א״ל וליטעמיך הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר כו׳ – לימא נמי התם דכסתומין דמו דהא אמרת בהמה נסכא וסואר של קורות לאו כמפורשין דמו.
(1) 
אֲמַר לֵיהּ וְלִיטַעְמָיךְ הָא דִּתְנַן רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וְלֹא פֵּירֵשׁ הָרְאוּיָה לְחַטָּאת תִּקְרַב חַטָּאת לְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה לִשְׁלָמִים תִּקְרַב שְׁלָמִים אַמַּאי הָא אָמְרַתְּ בְּהֵמָה לָאו כִּמְפוֹרֶשֶׁת דָּמְיָא.
אֲמַר לֵיהּ וְלִיטַעְמָיךְ הָא דִּתְנַן Rav Pappa said to him: And according to your reasoning, which leads to the conclusion that all items can have the status of unallocated funds, consider that which we learned in a mishna (45a): Rabban Shimon ben Gamliel says: If one brought three different animals for his naziriteship and did not specify which was for which offering, that which is fit for a sin-offering, a ewe, is sacrificed as a sin-offering; the animal suitable for a burnt-offering, a male sheep or bull, is sacrificed as a burnt-offering; and the animal fit for a peace-offering, any other male or female, is sacrificed as a peace-offering. But according to your opinion, why is this so? Didn’t you say that an animal is not considered as allocated, but is instead like unallocated funds; how can one decide which animal to use for each offering?
וליטעמיך הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראוי לחטאת – כגון כבשה תקריב חטאת הראויה לעולה כגון כבש תקרב עולה הראוי לשלמים כגון איל הראוי לשלמים.
ואמאי האמרת [בהמה] לאו כמפורשת דמיא – כלומר לפי מאי דבעי לאוכוחי מרב חסדא דעופות כסתומין הם וה״נ בהמה [נימא] כסתומין דמיא ולא כמפורשין וא״כ יקשה לך אמאי חשיב להו רשב״ג כמפורשין וא״ת ומי דמי והא בהמה דלעיל דחשיב כסתומים מיירי כגון דהוו ג׳ פרים והנהו ודאי הוו כסתומים אבל אלו בהמות דמיירי כאן רשב״ג מיירי בבהמה דחזו לנזיר ולכך חשבינן להו כמפורשין וי״ל דהכי פירושו אי אמרת בשלמא כדקאמר רב הונא בבהמות דהיינו ג׳ פרים חשיבי קצת כמפורשין ולכל הפחות כמפורשין בתערובת הכא דרשב״ג ניחא דחושב ג׳ בהמות הראויים לנזיר כמפורשין לגמרי כאילו פירש בפיו זו לחטאת וזו לעולה וזו לשלמים אלא אי אמרת הג׳ פרים כסתומין דמיין לגמרי ה״נ מחמת שהן ראוין לנזיר לא הוה לן למיחשב (בינייהו) לגמרי כמפורשין וא״ת ואכתי מאי [פריך דילמא] רשב״ג איירי כשחזר ופירש הנזיר בפירוש בשעת הקרבה הי לחטאת והי לעולה והי לשלמים וי״ל דחדא לישנא לא משמע הכי דקתני הביא ג׳ בהמות ולא פירש וכו׳ ומשמע ליה הראוי לעולה תקרב לעולה ומעכשיו אף קודם הקרבה יש עליה שם עולה אף למעול בה אף אם מתו הבעלים דלמיתה אזלא ועוד אי במפורשין בפירוש בשעת הקרבה צריך למימר ומאי קמ״ל רשב״ג וא״ת ומאי קס״ד דרב פפא והא מוכחא מדרב חסדא דבעופות כסתומין דמיין וה״ה בבהמה ויש דוחק לומר דרב פפא ס״ל דרב חסדא [בדותא] וליתא דבכמה דוכתי [מייתי] לדרב חסדא וצ״ל דרב פפא ודאי ס״ל דאפילו את״ל דעופות כסתומים דמיין ולא ממעטינן להו ממעות היינו משום שאין לנו למעט אלא דבר הדומה למעות דלא חזו להקרבה כגון צפרים דלא חזו לנזיר להקרבה אבל עופות דחזו גופייהו להקרבה אין למעטן מהלכה שנתפרש במעות סתומין יפלו לנדבה והוא הדין דודאי סתומין הוו מעלו לנדבה ומשני ליה רב שימי וא״ל ולקח ועשה אמר רחמנא בלקיחת בעלים אומר כן כלומר ואם לא פירשו הבעלים בשעת הלקיחה הוו כסתומין והוא הדין דרב הונא דאמר בבהמות דהוו כסתומין לפי שאינו מוכיח מגוף התורים הי חטאת והי עולה וכן כשהפריש שלשה פרים אין מוכיח מגוף הבהמות כלום הי חטאת והי עולה הילכך נוכל לומר דהוו כסתומין לגמרי אבל הכא במתני׳ דרשב״ג דקתני הביא שלש בהמות הראויות דמוכיח מגוף הבהמה הי לחטאת והי לעולה והי לשלמים דכבשה לחטאת שחטאת באה נקבה וליכא למימר דתקרב עולה שהעולה בא זכר דהיינו כבש וכן איל מפורש בפסחים להדיא דקרב שלמים וכן כבשה לחטאת וכן כבש לעולה הילכך כמפורשין דמו דאין מפורש גדול מזה אבל ג׳ פרים כסתומין דמיין ולא נאמר אי ג׳ פרים הוו כסתומים ה״נ הוו כסתומין [כך] סבר המקשה.
א״ל רב פפא וליטעמיך הא דתנן רשב״ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש כול׳ – פירוש: לדבריך שאתה עושה העופות סתומין מפני שלא פירש זה לעולה וזה לחטאת גם הבהמות נמי כיון שלא פירש יהיו סתומין ולא אמר רשב״ג שאף על פי שלא פירש כמפורשות דמיין וכמו שהבהמות הן כמפורשת גם הסוור והנסכא יהיו כמפורשות.
ועוד היאך ניחוש שמא ביררן כיון שהוא עצמו מביאן לכהן ולא א״ל זו חטאת וזו עולה – וי״ל דדעת המקשה דאין שום דבר מתפרש אלא בשעת הפרשה או בשעת עשיה ולא בנתיים. והכי פריך אלא מעתה ולא עופות אם הפריש עופות סתומים ומת נמי חיישת שמא אח״כ ביררן וימותו והא אמר רב חסדא וכו׳ אלמא דאין דבר מתפרש אלא או בשעת הפרשה או בשעת עשיה. וכן בהמה ונסכא וסואר נמי אין מועיל בירור אחר שהקדישו. וכן משמע בפ׳ טרף בקלפי דלאו דוקא בעופות קא׳ רב חסדא אלא בכל קרבנות. ובקוצר הוה מצי למיפרך למאי דקאמר דחייש בבהמה ונסכא שמא בירר אח״כ והא אמ׳ ר״ח וכו׳ אלא דניחא ליה למיפרך מעופות אעופות:
א״ל רב פפא לשימי ולטעמיך דמותבת לי דבהמה ועופות הוו סתומים כמו מעות הא דתנן הביא ג׳ בהמות כבשה וכבש ואיל ולא פירש אלא אמר אלו לקרבנות נזירותי:
הראוין לחטאת כבשה – לעולה כבש ואיל לשלמים ואמאי והא אמרי׳ בהמה לאו כמפורשת דמי׳ וכיון שלא פירש חטאת ועולה ושלמים היאך קריבין בלא קריאת שם. אלא ודאי כמופרש דמי כאילו פירש חטאת עולה ושלמים ונקבעת כל א׳ לשם מה שהיא ראויה. ולאידך פי׳ הכי קא״ל ולטעמיך דאמרת דאין ברירה מועלת אלא בשעת הפרשה או בשעת עשיה. הא תני רשב״ג דאם לקח סתם ולא פירש דהכהן מקריב הראוי לחטאת חטאת. וא״צ לפרש מדקאמר הראוי לחטאת חטאת משמע שבסתם הוא מקריב וא״צ לקרוא לו שם אלא דסמכי׳ אהא שהבעלים קראו להם שמות אחר ההפרשה. א״ל ולקח ועשה אמר רחמנא. כלומר אותיבית לך מעופות שכל א׳ מהם ראוי לחטאת או לעולה ואפ״ה אמר רחמנא ולקח ועשה שאם לא בררו הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לברר בשעת עשיה אלמא הוו כסתומים אבל לא אותבת לי מידי מבהמה דאע״פ שלא פירש ע״כ כל אחד ואחד נקבעת לפי מה שהיה ראויה דמי מצי למימר הך דחטאת תקרב עולה הכא נקבה והכא זכר. ולאידך פי׳ בשעת הפרשה ודאי הוקבעו כל א׳ למה שהוא ראוי:
ה״ג בזמן שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים לנזירותו ואמר הבן הריני נזיר ע״מ שאגל׳ על מעות [אבא] ה״ז מגלח על מעות אביו. אבל אם היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים ומת ואמר הבן הריני מגלח על מעות אבא יפלו לנדבה. י״ס דגרסי איפכא. אבל גירסא זו עיקר דמסתברא למימר דנאמר הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו. אבל אם בחיי אביו היה נזיר כבר הוזקק להביא קרבנות משלו:
היתה לו בהמה מפורשת עליו וכו׳ – מאי לאו אפי׳ בעלת מום אם הפריש אביו ג׳ בהמות בעלי מומין כמפורשות דמי. דאי כסתום דמי יפדו ויביא בדמיהם נדבה אלא ודאי כמפורשים דמי ולא חשבי׳ להו כמפורשי׳ ונתערב׳ וימותו כולם. דמסתמא דמי כבשה עומדים לחטאת ודמי כבש לעולה ודמי איל לשלמים:
א״ה מאי איריא מעות כיון דחשבת בהמה בע״מ כסתומים – מאי איריא דתני ברישא מעות ליפלוג וליתני הכל בבהמה וליתני ברישא היתה לו בהמה בע״מ יפלו לנדבה. ומשני כיון דבע״מ קדושה לדמי היינו מעות. מתיב רבא קרבנו בקרבנו וכו׳ בפ׳ אשר נשיא יחטא כתיבי ג׳ קרבנות חד בנשיא וחד בהדיוט. אחד בכבשה ואחד בשעירה וקמא קא דריש בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו שאם הפריש אביו קרבן על חטאתו ומת והבן היה חייב אותו קרבן עצמו אין הבן יוצא באותו קרבן:
מן הקלה חלב ודם ושאר חייבי חטאות שאין חייבין על זדונן סקילה – על החמורה שבת וע״ז וכיוצא בהן שחיובן על זדונן סקילה:
תלמוד לומר קרבנו השני דאפי׳ מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה אינו יוצא:
שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזי׳ שאם הפריש בהמות לנזירותו ומת ואמר הבן הריני נזיר ע״מ שאגלח על נזי׳ אבא אינו מגלח עליהם דלא נאמר הלכה אלא על מעות סתומים שהפריש אביו:
אמר ליה. רב פפא לרב שימי וליטעמיך דמותבת לי דבהמה ועופות הוו סתומין כמו מעות הא דתנן הביא שלש בהמות כבשה וכבש ואיל ולא פירש אלא אמר אלו לקרבנות נזירותי. הראויין לחטאת כבשה. לעולה כבש. לשלמים איל. ואמאי והא אמרת בהמה לאו כמפורשת דמיא. וכיון שלא פירש חטאת ועולה ושלמים האיך קריבין בלא קריאת שם. אלא ודאי כמפורשת דמיא כאלו פירש חטאת עולה ושלמים ונקבעת כל אחת לשם מה שהיא דחוייה. ולאידך פירושא הכי קאמר ליה וליטעמיך דאמרת דאין ברירה מועלת אלא בשעת הפרשה או בשעת עשייה ולא בנתים. הא דתני רבן שמעון בן גמליאל דאם לקח סתם ולא פירש דהכהן מקריב הראוי לחטאת חטאת. משמע שבסתם הוא מקריב ואין צריך לקרא לו שם. אלמא דסמכינן אהא שהבעלים קראו להם שמות אחר ההפרשה.
אמר ליה [לו] רב פפא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מקשה מכאן, ומגיע למסקנה שכל דבר הוא בכלל מעות סתומים, הא דתנן [זו ששנינו במשנה] רבן שמעון בן גמליאל אומר: הביא שלש בהמות שונות לנזירותו, ולא פירש בכל אחת לאיזה קרבן היא, הראויה לחטאת (כבשה) — תקרב חטאת, הראויה לעולה (זכר של צאן או בקר) — תקרב עולה, לשלמים (זכר או נקבה אחרים) — תקרב שלמים. ולשיטתך, שלא רק למעות יש דין סתומים, אמאי [מדוע] יהא כן? הא אמרת [הרי אתה אומר] כי בהמה לאו [לא] כמפורשת דמי [נחשבת] אלא כמעות סתומים, וכיצד אנו מחליטים מה הבהמה!
Rav Pappa said to him: And according to your reasoning, which leads to the conclusion that all items can have the status of unallocated funds, consider that which we learned in a mishna (45a): Rabban Shimon ben Gamliel says: If one brought three different animals for his naziriteship and did not specify which was for which offering, that which is fit for a sin-offering, a ewe, is sacrificed as a sin-offering; the animal suitable for a burnt-offering, a male sheep or bull, is sacrificed as a burnt-offering; and the animal fit for a peace-offering, any other male or female, is sacrificed as a peace-offering. But according to your opinion, why is this so? Didn’t you say that an animal is not considered as allocated, but is instead like unallocated funds; how can one decide which animal to use for each offering?
הכל
(2) אֲמַר לֵיהּ הָתָם {ויקרא י״ב:ח׳} וְלָקַח {ויקרא ט״ו:ל׳} וְעָשָׂה.
Rav Shimi bar Ashi said to him: As for the case of birds, this is an exception, as there is an explicit verse to this effect there: It states with regard to the owner of a bird offering: “And he shall take one he-lamb for a guilt-offering to be waved, to make atonement for him, and one tenth part of an ephah of fine flour mingled with oil for a meal-offering, and a log of oil; and two turtledoves or two young pigeons, such as his means suffice for, and the one shall be a sin-offering and the other a burnt-offering” (Leviticus 14:21–22), and it later states with regard to the priest: “And he shall sacrifice one of the turtledoves, or of the young pigeons, such as his means suffice for; even such as his means suffice for, the one for a sin-offering, and the other for a burnt-offering” (Leviticus 14:30–31).
Rav Shimi bar Ashi said to him: As for the case of birds, this is an exception, as there is an explicit verse to this effect there: It states with regard to the owner of a bird offering: “And he shall take one he-lamb for a guilt-offering to be waved, to make atonement for him, and one tenth part of an ephah of fine flour mingled with oil for a meal-offering, and a log of oil; and two turtledoves or two young pigeons, such as his means suffice for, and the one shall be a sin-offering and the other a burnt-offering” (Leviticus 14:21–22), and it later states with regard to the priest: “And he shall sacrifice one of the turtledoves, or of the young pigeons, such as his means suffice for; even such as his means suffice for, the one for a sin-offering, and the other for a burnt-offering” (Leviticus 14:30–31).
אמר ליה – לעולם אימא לך דמעות ולא נסכא מעות ולא סואר והא דאמרת מעות ולא עופות התם לא אפשר דליהוו כמפורשין דהא כתיב בהו ולקח ועשה דגלי לך רחמנא דלא ליהוו מפורשין אלא אי בעשיית כהן אי בלקיחת בעלים והא נמי דמותבינן לך מבהמה התם נמי לא אפשר דכסתומין דמו דמינכרא מילתא דכמפורשין דמו.
א״ל רב שימי התם ולקח ועשה אמר רחמנא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן הכא מי מצית אמרת הדך דחטאת תיקרב עולה הכא נקבה הכא זכר – פ׳ לעולם מרב חסדא ילפינן דעופות הוו סתומין והוא הדין לסוור ולנסכא ומאי דמקשית לי מבהמות תמימות לא קשיא דלא דמו בהמות לעופות דעופות אין הפרש בין חטאת לעולה והילכך סתומין הן ואמר רחמנא לקח ועשה שיבררם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן שאם לאו אינן מבוררין אבל הבהמות מבוררות ועומדות הן שאין הנקבה ראוייה אלא לחטאת ולא לעולה והזכר לעולה והאיל לשלמים והילכך אף על פי שלא פירש מפורשות הן אבל העופות והנסכא והסוור ובהמה בעלת מום לעולם אימא לך כולהו הוו סתומין.
(2-3) אמר ליה ולקח ועשה אמר רחמנא. כלומר שפיר אותיבית לך מעופות שכל אחד מהם ראוי לחטאת או לעולה ואפילו הכי אמר רחמנא ולקח ועשה שאם לא בררו הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לברר בשעת עשייה אלמא הוו כסתומין. אבל לא אותבת לי מידי מבהמה דאף על פי שלא פירש על כרחין כל אחת ואחת נקבעת לפי מה שהיא ראויה דמי מצית למימר הך דחטאת תקרב עולה הכא נקבה והכא זכר. ולאידך פירושא בשעת הפרשה ודאי הוקבעו כל אחד למה שהוא ראוי. הרא״ש ז״ל בפירושיו:
(2) אמר ליה. רב שימי לרב פפא הא דפרכת מבהמה לאו פירכא דודאי שפיר אותביה מעופות דולקח ועשה אמר רחמנא. שיכול הכהן לבררם בעשייתם זה לחטאת וזה לעולה. עכשו אשכחן על כרחך דעופות הוו כסתומין דאם כן בעלמא נמי ניגמר מינה לומר מעות ואפילו עופות ואפילו בהמה ואפילו נסכא שהרי נזיר וקינין חדא מלתא היא. אבל הא דפרכת מבהמה לאו כלום הוא דאף על גב דבהמה הויא כסתומה והוא לא פירש והזכיר כלל חטאת עולה ושלמים. כיון שכל הבהמות ראויות לקרבן נזיר כי הקדישו סתם נקבעת כל אחת למה שהיא ראויה דמי מצית אמרת דהך חטאת תקרב עולה הכא נקבה חטאת והכא זכר עולה. הלכך אין קדושת חטאת נקבע אלא בכבשה וקדושת שלמים באיל וקדושת עולה בכבש. ורב פפא לית ליה הך סברא אלא בהמה כמפורשת דמיא וכן עופות ולא נקבעים בעשייה. והתם דוקא שני משום דגלי קרא ולקח ועשה ומינה לא ילפינן בעלמא:
וכי תימא הכי נמי אלא הא דאמר רב חסדא אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים ובעשיית כהן. בשלקח הבעלים פירש זה לחטאת וזה לעולה ואז צריך הכהן לעשות כן. או אם לא פירשו הבעלים כלום ונתנו לכהן נקבעין בעשיית הכהן זה בדין חטאת וזה בדין עולה. מנימוקי הר׳ עזריאל ז״ל:
אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי: התם [שם] לגבי עופות יש כתוב המלמדנו דבר זה, כאמור ״ולקח... והיה האחד חטאת והאחד עולה״ (ויקרא יד, כא-כב) האמור בבעלים המפרישים את הקרבן, ואחר כך נאמר בכהן ״ועשה את האחד מן התורים... את האחד חטאת ואת האחד עולה״ (ויקרא יד, ל-לא).
Rav Shimi bar Ashi said to him: As for the case of birds, this is an exception, as there is an explicit verse to this effect there: It states with regard to the owner of a bird offering: “And he shall take one he-lamb for a guilt-offering to be waved, to make atonement for him, and one tenth part of an ephah of fine flour mingled with oil for a meal-offering, and a log of oil; and two turtledoves or two young pigeons, such as his means suffice for, and the one shall be a sin-offering and the other a burnt-offering” (Leviticus 14:21–22), and it later states with regard to the priest: “And he shall sacrifice one of the turtledoves, or of the young pigeons, such as his means suffice for; even such as his means suffice for, the one for a sin-offering, and the other for a burnt-offering” (Leviticus 14:30–31).
הכל
(3) אָמַר רַחֲמָנָא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן הָכָא נָמֵי
The Merciful One thereby states that the birds are allocated and designated for their offering either by the acquisition of the owner, by designating each bird for a particular offering upon their purchase, or by the action of the priest. With regard to the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel, it presents no difficulty either, as it is a special case as well. Here too, when one separates these particular animals for his naziriteship offerings,
The Merciful One thereby states that the birds are allocated and designated for their offering either by the acquisition of the owner, by designating each bird for a particular offering upon their purchase, or by the action of the priest. With regard to the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel, it presents no difficulty either, as it is a special case as well. Here too, when one separates these particular animals for his naziriteship offerings,
כך אמר רחמנא [אמרה תורה], ומכאן שההפרשה וההגדרה לקרבן הן נעשות אי [אם, או] בלקיחת (בקניית) בעלים שבשעת קניית העופות הוא מחליט לאיזה קרבן הוא מפריש אותם, אי [אם, או] בעשיית כהן. ומשום כך יכול אני ללמוד גם לגבי דברים אחרים, כגון בעלת מום ונסכא, שיהא דינם כמעות סתומים. ואילו הקושיה שהקשית מדברי רבן שמעון בן גמליאל אינה קושיה, לפי שהוא מקרה מיוחד. שהרי הכא נמי [כאן גם כן] כאשר הפריש בהמות מסויימות אלה לקרבנות נזירותו
The Merciful One thereby states that the birds are allocated and designated for their offering either by the acquisition of the owner, by designating each bird for a particular offering upon their purchase, or by the action of the priest. With regard to the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel, it presents no difficulty either, as it is a special case as well. Here too, when one separates these particular animals for his naziriteship offerings,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
נזיר כז. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), מיוחס לרש"י נזיר כז., תוספות נזיר כז., תוספות רי"ד נזיר כז., פירוש רא"ש נזיר כז., שיטה מקובצת נזיר כז., פירוש הרב שטיינזלץ נזיר כז.
Nazir 27a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Attributed to Rashi Nazir 27a, Tosafot Nazir 27a, Tosefot Rid Nazir 27a, Peirush HaRosh Nazir 27a, Shitah Mekubetzet Nazir 27a, Steinsaltz Commentary Nazir 27a