Nedarim 48b – נדרים מח:‏ – Shas HaMeforash

(1)

הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא דַּהֲוָה שָׁמֵיט כִּיפֵּי דְכִיתָּנָא אַסְרִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ עֲלֵיהּ אָמְרוּ לֵיהּ וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרָךְ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מַאי אֲמַר לְהוֹן לִיקְנֵי הָדֵין וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לִקְנְיֵיהּ מַאי.

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [keifei] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יראב״ןתוספותהלכות נדרים לרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

ערך כפי

כפי – ^א(פסחים מ.) אמר להן רבא להנהו מהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה פי׳ כיפי קערות כלומר הפיכו הקערות עם החטים בשקים שכשטוחן אדם חטים בשביל הפסח צריך לשומרן בשעת הרקדה מתחילה ועד סוף (א״ב פי׳ רש״י עומרים והוא פי׳ יותר מתישב ואם לא כן מימרא דנדרים לא שייכא בערך זה (נדרים מח:) ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שבוט כיפי דכינתא פי׳ תלמידי חכמים ממגנצא שהיה כל עסק שלו לקנות פשתן והיה שומט ומוציא ממנו מקצת ומוכר הנשאר בקרן שלו והיה עוסק בכך ולא היה עוסק בתורה. לשון אחר אמר לן ר׳ שהיה גוזל וחוטף פשתן מבני אדם ומוכרו וקמייתא עיקר).

ערך הטב

הטב – ^ב(נדרים מח) דביתהו דר׳ יהודה נקטת עמרא עבדת גלימא דהיטבי (א״ב פי׳ רש״י דהיא טב).

ערך מנהרותא

מנהרותא – ^ג(נדרים מח) עבדיו ושפחותיו דמנהרותא עבידן פירוש לצורך עבדות עשויין ולא להתפטם ולאו הנאה היא לו.

ערך שמט

שמט – ^ד(בבא בתרא כח:) משמט הוה שמיט ואכיל (בבא מציעא קיד:) משכנו ומת שומט מעל גביו (בבא בתרא קעג) שהיו שני אחים דשמטו מהדדי (נדרים מח) דהוה שמיט כיפי דכיתנא פי׳ ענין חטיפה.

א. [בינדל.]

ב. [פילץ.]

ג. [דינסט.]

ד. [וועק נעמען.]

כיפי דכיתנא – שהיה גוזל אניצי פשתן ואית דאמרי שהיה משמט עצמו מללמוד תורה והיה עוסק באניצי פשתן.

ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי – כלומר מה יהיה ומי יורש נכסיך.

ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן וכו׳ – משום דאכתי לא הוי בר בריה בעולם והוה ליה מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה.

ההוא^א גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסיה עליה, אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין. נתן נכסיו לאחד^ב ואמר ליקני הדין שאני נותנן לו, ואי הוי בר ברי צורבא מרבנן לקנייה זה לבר ברי, מאי קנה זה הראשון או לא.

א. לרבינו גירסא אחרת מגירסתנו [ול״מ לה חבר]. הבלטתי את לשונות הגמרא כפי מה ששערתי שגרס רבינו. ואם שגיתי וכו׳.

ב. כך בכת״י. בד״פ לאחר. וזו״ז דלא כשא״ר שפירשו שלבנו הנזכר נתן.

דהוה שמיט כיפי דכיתנא – אניצי פשתן היה שמיט ומקלקל אותם.

אסרינהו לנכסיה – הדירו שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו.

אמרו לו – לאביו למה אסרת בנך אחר מותך.

אמר ליה ליקני הדין דאי הוה ברי׳ צורבא מרבנן ליקני – כלומר יקנה נכסי׳ הללו שאם יהיה בנו צורבא מרבנן יקנה אותם לו.

ההוא גברא דהו״ל ברא דהוה שמיט כיפי דכתנא אסרינהו לנכסיה עליה א״ל ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הואי בר ברי צורבא מרבנן ליקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני ע״מ להקנות הוא ולא קני ור״נ אמר קני ע״מ להקנות קני דהא סודרא קני ע״מ להקנות הוא א״ל רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע״מ להקנות הוא ולא קני זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזימנין אמר ליה ר״א היא דאמר אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה והלכתא כרב נחמן דסודרא קני ע״מ להקנות הוא כלומר מתנה ע״מ להחזיר ואע״ג דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מיתפיס הא ר״נ אמר ליה ועוד דרב אשי גופיה מידחא הוא דדחי לה למימר דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא תיקשי סודרא לפומבדיתאי אבל איהו כר״נ קאמר דגרסינן בפרק האשה נקנית גבי הילך מנה ע״מ שתחזירהו לי אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבד מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ושמעינן מינה דחליפין קני ע״מ להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס והכי נמי פסק הגאון ז״ל בס׳ המקח כרב נחמן: גרסינן בפרק יש נוחלין ת״ר מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליהונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו א״ל שמאי אם אתה יכול להחזיר מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי ואם אי אתה יכול להחזיר מה שמכרתי ומה שהקדשתי אי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי אמר הטיח עלי בן עוזיאל הטיח עלי בן עוזיאל בתחלה מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר משום מעשה דבית חורון וחזינן למקצת דכוותא דאמרי דהא מתניתא לענין דינא תניא דאתני ההוא גברא דלא ליהדר כלום לבניו ולא סלקא להו שמעתא כל עיקר דאי אתני אתני ואי לא דברים שבלב אינן דברים ועוד דלית למתנת בית חורון עסק כאן ולא אדכרו ליה בגמ׳ אלא לענין נדר אלא האי גברא מדיר את בניו מנכסיו היה וכתבן ליהונתן בן עוזיאל וכשהחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו לומר שאסור לו להחזיר להם כלומר שלא נתן לו אלא שיבואו בניו ויאכלו עמו בנכסים וא״ל יהונתן בן עוזיאל (אמר ליה) לדבריך אינה מתנה החזר מה שמכרתי ומה שהקדשתי וקביל מיניה שמאי ושבחיה ובעו בגמ׳ מעיקרא מאי סבר דלפום סבריה דשמאי מעיקרא ודאי הרי הוא שלו דלאו מתנה היא והדר ממונא למריה ויוציא מה שהקדיש ומאי שמכר ומאי חזא לבסוף דשדא לגמרי ומהדרינן מעיקרא סבר כל המודר הנאה אסור משום מתנת בית חורון ולבסוף הטיח עליו יהונתן בן עוזיאל דכיון דאקדיש וזבין ואין אתה יכול להחזיר דסתם אקני ליה אף להחזיר לבניו שרי ויהונתן בן עוזיאל להרחיק מן הדומה לכיעור הוא דאקדיש מינייהו לגלויי עלה דמילתא דלא דמיא להערמה דבית חורון הדין הוא פירושא דשמעתא דפריש אדוננו הזקן הרב רבי יצחק בר ראובן אלברגלוני ז״ל ופירושא דייקא ומעליא הוא ואשכחן ליה סמך בירושלמי דאיתמר התם אמתני׳ דבית חורון א״ר יוסי בר בון הכין הוה עובדא יהונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו ועמד וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצת והקדיש מקצת ונתן לבנו מתנה את השאר ואמר כל מי שיבוא ויערער על המתנה הזאת יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש ואח״כ יוציא מיד זה ואע״ג דמערבאי לא משתעי עובדא כדאיתא בגמרין מיהו גלויי מילתא הוא דבמודר הנאה הוא ומש״ה אדכרו מעשה דבית חורון.

סליק פירקא

הוזכר כאן מעשה בההוא גברא דהוה שמיט כיפי ר״ל שהיה גוזל וגונב לבריות ושומט גלימותיהן מעליהן או עמריהן משדותיהן ויש גורסין כיפי דכיתנא כלומר שהיו לו חבילי פשתן והיה גונב לו מהם ומתוך כעסו עליו הדירו הנאה מכל נכסיו והיה לו לזה הבן המודר בן אחד ומתוך כך אמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מה יהא עליו כלומר אם תמות ולא יוכל בנך לירד בנכסיך נמצא בן בנך מת ברעב שהרי אין הבן יכול ליתנם לבנו כמו שכתבנו למעלה ונמצא בן הבן מת ברעב כל חיי אביו ואמר להו ליקנינהו הדין ר״ל הבן ולא לזכות הוא בהם כלל אלא על מנת שיקנם לבנו לכשיהא צורבא מרבנן והיו מספקים בה אחר שהבן אינו זוכה כלל לעצמו אם זוכה בה להקנותם לבנו פומבדיתאי אמרי קני על מנת להקנות לא קנה הואיל ולא אמר לזכות בשבילו אלא שיקנם על מנת להקנות אינו כלום ואין אומרין מכל מקום המתנה גמורה היא אלא שהטיל בה תנאי וכל שהתנאי מתקיים המתנה קיימת שאין אומרים כן אלא כשהמעשה בדבר אחד והתנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אבל זה הכל בדבר אחד והרי לא קנה הוא כלום וכל שלא קנה אינו מקנה ודבר זה יש אומרים שבפירוש אמר לו כך ליקנינהו אדעתא דלכי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה ולא שיקנה לעצמו כלום שאלו אמרה בלשון הנזכר בגמרא ר״ל ליקנינהו הדין ואי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה במתנה גמורה מעכשו וכי הוי בריה צורבא מרבנן אי בעי יהיב אי בעי לא יהיב כעובדא דהבו ארבע מאה זוזי וכו׳ ומכל מקום גדולי הדור כתבו שמאחר שזה מודר הנאה שלו ועל ידי מה שאמרו לו אמרה כן אומדנא דמוכח הוא שלא כיון להקנות לו כלום וכעין מה שכתבנו למעלה בענין סעודתו מוכחת עליו וכמו שהקשו ממנה בסוגיא זו רבא לרב נחמן:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שרב נחמן אמר שקנה ואע״ג דקני על מנת להקנות הוא קני על מנת להקנות קנה וקנה הבן להקנותו לבנו אף בחייו לכשיהא צורבא מרבנן ויש מפרשין דלקנינהו הדין דקאמר אאיניש אחרינא קאמר ולא על הבן ומפני שהם חוככים שיהא הנאה לבן בכך ואע״פ שאינו קונה אותם לעצמו וכן יש גורסין מפני פקפוק זה לקנייה הדין לכי הוי צורבא מרבנן ולקנייה ומפרשין בו ליקנייה הדין ר״ל בן הבן לכשיהא צורבא מרבנן ולקנייה ר״ל לאבוה כלומר לכשיזכה בהם יקנה מהם לאביו כרצונו משום כבודו ואין צורך בכך וראייתו של רב נחמן מקנין סודר שהלוקח מקנה סודרו למוכר על מנת להקנות לו שדהו שאם תאמר שמכל מקום קונה הוא הסודר הרי אינו רגיל לתפסו ונמצא שאינו קונה כלום לעצמו אלא שקנה כדי להקנות ומכל מקום הקשו לו ומאן לימא לן דאי בעי האי מוכר למתפיס סודר לא מתפיס ליה כלומר שלא יהא יכול לתפסו הא ודאי אם רצה לתפשו תופסו ונמצא מכל מקום שהוא קונה הסודר לעצמו אבל בן זה אינו קונה כלום ועוד שהרי קנין הסודר הוא קני מעכשו על מנת להקנות כלומר שעם משיכת הסודר מקנה את שדהו אבל הני נכסי אין קנין בהם לבן אף להקנות עד שיהא בו הבן צורבא מרבנן ואותה שעה כבר הדר סודרא למריה כלומר שאותה משיכה או חזקה שזכה בה מתחלה על מנת להקנות אינה בשעת הזכייה והוה ליה כעין משוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ושמא תאמר ורב נחמן מיהא מאי קא מתרץ בה דהא איהו מודה במשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר שלשים יום דלא קנה אי לא מעכשו וכן בתוספות כתבו שלדברי הכל אף בקנין סודר אי אמר ליה קנה סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום אינו כלום דהא הדר סודרא למריה ומכאן סמכו לומר שאין קנין סודר קנה אלא במעכשו ומה שאמרו בפרק יש נוחלין בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו בהקנאה מהו ואמרו שם אמר אקנייה וקנינא מיניה התם משום דמשעת קנין אקני ליה גופא ויש חולקין בזו לומר שקנין סודר קונה אף לאחר זמן אלא דוקא כשהקונה אותו דבר שבא להקנותו הוא שבא לעולם על הדרך שיהא בשעה שיזכה אבל זה הקונה אינו קונה עד שיהא צורבא מרבנן ואע״פ שהוא בעולם מכל מקום אינו עדין צורבא מרבנן ושמא סובר רב נחמן דודאי ברא נמי מהשתא קני להו להקנותם לאותו זמן או שאמר לו כן בפירוש:

ולרב אשי אע״פ שאמר מהשתא בפירוש הואיל והאחר אינו קונה בשעת קנינו אינו כלום אלא שאף לרב אשי כתבו גדולי הדור שלא אמרה אלא בקנין משיכה וחזקה שאין מעשיהן ניכרין אלא בשעתן אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן מודה שכל שלא נתקרע השטר או שאבד בשעת שבן הבן ראוי לקנות קנה שהרי המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נקרע השטר ולא נאבד וכן בגט אבל בתוספות כתבו שרב אשי חולק בה אף בשקנה בשטר ואין הדברים נראין:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשו לרב נחמן ממתנת בית חורון שהיה קני על מנת להקנות ולא קנה והיה משיבו לפעמים דבההיא סעודתו מוכחת עליו כלומר שאינו מקנה לזה כלום אף על דעת להקנות שלא היה לזה המקבל אצל אביו של זה כלום שיהא הוא קונה על מנת להקנות ועיקר המתנה לאביו היתה ולא למודר אבל זה במתנה גמורה נותן לבן להקנות לבן הבן שהוא מוטל עליו יותר ממנו ועיקר המתנה לבן הבן הוא וזה מוכיח דליקנינהו הדין דקאמר על הבן הוא אומרה ולא על אדם אחר ופעמים היה משיבו שאף כשתאמר בבית חורון שמתנה היא הואיל ואינה אלא מתנה כל דהוא לאכול ולשבוע לשעתו או ליומו ולא נתנה להקנות עשואה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים על הדרך שהחמירו בויתורין לאסרן על המודר אע״ג דבעלמא לית בהו מששא וזו של ויתור לדוגמא הביאוה לא שיהא לה מקום בענין זה כלל:

זהו ביאור הסוגיא ולענין פסק גדולי המחברים פסקו כרב נחמן והרבה חלקו לפסוק כפומבדיתאי ובקנין סודר מיהא כתבו הגאונים הלכה כרב נחמן דאי תפש ליה לא מתפיש כלומר וצריך להחזירו דהא רב אשי גופיה מאן לימא לן קאמר אלמא לרב נחמן פשיטא ליה ולרב אשי מספקא ליה ואין ספק של רב אשי מוציא מידי ודאי של רב נחמן ואף בראשון של קדושין (ו׳:) בענין הילך מנה על מנת שתחזירהו לי מצינו לרב אשי עצמו שאמר בכלהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אלמא אף הוא מודה שהחליפין להחזיר הן עומדין ואי תפיש מפקינן מיניה אלא שמכל מקום זו אינה הכרח שמא על המנהג הוא סומך לומר כן אלא שהדברים נראין כן ויש מערערין במה שפסקנו כרב נחמן מצד שהוא אסמכתא ר״ל אי הוי צורבא מרבנן עד שנדחקו לומר שלא אמרה רב נחמן אלא לדעת האומר אסמכתא קניא וכבר ידעת לשיטתנו שכל שאין בו צד גיזום אין בו דין אסמכתא ונמצא שאין כאן קושיא לדעתנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

דהוה שמיט כיפי דכיתנא. גוזל תכשיטי נשים ששמן כיפי והם של פשתן כדאמרינן בשבת (דף נז:) כיפה של צמר:

אסרינהו לנכסיה עלויה. בחייו ובמותו והעביר נחלתו ממנו ונתנה לאחיו:

ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי. לא ירש חלק הראוי לאביו:

אמר להון לקני הדין כו׳. ע״מ שיקנה לבנו אי הוי צורבא מרבנן:

ההוא גברא דהוה שמיט בריה כיפי דכיתנא – פי׳ שהיה גונב חבילי פשתן והיה נוהג שלא כשורה אסרינהו לנכסי עליה אמרי ליה אי הוי בר בריך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין אי הוי צורבא מרבנן ליקנייה. פי׳ הזקן הזה לא היה רוצה להקנות לבן בנו כלום או אפשר שעדיין לא היה נולד ואין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ולפיכך אמרו לו כיון שאתה אוסר נכסים שלך מבנך ולא ירשם כשתמות מה יהא לבן בנך אם יהיה הגון שהרי מחמתך אינו זוכה וגם לא מחמת אביו שהוא מודר ואמר להם יקנה בני זה לענין שיהא מקנה אותם לבנו אם יהיה צורבא מרבנן פירוש ולא אמר מעכשיו אמרי פומבדיתאי דלכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לא קני בריה הני נכסי על מנת להקנות לבר בריה דקני על מנת להקנות לא קנה פירוש שהמקנה לחבירו נכסים על מנת שלא יעשה בהן כלום אלא שיקנה אותם לאחרים לא קנה הוא אם יקיים תנאו להקנותם לאחרים כשאר תנאים דעלמא דהתם הוא שנותן לו לזכות בנכסים לעשות בהן עכשיו חפצו אלא שמתנה בו תנאים אחרים אבל זה שמתנה בגוף המתנה שלא יזכה בה כלל לא בגוף ולא בפירות אלא שיקנה אותם לאחרים לאו מתנה היא.

ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכתנא – שהיה גונב אגודות של פשתן.

אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי – מה תהא עליו, למה לא יקנה אותן.

ואם תאמר דהא אע״ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה, דהא כתבינן לעיל (מז. ד״ה והוי יודע) דמאן דאסר נכסיה אבריה אע״ג דאינו רשאי ליהנות¹ מהם אפי׳ הכי גוף הנכסים דידיה הוי, דמכל מקום² תנן נותן לבניו או לאחיו, וכיון שכן בר בריה הוה ירית להו אי הוי צורבא מרבנן או עם הארץ, ומחיים נמי אי בעי למתבינהו לבריה הוה עביד כדתנן נותן לבניו או לאחיו וכדפרישית לעיל (נדרים מ״ז.).

י״ל דהך עובדא הכי הוא, דלההוא גברא הוה ליה תרין בני חד דמעלי ואידך דהוי שמיט כיפי דכיתנא, והכירו בו דהוה בעי למתבינהו לנכסיה לההוא דמעלי, ומשום הכי אמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן למה לא יזכה בנכסים. ואהדר להו שפיר קא אמריתו ליקני הדין פלגא, ואי הוי בריה צורבא מרבנן ליקניה בריה ההוא פלגא, ואי לא ליהוו כולהו להך ברא דמעלי.

1. ״ליהנות״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י חסר.

2. בהגהות הג״ר שמחה אשכנזי מדעסוי כתב דצ״ל: ״דמשום הכי״.

דהוה שמיט כיפיה דכיתנא שהיה כל עסקו לקנות פשתן והיה שמוט ומוציא ממנו מקצת ומוכר הנשאר בקרן שלו והיה עוסק בכך ולא היה עוסק בתורה. ויש לפרש נמי שהיה (גדול) גוזל וחוטף פשתן מבני אדם ומוכרו. וראשון עיקר. הרי״ץ ז״ל.

רש״י בד״ה כיפי כו׳ שהיה משמט כצ״ל קנה הס״ד קנין הס״ד:

ר״ן בד״ה אמרו ליה כו׳ נכסיה אבריה כצ״ל אקנינהו הס״ד לפלוני הס״ד קנה הס״ד:

א מסופר: ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא [אדם אחד שהיה לו בן שהיה שומט וגונב אלומות של פשתן]. אסרינהו לנכסיה עליה [אסר האב את נכסיו עליו, על הבן] שלא יהנה מהם. אמרו ליה [לו] לאב: ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן מאי [ואם יהיה בן בנך זה תלמיד חכם מה] אתה עושה? אמר להון [להם] הנודר: ליקני הדין [שיקנה, זה, בני] את הנכסים, ובאופן שאי הואי בר ברי צורבא מרבנן, לקנייה [אם יהיה הבן של בני תלמיד חכם, שיקנה אותם] לנכד. ושאלו: מאי [מה] הדין בכגון זה?

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [keifei] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

מאמרים באתר אסיף

מודר הנאה מחבירו / הרב משה ליכטנשטיין (מאמר הפלאה, הר עציון תשע״ה)

פיצול וצמצום הבעלות / הרב עדו רכניץ (משפטי ארץ ג - קניין ומסחר, משפטי ארץ תש״ע)

מתנה ומכירה שאינה גמורה / הרב שמואל טל (טל חיים פסח, תורת החיים תשע״ז)

הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יראב״ןתוספותהלכות נדרים לרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא וְכׇל קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת לָא קָנֵי.

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

מיוחס לרש״יראב״ןתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

קני על מגת להקנות הוא – דברא בנכסי אביו לא צריך קנין הלכך מקני ליה לבריה אדעתא לאקנויי לבר בריה היא.

וכל דקני על מנת להקנות – לא הוי קנין.

פומבדיתאי אמרי קני על מנת להקנות לבר ברי הוא ולא קני, דהא^א סודרא שהקונה נותן למקנה הוי כאילו^ב אמר לו קני הסודר על מנת להקנות לי הקרקע, ולא קני הסודר. הכא נמי לא קני זה הראשון כיון דאמר לו על מנת להקנות לבר ברי.

א. לגירסת רבינו פומבדיתאי הם שמביאים ראיה מסודרא, והראיה דלא קני. וצ״ל שסברו דלא קני הסודרא כלל אפילו לשעתו, דאם היה קונה לשעתו, א״כ גם בעובדא דידן יקנה לשעתו ע״מ שיקנה בר ברי. ולגירסתנו רב נחמן מביא ראיה מסודר, והראיה דקני [ר״ל דקני לכה״פ לפי שעה. ובזה סגי לן גם בעובדא דידן]. ובכלל נראה שאין רבינו גורס ׳ורב נחמן אמר קני׳. עיין להלן בהערות.

ב. בכת״י: כאומר.

קנה על מנת להקנות הוא – שהבן קונה לעצמו כדי להקנות לבנו ולא הוי כשאר זוכים בשביל חביריהם ומועיל דכל עיקר הזכייה אינה בשביל עצמו כי אם בשביל חבירו המקבל המתנה אבל הכא אמר ליה קנה כדי שתקנה לבנך כשיהיה צורבא מרבנן וגם לעצמו לא נגמרה המתנה ולא הויא לה כמתנה על מנת להחזיר דמסיק בקידושין (דף ו:) דמקנה בה קרקע לנותן דהתם נגמר המכירה כשאמר ליה הריני נותן לך דבר זה על מנת להחזיר ובכסף זה תקנה לי שדי אבל הכא מפרש בהדיא שאינו מקנה לו אלא ע״מ להקנות.

פיסקא: ומעשה באחד וכל קני על מנת להיקנות¹ לא קנה – פירוש: אף על גב דקימא לן דזכין לאדם שלא בפניו הני מילי כי אמר ליה זכה בעבור פלוני שלא נתכון לזכות לו כלום וכל זכיותיו לא היתה אלא בעבור אותו פלוני התם ודאי קנה אותו פלוני וזה הזוכה לא קנה כלום ואותו פלוני לא זכה אלא מחמת אותו המזכה אבל הכא אמר ליה קני את על מנת שתקנהו לפלוני דמשמע שאותו פלוני יקנה מכוחך וכיון דאיהו לא קנה שהרי הדירו הנאה ממנו גם חבירו לא קנה דכל זמן דקני איהו מצי לאקנויי לחבריה כגון נכסיי לך ואחריך לפלוני אבל זה שלא קנה הוא גם חברו אינו יכול להקנות לו אבל אילו אמר ליה זכה בעבור פלוני ליכא מאן דפליג דזכין לאדם שלא בפניו.

1. כן בכ״י ששון 557, וכן גם בד״ה הבא. בדפוסים: ״להקנות״.

(ב-ג) אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא, וכל קני על מנת להקנות (וכו׳) [לא קנה]⁠¹ – פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא, דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר, כגון (גיטין עד.) הרי זה גיטך על מנת שתתני מאתים זוז, דאמרינן מגורשת והיא תתן, דהאי על מנת לא שיהיו הנכסים של (בן) [הבן]⁠² עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן, על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר, דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהן הנאה של כלום, אלא שיקנם לו כדי להקנותם בלבד, ומשום הכי אמרי פומבדתאי, דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה, ולא קנה, ואפילו להקנותם, ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא, משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות, אלא ליקני (מן)⁠³ הדין, וכי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו נהליה קאמר, כלישנא דאתמר בגמרא. ותמיהא לי דכיון שכן, אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות, אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה, דהא לא התנה בה בכלום, ואי בעי כי הויא בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא, דהא דקאמר ואי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר, וכההיא (ביצה כ:) דהבו ליה ארבע ממאה זוזי ולינסוב ברתאי, ויש לומר דכיון דבנו מודר ממנו הנאה, ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא, עניניו מוכיחין עליו דליקנינהו ניהליה דקאמר ליה, לאו מדעתו קאמר, אלא משום תנאי, וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו, וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן.

1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

3. בשיטה מקובצת בשם רשב״א לא מופיעה מלת ״מן״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל קני על מנת להקנות לא קני. דכיון דהוא אינו קונה לעצמו לא חשיב להקנות לאחר זמן כיון דאינו זוכה לו עתה בקנין זה:

אמרי פום בדיתאי קני על מנת להקנות הוא ולא קני – דאע״ג דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, התם שאני דמכל מקום הרי הוא זוכה בה לשעתו ומשתמש ממנה, אבל הכא דלא אקני ליה לבריה כי היכי דליזכי בהו כלל, אלא כי היכי דליקנינהו לבריה כי הוי צורבא מרבנן, לא קנה, והך ברא דמעלי קני לכולהו נכסי דהא כל היכא דהאי לא קני, לאידך אקנינהו.

אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קנה. פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני מאתים זוז דאמרינן מגורשת והיא תתן דהאי על מנת לא שיהו הנכסים של הבן עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהם הנאה של כלום אלא שיקנם כדי להקנותם בלבד. ומשום הכי אמרי פומבדיתאי דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה ולא קנה ואפילו להקנותם. ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות אלא ליקני הדין וכי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה קאמר כלישנא דאתמר בגמרא. ותמיה לי דכיון שכן אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה דהא לא התנה בה בכלום ואי בעי כי הוי בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא דהא דקאמר וכי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר וכי ההוא דהבו ליה ארבע מאה זוזי ולנסוב ברתאי. וי״ל דכיון דבנו מודר ממנו הנאה ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא עניניו מוכיחין עליו ליקנינהו ניהליה דקאמר ליה לאו מדעתו קאמר אלא משום תנאי וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן. ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן. וא״ת מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשו שאין הבן זוכה לו עכשו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן והילכך אם הקנה הבן לבן הבן כי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם כן מתנתו שנתן לו אביו ומכל מקום ירש הוא הנכסים ממילא ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהם מחמת נדרו של אב לאו בר קשה דמתא לזכות אלא נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב״ם ז״ל גבי מתניתין דפרק הגוזל דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וכיון שכן מאי נפקא לן מינה אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו. ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי הא לכי מאית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה וכרתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל. ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנם לבנו כי הוי צורבא מרבנן ואין לשאר היורשים בנכסים כלום. ואינו נכון כלל. אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי דמשמע שחלקו הוי הפקר וצ״ע. ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל ואכתוב אותו בסוף המסכתא. הרשב״א ז״ל.

וזה לשונו ז״ל בהשמטה: עוד אני חוזר למשנתנו שבפרק הגוזל שהביאו אותם בפרק השותפין דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבנו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו ודאי יורש הוא שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע להם חובו ואין לך ירושה גדולה מזו. ואי משום שהוא בעצמו אינה נהנה מהם ממש באכילה ושתיה היה לו לומר לא יהנה מנכסיו. ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך אף על פי ששנינו המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא הני מילי בפורע מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד. ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו ותניא בברייתא תורם לו תרומותיו מדעתו ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מיתהני מיניה דקא עביד שליחותיה וכשהוא עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור. ומיהו בזו איפשר לתרץ דהוא אינו פורע חובו אלא הן באין ונפרעין ממנו כלומר מן אותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה האיך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנותנו לאחר או כשהוא פורע בו חובו וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה באומר לחברו ככרי עליך ונתנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא. ועוד קשה היאך איפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום דאפילו נתנן לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרק השותפין דאיבעיא להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למיפשטה מהא דתנן במקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת וכן כתב הראב״ד ז״ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור ולקדש. ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתנן לבנו או לאחיו כההוא דשמיט כיפיה דבפרק השותפין דאמרינן ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוו צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין האי ברא בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי. על כרחך הוא כמו שפירשה הראב״ד ז״ל לאותה משנה שבפרק הגוזל דאהמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנידר. וכן פורע לו חובו דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר דקתני פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו והא דקתני ונותן לאחיו שיטפא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה תנא נמי הכין בהאי מתניתין אגב שיטפא. אבל ראיתי להרמב״ם ז״ל שפירשה אנידר וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי פירשה ז״ל על דרך מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא. ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי מצא לו הרב ז״ל טענה ליסמך עליה ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון דאמר להם כך אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה וכן בפירעון חובו כיון שגילה כן לבעל חובו וקבלן הלה הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה ותנה לי והפטר אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור ואלו עשה כן מעל. וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז״ל. עד כאן. וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך איפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבניו לכי הוו צורבא מרבנן שאם הוא לא קנאן אינו יכול להקנותן. וי״ל דהיינו דהא קשיא להו לפומבדיתאי ורב נחמן דאמר דקני סבירא ליה דכיון דאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומי׳ קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת קני לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן. ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.

א״ל רב נחמן והא סודרא דאמרה תורה שלף איש נעלו שמקנה הקונה למקנה סודרו כדי שיקנה לו חלופין והחלופין נקנין אף על גב דסודרא לא קני המקנה דהא חזינן שהמודר נשאר לקונה. אף הכא נמי אף על גב דלא קני מקנה לבנו ואף על גב דלא דמי דבסודר מה שזה קונה אין זה מקנה והכא מה שהבן קונה מקנה לבנו מכל מקום דוגמא קצת יש שכמו שסודר לא קני ומקנה הכא נמי נימא הכי דאף על גב דלא קני מקנה ופלגינן קניינא. אמר רב אשי מה ראייה מן הסודר דחשבת ליה על מנת להקנות ומאן לימא לן דאם תפיס האי לא מתפיס שאם היה רוצה לעכבו שלא היה יכול לעכבו ומשום הכי החפץ נקנה בו דחליפין דידיה הוא ומה שנהגו להחזיר הסודר לפנים משורת הדין עבדי ואכתי לא אשכחנא קנין לחצאין. ועוד לא דמי סודרא להאי דסודרא על מנת להקנות השתא הוא שקונה על ידי הסודר דבר שהוא ראוי לקנותו בלא סודר בהגבהה אם הם מטלטלין ובחזקה אם הוא קרקע או בשטר שהרי בעולם הם דהשתא קני להו הילכך כיון שהן ראויים להקנות עתה אף על גב דלא קני ליה לסודר לגמרי מהני קנין להקנות את החפץ אבל הכא אותו הדבר שאנו מחזרין עליו (כלי הוי) אמר המגיה אולי צריך לומר: דליהוי קנין חצאין אינו בעולם שעדיין לא נולד בן בנו ואינו ראוי להקנות עתה לאימת קני ואם תמצי לומר דקני כשהוא צורבא מרבנן ההיא שעתא הדרא סודרא למריה. (סמנא סודרא) סודרא סימנא בעלמא הוא כלומר קנין חצאין שדה קונה דמשמיט כיפי דמדמית ליה לסודרא הדר למריה כלומר החצאין שהיה רוצה שיקנה ויפקיע רשותו לגבי הקניין חזר לו דבההיא שעתא שיש לו להקנות לא נעשה הקניין הילכך כיון שהולד אינו ראוי להקנות בשעת הקנין חצאין לא מהני ליה קנין חצאין כמו שמהני לגבי סודרא. שטה.

אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא שקנו בו דאי תפיס ליה המקנה לא מתפיס דילמא אם רצה המקנה תפיס לעצמו קנה הסודר וכשאר מקח וממכר דמי הילכך יכול להקנות בו אבל הכא אם ירצה בנו ליקח את הנכסים של אביו לא קנה דהא קאמר ליה אי הוי בר בריה צורבא דרבנן ליקניה לבריה ולא לדידיה. פירוש.

אמרי פומבדיתאי [היו אומרים חכמי פומבדיתא]: אין זה קנין, כי ״קני [קנה] על מנת להקנות״ הוא, שאינו מקנה למקבל דבר, אלא המקבל הוא רק כמעביר את הזכות לאדם אחר, וכן כאן, אין רצונו של האב להקנות לבנו שיהיה שלו, אלא רק על מנת שיקנה לנכד לכשיגדל, וכל ״קני על מנת להקנות״ — לא קני [אינו קונה], ולא חל כאן קנין.

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

מיוחס לרש״יראב״ןתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) ^אוְרַב נַחְמָן אָמַר קָנֵי דְּהָא סוּדָרָא קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא.

But Rav Naḥman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

א. א רמב״ם הלכות נדרים א׳:ז׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רכ״ג:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ג:ג׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות נדרים א׳:ז׳

סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב

טור יורה דעה רכ״ג:ג׳

שולחן ערוך יורה דעה רכ״ג:ג׳

דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא – דהא לא מקני נותן למקנה כליו של קונה והא מקני ליה לדידיה דקא מקני ליה לההוא חפץ לקונה הכא נמי כי אמר על מנת להקנות קני.

ורב נחמן אמר קני – (והכא קני) ואע״ג דהשתא אין הבן בעולם ולא מחלק בין בא לעולם ובין לא בא לעולם ובין שמקנה לבן עצמו כדי להקנות לבנו.

דהא סודרא – שקונין בו חליפין.

קנה על מנת להקנות הוא – כלומר ורגילות הוא שהוא מחזיר לו הסודר ויודע הוא שלא יתקיים בידו וקני ליה שהרי יודע שמקנה הוא לו ע״י הקנין החפץ שלו וכמו כן [הכא על מנת] להקנות הוא אע״פ שלא תתקיים מתנה בידו קנה שפיר ויקנה אותה לבן.

ורב נחמן אמר קני על מנת להיקנות¹ קני דהא סודרא קני על מנת להיקנות הוא – פירוש: קיניין המודר הוא חליפין שהקונה מושיט סודרו למוכר ומקנהו לו על מנת שהמוכר יקנה לו את החפץ שהוא חליפי הסודר והרי אנו רואין שהמוכר אינו קונה את הסודר קיניין גמור שהרי אינו שלו אם כן הוה ליה שהקונה אומר לו למוכר קנה זה הסודר שלי ולא יהא קנוי לך ממש אלא על מנת שתקנה לי את חפצך ואפילו הכי נקנה החפץ לקונה והם הכי נמי הכא כשאמר לו קני על מנת להקנות אף על פי שהוא לא קנה הועיל להקנות לאותו פלוני ואף על גב דבשנים אוחזין אמר רב נחמן המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו התם כדמפרש טעמא דהוה ליה תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים ומשום הכי לא קנה אבל הכא ליכא למימר הכי.

1. כן בכ״י ששון 557, וכן גם בד״ה הקודם. בדפוסים: ״להקנות״.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 2]

(ג) ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה – כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן, ואם תאמר מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה, שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשיו, שאין זה הבן זוכה עכשיו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן, והלכך אם הקנה הבן לבן הבן, אי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן, ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם מתנתו שנתן לו אביו, ומכל מקום יירש הוא הנכסים ממילא, ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהן מחמת נדרו של אב, מכל מקום נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר, לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב״ם ז״ל, גבי מתניתין דפרק הגוזל (בבא קמא ק״א:) דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, וכיון שכן מאי נפקא לן מינה, אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו, ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי, הא לכי מיית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו, ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה, וכדתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל, ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים, שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים, ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנה לבנו כי הוו צורבא מרבנן, ואין לשאר היורשים בנכסים כלום, ואינו נכון כלל, אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה, בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי, דמשמע דחלקו הוי הפקר, וצריך עיון. [ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל]⁠¹ ועוד אני חוזר למשנתינו שבפרק הגוזל שהביא אותה בפרקין, דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ויכול ליתנן לבניו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו, היכי קתני לא יירשנו, ודאי יורש הוא, שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע בהן חובו ואין לך ירושה גדולה מזו, ואם משום שהוא בעצמו אינו נהנה מהם ממש באכילה ושתיה, היה לו לומר לא יהנה מנכסיו, ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך, אף על פי ששנינו (נדרים לג.) המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע מדעת עצמו, אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד, ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו, ותניא בברייתא (נדרים לו:) ותורם לו מתרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן, אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מתהני מיניה דקא עביד שליחותיה (וכשהיא) [וכשהוא]⁠² עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור, ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא הן באין ונפרעין ממנו, כלומר מאותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה היאך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנתנו לאחר [כשהוא פורע בו חובו]⁠³ וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה (נדרים לד:) באומר לחברו ככרי עליך, ותנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא, ועוד קשה היאך אפשר שיירשנו, והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין (ואיבעיא) [דאיבעי]⁠⁴ להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן, ואתי למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת, מכרן וקדשה בדמיהן (מקודש) [מקודשת]⁠⁵ אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה, ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת, וכן כתב הראב״ד ז״ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש, ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתן לבנו או לאחיו, כההיא דשמיט כיפי, דפרקין, דאמרינן ליה אי הוה בר ברוך צורבא מרבנן מאי, ואמר להו ליקנינהו הבן, ולכי הוה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה, מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין ברא בחלק ירושתו, ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי, על כרחך הוא כמו שפירשה הראב״ד ז״ל לאותה משנה שבפרק [הגוזל] דאמדיר קאי, כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנודר, וכן פורע לו חובו, דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר, דקתני [נדרים לג., לח.) פורע לו וזן את אשתו ובניו, אף על פי שחייב (במזונותין) [במזונותן]⁠⁶, וכדתניא נמי בברייתא בפרקין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. והא דקתני ונותן לאחיו, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה, תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפיה. אבל ראיתי להרמב״ם ז״ל שפירש אנידר, וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי, פירשה ז״ל על דרך [מתניתין דה]⁠גוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה, דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי, מצא לו הרב ז״ל טענה ליסמך עליה, ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא, כלומר דכיון דאמר להם כך, אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה, וכן בפרעון חובו כיון שגלה כן לבעל חובו וקבלן הלה, הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה זו ותנה לי והפטיר, אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור, ואילו עשה כן מעל, וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז״ל. וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל, דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבנו לכי הוי צורבא מרבנן, שאם הוא לא קנאה אינו יכול להקנותם, ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדיתאי, ורב נחמן דאמר דקני, סבירא ליה דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל, אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל, ומיהו קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר, אלא הדין איניש דעלמא קאמר, וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת (מתקני) [קני]⁠⁷ לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר, לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי.

1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

5. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

6. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

7. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. שהקונה מקנה סודרו למקנה שיתן לו חפץ אחר חליפי הסודר והוא אינו קונה הסודר אלא מחזירהו לקונה ומקנה לו החפץ וה״נ אע״פ שזה אינו קונה מה שנותנים לו יכול הוא להקנותו לאחר:

ור״נ [אמר] קני על מנת להקנות קנה – הוא וקנה חבירו כשיקיים תנאו כשאר תנאים דעלמא דהא סודרא קני ע״מ להקנות הוא וקנה פי׳ דהא סודרא דחליפין מתנה ע״מ להחזיר הוא שמקנה הקונה סודר שלו למקנה ע״מ להחזיר לאלתר שיזכה הוא בקרקע שהקנה לו ואילו רצה מקנה הקרקע לעכב הסודר של קונה אין הרשות בידו ואפ״ה קנייה מקנה לההוא סודר ע״מ להחזיר.

ואמרינן בגמ׳ אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא קני ע״מ להקנות הוא ואי תפיס בה מקנה לגרמיה לא מתפיס פי׳ דמהא דסודר ליכא ראיה דדלמא ההוא מתנה גמורה הוא ורשאי המקנה לעכבו לעצמו ולהכי קני ליה.

ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה – אע״פ שלא נתן לזה כלל אלא כדי שיקנה לפלוני.

דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא – דכי יהיב קונה סודריה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו, ואפי׳ הכי חשבינן ליה קנין שעל ידו קנה לוקח את השדה, אלמא קנין כי האי קני.

בד״ה וכל דהא לא מקנה כצ״ל:

ורב נחמן אמר: קני [קונה הוא], דהא [שהרי] מצינו בכגון זה שהדבר מועיל, שהרי גם קנין עושים בסודרא [סודר] ״קני על מנת להקנות״ הוא, שהרי כאשר נותן סודר למקנה על מנת לעשות בו את הקנין, אין המקנה לוקח לעצמו את הסודר, וכל קניינו בסודר הוא על מנת להקנות לאחר חפץ או נכס כלשהו, ובכל זאת חל הקנין.

But Rav Naḥman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) אָמַר רַב אָשֵׁי וּמַאן לֵימָא לַן דְּסוּדָרָא אִי תָּפֵיס לֵיהּ לָא מִיתְּפִיס ^בוְעוֹד סוּדָרָא קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת וְקָנֵי מִן הַשְׁתָּא הָלֵין נִיכְסִין דְּהָדֵין לְאִימַתִּי קָנֵי לְכִי הָוֵי בַּר בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְכִי הֲוָה הָדַר סוּדָרָא לְמָרֵיהּ.

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son’s son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ב. ב טור חושן משפט קצ״ה:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קצ״ה:ה׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב טור חושן משפט קצ״ה:ה׳

שולחן ערוך חושן משפט קצ״ה:ה׳

אי תפים ליה לא מתפיס – בתמיה דאי בעי מקנה למישקל בכנפא דסודרא ולמיקניה למישקליה לדידיה ליכא מאן דמחי ליה.

ועוד סודרא – לא דמי לההיא כלל דאילו גבי סודרא כי תפיס ליה משמע דהכי אמר ליה קני השתא בשעת קנין על מנת להקנות וקני השתא הסודר ומקני ליה בשעת קנין החפץ אבל קני נכסי דהדין לאימת קא קני להו לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הלכך השתא נמי לא קני ואסור לקנות להן ובן בנו נמי לא קנה ואי בעי אביו יהיב ליה לנכסיה ולכל מאן דבעי.

אמר רב אשי ומאן לימא לן דאי תפיס המקנה הסודר ולא החזירו לקונה דלא קני ליה אימא ודאי קני ליה, והכא נמי קני האי ראשון. ועוד סודרא דקני השתא הוא על מנת להקנות השתא מיד בו^א קני המקנה הסודר ומקנהו לקונה (כשמחררו) [כשמחזירו], נכסי דהדין דאין מחזירן הקונה ראשון מיד לשני אלא לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן כל שכן דקני הראשון מיד ולכי הוי צורבא מרבנן יחזיר הנכסים לו. ^בשהן הנכסים כסודר המוחזר לבעליו אחרי שקנאו המקנה^ג.

א. תיבה זו א״י להלמה. ואולי כי קני וכו׳ מקנהו.

ב. ׳שהן הנכסים וכו׳ המקנה׳ נראה שזה פירוש לשון הגמרא [שלא העתיק רבינו] ׳לכי הוה הדר סודרא למריה׳.

ג. הדברים לא ברורים. ואולי ר״ל שרב אשי השיב שאכן כן קונה הסודר לכה״פ לפי שעה [ו׳על מנת להקנות׳ שאמר רב אשי פירושו ע״מ להחזיר הסודר. לא כברישא ע״מ להקנות את הקרקע. וצ״ע]. והיינו דקאמר, ומה סודר קונהו לפי שעה אע״פ שהוא ע״מ להחזירו מיד, כ״ש בעובדא דידן שאינו ע״מ מיד. ולפירושו של רבינו ה׳השתא׳ הוא חסרון ולא מעלה. הפך ממה שמפרשים עפ״י גרסתנו.

ומאן לימא לן דהך סודרא אי תפיס ליה לא מתפיס – כלומר מאן לימא לן דאי בעי לא פסיק ליה דילמא ודאי אי בעי פסיק ליה ומתנה מעליא היא (אבל) [ועוד] קני ע״מ להקנות ליכא לדמויי לסודרא דבסודרא קני על מנת להקנות מהשתא הוא דבשעה שמקנה לו הסודר אמר לו שיקנה לו בחליפין מיד ה״נ שמעינן מינה אם אמר להקנות מיד בשעת הקנאה קני.

הלין נכסים לאימת קני לכי הוי צורבא מרבנן כבר הדרא סודרא למריה – ולאו דווקא סודרא ונראה דרב אשי סבירא ליה כפומבדיתאי דקני ע״מ להקנות לשון גרוע הוא ולא גמר להקנות לו כלל ולא נגמרה המתנה כלל ולא דמי לסודר שנותנו בידו להיות קונה בו מיד אבל כשיש תרתי לריעותא שאין המתנה נגמרה לו וגם אחר זמן לאו קנייה הוא ומטעם זה נראה דאפי׳ אם נתן לו שטר ואמר לו קנה בשטר זה ע״מ שתקנה בו לבנו והשטר קיים בימי הבן לאו קנייה הוא כסברא דפומבדיתאי והאי דקאמר הדרא סודרא למריה לאו דוקא אלא כלומר קניין שאינו גמור אינו מועיל להקנות בו לאחר זמן ולא דמי לסודר שקנה בו מיד ובלא שמעתין אור״י שאין אדם יכול להקנות חפץ לחבירו מעכשיו לאחר שלשים יום דההיא שעתא דחל הקניין הדרא סודרא למריה כי ההיא דנתקרע או שאבד למאן דאמר לכשתתן וכן משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך אלא לאחר שלשים יום דאם אינה עומדת באגם לא קנה דנתבטלה המשיכה ומיהו אם הקנה לו מעכשיו ע״מ שארצה לאחר ל׳ ודאי נגמרה המתנה מיד קודם החזרת הסודר.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא – כלומר אף על פי שההקנאה גרועה, שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר, מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא, דעם משיכתו הוא דמקנה לו בעל השדה את שדהו, אבל הדין נכסי לאימת קני להו (הדין) [הבן]⁠¹ לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן, שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא, אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה, והלכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה, לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא, וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה, כלומר איני מקנה לו באותה שעה, ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא, דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן, והוי כעין (כתובות פב.) משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה, משום דבשעת משיכה לא קנה, וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הלכך לא קנה. אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה, וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פב.), דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשיו, ויש לומר דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה, האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותה לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן, ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום, דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום, וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלא המשיכה, ואפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה, דאינו קונה, כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום, משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה, אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, וכן בתוספות בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשיו. והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, בהקנאה מהו ואמר רב (פפא) [פפי]⁠² אקנייה וקנינא מיניה קני, קנינא מיניה ואקנייה לא קני, התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה, ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך, אלא בין הכי ובין הכי קני, דמשעת קנין דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי. ונראה לומר דלרב אשי לאו דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא, דכל שהאחד אינו קונה בשעת קנינו של זה בסודר, דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה, דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה, דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט, ומיהו משמע דרב אשי לא קאמר אלא בקנין משיכה וחזקה שאין להם קיימא אלא עוברין, אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן, מודה הוא כל שלא נתקרע השטר, ולא נאבד בשעה שהוא מקנה אותו לבר ברא, שהרי [קידושין נ״ט. בר״ן ד״ה רב ושמואל] המקדש את האשה בשטר, ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת, אם לא נאבד השטר ולא נתקרע, וכן לענין הגט וכדאיתא התם [כאן ד״ה הלין]. אבל בתוספות ראיתי דאפילו הקנה לו בשטר, פליג רב אשי וכפומבדיתאי סבירא ליה, וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי, מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותן לחוד, ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד, וקנין סודר אינו מדין קניה, שאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח, ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, ואין קונין בפירות ואפילו בבשר שוה מנה, ועוד דהא איכא מאן דאמר (ב״מ מז:) קונין בכליו של מקנה, וצריך לי עיון.

1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.

2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א, וכן בבבלי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאן לימא לן דהאי סודרא דאי בעי לא תפיס ליה. אלא ודאי מנהגא בעלמא הוא מה שנהגו להחזיר הסודר ואי בעי תפיס ליה דקני ליה לגמרי אבל הכא שהבן לא קנה כלום לא מצי לקנויי לבר בריה:

הלין נכסין לאימת קנה. אימת יקנה בר בריה לכי הוי צורבא מרבנן באותה שעה כבר הדר סודר למריה. כלומר בקנין סודר לא היה מועיל אם היה אומר קנה חפץ זה בחליפי סודר לאחר ל׳ יום אם לא א״ל מעכשיו ולאחר ל׳ יום הילכך ה״נ לא קני:

ועוד. פירוש ותו איכא טעמא אחרינא דליכא למיגמר מסודרא להאי עובדא דסודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. הלין נכסי דהדין לאימת קנו להו בריה לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה פי׳ דאילו סודרא אפילו תימא דמתנה ע״מ להחזיר הוא התם המקבל זוכה לגמרי בסודר מהשתא על מנת להחזיר אבל בעובדא דפומבדיתא לא הקנה הזקן כלום לבנו מעכשיו ואפילו ע״מ להקנות אלא שנטל קנין שמקנה נכסיו לבנו לכשיהא בן בנו צורבא מרבנן שיקנה אותם לו ובנו אינו קונה עד שיהא בן בנו צורבא מרבנן וההיא שעתא ליתיה לקנין דלקני ביה שכל קנין שאינו לשעתו אינו קונה לאחר זמן בר מקונה בכסף לאחר ל׳ יום שכל זמן שלא חזרן בהם קנה לאחר ל׳ יום אף על פי שנתאכלו המעות וכן בקדושין כדאיתא (קדושין דף נט.) וכדבררנא התם ומסתברא דהאי טעמא בתרא דרב אשי עיקר ואידך כמו סניפין בעלמא שוויא וכלשון דלמא ודכוותיה בתלמודא חדא ועוד דבתרא עיקר בלחוד כדכתיבנא בפרק הזהב תדע דהא רב אשי אמר בפרק קמא דקדושין (דף ו:) דמתנה על מנת להחזיר בכל מידי קנה לבר מקדושי אשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין וש״מ דסבר רב אשי דמתנה ע״מ להחזיר קנה וש״מ דלדידיה חליפין מתנה על מנת להחזיר הוא כסברא דרב נחמן דהכא דהא משום הכי פוסל בקדושי כסף על מנת להחזיר דאין אשה נקנית בחליפין הלכך האי דקאמר הכא ודלמא סודרא אי תפס ליה מיתפס לדחייה בעלמא אמרה ואידך טענה הוי עיקר פרכיה ובודאי דמודה רב נחמן באידך טעמא דקנין שאינו קונה לשעתו אינו קונה לאחר כן דהא אשכחן ליה בכתובות (דף פו:) דס״ל הכי גבי משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר ל׳ יום אלא משום דפומבדיתאי תלו טעמא דהאי עובדא דלא מהני משום דקני ע״מ להקנות לא קנה אמר איהו דודאי קני על מנת להקנות קנה דומיא דסודרא אבל לאו למימר דבהאי עובדא קני ברא ואתא רב אשי וחזק דינם של פומבדיתאי דשאני הכא דלא הוי קני ע״מ להקנות כראוי והכי מוכח לישנא דר״נ דלא קאמר דהאי גברא קני אלא דאמר מילתא באנפי נפשה דקני ע״מ להקנות קנה ובעובדא לא איירי דאפשר דאיהו לא הוה ידע היכי הוה עובדא אי הוה ביה מעכשיו או לא כנ״ל והשתא דאתינן להכי שמעינן דמתנה ע״מ להחזיר קנה וכן באומר קני ע״מ להקנות לאחרים והוא שמקנה לזה מעכשיו ע״מ להקנות ואף על פי שאותן אחרים אינם נולדין עכשיו דהא האי נותן לא מקני מידי אלא להאי דאיתיה השתא בעולם דמקני ליה להאי שעתא ולאחר שיולד אותו האיש כאומר מהיום ולאחר שירדו גשמים וזה מבואר וכן דנתי לפני רבותי נר״ו והאי עובדא לפום פשטיה הכי משמע מדלא אקני האי סבא נכסי לבר בריה גופיה לאחר מיתתו וגלגל המתנה על יד בנו שהיה נזוף בעיניו דלא הוה בר בריה קיים אכתי כי היכי דליקני ליה ושמעינן נמי דסודרא מתנה ע״מ להחזיר הוא ואי תפיס ביה מקנה לא מיתפיס.

וסברא דרבוותא ז״ל דה״ה לקרקע דאגב כדכתיבנא בנזיקין.

אמר ליה רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס – כלומר מנא לך דאי בעי מקנה לעכובי לגמרי לא מצי עביד.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות מהשתא הוא – כלומר דלכשתמצא לומר דסודרא קני על מנת להקנות הוא, מיהו איכא ביה חדא למעליותא דהוי קני על מנת להקנות מן השתא, מיקמי דמהדר סודרא מקנה לקונה, דסתם קנין מעכשו הוא, אבל הכא הילין נכסי לאימת קני, לכי הוי בריה צורבא מרבנן, דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנותם לבנו ודאי לא היה דעתו שיקנה עד אותה שעה, דמאי ליעביד בהו בנתים.

וההוא שעתא הדר סודרא למריה – כלומר כלתה לה אותה הקנאה בין שהקנהו בקנין בין שהקנהו בחזקה.

ורב נחמן דאמר קני על מנת להקנות קנה, נהי דמודה במקנה לאחר שלשים יום לא קנה דאיהו גופיה אמר בפרק האשה שנפלו לה נכסים¹ דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלשים יום דלא קנה בעומדת באגם², הוה סלקא דעתי׳ דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא, כמאן דאמר מעכשו ולכי הוי דמי.

ורב אשי דחי ליה, דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דלקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכון שיקנה עד אותה שעה, וההיא שעתא כלתה לה קניתו.

ומיהו כי אמרינן הכי, דוקא בקנין ומשיכה³ וחזקה שאינן מתקיימין, אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד, לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן קני, דהא המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נאבד השטר ולא נתקרע, וכן לענין הגט וכדאיתא התם, הר״ש ב״א ז״ל.

ולי נראה דהכא אפי׳ בשטר לא מהני, דהאי גברא מצוה מחמת מיתה הוא, ואי בשעתיה לא קני לאחר מיתה נמי⁴ לא קני דאין שטר לאחר מיתה, והיינו דקא פליג רב אשי סתמא.

1. בפרק האשה (כתובות פ״ב.) רב יוחנן הוא דאמר כן, ורב נחמן אמר כן בפרק הכותב (פ״ו:).

2. בדפוס עוז והדר כתבו דצ״ל: ״אפילו״ בעומדת באגם.

3. בגליון הגמ׳ הגיה: ״משיכה״, וכן הוא ברשב״א ובמאירי.

4. ״נמי״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י חסר.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. כלומר אף על פי שההקנאה גרועה שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא דעם משיכתו הוא מקנה לו בעל השדה את שדהו. אבל הדין נכסי לאימת קני להן הבן לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה והילכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה כלומר אינו מקנה לו באותה שעה ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן והוי ליה כעין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה משום דבשעת משיכה לא קנה וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הילכך לא קנה. אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשו. וי״ל דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלה המשיכה. ואיפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה דאינו קונה כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה אבל במעכשו ולאחר שלשים יום קנה. וכן כתוב בתוס׳ בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשו. והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה בהקנאה מהו ואמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה קני קנינא מיניה ואקנייה לא קני. התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך אלא בין הכי ובין הכי קני דמשעת קנין הוא דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי. ונראה דלרב אשי לא דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא עד לאחר זמן מרובה אלא הוא הדין לאומר קני על מנת להקנות השתא לבתר קניני מיד לבר ברא דכל שהאחר אינו קונה בשעת קניינו של זה בסודר דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט. (אמר המגיה עיין רשב״א בחידושיו כאן). וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותם לחוד ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד וקנין סודר אינו מדין קנייה דאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה ואין קונים בפירות ואפילו בבשר שוה מנה ועוד דהא איכא מאן דאמר קונין בכליו של מקנה וצריך לדעתי עיון. הרשב״א ז״ל.

וכתב הרנב״י ז״ל בפירושו להלכות הרמב״ן ז״ל וז״ל: וכתב רבינו ז״ל והלכתא כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא כלומר מתנה על מנת להחזיר. ואף על גב דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר דרב אשי דחה בגמרא ואמר דקנה על מנת להקנות לא קאני ובסודר היינו טעמא דקני משום דלאו על מנת להקנות הוא דאפשר שאם בא מושך הסודר לעכבו בידו ושלא להחזירו ליד המקנה הרשות בידו אלא שנהגו להחזירו ולא מן הדין. הא רב נחמן אמר ליה אמר המגיה צריך לומר: דלא כלומר לאו בידי׳. כלומר בידי לעכובא לסודרא דקנה על מנת להקנות בלחוד הוא ואפילו הכי קני. ועוד דרב אשי גופיה מידחא הוא דדחי לה למימרא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא תיקשי סודרא לפומבדיתא. אבל איהו כלומר רב אשי כרב נחמן קאמר פירוש דסודר אף על גב דקנה על מנת להקנות הוא קנה דגרסינן בפרק האשה נקנית גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ושמעינן מינה דחליפין קני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס והכי נמי פסק הגאון בספר המקח כרב נחמן. עד כאן.

והא מתנת בית חורון דקני המקבל על מנת להקנות לאחר זמן לאביו של נותן שעל כרחין בשעה שנתנה למקבל לא היה בדעתו שיקנה אביו שזה בדוקא היה אסור דהוה ליה מקנה לאביו על ידי אחר ונמצא מהנה. אלא לכך נתכוון שיקנם עכשו הוא על מנת שיתנם לאביו לאחר זמן ויפקע קניינו ולא קני כדאמרינן במתניתין משום דחשיבי ליה עדיין ברשות נותן. זימנין אמר ליה לא משום דבעלמא לא קני על מנת להקנות אף על גב דמקבל לא קני ליה שלעולם אימא לך דקני בעלמא ושאני הכא שהסעודה מוכחת שלא היה מקנה לו כלל אלא כדי שישמח עמו אביו בסעודתו. אבל בזאת שאני אומר רוצה המדיר שיקנם בנו לתת אותם לבנו אם יהיה צורבא מרבנן ולא יוכלו לזכות בו בנתים בניו האחרים שהיו לו ואף על גב דלא מצי ליהנות מהם קני להו לגבי האי שלא יזכו בו אחרים. לא מצאתי ונראה לי. ואני מצאתי שלא היה תשובה טובה שהשיב רב נחמן ולכן היה משנה לפעמים תירוצו ומוקי למתניתין דבית חורין כרבי אליעזר דמחמיר במודר הנאה. הרא״ם ז״ל.

כתב הרמב״ן ז״ל בהלכותיו: גרסינן בפרק יש נוחלין תנו רבנן מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ובתרמילו כלומר לקפחו על שהחזיר לבניו כלום אמר לו שמאי אם אתה יכול להחזיר מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי וכו׳. אמר הטיח עלי בן עוזיאל הטיח עלי בן עוזיאל. מעיקרא מאי סבר פירוש שמאי שבא מתחלה לערער עליו על המתנה שהחזיר לבניו מאי סבר ולבסוף כשהודה לו ושבחו מאי סבר. משום מעשה בית חורון כלומר תחלה היה סובר שהמתנה שנתן לו אותו אדם אינה מתנה כמתנת בית חורון שאינה מתנה. וכתב רבינו ז״ל וחזינן למקצת רבוותא דאמרי דהא מתניתין לענין דינא תניא כלומר לענין דיני ממונות. דאתני ההוא גברא פירוש כשנתן נכסיו ליונתן בן עוזיאל. דלא ליהדר כלום לבניו פירוש ולפיכך ערער עליו שמאי. ולא סלקא להו שמעתא כל עיקר כלומר לדרך זו. דאי אתני אתני כלומר אם התנה בפירוש שעל מנת כן כתבן לו שלא יתן מהם כלום לבניו יש לו ליונתן לקיים תנאו ואם נתן להם כלום הרי מתנתו בטלה ויפה ערער שמאי. ואי שלא התנה הנותן כן בפירוש דברים שבלב אינם דברים. ועוד דלית למתנת בית חורון עסק בכאן ולא אדכרו ליה בגמרא פירוש למתנת בית חורון אלא לענין נדר פירוש כעובדא דשמעתין. אלא האי גברא מדיר בניו מנכסיו היה וכתבן ליונתן בן עוזיאל וכשהחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו לומר שאסור להחזיר להם כלום שלא נתן לו אלא שיבאו בניו ויאכלו עמו בנכסים כלומר ואינה מתנה כיון שאינו יכול להקדישה כעובדא דבית חורון דמתניתין וכיון שאינה מתנה עדיין נכסי האב הן ואסורין לבניו. ואמר לו יונתן בן עוזיאל אם כן לדבריך אינה מתנה החזיר מה שהקדשתי ומה שמכרתי פירוש מפני מה אין אתה מערער גם כן על ההקדש ועל המכירה וקביל מיניה שמאי ושבחו. ובעו בגמרא מעיקרא מאי סבר דלפום סבריה דשמאי מעיקרא ודאי הכי הוא דלאו מתנה היא והדר ממונא למריה ויוציא מה שהקדיש ומה שמכר ומאי חזא לבסוף דשרא לגמרי. ומהדרינן מעיקרא סבר כל במודר הנאה אסור משום מתנת בית חורון ולבסוף הטיח עליו יונתן בן עוזיאל דכיון דאקדיש וזבין ואי אתה יכול להחזיר דסתם אקני ליה כלומר ואין כאן הוכחה דלא ליקני ליה אלא להקנות לבניו אף להחזיר לבניו שרי. פירוש דנכסי יונתן נינהו ויונתן בן עוזיאל להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו הוא דאקדיש מיניהו וזבין מיניהו לגלויי עלה דמלתא דלא דמיא להערמה דבית חורון. הדין הוא פירושא דשמעתא דפריש אדוננו הזקן הרב רבי יצחק ברבי ראובן אל ברגלוני ז״ל ופירושא דייקא ומעליא הוא. ואשכחן ליה סמך בירושלמי דאיתמר התם אמתניתין דבית חורון א״ר יוסי בר בון הכין הוה עובדא יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו ועמד וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצת והקדיש מקצת ונתן לבניו מתנה את השאר ואמר כל מי שיבא ויעיר על המתנה הזאת יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה כלומר מיד מקבל מתנה זה ואף על גב דמערבאי לא משתעו עובדא כדאיתא בגמרין מיהו גלויי מילתא הוא דבמודר הנאה הוה ומשום הכי אדכרו בה מעשה דבית חורון. עד כאן.

סליק פרק השותפין הנודר מן המבושל פרק ששי

בד״ה וההוא כו׳ גופיה אמר כצ״ל סתמא הס״ד אחר הס״ד בנו הס״ד קני הס״ד:

אמר רב אשי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] דסודרא [שהסודר] שבו עושים קנין אי תפיס ליה לא מיתפיס [אם תופס אותו זה שהקנו לו את הסודר אינו נתפס ונקנה לו]? אלא שאין אנשים רגילים לעשות כן, אבל מבחינת הקנין — אין חסרון בקנין. ועוד יש להבדיל בין הדברים: סודרא [סודר] שמקנים הוא אמנם ״קני [קנה] על מנת להקנות,⁠״ ואולם ״קני מן השתא״ [קנה מעכשיו] הוא, שקנין סודר בא על מנת להחיל את הקנין מאותו רגע. אולם הלין ניכסין דהדין [אותם הנכסים של זה] שנדר והקנה לבן בנו לאימתי קני [מתי הוא קונה] — לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן [לכאשר יהיה בן בנו תלמיד חכם], אך לכי הוה [כאשר יהיה] תלמיד חכם — הלא כבר הדר סודרא למריה [חזר הסודר לבעליו] ונמצא שבשעה שהיה צריך הקנין לחול, עדיין לא חל!

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son’s son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְהָא מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן דִּקְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא וְלָא קָא קָנֵי.

Rava said to Rav Naḥman: But the gift of Beit Ḥoron discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

מיוחס לרש״יראב״ןתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני זימנין אמר ליה וכו׳ – דהתם היינו טעמא דלא קני דסעודתו מוכחת עליו דודאי לא יהיב ליה אלא משום סעודה ואסור הואיל ומחזי דמיתהני מיניה הכא נמי כיון דקא בעי דיאכל אבא לא קנה אידך משום דקא מתהני אביו מיניה ואהכי אסור.

וכרב אשי קיימא לן דהוא בתרא וקני על מנת קני^א. וש״מ דקני סודרא ואי תפיס ליה מיתפס. ועוד רב נחמן סבר כרב אשי, דכי איתוביה רבא והא מתנת בית חורון קני על מנת להקנות הוא ולא קני, ושני^ב ליה לעולם קני על מנת להקנות קני ומתנת בית חורון שני דסעודתו מוכיח עליו דלא מקני אלא משום הסעודה. ועוד הקשה מכל מתנה שאם הקדי׳שה אינה מקודשת אינה מתנה, לאו לאיתויי מתנה דשמיט כיפי דלא הויא מתנה, ושני לא לאיתויי לישנא בתרא דרבא, אבל דשמיט כיפי הויא מתנה^ג.

א. וגם בעובדא דכיפי קנה. כמפורש להלן. וכ״פ הרמב״ם. אבל הרא״ש והר״ן ס״ל דבעובדא דכיפי לא קני משום אידך טעמא דרב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה. עי׳ כ״ז בב״י יו״ד סי׳ רכג. ולרבינו הא רב אשי ס״ל דקני ומה שאמר הדרא סודרא למריה מתפרש באופן אחר וכדלעיל בהערה.

ב. קרי: שני.

ג. ומשמע שלא גרס במפורש כגירסתנו ׳ורב נחמן אמר קני׳. ועמד ע״ז באב״ש אבל נאיד מזה משום שרבינו כתב ׳דכי אותביה רבא׳ ולשון אותביה נופל רק אם מקשה על דבריו.

והרי מתנת בית חורון דקני ע״מ להקנות ולא קני – דמקני לו החצר והסעודה להקנות לאביו דלא קנה דאי קנאה א״כ קנאה המקבל ובהיתר מקנה לה לאביו וא״כ אמאי אסרו. ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היה רוצה שיקנה כלל כ״א בשביל שיסעוד אביו וא״כ אין דעתו להקנות כלל למקבל כ״א לאביו וכי נמי קנה ע״מ להקנות קני בעלמא משום דמקנה שפיר למקבל אך המקבל יקנה אותה לאחר אבל הכא אין דעתו להקנות כלל למקבל כ״א לאביו.

והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני – פירוש: נהי דאיהו לא מצי לאקדושה דלא אקני ליה קיניין גמור מכל מקום הרי הוא אומר לו קני בעבור אבי ואם איתה דקני על מנת להקנות קני אמאי אסיר אלא שמע מינה דקני על מנת להקנות לא קנה ומשום הכי אסור אביו בסעודה מפני שהיא של בנו ולא יצאת מרשותו וזה לא היה יכול לומר לו זכה בעבור אבי שאם כן נמצא שאביו זוכה מכח בנו כדפרישית לעיל ואסיר מפני נדרו ומיכן מוכיח מדקמסתיע רב נחמן אסודרא ומדמותיב ליה נמי רבא ממתנת בית חורון שמע מינה דמאי דאמרי פומבדיתא קנה על מנת להקנות לא קנה אף על גב דאיתיה לההוא בעולם ולא תימא טעמא משום דההוא בר בריה ליתיה בעולם משום הכי לא קנה אלא אף על גב דאיתיה בעולם נמי אמרי פומבדיתא דכל קנה על מנת להקנות לפלוני לא קנה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא. שמקנה לו החצר והסעודה ולא שיהו שלו אלא שיוכל אביו לאכול בהיתר ולא קני זה על מנת לעשות מה שאמר זה כאילו קני ויצאו החצר והסעודה מרשות הבן ויוכל האב לאכול בהיתר אלא ודאי קני על מנת להקנות אינו קונה הלכך ה״נ לא יצאו החצר והסעודה מרשות הבן:

א״ל רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע״מ להקנות הוא ולא קנה – פי׳ ולא קנה אפילו דלא אמר בשעת המתנה ואינם בפניך דאילו היכא דא״ל ואינם בפניך אפילו קני על מנת להקנות אין כאן כדמוכח לעיל (דף מח) בין בלישנא קמא דרבא בין בלישנא בתרא.

אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע״מ להקנות הוא ולא קני – דאי קני ליהוי מודר מותר בו דהא אפסקיה אחר.

בד״ה והא מתנת כו׳ ולא קצי כצ״ל:

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והא [והרי] מתנת בית חורון המוזכרת במשנתנו ש״קני על מנת להקנות״ הוא, ולא קא קני [ואינו קונה] כלל!

Rava said to Rav Naḥman: But the gift of Beit Ḥoron discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

מיוחס לרש״יראב״ןתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דִּסְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדָּר הֲנָאָה.

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Naḥman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

תוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

וזימנין א״ל ר״א היא – דמחמיר במודר הנאה הלכך כי נמי קני ע״מ להקנות קני הכא לא קני להחמיר.

זמנין אמר ליה דסעודתו מוכחת עליו – כלומר שאין מקנה לזה כלל, ולא אמר לו כן אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה, ולא לו נתן אלא לאביו, אבל הכא אף על גב דאינו מקנה לבן אלא די להקנות לבן הבן, מכל מקום במתנה גמורה הוא נותן לו, כדי שיקנה אותם נכסים לבן הבן, וכל הנותן על מנת להחזיר הן שמקנה אותו קנין גמור לדעתו.

וזמנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה – פירוש הא נמי דבית חורון מתנה הוא, אלא משום דהיא מתנה דכל דהו ולא נתנה אלא על מנת להקנות למודר הנאה, עשאוה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים, כמו שהחמירו אפילו בויתורין לאוסרן על המודר, אף על גב דבעלמא לית בהו ממשא, והא דרבי אלעזר לדוגמא בעלמא הביאה דלגבי האי עובדא לא שייך בה ויתור אסור, אלא לדוגמא קאמר.

ולענין פסק הלכה: בסודר קיימא לן כרב נחמן דקני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס, דאף על גב דרב אשי אמר מאן לימא לן, לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרב נחמן, ותפסינן מאי דאיסתפק ליה לרב אשי, ורב אשי מאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן, ועוד רב אשי גופיה דחייה בעלמא הוא דקאמר, ולא משום דסבירא ליה הכין, אלא אדרבה בהדיא אשכחן דסבירא ליה הכין בריש פרק קמא דקדושין (קדושין ו׳:), דאמרינן התם גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה, גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא לרב אשי חליפין קני על מנת להקנות הוא, ואי תפיס ליה לא מתפיס, וכן פסקו כלהו רבוותא ז״ל, אבל לענין קני על מנת להקנות לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, איכא למימר דקיימא לן לא קנה כפומבדיתא, דהא רב נחמן תלי טעמא בסודרא דהוו קני על מנת להקנות, ואמר רב אשי דלא דמי דהתם קני על מנת להקנות מן השתא הוא, אבל הכא לאימת קני להו לאלין נכסי לכי הוי ברא צורבא מרבנן, וההיא שעתא הדר סודרא למריה, וכיון שכן קיימא לן כפומבדיתאי וכרב אשי דקאי כותייהו, אבל ראיתי להרמב״ם ז״ל שפסק דקנה כרב נחמן, ושמא כיון דחזינן ליה לרב אשי, דדחי ליה בטעמא דסודר אי תפיס ליה מתפיס, בדחייה בעלמא, דאיהו גופיה לא סבר לה, אלמא כל מאי דפליג עלה רב אשי, לאו משום דלא סבירא ליה כרב נחמן, אלא דחייתא בעלמא דקא דחי ליה ואזיל, ולעולם כותיה סבירא ליה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום דסעודתו מוכחת עליו. שלא היה קנין כי אם להערים ולא כוון לשם מתנה כלל:

הא מני רבי אליעזר היא דאמר אפילו ויתור כו׳. הלכך ה״נ אע״ג דמדינא שרי דקנין על מנת להקנות קנה מחמיר הוא במודר הנאה:

זמנין א״ל משום דסעודתו מוכחת עניו – פי׳ ואע״ג דהאי טעמא גופיה אמריה רבא לעיל בלישנא בתרא ההוא טעמא בתר דשמעיה רבא מדרב נחמן הכא הוא דאמר ליה אלא דתלמודא מסדר לה לעיל בפירושא דמתני׳ ודכוותה טובא בתלמודא והכי שמעינן ליה לרבא בעלמא דס״ל דמתנה ע״מ להחזיר קנה כדאיתא במסכת קדושין (דף ו:) ובמסכת גיטין בהדיא.

וזימנין א״ל ר׳ אלעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה – פי׳ וכי היכי דמחמיר ר׳ אליעזר בנדרים גבי ויתור מחמיר בהאי אבל מדינא מתנת בית חורון מהניא כל היכא דלא אמר בשעת המתנה ואינם לפניך ואע״ג דקאמר יבא אבא שלא הושלך לעולם אלא שתקנה אותן כדי שתתן ממנו לאבא והוה קני מלי מנת להקנות שלא נעשית המתנה בהערמה ואע״ג דהלכתא כר׳ אליעזר נקיט רבא במתני׳ טעמא קמא דסעודתו מוכחת עליו משום דההוא משמע טפי כנ״ל.

כתב רבינו ז״ל והלכתא כרב נחמן וכו׳ עד והכי נמי פסק הגאון ז״ל בספר המקח כרב נחמן. גרסי׳ בפרק יש נוחלין מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל וכו׳ עד מעיקרא מאי סבר משום מעשה דבית חורון. ופירושו מבואר בדברי רבינו ז״ל ואין דבריו צריכין עוד ביאור וכבר כתיבנא לה אנן בדוכתא בסייעתא דשמיא ובהכי סליק פירקא.

זימנין א״ל משום דסעודתו מוכחת עליו – שאין אדם עשוי ליתן סעודתו לאחר שהכין לנשואי בנו, הלכך לא הוי אלא הערמה ואסור.

כך פירשו רבותי, וקשיא לי נהי דמוכחת עליו, הא נמי¹ בהדיא אמר דלא יהיב מידי לבריה אלא לאקנויי לבר בריה ואפילו הכי אקשינן דאם איתא דקני, במתנת בית חורון הוה למשרי אע״ג דאמר ליה ואינן לפניך דמ״מ כיון דקני הא אפסקיה אחר, וכיון שכן מאי שני ליה סעודתו מוכחת עליו, וכי מוכחת יותר ממאי דאמר בהדיא ואינן לפניך.

ונראה לי דהכי קאמר, סעודתו מוכחת עליו דבעי מדיר דליתהני אבוה מסעודתו דעביד איהו לבריה דהכי הוא ארחא דמלתא, דלאיתהנויי אבוה מסעודה דאיניש אחרינא מאי נפקא ליה² מינה, הלכך סעודתו מוכחת עליו דאבוה מדידיה מיתהני, אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר בריה מאבוה, שכך סדר נחלות, ולא שתקפוץ נחלה ממנו לבן בנו.

וזימנין א״ל ר׳ אליעזר היא דאמר אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה – לאו דשיך הכא דין ויתור אלא דלדמיון בעלמא נקטיה, דכי היכי דמחמיר רבי אליעזר בנדרים טפי מבדיני ממונות, דאלו בדיני ממונות דריסת הרגל שריא ולית בה משום גזל ואלו מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס בחצרו, הכי נמי נהי דקני ע״מ להקנות לענין דינא קני, משום חומרא דנדרים אמרינן דלא קני.

1. נראה דצ״ל: הא ״הכא״ נמי.

2. ״ליה״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י בטעות: ״לן״.

גמ׳ זימנין א״ל וכו׳. כעין זה שבת דף ז׳ ע״ב:

ומספרים: זימנין [לפעמים] כששאל אותו שאלה זו אמר ליה [לו]: משום שסעודתו מוכחת עליו, כלומר, במתנת בית חורון לא היה חסרון בקנין עצמו, אלא שהתברר שבאמת לא התכוון להקנות לו דבר. וזימנין [ופעמים] אמר ליה [לו] רב נחמן שהלכה זו של מתנת בית חורון כשיטת ר׳ אליעזר היא שאמר: אפילו ויתור שכרגיל מוותרים אנשים זה לזה, ואין מקפידים על כך, אסור במודר הנאה. וכמו כן הוא מחמיר במודר הנאה, שצריך קנין גמור, ולא די בקנין על מנת להקנות.

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Naḥman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

תוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) תְּנַן אָמְרוּ חֲכָמִים כׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת אֵינָהּ מַתָּנָה כׇּל לְאֵיתוֹיֵי מַאי לָאו לְאֵתוֹיֵי הָא מִילְּתָא דְּשַׁדְיָא בְּכִיפֵּי לָא לְאֵתוֹיֵי לִישָּׁנָא בָּתְרָאָה דִּשְׁמַעְתֵּיהּ דְּרָבָא.:

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

לאו לאתויי הא מילתא דשריא בכפילה – כלומר האי מעשה שמוטל בתנאי כפול דכפל לדיבוריה דאמר ליקני הדין ואי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנייה לבריה דודאי לא קנה ואית דגרסי מאי לאו לאתויי הא מילתא דשמיט בכיפי מילתא דבית חורון דדמיא לאותו מעשה דכיפי דכתנא.

לא לאיתויי לישנא בתרא דשמעתיה דרבא – דאמר לעיל אפי׳ א״ל והן לפניך שיבא אבא ויאכל דאסור אבל היכא דא״ל ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן לקנייה קני על מנת להקנות הוא.

לאיתויי מאי לאו לאיתויי הא מילתא דשמיט כיפי – כלומר ע״מ להקנות ואור״ת גירסא דשדייה בכפילא פירוש לשון המושלך בכפילות שכפל דבריו וחזר ואמר אי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקני ע״מ להקנות.

לאיתויי לישנא בתרא דרבא – אי אמר והם לפניך אסור.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאתויי הך דשמיט כיפי. דלא הויא מתנה ואית דגרסי דשדיא בכפילה לשון המושלך בכפל שכפל דבריו ואמר קני על מנת להקנות:

לישנא בתרא דרבא. ואפילו אמר והן לפניך אסור:

הדרן עלך השותפין

מאי לאו לאתויי הא מילתא דכיפי – דאפי׳ לענין דינא קני ע״מ להקנות לא קנה.

לא לאיתויי לישנא בתרא דשמעתא דרבא – דאמר דאפי׳ יבא אבא ויאכל אסור משום דסעודתו מוכחת עליו.

ולענין הלכה, בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי, דאע״ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס, דיחויא בעלמא היא דקאמר ליה ולא סבר לה, דאיהו גופיה אמר בפ״ק דקידושין (ו׳:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזירה דאי הכי¹ נקנית היא בחליפין² שאין לך כסף גדול מזה. אלא ודאי רב אשי גופיה סבירא ליה דסודר אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחייה בעלמא היא דדחי ליה לרב נחמן.

מיהו נהי דלענין סודרא קיימא לן כרב נחמן³, לענין קני על מנת להקנות משמע דלא קי״ל כותיה בהא, דרב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע״מ להקנות מן השתא הוא, אבל הכא הדר סודרא למריה, אבל הר״ם במז״ל פסק בשתיהן כרב נחמן, משמע דסבירא ליה ז״ל דכיון דפירכא קמיתא דרב אשי דרך דחייה היא כדכתיבנא, כל מאי⁴ דקאמר ליה נמי לדחויי מיכוין ולאו לאיפלוגי עליה. והר״ם ב״ן ז״ל בהלכותיו מסתם לה סתומי.

1. נדצ״ל: ״דאין הכי נמי״.

2. ״בחליפין״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י בטעות: ״כדילפינן״.

3. ״נחמן״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י חסר.

4. ״כל מאי״ דקאמר, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י בטעות: כדכתיבנא ״מאן״ דקאמר.

בד״ה לאו כו׳ דשדיה בכפילה כצ״ל דכתנא הס״ד:

ברא״ש בקנין זה הס״ד:

בד״ה דהא כו׳ סודרו למקנה כצ״ל לאחר הס״ד בריה הס״ד:

בד״ה הלין כו׳ הלכך ה״נ לא קני כצ״ל והס״ד:

בד״ה והא כו׳ קני ויצאו כצ״ל הבן הס״ד כלל הס״ד הנאה הס״ד להקנות הס״ד:

תנן [שנינו במשנה], אמרו חכמים: כל מתנה שאינה ניתנת על דעת שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה. ושואלים: ״כל״ שאמר במשנה להוסיף ולהכליל דברים, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה]? לאו לאתויי הא מילתא דשדיא בכיפי [האם לא להביא כגון דבר זה של שומט אלומות הפשתן], לומר שאם הקנה רק על מנת להקנות לאחר זמן אין זו מתנה? ודוחים: לא, הכוונה היא לאתויי [להביא] לישנא בתראה דשמעתיה [הלשון האחרונה של שמועתו] שלרבא לענין מתנת בית חורון, שלא רק כשעושה תנאי מפורש שאינו נותן אלא על מנת שיבוא האב, אלא גם אם רק מסביר שזו כוונתו — אסור, שברור שלא היתה כאן הקניה אלא בתנאי זה, ואין זה קנין גמור.

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8)

הדרן עלך השותפין

בית הבחירה למאיריעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בית הבחירה למאיריהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון