אי הכי התם, פי׳ במסכ׳ זבחים, ל״ה. אלמא כיון דקתני כל ולא קתני חוץ כולהו משמע וכו׳, כולהו משמע גם לר׳ שמעון:
וקשיא דהא אמרי׳ דאין למדין מן הכללות אפי׳ במקום שנאמר בו חוץ, וכ״ש כשלא נאמר בו חוץ, וא״כ אע״ג דלא קתני חוץ ממנחת חוטא הוה אמינא דלר׳ שמעון אינה בכלל מטעם דאין קרבנה מהודר:
וי״ל דמ״מ כיון דאין כאן טעם אחר שיהא חוץ מן הכלל יש לנו לומר קודם שהיא בכלל משנאמר שאינה בכלל שהרי פשטא דלשון וכל כולל כל דבר ומה שאינו בכלל מוציאו בלשון חוץ והכא נמי אין טעם דאין קרבנה מהודר הכרח לומר דלהכי אתכשר בפסולין אלא הוי טעם לומר דאפשר דכשרה בפסולים ומאחר שאינו הכרח יש לנו לומר יותר דהויא בכלל משנאמר דהוא חוץ מן הכלל כיון דלא קתני חוץ ומה שאנו אומרים דאין למדין מן הכללות אפי׳ במקום שנאמר בו חוץ היינו כשיש טעם הכרחי להוציא מן הכלל או מפני שכך היא קבלה שאינו בכלל אבל כשאינו מוכרח להוציאו או שאין קבלה שהוא חוץ מן הכלל אין לנו להוציא מן הכלל אי לא תני חוץ, כדקאמר מדלא קתני חוץ כולהו משמע:
או נוכל לפרש דאע״ג דאין הכרח לומר שהוא בכלל יותר משהוא חוץ מן הכלל ונוכל לומר דאינו בכלל כי הכא דאיכא הברא אפשרית לומר דאינו בכלל אפי׳ הכי אין לטעות לומר שהוא אינו מן הכלל מדלא קתני חוץ מפני שאם היה חוץ מן הכלל היה לו לשנות חוץ כמו דקתני ברישא חוץ ממנחת חוטא והרי כ״ש הוא דבריש׳ דאיכא סברא הכרחי׳ לומר שהוא חוץ ואפ״ה מפרש בהו חוץ כדי שלא נטעה לומר שהוא בכלל כ״ש דסיפא דאין סברא הכרחי׳ להוציאו מן הכלל אלא שאפשר לנו לומ׳ שאינו בכלל שנא׳ שאלמל׳ היה חוץ מן הכלל דהי״ל למתני חוץ הילכך מדלא קתני חוץ דומיא דרישא ש״מ שהוא בכלל. ולהכי קשיא אמאי אצטריך למפרטא כיון דבכלל היא ולא תנא חוץ דאנא ידענא דהויא בכלל ולהכי משני ליה דאדרבא מכח אותה סברא דאמרת דסיפא הויא דומיא דרישא ובאת להוסיף להכי שהוא בכלל מדלא קתני חוץ כמו ברישא יש להוכיח להיפך דמשום דסיפא הויא דומיא דרישא ורישא לא אתיא כר״ש וסיפא נמי לא תיתי כר״ש מטעם זה לא הוצרך לשנות חוץ כמו ברישא לפי שאינו צריך שהרי אין לטעות לומר שהוא בכלל מפני שיש לנו לומר דסיפא דומיא דרישא וכמו דרישא לא אתיא כר׳ שמעון סיפא נמי לא אתיא כר״ש:

שחיטה לאו עבודה היא, פי׳ משום דכשרה בזר:
וקשיא דעל זה אנו דנין, לכ״נ דלאו עבודה היא משום דלא אשכחן דקפיד רחמנא אשחיטת זר בשום מקום ולכך פריך דאשכחן דקפיד אשחיטת זר בפרה אי נמי דלאו עבודה היא לפי שישנה גם בחולין וא״כ מה שהצריכה בקדשים לאו עבודה היא, לת״ו:
ויש להקשות לפי פי׳ רש״י דפי׳ דלאו עבודה היא משום דכשרה בזר דכמו כן נימא דנטילת כף לאו עבודה היא מדאשכחן דכשרה בשמאל ואמאי נכשיר קמיצה בשמאל משום דאשכחן ליה הכשר עבודה בכף ונקרא עבודה יותר מדנכשיר קמיצה בזר דאשכחן להכשר בשחיטה משום דנימא דלאו עבודה היא:
וי״ל דלגבי שחיטה אפשר לעשותה על ידי כהנים ואנן מכשירין אותה בזר יש לנו לומר דמה דמכשיר קרא בזר הוי משום דלאו עבודה היא אבל בנטילת כף אין לנו לומר דמאי דמכשיר בשמאל הוי משום דלאו עבודה היא שהרי אלמלי היה יכול לעשותה בימין והוה מכשיר׳ בשמאל היינו יכולין לומר דטעמא הוי משום דלא חשיב עבודה אבל כיון דאינו יכול לעשותה בימין א״כ לא מצינו שקלקל בה דנימא להכי דלאו עבודה היא, וממילא יש לנו לומר דהואיל דהכתוב מצוה לעשותה דעבודה היא אם לא נמצא טעם מתנגד לו, וא״ת א״כ איך נוכח הכשר׳ לשמאל בעלמא כמו כן נימא דשאני התם דלא אפשר בלאו הכי, י״ל דכמו כן יש לנו לומר דיש לה מעליותא טפי מדצוה הכתוב לעשותה אע״פ שלא תוכל להעשות כי אם בשמאל ולא מנעה בכך אלמא מחשיב השמאל אעפ״י שפוסלו בעבודות אחרות לגבי דנימא דבעבודה שנעשית בשמאל ואפשר לתקנה אחר כן לחזור ולעשותה כמו קמיצה שלא תפסל ושיצטרך לחזור ולתקנה, ולכך פרי׳ משחיטת פרה דליכא למימר דשחיטה לאו עבודה היא מדלא הקפיד בה בכהן שהרי מצינו שהקפיד בפרה שהצריך כהן אלמא עבודה היא ומדמכשיר בה זר אלמא יש לפסול זרות מעליותא לגבי׳ דאפשר בקמיצה לחזור ולתקן:

אמר רב ששת לעולם לאו עבודה היא והא דבעיא כהן גבי פרה דגזרת הכתוב היא מידי דהוה אנגעים, ל״ה:
יש לתמוה על סוגי׳ זו שמאחר שאמר שאני פרה דקדשי בד״ה היא ולא שייכא בה עבודה איך ישיב לו ולאו כל דכן הוא דבקדשי בדק הבית חשובה עבודה כדפירש״י הרי זה יאמר הן וזה יאמר לאו ומאחר דר״ל דהטעם לא הוי משום דחשובה עבודה בקדשי בדק הבית מה הועיל לו כשהשיב לו מידי דהיה אמראות נגעים יותר מתחלה:
ונראה לישבה כך דכשאמר לו דשאני פרה דקדשי בדק הבית היא הקשה לי׳ אלמלי אשכחת בשום מקום מקדשי מזבח דבשחיטה בעיא כהונה אז היה לך ראיה לומר דעבודה היא מדקפיד בה בזר בקדשי מזבח בכהן ומה שמכשיר זר בשאר מקומות הוי משום דאע״ג דעבודה היא הכשירו לפי שאינו מחשיב פסול של זר פסול גדול לפסול עבודה אבל מאחר דלא משכחת בשום מקום בקדשי מזבח שהצריך כהן בשחיטה כ״א בקדשי בדק הבית הוא דמשכחת ליה דלא שייך בה עבודה יש לנו לומר דמה שהצריכו שם לאו משום עבוד׳ היא אלא שכך גז״הכ ושלעולם לא מצינו שהצריך כהן בשום מקום בשחיטה מטעם שתהא עבוד׳ אלא דלאו עבודה היא מדהכשירו בכל קדשי מזבח, כך היה דעתו לומר כשתירץ לו שאני פרה דקדשי בדק הבית והמקשה שהקשה לו ולאו ר״ל דכן הוא חשב שמה שאמר לו שאני פרה דקדשי בדק הבית הוא דר״ל דאין להביא ראי׳ מקדשי בדק הבית לקדשי מזבח משו׳ דאע״ג דתאמ׳ הכתוב החשיבה עבודה גבי קדשי בדק הבית אין לנו לומר שהחשיבה עבודה בקדשי מזבח מאחר שלא מצינו שהקפיד בקדשי מזבח בשום מקום בכהן ועל כן פריך ליה דלאו כל דכן הוא דמאחר דנימא דחשובה עבודה בקדשי בדק הבית כ״ש שיש לנו לומר דחשובה עבודה בקדשי מזבח ומשני ליה דאין דעתו לומר דתהא חשובה עבוד׳ בקדשי בדק הבית אלא דעתו לומר דלא שייכא שם עבודה ומה שהצריכו הכתו׳ לאו מטעם עבודה היא כיון דלא שייכא בהו עבודה אלא הצריכו מפני שיש כמה דברים שאינם עבודה והצריך שם כהן כמו מראות נגעים:

וניליף מבמה, כלומר אכתי קשיא דרב למה לי דמאי שנא שמאל דמכשיר בן בתירא משום דאית ליה הכשרא ביום הכפורים זר נמי אית ליה בבמה הכשר קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות:
וכ״ת מבמה לא ילפינן, שעדין לא נבדל אהרן, ל״ה, ולא נהירא שהרי שאול ושמואל הקריבו בבמה אחר שנבדל אהרן, לכ״נ מבמה לא ילפינן לפי שכמה דברים הותרו בבמה שנאסרו במקדש, לת״ו:
וצריך לדקדק מה הכריחו לרש״י לפרש מבמה דר״ל קודם שנתקדש אהרן ולא פי׳ בשעת התר הבמות דאין לומר דהכריחו משום דפריך וכ״ת מבמה לא ילפי׳ ואי מיירי מבמה דקודם שנתקדש אהרן ניחא דקאמ׳ דמבמה לא ילפי׳ משום דלא נבדל אהרן כדפירש״י אבל אי מבמה דבשעת התר הבמות אמאי לא ניליף מנייהו כיון דכבר נתקדש אהרן שהרי הטעם שפירשו התוס׳ שיש כמה דברים שהותרו בבמה ונאסרו במקדש אינו טעם מספיק לומר דלא ניליף מיניה ומקרא מצינן למילף ומדפריך דלא ילפי׳ שמע מינה דבמה דקודם קדוש אהרן הוה פרי׳, הרי ז״א דא״כ כי פרי׳ ליה דלא ילפי׳ מינה לפי שיש טעם לומר דאין ללמוד משם לימא ליה דלא ניליף מההיא במה אלא מבמה דשעת התר הבמות דמצינן למילף מינה שאין שם טעם לומר דלא ילפי׳ מינה, אלא נראה הטעם דלכך לא פי׳ רש״י מבמה דשעת התר הבמות משום דכיון דהואי במה גדולה בשעת התר הבמות אית לן למימר דמאי דשרי זר בבמה קטנה הוי משום דלא חשיבה עבודה דבמה קטנה עבודה כיון דבמה גדולה קיימת ואין ראוי ללמוד משם לומר שזר כשר בעבודה דאיכא למימר דלאו עבודה היא כמו שאמר בשחיטה דלאו עבודה היא כ״ש שיש לנו לומר בזו דלאו עבודה היא כי אם אותה שנעשית בבמה גדולה כל זמן שהיא קיימת הילכך פי׳ דר״ל מבמה דלא היתה עדיין באותו זמן שום במה אחרת א״כ הואי חשובה עבודה ואפ״ה פריך דאין ללמוד משם כיון דעדיין לא הי׳ שום כהן דאין לנו ללמוד שיש הכשר לפסול זר כ״א מהכשר שתמצא לו אחר שנבחר כהן ונפסל זר אבל מהכשר שהיה לו קודם שנבחר כהן הרי אין הכשר לפסולו שהרי באותו זמן הוא היה כהן:
וכיון דקרא סתמא כתי׳, פי׳ דכתי׳ וקמץ משם ממקום שקמץ כבר והחזירו משום פסלות אחד פסול שמאל ואחד פסול זרות במשמע, ל״ה:
וקשיא מאי פריך טעמא דאשמועינן רב הא לאו הכי כו׳ והא תניא ר׳ יוסי וכי אמאי הוה פשיט׳ לן הבריית׳ טפי ממילתא דרב דנאמר דלא הוה צריך לרב לאשמועינן הכי שהרי כבר אשמועינן בהא ברייתא הכי שהרי לא היה רב יודע אותה ברייתא והסכים דעתו לומר כדברי אותה בריית׳ וגם אם הי׳ יודעה ואומר דבריו כדברי הבריית׳ מה קשה לנו אם אומר דברים כדברי הבריית׳ וכי היה יודע שידענו הבריית׳ שלא יצטרך להשמיענו האמת:
ונראה דלא פריך מוהתניא לומר דלא היה לרב להשמיענו כן כיון דבריית׳ היא אלא פריך מותניא וקמץ משם וכיון דקרא סתמא כתיב הוא דפריך הכי דכיון דממשמעות הפסוק נפקא לן טעמא דבן בתירא דאין לחלק בין שמאל לזרות לא היה צריך להשמיענו כן מאחר שטעם של בן בתירא תלי בהכי וברייתא דר׳ יוסי ור׳ אליעזר אמרו מכשיר הי׳ בן בתירא אגב גררא מייתי לה משום דבעי לאסמוכי עליה ההיא דוקמץ משם אבל עיקר אתקפתיה הוי מההיא דוקמץ משם כדמפרש וכיון דקרא סתמא כתי׳:
ואפי׳ בקידש הקומץ בכלי דמכשיר בן בתירא דאי לא בקידשו קא מיירי רב לא הוה משמע לן מידי, ל״ה:
וקשיא כיון דרב אתא לאשמועי׳ אפי׳ קדש או קמץ אין קדש לא אמאי נקט שמעתתי׳ בזר לינקוט ליה בשמאל דבי׳ מיירי בן בתירא, ונרא׳ לתרץ דמ״ה לא אתיא שמעתי׳ דרב אלא עיקרא אתיא לאשמועי׳ אפי׳ קדש אלא דאגב שטפיה נקט זר לאשמועינן נמי דינו דקרא אע״ג דממילא הוה ידעינן מסברא דקרא סתמא כתיב כדפרי׳ מ״מ מאחר שהוצרך להשמיענו דין דאפי׳ קדש נקט נמי זר כדי לאשמועי׳ גם דין זר למי שלא ידע הדין אע״ג דמעצמנו נוכל לדעתו:

אי קמיצת פסולין עבודה היא לפסול אע״ג דלא עביד מתן כלי לא תתקן בחזרה ואי לאו עבודה היא דלא חשיבא הואיל ובפסולה נעשית כי עביד מתן כלי נמי לא חשיב ואפשר בחזרה, ל״ה, ה״פ אי קמיצת פסולין לאו עבודה היא אינו ר״ל דאינה עבודה כדאמרי׳ לעיל גבי שחיטה דאינה עבודה משום דכשרה בזר משום דלא דמי לשחיט׳ משום דשחיט׳ יש לנו לומר מדמכשירה בזר אעפ״י דאינו יכול לחזור ולתקנה ממה שנעשה בפסול זרות נוכל לומר דמה שהכשירה הוי או משום דלאו עבודה היא או דעבודה היא ולא קפיד אם תעשה בפסולין אבל קמיצה הרי לא הכשירה אם לא שיחזור ויקמוץ ואם הכשירה בלא תיקון היינו יכולים לומר בזה כמו בשחיטה או דאינה עבודה או דאינו מקפיד בעשותה בפסולין אבל מדמצריך לחזור ולעשותה א״כ צ״ל דעבודה היא ודמקפיד שלא תהיה נגמרת בפסול, ומאי דקאמר לאו עבוד׳ היא מדמכשירה בחזרה ולא אמרינן דעבודה היא והפסול פוסל בה מדאינה כשרה כשנעשית בפסול הרי עבודה פסולה ולא תהיה לה תקנה בחזרה ודלא גרע כשנעשית בפסול דפסולה דהואיל דחל עליה שם עבודה ונעשית פעם אחת אינה יכולה להעשות עוד אלא מדאמרינן דיש לה תקנה בחזרה א״כ אנו עושים כאלו לא נעשית מפני שנעשית ע״י פסולין, ודנימא דוודאי שם קמיצה עבודה היא ואין להכשירה ע״י תקנה כשנעשית שלא בפסול ואחרי כן אירע בה פסול שחסרה אבל כשנעשית בפסול על ידי פסולין יש לה תקנה בחזרה מפני שכאלו לא נעשית דמי ולכך פריך כי עביד מתן כלי נמי שאע״פ דמתן כלי עבודה אחרת היא מ״מ כמו כן נימא דמתן כלי של פסולין לאו עבודה היא לומר שלא יהא לה תקנה בחזרה אלא יש לה תקנה:
וא״ת והא אשכחן בקבלה שנעשית בפסולין דפסולה כדתנן כל הזבחי׳ שקבל דמן זר ואונן כו׳ פסל אלמא קבלת פסולין עבודה היא וכמו כן נימא דמתן כלי של פסולין דדמיא לקבלה נימא דלא יהא לה תקנה ונהי דנימא דקמיצת פסולין לאו עבודה היא היינו משום דגלי בה קרא דוקמץ דיש לו תקנה אבל מתן כלי דלא גלי ביה קרא אימא דעבודה היא שהרי יש לנו לדמותו לקבלה להשוות עבודות דמנחה לעבודת דם שכמו שאנו מכשירים שחיטה בזר ופוסלין בקבלה כמו כן גבי מנחה אעפ״י שנכשיר קמיצה בחזרה לא נכשיר מתן כלי משום דיש לנו לדמותו מתן כלי לקבלה:
וי״ל דלא דמי מתן כלי לקבלה דבקבלה להכי פסולה דאי איפשר בחזרה ותיקון שהרי צריך לקבל הדם מן הצואר והרי קבלו והרי אינו יכול להחזירו לצואר ולחזור ולקבלו כמו גבי מתן כלי דיכול להחזירו למנא ולקמצו פעם אחרת וליתנו בכלי וגם בקבלה יכול לחזור ולתקן כגון שנשאר מדם הנפש בצואר אחר שקבל הפסול מן הדם הרי ג״כ יכול לחזור ולתקן שלא יהא הקרבן נפסל שהרי אם קבל פסול הדם ונשאר דם הנפש יחזור הכשר ויקבל ומאי דתנן דכשקבלו פסולין את הדם דפסול מיירי דקבלו כל הדם דהכי מסקינן בפרק כל הפסולין (דף ל״ד) דפסול אינו עושה שיריים אלא חוץ למקומו ולזמנו הואיל ומרצה לפגולו אבל שאר פסולין אינם עושים שיריים ואם יש דם הנפש יחזור ויתקן, והרי אין להקשות דא״כ דיש לו תקנה אמאי לא הוכיח מהתם דאי עביד הפסול מתן כלי דיש לו תקנה כמו כשקבל הדם דיש לו תקנה אם נשאר דם הנפש, משום דלא דמי דהתם דין הוא דיש לו תקנה ולחזור ולקבל לפי שאותו הדם שנשאר בצואר בשעת קבלת הפסול לא נפסל שהרי לא נפסל אלא הדם שקבל לבד ולא שייך בזה פסול אם לא מפני שנאמר שהעבודה שעשה בפסול יעשה הדם שיריים כאלו היתה כשרה שהדם נעשה שיריים ואינו ראוי לעבודה וכיון דעבודת פסול אינה עבודה גמורה אינו עושה אותה שיריים הילכך אותו דם שלא נפסל ראוי הוא לעשות עבודה אחרת כשרה על ידי הכשר ולכך אמרי׳ דאם יש דם הנפש דיחזור הכשר ויקבל אבל כאן אם במתן כלי שעושה נפסל הקומץ כמו שנפסל הדם שקבל הרי לא יהיה לו תקנה בקומץ אחר שהרי אין שם קומץ אחר שיעשה ממנו עבודת קמיצה ומתן כלי כי אם מאותו שנפסל שיחזור ויקמצנו הילכך אם באנו לומר שהיא עבודה אין לו תקנה בחזרה אלא שאנו אומרים דמאחר דיש לו תקנה בחזרה ודלא דמי לקבלה שקבל כל הדם דפסל דאין לו תקנה משום דאי אפשר להחזירו לצואר ולחזור ולקבלו כי הכא, ואין לומר דמאחר דהכא אמרינן דקמיצת פסולין לאו עבודה היא דכמו כן התם נימא דקבלת פסולין לאו עבודה היא ודלא תפסול, משום דמאי דאמרי׳ לאו עבודה היא לא הוי לגבי שיהא עבודה שעשה הפסול כשרה אלא דלאו עבודה היא לגבי דנימא שנעשית העבודה בפסול ושוב אין לה תקנה אלא שאנו רואים כאלו לא נעשית שם שום עבודה על ידי הפסול משום דעבודת פסולין לאו עבודה היא ולא איפסל הקומץ ויחזור ויקמוץ אבל התם אע״ג דנאמר כמו כן דעבודת פסולין לאו עבודה היא כאלו לא נעשית שם שום עבודה על ידי הפסול מ״מ כיון שאי איפשר לעשות לה תיקון בחזרה כדפירש״י יש לפסול הקרבן מפני שכאלו לא נעשה העבודה דמיא והרי חסר העבודה אבל כאן דאיפשר לתקן אי נימא דעבודת פסול לאו עבודה היא איפשר לתקן:
ומ״מ נהי דתירצנו דאין לדמות מתן כלי לקבלה לומר דכל היכי דבשקבל כל הדם פסול כמו כן הוא כשעשה המתן כלי נפסל משום דלא דמיא לקבל דהתם אי איפשר בחזרה אבל כאן דאיפשר בחזרה נימא דיתקן כדפרישי׳ מ״מ קשה דנימא דאע״ג דבידו לתקן דלא יתקן משום דעבודת מתן כלי דפסולין עבודה היא כלומר שנפסלה ושאין לה תיקון דנהי דקמיצת פסולין לאו עבודה היא מתן כלי דפסולי׳ עבודה היא כדאשכחן גבי שחיטה וקבלה דאמרי׳ דשחיטה לאו עבודה היא וקבלה עבודה היא כמו כן נימא גבי קמיצה ומתן כלי דאע״ג דקמיצה לאו עבודה היא דמתן כלי עבודה היא:
וי״ל דאין לדמותם לשחיטה וקבלה משום דבשלמא אם היינו אומרים דקמיצה לאו עבודה היא או שהיא עבודה שאינו מקפיד בפסולה כמו שאנו אומרים בשחיטה אז היינו יכולין לומר דנדמה מתן כלי לקבלה לומר דעבודה היא דאין לה הכשר בחזרה אבל מאחר שאנו אומריס דקמיצה עבודה שצריך לעשותה בהכשר אלא שקמיצת פסולין לאו עבודה היא ויחזור ויתקן הרי מן הדין אית לן למילף שאר כל העבודות שהצריכם הכתוב לעשותם בהכשר דכשעשאם בפסול לומר דלאו עבודה היא ואם איפשר בתיקון שיתקנו ואפילו בעבודות קבלה אית לן למימר הכי אלא שאי איפשר לתקנם כדפרישית אבל במתן כלי דאיפשר לתקן יתקן כמו בקמיצה שהרי אין סברה לומר דבזאת אינה עבודה מאחר דשתיהן עבודות ודצריך לעשותן בהכשר דאדרבא אי נימא דעבודת מתן כלי יש לה שם עבודה יותר מקמיצה כמו שמצינו מקבלה לגבי שחיטה דכשר שיגרום טעם זה לומר דמה שעשה בה הפסול לא עשה ולא כלום מפני דאינה ראויה להעשות על ידו כיון דיש לה יותר שום עבודה ולא דמי לחילוק דשחיטה וקבלה דהתם האי עבודה והאי לאו עבודה או בזו אינו מקפיד בפסולה ובזו מקפיד אבל כאן דשתיהן עבודות ומקפיד בפסולם א״כ דינם ראוי להיות שוה: