א״ה בחלה נמי – ליגזור גלגול נמי משום בעלי כיסין.
אפשר דאפי לה כו׳ – כלומר להכי לא גזרינן בחלה דאי הוה בעי לאערומי מצי לאיערומי בהיתירא.
דאפי לה פחות מה׳ רבעים קמח ועוד – דלא מחייב בחלה דזהו שיעור עיסה לחלה במסכת עירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:).
(1) 
אִי הָכִי אפי׳ אֲפִילּוּ חָלָה נָמֵי אֶפְשָׁר דְּאָפֵי לָהּ פָּחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְעוֹד.
אִי הָכִי The Gemara asks: If so, then ḥalla should be subject to the same rabbinic decree as well, to prevent someone from circumventing their obligation to separate ḥalla by temporarily selling their dough to a gentile who will knead it and return it to them. Why then does the baraita teach that dough kneaded by a gentile owner is exempt? The Gemara answers: There is no need for a decree in this case, since if one wanted to circumvent his obligation to separate ḥalla from his dough, an easier method is available: It is possible for him to bake using less than five-fourths of a kav of flour and a bit more, the minimum amount necessitating the separation of ḥalla.
ושואלים: אי הכי [אם כך], שהטעם שאין מירוח הגוי פוטר את התבואה הוא גזירת חכמים משום בעלי כיסים, אפילו בחלה נמי [גם כן] יגזרו חכמים שגלגול הגוי אינו פוטר מהפרשת חלה, ומשום בעלי כיסים! ומשיבים: אין מקום לגזור כן בהפרשת חלה, שכן כל הרוצה להשתמט ממצות הפרשת חלה, אינו נזקק לשם כך למכור את עיסתו לגוי, אלא אפשר לו להיפטר מחיוב הפרשת חלה באופן פשוט יותר, דאפי לה [שיאפה אותה, את העיסה] בפחות משיעור הבצק המחייב בהפרשת חלה, שהוא פחות מחמשת רבעים קמח ועוד, ואז לא יתחייב.
The Gemara asks: If so, then ḥalla should be subject to the same rabbinic decree as well, to prevent someone from circumventing their obligation to separate ḥalla by temporarily selling their dough to a gentile who will knead it and return it to them. Why then does the baraita teach that dough kneaded by a gentile owner is exempt? The Gemara answers: There is no need for a decree in this case, since if one wanted to circumvent his obligation to separate ḥalla from his dough, an easier method is available: It is possible for him to bake using less than five-fourths of a kav of flour and a bit more, the minimum amount necessitating the separation of ḥalla.
הכל
(2) תְּרוּמָה נָמֵי אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד לַהּ כדר׳ כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אמַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר אִי נָמֵי בדְּעַיֵּיל לַהּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְדֶרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת.
The Gemara asks: If so, why is there a need for a rabbinic decree with regard to teruma and tithes? The obligation to separate teruma and tithes can also be easily circumvented by acting in accordance with that which Rabbi Oshaya suggested, as Rabbi Oshaya says: A person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and exempt himself by bringing it into his courtyard in its chaff so that his animal may eat from it. And this grain is exempt from teruma and tithes. Although the obligation to separate teruma from and to tithe produce that has been fully processed applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that has not been fully processed. Alternatively, another option of avoiding the obligation of teruma and tithes is to bring in the produce to his house by way of roofs or by way of enclosures [karpeifot]. The obligation of teruma and tithes applies only to produce that passes through the entrance of the house.
ומכניסה במוץ דלא איתחייבת במעשר עד דהויא דגן דכתיב מעשר דגנך ועד שיראה פני הפתח. התם הני הערמה דתרומה ומעשר להכניס במוץ אי נמי דמעייל לה דרך גגות לא יכיל למעבדינהו אלא בפרהסיא וזילא ביה מלתא דמתבייש מן רבים שיראוהו ולא קא עביד אבל הכא דבצינעא כשהוא יושב בביתו בצנעא יאמר שמעובד כוכבים לקחה כדי לפטור ממעשר ולא זילא ביה מילתא דמי יודע שאינו כן משום הכי גזרו רבנן דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר שלא יפטור עצמו בכך אבל בגלגול עובד כוכבים פטרי דמגו דיכול למפטר נפשיה בצנעה בגו בייתיה לאפות פחות מחמשת רביעים ולא קא עביד ליכא למיחש נמי למיפטר נפשיה בהכי דיימר דמעובד כוכבים זבנה להא עיסה1 הילכך גילגול עובד כוכבים פטור לדברי הכל:
1. נראה דצ״ל ולעולם י״ל דהך דס״ל דגלגול עובד כוכבים פוטר לאו אליבא דד״ה היא.
במוץ שלה – כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ל״א במוץ שלה שלא יראה פני הבית.
דרך גגות דרך חצירות – דאין טבל מוקבע למעשר עד שיכניסוהו דרך השער דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ובמעשר כתיב בפ׳ השוכר את הפועלים (ב״מ פח.).
כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר – בנדה פרק כל היד (נדה טו:) פירש בקונטרס דדוקא בהמתו שהוא אכילת עראי אבל אכילת קבע לא היינו מדרבנן וקשה מהא דפריך התם ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו׳ ומשני דספק וספק הוא משום דשמא עביד כר׳ אושעי׳ ואי בהמתו דוקא אכתי תיקשי ליה דלאדם ודאי טבול לאכילת קבע מיהו ההוא איכא לשנויי דספק מוציא מידי ודאי בדרבנן ובפ״ק דפסחים (דף ט.) דמייתי לה אבדיקת חמץ דרבנן גבי אין חוששין שמא גיררה חולדה גבי חמץ החמירו כודאי דאורייתא אבל קשה מהך דשמעתין דאי בהמתו דוקא אכתי לא ליפטר מירוח עובד כוכבים מאכילת אדם דלא אפשר למיפטר נפשיה כר׳ אושעיא לענין אכילת עצמו ושייך למיגזר ביה משום בעלי כיסין והיה מפרש ה״ר אפרים מתוך כך דלאדם עצמו נמי שרי ובהמתו דנקט לפי שדרכו להערים בלשון זה שלצורך בהמתו מכניס שמתבייש לומר לצורך עצמו ואע״ג דאכילת קבע אסור קודם ראיית פני הבית היינו היכא דיכול לבא לידי חיוב כשיראה פני הבית אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית שוב אינו יכול לבא לידי חיוב עוד וקשה דבפ״ק דביצה (דף יג:) תניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור ובתוספתא קתני בהדיא מכניס לבית וקתני דוקא עראי אבל קבע לא אע״ג דהכניסן במוץ דהא שבלין קתני ועוד קשה אכתי יכול לבא לידי חיוב למ״ד בהשוכר את הפועלים (ב״מ פח:) דחיטין ושעורין בני גורן נינהו בגורן תלינהו רחמנא דלא גרע עשאן גורן בבית מעשאן גורן בשדה דחייב בלא ראיית פני הבית ונראה לפרש דהא דפריך הכא אי הכי תרומה נמי עביד ליה כרבי אושעיא דמידי דמאכל בהמה קשיא ליה מה הועילו חכמים בתקנתן כגון שעורין ושבלת שועל שהוא מאכל לסוסים ולרכש ועוד יש לפרש דהכי פריך תרומה נמי עביד לה כר׳ אושעיא ואע״ג דר׳ אושעיא לא מהני אלא לאכילת עראי לענין אכילת עראי אמאי לא נגזור משום בעלי כיסין כיון דיכול לפטור עצמו מעראי כדר׳ אושעיא וע״כ כי גזור משום בעלי כיסין אאכילת עראי גזור דאי אאכילת קבע מעיקרא נמי בלאו הכי לא אכיל דהתם גם מירוח העובד כוכבים נמי לא היה פוטר אלא מעראי אפי׳ כי לא גזרו משום בעלי כיסין דנהי דגלגול עובד כוכבים פוטר לגמרי היינו משום דכי משוית ליה כקודם גלגול שרי לגמרי אבל מירוח עובד כוכבים כי משוית ליה נמי כלא נתמרח מיתסרא מיהא אכילת קבע והא דקאמר לעיל חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא בא״י מדמעת ודייק מינה דסבר גלגול העובד כוכבים פוטר מירוח העובד כוכבים אינו פוטר משמע הא אם היה מירוח עובד כוכבים פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה היינו התם דתבואה של עובד כוכבים שלא היתה עומדת להתחייב במעשר מיפטרא נמי לגמרי אבל אותה שתחילתה של ישראל ומכר לעובד כוכבים לא מיפטר מירוחו אלא מעראי ומיהו לגמרי מסקינן משום בעלי כיסין אפילו תחילתה דעובד כוכבים ומכר לישראל חייב כדפירש׳ לעיל מדלא מיפטר עובד כוכבים שמרח קודם שנתגייר וא״ת ומ״ש ממירוח הקדש לעיל דפטר לגמרי ותנן נמי בפ״ק דמס׳ פאה (מ״ו) המקדיש והפודה חייב במעשר עד שימרח הגזבר וי״ל דהתם משום פסידא דהקדש אוקמוה רבנן אדאורייתא וקצת יש דוחק לפירוש זה דקודם גזירה דבעלי כיסין מה שייך לחלק בין היה מתחילתו של עובד כוכבים לאותו שהיה של ישראל ומכרו לעובד כוכבים ואם שייך לחלק בו א״כ אחר שגזרו משום בעלי כיסין אמאי גזרו על אותו שהיה מתחלתו של עובד כוכבים ומ״מ לא יתכן פי׳ זה דבמס׳ (פאה) [תרומות] פרק תשיעי (משנה תרומות ט׳:ז׳) משמע דמירוח העובד כוכבים פוטר מאכילת עראי דתנן המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע״פ שפירותיו טבל אוכל מהן עראי כלומר שטבל היו כשזרעם דמן הממורח זרע דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתנן התם וחסיות דבר שאין זרעו כלה הם כדתניא בסוף הנודר מן הירק (נדרים נח:) והא דשרי עראי על כרחין לאו כמאן דאמר הכא אינו פוטר דאורייתא דלדידיה אפי׳ עראי אסור אלא כמ״ד פוטר וכי גזור משום בעלי כיסין בקבע אבל באכילת עראי לא גזור.
כדי שתהא בהמתו אוכלת – וא״ת היכן מצינו דטבל אסור בהנאה וי״ל דנפקא לן כדדרשינן בפ׳ במה מדליקין (שבת כו.) אין מדליקין בטבל טמא משום משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פי׳ אכילתה אף תרומה טמאה כן דהיינו הדלקה והדר גמרינן טהורה מטמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה וכן להאכילה לבהמתו כל הנאות של כילוי דהוי כעין הדלקה ולא כמו שפי׳ בקונ׳ דווקא טבל טמא אבל בטבל טהור מדליקין אלא נקט טמא וכ״ש טהור ומההיא דרשא גופא ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה.
ומקשים עוד: והרי בתרומה נמי [גם כן] אפשר לו לרוצה להערים ולהשתמט מהפרשת תרומה מתבואתו לעשות כן אף בלא למוכרה לגוי שהוא ימרחנה, ובאופן דעביד לה [שיעשה בה] כמו שאמר ר׳ אושעיא. שכך אמר ר׳ אושעיא: כיון שראיית פני הבית לאחר זריית התבואה ומירוחה היא המחייבת את התבואה בתרומה ומעשרות, מערים אדם על תבואתו כדי שלא להפריש ממנה מעשרות, ומכניסה לתוך הבית עוד לפני שזרו את התבואה, בעודה עדיין במוץ שלה, כדי שבכך תהא בהמתו אוכלת מן התבואה הזו ופטורה מן המעשר. אי נמי [או גם כן] באופן אחר, דעייל לה [שמכניס הוא אותה] אל ביתו, לא דרך שער הבית, אלא דרך גגות ודרך קרפיפות, ובאופן זה אין התבואה מתחייבת. ומדוע נזקקו חכמים לגזור על תבואת ישראל שנתמרחה על ידי הגוי שתהא חייבת במעשרות?!
The Gemara asks: If so, why is there a need for a rabbinic decree with regard to teruma and tithes? The obligation to separate teruma and tithes can also be easily circumvented by acting in accordance with that which Rabbi Oshaya suggested, as Rabbi Oshaya says: A person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and exempt himself by bringing it into his courtyard in its chaff so that his animal may eat from it. And this grain is exempt from teruma and tithes. Although the obligation to separate teruma from and to tithe produce that has been fully processed applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that has not been fully processed. Alternatively, another option of avoiding the obligation of teruma and tithes is to bring in the produce to his house by way of roofs or by way of enclosures [karpeifot]. The obligation of teruma and tithes applies only to produce that passes through the entrance of the house.
הכל
(3) הָתָם בְּפַרְהֶסְיָא זִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא הָכָא בְּצִינְעָא לָא זִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא.:
The Gemara answers: There, in the case of teruma and tithes, the two options of bringing in the grain in its chaff or by way of roofs are performed in public [befarhesya], and it is degrading for one to be seen circumventing his obligation. Consequently, one who wishes to avoid the obligation would prefer the option of transferring ownership to a gentile, which the Sages prevent with their decree. Here, in the case of ḥalla, the option of baking with less than the minimum quantity of flour to avoid being obligated to separate ḥalla from the dough is performed in private, and it is not degrading for him, and he would sooner take advantage of that option than go through the process of transferring the dough to a gentile. Therefore, the Sages did not apply their decree in this case.
התם – במוץ ובדרך גגות פרהסיא זילא מילתא שיאמרו פלוני מערים למיפטר ממעשר הלכך עביד להו על ידי עובדי כוכבים בצנעא.
הכא – גבי חלה הפחות מחמשת רבעים ועוד.
צנעא היא ולא זילא ביה מילתא – הלכך לא עביד ע״י עובדי כוכבים.
ומשיבים: אין הדברים דומים, שכן התם [שם, בתבואה] יש מקום לגזור משום בעלי כיסים שיעמדו וימכרו את תבואותיהם לגוי, מפני שאין זה נוח להם לפטור את תבואותיהם בהכנסתה לביתם בעודה במוץ, או דרך גגות וקרפיפות, שכן הריהם דברים הנעשים בפרהסיא (בפומבי), הנראית לכל, וזילא ביה מילתא [מזולזל בו הדבר], שלא ירצה להתבזות על ידי אנשים שיראו שהוא מערים על המעשרות. וכדי להפטר מחובת המעשרות עלול הוא למכור את תבואותיו לגוי שימרחם, ויש מקום לגזור בו. ואולם הכא [כאן, בהפרשת חלה] שנעשה הדבר בצינעא, שאין בני אדם רואים בו שהוא עושה את עיסתו בשיעור פחות מכדי חיוב חלה, ולא זילא ביה מילתא [אין הדבר מזלזל בו], אין מקום לגזור שמא יבוא למכור את עיסתו לגוי לפוטרה מן החלה.
The Gemara answers: There, in the case of teruma and tithes, the two options of bringing in the grain in its chaff or by way of roofs are performed in public [befarhesya], and it is degrading for one to be seen circumventing his obligation. Consequently, one who wishes to avoid the obligation would prefer the option of transferring ownership to a gentile, which the Sages prevent with their decree. Here, in the case of ḥalla, the option of baking with less than the minimum quantity of flour to avoid being obligated to separate ḥalla from the dough is performed in private, and it is not degrading for him, and he would sooner take advantage of that option than go through the process of transferring the dough to a gentile. Therefore, the Sages did not apply their decree in this case.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : גבָּא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן נָתַן עָלָיו שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ יָצַק וּבָלַל הֵנִיף וְהִגִּישׁ קָמַץ וְהִקְטִיר וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
MISHNA: After daybreak, the priest sacrificing the omer came to the sifted tenth of an ephah, placed in the vessel in his hand some of its log of oil, and placed its frankincense on the side of the vessel. He then poured some more oil from the log onto the high-quality flour and mixed them together, waved and brought the meal offering to the corner of the altar, and removed the handful and burned it on the altar. And the rest of the meal offering is eaten by the priests.
מתני׳ בא לו לעשרון נותן תחילה שמנו ולבונתו יצק ובלל – שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל כדאמר בפרק אלו מנחות (לקמן עד:).
הניף והגיש – דאמרינן בפרק כל המנחות (שם סא.) דמנחת העומר טעונה תנופה והגשה.
(יצק) נתן תחילה שמן ולבונתו קודם הסולת יצק לאחר נתינת סולת ובלל שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואח״כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס דתנן לקמן בפ׳ אלו מנחות (מנחות עד:) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחילה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה דלקמן ובין הכא ובין התם הוה ליה למיתני בלילה ברישא דיצק היא יציקה אחרונה דמרבינן כל המנחות ליציקה בר ממנחת מאפה לקמן בפרק אלו מנחות (מנחות עד:) שכך הוא הסדר תחילה נותן השמן בכלי ונותן הסולת ולש בפושרים ונותן שמן עליו בולל וחוזר ונותן שמן לקיים מצות יציקה וקומץ.
יצק ובלל – תימה דלא תני מלח כדקתני בהקומץ רבה (לעיל יח.) לא יצק לא בלל לא מלח.
א משנה וממשיכים בתיאור סדר הבאת העומר. לאחר שנופה עשרון הקמח המיועד לעומר, לאחר שהאיר כבר יום ט״ז בניסן בא לו לעשרון, ונתן עליו מקצת משמנו (מלוג השמן) בכלי שבידו, ונתן עליו את הסולת, והניח את לבונתו מן הצד בכלי. ויצק מהשמן שבלוג גם על הסולת, ובלל אותם כאחד, את הסולת והשמן. וחזר ויצק פעם נוספת מהשמן על הסולת הבלולה (שכן כל המנחות טעונות שלוש נתינות שמן). ולאחר מכן הניף מעלה את מנחת העומר, והגיש אותה אל כנגד חודה של הקרן הדרומית מערבית של המזבח. ולאחר מכן קמץ ממנה את הקומץ, ולאחר שמלח את הקומץ, הקטיר את הקומץ ואת הלבונה על המזבח. והשאר (שאר העומר) נאכל (ניתן לאכילה בעזרה) לכהנים.
MISHNA: After daybreak, the priest sacrificing the omer came to the sifted tenth of an ephah, placed in the vessel in his hand some of its log of oil, and placed its frankincense on the side of the vessel. He then poured some more oil from the log onto the high-quality flour and mixed them together, waved and brought the meal offering to the corner of the altar, and removed the handful and burned it on the altar. And the rest of the meal offering is eaten by the priests.
הכל
(5) מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח קָלִי שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין.:
Once the omer was sacrificed people would emerge and find the marketplace of Jerusalem full of the flour from the parched grain of the new crop that was permitted by the waving and the sacrifice of the omer offering. That filling of the marketplace with the new crop was performed not with the approval of the Sages; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: They would do so with the approval of the Sages.
שלא ברצון חכמים דרבנן לא שרו למיקצר קודם העומר דחיישינן דלמא אתי למיכל קודם הקרבת העומר ור׳ יהודה לא חייש דסבר חדש בדילי מיניה:
משקרב עומר – מיד כשיוצאים מוצאין שוקי ירושלים מליאות קמח וקלי מתבואה חדשה.
שלא ברצון חכמים – דגזרינן שמא יאכל כשיקצור ויאכל חדש קודם העומר וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר.
רבי יהודה אומר כו׳ – דלא גזר שמא יאכל.
משקרב (מיד לאחר שקרב) העומר ביום ט״ז בניסן, יוצאין אנשים מביתם וכבר מוצאין את שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי הבא מהתבואה החדשה, שהותרה לאכילה על ידי הנפת העומר. ודבר זה היה נעשה שלא ברצון חכמים, שאנשים הקדימו וקצרו וטחנו מן התבואה החדשה לפני הבאת העומר המתיר את החדש, ויש לחשוש שיבואו לאכול מן החדש קודם הנפת העומר, אלו דברי ר׳ מאיר, ואילו ר׳ יהודה אומר כי ברצון חכמים היו עושין, שלא חששו לכך.
Once the omer was sacrificed people would emerge and find the marketplace of Jerusalem full of the flour from the parched grain of the new crop that was permitted by the waving and the sacrifice of the omer offering. That filling of the marketplace with the new crop was performed not with the approval of the Sages; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: They would do so with the approval of the Sages.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : וְלָא גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּלְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ.
GEMARA: The mishna teaches that the marketplaces of Jerusalem would be filled with flour of parched grain even before the sacrificing of the omer offering, and Rabbi Yehuda holds that the Sages approved of this practice. The Gemara asks: And doesn’t Rabbi Yehuda agree that the Sages issued a decree against filling of the marketplaces with grain that is prohibited in consumption at the time? Wasn’t he concerned that perhaps someone might come to eat from it?
ב גמרא שנינו בסוף משנתנו בענין שווקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי מיד לאחר הנפת העומר, ושהיה זה שלא ברצון חכמים, ולדעת ר׳ יהודה היה זה ברצון חכמים, שלא חששו שיבואו אנשים לאכול מן התבואה החדשה לפני הנפת העומר. ושואלים: והאם לא גזר ר׳ יהודה דלמא אתי למיכל מיניה [שמא יבואו לאכול ממנו], מן החדש, תוך כדי העיסוק בו?
GEMARA: The mishna teaches that the marketplaces of Jerusalem would be filled with flour of parched grain even before the sacrificing of the omer offering, and Rabbi Yehuda holds that the Sages approved of this practice. The Gemara asks: And doesn’t Rabbi Yehuda agree that the Sages issued a decree against filling of the marketplaces with grain that is prohibited in consumption at the time? Wasn’t he concerned that perhaps someone might come to eat from it?
הכל
(7) וּרְמִינְהוּ ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דלֹא בָּדַק כּוּ׳.
And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Pesaḥim 10b): Rabbi Yehuda says that one searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the eradication of leaven. And the Rabbis say: That is not the halakha; rather, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day, and if he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. Since Rabbi Yehuda does not allow a search on Passover itself, he is evidently concerned that one who finds prohibited food might come to eat it. The same reasoning should apply in the case of the new crop.
ובשעת הביעור אבל לא לאחר זמן הביעור דחייש דלמא אתי למיכל מיניה וחכ״א לא בדק וכו׳ דלא חיישי דלמא אתי למיכל מיניה:
גמ׳ בודקים – חמץ.
ובשעת הביעור – בשעה ששית אבל מכאן ואילך לא [יבדוק] אפילו לא בדק בזמנו דגזרינן משום דלמא אתי למיכל כשמוצא בפסח ורבנן פליגי עליה דאמרי לא בדק בתוך המועד כלומר במועד שריפתו דהיינו בשש יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה.
ובשעת הביעור – בשעה ששית אבל מכאן ואילך לא יבדוק ואפילו לא בדק בזמנו משום דדילמא אתי למיכל מיניה כשמוצאו בפסח ורבנן פליגי עליה דאמרי לא בדק בתוך (הפסח) [המועד] כלומר במועד שריפתו דהיינו בשש יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה כך פירש בקונטרס וקשה אמאי שני בלישנא דרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור לשעה ששית ורבנן קרו ליה מועד לכך נראה דמועד ממש קאמר תוך ימי הפסח.
תוס׳ ד״ה (בע״א) גזירה וכו׳ דהנך דהכא משמע להו מדאורייתא. לכאורה תמוה וכי אפשר לומר דהברייתא איירי מדאורייתא. א״כ איך קתני ותרומתו בחו״ל הא בחו״ל גם בישראל לא הוי תרומה מדאורייתא. וגם איך שייך הא בא״י תרומתו אסורה ומדמעת הא כל דימוע לא הוי דאורייתא. ואולי י״ל דכוונתם דהנך אמוראי ס״ל דברייתא ע״כ כר״מ ור״י דמירוח העובד כוכבים הוי דאורייתא ולא הוצרכו חז״ל לגזור על מירוח העובד כוכבים משו״ה בשביל חלה לחוד ל״ג ומשו״ה חלתו אפי׳ מדרבנן מותר. דאילו אתיא רק כר״ש כיון דגזרו על מירוח העובד כוכבים. לא הו״ל לחלק בין מירוח עובד כוכבים לגלגול עובד כוכבים. ודוחק:
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדבריו אלה ממה ששנינו בדין בדיקת חמץ, שר׳ יהודה אומר כי יתכן שיהיו בודקין את החמץ בערב פסח שלוש פעמים: מלכתחילה הריהו בודק אור (בליל) ארבעה עשר בניסן. ואם לא בדק בליל י״ד בניסן, הריהו בודק ביום ארבעה עשר בשחרית, ואם לא בדק בשחרית, הריהו בודק בשעת הביעור (שריפת החמץ, בתחילת השעה הששית). ואולם מכאן והלאה, לאחר שכבר חל איסור אכילת חמץ, לא יבדוק. שחשש ר׳ יהודה שמתוך שמתעסק בדבר האסור, עלול הוא להיכשל ולאוכלו. ואילו חכמים אומרים שאם לא בדק בליל י״ד, יבדוק ביום י״ד בשחרית, ואם לא בדק אז — יבדוק לאחר מכן, ואף לאחר שחל איסור אכילת חמץ, ואפילו בתוך הפסח עצמו. הרי שר׳ יהודה חושש שמא בתוך עיסוקו של אדם בדבר, עלול הוא להיכשל באכילתו, ושלא כדבריו במשנתנו!
And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Pesaḥim 10b): Rabbi Yehuda says that one searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the eradication of leaven. And the Rabbis say: That is not the halakha; rather, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day, and if he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. Since Rabbi Yehuda does not allow a search on Passover itself, he is evidently concerned that one who finds prohibited food might come to eat it. The same reasoning should apply in the case of the new crop.
הכל
(8) אָמַר רַבָּה שָׁאנֵי חָדָשׁ
Rabba says that the prohibition of new grain is different, for the following reason:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.