בעי ר׳ ירמיה: הרי הצורם אוזן בבכור יקנסו1 בנו אחריו, משום דההוא איסורא דאורייתא הוא.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
(1) 
צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא.
צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא.in the case of one who slit the ear of a firstborn animal, the Sages penalized his son after him, that is because the prohibition is by Torah law. A firstborn animal is disqualified from sacrifice if it becomes blemished, rendering it permitted to be eaten as non-sacred meat. It is prohibited to deliberately engender a blemish in a firstborn animal, and one who does so is prohibited from eating the meat.
ואין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו: והאמרת רישא אין מפנין אמר אביי סופא אתאן לבית שבחצר:
1. ואבנים ועבדים: וכן גז , כ״י נ , רמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: ועבדים ואבנים כבר״ח. גד רק: ״ועבדים״.
2. ואין: כ״י נ : ״אין״.
3. ואין מביאין...אחרת: בכ״י נ מקומה סמוך לפני הגמרא שעליה, אחרי: ״לאשפה וכן הלכתא״,ולכך פותח הלכה חדשה: בלשון ״אין מביאין״.
4. לו: חסר ב-גד .
5. שאינה: וכן ב-גד , גז . כ״י נ : ״שלא״.
6. כלומר...מה יאכל: פירוש שונה מעט מזה הנמצא בר״ח.
7. שרי: גד : ״מותר״.
צרם אזן בכור – חתך מאזנו מעט כדי שיהא בעל מום ויהא מותר לו ואסור לעשות כן משום מום לא יהיה בו (ויקרא כב) כלומר לא תטיל בו מום ואם הטיל בו מום קנסוהו רבנן דלא יהנה ממנו ואם מת אין בניו נהנין ממנו.
משום דאיסורא דאורייתא הוא – אבל האי דכוון מלאכתו במועד דלאו איסורא דאורייתא הוא דהא בלא מתכוין מותר לגמרי.
צרם אזן בבכור. לפסלו במום, דבכור נוהג בזמן הזה, ומי שיש לו בכור נותנו לכהן. וכהן מטפל בו עד שיומם מאליו ויאכלנו, דאינו רשאי לאוכלו כל זמן שלא הומם, דקדשים בחוץ הוא. ואם צרם כהן אזן בכור להתירו, קנסוהו ולא ישחטנו עולמית. ותרצה ללמוד כיוון מלאכתו מזה. הא לא דמי, דהתם איכא איסורא דאוריתא דכתיב כל מום לא יהיה בו. כלומר לא יהיה, שאסור להטיל בו מום. והאי דקאמר אם תמצא [לומר], משום דהתם בבכורות קא מיבעיא ליה אם קנסינן ליה אם לאו.
מי שכיון מלאכתו במועד ומת אין קונסין בנו אחריו ורשאי לעשותה אחר שהיא מלאכת האבד:
כבר ידעת שהבכור נוהג בזמן הזה בארץ ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מיטפל בו עד שיומם ואח״כ אוכלו אלא שאסור לו להטיל בו מום ואם הטיל בו מום קונסין אותו ולא ישחט עולמית אא״כ נפל בו מום אחר ואם מת אין קונסין בנו אחריו ורשאי לשחטו על אותו המום:
מי שמכר עבד כנעני שלו לגוים קנסו חכמים לפדותו עד מאה בדמיו מפני שהפקיעו ממצות ואם מת אין קונסי׳ בנו אחריו:
שדה שהעבירו בעליה קוצים שבה בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית וכן אם סקלה מאבנים שבתוכה אע״פ שאסור לעשות כן מותר לזרעה למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה ליאסר בדיעבד ולא עוד אלא שיש מתירין לכתחלה אלא דאיידי דנקט סופה לישנא דדיעבד נקט רישא נמי לישנא דדיעבד:
זבלה בין על ידי אדם והוא הקרוי כאן ניטייבה בין על ידי הכנסת צאן לדיר והוא הקרוי כאן נידיירה כדי שתהא זריעתה יפה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה ואין צריך לומר בחרישה ואם מת ולא קנסו בנו אחריו והרי הוא זורעה אפי׳ חרשה:
טמא טהרותיו של חברו אינו חייב מן הדין שהרי היזק שאינו ניכר הוא אלא שקנסוהו חכמים שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואמר פטור אני ואם מת לא קנסו בנו אחריו אע״פ שיורשו ויראה לי כן בכל קנס שהקהל קונסין את העובר או המתפרץ שאם מת לא קנסו בנו אחריו:
משום דאסורא דאורייתא – פי׳ אבל הכא אפי׳ אם תמצא לומר דאיסור תורה דאיכא במלאכת חולו של מועד בהא שהוא דבר האבד מותר מן התורה ואיסורא מכוין במועד מדרבנן בעלמא הוא.
מי שצרם אזן בכור שחתך מעט מאוזנו של בכור, כדי שיהיה בעל מום ויהיה מותר לאכילה, ולאחר מכן מת — קנסו בנו אחריו, שאף הוא אסור לאכול מבשר בכור זה, אפשר לדחות ולומר ששם החמירו משום שהוא איסורא דאורייתא [איסור של תורה],
in the case of one who slit the ear of a firstborn animal, the Sages penalized his son after him, that is because the prohibition is by Torah law. A firstborn animal is disqualified from sacrifice if it becomes blemished, rendering it permitted to be eaten as non-sacred meat. It is prohibited to deliberately engender a blemish in a firstborn animal, and one who does so is prohibited from eating the meat.
הכל
(2) וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מָכַר עַבְדּוֹ לְגוֹי1 וָמֵת קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּכֹל יוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת.
And if you might say that in the case of one who sold his slave to a gentile and then died the Sages penalized his son after him, that is because every day the slave is in the gentile’s possession precludes him from performing mitzvot. A Canaanite slave is obligated in the same mitzvot as a Jewish woman. If he is illicitly sold to a gentile and escapes, requiring the seller to compensate the gentile, the seller may not them re-enslave the slave, who is regarded as emancipated. The Sages extended this penalty to the owner’s heirs as well.
And if you might say that in the case of one who sold his slave to a gentile and then died the Sages penalized his son after him, that is because every day the slave is in the gentile’s possession precludes him from performing mitzvot. A Canaanite slave is obligated in the same mitzvot as a Jewish woman. If he is illicitly sold to a gentile and escapes, requiring the seller to compensate the gentile, the seller may not them re-enslave the slave, who is regarded as emancipated. The Sages extended this penalty to the owner’s heirs as well.
ערך צרם
צרם – א(זבחים כה:) הצורם אזן הפר ואח״כ קיבל דמו פסול שנא׳ ולקח מדם הפר וכו׳. (מועד קטן יג. גיטין מד.) אם תמצא לומר צרם אזן בכור ומת קנסו בנו אחריו וכו׳ (בבא קמא צח) אמר רבא הצורם אזן פרתו של חברו פטור מ״ט פרה כדקיימא קיימא לא עבד בה ולא מידי כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי פי׳ סדק אזן הבכור בידו מיעכו ועשה בו רושם. (בבא קמא צב) צרם באזנו תלש בשערו.
א. [אבשניידן.]
מכר עבדו לעובד כוכבים – קנסוהו רבנן ויצא לחירות דאי ברח מן העובד כוכבים אין ישראל יכול לכופו לעבודתו ואם מת אין בניו יכולין לכופו.
דכל יומא מפקע ליה ממצות – דכל זמן שהוא ברשות העובד כוכבים אינו עוסק במצות.
המוכר עבדו כנעני לגוים, קנסוהו לפדותו עד מאה בדמיו, במסכת גיטין בפרק השולח גט, ותרצה ללמוד ממנו כיוון מלאכתו. הא לא דמי, דהתם דין הוא שקנסוהו משום דמפקע ליה ממצות, דהא מיירי בעבד שהטבילוהו לשם עבדות, וכל מצוה שהאשה חייבת בה העבד חייב בה, שאם לא מל ולא טבל לא קנסינן ליה, ומותר למכרו לכתחלה לגוים.
ואם תמצי [תמצא, תרצה] לומר ולהוכיח מדין מי שמכר עבדו לגוי שקונסים אותו שייחשב העבד כמשוחרר ולא ישוב לעבוד את אדונו זה ומת המוכר שקנסו גם בנו אחריו, אפשר לדחות ולומר שיש שם טעם מיוחד משום דכל יומא מפקע ליה [שבכל יום מפקיע אותו] הגוי ממצות ונמצא שגרם הרבה עבירות על ידי מעשהו ולכן החמירו חכמים,
And if you might say that in the case of one who sold his slave to a gentile and then died the Sages penalized his son after him, that is because every day the slave is in the gentile’s possession precludes him from performing mitzvot. A Canaanite slave is obligated in the same mitzvot as a Jewish woman. If he is illicitly sold to a gentile and escapes, requiring the seller to compensate the gentile, the seller may not them re-enslave the slave, who is regarded as emancipated. The Sages extended this penalty to the owner’s heirs as well.
הכל
(3) הָכָא מַאי גַּבְרָא קָנֵיס רַבָּנַן וְהָא לֵיתֵיהּ אוֹ דִלְמָא מָמוֹנָא קָנֵיס רַבָּנַן וְהָא אִיתֵיהּ.
What, then, is the halakha here, where one planned from the outset to perform his work on the intermediate days of a Festival and then after performing the work he died? Should one say that the Sages penalized the man himself and he is no longer alive, or perhaps the Sages imposed a penalty on the money, such that no benefit may be derived from it, and it still exists in the hands of his heirs?
What, then, is the halakha here, where one planned from the outset to perform his work on the intermediate days of a Festival and then after performing the work he died? Should one say that the Sages penalized the man himself and he is no longer alive, or perhaps the Sages imposed a penalty on the money, such that no benefit may be derived from it, and it still exists in the hands of his heirs?
גברא – דנתכוון לעשות מלאכה קנסו רבנן שלא ליהנות ממנה.
ממונא קנסוה רבנן – ואפילו בניו אין יכולין ליהנות ממנה.
הכא גבי כיוון מלאכתו.
מאי גברא קנסו רבנן. כלומר לצער אותו אמרו חכמים, והשתא דמיית מותר לבן הממון.
או דילמא קנסו ממונא. שרצו לאבדו מן העולם, והשתא נמי נקנסיה, כדי שיתווסרו בזה כל החיים ולא יעשו כמוהו.
ופשטינן דלא קנסו דילפינן משביעית דהוי איסורא דאוריתא, ותניא שדה שניטייבה או נידיירה ומת, תזרע למוצאי שביעית.
הכא מאי [כאן מה הדין] במכוון מלאכתו בחול המועד, האם נאמר כי גברא קניס רבנן והא ליתיה [את האיש קנסו חכמים והרי איננו, שמת], או דלמא [שמא] ממונא קניס רבנן והא איתיה [את הממון קנסו חכמים והרי נמצא עדיין]!
What, then, is the halakha here, where one planned from the outset to perform his work on the intermediate days of a Festival and then after performing the work he died? Should one say that the Sages penalized the man himself and he is no longer alive, or perhaps the Sages imposed a penalty on the money, such that no benefit may be derived from it, and it still exists in the hands of his heirs?
הכל
(4) א״ל אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ שָׂדֶה אשֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שביעי׳ שְׁבִיעִית בנִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וְאָמַר ר׳ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא גנָקְטִינַן הֱטִיבָהּ וָמֵת בְּנוֹ זוֹרְעָהּ אַלְמָא לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן ה״נ הָכָא נָמֵי לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן.
Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: You already learned the answer to your question in a mishna (Shevi’it 4:2): A field whose thorns were removed during the Sabbatical Year may be sown in the eighth year, as removing thorns is not full-fledged labor that renders the field prohibited; but if it had been improved with fertilizer, or if had been enclosed so that animals therein would fertilize it with their manure, it may not be sown in the eighth year. The Sages imposed a penalty that one not benefit from prohibited labor. And Rabbi Yosei bar Ḥanina said: We have a tradition that if one improved his field in a prohibited manner and then died, his son may sow it. Apparently, the Sages penalized only him, the one who acted wrongly, but the Sages did not penalize his son. Here, too, with regard to work performed on the intermediate days of a Festival, the Sages penalized him, but the Sages did not penalize his son.
Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: You already learned the answer to your question in a mishna (Shevi’it 4:2): A field whose thorns were removed during the Sabbatical Year may be sown in the eighth year, as removing thorns is not full-fledged labor that renders the field prohibited; but if it had been improved with fertilizer, or if had been enclosed so that animals therein would fertilize it with their manure, it may not be sown in the eighth year. The Sages imposed a penalty that one not benefit from prohibited labor. And Rabbi Yosei bar Ḥanina said: We have a tradition that if one improved his field in a prohibited manner and then died, his son may sow it. Apparently, the Sages penalized only him, the one who acted wrongly, but the Sages did not penalize his son. Here, too, with regard to work performed on the intermediate days of a Festival, the Sages penalized him, but the Sages did not penalize his son.
שנתקווצה – ניטלו ממנה קוצים שבה.
נטייבה – נזבלה שהוליך הזבל בעגלות ומשאות.
נידיירה – על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא (נזדבלה) כל הני מדרבנן נינהו ואעפ״כ קנסו דלא תזרע למוצאי שביעית.
נטייבה או נדיירה – פי׳ בקונטרס היינו מלאכה שבקרקע מדרבנן אבל נטלו קוצים אין זו עבודת קרקע ובגיטין (דף מד: ושם) פירש בקונטרס דבקווצה מלאכה דרבנן וצ״ל דאיירי בקוצים תלושים דמחוברים כל דהו הוי דאורייתא דאמרינן בשבת (דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כל שהוא ואע״פ שאין מכוין ליפות דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת.
נטייבה – פי׳ בקונטרס זבל בהמות ובפי׳ ר״ח חורש בה חרישה יתירא ובירושלמי מפרש כן ומ״מ אין נראה שתהא מן התורה וקשה היכי מוכח מיניה בבכורות (דף לד:) בעיא דצרם אוזן בבכור דהוי דאורייתא ומוכר עבדו נמי בפ׳ השולח (גיטין מד:) הא גבי עבד דכ״ע דפקע ממצות חמיר טפי ואומר ר״ת דבשביעית נחמיר כדאמר בקדושין פ״ק (דף כ.) כמה קשה אבקה של שביעית משום הכי יש לפשוט כל הני א״נ ראוי להחמיר טפי מבשום מקום משום דהיו מזלזלין בה כדאמר (בסוף) הניזקין (דף נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה.
בשביעית – פרש״י ז״ל שנטלו קוצה וברקוניה ולא חשיבא עובדא ופירש בתוספת דדוקא בקוצים תלושים אבל בעוקר אותן מן המחובר עבודת קרקע גמורה היא וכיוצא בו בשבת חייב כדאמר בתולש עשבים אם ליפות קרקע כל שהוא וכן פר״ח ז״ל.
נטייב׳ או שנדיירה – פי׳ ״י ז״ל נטייבה שנזדבל׳ על ידי משאות ושנדיירה ע״י בהמות שהכניס שם והקשו בתוספ׳ חדא דא״כ זו עבודה גמורה היא שמיוחדת בשדה ואמאי נקטה טפי מאידך ועוד לנקוט נדיירה וכ״ש נטייבה ועוד שהרי בתוספתא בירושלמי פירש כשחוזר וחורש חרישה יתירה מהו הטייבה כל שעמה חורשין על חמש והא חורש על שש לכך פי׳ כפי׳ הירושלמי׳ וקמ״ל ואף על פי שאין לו עבודות גמורות כולי האי קנסינן ליה שלא תזרע למוצאי שביעית ואפי׳ למ״ד דתולדות אסר רחמנא.
וא״ר יוסי בר חנינא הטייבה ומתכנו וזורע׳ אלמא כו׳ – לגבי הא דהכא שפיר מייתי ראייה לקולא כיון דהא דידן אסור׳ דרבנן אבל קשה דהתם בבכורות יליף מיהא נמי לצרם אזן בכור דהוי איסורא דאורייתא הוא ואמאי דילמא שאני הטייבה דאיסורא דרבנן ואף לפירש רש״י ז״ל. שהוא מזבל ועבודה גמור׳ מ״מ לרבא דאמר תולדות לא אסר רחמנא איסורא דרבנן הוא ותירץ ר״ת ז״ל דאפ״ה חמור היא שביעית לקנוס אפי׳ באבנין שלו דקשי אבקה של שביעית ועוד דבכמה דוכתי מזלזלי בי׳ וכיון שכן אלו קנסו בנו בשום מקום התם נמי היו קונסין אלא ודאי דממונא בלחוד כתבו רבנן וכתבו הגאונים ז״ל דהיכא דליכא ממונא למקנס כגון חייט או אורג שעשו מלאכת אחרים קונסין אותו לאבד השכר ואי לא אפשר משמתי׳ לי׳ ומלקינן ליה עד דמקבלי דינא עלייהו ושרי להו.
אמר ליה [לו] ר׳ זירא לר׳ ירמיה: תניתוה [שניתם אותה], כלומר, יש פתרון לבעיה זו ממה ששנינו במשנה הידועה לכול; שדה שנתקווצה (שהוציאו ממנה את הקוצים) בשביעית — תזרע למוצאי שביעית, שאין עקירת הקוצים מלאכה גמורה האוסרת את השדה, אבל נטייבה (הושבחה בזבל), או נדיירה שהביא לשם בהמות שיהלכו בשדה וימלאוהו זבל — לא תזרע למוצאי שביעית, שקנסוהו שלא ייהנה ממלאכת איסור. ואמר ר׳ יוסי בר חנינא: נקטינן [מוחזקים אנו], אם הטיבה באיסור ומת — בנו מותר לו לזורעה, אלמא [מכאן] נסיק מסקנה כללית שלדידיה [לו, אותו] קנסו רבנן [חכמים], אולם לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים], הכא נמי [כאן במועד גם כן], לדידיה [לו, אותו] קנסו רבנן [חכמים], אולם לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים].
Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: You already learned the answer to your question in a mishna (Shevi’it 4:2): A field whose thorns were removed during the Sabbatical Year may be sown in the eighth year, as removing thorns is not full-fledged labor that renders the field prohibited; but if it had been improved with fertilizer, or if had been enclosed so that animals therein would fertilize it with their manure, it may not be sown in the eighth year. The Sages imposed a penalty that one not benefit from prohibited labor. And Rabbi Yosei bar Ḥanina said: We have a tradition that if one improved his field in a prohibited manner and then died, his son may sow it. Apparently, the Sages penalized only him, the one who acted wrongly, but the Sages did not penalize his son. Here, too, with regard to work performed on the intermediate days of a Festival, the Sages penalized him, but the Sages did not penalize his son.
הכל
(5) אָמַר אַבָּיֵי דנָקְטִינַן טִימֵּא טַהֲרוֹתָיו וָמֵת לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מַאי טַעְמָא ההֶיזֵּק.: שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן.:
Abaye said: We have a tradition that if one rendered impure another’s ritually pure items and died before paying, the Sages did not penalize his son after him and require him to pay for the damage. What is the reason for this? It is that damage that is not evident, i.e., that does not involve any physical change visible to the eye, is not considered damage by Torah law; nevertheless, the injured party suffers a loss, and the Sages penalized only him, but the Sages did not penalize his son.
Abaye said: We have a tradition that if one rendered impure another’s ritually pure items and died before paying, the Sages did not penalize his son after him and require him to pay for the damage. What is the reason for this? It is that damage that is not evident, i.e., that does not involve any physical change visible to the eye, is not considered damage by Torah law; nevertheless, the injured party suffers a loss, and the Sages penalized only him, but the Sages did not penalize his son.
נקיטינן טימא טהרותיו וכו׳ – פי׳ לדברי הכל ואפי׳ אם תמצא לומר דבאידך דלעיל קנסו בנו ובעי לאשמועי׳ נמי דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדפרכי׳ במסכת גיטין בס״ד.
אמר אביי: נקטינן [מוחזקין אנו] בהלכות קנסות חכמים: מי שטימא טהרותיו של אחר, שחייב לשלם לו את הנזק שנגרם על ידי כך, ומת ולא הספיק לשלם — לא קנסו בנו אחריו שישלם זאת. ומאי טעמא [מה טעמו של דבר] — היזק שאינו ניכר שמעשה ההיזק איננו עושה שינוי חומרי הנראה בעין, מדין התורה לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, אלא כיון שבכל זאת גרם המטמא לנזק קנסוהו חכמים, וכיון שהוא רק מגדר קנס לדידיה [לו, אותו] קנסו רבנן [חכמים], אולם לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים].
Abaye said: We have a tradition that if one rendered impure another’s ritually pure items and died before paying, the Sages did not penalize his son after him and require him to pay for the damage. What is the reason for this? It is that damage that is not evident, i.e., that does not involve any physical change visible to the eye, is not considered damage by Torah law; nevertheless, the injured party suffers a loss, and the Sages penalized only him, but the Sages did not penalize his son.
הכל
(6) מתני׳ מַתְנִיתִין : ואֵין לוֹקְחִין בָּתִּים עֲבָדִים וּבְהֵמָה אֶלָּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אוֹ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל.:
MISHNA: One may not purchase houses, slaves, and cattle on the intermediate days of a Festival unless it is for the sake of the Festival, or to provide for the needs of the seller who does not have anything to eat.
MISHNA: One may not purchase houses, slaves, and cattle on the intermediate days of a Festival unless it is for the sake of the Festival, or to provide for the needs of the seller who does not have anything to eat.
פיס׳ אין לוקחין בתים ועבדים ואבנים אלא לצורך [המועד]1 או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״המועד״.
אין לוקחין בתים עבדים כו׳ אלא לצורך המועד – פי׳ הר״ר יוסף הוא הדין בשאר דברים צריך לצורך המועד דהא אסור למכור פירות אלא לצורך המועד אלא רבותא קמ״ל דאפי׳ הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך המועד וצריך עיון אי צריך הני צינעא כמו בההיא דפירות כסות וכלים (לקמן ע״ב) וההיא דלעיל (דף יב:) מכניס פירות מצריך בגמ׳ צינעא אע״פ שאינו במשנה.
מתני׳ ד. ואין לוקחין בתים וכו׳. אלא כפי מה שצריך לו להוצאת ימי המועד, שהרי ימצא כמו כן הרבה ליקח באלו הדמים עצמן לאחר המועד, ואין לומר בזה דבר האבד הוא.
או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. ובגמרא מוכח דתרתי קתני, או לצורך המוכר, אי נמי שאין לו מה יאכל. והכי פירושו, לצורך המוכר שאין לו מעות לקנות מהם סעודת יום טוב, אף על פי שללוקח אין לו צורך יום טוב [ב]זה הבית, שהרי יש לו בית לדור בו, ויש לו עבדים לשמשו, ויש לו בהמה לצורך המועד. אפילו הכי מותר לקנותם, שכיון שמותר לזה למכור, הותר לזה לקנות. אי נמי מי שאין לו מה יאכל, מותר לו להשכיר עצמו לבנות בית או לכתוב, ובלבד שיהיו דברים הנעשים בצינעה, שלא יחשדו בעל הבית המשכירו. או שיאמר הנשכר לרואים מרוב דוחקו שאין לו מה יאכל, הוצרך לחזר אחר המלאכה.
המשנה השלישית והכונה לבאר בה היתר מלאכה מחמת המצאת שכר לפועל כשאין לו מה יאכל ואמר תחלה שאין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד כלומר שיהא הלוקח צריך להם במועד כגון בית לדור בו ועבד לשמשו ובהמה לשחטה או לצורך המוכר כלומר אע״פ שאין הלוקח צריך לה הואיל והמוכר ישראל והוא צריך לה:
שאין לו מה יאכל פי׳ בגמ׳ שהוא ענין שלישי ומוסב על הפועל ופי׳ הדברים לצורך הלוקח או לצורך המוכר או לצורך הסופר שאין לו מה יאכל וצריכים להמציא לו איזה ריוח וכן הדין בכל מלאכה שאע״פ שאינה לצורך המועד ולא דבר האבד מותרין לעשותה כדי להמציא שכר לפועל ישראל שאין לו מה יאכל ומ״מ יראה לי שפי׳ משנה זו דוקא בשאינו חושש שלא להזדמן לו אחר המועד הא אם חושש לכך מותר אף שלא לצורך המועד ויש מי שאומר שלא אמרו שלא ליקח באלו אלא מפני שלקיחתם מפורסמת אבל מטלטלין וכיוצא בהם ממה שאין במקחו פרסום מותר אף שלא לצורך המועד ויש לחלוק ממה שאסרנו למעלה בפרקמטיא אלא בעבורי רווחא וכל שאין בו צורך איסור ולא הוזכרו אלו אלא שאע״פ שיש במקחם פרסום לצורך המועד מיהא מותר ולא יראה לי כן שאם כן היה לו לומר לוקחין בהמה לצורך המועד אלא כך פירושו אף באלו אע״פ שהוא מקח שתועלתו גדולה לא יקחם במועד אלא לצורך המועד מ״מ כל שחושש שלא יזדמן לו לאחר המועד מותר לדעתנו כמו שכתבנו:
ובתלמוד המערב הוסיפו במשנה זו אבנים ושאלו ניחא כלהון אבנים מה הן כלומר מה צורך בהן למועד כהדה אם היה כותלו גוחה סותרו ובונהו:
וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא תחתיה בגמ׳ כך הוא:
אין כותבין שטרי חובות במועד אלא שיהא לוה על פה ואם אין המלוה מאמינו כותב לו וכן אם היה המלוה מאמינו אלא שרוצים לכתוב להרויח את הסופר מותר ואם לוה כבר והמלוה דוחקו לפרוע או לכתוב לו שטר חוב כותב וכן פירשו בתלמוד המערב אם אינו מאמינו כלומר במלוה שעברה:
ארבעה עשר של ניסן שהוא ערב הפסח אסור לו לעשות בו ביום מלאכה מחצות ולמעלה אבל מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג המקום מקום שנהגו לעשות עושין בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך מועד ובכל אומניות ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין אלא שאף במקום שנהגו שלא לעשות מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור ואף לצורך המועד כל להתחיל אסור חוץ משלש אומניות שהותרו אף להתחיל אף במקום שנהגו שלא לעשות כל שהוא לצורך המועד והם החייטין והספרים והכובסין מפני שהם צריכים צורך גדול ועוד שהרי באלו מצינו להם היתר בחולו של מועד חייטין שהרי הדיוט תופר כדרכו ספרים וכובסים למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ואין צריך לומר שהותר בארבעה עשר כל מלאכה להמציא ריוח לישראל שאין לו מה יאכל וכן כתבו גדולי המפרשים וגדולי המחברים נוטים לפירוש איסור מלאכת ארבעה עשר בדרך אחרת ובמקומה יתבאר בע״ה והוסיפו בה אף הרצענין מפני שעולי הרגל מתקנים מנעליהם במועד ומכאן אסרו בתוספות לתקן מנעל במועד שלא הותרו אלא לעולי רגלים ושמא תאמר והרי הוא אבד שיקרע יותר או שיקרעו בתי שוקים שבתוכן הרי יכול לקנות אחרות ומ״מ לא יראה כן שלא הכל מצויין לקנות אלא שלדעתי בזמן התלמוד לא היו רוב בני אדם נוהגין בבתי שוקים ולא היתה שם מלאכת האבד מצד בתי שוקים וקריעת המנעלים דבר מועט הוא ואין לחוש בו אבל עכשיו שהכל רגילים בבתי שוקים ראוי להתיר מצדן כל תקון שבמנעל:
א משנה אין לוקחין (קונים) בתים, עבדים ובהמה בחול המועד אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
MISHNA: One may not purchase houses, slaves, and cattle on the intermediate days of a Festival unless it is for the sake of the Festival, or to provide for the needs of the seller who does not have anything to eat.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל מַהוּ א״ל אֲמַר לֵיהּ תְּנֵינָא אוֹ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל לְאֵתוֹיֵי מַאי לָאו לְאֵתוֹיֵי שְׂכַר פְּעוּלָּה א״ל אֲמַר לֵיהּ לָא פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ.
GEMARA: Rava asked Rav Naḥman: What is the halakha with regard to wages for a worker who does not have anything to eat? Is it permitted to provide a poor worker with work on the intermediate days of the Festival? Rav Naḥman said to him: We learned this in the mishna: Or to provide for the needs of the seller, if he has nothing to eat. What is added by mentioning the condition that he has nothing to eat? Does it not add the case of wages and not only the case of one selling items he owns? Rava said to him: No, it is merely explaining what is meant by the needs of the seller.
GEMARA: Rava asked Rav Naḥman: What is the halakha with regard to wages for a worker who does not have anything to eat? Is it permitted to provide a poor worker with work on the intermediate days of the Festival? Rav Naḥman said to him: We learned this in the mishna: Or to provide for the needs of the seller, if he has nothing to eat. What is added by mentioning the condition that he has nothing to eat? Does it not add the case of wages and not only the case of one selling items he owns? Rava said to him: No, it is merely explaining what is meant by the needs of the seller.
בעי רבא שכר פעולה מאי – פירוש שאין לו לפועל מה יאכל במועד, כגון הסופר שאין לו אלא שכר שטר המקנה. וכן כיוצא בו הפועלים1 מהו שיתירו לו למכור ולקנות כדי שיקחו אילו שכרם. ופשטנא דאפילו לשכר פעולה שרי.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״המעלים״.
שכר פעולה שאין לו מה יאכל – שאין לו לפועל מה יאכל.
מהו – שיתן לו מלאכה ולשוכרו כדי שיהא לו מה לאכול.
לאתויי מאי – אי למוכר הא תני ליה לצורך המועד אלא לאתויי שכר פעולה שאין לו מה יאכל דמותר.
פרושי קא מפרש – לצורך המועד כיצד כגון שאין לו למוכר מה יאכל ולעולם לא תיפשוט מינה לשכר פעולה.
גמרא. שכר פעולה שאין לו מה יאכל. כלומר פועל שאין לו מה יאכל ביום טוב, מהו להשכיר עצמו בחולו של מועד, מי אמרינן כי תנן במתניתין דשרינן משום שאין לו מה יאכל, ה״מ מקח וממכר דליכא ביה איסורא דאוריתא, אבל מלאכה כולי האי לא שרינן. או דילמא אפילו מלאכה נמי ליכא איסורא דאוריתא, אלא פטור אבל אסור בחולו של מועד, וכיון דאין לו מה יאכל מותר.
שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו – פי׳ שאין לו לפועל מה יאכל מהו כלום התירו לבעלי הממון לעשות מלאכתם בשביל כך אפי׳ שלא לצורך ולא דמי לצורך המוכר שהוא בעל הממון וראוי להתיר אפי׳ ללוקח ועוד שאין ללוקח לעשות בדבר כל כך.
שאין מה יאכל לאיתויי מאי – פי׳ דמשנה מיתורת היא דאע״ג דלא קתני אלא לצורך המוכר הוה שמעי׳ דלצורך המועד הוא דשרי׳ ופרקי׳ דאפי׳ הכי פרושי קא מפרש.
ב גמרא בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: שכר פעולה (עבודה) של פועל שאין לו מה יאכל, מהו? המותר למסור עבודה לפועל עני בחול המועד? אמר ליה [לו]: תנינא [שנינו] דבר זה, שהרי שנינו במשנה: או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. תוספת זו ״שאין לו מה יאכל״ לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] היא באה? שהרי לענין המוכר כבר נאמר ש״לצורך המוכר״ מותר! לאו לאתויי [האם לא להביא, לרבות] שכר פעולה שמותר גם במקרה כזה! אמר ליה [לו]: לא, ואין הדבר מוכרח, כי שמא פרושי קא מפרש [פירוש הוא שמפרש], שמפרש מה שאמר ״לצורך המוכר״, ומסביר — שאין לו מה יאכל.
GEMARA: Rava asked Rav Naḥman: What is the halakha with regard to wages for a worker who does not have anything to eat? Is it permitted to provide a poor worker with work on the intermediate days of the Festival? Rav Naḥman said to him: We learned this in the mishna: Or to provide for the needs of the seller, if he has nothing to eat. What is added by mentioning the condition that he has nothing to eat? Does it not add the case of wages and not only the case of one selling items he owns? Rava said to him: No, it is merely explaining what is meant by the needs of the seller.
הכל
(8) אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי זאֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל ה״ז הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל לְאֵתוֹיֵי מַאי לָאו חלְאֵתוֹיֵי שְׂכַר פְּעוּלָּה שְׁמַע מִינַּהּ.
Abaye raised an objection from a mishna (18b): Promissory notes may not be written on the intermediate days of a Festival, but if the lender does not trust the borrower and is concerned that without such a note he will be unable to collect, or if he has nothing to eat, he may write a promissory note. The Gemara elaborates: What is added here by the words: If he has nothing to eat? Are they not meant to add that a promissory note may be written for the sake of the wages of the scribe who draws up the document? Conclude from it that it is permitted to hire a worker who is in need of a livelihood even for work that would otherwise be prohibited on the intermediate days of a Festival.
Abaye raised an objection from a mishna (18b): Promissory notes may not be written on the intermediate days of a Festival, but if the lender does not trust the borrower and is concerned that without such a note he will be unable to collect, or if he has nothing to eat, he may write a promissory note. The Gemara elaborates: What is added here by the words: If he has nothing to eat? Are they not meant to add that a promissory note may be written for the sake of the wages of the scribe who draws up the document? Conclude from it that it is permitted to hire a worker who is in need of a livelihood even for work that would otherwise be prohibited on the intermediate days of a Festival.
ואם אינו מאמינו – מלוה ללוה.
שאין לו מה יאכל לאתויי מאי – אם משום לוה הא קאמר אם אינו מאמינו מותר והכא לא מצי לתרוצי פרושי קא מפרש דהכי מיתרמי מילתא דאם אינו מאמינו שאין לו מה יאכל לאו מילתא היא דהא מותר בלאו הכי.
לאו לאתויי שכר פעולה – שאין לו לסופר מה יאכל שרי בחולו של מועד.
ואם אינו מאמינו ללוה או שאין לו מה יאכל וכיון דקתני או לאפרושי קא מפרש וא״כ לאתויי מאי לאתויי שכר פעולה: וה״ק או שאין לו לסופר מה יאכל.
איתיביה [הקשה לו] אביי, שנינו: אין כותבין שטרי חוב בחול המועד, ואם המלווה אינו מאמינו ללווה, וחושש שבלא שטר לא יוכל לגבות חובו, או שאין לו מה יאכל — הרי זה יכתוב. ונברר: ״שאין לו מה יאכל״ לאתויי מאי [להביא לרבות, מה] לאו לאתויי [האם לא להביא] שכר פעולה של הלבלר, כותב השטר? שמע מינה [למד מכאן] שמותר לשכור פועל הנזקק לפרנסה לעשות אף מלאכה האסורה בחול המועד.
Abaye raised an objection from a mishna (18b): Promissory notes may not be written on the intermediate days of a Festival, but if the lender does not trust the borrower and is concerned that without such a note he will be unable to collect, or if he has nothing to eat, he may write a promissory note. The Gemara elaborates: What is added here by the words: If he has nothing to eat? Are they not meant to add that a promissory note may be written for the sake of the wages of the scribe who draws up the document? Conclude from it that it is permitted to hire a worker who is in need of a livelihood even for work that would otherwise be prohibited on the intermediate days of a Festival.
הכל
(9) מוֹתֵיב רַב שֵׁשֶׁת וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים טשָׁלֹשׁ אוּמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת הַחַיָּיטִין וְהַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין הַחַיָּיטִין שֶׁכֵּן הֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין שֶׁכֵּן הַבָּאִין מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין מוּתָּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
Rav Sheshet raised an objection from a mishna (Pesaḥim 55a) that addresses the prohibition against performing labor on the eve of Passover: And the Rabbis say: The practitioners of only three crafts are permitted to perform labor until midday on Passover eve, and they are the tailors, the barbers, and the launderers, whose work is needed for the Festival. The baraita elaborates: The tailors may perform labor on Passover eve, as a layperson is permitted to sew in his usual manner during the intermediate days of the Festival. Since similar labor is permitted during the Festival, one may be lenient on Passover eve as well. The Barbers and the launderers are permitted to work, as those who arrive from overseas or one who leaves prison are permitted to cut their hair and wash their clothes on the intermediate days of the Festival because they had no opportunity to do so prior to the Festival.
Rav Sheshet raised an objection from a mishna (Pesaḥim 55a) that addresses the prohibition against performing labor on the eve of Passover: And the Rabbis say: The practitioners of only three crafts are permitted to perform labor until midday on Passover eve, and they are the tailors, the barbers, and the launderers, whose work is needed for the Festival. The baraita elaborates: The tailors may perform labor on Passover eve, as a layperson is permitted to sew in his usual manner during the intermediate days of the Festival. Since similar labor is permitted during the Festival, one may be lenient on Passover eve as well. The Barbers and the launderers are permitted to work, as those who arrive from overseas or one who leaves prison are permitted to cut their hair and wash their clothes on the intermediate days of the Festival because they had no opportunity to do so prior to the Festival.
מתיב רב ששת ג׳ אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים – פי׳ ואפי׳ במקום שנהגו ואפי׳ להתחיל כדאית׳ התם מה שאין כן בשאר מלאכות.
החייטין והספרין והכובסין כו׳ – ואי ס״ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי במועד כל מלאכות נמי לישתרו בי״ד דהא אשתרי שכר פעולה שאין לו מה יאכל פי׳ דקס״ד דכיון דתלי תנא התר ג׳ אומניות בי״ד מפני שיש להם התר במועד דהיינו ממש עיקר טעם התרם ואלו היה מותר לעשות כל מלאכה במועד מפני שכר פעולה שאין לו מה יאכל היה לנו להתיר כל מלאכה בי״ד שהרי כלן ראויות להשתכר בהם במועד ומדלא שרי׳ אלא ג׳ מלאכות אלו מכלל דשכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור במועד.
(9-13) ואתקיף רבינא להאי פירכא דא״כ דהתר י״ד תלוי בהתר מועד לשתרי בנין י״ד שהרי הותר במועד כדרכי גוהה דהא אפי׳ תימא דשכר פעול׳ אסור במועד הא בנין גוהה מותר לדברי הכל וק״ל אמאי פריך מבנין מכותל גוהה בלחוד הוה לן למימר דלישתרו כל מלאכות בי״ד שהרי כלן הותרו במועד לצורך דבר האבד ואמאי מתקיף מבנין לחוד וי״ל דמשום דבר האבד איכא מאן דבעי שנוי ואנן לא שרי׳ בי״ד אלא בדבר שהותר במועד כדרכו כדתנן החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו ודילמא מתני׳ רבי יהודה דבעי שנוי בדבר האבד להכי נקט ליה מיהא בבנין דמודו כ״ע בכותל הגוהה שהוא בונה אותה כדרכו במועד ואפי׳ לרבי יהודא כך תירצו בתוספות.
ופריך רב פפא כי האי פירכא דרבי׳ דכתב דסופר תשתרי בי״ד דהא לבלר כותב כדרכו שטרותיו במועד.
מותיב [מקשה] רב ששת על דברי רב נחמן ממה ששנינו, שאסרו חכמים לעשות מלאכה בערב פסח, ודינו לענין זה כחול המועד, אבל וחכמים אומרים: שלש (בעלי) אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות והם: החייטין והספרין והכובסין. ומסבירים בברייתא מפני מה הותרו מלאכות אלה. החייטין מותרים — שכן הדיוט (שאיננו בעל מלאכה) תופר כדרכו אפילו בחולו של מועד, הספרין והכובסין — שכן הבאין ממדינת הים והיוצא מבית האסורין שלא הספיקו לספר ולכבס לפני כן מותרין לספר ולכבס אף בחולו של מועד, שמלאכה המותרת באופן כלשהו בחול המועד מותרת גם בערב פסח.
Rav Sheshet raised an objection from a mishna (Pesaḥim 55a) that addresses the prohibition against performing labor on the eve of Passover: And the Rabbis say: The practitioners of only three crafts are permitted to perform labor until midday on Passover eve, and they are the tailors, the barbers, and the launderers, whose work is needed for the Festival. The baraita elaborates: The tailors may perform labor on Passover eve, as a layperson is permitted to sew in his usual manner during the intermediate days of the Festival. Since similar labor is permitted during the Festival, one may be lenient on Passover eve as well. The Barbers and the launderers are permitted to work, as those who arrive from overseas or one who leaves prison are permitted to cut their hair and wash their clothes on the intermediate days of the Festival because they had no opportunity to do so prior to the Festival.
הכל
(10) וְאִי ס״ד סָלְקָא דַעְתָּךְ שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל שְׁרֵי כׇּל מְלָאכוֹת נָמֵי לִישְׁתְּרוֹ דְּהָא אִיכָּא שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל.
And if it enters your mind that paying wages to a worker who does not have anything to eat is permitted on the intermediate days of the Festival, then all other types of labor should also be permitted on the eve of Passover, as there is something similar permitted on the intermediate days of the Festival, namely, the wages paid to a worker who does not have anything to eat. Tailors are permitted to work on the eve of Passover because similar work is permitted during the intermediate days of the Festival. The payment of wages to a worker who does not have anything to eat on the Festival must be prohibited, as otherwise similar work, i.e., any work involving the payment of wages, would be permitted on the eve of Passover, which is not the case.
And if it enters your mind that paying wages to a worker who does not have anything to eat is permitted on the intermediate days of the Festival, then all other types of labor should also be permitted on the eve of Passover, as there is something similar permitted on the intermediate days of the Festival, namely, the wages paid to a worker who does not have anything to eat. Tailors are permitted to work on the eve of Passover because similar work is permitted during the intermediate days of the Festival. The payment of wages to a worker who does not have anything to eat on the Festival must be prohibited, as otherwise similar work, i.e., any work involving the payment of wages, would be permitted on the eve of Passover, which is not the case.
ואי ס״ד דכל מי שאין לו מה יאכל שרינן לשכר פעולה, כל אומניות לישתרי דהא – מי שאין לו מה יאכל וצריך שכר פעולה שרי.
כל מלאכה נמי תשתרי – בערב הפסח דהא אישתרי שכר פעולה בחולו של מועד אלא תיפשוט מיניה דשכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור בחולו של מועד.
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ששכר פעולה כאשר הפועל אין לו מה יאכל שרי [מותר] בחול המועד, אם כן כל המלאכות האחרות נמי לישתרו [גם כן תהיינה מותרות] מטעם זה בערב פסח, דהא איכא [שהרי יש] כיוצא בהן בחול המועד שכר פעולה כשאין לו מה יאכל, וכיון שלא נאמר הדבר — משמע שאסורה מלאכה לפועל גם אם אין לו מה שיאכל!
And if it enters your mind that paying wages to a worker who does not have anything to eat is permitted on the intermediate days of the Festival, then all other types of labor should also be permitted on the eve of Passover, as there is something similar permitted on the intermediate days of the Festival, namely, the wages paid to a worker who does not have anything to eat. Tailors are permitted to work on the eve of Passover because similar work is permitted during the intermediate days of the Festival. The payment of wages to a worker who does not have anything to eat on the Festival must be prohibited, as otherwise similar work, i.e., any work involving the payment of wages, would be permitted on the eve of Passover, which is not the case.
הכל
(11) מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא אֶלָּא מֵעַתָּה בִּנְיָן לִישְׁתְּרֵי שֶׁכֵּן כּוֹתֶל הַגּוֹהֶה לרה״ר לִרְשׁוּת הָרַבִּים סוֹתֵר וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.
Rav Pappa strongly objects to this: If that is so, that one can derive halakhot in this manner, then building as well should be permitted on the eve of Passover, as a wall that tilts toward the public domain and is likely to fall may be demolished and rebuilt in the usual manner on the intermediate days of a Festival due to the danger posed to passersby. Since building under such circumstances is permitted on the intermediate days of a Festival, it should be permitted in general on the eve of Passover.
Rav Pappa strongly objects to this: If that is so, that one can derive halakhot in this manner, then building as well should be permitted on the eve of Passover, as a wall that tilts toward the public domain and is likely to fall may be demolished and rebuilt in the usual manner on the intermediate days of a Festival due to the danger posed to passersby. Since building under such circumstances is permitted on the intermediate days of a Festival, it should be permitted in general on the eve of Passover.
מתקיף לה רב פפא – אדרב ששת פריך מדפריך מהאי דתנן שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים כו׳ אלמא סבר כל מלאכה שרשאי אתה לעשות בחולו של מועד עושין אותה בערב הפסח.
א״כ בנין לישתרי – בערב הפסח דהא כותל הגוהה לרה״ר מותר לבנותו בחולו של מועד.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: אלא מעתה שלמדים מחול המועד לערב פסח מאותו טעם בנין בערב פסח לישתרי [יותר], שכן כותל הגוהה (הנוטה ליפול) לרשות הרבים — סותר ובונה בחול המועד כדרכו מפני הסכנה!
Rav Pappa strongly objects to this: If that is so, that one can derive halakhot in this manner, then building as well should be permitted on the eve of Passover, as a wall that tilts toward the public domain and is likely to fall may be demolished and rebuilt in the usual manner on the intermediate days of a Festival due to the danger posed to passersby. Since building under such circumstances is permitted on the intermediate days of a Festival, it should be permitted in general on the eve of Passover.
הכל
(12) מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא אֶלָּא מֵעַתָּה לַבְלָר לִישְׁתְּרֵי שֶׁכֵּן כּוֹתְבִין קִידּוּשֵׁי נָשִׁים גִּיטִּין וְשׁוֹבָרִין.
Ravina also strongly objects to this: If that is so, a scribe [lavlar] who draws up documents should be permitted to do so on the eve of Passover, as one may write betrothal deeds, bills of divorce, and receipts on the intermediate days of a Festival.
Ravina also strongly objects to this: If that is so, a scribe [lavlar] who draws up documents should be permitted to do so on the eve of Passover, as one may write betrothal deeds, bills of divorce, and receipts on the intermediate days of a Festival.
וכן מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: אלא מעתה לבלר (כותב שטרות) לישתרי [יותר] לעשות מלאכתו בערב פסח, שכן כותבין במועד קידושי נשים, גיטין ושוברין!
Ravina also strongly objects to this: If that is so, a scribe [lavlar] who draws up documents should be permitted to do so on the eve of Passover, as one may write betrothal deeds, bills of divorce, and receipts on the intermediate days of a Festival.
הכל
(13) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי מוֹעֵד אַאַרְבָּעָה עָשָׂר קָא רָמֵית מוֹעֵד מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן אַרְבָּעָה עָשָׂר מִשּׁוּם צוֹרֶךְ יוֹם טוֹב הוּא מִידֵּי דְּצוֹרֶךְ יו״ט יוֹם טוֹב שָׁרוּ רַבָּנַן מִידֵּי דְּלָאו צוֹרֶךְ יוֹם טוֹב לָא שָׁרוּ רַבָּנַן.:
Rather, Rav Ashi said that Rav Sheshet’s original objection has no basis: Are you raising a contradiction between the halakhot of the intermediate days of a Festival and the halakhot of the fourteenth day of Nisan, i.e., the eve of Passover? They are not comparable, as the prohibition against labor on each is for a different reason: Labor is prohibited on the intermediate days of a Festival because it involves excessive exertion, and in a situation of significant loss the Sages permitted it. In contrast, the prohibition against labor on the fourteenth of Nisan is due to the need to prepare for the Festival, and especially the Paschal lamb. Whatever is needed for the Festival, e.g., the work of tailors and barbers, the Sages permitted, but whatever is not needed for the Festival, the Sages did not permit.
Rather, Rav Ashi said that Rav Sheshet’s original objection has no basis: Are you raising a contradiction between the halakhot of the intermediate days of a Festival and the halakhot of the fourteenth day of Nisan, i.e., the eve of Passover? They are not comparable, as the prohibition against labor on each is for a different reason: Labor is prohibited on the intermediate days of a Festival because it involves excessive exertion, and in a situation of significant loss the Sages permitted it. In contrast, the prohibition against labor on the fourteenth of Nisan is due to the need to prepare for the Festival, and especially the Paschal lamb. Whatever is needed for the Festival, e.g., the work of tailors and barbers, the Sages permitted, but whatever is not needed for the Festival, the Sages did not permit.
ופריק רב אשי ארבעה עשר אדמועד קרמית מועד משום טירחא ולא טירחא הוא במקום פסידא שרו רבנן. ארבע׳ עשר משום יום טוב הוא, מידי דהוא צורך יום טוב שרו ליה רבנן דלאו צורך יום טוב לא שרו רבנן.
ירושלמי (ירושלמי מו״ק ב׳:ג׳): אמר ר׳ יוסי בר׳ אבין: קרנא ואגרא קרן או ידע דמזבן ופחת מן קרנא יזבין1 ואי לא לא יזבין. ר׳ חנניא חברין דרבנן אמר: פרקמטיא ניגבת מנכסי יתומין קטנים. הוין בעי למימר בשיש עדים יודעין, הא אין עדים יודעין נעשת כפקדון כך אנו אומרים פיקדון לא ניתנה ליגבות מנכסי יתומין קטנים. מה בינה למלוה מלוה להוצאה ניתנה וזו לא ניתנה להוצאה. אמר ר׳ אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר המלאכה. כלום אסרו המלאכה בחולו של מועד אלא שיהו אוכלין ושותין ויגיעם בתורה, והאידנא אוכלין ושותין ופוחזין. ר׳ יהושע בן לוי שאל לר׳ שמעון בן לקיש (ירושלמי מו״ק ב׳:ד׳): מהו ליקח בתים מן הגוי בשבת? אמר ליה: תני בשבת מותר כיצד עושה מראה לו כיסים של דינרים והגוי חותם ומעלה בערכאים. וכן שנכבשה יריחו בשבת שנאמר כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפילו בשבת.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״וזבין״.
ה״ג: אלא אמר רב אשי.
משום צורך י״ט – שרי כגון הני ג׳ אומניות ותו לא והוא הדין אם אין לו מה יאכל דאין צורך י״ט גדול מזה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]
אלא אמר רב אשי מועד אי״ד קא רמית מועד משום טרח׳ ולאו טרח׳ הוא וכל פסידא שרו רבנן י״ד צורך י״ט הוא מידי דצורך י״ט הוא דשרו רבנן מדי דלאו צורך י״ט הוא לא שרו רבנן עכ״ל הש״ס ופרש״י ז״ל וכן בתוספות דהכי אמרי׳ דלאו כדקס״ד דעיקר שריותא די״ד תלי במה שהותר כדרכו במועד בלחוד דההוא טעמא דוקא נקט לסניפין בעלמא הוא וסמך וסעד אבל עיקר הטעם מפני שהמלאכות הללו הן צורך י״ט לכלל ופרט ודרך בני אדם לאחרם עד י״ד והוא הדין ודאי דשרי׳ בי״ד לעשות כל מלאכה מפני צורך פעולה שאין לו מה יאכל אלא דוקא נקט ההוא שריותא דאומנות דרך כלל והפי׳ הזה נכון הוא אבל לא יישבו לנו לשון הש״ס וה״ר יהודה ז״ל כתב ולשון הספר אין לי ליישב ונר׳ שכך יישוב לשון הש״ס כי היאך ס״ד לתלות ענין י״ד בעניין המועד שהרי אין טעם איסורן שוה כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרח׳ ושלא למעט בשמח׳ הרגל ולפי׳ התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו וימנע משמחת י״ט וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל אבל איסור מלאכות בי״ד אינו למעט טורח ועמל דהא חול גמור הוא ואין הטעם אלא כדי להכין צרכי י״ט או שיתעסק בצרכי פסחו בזמן בית המקדש או בזמן הזה בצרכי מצה ומרור והכשר כליו וביעור חמץ כדפרי׳ בדוכתא ולפי׳ כל שהוא לצורך הכנת צורך י״ט כגון שאין לו מה יאכל ברגל מותר בי״ד ומנו חכמים ג׳ אומניות אלו שיש בהן צורך עונג י״ט נכלל ופרט אבל שאר מלאכות שאין לה׳ צורך י״ט אין להתיר אף על פי שיהא מותר כיוצא בהן לצורך דבר האבד וכיוצא בו כנ״ל ורבי׳ ורב פפא נמי אהאי טעמא סמכי אלא דלא פרישו לה ואתא רב אשי ופריש לה.
אלא אמר רב אשי: כל הקושיות הללו אין להן בסיס, כי מדין חול המועד על דין יום ארבעה עשר בניסן קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]? יש הבדל יסודי ביניהם; חול המועד איסורו במלאכה משום טירחא הוא, ובמקום פסידא [הפסד] שרו רבנן [התירו חכמים], ואילו ארבעה עשר בניסן שנאסר במלאכה משום צורך יום טוב הוא כדי שיהיו הכל פנויים להכין ליום טוב, בפרט לקרבן פסח. ולכן מידי [דבר] שהוא לצורך יום טוב שרו רבנן [התירו חכמים] כמלאכת החייטים והספרים, אולם מידי דלאו [דבר שאינו] לצורך יום טוב לא שרו רבנן [התירו חכמים].
Rather, Rav Ashi said that Rav Sheshet’s original objection has no basis: Are you raising a contradiction between the halakhot of the intermediate days of a Festival and the halakhot of the fourteenth day of Nisan, i.e., the eve of Passover? They are not comparable, as the prohibition against labor on each is for a different reason: Labor is prohibited on the intermediate days of a Festival because it involves excessive exertion, and in a situation of significant loss the Sages permitted it. In contrast, the prohibition against labor on the fourteenth of Nisan is due to the need to prepare for the Festival, and especially the Paschal lamb. Whatever is needed for the Festival, e.g., the work of tailors and barbers, the Sages permitted, but whatever is not needed for the Festival, the Sages did not permit.
הכל
(14) מתני׳ מַתְנִיתִין : יאֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן אִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת.:
MISHNA: One may not move his possessions from house to house during the intermediate days of a Festival, but he may move them to his courtyard if that is necessary. One may not bring home utensils from the house of a craftsman after he has completed his work, but if one is concerned about them that if he leaves them in the craftsman’s house they are likely to be stolen, he may move them to another courtyard.
MISHNA: One may not move his possessions from house to house during the intermediate days of a Festival, but he may move them to his courtyard if that is necessary. One may not bring home utensils from the house of a craftsman after he has completed his work, but if one is concerned about them that if he leaves them in the craftsman’s house they are likely to be stolen, he may move them to another courtyard.
פיס׳ אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא בבית שבחצירו.
ירושלמי (ירושלמי מו״ק ב׳:ד׳): אין מפנין לא מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה נאה לדירה כעורה, ובתוך שלו יש לו1 מדירה נאה של חבירו לדירה כעורה שלו מפנין מפני ששמחה היא לו להיות דר בתוך שלו. אין מפנין מת ולא עצמות מקבר לקבר ממכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי, ואין צריך לומ׳ ממכובד לבזוי ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי ערב לאדם בשעה שהוא נינוח אצל אבותיו.
פיס׳ אין מביאין כלים מבית האומן – אם חשש להן מפנן לחצר אחרת. ומקשינן והתנינן: מוליכין ומביאין מבית האומן.
1. כן בכ״י וטיקן 126 וצ״ע. בדפוס וילנא תיקנו במקום ״יש לו״: ״אפילו״.
אין מפנין מבית לבית בחולו של מועד משום טרחא. ירושלמיא אין יוצאין מדירה נאה לדירה נאה ומדירה כעורה לדירה כעורה ולאב מדירה כעורה לדירה נאה, ולא מדירה נאה לדירה כעורה ובתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה, ששמחה הוא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו. אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר ולא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מן בזוי למכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי, [ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזויג] ערב לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו.
א. הלכה ד. וכלשון ספרנו כך בדיוק בראבי״ה סי׳ תתלא.
ב. כך גם בירושלמי דידן. [וכך לכאו׳ משמע מההשואה לקבר דלהלן]. בראבי״ה הנ״ל: אלא מדירה כעורה לדירה נאה. וכן בהגמ״י פ״ח מהל׳ יו״ט הג׳ ס: בירושלמי שרי מדירה כעורה לדירה נאה. וכתב עלה בב״י רס״י תקלה: ובנוסחא דידן בירושלמי דכשאינו בתוך שלו אין מפנין אפילו מכעורה ליפה. בכתה״י של ספרנו קשה להבחין אם כתוב ׳ולא׳ או ׳אלא׳. [סדר הבבות בספרנו הוא עפ״י כתה״י. וכסדר שבדין הקבר דלהלן. בדפוסים קודמים נמצאת בבא ׳לא מדירה כעורה לדירה נאה׳ אחרי בבא ׳ולא מדירה נאה לדירה כעורה׳. ועי׳ ראבי״ה שם בהערה כו. והיא נכתבה לפי נוסח דפוסים קודמים].
ג. כת״י וירושלמי וראבי״ה.
מתני׳ ה. אין מפנין וכו׳. אין מפנין כלים ותבואה מבית זה לבית זה הרחוק ממנו מפני הטורח.
אבל מפנה הוא לחצרו. מפרש בגמרא אבל מפנה הוא לבית שבחצר, כלומר לבית אחר שהוא באותה חצר עצמה, דליכא טירחא כולי האי, ולא נודע לרבים.
מתני׳ ו. אין מביאין כלים מבית האומן. להוליכן לביתו כיון שנגמרין אם לא היו לצורך המועד מפני הטורח. אי נמי מפני חשד, שיהיו סבורין הרואים שהוא הוליכן בחולו של מועד לבית האומן לתקנם, ויחשדו שניהם בעל הבית והאומן, ורבים מעמי הארץ שילמדו מהם.
ואם חושש להם. שמא יבואו גנבים לבית האומן, שהרי ביתו רעוע, או במקום שאינו שמור כל כך. אי נמי שצריך האומן לשכירותו, ואין בעל הבית מאמינו שלא יתבענו פעם אחרת לפרוע לו שכרו.
מפנין לחצר אחרת. כלומר לבית שלצד האומן אם הוא שמור שם. ואם אינו שמור שם, יביאם לביתו אף על פי שהוא רחוק מאד. אבל להוליך לבית האומן כליו, אליבא דדברי הכל אסור.
והא דתנן בפרק מקום שנהגו מוליכין ומביאין כלים לבית האומן. התם לא בחולו של מועד מיירי, אלא בארבעה עשר, וקמ״ל שאף על פי שהוא מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, לא מחמרינן כולי האי לאסור להוליך שם, או להביא משם, אף על פי שאנו מחמירין בחולו של מועד משום חשדא.
גמרא. מסלקין אותו לצדדין. לצידי החצר, אבל לא שרינן ליה להוציאן לרשות הרבים, שהרי אינו מזיק כל כך לבני החצר, שהרי החצר רחב וארוך הוא.
ואם היה חצר כרפת בקר. שכל כך זבל הרבה יש בה שהיא מליאה מפה לפה, מוציאין אותו לאשפה.
אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לבית שבחצר. כתב הראב״ד ז״ל: ירושלמי אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה כעורה לדירה כעורה, ואין צריך לומר מדירה נאה לדירה כעורה. אבל בתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה שמחה היא לאדם שהוא דר בתוך שלו. נראה לי דכי האי גונא אפילו מחצר לחצר [מותר לדעת הירושלמי. ומאי דאסר בגמרא דילן מחצר לחצר] כגון משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים. אבל משל אחרים לשל עצמו הכל מותר. עוד כתב הראב״ד: מחפין את הקציעות בקש, ירושלמי [רב] כהנא אמר אית מילין במועד קשים מן נגעים ואהלות, תמן אמר רב ירמיה בשם רב פורסין מחצלת על גבי שפוף של לבנים בשבת, וכה אמר הכין. רבנן דקסרי בשם ר׳ יעקב בר אחא לקצר מן הקרקע ביניהון רבנן אמרי קוצר ומחפה. ר׳ יהודה אומר לא יקצר אלא עבה. משמע מהאי גירסא דהיכא דאיכא קש שהוא תלוש מותר לחפות ואפילו לר׳ יהודה, שאינו אלא כפורס עליהן מחצלת, שהרי הקש ראוי במועד לכל דבר.
המשנה הרביעית והכונה בה לבאר בקצת מלאכות על אי זה צד הותרו ואמר אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו מפני ששמחה הוא לו אמר הר״ם מבית לבית שבאותו חצר:
אמר המאירי אין מפנין מבית לבית כלומר אין מפנין כלים ותבואה מבית זה לבית אחר חוץ לחצרו אבל מפנה אותן לחצרו פי׳ בגמ׳ אבל מפנה מבית לבית באותו חצר עצמו:
ובתלמוד המערב אמרו אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מכעורה לכעורה ולא מכעורה לנאה ואין צריך לומר מנאה לכעורה ובתוך שלו אף מנאה לכעורה מפנין שמחה הוא לאדם כשהוא דר בתוך שלו נמצא שכל שבאותו חצר הן שלו בשלו הן של אחרים בשל אחרים מותר וחוץ לחצר הכל אסור אא״כ של אחרים בשלו וכן הלכה:
וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין מביאין כלים מבית האומן אם חושש להן מפנן לחצר אחרת אמר הר״ם וכשהכלים לצורך המועד כגון כרים וכסתות ומצעות וכלי האכילה והשתיה מביאין אותן מבית האומן:
אמר המאירי אין מביאין כלים מבית האומן כגון שנגמרה תפירת בגדו והם בבית החייט במועד ואין צריכין לו במועד אסור לו להביאם מפני הטורח ויש אומרים מפני החשד שיאמרו הרואים שאף הולכתן היתה במועד ואם חושש להם שמא יגנבו כגון שבית האומן רעוע או שהוא חשוד מפנן לחצר אחרת סמוך לבית האומן ואע״פ שהכנסת פירות בביתו הותרה מחשש גנבה לשם הקלו שחשש גניבתם ניכר לכל:
ולענין פסק מביאים כלים מבית האומן כל שהם לצורך המועד אבל כלים שאין לצורך המועד כגון מחרישה מן הלוטש והדומים לזו אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרן ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו אא״כ ראוי לחוש לה בכל מקום והולכה אף לצורך המועד אסור בארבעה עשר בניסן עד חצות אף במקום שנהגו שלא לעשות מוליכן לצורך המועד ומביאים אף שלא לצורך וכן הלכה וי״מ בה אף מחצות ולמעלה וכן עקר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
מתני׳ אין מפנין כלים במועד מבית לבית – פי׳ שלא לצורך המועד אבל מפנה הוא לחצרו בש״ס מפ׳ לה וגרסי׳ בירוש׳ שאין מפנין אפי׳ מדירה גרועה לדירה נאה אבל מחצר שאינו שלו לחצר שלו אפי׳ מדירה נאה לדירה כעורה כי שמח׳ הוא לאדם כשהוא דר בתוך שלו והיה נר׳ שאין ש״ס שלנו סובר כן דא״כ כי פרכי׳ בש״ס רישא אסיפא מאי קושיא נימא דרישא מבית לבית שאינו שלו וסיפ׳ מבית לבית שלו כדתנן מפנה הוא לחצרו וי״ל דלעולם לא פליג והא דלא מפרשי׳ מתני׳ הכי משום דא״כ ליתני אבל מפנה הוא לבית׳ ואמאי שני כלישנא דרישא למנקט חצרו ולהכי אוקימנא דאפי׳ לבית שאינה שלו אם הוא סמוך בחצר והא דלא קתני תנא נמי האי היתירא דירוש׳ משום דההוא פשי׳ ליה והא עדיפא דאפי׳ לתוך של חבירו מותר כל זמן שהוא סמוך סד״א לא פליגי רבנן קמ״ל וטעמא דרישא לא משום טרח׳ או משום דמחזי כעובדין דחול ולפי׳ התירו בסופ׳ דליכא טירח׳ ולא פרהסיא.
(14-16) אין מביאין כלים מבית האומן – פי׳ שלא לצורך המועד ושהוא במקום המשתמר ואם חושש להם מפני הגנבים מפנין לחצר אחרת. מפנין את הקציעות בקש מפני חשש גשמים רבי יהודה אומר שאין מחפין אלא מעבין בלבד ופירשו בירוש׳ שלא נחלק ר׳ יהודה אלא בקש מחובר שצריך טורח גדול ומלאכה גמורה לעקרו אבל בקש תלוש מותר מידי דהוי אמחצלת שמותר לפרוס אותה ע״ג פירות או לבנים וקיימא לן כרבנן דקיימי דרבי יוסי דשרי כל טרח׳ מפני דבר האבד.
מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד – פי׳ בש״ס פירות דומיא דכלים שראויים להתקיים לאחר המועד ואינו ניכר שלוקחין לצורך המועד וכיון שכן הצריכו צנעה (גמורה) במי שאומנותן בכך וכן הטעם בציידין וגרוסות ודשושות הא בתבלין ופירות שסתמן לצורך המועד מוכרי׳ בפרהסיא ואפי׳ בדברים אלו אם אין אומנותן בכך שלא יהא נראה כעושה מלאכתו במועד מותר כיון שהוא צורך המועד והיינו דנקט תנא לישנא דבעלי אומניות ודוקא.
רבי יוסי או׳ הן החמירו על עצמן. בש״ס מפ׳ מאי קאמר ואנן כסתם מתני׳ קיימא לן.
ג משנה אין מפנין כלים מבית לבית, אבל מפנה הוא מן הבית לחצרו אם זקוק לכך. אין מביאין כלים מבית האומן לאחר שסיים מלאכתם, אבל אם חושש להם שמא ייגנבו — מפנן לחצר אחרת.
MISHNA: One may not move his possessions from house to house during the intermediate days of a Festival, but he may move them to his courtyard if that is necessary. One may not bring home utensils from the house of a craftsman after he has completed his work, but if one is concerned about them that if he leaves them in the craftsman’s house they are likely to be stolen, he may move them to another courtyard.
הכל
(15) גמ׳ גְּמָרָא : וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְפַנִּין כְּלָל אָמַר אַבָּיֵי כסֵיפָא אֲתָאן לְבַיִת שֶׁבֶּחָצֵר.:
GEMARA: The Gemara asks: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not move one’s possessions at all, even from one house to another? How is it that the mishna then permits moving objects from one courtyard to another in the second clause? Abaye said in explanation: In the latter clause we come to the case of moving objects from the house in his courtyard to that same courtyard.
GEMARA: The Gemara asks: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not move one’s possessions at all, even from one house to another? How is it that the mishna then permits moving objects from one courtyard to another in the second clause? Abaye said in explanation: In the latter clause we come to the case of moving objects from the house in his courtyard to that same courtyard.
גמ׳ והא אמרת רישא אין מפנין – מבית לבית.
סיפא אתאן לבית שבחצר – והכי קתני מפנה הוא מבית שבחצרו לחצרו.
ד גמרא שנינו במשנה: אבל מפנה הוא לחצרו, ולכאורה הכוונה שמפנה מחצר אחרת לחצרו. ותוהים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] אין מפנין כלל אף מבית לבית, וכיצד חוזרים ואומרים שמפנים? אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף באנו] לדון במקרה כשמפנים מבית לבית שבחצר, שאין מפנה מחצר אחרת, אלא מוציא מן הבית שבחצר לאותה חצר.
GEMARA: The Gemara asks: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not move one’s possessions at all, even from one house to another? How is it that the mishna then permits moving objects from one courtyard to another in the second clause? Abaye said in explanation: In the latter clause we come to the case of moving objects from the house in his courtyard to that same courtyard.
הכל
(16) וְאֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן.: אָמַר רַב פָּפָּא בָּדֵיק לַן רָבָא תְּנַן אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן וּרְמִינְהוּ מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן ואע״פ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.
The mishna states: And one may not bring home utensils from the house of a craftsman. Rav Pappa said: Rava tested us with the following question: We learned in the mishna that one may not bring home utensils from the house of a craftsman. And this raises a contradiction to another mishna (Pesaḥim 55b): One may take utensils to and bring them from the house of a craftsman, even if they are not needed for the sake of the Festival.
The mishna states: And one may not bring home utensils from the house of a craftsman. Rav Pappa said: Rava tested us with the following question: We learned in the mishna that one may not bring home utensils from the house of a craftsman. And this raises a contradiction to another mishna (Pesaḥim 55b): One may take utensils to and bring them from the house of a craftsman, even if they are not needed for the sake of the Festival.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]
אמר רב פפא בדיק לן רבא וכו׳ כאן במאמינו כאן בשאינו מאמינו – פי׳ מתני׳ במאמינו וברייתא בשאין מאמינו ותרוייהו שלא לצורך המועד ומסתייעי׳ מדתני׳ באידך.
מביאי׳ כלים מבית האומן וכו׳ – וק״ל ללמדנו דכשאין מאמינו מביאין למה לי האי ברייתא והלא בסוף משנתינו היא בהדיא ואי חושש לה מפנן לחצר אחרת ויש מתרצין דנקט ברייתא משום דברייתא קמייתא דקתני מביאי׳ משמ׳ אפי׳ לביתו ואלו במשנתינו לא התירו אלא לחצר אחרת להכי נקט מתני׳ דקתני בהדיא שאם אין לו חצר אחרת מביאין לביתו ואנן לא אשכחן בנוסחי דידן דליתני בברייתא בתרייתא מביאין לביתו אלא מפנין לחצר אחרת כלישנא דמתני׳ וכך הגרס׳ בהלכות אבל י״ל דאי מסופ׳ דמתני׳ דדילמא בחושש מפני הגנבים שיש במבוי אבל כשאין מאמינו לא יביא חדא דחששא רחוקה היא ועוד דא״כ יעמיד עליו עדים להכי נקט מתני׳ דקתני בהדיא ואם אינו מאמינו ומסתמא כי ליכא חצר אחרת יביאם לביתו כברייתא קמייתא דקתני מביאין סתם אלא דמתני׳ וברייתא בתרייתא אשמועי׳ דכל היכא דאיכא חצר אחרת לא יביאם לביתו ולא אמרי׳ כיון דטרח כלל יביאם לביתו שהן משתמרין יפה כנ״ל.
ה עוד שנינו במשנה: ואין מביאין כלים מבית האומן. אמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן, אותנו] רבא בשאלה הבאה, תנן [שנינו במשנה]: אין מביאין כלים מבית האומן, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממשנה אחרת שנאמר בה: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, ואף על פי שאינן לצורך המועד!
The mishna states: And one may not bring home utensils from the house of a craftsman. Rav Pappa said: Rava tested us with the following question: We learned in the mishna that one may not bring home utensils from the house of a craftsman. And this raises a contradiction to another mishna (Pesaḥim 55b): One may take utensils to and bring them from the house of a craftsman, even if they are not needed for the sake of the Festival.
הכל
(17) וְשַׁנֵּינַן לֵיהּ לכָּאן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר כָּאן בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד כָּאן בְּמַאֲמִינוֹ כָּאן בְּשֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ
And we answered him: Here, the mishna that permits the practice is referring to the fourteenth of Nisan, the eve of Passover, and here, the mishna that prohibits it, is referring to the intermediate days of a Festival. And if you wish, say another explanation: Both this and that refer to the intermediate days of a Festival, but here, the mishna that prohibits the practice is referring to a case where he trusts the craftsman and is not concerned about his utensils being lost or stolen, whereas here, the mishna that permits taking utensils to and from the craftsman is referring to a case where he does not trust the craftsman.
And we answered him: Here, the mishna that permits the practice is referring to the fourteenth of Nisan, the eve of Passover, and here, the mishna that prohibits it, is referring to the intermediate days of a Festival. And if you wish, say another explanation: Both this and that refer to the intermediate days of a Festival, but here, the mishna that prohibits the practice is referring to a case where he trusts the craftsman and is not concerned about his utensils being lost or stolen, whereas here, the mishna that permits taking utensils to and from the craftsman is referring to a case where he does not trust the craftsman.
בי״ד – מוליכין ומביאין כלים.
בחולו של מועד – אין מביאין.
כאן במאמינו – לאומן אין מביאין דשלא לצורך הוא.
אין מאמינו – מביאין.
ושנינן ליה [ותירצנו לו]: כאן במשנה המתירה מדובר בארבעה עשר בניסן בערב חג הפסח, וכאן במשנתנו האוסרת, מדובר בחולו של מועד. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר, הא והא [זו וזו] מדובר בחולו של מועד, כאן במשנתנו האוסרת, הרי זה מדובר בשמאמינו לאומן, ואינו חושש לכליו, ולכן אינו רשאי להוציאם. כאן במשנה המתירה, הרי זה בשאינו מאמינו שאינו סומך על האומן ולכן התירו לו להוציא ממנו את הכלים.
And we answered him: Here, the mishna that permits the practice is referring to the fourteenth of Nisan, the eve of Passover, and here, the mishna that prohibits it, is referring to the intermediate days of a Festival. And if you wish, say another explanation: Both this and that refer to the intermediate days of a Festival, but here, the mishna that prohibits the practice is referring to a case where he trusts the craftsman and is not concerned about his utensils being lost or stolen, whereas here, the mishna that permits taking utensils to and from the craftsman is referring to a case where he does not trust the craftsman.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מועד קטן יג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מועד קטן יג., עין משפט נר מצוה מועד קטן יג., ר׳ חננאל מועד קטן יג., רי"ף מועד קטן יג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מועד קטן יג., מיוחס לרש"י מועד קטן יג., ראב"ן מועד קטן יג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מועד קטן יג., ר"י מלוניל מועד קטן יג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה מועד קטן יג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., בית הבחירה למאירי מועד קטן יג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מועד קטן יג., מהרש"א חידושי הלכות מועד קטן יג., פירוש הרב שטיינזלץ מועד קטן יג., אסופת מאמרים מועד קטן יג.
Moed Katan 13a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Moed Katan 13a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Moed Katan 13a, R. Chananel Moed Katan 13a, Rif by Bavli Moed Katan 13a, Collected from HeArukh Moed Katan 13a, Attributed to Rashi Moed Katan 13a, Raavan Moed Katan 13a, Tosafot Moed Katan 13a, Ri MiLunel Moed Katan 13a, HaHashlamah Moed Katan 13a, Meiri Moed Katan 13a, Ritva Moed Katan 13a, Maharsha Chidushei Halakhot Moed Katan 13a, Steinsaltz Commentary Moed Katan 13a, Collected Articles Moed Katan 13a