ״י ששון 557 (וכן גם להלן נדרים ו׳.): ״דדיים״.
אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך – הכי גרסינן בכל הספרים ולך לך קא דייק, דאם איתא דידים שאין מוכיחות הויין ידים לא הוי ליה למיתני לך, אלא שאני אוכל ושאני טועם לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואי קשיא לך ברייתא דלעיל דאית ליה הויין ידים ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך. י״ל דשאני התם דכיון דקתני בהדיא מודרני ממך הרי זה אסור הא אשמועינן בהדיא דהויין ידים, והלכך לא איצטריך למיתני שאני אוכל בלא לך לאשמועינן הכין, אבל במתניתין דלא ידעינן מאי סבירא ליה לתנא דמתניתין אם איתא דהויין ידים סבירא ליה לא הוי ליה למיתני לך.
ויש מי שאמר1 דהכי גרסינן אמאי תני שאני אוכל שאני טועם, כלומר לא הוי ליה למיתני שאני אוכל כלל אלא מודרני ממך הרי זה אסור, ואין צריך למחוק הספרים דשפיר מיתרצא ההיא ברייתא דלעיל.
ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן ע״כ לא קאמרי רבנן לא בעו ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו – כך כתוב בספרים ולאו דוקא דמהאי לישנא משמע דבגט מיהא לא בעו ידים מוכיחות וליתא, לכשתמצא לומר דרבא אפילו לרבנן אמרה למלתיה אפילו בגט נמי בעינן ידים מוכיחות, אלא אע״ג דלא כתיב ביה מינאי עיקר מוכיח הוא, לפי שאין אדם מגרש אשת חברו אלא הני ידים מוכיחות דבעי ר׳ יהודה קאמר. והכי קאמר עד כאן לא קאמרינן לא בעינן מינאי כדבעי ר׳ יהודה משום ידים מוכיחות אלא גבי גט, דהוי מוכיח ממש לפי שאין אדם מגרש אשת חברו.
1. כן תוקן בכ״י מוסקבה וכן בשיטה מקובצת בשם רשב״א. בדפוס ראשון: ״שפיר׳ ״.
מתני׳ קשיתיה. דליתני שאני אוכל גרידא וממילא ידענא דלאותו שמדבר אליו ומסרהב בו שיאכל עמו קאמר אלא מדתני לך ש״מ דסברה מתניתין ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וברייתא דלעיל קסברה ידים שאין מוכיחות הוויין ידים כן פירש רבי אליעזר ממיץ בשם ר״ת:
אמר רבא מתני׳ קשיתיה וכו׳ ליתני שאני אוכל ושאני טועם – פי׳ ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעי׳ דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע״ג דכבר אמר מודרני ממך דהא ס״ל לשמואל דמתני׳ חדא קתני אפ״ה שאני אוכל בלא לך ידים שאינן מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה״ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש״ה תנא במתני׳ לך לאשמועי׳ דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל (לך) לא חייל נדרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים.
וקי״ל כשמואל דמודרני ממך לחודיה לא מתסר הלכך הא דא״ר יוסי בר׳ חנינא מודרני לך שניהם אסורים מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר דקאמר מודרני לך מאכילה הא סתמא לא משמע דאמר אסור דהוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים דקיי״ל כרבא דאמר הכי בסמוך וכן דעת הרמב״ן ז״ל בהלכותיו.
אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך. הכי גרס בכל הספרים ולך לך קא דייק דאי איתא דידים שאין מוכיחות הויין ידים לא הוה ליה למיתני לך אלא שאני אוכל ושאני טועם לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואי קשיא לך ברייתא דלעיל דאית ליה הויין ידים ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך. יש לומר דשאני התם דכיון דקתני בהדיא מודרני ממך הרי זה אסור הא אשמועינן בהדיא דהויין ידים והילכך לא איצטריך למיתני שאני אוכל בלא לך לאשמועינן הכין. אבל במתניתין דלא ידעינן מאי סבירא ליה לתנא דמתניתין אם איתא דהויין ידים סבירא ליה לא הוי למיתני לך. ויש מי שאמר דהכי גרסינן אמאי תני שאני אוכל שאני טועם כלומר לא הוה ליה למיתני שאני אוכל כלל אלא מודרני ממך הרי זה אסור. ואין צריך למחוק הספרים דשפיר מיתרצא ההיא ברייתא דלעיל. הרשב״א ז״ל.
ורבא דאמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו וכו׳. כך כתוב בספרים. ולאו דוקא דמהאי לישנא משמע דבגט מיהא לא בעו ידים מוכיחות וליתא לכשתמצי לומר דרבא אפילו לרבנן אמרה למילתיה אפילו בגט נמי בעינן ידים מוכיחות אלא אף על גב דלא כתיב ביה מנאי עיקר מוכיח הוא לפי שאין אדם מגרש אשת חברו. אלא הני ידים מוכיחות דבעי ר׳ יהודה קאמר והכי קאמר עד כאן לא קאמרי רבנן לא בעינן מנאי כדבעי ר׳ יהודה משום ידים מוכיחות אלא גבי גט דהוי מוכיח ממש לפי שאין אדם מגרש את אשת חברו. הרשב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]; אמאי תאני [מדוע שנה] ״שאני אוכל לך״ ״שאני טועם לך״? ליתני [שישנה] ״שאני אוכל״ ״שאני טועם״, ומדוע צריך להוסיף גם ״לך״, שהרי ברור שהוא מדבר לאדם מסויים ואליו הוא מפנה את הדברים הללו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות, ואם אמר סתם ״שאני אוכל״, אף שמתוך ההקשר נראה שהוא נודר ואוסר על עצמו מלאכול אצל האיש שהוא מדבר אליו, אולם כיון שדבר זה אינו מתפרש מדבריו — אין זו נחשבת כאמירה מחייבת.
Rava said: The mishna was difficult for him. Why does it teach the cases where one adds: That which I eat of yours, and: That which I taste of yours? Let it teach: That which I eat, and: That which I taste, without the additional phrase: Of yours. Since the one taking the vow is addressing another individual, it is clear to whom he is referring even without this phrase. Conclude from this that we require obvious intimations, i.e., the intent of the individual taking the vow must be indicated by his verbal statement and not merely by the context of his statement.
הכל
(5) אִיתְּמַר יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת אַבָּיֵי אָמַר הָוְויָין יָדַיִם וְרָבָא אָמַר לָא הָוְויָין יָדַיִם אָמַר רָבָא רַבִּי אִידִי אַסְבְּרָה לִי אָמַר קְרָא {במדבר ו׳:ב׳} נָזִיר לְהַזִּיר לי״י מַקִּישׁ יְדוֹת נְזִירוּת לִנְזִירוּת מָה נְזִירוּת בְּהַפְלָאָה אַף יְדוֹת נְזִירוּת בְּהַפְלָאָה.
§ The Gemara addresses more fully the issue mentioned in passing in the previous discussion. It was stated that the amora’im disagreed with regard to ambiguous intimations. Abaye said: They are valid intimations, and Rava said: They are not valid intimations. Rava said: Rabbi Idi explained to me the source of this ruling. The verse states: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir] to the Lord” (Numbers 6:2). The verse juxtaposes intimations of naziriteship, derived earlier (3a) from the doubled term “nazir lehazir,” to naziriteship. This indicates that just as accepting nazirite-ship must be expressed with a distinct articulation, so too, intimations of naziriteship must be expressed with a distinct articulation as opposed to ambiguous intimations.
מקיש ידות נזירות – כדאמרינן לעיל דמלהזיר נפקא ידות נזירות.
מה נזירות בהפלאה – דבעינן שיפרש לנזירות דכתיב כי יפליא (במדבר ו) אף ידות נמי בעינן שיפרש לדיבורו דאי לא מפרש לא הוי כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים.
אמר רבא ר׳ אידי אסברה בה לי אמר קרא {נזיר}1 להזיר לי״י מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה – ובריש פרק בתרא דנזיר אמרינן כי יפליא למה לי לאתויי ידים שאין מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר אלא כי יפליא מיבעי לי2 לכדר׳ טרפון דאמר אין אחד מהם נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. ונראה לי דמשבשתא היא התם והכי גרסינן: למעוטי ידים שאין מוכיחות כדאיתא הכא וכדמפיקינן התם לר׳ טרפון דבענן הפלאה והוא הדין נמי לידים. והכי גרסינן: התינח לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר כול׳. עוד ברוב ספרים מהפכי דברי אביי ורבא וגרסי: הכי אביי אמר לא הויין ידים ורבא אמר הויין ידים וגם זו הגירסא משבשתא היא ואיפכא גרס כי הכא ובמקצת ספרים כתוב כי הכא והיא עיקר.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 חסר: ״נזיר״.
2. כן בכ״י ששון 557, וכן בדפוס ונציה נזיר ס״ב. בדפוסים: ״ליה״.
נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות. כלומר כיון דמיתורא רבינן ידות מסתמא לדין נזירות איתרבו מה נזירות בהפלאה כלומר כשאומר הריני נזיר הרי יש כאן הוכחה גמורה שהוא נזיר אף ידות נמי לא הוו יד אי לאו דאיכא הוכחה גמורה:
איתמר ידים שאין מוכיחות וכו׳ – מקיש ידות נזירות לנזירות דידות מלהזיר מפקי להו לעיל (נדרים דף ג.).
מה נזירות בהפלאה וכו׳ – פי׳ דאמרינן במס׳ נזיר (דף לב:) דא״ר טרפון דמי שראה חבירו ואמר הריני נזיר אם זה נזיר ולא הכיר בו באותה שעה שהיה נזיר אע״פ שנודע לאחר מכאן שהוא נזיר אין נזירות חלה עליו משום דבעידנא דקנזר בעינן הפלאה וליכא ומש״ה אמרי׳ מה נזירות בהפלאה דהיינו הך הפלאה דקאמרי׳ אף ידות נזירות בהפלאה ולאו מהך הפלא׳ גופה קאמרי׳ דאי הכי קרא ל״ל וכי תיסק אדעתין דעדיפי ידות נזירות מנזירות גופיה אלא הפלאה אחריתי קאמרי׳ דשייכא בידות והיינו שיהו הידות מופלאים ומפורשים ומיהו לרבנן דפליגי התם עליה דר׳ טרפון ואמרי דבנזירות לא בעיא הפלאה ליכא הקישא אלא הפלאה גופא דכתיבא בנזירות לידות בלחוד אתיא דבעי הפלאה וכי מקיש משום רבי טרפון נקט ליה דאע״ג דלדידיה הפלאה בידות לא כתיבא אתיא מהקישא.
אביי אמר הויין ידים. בנזיר פרק הכותים אשכחינן פלוגתא דאביי ורבא איפכא והוא כמו איכא דאמרי והרבה כאלה יש היפוכין בתלמוד. הרא״ם ז״ל.
מה נזירות בהפלאה. דלא חשיב נזירות עד שיפרש שם נזירות אף ידות נזירות דנפקי מלהזיר צריך לפרש שם נזירות דבעינן ידים מוכיחות. וכי היכי דאשכחן בידים דנזירות הכי נמי בידות נדרים דהא איתקש להדדי כדאמרינן לעיל. הרי״ץ ז״ל:
אמר רבא אידי אסברא לי מאי טעמא אמרי בידות נזירות דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אמר קרא נזיר להזיר. נזיר היינו נזירות גופיה לא חשיב ליה קרא נזירות עד שיפרש שם נזירות כדכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר ומתרגמינן ארי יפריש. אף ידות נזירות דנפקי מלהזיר צריך לפרש הנזירות דבעינן ידים מוכיחות. משום הכי מהדרינן ליה נמי אלהזיר ולא ליבעי היקישא משום דפשטיה דקרא בנדר נזיר קמיירי ולא בנדרים אלא אנן הוא דמפקי מיניה משום דלנזר נזיר ריבוייא דקרא הוא דאי בעי מצי למכתב להזיר נזיר. וכיון דעיקריה דקרא בנזיר כתיב על כרחין כי יפליא אנזיר דסמיך ליה קאי ולאו אלהזיר. מדעת שיטה.
מקיש ידות נזירות. לאו היקישא הוא דאם כן תיקשי לאביי. אלא מסברא קאמר דאין לנו לרבות ידים אלא מענין הנזירות בהפלאה בהוכחה ולאו בכי יפליא תליא טעמא (בנזירות) כנזירות עצמה דאפילו בלא כי יפליא לא הוינן מרבי אלא ידים מוכיחות. הרא״ם ז״ל.
והיכא דאמר לחבריה שאני אוכל לך ולא קאמר לא קונם ולא מודרני ממך איכא מאן דאמר דיד מוכיח הוא. חדא דבכולה סוגיין לא שקלינן וטרינן אם יד מוכיח הוא אם לאו אלא אמודרני לחודיה אבל בשאני טועם לך לא שקלינן וטרינן משום דודאי יד מוכיח הוא דקונם מה שאני אוכל משלך קאמר. ותו דברייתא קתני בגמרא מודרני לך אסור שאני טועם לך אסור ולא חשש שמואל אלא לתרץ רישא דמודרני ממך אסור אבל בסיפא דשאני טועם לך לא פליג כדאיתא בסוגיא בגמרא. וכי תימא ואי לא קאמר אלא שאני אוכל לך מנא לן דקונם שאני אוכל לך קאמר דילמא בשבועה הוא דקאמר שבועה שאני אוכל לך כלומר שהוא נשבע שיאכל משלו דלשון שאני אוכל שפיר משמע דאכילנא כדקאמר בשבועות שבועה שאוכל לך דהוא דאכילנא. איכא למימר אם איתא דשאני אוכל לך שבועה שאוכל לך רצה לומר לא לימא שאני אלא לימא שאוכל לך. דגבי שבועה לא משכחת להאי לישנא דשאני אלא גבי קונמות הוא דמשכחת לה שפירושו מה שאני אוכל לך משלך. הרנב״י ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
א אותה בעיה שהזכרנו קודם בדרך אגב דנים בה עכשיו במלואה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה של ידים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין [הריהן נחשבות] ידים, ורבא אמר: לא הוויין [אין הן] ידים. אמר רבא: ר׳ אידי אסברא [הסביר] לי את המקור לענין הזה: אמר קרא [הכתוב] ״נזיר להזיר לה׳ ״ (במדבר ו, ב), מקיש [משווה] פסוק זה ידות נזירות לנזירות, ומתוך היקש זה נלמד: מה קבלת נזירות צריכה להיות בהפלאה, כלומר, בהגדרה לשונית ברורה ומוכחת — אף ידות נזירות צריכות להיות בהפלאה, בלשון ברורה, שמובנה מוכח מתוכה.
§ The Gemara addresses more fully the issue mentioned in passing in the previous discussion. It was stated that the amora’im disagreed with regard to ambiguous intimations. Abaye said: They are valid intimations, and Rava said: They are not valid intimations. Rava said: Rabbi Idi explained to me the source of this ruling. The verse states: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir] to the Lord” (Numbers 6:2). The verse juxtaposes intimations of naziriteship, derived earlier (3a) from the doubled term “nazir lehazir,” to naziriteship. This indicates that just as accepting nazirite-ship must be expressed with a distinct articulation, so too, intimations of naziriteship must be expressed with a distinct articulation as opposed to ambiguous intimations.
הכל
(6) לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי דִּתְנַן גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְדֵין דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְגֵט פִּטּוּרִין וְאִיגֶּרֶת שִׁבּוּקִין אַבָּיֵי דְּאָמַר כְּרַבָּנַן וְרָבָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה.
The Gemara proposes: Let us say that these amora’im disagree with regard to the tannaitic dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis. As we learned in a mishna (Gittin 85a–b): The essence of a bill of divorce is the sentence: You are hereby permitted to marry any man. Rabbi Yehuda says that there is an additional statement that is an essential part of the divorce document: And this shall be to you from me a document of divorce, a bill of release, and a letter of dismissal. One could suggest that Abaye, who holds that ambiguous intimations are valid intimations, said his statement in accordance with the opinion of the Rabbis, and Rava, who holds that ambiguous intimations are not valid intimations, said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
לא הויין ידים מה בין זה לזה ויש מתרצים בו שבודאי כך הוא אלא שמואל אמרה לדברי הכל כלומר בין לרבנן בין לרבי יהודה צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם והוא הדין שלר׳ יהודה שהלכה כמותו צריך להניח מקום ודין דיהוי ליכי וכו׳ או שמא לדעתו ודין דיהוי ליכי אינו בא אלא לגלות שהוא מגרשה בגט זה ושעושה אותה מותרת לינשא וכל שנתגלה כן הרי את מותרת הוא העקר ודיו שיניח את מקומו וכן עיקר וכבר פירשנו במקומו שיש חולקין אף בהרי את מותרת לכל אדם ושאין צריך להנחת מקום אלא לאיש ולאשה ולזמן כפשטה דמתניתין ושמא תאמר אחר שאתה מניח הנחה פשוטה ששמואל סובר כן מהו ששאלו כאן מאי דוחקיה דשמואל לאוקמיה מתניתין כרבי יהודה עד שהוצרך לומר מתניתין קשיתיה הא כר׳ יהודה סבירא ליה וכר׳ יהודה מוקים לה נראין הדברים שהמקשה היה סובר שלא היה שמואל פוסק כר׳ יהודה אלא מכח סתם משנתנו ושואל בה מה הוא ראה במשנתנו שהיא לדעת ר׳ יהודה ותירץ בה מדקאמר לך לך ויש שואלים בה שהרי בריתא השנויה למעלה סוברת דהויין ידים ואע״פ כן הוא שונה בה לך לך עד שמתוך כך גורסים אמאי תני שאני אוכל ליתני מודרני הימך לחודיה ואין צורך בכך שהבריתא כבר למדתנו שיד שאינו מוכיח יד הוא במה שאמרה מודרני הימך אסור ואחר שכבר למדתנו כן לא הוצרכה לשנות שאני אוכל בלא לך כדי להשמיענו כן שכבר למדנוה אבל משנתנו שלא הזכירה במודרני הימך שום איסור ולא נתברר מדבריו ביד שאין מוכיח אם הוא יד אם לאו היה לו לשנות שאני אוכל בלא לך ללמד שיד שאין מוכיח יד הוא אלא שבודאי סובר שאינו יד ומכל מקום כל שאמר מודרני הימך שאני אוכל אע״פ שלא אמר לך ודאי יד מוכיח הוא ונאסר באכילתו והוא שאמרו הא מודרני הימך לחודיה לא משמע דאמר אסור ואם לא כן לא היה לו לומר כן אף במודרני הימך שאני אוכל כל שלא הזכיר לך אלא אין ספק שיד מוכיח הוא:
לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו יש בה מקום עיון שהרי טעם זה אינו נופל אלא במינאי ומחלקתם של רבי יהודה וחכמים אינו במינאי שבזו ודאי אף רבי יהודה מודה בה כמו שביררנו בהרי את מגורשת אלא מחלקתם בענין ודין דיהוי ליכי שכל שלא כתב לה כן נראה שאינו מגרשה אלא בדבור בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא כמו שכתבנו למעלה וכדאיתא בהדיא באחרון של גיטין ומכל מקום דרך התלמוד להתחלף בו ענין השמועות תמיד כמו שביארנו בענין המקיף את חבירו בין סוגיא שבראשון של בתרא לסוגיא שבפ׳ כיצד הרגל הכא חד טעמא נסיב והכא חד טעמא נסיב ואתה צריך לפרש בסוגיא זו שהם חלוקים במינאי ושאמרה רבא אף לדעתם והלכה כמותו שבמינאי מיהא לא בעינן יד מוכיח הא בענין ודין דיהוי הלכה כרבי יהודה כמו שביארנו ויש מפרשים דרבא אודין דיהוי ליכי נמי קאמר ומפני שהם סוברים שרבי יהודה חולק אף במינאי ורבנן חולקין בשתיהן אלא שהטעמים חלוקים שבמינאי הם חולקין מפני שאין אדם מגרש אשת חבירו ובודין דיהוי ליכי הם חולקין מפני שאין אדם עשוי לגרש בדבור וליתן גט לראיה בעלמא וזה שהזכיר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן נקטה לחדא טעמא ושבקה לאידך וחדא מכלל חברתה איתמר ודעת רבא שבכל עניני הגט בין בודין בין במינאי לא בעינן ידים מוכיחות וכל שלא כתב אפילו ודין לא נפסל ואף גדולי הדור נוטים לפסוק כן אלא שאף הם חוככים שלא להורות כן מחמת איסור ערוה וכיון שאף רבא לא אמרה בהדיא אלא דרך סוגיא ועיקר הדברים שלא אמרה רבא אלא דרך סוגיא שהרי במקומה במסכת גיטין נאמר בהדיא שבידים שאין מוכיחות נחלקו והלכה כרבי יהודה בודין דיהוי ליכי כמו שביארנו:
ומציעים: לימא [האם לומר] כי בפלוגתא [במחלוקת] של ר׳ יהודה ורבנן [וחכמים] קמיפלגי [חלוקים] אביי ורבא? דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו של גט — ״הרי את מותרת לכל אדם״, ר׳ יהודה אומר שצריך להוסיף: ״ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה יהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] וגט פטורין ואיגרת שבוקין [שילוחין]״. האם נאמר כי אביי, שאמר שידיים שאין מוכיחות נחשבות לידיים, סבור כרבנן [כשיטת חכמים], ורבא שאמר שידיים שאינן מוכיחות אינן נחשבות כידיים סבור כשיטת ר׳ יהודה?
The Gemara proposes: Let us say that these amora’im disagree with regard to the tannaitic dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis. As we learned in a mishna (Gittin 85a–b): The essence of a bill of divorce is the sentence: You are hereby permitted to marry any man. Rabbi Yehuda says that there is an additional statement that is an essential part of the divorce document: And this shall be to you from me a document of divorce, a bill of release, and a letter of dismissal. One could suggest that Abaye, who holds that ambiguous intimations are valid intimations, said his statement in accordance with the opinion of the Rabbis, and Rava, who holds that ambiguous intimations are not valid intimations, said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
הכל
(7) אָמַר לָךְ אַבָּיֵי אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳ אֲפִילּוּ לר׳ לְרַבִּי יְהוּדָה עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בָּעִינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת אֶלָּא גַּבֵּי גֵּט דְּבָעִינַן כְּרִיתוּת וְלֵיכָּא אֲבָל בְּעָלְמָא מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ.
The Gemara responds: Abaye could have said to you: I say my statement even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda says that we require obvious intimations only with regard to a bill of divorce, as we require full severance of the relationship, and there is not full severance unless the bill of divorce clearly states that the husband is divorcing his wife through that document. However, did you hear him state generally that ambiguous intimations are not valid intimations?
ודאיק לה רבא לדשמואל ממתניתין אמאי תני שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך ליתני שאיני טועם שאיני אוכל שמע מינה בעינן ידים מוכיחות דכל היכא דלא אמר לך בין אמר מודרני הימך בין אמר מודרני הימך שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני הימך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלן משמע ולא חאיל נדרא כלום דהוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים וכן הלכתא כדאוקימנא לסתם מתני׳ ואיתמר נמי ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים. וקיימא לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע״ל קג״ם.
1[אמר לך אביי וכו׳ אמר לך רבא וכו׳ –] ואיכא למידק אשמעתין דמהכא משמע דפלוגתייהו דרבנן ור׳ יהודה בגט היינו אי בעינן מינאי אי לא, ובגיטין פרק המגרש (גיטין פה:) מפורש בהדיא בגמרא דבודין פליגי, דר׳ יהודה סבר בעינן ודין דאי לא כתיב ביה ודין, לא מוכחא דמגרש לה בגט אלא בדבורא בעלמא וגט לראיה בעלמא, ורבנן סברי דמוכחא מילתא דבגיטה מגרש לה.
ויש מפרשים שזו ממקצת ההלכות המתחלפות בתלמוד, דהכא נסיב האי טעמא והתם נסיב ליה טעמא אחרינא, ועל כן אמרו דלענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דאמרי דאינו צריך מינאי, וכטעמא דאמר שאין אדם מגרש אשת חברו, וקיימא לן דבעינן ודין. וכדאיבעיא לן במקומה בפרק המגרש ואתינן למיפשטא מדאתקין רבא בגיטא וכו׳, ואילו ודין לא קאמר ואסיקנא אטו כולהו מי קאמר אלא בעיא הכא נמי בעיא.
ולדידי קשיא לי היאך אפשר לומר דבמינאי פליגי, דהא ודאי צריך הוא לכתוב בגט שמו ושמה ואפילו בדיעבד, כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין (גיטין יט.) גבי ההוא גברא דעאל לבי כנישתא ויהיב ספר תורה לדביתהו, וכיון שכן אפילו לא כתיבי מינאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה, והיכי בעי ר׳ יהודה מינאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה.
ועל כן נראה לי דשתי הסוגיות כל אחת מוכחת על חברתה דבתרתי פליגי בודין ובמינאי, דר׳ יהודה סבר דאי לא כתב ודין אמרי בדבורה גרשה ושטרא ראיה בעלמא, וכיון שכן אפילו כתיב ביה ודין וכתי׳ ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא, דדילמא איהו בדבורא מגרש והכי קאמר אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודין דהוי לה ספר תירוכין מאיש אחר ולא ממני, הלכך צריך לכתוב ודין וצריך לכתוב מינאי. ורבנן סברי דמינאי נמי לא צריך, דאין אדם מגרש אשת חברו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו בגט איהו הוא דמגרש, וכיון שכן דילמא בדבור גרשה לא חיישינן, דגיטא לאו לראיה עבדי ליה אלא לגרושי ביה, וכיון דיהביה ניהלה ודאי למילתיה ולדיניה דהיינו לגרושין יהביה ולא לראיה בעלמא, והתם בפרק המגרש נסיב לה חד טעמא והוא הדין לאידך, והכא נסיב חד טעמא והוא הדין לאידך, לומר שאין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה.
ולהאי פירושא איכא למימר דלא בעינן ודין קיימא לן כרבא דהוא בתרא, דאמר לאשה פליגי רבנן בידים מוכיחות, ואיהו נמי כוותיהו סבירא ליה בגט דאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה, ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חברו. ואע״ג דאיבעי לן במקומה ולא איפשיטא הכא איפשטא, כיון דאמרינן בכולה סוגיין דרבא אמרה אפילו לרבנן, והתם נמי לכאורה הכי משמע דהא סברא קמייתא דגמרא הכי הות דלא בעינן, ואע״ג דאתיא למיפשטא מדרבא דדחינן ולטעמיך, כלהו מי קאמר אלא בעיא הכי נמי בעיא לאו בדוקא אמרו כן דבעינן אלא בדרך דיחוי בעלמא, כלומר דאי משום הא דרבא לא דייקינן דלא בעינן דאיכא למימר דבעינן. ומכל מקום כיון דסברא קמייתא בתלמודא מתחזיא דלא בעינן, ואשכחן הכא דאית ליה לרבא הכין, לא שבקינן האי סברא ותפסינן דיחוייא בעלמא דתלמודא.
מיהו כיון דאיסורא דאורייתא ואיסור ערוה החמורה היא, חיישינן לה דהכא נמי לאו רבא אמרה בהדיא, דנימא דרבא הכין סבירא ליה, אלא אנן הוא דאמרינן דדילמא רבא אפילו לרבנן אמרה וכן נראה מדברי הרי״ף ז״ל. ומ״מ היכא דכתיב ודין ומינאי וכי יהיב לה ניהלה לא אמר לה הרי את מגורשת ממני אלא הרי את מגורשת לבד, הרי זו מגורשת כסתמא דמימרא דשמואל דבפרק קמא דקדושין. וכן נראה מהלכות הרי״ף והרב על הלכות גדולות והרמב״ם ז״ל וכמו שכתבתי שם בקדושין וכמו שכתבתי למעלה.
1. הטקסט בסוגריים המרובעים נוסף מן השיטה מקובצת בשם רשב״א. הוא חסר בכ״י מוסקבה ובדפוס ראשון.
אמר לך אביי וכו׳. אמר לך רבא וכו׳. לאו אביי ורבא קא מתרצי לה אלא רבנן דתרציה לגמרא דנדרים קמתרצי לה אליבא דאביי ורבא כלומר יכולים הם להשיבך ולומר לך אנא דאמרי וכו׳. ואינהו סברי דטעמייהו דרבנן ור׳ יהודה לאו כדפרשינן לה במסכת גיטין בפרק המגרש דרבנן סברי לא בעי ידים מוכיחות הילכך אף על גב דלא כתב ודין נמי ור׳ יהודה סבר בעינן ידים מוכיחות הילכך טעמא דכתב ודין התם הוא דהוי גט אבל לא כתב ודין לא הוי גט. אלא היינו טעמייהו דרבנן ור׳ יהודה דרבנן סברי לא בעי ידים מוכיחות ואף על פי שלא כתב לה הרי את מגורשת ממני שפיר דמי ואפילו שאינו אלא ידות שהרי לא פירש שם סדר על הגט דכיון דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ממילא ידעי דאיהו מגרש לה מדעת והואיל וכן הוי גט דגט כריתות בעינן והאיכא שהרי התירה לכל אדם. ור׳ יהודה סבר לא הוי גט עד שיהא הידים מוכיחות (שהרי) שהוא מגרש אותה הילכך אם כתב ודין דהוי ליכי מינאי דמוכח השתא גיטא דאיהו מגרש לה הוי גט ואי לא לא הוי גט דכיון דלא מוכח מילתא לא חשיב גט כריתות. ובכמה מילי אשכחן כי האי גוונא דבחדא דוכתא מתרצינן לה למילתא בחדא גוונא ובאידך דוכתא מתרצינן לה בחדא גוונא כי ההיא דתנן במנחות בפרק הקומץ פיגול בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כו׳ דהתם בפרק הקומץ מוקמי לה בחד טעמא ובמסכת זבחים בפרק בית שמאי מוקמי לה בטעמא אחרינא. ואמרינן נמי בפרק אלו הן הלוקין קסבר ר׳ שמעון לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואלו בשמעתא קמייתא דשבועות פסקי דאין לוקין עליו. שיטה.
וכתב הרי״ץ ז״ל: ונראה לי כי ודאי בתרתי פליגי וכו׳ ככתוב לעיל. או נוכל לומר דלהכי נקט הוכחה דליכי מינאי משום דאיירי לעיל בהוכחה דשאני טועם לך. עד כאן.
אלא גבי גט. ואי תקשי לאביי קשיא מתניתין דאוקימנא כר׳ יהודה. ויכולין אנו לומר דאביי לא סבירא ליה ההיא דשמואל דמה דמוקי שמואל מתניתין כר׳ יהודה לתקוני מתניתין לפי מה שסובר דלא הויין ידים קא עביד אבל לאביי הויין ידים ומתניתין לא איירי במסרהב מתניתין לא קשיתיה כשמואל ואם כן בלא לך לא הוי יד כלל. והאי סברא אית ליה לאביי פירוש שני. הרא״ם ז״ל.
וזה לשון שיטה: עד כאן לא קאמר ר׳ יהודה כו׳. ואם תאמר אם כן לאביי מתניתין דאמר לעיל דבעינן מוכיחות בנדרים מדקתני אוכל לך מני לא ר׳ יהודה ולא רבנן. וי״ל דאביי לא משמע ליה משמעותא דלך אלא קסבר דשמואל מסברא דנפשיה הוא דקאמר הכי ודוקא משום דסבירא ליה לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים קמהדר מדיוקא דמסייעא ליה ולא אליבא דר׳ יהודה מפרש. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לשיטת ר׳ יהודה אני אומר כן. ומסבירים: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ יהודה שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות — אלא גבי (אצל) גט, וזאת משום דבעינן [שצריכים אנו] שתהיה בגט כריתות, ניתוק גמור של הקשר בין בני הזוג, ולכן צריך לברר את הענין לחלוטין — וליכא [ואין כאן]. אבל בעלמא [בכלל] — מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] אומר שידיים שאין מוכיחות אינן ידיים?
The Gemara responds: Abaye could have said to you: I say my statement even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda says that we require obvious intimations only with regard to a bill of divorce, as we require full severance of the relationship, and there is not full severance unless the bill of divorce clearly states that the husband is divorcing his wife through that document. However, did you hear him state generally that ambiguous intimations are not valid intimations?
הכל
(8) וְרָבָא אָמַר אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳ אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן ע״כ עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא בָּעִינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת אֶלָּא גַּבֵּי גֵּט
And Rava could have said: I say my statement even in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis say that we do not require obvious intimations only with regard to a bill of divorce,
ע״כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט משום דמוכח דמיניה הוא דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא מי שמעת להו – תימה לר״י תיקשי ליה ברייתא דלעיל מודרני ממך אסור אלמא דהויין ידים וקשה לאביי מתני׳ דאמר שאני אוכל לך אבל בלא לך מותר וי״ל דלא ס״ל לאביי כשמואל אבל י״ל דלך לאו דוקא או שמא למסקנא ניחא דאביי כרבנן ורבא כרבי יהודה אבל קשה דבפ״ב דנזיר (דף סב.) קאמר איפכא דאביי אית ליה הויין ידים וי״ל דהני שיטות הפוכות שבתלמוד וההיא דהתם כאיכא דאמרי אבל גירסא דהכא כר׳ יהודה כדמוכח התם [עיין תוס׳ נזיר שם ד״ה איש].
ורבא אמר לך כו׳ ע״כ לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו – הרשב״א ז״ל שבש לשון זה ואמר דלא דייק דרבא לא קאמר דלא ליבעו רבנן ידים מוכיחות אלא דקסברי דהנך ידים בגט מוכיחות נינהו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. ולי אתי שפיר דודאי הידים בעצמן אינן מוכיחות לפי שהלשון אינו מוכיח שיהא הוא מגרשה אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולפיכך אע״פ שהלשון אינו מוכיח מהני ואין לשבש הספרים. ומדאמרינן הכא טעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו משמע דפלוגתא דר״י ורבנן במינאי הוא דר׳ יהודה בעי מינאי ורבנן לא בעו וקשיא דבפ׳ המגרש (גיטין פה:) משמע דפלוגתייהו אי בעי ודין או לא דרבי יהודה בעי ודין דאי לא אמרינן דבדבורא מגרש לה ורבנן לא חיישי להכי ולאו קשיא היא ששתי סוגיות הללו כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי והכא מפרשינן טעמא דפלוגתייהו במינאי והתם מפרשינן טעמא דפלוגתייהו בודין. ואיכא מ״ד דכיון דפליגי רבנן עליה דר׳ יהודה במינאי קי״ל כרבנן דלא בעיא מינאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע״ג דקי״ל כרבא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים הא אמרינן בסוגיין דאפילו לרבא בגט לא בעיא ידים מוכיחות ואיהו הוא דאמר אפילו לרבנן הלכך מינאי לא בעיא ודין בעיא דהא בפרק המגרש איבעי לן אי בעי׳ ודין או לא ולא איפשיטא וכיון דלרבנן דגמ׳ מספקא להו אית לן למנקט לחומרא דאפשר דמסתבר טעמיה דר״י בודין ממאי דמסתבר במינאי ואיכא מ״ד דכיון דבודין חיישי לדר״י אלמא מספקא לן דלמא מאי דלא בעו רבנן ודין משום דסבירא להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואנן קי״ל כרבא וכיון שכן במינאי נמי איכא למימר דלטעמייהו אזלי ולאו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים ואנן קי״ל כרבא דאמר לא הויין ידים הלכך בעי ודין ובעי מינאי.
ורבא אמר [יכול היה לומר]: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] הוא אפילו לרבנן [לדעת חכמים]. כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן דלא בעינן [אמרו חכמים שאיננו צריכים] שיהיו ידים מוכיחות אלא גבי (אצל) גט,
And Rava could have said: I say my statement even in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis say that we do not require obvious intimations only with regard to a bill of divorce,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.