אלא לאו דוקא – הא דאמרת דתנא לא דייק להי מפרש ברישא דזימנין מפרש וכו׳.
(1) 
אֶלָּא לָאו דַּוְוקָא זִימְנִין מְפָרֵשׁ הָהוּא דִּפְתַח בְּרֵישָׁא זִימְנִין הָהוּא דְּסָלֵיק מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא וְאִיבָּעֵית אֵימָא יָדוֹת אַיְּידֵי דְּאָתְיָין מִדְּרָשָׁא מְפָרֵשׁ לְהוֹן בְּרֵישָׁא.
אֶלָּא לָאו דַּוְוקָא זִימְנִין מְפָרֵשׁ הָהוּא דִּפְתַח בְּרֵישָׁא זִימְנִין הָהוּא דְּסָלֵיק מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא וְאִיבָּעֵית אֵימָא יָדוֹת אַיְּידֵי דְּאָתְיָין מִדְּרָשָׁא מְפָרֵשׁ לְהוֹן בְּרֵישָׁא.Rather, the Mishna is not particular with regard to this matter, and there is no consistent pattern. Sometimes it explains first that subject with which it began, and sometimes it explains first that subject with which the introductory line in the mishna finished. And if you wish, say an alternate explanation of the order of the mishna here: With regard to intimations, since they are derived from the exposition of verses and are not explicitly mentioned in the Torah, the tanna cherishes them and explains them first.
כבר ביארנו במשנתנו שהכנויים ושאר המינין שהוזכרו שם כלם נדר גמור מן התורה ומכל מקום בפרק זה נחלקו בה ר׳ יוחנן וריש לקיש שר׳ יוחנן אומר כנויין לשון גויים הם ופירשו בה גדולי הרבנים שהם לשונות מומחים לקצת לשונות של שבעים לשון ומאחר שהנדר אין צריך לשון הקדש כל הנודר בהם הואיל ולשון מומחה הוא אצל קצת לשונות נדר גמור הוא מן התורה והוא הדין לדעתם בשאר לשונות הגויים שכל שנדר בהם נדר גמור הוא מן התורה ולא תפשו שלשה לשונות שהוזכרו אלא שהם קרובים ללשון הקדש ובתוספות דוחים פירוש זה שאע״פ שהאמת כך הוא שהנדר ודאי בכל לשון נאמר מכל מקום במתניתין הוה ליה לאשמעינן טפי בשאר לשונות שאינן דומין ללשון הקדש וכל שכן באותם הדומין ועוד היה לו לשנות דרך כלל כל הנודר באי זה לשון שאינו לשון הקדש כנוי נדר הוא ודנין אותו בנדר גמור ומתוך כך הם דוחקים בפירושה ומפרשים לשון גויים הם כדברי גדולי הרבנים אלא שלדעתם פירשו שלשה לשונות אלו מפני ששלשתם יש הפרש ביניהם לשאר הלשונות והוא ששלש אלה אע״פ שאין הנודר מבין משמעות הלשונות הואיל וקרובים ללשון הקדש הא שאר הלשונות אין נדרו כלום אלא אם כן הוא מבין משמעות הלשון שהוא לשם נדר ולא הועלנו בדבריהם כלום שאם הוא מתכוין לידור ופיו ולבו שוין היאך איפשר שלא היה לו משמעות בלשון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו במשנתנו שלא על לשון האומות נאמר אלא אף על בעלי לשון הקדש ומילת גויים אמורה כאן על המון עם וכאלו אמר שהן לשונות של עמי הארץ ומתוך שעלגותם גורם להם כן דנין אותו בנדר גמור מן התורה ומכל מקום לריש לקיש הם לשונות שבדו להם חכמים ר״ל שתקנו שיהא לשון זה מועיל לנדר אע״פ שאין העם רגיל לדבר כן כדי שלא יהא שם קרבן שגור בפיהם מפני שמן הסתם בשבאים לידור אינן נודרין אלא בלשון קרבן וכל שאתה משכיח שם קרבן מפיהם אתה מרחיקם מרגילות הנדרים שכל ששגור בפיו שם קרבן מתוך שהוא מזכירו יקפוץ בנדרים ויבא לפעמים להזכיר שם שמים לבטלה והנה שירצה לומר לה׳ קרבן וכשיאמר לה׳ יתחרט ולא יסיים דבורו ונמצא מוציא שם שמים לבטלה ואחר שלשונות אלו תקנת חכמים הם יש לדון לדעתו שאין בהם מלקות בזדונן ולא אמרו כנויין כנדרים אלא לאיסור סופרים ואם כן קשה לפרש שהרי בראש מסכת נזיר אמרו כל כנויי נזירות כנזירות ופירשו תחלה ידות נזירות והוא האומר אהא והקשו שם וליפרוש כנויין ברישא ותירץ ידות אתיין ליה מדרשה ואקדמינהו והקשו עוד וליתני ידות ברישא ותירץ תנא כי מתחיל בעיקר קא מתחיל אלמא שכנויי נזירות מטעינים קרבן כנזירות עצמו וזו ודאי אף לדעת ריש לקיש היא שאם לא כן היה לו להקשות הניחא למאן דאמר כנויין לשון גויים הם על הדרך שהקשוה כאן אלא נראה שאף לדעת ריש לקיש כנויין כנדר לנזיר לקרבן ולמלקות ואם כן הוא הדין בנדרים למלקות במזיד וגדולי הרבנים מתרצים בה דרך פירוש שאף ריש לקיש שלא חלק אלא בכנויי נדרים אבל בכנויי נזירות מודה שהן מן התורה ופירשו הטעם דאי גריר ליה לרגלה דקוף בנזיק וכן דופן השמאלית של ח׳ שבנזיח ולבריח שבתוך הפ״א של פזיח וגב שלה הוה ליה נזיר מבלי שלא יצטרך לכתוב כלום ודברים דחוקים הם אלא עיקר הדברים שאף ריש לקיש כך הוא אומר שלשונות אלו חכמים תקנו להיותם לשונות גמורים אצל הנדר ומאחר שחזרו לשונות גמורים נעשה הנודר בהם כנודר בקרבן עצמו לחייבו מלקות במזיד ולא חל עליהם שם סופרים אלא על הלשון ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כר׳ יוחנן:
כבר ביארנו שהידות אינן מפורשות בתורה אלא שהוציאום מן הדרשא והוא שאמרו נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין ת״ל לנדור נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות ידות שלו כנזירות אף נדרים כן ויד הנזירות הוא שהיה נזיר עובר לפניו והוא אומר אהא ומכל מקום בשאר הדברים כגון חרמים ושבועות לא נתברר אם יש להן יד אם לאו ומתוך כך כתבו רבים שאין יד לשבועה וממה שמצינו בשלישי של שבועות שנשתנה דינה מנדר אף לענין התפסה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר הרי עלי זה כזה אין בו דין שבועה דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא שמכל מקום יש בה איסור סופרים וכן אם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חבירו ואני אף על פי שבנדר ונזירות הויא התפסה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי הוא נזיר בשבועה אינו כלום ומאחר שראו שהשבועה יצאה מכלל דין נדר ונזירות לענין התפסה ולא ראו שיזכירו בשום מקום יד לשבועה לא במסכת שבועות ולא במסכת נדרים ולא במסכת נזיר החליטו את הדבר לומר שאין יד לשבועה ואף גדולי המחברים לא הזכירוה אלא שאיפשר לדבריהם שמתוך שהיד אין בו הזכרת השם והם מזקיקין הזכרת השם בכל שבועה לא הזכירוה אלא שאף בזו לא הועלנו שאף ביד יכול להזכיר את השם שיד השבועה הוא שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו ולא אמר וזו נמי והרי איפשר לו לומר ביד ואע״פ כן לא הזכירוה לא הם ולא אחד מן המחברים הראשונים ומכל מקום תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה שהרי בהדיא למדו ידות שבועה מהשבע שבועה וידות חרמים מכל חרם אשר יחרם וכן שאמרו שם לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר׳ יוסא ארחא דבר נשא מימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומר ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהיד התחלת דבור הוא ולא סוף דבור ובנדרים דרכן של בני אדם לומר שאוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל לך אני נשבע הא למדת שכל שראוי לקרותו יד יש יד לשבועה וכל שנשבע על האחד שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו אסור אף על השני אע״פ שלא אמר וזו נמי וזה שנשתנה דינה בהתפסה טעם הדבר מפני שהשבועה אין הככר אסור בעצמו והיאך התפסתו מועלת וזה שלא הוזכרו ידות שבועה להדיא סומך על שהוקשו נדרים לשבועות ברוב מקומות וזהו עיקר הדברים ואף במשנתנו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב מדין שבועה ואע״פ שלא הזכיר לשון שבועה מכל מקום יד שבועה היא אלא שבזו איפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה:
כשם שלמדנו נדרים מנזירות לענין ידות כך למדנו נזירות מנדרים לענין שאף בנזירות האב מיפר נזירות בתו והבעל נזירות אשתו ושאלו למטה למה לי היקשא ר״ל סמיכות המקראות של נדר ונזירות תיתי במה מצינו ותירץ שאלו היה בא במה מצינו הייתי אומר דוקא בנדר השליטה תורה לאב ובעל מפני שסתמו אין לו קיצבא אלא אסור לעולם ואף ביין אלו אמרה קנם יין עלי נדר הוא אבל כל שאסרתו על עצמה בלשון חיוב נזירות ר״ל הריני נזירה הואיל ואינה נזירה אלא ל׳ יום שסתם נזירות שלשים יום אימא לא קמל״ן היקשא ולענין ביאור יש שואלין אף לענין ידות היאך לא היקשה בכאן תיתי במה מצינו ולא נצטרך להיקש ואינו כלום שלענין היד אתה צריך ללמוד שתהא יד הנדר כנדר ללקות עליה ואין מלקין במה מצינו שכל מה מצינו בכלל מדת קל וחומר הוא ואין עונשין מן הדין:
ואיבעית אימא ידות איידי דאתיין מדרשא כו׳. כלומר ודאי האי טעמא איתיה דלא דק תנא זמנין דפריש במאי דפתח וזימנין במאי דסליק ומיהו הכא איכ׳ טעמא אמאי פתח בידות:
אלא לאו דוקא (קתני) זמנין מפרש וכו׳ – נ״ל דלהכי משני סדריה תנא לאשמועינן דליכא קפידא במילתא וכל תנא דתני כדבעי שפיר דמי וליכא בהא מילתא משום ותבחר לשון ערומים (איוב ט״ו:ה׳).
ואי בעית אימא ידות דאתיין ליה מדרשא וכו׳ – נ״ל דהכי קאמר ודאי דליכא קפידא במילתא כדקאמרת דבהא ליכא למפלג דמתנייתא מוכחי שפיר מיהו במתני׳ לא תימא חדא מינייהו נקט אלא בדוקא אקדים ידות משום דאתיין מדרשא.
וכתב הרי״ץ: ויש מי שפירש שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ושתה בו ביום עובר בשני לאוין. הרי״ץ ז״ל.
אלא לאו דווקא, אין התנא מדקדק בדבר זה, שאין סדר אחד לכך, וזימנין [פעמים] שמפרש את הכלל ההוא בו פתח ברישא [בתחילה], זימנין [פעמים] את הכלל ההוא דסליק [שסיים] בו מפרש ברישא [בתחילה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע פתח התנא בפירוש ידות תחילה: ידות איידי דאתיין מדרשא [מתוך שהן באות, נלמדות, מדרשה] של הכתוב ואינן מפורשות במקרא, מפרש להון ברישא [אותן בתחילה], משום שחביב עליו דבר שיש בו חידוש שאינו מפורש בכתוב.
Rather, the Mishna is not particular with regard to this matter, and there is no consistent pattern. Sometimes it explains first that subject with which it began, and sometimes it explains first that subject with which the introductory line in the mishna finished. And if you wish, say an alternate explanation of the order of the mishna here: With regard to intimations, since they are derived from the exposition of verses and are not explicitly mentioned in the Torah, the tanna cherishes them and explains them first.
הכל
(2) וְלִיפְתַּח הָדֵין בְּרֵישָׁא מִיפְתָּח פָּתַח בְּכִינּוּיִין דְּאוֹרָיְיתָא בְּרֵישָׁא וַהֲדַר מְפָרֵשׁ יָדוֹת דְּאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא.
The Gemara asks: If so, let him begin the mishna with that, i.e., intimations, first. The Gemara answers: The tanna begins with substitutes for the language of vows, which are written in the Torah, in the first clause, and then explains intimations, which are derived from the exposition of verses.
ומשני כי פתח פתח בכנויין דאורייתא והדר מפרש ידות דאתיא ליה מדרשא. ותימא שהרי במסכת יבמות בתחלתו אמרינן בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה ופתח בה ברישא. וי״ל התם לא פתח בה תחלת המסכתא אלא בענין לחודיה פתח בה. ועוד יש לומר דהתם אתיא כמסקנא דהכא דאמר תני ידות ברישא משום דאתיין מדרשא. הריטב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומקשים: אם אמנם חביב עליו הדבר וליפתח הדין ברישא [שיפתח בזה, בידות, בתחילה, בראשית המשנה]! ומשיבים: מיפתח [לפתוח] הוא פתח בכינויין שהם דאורייתא ברישא [מן התורה בתחילה], והדר מפרש [וחזר ופירש] ידות דאתיין ליה מדרשא [שבאות לו מן הדרשה].
The Gemara asks: If so, let him begin the mishna with that, i.e., intimations, first. The Gemara answers: The tanna begins with substitutes for the language of vows, which are written in the Torah, in the first clause, and then explains intimations, which are derived from the exposition of verses.
הכל
(3) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כִּינּוּיִין לְשׁוֹן נָכְרִים הֵן אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶן חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that substitutes for the language of vows are terms for vows in a foreign language. Consequently, they may be considered to have been written in the Torah, as vows are certainly valid regardless of the language in which they are expressed. However, according to the one who says that these substitute terms are simply language that the Sages invented for one to use in taking a vow so as to minimize using God’s name in expressing a vow, what can be said? These include novelties just as intimations do.
כינויין לשון נכרים – דבהני לשונות נדרי נכרים כקונם קונח קונס שיש לשון שקורין לקרבן קונם ויש לשון שקורין לקרבן קונח וכן השאר [ומש״ה] קא חשיב להו וה״ה לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאין וכיון דאיכא נכרים דנדרי התורה אסרה בכל לשון דקאמר דהא הוי נדר.
אלא לריש לקיש דקאמר לשון שבדו להם חכמים – דחכמים תקינו הני לשונות להיות נודר בו.
מאי איכא למימר – היכי מצי אמרת ידות איידי דאתיין מדרשא הא תרוייהו בין ידות בין כינויין מדרשא אתיין דמדרבנן נינהו.
אלא למאן דאמר לשון שבדו חכמים – למא׳ דפרשינן במתני׳ דתקינו חכמים שהלשון יהיה מועיל וחל עליה מן התורה י״ל מ״מ אין דינם פשוט יותר מידות ובדין היה להקדימן אמאי לא אקדמינהו: עוד אומר ר״י בשם רבי יחיאל דבירושלמי איתא בהדיא למאן דאמר לשון שבדו חכמים דאינו מביא קרבן על כינוי נזירות וכינוי נזירות אינו כנזיר אלא לענין מלקות.
כינויין לשון נכרי׳ הם. הרי עיקר הדבר כלשונם:
לשון שבדו להם חכמים. כמו (מלכים א יב) בחדש אשר בדא מלבו תקנו לידור בל׳ הזה כדי שלא ירגילו להזכיר ל׳ קרבן כדי שלא יאמר קרבן לה׳ כי רוב המתפיסים בנדר היו מתפיסין בקרבן לכך תקנו לו כנויי:
אלא למ״ד לשון שבדו חכמים להיות נודר בו – שחדשום מלבם מלשון אשר בדא מלבו (מלכים א י״ב:ל״ג).
להיות נודר בו – מפרש לקמן (נדרים דף י.) שאם יאמר קרבן חיישינן שמא יזכיר את השם דהשם סמוך גבי קרבן כדכתיב קרבן לה׳ ושמא יזכיר את השם ולא יזכיר קרבן ונמצא שהוציא ש״ש לבטלה ולכך חדשו לשונות הללו.
מאי איכא למימר – דאע״ג דמדאורייתא נמי הם כמו שכתבתי במשנתנו אפי׳ הכי אינן פשוטים יותר מידות כדי שיתחיל בהם אדרבה ידות פשיטי טפי דאתו מדרשא.
הניחא למאן דאמר לשון גוים הם. ואף על גב דלא ידע האי נודר לכוון הדבר שאינו לשונו מכל מקום לשון ישר הוא ליודעי הלשון ודין הוא שיחול מדאוריתא. ואם כן עיקר קרבן הוא ודין הוא לפתוח בהם ברישא. הרא״ם ז״ל.
וזה לשון שיטה: הניחא למאן דאמר לשון גוים הם. שהן מכוונים לדבר והוי נדר ליודעים הלשון לדבר אף על פי שאינו לשונם וכיון שהוא לשון דין הוא שיחול הנדר מדאוריתא הלכך איכא למימר דמשום הכי פתח בכינויין דמדאוריתא נינהו. אלא למאן דאמר אינו לשון נדר אלא לשון חכמים שבדו לשונות הללו מליבן כדי להרחיק אדם מן העבירה דילמא בעי למימר לה׳ קרבן ואמר לה׳ והדר מימליך ולא לימא קרבן ומפיק שם שמים לבטלה כדמפרש בשלהי פירקין. ועוד דמתוך שהלשון קרוב ללשון נדר גזרו חכמים להיותו בנדר שלא יטעו להתיר הילכך לא אסור אלא מדרבנן. מאי איכא למימר אמאי פתח בכינויין. עד כאן.
הניחא למאן דאמר. פלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש כינויין שמנו חכמים בכל מקום בנזיר ונדרים. לשון גוים הן שבלשון אומה פלונית קורין לנדר קונם ובלשון אומה פלונית קורין קונח וכן לכל שאר כנויים. מצית אמרת דכנויין דאוריתא דרחמנא אמר בכל לשון שאדם נודר. פירוש.
והאי דתניא לעשות כינויי נזירות כנזירות לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא הוא דאי למאן וכו׳. ככתוב בהר״ן ז״ל. וכי אתא קרא אידות נזירות הוא דאתא דכיון דאמר אנא לחוד כמאן דאמר נזיר דמי. ותו תרתי מנא ליה כינויין וידות אימא דלידות לגמרי הוא דאתא. ותו דבהקישא דסיפא לא מזכר כלל כינויים שמע מינה דברישא כדי נסבה לכינויים. ואית דמפרשי דמשום דהכי לא צריכי קרא מפני שכשתגרור רגל קו״ף דנזיק ודחי״ת דנזיח וגג דפזיח ורגל החי״ת הוי נזיר וכיון דדמו תיבות להדדי ממילא ידענא דכנזיר דמי. שיטה.
וכתב הרי״ץ ז״ל ויש גרסאות דלא גרסי להני כינויין בבריתא כלל. וכן נראה עיקר דהא אמרינן לעיל גבי ידות איידי דאתיין ליה מדרשא וכו׳. ואם איתא דכנויין אפילו דנזירות אתיא מדרשא מה תירץ. ואפילו לגרסאות דגרסי להני כינויין בבריתא כשאמר אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין אידות קאי דאלו אכינויין לא צריך היקשא דפשיטא הוא דבכל לשון שהוא נודר עובר דקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ורש״י ז״ל פירשו אפילו אכינויין. הרי״ץ ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי הכינויין שהוזכרו במשנה לנדרים ולשבועות וכיוצא בהם לשון גוים הן, ולשיטה זו כינויי נדרים הם מן התורה, שודאי תופס הנדר בכל שפה שבה שנדר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכינויים אלה הם לשון שבדו (שיצרו) להן חכמים לבני האדם להיות נודר בו כל הרוצה בכך, כמבואר להלן (דף י, א) שרצו למעט על ידי כך הזכרת שם שמים לבטלה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי גם אלה יש בהם חידוש כמו בידות.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that substitutes for the language of vows are terms for vows in a foreign language. Consequently, they may be considered to have been written in the Torah, as vows are certainly valid regardless of the language in which they are expressed. However, according to the one who says that these substitute terms are simply language that the Sages invented for one to use in taking a vow so as to minimize using God’s name in expressing a vow, what can be said? These include novelties just as intimations do.
הכל
(4) מִי קָתָנֵי יָדוֹת וְלָאו חַסּוֹרֵי קָא מְחַסְּרַתְּ לַהּ אַקְדֵּים נָמֵי וּתְנִי יָדוֹת כָּל יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים וְכׇל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים וְאֵלּוּ הֵן יָדוֹת הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ וְאֵלּוּ הֵן כִּינּוּיִין קוּנָּם קוּנָּח קוּנָּס.
The Gemara responds: Does the mishna explicitly teach the halakha of intimations of vows? Do you not consider it incomplete, missing the phrase that mentions intimations? Once you are inserting this phrase into the mishna, you can also have it precede the clause about substitutes for the language of vows and teach the halakha of intimations at the beginning, so that the mishna reads as follows: All intimations of vows are like vows, and all substitutes for the language of vows are like vows. And these are intimations: One who says to his fellow: I am avowed from you, etc. And these are substitutes for the language of vows: Konam, konaḥ, konas.
מי קתני ידות – הא לא קתני במתני׳ וידות נדרים כנדרים אלא חסורי מיחסרת לה דאמרת לעיל חסורי מיחסרא וכו׳ וכיון דאמרת הכי תני נמי ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכיון דפתח להו ברישא להכי מפרש נמי להו ברישא.
אקדים נמי ותני ידות ברישא – השתא משום דוחקין הדרי ממאי דנקט בפשיטותא בכולה סוגיין דאי חסורי מחסרא רישא דמלתא לא מחסרא ואמרינן דלמ״ד לשון שבדו חכמים הוי רישא מחסרא ואמרינן דמפרש תנא מאי דפתח ביה דהאי ואי בעית אימא ה״ק דתנא דמתניתין סדרא דוקא נקט לפרושי ידות ברישא למר מהיכא דסליק מיניה משום דאתיין ליה מדרשא וכנויין לא צריכי לפרושי ולמר מהיכא דפתח ביה משום דידות אתו מדרשא וראוי להקדימן לכנויין שאינן אלא לשון שבדו חכמים.
ומתרצים: הלא לעיקרו של דבר מי קתני [האם שנה] ידות נדרים במשנה? ולאו חסורי קא מחסרת לה [והאם אין אתה מחסר אותה את המשנה], שאתה מפרש משנה זו כאילו היה חסר בה משהו ומוסיף בה דברים? וכיון שהכנסנו כתיקון למשנה ידות נדרים, אם כן: אקדים נמי ותני [הקדם גם כן ושנה] ידות בתחילה ותקן את נוסח המשנה כך: כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים, ואלו הן ידות: האומר לחבירו מודרני ממך וכו׳, ואלו הן כינויין: קונם, קונח, קונס.
The Gemara responds: Does the mishna explicitly teach the halakha of intimations of vows? Do you not consider it incomplete, missing the phrase that mentions intimations? Once you are inserting this phrase into the mishna, you can also have it precede the clause about substitutes for the language of vows and teach the halakha of intimations at the beginning, so that the mishna reads as follows: All intimations of vows are like vows, and all substitutes for the language of vows are like vows. And these are intimations: One who says to his fellow: I am avowed from you, etc. And these are substitutes for the language of vows: Konam, konaḥ, konas.
הכל
(5) וְיָדוֹת הֵיכָא כְּתִיב {במדבר ו׳:ב׳} אִישׁ כִּי יַפְלִיא לִנְדּוֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳ וְתַנְיָא נָזִיר לְהַזִּיר לַעֲשׂוֹת כִּינּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת וִידוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת.
§ Apropos the discussion of intimations of vows, the Gemara asks: And where are intimations of vows written, i.e., from where in the Torah is the halakha of intimations of vows derived? The Gemara explains that it is from the verse: “When a man or a woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite [nazir], to consecrate [lehazir] himself to the Lord” (Numbers 6:2). And it was taught in a baraita that the doubled term “nazir lehazir” serves to render substitutes for the language of nazirite vows like nazirite vows, and intimations of nazirite vows like nazirite vows.
וידות היכן כתיבן – היכא כתב להו קרא דדריש להו מיניה דאמר (רישא) מדרשא אתיא ולא כתיבי ממש דא״כ הוו להו מדאוריי׳.
נזיר להזיר – דמצי למיכתב כי יפליא לנדור נדר נזיר אלא מלהזיר דרשינן לעשות כל כינויי נזירות [כנזירות] דבכל כינויי לשון דמזיר הוי נזיר. והתם במסכת נזיר מפרש ידות נזירות וכינויי נזירות.
וידות – דאמר לעיל דאתיא מדרשא מהיכא נפקא.
לעשות כינוי נזירות כנזירות – לא מיבעיא קרא יתירא דודאי הם מן התורה ולא איצטריך היתר רק לידות (ולא) [דהא] מגופיה דקרא שמעינן הכינויים וכבר הזכירה דבהיקש דסיפא לא מזכיר כינויין כן פירש ה״ר אליעזר דיתור דאיצטריך למדרש ידות נזירות כנזירות.
וידות היכא כתיבן דכתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות עשה ידות נזירות כנזירות. אף נדרים עשה ידות נדרים כנדרים.
וידות היכא כתיבן. דקאמרת דאתיין מדרשא:
נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות. כנוי נזירות כדי נסבה דלמאן דאמר שבדו להם חכמים הוי מדרבנן ולמ״ד ל׳ נכרים לא בעי קרא ועוד דתרוייהו לא נפקי מחד קרא וכן לא קתני אלא מה נזירות עשה ידות נזירות כו׳ וכנויי לא מדכר:
וידות היכא כתיבא דכתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳ והתניא להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות – פי׳ מלישנא יתירא דכפליה ללישנא. אין לי אלא בנזירות בנדרים מניין ת״ל כי יפליא וכו׳ ואמרינן בגמרא (דף ג:) דלא מצי יליף לה מדכפליה ללישנא דכתיב לנדור נדר דבנזירות דכתיב נזיר מעיקרא והדר כתיב להזיר אתי לדרשא אבל הכא דכתיב לנדור נדר אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם.
וכי תימא אכתי למה לי היקשא תיתי במה מצינו מנזירות הא לא קשיא דא״כ היכי לקי אידות דהא אין עונשין אמה מצינו אלא בגזירה שוה או בהקישא – וא״נ דאיכא למפרך מה לנזירות שכן יש בו כמה דברים שאינם בנדרים הילכך כתיב רחמנא היקשא למידרש ידות.
אמר שמואל בכלן עד דאמר שאני אוכל לך – פי׳ דהוו ידים מוכיחות אבל מודרני ממך לחוד לא משמע דאמר אסור דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר כלומר דלהרחקה נתכוון ולא לאיסור נכסים והוו להו ידים שאינם מוכיחות דלא הויין ידים וכן במרוחקני ממך ומופרשני ממך כדמפרש ואזיל.
וכתב רבינו ז״ל דלא חייל לנדרא כלום כלומר דאפילו בדיבור ומשא ומתן והרחקה ד׳ אמות דאיכוון בהני לישני לא מחסר וטעמא משום דכל הני דבר שאין בו ממש הוא ולא חייל ביה קונם אפילו אמר ביה קונם בפירוש והשתא דאמריה בהאי לישנא לא נתכוון אלא להרחקה בעלמא ואפילו בל יחל דרבנן ליכא דאיכא בנדרים שהם דבר שאין בו ממש.
ועוד כתב רבינו ז״ל דאפילו אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נדרא דדילמא ה״ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אם אני אוכל היום דשאני שפיר משמע אם אני והיכא דאמר נמי מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא דילמא הכי קאמר מודרני ממך שאיני אוכל במקום א׳ אפילו משלי והוי הרחקה ולא איסור נכסים אבל אמר מודרני ממך מאכילה נראה מדברי רבינו ז״ל לקמן דאסור דיד מוכיח הוא דלאיסור הנאת נכסיו לאכילה נתכוון אבל מורי נר״ו כתב דהא נמי יד שאין מוכיח הוא דאיכא למימר דהכי נמי קאמר מודרני ממך מאכילה משלי עמך ולא הוי ידים מוכיחות עד דאמר שאיני אוכל דמשמע משלך והשתא הוי יד מוכיח אפילו לא אמר נמי מודרני ממך וכדכתיבנא לעיל.
ודייק לה רבא לשמואל ממתניתין וכו׳ – פירוש דאילו הוה סבירא ליה לתנא דמתניתין דבמודרני ממך בלחוד מיתסר אע״ג דהוי יד שאינו מוכיח הוא הדין דהוה סני ליה בשאיני אוכל דהוי נמי יד שאין מוכיח ומדבעי לך מכלל דסבר דידים שאין מוכיחות הויין ידים והלכתא כשמואל דסתם מתני׳ כוותיה.
ותו דרבא סבירא ליה כשמואל דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים ואמרינן בגמרא לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודן דיהוי ליכי מנאי וכו׳ לימא אביי דאמר כרבנן דלא בעי ודן ורבא דאמר כר״י דבעי ודן דבלאו ודן הוי יד שאין מוכיח דבהאי גיטא מגרש לה ולא בדבורא ולאו מנאי הוי יד שאין מוכיח דמניה קא מגרש לה ופרקי׳ אביי אמר לך אנא דאמרי אפי׳ לר׳ יהודה עד כאן לא קאמר ר׳ יהודה אלא לגבי גט דבעי׳ גט כריתות וליכא אבל בעלמא ביד שאין מוכיח סגי ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא לא והכי פירושא דבין לרבנן בין לרבי יהודה ידים בעיא וגבי גט פליגי דרבנן סברי דבלאו ודן נמי ידים מוכיחות הוא דמיניה מגרש לה דאין אדם מגרש אשת חבירו ופשיטא מילתא דלא בדבורא קא מגרש לה אלא בהאי גיטא מגרש לה וקיימא לן כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאביי ורבא הלכתא כרבא והא דאיבעיא לן התם בפרק המגרש (גיטין דף פה:) מי בעינן ודן או לא היינו מטעמא דפריש רבא הכא דפלוגתא דרבנן ורבי יהודה היינו אי הוי ידים מוכיחות בלאו ודן או לא ולהכי איבעיא לן מי בעינן ודן או לא כלומר מי הוי בלא ודן ידים מוכיחות כרבנן או לא ולא איפשיטא ומאי דאמרינן התם דרבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ור׳ יהודה סבר לא הויין ידים לאו דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא אלא הכי פירושא רבנן סברי הכא ידים שאין מוכיחות בדבור כי האי הויין ידים דהא איכא הוכחת ענין דלאו בדיבורא קא מגרש לה ושאין אדם מגרש אשת חבירו וכידים מוכיחות חשיבי ורבי יהודה סבר דהכא ידים שאין מוכיחות הן ולא הויין ידים וכן פי׳ שם רבינו ז״ל וכמו שכתבתי שם.
בעי רב פפא יש יד לצדקה או אין יד לצדקה – פי׳ מי אמרינן כיון דאיתקש לנדרי הקדש בקרא דמוצא שפתיך כי היכי דיש יד לקרבן יש יד לצדקה או דילמא לבל תאחר הוא דאיתקש בלחוד ואין יד ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא ליהוי לצדקה והדין נמי. פירוש תוך כדי דבור.
הא צדקה גופא היא – וכל דבוריה אסיק.
אלא כגון דאמר הדין זוזא ליהוי לצדקה וחזר תוך כדי דבור ואמר והדין – ולא אמר נמי מאי מי אמרינן והדין נמי קאמר או דילמא והדין לנפקותא קאמר ודבוריה הוא דלא אסקיה. פירוש דאע״ג דכל תוך כדי דבור הוי הוכחה דלצדקה קאמר כיון דאמר והדין בוא״ו דילמא ליכא לצדקה ידות כלל ואפילו מוכיחות דאילו שאין מוכיחות לא מיבעי לן דהנהו אפילו בנדרים לא הוו ידים אליבא דהלכתא וסוגין אליבא דהלכתא אזלינן.
ה״ג לעשות ידות נזירות כנזירות – ול״ג כנויי נזירות כנזירות דממ״נ לאו מקרא נפקי דאי לשון נכרים הם לא צריכי קרא ואי לשון חכמים הם היכי נפקי מקרא.
דתניא נזיר להזיר לה׳. דליכתוב קרא לנדור נדר להזיר לה׳ מאי נזיר להזיר לה׳ יתירא הכי משמע להזיר בכל ענין נזירות. פירוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ברא״ש במאי דסליק ומיהו כו׳ כדי נסבה דלמאן דאמר שבדו כו׳ הד״א כצ״ל:
בר״ן נזירות כנזירות ולא גרסינן כינוי נזירות כנזירות כו׳ וק״ל כצ״ל:
א כיון שדנו כאן בענין ידות, שואלים: וידות נדרים היכא כתיב [היכן הן כתובות], כלומר, מה היסוד והרמז לדבר במקרא? ומסבירים, נאמר: ״איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה׳ ״ (במדבר ו, ב) ותניא [ושנויה ברייתא]: הכפילות ״נזיר להזיר״ באה לעשות כינויי נזירות שיהיו אף הם תופסים כנזירות, ואף ידות נזירות כנזירות.
§ Apropos the discussion of intimations of vows, the Gemara asks: And where are intimations of vows written, i.e., from where in the Torah is the halakha of intimations of vows derived? The Gemara explains that it is from the verse: “When a man or a woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite [nazir], to consecrate [lehazir] himself to the Lord” (Numbers 6:2). And it was taught in a baraita that the doubled term “nazir lehazir” serves to render substitutes for the language of nazirite vows like nazirite vows, and intimations of nazirite vows like nazirite vows.
הכל
(6) אֵין לִי אֶלָּא בִּנְזִירוּת בִּנְדָרִים מִנַּיִן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ כִּי יַפְלִיא לִנְדּוֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳ מַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים וּנְדָרִים לִנְזִירוּת מָה נְזִירוּת עָשָׂה בּוֹ יְדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת אַף נְדָרִים עָשָׂה בָּהֶם יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים.
I have derived only intimations of nazirite vows; from where do I derive intimations of general vows? The verse states: “When a man or woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite, to consecrate himself to the Lord.” This verse juxtaposes nazirite vows to other vows and other vows to nazirite vows: Just as with regard to nazirite vows, the verse rendered intimations of nazirite vows like nazirite vows, so too, with regard to vows, it rendered intimations of vows like vows.
אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין וכו׳ – וא״ת למה לי היקישא תיתי במה מצינו מנזירות כדפרכינן בשלהי שמעתין גבי הפרה. וי״ל דהתם גבי הפרה איכא למיפרך הכי אבל הכא לא משום דידות נדרים לוקים עליהן כנדרים עצמן וכדמוכח בגמרא גבי מנודה אני לך. ואי אתו במה מצינו לא היו1 לוקין עליהם לפי שאין עונשין מן הדין, אבל היקשא כמאן דכתיבא בהדיא דמי.
1. כן בדפוס ראשון. בכ״י מוסקבה (במקום ״אתו במה מצינו לא היו״): ״מנודה בר עמך ש״מ שהפה הוא שאסר [א]ין״.
אין לי. פירוש דידות הוו כעיקר הנדר אלא וכו׳. וא״ת ידות שבועות וחרמים מנא ליה דלקמן משמע דיש ידות לשבועה כדתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. וי״ל דידות חרמים נפקא לן מנדרים דדמי להו דאסר חפצא עליה. וידות שבועות מנזירות דדמו אהדדי דאסר נפשיה אחפצא. ובירושלמי דריש להו מדכתיב נזיר להזיר חרם כל חרם אשר יחרם שבועה או השבע שבועה. הריטב״א ז״ל.
וכתב הרי״ץ ז״ל ובירושלמי גרסינן מנין לכינויי חרמים כחרמים תלמוד לומר אך כל חרם. מה תלמוד לומר אשר יחרם מכאן לכנויי חרמים כחרמים. או השבע שבועה מה תלמוד לומר שבועה אלא מכאן שכינוי שבועה כשבועה. וצריכין אנו לומר דאסמכתא בעלמא הוא בין לר׳ יוחנן בין לריש לקיש. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
אין לי הלכה זו אלא בנזירות, ואולם שאף בנדרים יהיה כמו כן, שיהיו הידות והכינויים כמותם, מנין? תלמוד לומר ״איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה׳ ״ (במדבר ו, ב), מקיש (משווה) הפסוק באותו ענין נזירות לנדרים ונדרים לנזירות; מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות — אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים.
I have derived only intimations of nazirite vows; from where do I derive intimations of general vows? The verse states: “When a man or woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite, to consecrate himself to the Lord.” This verse juxtaposes nazirite vows to other vows and other vows to nazirite vows: Just as with regard to nazirite vows, the verse rendered intimations of nazirite vows like nazirite vows, so too, with regard to vows, it rendered intimations of vows like vows.
הכל
(7) וּמָה נְדָרִים עוֹבֵר בְּבַל יַחֵל וּבְבַל תְּאַחֵר אַף נְזִירוּת עוֹבֵר בְּבַל יַחֵל וּבְבַל תְּאַחֵר וּמָה נְדָרִים הָאָב מֵיפֵר נִדְרֵי בִתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אַף נְזִירוּת הָאָב מֵיפֵר נְזִירוּת בִּתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נְזִירוּת אִשְׁתּוֹ.
And just as with regard to vows, one who breaks his vow transgresses the prohibition: He shall not profane (see Numbers 30:3), and if he does not fulfill his vow in time, he transgresses the prohibition: You shall not delay (see Deuteronomy 23:22), so too, with regard to nazirite vows, he transgresses the prohibition: He shall not profane, and the prohibition: You shall not delay. And furthermore, just as with regard to vows, a father may nullify the vows of his daughter and a husband may nullify the vows of his wife, as written explicitly in the passage concerning vows (Numbers, chapter 30), so too, with regard to nazirite vows, a father may nullify the nazirite vows of his daughter and a husband may nullify the nazirite vows of his wife.
ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר – אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר.
הבעל מיפר נדרי אשתו – נדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה וכדאי׳ בספרי.
מיפר נדרי בתו – כדכתיב (במדבר ל׳:ו׳) ואם הניא אביה אותה.
הבעל מיפר נדרי אשתו – דכתיב (שם) ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו.
אף נזירות וכו׳. איכא למימר דעיקר היקישה לבל תאחר איצטריך דאי לבל יחל הרי נזירות איתיה בכלל נדר. ותדע דאי מהיקישא אתיא לא הוה מוקמי ליה בסמוך ללאו יתירי כדאמר פרק כל שעה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ותימה דהיאך מצינן למימר דהוא בכלל נדר דלא יחל דכתיב בראשי המטות והא לא איירי קרא אלא בדבר הנדור כדמפקינן מכי ידור נדר מה שאין כן בנזירות. ונראה לי דהיקש איצטריך ללא יחל כדפרישית דלא איירי קרא אלא בדבר הנדור וגם לבל תאחר ומוקמי ללאוי יתירי דהי מינייהו מפקת. שיטה.
וזה לשון הרא״ם ז״ל: אף נזירות. עיקר היקישא לבל תאחר אתא אבל לבל יחל לא איצטריך דלא נפקא נזירות מנדר דבכללו הוא ואף על פי שנדר בדבר הנדור מה שאין כן בנזירות. ולהכי מיתר לקמיה ללאוי יתירי דאי איכא למידרש לא מוקמינן ליה ללאוי יתירי כדאיתא פרק כל שעה. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומה נדרים אם אין הנודר מקיים אותם הריהו עובר ב״בל יחל״ (״איש כי ידור נדר לה׳... לא יחל דברו״, במדבר ל, ג), ואם אינו משלם את נדרו בזמן הריהו עובר ב״בל תאחר״ (״כי תדור נדר לה׳ אלהיך לא תאחר לשלמו״, דברים כג, כב) — אף נזירות עובר ב״בל יחל״ אם לא נהג מנהגי נזירות וב״בל תאחר״ אם לא החל במנהג נזירות בזמן. וכן להיפך, יש ללמוד מן ההיקש: מה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו כפי שמפורש בפרשת נדרים (במדבר פרק ל) — אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.
And just as with regard to vows, one who breaks his vow transgresses the prohibition: He shall not profane (see Numbers 30:3), and if he does not fulfill his vow in time, he transgresses the prohibition: You shall not delay (see Deuteronomy 23:22), so too, with regard to nazirite vows, he transgresses the prohibition: He shall not profane, and the prohibition: You shall not delay. And furthermore, just as with regard to vows, a father may nullify the vows of his daughter and a husband may nullify the vows of his wife, as written explicitly in the passage concerning vows (Numbers, chapter 30), so too, with regard to nazirite vows, a father may nullify the nazirite vows of his daughter and a husband may nullify the nazirite vows of his wife.
הכל
(8) מ״ש מַאי שְׁנָא גַּבֵּי נְזִירוּת דִּכְתִיב נָזִיר לְהַזִּיר נְדָרִים נָמֵי הָא כְּתִיב לִנְדּוֹר נֶדֶר וְהֶיקֵּישָׁא לְמָה לִי.
The Gemara questions this explanation: What is different with regard to nazirite vows, with regard to which it is written “nazir lehazir,” using the doubled term, when with regard to all vows as well it is written: “To utter a vow [lindor neder],” also using a doubled term? Why do I need the juxtaposition of all other vows to nazirite vows in order to derive that intimations of vows are like vows, when this can be derived from the doubled term with regard to general vows?
הא כתיב לנדור נדר – ונידרוש נמי מלנדור לעשות כינויי נדרים כנדרים.
והיקישא למה לי – דאמרת מקיש נדרים לנזירות הא מצינן למידרש מקרא גופיה.
דכתיב נזיר להזיר – דלאו אורחיה דקרא הכי דלעולם המקור קודם אל שם הפעולה כדכתיב לאסור איסר לקיים כל דבר.
והקשה מאי שנא גבי נזירות משום דכתיב נזיר להזיר נדרים נמי הא איכא לנדור נדר בההוא קרא. ואף על גב דלנדור נדר קאי אנזירות מכל מקום לא היה צריך קרא לומר אלא כי יפליא להיות נזיר לה׳. ותירץ אי כתיב נדר לנדור כמו נזיר להזיר כדקאמרת. כי שמאחר שכתב שם הענין אינו צריך לכתוב לנדור כי אם לדרשא. אבל השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם שמפרשין דבורן היטב ולפרש שם הענין אחר המקור לומר מה ענין שנדר נדר. ואין לפרש כמו שפירש רש״י ז״ל כלשון בני אדם שרגילין לכפול דבורן. כי אין שייך לומר לכפול אלא כעין פתוח תפתח הענק תעניק נתון תתן. ובלי ספק אלו אינן דומין לזה כלל כי תיבת נדר ביאור הוא מתיבת תדור. וגם אין לדמות לזה הלוך הלכת נכסוף נכספת גנוב גונבתי כי שם לא שייך לפרש. הרי״ץ ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
על ההסבר הזה שואלים: מאי שנא [במה שונה] גבי (אצל) נזירות דכתיב [שנאמר בה] ״נזיר להזיר״ ומן הכפילות הזו למד התנא דין כינויים וידות, נדרים עצמם נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] בהם כפילות לשון ״לנדר נדר״ ממנה אפשר ללמוד כמו כן, ואם כן היקישא [היקש] נדרים לנזירות למה לי? הלא יכול אני ללמוד דבר זה במישרין מכפילות זו!
The Gemara questions this explanation: What is different with regard to nazirite vows, with regard to which it is written “nazir lehazir,” using the doubled term, when with regard to all vows as well it is written: “To utter a vow [lindor neder],” also using a doubled term? Why do I need the juxtaposition of all other vows to nazirite vows in order to derive that intimations of vows are like vows, when this can be derived from the doubled term with regard to general vows?
הכל
(9) אִי כְּתַב נֶדֶר לִנְדּוֹר כְּדִכְתַב נָזִיר לְהַזִּיר כִּדְקָאָמְרַתְּ לָא צָרִיךְ הֶיקֵּישָׁא הַשְׁתָּא דִּכְתִיב לִנְדּוֹר נֶדֶר דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
The Gemara answers: If the Torah had written: A vow to utter [neder lindor], as it wrote with regard to a nazirite: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir],” it would be as you said, and there would be no need for the juxtaposition. Now that it is written: “To utter a vow [lindor neder],” it is possible to say that the Torah spoke in the language of men, and nothing can be derived from the phrase lindor neder, which is simply a common manner of speech.
אי כתב נדר לנדור כדכתב נזיר להזיר כדקאמרת – שכך דרך המקראות לכתוב שם דבר כמו עשה יעשה אמר אמרתי ומדשני דכתב נזיר להזיר לדרוש השתא דכתיב לנדור נדר אורחיה דקרא הוא וליכא יתורא ודברה תורה כלשון בני אדם.
אי כתיב נדר לנדור כדכתיב נזיר להזיר כו׳. והוה דרשינן מיניה ידות אבל השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון ב״א שכך דרך המקרא לכתוב המקור ואחר כך שם הדבר ופירושו כמו לעשות מעשים ולשון ב״א לכפול דבריהם על דרך זה ולית כאן לישנא יתירא לדרשא:
כתב רבינו נר״ו ובעיין לא איפשיטא וסוגיין דיש יד לצדקה. פי׳ מדאמרינן בגמרא את״ל יש יד לצדקה יש יד להפקר או לא ונקטינן מרבוותא ז״ל דכל את״ל הלכה ותו דהא איכא טעמא רבא דאין היקש למחצה ותו דהא קיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא.
מנודה אני לך ר״ע היה חוכך בזה להחמיר – פי׳ חוכך מלשון נתחכך בכותל או מטעים לחכו ועניינו שהיה מסתפק בדבר להחמיר אבל לא פשיטא ליה מילתא והיינו דאמרינן אמר אביי מודה ר״ע לענין מלקות שאינו לוקה פי׳ משום (במדבר ל) לא יחל דברו דספוקי מספקא ליה כדמפרש ואזיל. כתב רבינו ז״ל מיהא שמעי׳ ידות נדרים כנדרים מדאורייתא אפילו למלקות פי׳ דהא אמר אביי דמשום דמספקא ליה אי הוי יד דנדר הוא דלא לקי הא כל היכא דהוי יד מוכיח ודאי לקי ולא אמרינן דלאיסורא רבי רחמנא ידות בנזירות ולא למלקות.
ומשיבים: אי כתב [אם היה כותב] ״נדר לנדר״ כדכתב [כפי שכתב] בפרשת נזיר ״נזיר להזיר״ היה הדבר כדקאמרת [כפי שאתה אומר], ואכן לא היה צריך לשם כך היקישא [היקש] ואפשר היה ללמוד את הדבר הזה מן הכתוב. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] ״לנדר נדר״, אפשר לומר כי דברה תורה כלשון בני אדם, שבצורה לשונית זו נוקט כרגיל הכתוב, ואין בזה איפוא משום לשון הדגשה והוספה.
The Gemara answers: If the Torah had written: A vow to utter [neder lindor], as it wrote with regard to a nazirite: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir],” it would be as you said, and there would be no need for the juxtaposition. Now that it is written: “To utter a vow [lindor neder],” it is possible to say that the Torah spoke in the language of men, and nothing can be derived from the phrase lindor neder, which is simply a common manner of speech.
הכל
(10) הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הַאי לִנְדּוֹר נֶדֶר מַאי עָבֵיד לֵיהּ דָּרֵישׁ לֵיהּ לַעֲשׂוֹת יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים וּמַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים נָזִיר לְהַזִּיר דָּרֵישׁ לֵיהּ מְלַמֵּד
The Gemara asks: This works out well according to the one who holds that the Torah spoke in the language of men, but according to the one who does not hold that the Torah spoke in the language of men, any doubled term comes to teach something. What does he do with this phrase: “To utter a vow [lindor neder]”? The Gemara answers: He expounds it to render intimations of vows like vows themselves. And the verse juxtaposes nazirite vows to other vows to teach that intimations of vows are like vows with regard to nazirite vows, and to teach the other halakhot mentioned above. With regard to the phrase: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir],” he expounds: This teaches
לא דברה תורה כלשון בני אדם – דכל היכא דכתב ייתור לשון כהאי גוונא לדרשא קא אתי ולא משום דמשתעי בלשון בני אדם.
הניחא למאן דאמר נזירות חל על נזירות – פלוגתא היא בפרק שני דמכילתין (נדרים יז) ואומר ר״י דלקמן מוכח דהיכא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דכולי עלמא לא פליגי דחייב שתי נזירות מיגו דחיילא על יום אחד חיילא על כולו וכי פליגי באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ובזה יש לפרש האי פלוגתא.
הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכו׳ – ואף על גב דאיכא למדרש לא דרשינן כדמוכח בפ״ב דב״מ (דף לא:).
לנדור נדר מאי עביד ליה – דהא נפקא ליה מהיקישא דנזירות ונראה לי דמש״ה מקשה הכא לנדור נדר מאי עביד ליה ולעיל בסמוך אקשי היקישא למה לי (אי) משום דכי היכי דאמרינן בריש פ״ק דקדושין (דף ד.) דמילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא ה״נ מילתא דאתיא בהיקישא אפשר טרח וכתב לה קרא ובריש איזהו נשך אמרי׳ מילתא דאתיא בג״ש טרח וכתב לה קרא ומש״ה לא מקשי ברישא לנדור נדר מאי עביד ליה דאפשר לדחויי דאע״ג דאקשינהו רחמנא טרח למכתב בכל חד רבויא לידות ומש״ה אקשי ליה דעדיפא מינה דכיון דכתב רחמנא בכל חד ריבויא לידות למה ליה לתנא לאסמוכי אהיקישא אבל בסמוך לבתר דפריש הש״ס דלמ״ד דברה תורה כלשון ב״א איצטריך היקישא קא בעי למ״ד לא דברה לנדור נדר מאי עביד ליה דלא מצי למיפרך אליביה היקישא ל״ל דהא לא שמעינן ליה לדידיה דמפיק להו לידות מהיקישא דברייתא אליבא דמ״ד דברה אתיא מיהו פריך ליה כיון דע״כ הקישן הכתוב לנדור נדר מאי עביד ליה דאע״ג דאפשר דטרח וכתב קרא בכל חד וחד רבויא ולא סמך אהיקישא מ״מ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן כדאמרינן התם פ״ק דקדושין גבי מילתא דאתיא בק״ו.
(3b:2) הניחא למאן דאמר דברה. שילהי אלו מציאות. הרא״ם ז״ל.
(י) אלא למאן דאמר לא דברה תורה. דהיינו ר׳ אליעזר דאיכא בעלמא דפליגי בהכי ומקיש נזיר לנדרים דמה נדר עשה בו ידות נדרים כנדרים אף כאן בנזירות מלמד שהנזירות חל על הנזירות. שאם קבל עליו שתי נזירות בבת אחת כגון שאמר הריני נזיר הריני נזיר שתי פעמים מונה נזירות ראשונה וחוזר ומונה את השניה. אי נמי שאם נשאל על הראשונה שניה עלתה לו תחתיה בשם המורה שלא בשם רבו. ודבר זה אינו נוהג בשבועה דאין שבועה חלה על השבועה כדמפרש בשבועות. פירוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ושואלים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח לדעת מי שיש לו, שמקבל] את הכלל של דברה תורה כלשון בני אדם, אלא למאן דלית ליה [לדעת מי שאין לו, שאינו סובר] כי דברה תורה כלשון בני אדם, ובכל מקום שיש כפילות הריהי באה ללמד, האי [כתוב זה] ״לנדר נדר״ שיש בו כפילות מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: דריש ליה [דורש אותו] כך: ״לנדור נדר״ הרי זו לשון ריבוי לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש [ומשווה] הכתוב נזירות לנדרים הן ללמד לענין ידות, והן לשאר דברים אחרים שלמדנו מהיקש זה. ואילו את כפל הלשון ״נזיר להזיר״ דריש ליה [דורש אותו] בדרך אחרת: מלמד
The Gemara asks: This works out well according to the one who holds that the Torah spoke in the language of men, but according to the one who does not hold that the Torah spoke in the language of men, any doubled term comes to teach something. What does he do with this phrase: “To utter a vow [lindor neder]”? The Gemara answers: He expounds it to render intimations of vows like vows themselves. And the verse juxtaposes nazirite vows to other vows to teach that intimations of vows are like vows with regard to nazirite vows, and to teach the other halakhot mentioned above. With regard to the phrase: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir],” he expounds: This teaches
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.