משנה האומר לאשה קדשתיך כו׳ קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כו׳. וכתבו התוס׳ י״ט דהך בבא דאומר קדשתי את בתך היינו שהבת עשאה לאמה שליח לקבל קידושיה ובבתה גדולה איירי דאי בבתה קטנה אין אמה יכולה לקבל קידושיה כלל דקטנה אין לה שליחות ואף שתקנו לה רבנן קידושין ע״י אמה ואחיה היינו דוקא שהבת עצמה מקבלת קידושין כמ״ש הנמוקי יוסף בשם הרמב״ן ז״ל בפי״ג דיבמות ולכאורה דלפ״ז הך בבא דלעיל מינה נמי באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי מסתמא איירי נמי בכה״ג גופא דבחד לישנא נקיט להו במתניתין אלא דעיקר הוכחתו של בעל תי״ט היינו מלישנא דסיפא דקתני קדשתי את בתך משמע דעיקר טענתו של המקדש עם האם שקבלה קידושי בתה משא״כ בבבא דלעיל מיניה שהאם השיבה על טענתו אין בזה הכרח שהאם אומרת שקיבלה קידושי בתה אלא שהשיבה לו שבתה קיבלה קידושי עצמה אבל מ״מ לקושטא דמילתא עיקר פירוש המשנה מסתמא בסגנון א׳. ולפ״ז צ״ל דהא דאמרינן בגמרא דסד״א מדאורייתא הימניה לאב מדרבנן הימנוה לאם היינו לענין קידושי נערה לחוד דאי בגדולה ממש שהיא בוגרת אפילו לאב נמי לא הימניה רחמנא לעיל במשנה בדף הקדום אע״כ דבנערה לחוד איירי אלא דאפ״ה נראה דוחק דאכתי מאי ס״ד לומר דהימנוה רבנן לאם כי היכי דרחמנא הימניה לאב ואכתי מי דמי דמה שהאב נאמן מדאורייתא היינו משום שבידו לקדשה משא״כ באם דאין בידה לקדש בתה נערה אף מדרבנן שוב אין להאמינה כלל נמצא דלפ״ז צריך לומר בענין אחר דהך בבא דלעיל מינה לכ״ע איירי בקטנה ממש וכדפרישית שהאם אומרת שבתה בעצמה קיבלה קידושין והך בבא דסיפא לחוד מפרש לה בעל תי״ט בנערה או בבוגרת וזה נראה יותר דחוק דבחד לישנא קתני להו:

אמנם כן רש״י ז״ל בפ׳ התקבל דף ס״ה כתב להדיא דהאם יכולה לקבל קידושי בתה מדרבנן ע״ש. והשתא אתי שפיר טובא לשון קטנה דמתניתין בקטנה ממש והיינו נמי דאמרינן שפיר סד״א כי היכי דהימניה רחמנא לאב שבידו לקדשה ה״ה נמי מדרבנן לאחר שתקנו שיכולה לקבל קידושי בתה מש״ה איכא למימר דהימניה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון קמל״ן דלא דאכתי לא מיקרי בידה לקדשה דהא אין בידה לקדשה בע״כ דבתה אלא מדעתה ולא דמיא לאב דבידו לקדשה בע״כ כן נ״ל. ובעיקר קושיית הרמב״ן ז״ל דלא אשכחן שליחות לקטנה נ״ל ליישב לפי שיטת רש״י ז״ל דמאחר שתקנו חכמים קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר א״כ זכות הוא לה ועוד דהא מדעתה היא ואי משום דאין לה דעת גמור׳ הרי יכולה למחות ולמאן לכשתגדיל וא״כ זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו אף לקטנה כן נ״ל נכון ודו״ק:

תוספות בד״ה ואם נתן גט כו׳ מכאן יש להוכיח כו׳ דאם כתב לה מאי מבקשין שייך למימר הכא כו׳ עכ״ל. ולכאורה כוונתם מבואר׳ דאי בדכתב לה כתובה הרי הודה שקידשה וכופין אותו ליתן גט ויש לתמוה דהא מסקינן לעיל בפרק האיש מקדש דף נ׳ ע״ב דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי לא חיישינן לקידושין וראיתי בחידושי הריטב״א ז״ל שהרגיש בזה וכתב דאפ״ה איכא רגלים לדבר לחוש שהיא מקודשת וכוונתו דלפ״ז הוי ליה למיתסר בקרובותיה אפילו לא נתן לה גט ואמאי קתני מתניתין מותר בקרובותיה כן נ״ל בכוונתו אלא דלענ״ד גם זה אינו מוכרח ואפשר דאסיפא קאי דאי איירי מתניתין בכתב כתובה מסתמא סיפא נמי איירי בכה״ג ותו לא שייך למיטען לא קדשתי אלא בתך כיון שכתב הכתובה על עצמה לא שכיח כלל שיחזור בו ויקדש את בתה כן נ״ל ועדיין צ״ע:

גמרא א״ר יהודה המקדש בעד א׳ אין חוששין לקידושין בעא מיניה מר״י שניהן מודים מהו אין ולאו ורפיא בידיה. ויש לדקדק א״כ דבשניהם מודים מספקא ליה לרב יהודה גופא ע״כ דעיקר מימרא דידיה היינו היכא שא׳ מהן מכחיש או ששניהם מכחישין וא״כ מאי קמל״ן ר״י הא מילתא דפשיטא הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים. מיהו כבר כתבתי בחידושי גיטין בריש פ״ק גבי כתב בכתב ידו ועד א׳ דאיכא למימר דהכא לענין קידושין נהי דהמקדש לא מהימן לכונסה כיון שמכחישתו אפ״ה סד״א דמצרפין עדות המקדש לבהדי עד א׳ לאוסרה לעלמא דהא מ״מ איכא תרי סהדי שאינה פנויה ובכמה דוכתי קי״ל פלגינן דיבורא אפ״ה אשמעינן רב יהודה דאין חוששין כלל ואפילו חששא דרבנן נמי ליכא דכיון דהו״ל בעל דבר ממש ונוגע בעדותו לית ביה מששא בסהדותא דידיה. ועוד נ״ל דאפשר דנהי דמספקא ליה לרב יהודה בשניהם מודין אפ״ה פשיטא ליה היכא שהמקדש לחוד מודה והיא מכחישתו דהמקדש גופא אין חושש לקידושיו ומותר בקרובותיה דאף ע״ג שהוא יודע באמת שקידשה בע״א אפ״ה לא הוי קידושין כלל כיון שמכחשת את העד בטלו הקידושין למפרע מגזירת הכתוב ודוקא בשניהם מודין הוא דמספקא ליה כן נ״ל אלא דמלשון רש״י בד״ה מהו והא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא כו׳ וא״כ משמע לכאורה מהאי לישנא דעיקר מימרא דר׳ יהודה היינו דאין חושש מי שמכחיש אבל לגבי האי דמודה חושש לקידושין וא״כ צריך לומר כפירוש ראשון ועיין עוד בסמוך בלשון רש״י בד״ה אלא או בעד א׳ דמשמע דאמ״ד אפילו שניהם מודין לחוד הוא דמקשה ולא אדרבי יהודה והיינו ע״כ כפירוש הראשון שכתבתי ודו״ק ועיין עוד בסמוך: (מהדורא בתרא מהמחבר נ״ע: ויותר נראה דטובא אשמעינן ר׳ יהודה דלא נימא דנהי דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו בדליכא ב׳ עדים בדבר ברור לא משווינן הספק כוודאי כגון בסוטה דמספיקא אין לאוסרה דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה ובחזקת כשרות וכה״ג היכא דאיכא חזקת איסור לא מהני עד אחד לעשות כוודאי כדי להתיר משא״כ הכא לענין קידושין סד״א דלעולם עד אחד מיהא כספק משוי לה כיון דאיכא תקנתא בגיטא כדאשכחן נמי בממון דעד א׳ מחייב שבועה אלמא דספק מיהא הוי קמ״ל דאין חוששין כלל והיינו כדמסקינן לקמן משום דמחייב לאחרינא וכדפרש״י לאוסרם בקרובותיה וכוונתו למ״ש שאם נצריך גט מספק הוי חובה לאחרינא שיאסרו בקרובותיה ולדעתי הוא דבר ברור בכולה שמעתין ובלשון רש״י ז״ל ונראה דהיינו נמי טעמא דמ״ד חוששין לקידושין והיינו דספק מיהא הוי להצריכה גט כדאשכחן דהוי ספק לענין שבועה ודוק היטב: