ובכולי בעי דלודי ליה. וכ״ת כשכופר במקצת גם כן נימא שיהא נאמן שלא היה מעיז פנים האי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה וכו׳ פי׳ וכיון דסבר דמצי למתלי ליה בהכי לא חשיבא ליה כמעיז פנים ומיהו אפשר שדעתו לכפור ואפילו לא היה דעתו לכפור עתה אלא יצא מב״ד זכאי [לא ישתדל עוד לפרעו הלכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה קודם שיצא מב״ד זכאי] הלכך משום דכופר בכל מעיז פנים [ומודה במקצת אינו מעיז פנים] מפני כן זה נשבע ולא מהימן במגו שאין אומרים מגו ממעיז לשאינו מעיז להאמינו באותה מגו בלא שבועה. הריטב״א ז״ל:

וז״ל הרא״ש ז״ל בתוספותיו ובכוליה בעי דלודי ליה ה״פ דלא תימא כי היכי דאין יכול לכפור הכל כמו כן יהיה נאמן באותו מקצת שהוא כופר שלא היה יכול להעיז ולכפור אם היה חייב. בכוליה בעי דלודי ליה אין זה העזות פנים והאי דלא מודה וכו׳ שכמו שאינו יכול לכפור הכל משום דאין אדם מעיז פניו כמו כן עתה אינו יכול להודות בכל משום שאין לו לפרוע ורמא רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ואם תאמר מאחר שאינו חשוד אלא מתכוון לדחות עד שיהא לו לפרוע מה עסק לשבועה זו הלא בודאי יפרע כשיהיו לו מעות יש לומר משום דאיכא למיחש כיון שהתחיל לכפור ויצא מב״ד זכאי הואיל ונדחה ידחה ולא יפרע עוד. ע״כ. כתוב בתוספות דהא גבי נסכא דר׳ אבא וכו׳ תימא למה הביאו ראיה מנסכא דר׳ אבא היה להם להביא ראיה משבועה המחייבו עד אחד ולא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ומתוך שאינו יכול לישבע וי״ל דהתם כיון דהויא הלואה אמרינן לא חשיד אשבועתא דאיכא למימר אשתמוטי משתמיט. הקונטריסין:

ראב״י סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז. הלכך לאו משיב אבידה הוא וחייב שבועה ומיהו אין לומר כן אלא בטוענו גדול שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו דאילו בגדול שטוענו שמא או קטן אפי׳ טוענו ברי אי אפשר לומר כן דודאי יכול להעיז ולהעיז דלא עדיף בנו ממנו שאם טוענו שמא אין כאן העיז וזה הטעם גמור לפי׳ ר״י זכרונו לברכה. והא דאמרינן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פי׳ רש״י ז״ל בפני בעל חובו שגמלו חסד ולא נהירא דהא בפקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור ומודה מקצת חייב כדאיתא בכמה מתני׳ אלא ה״פ בפני בעל חובו שידע האמת כמוהו ולהכי סבר רבי אליעזר נמי כשהוא גדול וטוענו ברי שאומר שהודה בפניו לאביו בשעת מיתתו אינו מעיז ורבנן סברי דבבנו מעיז דמצי למימר הוא פייסני שאודה לו בפניך כדי להשביע את עצמו ואם תאמר ולהאי פירושא דפרישנא פלוגתיה דר׳ אליעזר ורבנן בבנו גדול אמאי קרי ליה רבי אליעזר טענת עצמו דהא ר׳ אליעזר סבר דאפילו בבנו נמי אינו מעיז. תירצו בתוספות דלדבריהם דרבנן קאמר להו טענת עצמו ופסקי רבוותא ז״ל הלכתא כראב״י שמשנתו קב ונקי ובמקומה פירשתיה בארוכה בס״ד. הריטב״א ז״ל.

קצרתי בשמעתא זו ויש בה להאריך לפי שהובאה בכמה מקומות בתלמוד וכעת לא היה לי פנאי להאריך ובבבא מציעא הארכתי בשמעתא זו בחדושי אשר חברתי מהראשונים ז״ל וה׳ יגמור בעדי ויזכני לכתוב חדושים על כל התלמוד להשאיר אחרי ברכה ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה וכן צאצאי צאצאינו אמן:

מתניתין העדים שאמרו וכו׳. הרי אלו נאמנין. דכיון שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואין אנחנו יכולים לקיים השטר אלא על פיהם נאמנין מגו שהיו יכולים לומר אין זה כתב ידינו כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו׳ נאמנים שהפה שאסר וכו׳. והאי פסולי עדות דקתני אינו ר״ל פסולין מחמת עבירה דא״כ אין מאמינים אותן במגו דהא קיימא לן דאין אדם משים עצמו רשע אלא ה״ק פסולי עדות היינו מחמת קורבה שהיינו קרובים באותו הזמן. תלמידי רבי׳ יונה:

וז״ל הגאונים פסולי עדות היינו פי׳ קרובים היינו למלוה אבל עכשיו נתרחקנו וכשרים אנחנו להעיד עליו ומשכחת לה בנושא אחותו או בתו ומתה דכיון שמתה אבדה הקורבה והלכה לה הרי אלו נאמנין לפסול השטר בכך הואיל ובאו לקיימו מתחלה שאמרו כתב ידינו הוא דהוה ליה כהפה שאסר וכו׳. ע״כ:

והרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל לא פי׳ כן האי פסולי עדות דמתני׳ ולקמן בגמ׳ גבי הא דאמר רמי בר חמא לא שנו אלא וכו׳ מחמת נפשות נכתוב לשונו ז״ל בס״ד:

הרי אלו נאמנין. ודוקא דקא אמרי אנוסין היינו תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דבור כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם תאמר אי תוך כדי דבור מאי איריא דמהימני משום מגו תיפוק ליה משום דמהדרי בהו י״ל אי קא הדרי בהו הכי נמי אבל השתא מיהא לא הדרי בהו שהרי מודים דכתב ידן הוא אלא שאומרים אנוסין היינו ומהימני לעקור עדותן אע״פ שמודים בו שהוא כתב ידן משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. שיטה ישנה. והקשו בתוספות ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסין ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו ויש לומר כיון שהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים היינו אבל לקמן חשבינן להו בשני עדים כיון דכבר מקוים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר. עכ״ל התוספות. ויש לפרש קושייתם דהיינו משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו׳ וכן כתוב בשיטה ישנה לקמן בגמ׳ וז״ל וכ״ת ה״מ ע״פ אבל בשטר לא והא אמר ר״ל וכו׳ ואם תאמר מ״ש דלא קשיא ליה נמי רישא דמתניתין דקתני דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים דהא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והאיך חוזרין ומגידין וכ״ת לא אמרינן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד אלא בעדים שנתקיים כתב ידן והא אמרינן בריש פ״ק דגיטין בדין הוא דקיום שטרות נמי לא נבעי כדר״ל וכו׳ ורבנן הוא דאיצטריך והכא משום עגונא אקילו ביה רבנן. יש לומר כיון דרבנן מיהא אצרוך אשתכח באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי לא מסהדי אינהו אכתב ידן לא מפקינן ממונא אפומא דהאי שטרא והשתא דקא מסהדי אכתב ידן ואמרי אנוסין היינו מהימני משום הפה שאסר וכו׳ ודוקא תוך כדי דבור כדפרישית. עכ״ל שיטה ישנה לקמן בגי׳ ויש לפרש התוספות ז״ל בהכי ומיהו הרא״ש ז״ל בתוספותיו לא פי׳ כן וז״ל ואם תאמר היכי מהימני בהאי מגו האי מגו במקום עדים הוא דכיון שהם מודים שכתבוהו אנן סהדי שלא היו פסולי עדות דהא הך חזקה חשיבא כעדים כדאמרינן בשמעתין תרי ותרי נינהו דמאי שכתב ידן יוצא ממקום אחר חשיב כעדים מעידים שהם כשרים ויש לומר דלהכי נאמנין לפי שהן באין בטענה דאי בעו אמרי מזויף הוא ובהאי מגו נאמנין אף במקום עדים דהא אלמוה רבנן לטענת זיוף דיכול כל אדם לומר שטר זה מזויף הוא אע״ג דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב״ד ולקמן כיון שהוא מקוים שכתב ידן יוצא ממקום אחר ליכא טענת מזויף אבל הכא לא חשיב קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא דאינהו גופייהו אמרי קטנים היינו ע״כ. ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל העדים שאמרו וכו׳. שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר ע״כ. ונשמר רש״י ז״ל שלא נפרש (א״ת) העדים שאמרו וכו׳ שלא בשעת הקיום אלא אינהו מנפשייהו אתו למימר עלה דהאי שטרא כתב ידינו וכו׳ אבל אנוסין היינו וכו׳ כדי לאחזוקי האי שטרא בפסול ושוב לא יועיל בו קיום כלל דהא ודאי ליתא דאם שוב נכיר אנו מעצמינו החתימות לא יועילו דבריהם כלל ונקיים השטר שפיר ומיהו אם כשבאו לקיים השטר נפל זה ההפרש ואמרו כתב ידינו וכו׳ כיון שכבר נפסל השטר ואתרעאי לפני ב״ד שוב אין לו תקנה אף על גב דשוב נמצא כתב ידן יוצא ממקום אחר ומאי דקתני מתני׳ ואם יש עדים או שהיה כתב ידן וכו׳ אינן נאמנים אין לפרש דה״ק דאם לאחר שאמרו כתב ידינו וכו׳ והימנינן להו שוב באו עדים או שהיה כתב ידן וכו׳ אינם נאמנים פי׳ דמאי דאמרו מעיקרא כתב ידינו וכו׳ דהאי פירושא ליתא וכדכתיבנא אלא ה״ק ואם יש עדים וכו׳ פי׳ אם כשבאו לקיים את השטר ואין אנו צריכין לעדותם אלא היינו יכולים לקיים את השטר על פי עדים אחרים או שהיה כתב ידן וכו׳ אינם נאמנים פי׳ לומר פסולי׳ היינו דהא למימר כתב ידינו הוא זה אין אנו צריכין דבלא עדותן כבר השטר מקוים וכן פי׳ רש״י ז״ל עי׳ לשונו ז״ל. וכן פירשו הגאונים ז״ל וז״ל העדים שאמרו וכו׳ פי׳ המלוה שהוציא שטרו לפנינו לגבות חובו והלה אומר כתב מזויף הוא ובאו עדים ואמרו חתימת ידינו הוא אבל אנוסין היינו וחתמנו על זה השטר בעל כרחינו וכו׳. עד כאן:

או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כלומר שאנחנו מוצאין חתימת עדי השטר בשטרות אחרות שיוצאות מתחת ידי אחרים ואנחנו יכולין לדמות החתימות ולקיים מאלו לאלו אינם נאמנין לפסול השטר דכיון שהעידו בשטר ואנחנו יכולים לקיים את השטר בלא עדות אינם נאמנים עכשיו לחזור ולפוסלו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. תלמידי הר״י ז״ל:

וז״ל הגאונים ז״ל כתב ידן יוצא ממקום אחר פי׳ שמצאו חתימת אותן עדים בשטר אחר ואותה חתימה דומה לזו ובזאת נדע שהם חתמוהו לזה הואיל ואין קיום השטר ידוע על פיהם אבל באו שוב לפוסלו לומר אנוסים היו אינן נאמנים וגובה המלוה את חובו על ידי זה. תוספתא [פ״ב ה״א] העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב״ד אמרו מבדין היינו אינן נאמנים. ירושלמי ר״ל אמר עשו העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא ויצא ממקום אחר אינן נאמנים הם אומרים כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אינו כתב ידן אמר רבי מונא נעשה כשטר שקרא עליו ערעור רב אסי אמר ובלבד כשטר שקרא עליו ערעור ונתקיים בב״ד רבי אלעזר אומר אף ע״פ שלא נתקיים בב״ד אמר רבי לא מאי טעמיה דר׳ אלעזר מכיון שהוחזק להיות חתומים בשטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב״ד. ע״כ מלקוטי הגאונים ז״ל:

אמר ליה רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. יש שפירשו בתוס׳ דהא נפקא מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דאית לן למדרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדדרשינן גבי יבם אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכיון דכן ע״כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד בתחלה בענין זה שבא לומר עכשיו שוב אינו חוזר ומגיד ואחרים פירשו דאם תמצי לומר חוזר ומגיד לא תמצא קרבן בשבועת העדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פרש״י ז״ל אינו חוזר ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד ולא נהירא דחיוב שבועת עדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפילו חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש הראשון מחוור דלא שייך למדרש ביה מידי במי שהעיד בב״ד אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב״ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר והיינו דאמרינן וכ״ת ה״מ על פה כלומר משום דכי כתיב יקום על פי שנים עדים כתיב הא אמר ר״ש בן לקיש וכו׳ כנ״ל. הריטב״א ז״ל:

ויש לי לפרש דרש״י ז״ל ה״ק דגבי עדות חדא הגדה כתיב פי׳ דאם הגיד כבר שוב אין כאן נשיאות עון אע״ג דיחזור ויכפור ואם אתה אומר דחוזר ומגיד אותה הגדה הויא לה כמאן דליתיה ואכתי קרי כאן ונשא עונו אף על גב דהגיד:

וז״ל תלמידי ה״ר יונה ז״ל והא דאמרי׳ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נפקא לן מדיוקא דקרא דכתי׳ אם לא יגיד ונשא עונו ומדהוה ליה למכתב אם לא הגיד וכתב אם לא יגיד ש״מ דהא נמי אתא לאשמועינן דכיון דלא הגיד שוב לא יגיד כך פי׳ הר״י בעל התוס׳ ז״ל ויש שלמדין אותו מדחזינן שאם כפר בעדותו שלא בפני ב״ד אין צריך להביא קרבן ואם איתא דכיון דהגיד דחוזר ומגיד למה צריך להביא קרבן כשכפר בבית דין והרי יכול לחזור ולהגיד אלא ש״מ דכיון שהגיד בב״ד או חתם בשטר שוב אינו חוזר ומגיד. ע״כ:

וכי תימא ה״מ על פה וכו׳. כמי שנחקרה עדותן בב״ד. כלומר דכי היכי דבעל פה אחר שנחקרה עדותן בב״ד אינן יכולין לחזור בהם אבל קודם לכן יכולין לחזור בהם ה״נ כיון דחתימי בשטרא הוו להו כמי שנחקרה עדותן בב״ד והכי איתא בירושלמי [ה״ג] העדים מה שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה בין לאסור בין להתיר אם עד שלא נחקרה עדותן בב״ד אמרו מבדין אנחנו נאמנים ואם משנחקרה עדותן בב״ד אמרו מבדין אנחנו אין נאמנים ר״ל אמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ומיהו הא דקתני במתני׳ נחקרה עדותן לאו דוקא אלא במידי דבעי חקירות נמי בשאר מילי וכשעשו חקירות אבל בעלמא כיון שהעידו שוב אין יכולין לחזור בהם. וכן דעת רבינו נר״ו. והלכה קבועה היא והרי״ף ז״ל כתבה ביבמות פ״ד אחין. הרא״ה ז״ל:

וכתב הריטב״א ז״ל האמר ר״ש בן לקיש וכו׳. כמי שנחקרה עדותן בב״ד הא דר״ל בתוספת׳ הוא דתניא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה וכו׳ אם עד שלא נחקרה עדותן בב״ד אמרו מבדין היינו נאמנים פי׳ אפילו לאחר כדי דבור במידי דבעי דרישה וחקירה שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקירה ולפיכך היו מסיעין אותן ממקום למקום כדאיתא התם. אם משנחקרה עדותן בב״ד אמרו מבדין היינו אין נאמנים פי׳ לאחר כדי דבור דוקא דכל כדי דבור כדבור דמי אפילו לענין עדות וכדמוכח בדוכתא. ע״כ:

אלא אי איתמר. ארישא איתמר הרי אלו נאמנים לא שנו וכו׳ עד לפי שאין אדם משים עצמו רשע. ולהאי אוקמתא הא דקתני פסולי עדות היינו כגון שאמרו קרובים היינו ונתרחקנו או עבדים היינו ונשתחררנו שאין משימין עצמן רשעים. הריטב״א ז״ל:

וכן כתב הרא״ה ז״ל וז״ל לפום האי לישנא בתרא ליכא לפרושי פסולי עדות דמתני׳ גזלנין דאם כן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין כדאמרן אלא קרובים היינו ונתרחקנו א״נ משחקי בקוביא כדפרש״י ז״ל דכיון דפסולא דרבנן הוא וטעמא הוא דפיסולייהו ליתיה אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם הרי הוא כקטנים היינו שאין נאמנין. והרב ר׳ יוסף הלוי בן מיגש ז״ל שתירץ שאפילו תימא מאי פסולין היינו גזלנין כיון דקא מודו בגופיה דסהדותא ואין אומרים שחתמו שקר בעדות זו ואפילו בהך פסולא נמי דקאמרי לא אמרי אלא היינו והשתא לא הוו דעשו תשובה מהימני וליתיה דאנוסין היינו מחמת ממון אנוסין היינו קאמרי והשתא לא דעשו תשובה ואפ״ה לא מהימני ומה לי אי פסולייהו דקא מודו איהו האי סהדותא או אטו מילתא אחריתי ע״כ. והכי נמי כתב רבי׳ הרמב״ן ז״ל וז״ל פי׳ רש״י ז״ל פסולין היינו משחקי׳ בקוביא ואיכא למידק לרבא אמאי מהימני הא אין אדם משים עצמו רשע לפיכך נראה כלשון האחר שפרש״י ז״ל קרובים והא דקתני היינו לאו דוקא א״נ בקרובין מנשותיהן ונתרחקו ולדברי רש״י ז״ל איכא למימר כיון דאיסורא דרבנן הוא משום שאינו עוסק בישובו של עולם מהימן. והרב רבי יהוסף הלוי ז״ל כתב דכיון דלא אמרו שקר העדנו לא משוו נפשייהו רשעים שגם הפסלות שהעידו על עצמם אינו בהם שהרי חזרו בהן נמצא שאין נראה מעדות זו שהעידו עכשיו כי רשעים היו בזו העדות שהרי באמת העידו. ואיני יודע מהו סח דהא אנוסין היינו מחמת ממון נמי דילמא עכשיו חזרו בהן ולא יעשו לעולם ומה לי אם הם רשעים מחמת עדות זו או רשעים מחמת איסור אחר כיון דליכא למיפלג דבורא בהא. ע״כ:

וז״ל הרשב״א ז״ל פסולי עדות היינו פרש״י ז״ל משחקי בקוביא דפסול הגוף הוא עוד פי׳ בלשון אחר קרובין בנשותיהן ועכשיו לא כלומר שנתרחקו וזה הלשון נכון יותר דאילו בפסול הגוף אפילו לרבנן אמאי מהימני והא אין אדם משים עצמו רשע. ע״כ:

ודע שבפירושי רש״י ז״ל שבידינו במשנה כתוב פסולי עדות היינו. קרובים או משחקים בקוביא. ולקמן גבי הא דאמרינן בגמרא בשלמא לרבנן וכו׳ הפה שאסר הוא הפה שהתיר כתוב הפה שהתיר. וכיון דמחמת נפשות קאמרי דנאנסו לא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות דקאמרי היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים ע״כ. השמיט הרב ז״ל הכא בגמרא משחקים בקוביא ולא פי׳ כבמתניתין משום דאלישנא בתרא דרמי בר חמא קיימי׳ דמוקי לרישא דמתני׳ באנוסין היינו מחמת נפשות ומשחק בקוביא הרי הוא קצת רשע ומיהו במתני׳ אכתי לא איתברר אי כלישנא קמא דרמי אי כלישנא בתרא להכי נקט קרובים או משחקים בקוביא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומ״מ לא נקט גזלנין דא״כ היינו מאי דקתני רישא דמתני׳ אנוסין היינו דהיינו מחמת ממון ללישנא קמא דרמי בר חמא ואם תרצה לחלק בינייהו מ״מ הוה ליה למנקט אנוסין היינו פסולי עדות היינו בהדי הדדי. כנ״ל לפרש פירושו של רש״י ז״ל ומ״מ אכתי קשה אמאי נטר רש״י ז״ל לפרושי ההיא דפסולי עדות לקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן וכו׳ ולא פי׳ כן בסיומיה דלישנא בתרא דרמי דקאמר אבל אמרו אנוסין וכו׳ מ״ט אין אדם משים עצמו רשע. ואפשר דכדי לפרש דוחקיה דבשלמא ולדיוקי מאי דקאמר תלמודא כי טעמייהו שהפה וכו׳ דהא פשיטא הוא ולא היה צריך הדבר לאמרו דבמתני׳ איתא הכין להדיא לכך כתב רש״י ז״ל כן כלומר דמשום דצריך לתרוצי הכין לכך קאמר תלמודא בשלמא וכו׳ והוא דוחק ומצאתי ברש״י ז״ל כתיבת יד שכתוב הכין וז״ל לא שנו דאמרינן הפה שאסר וכו׳ אלא דאמרי אנוסין מחמת נפשות נאנסו דלא משוו נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן וכו׳ אין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות והעדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסין היינו וכו׳ כיון דמחמת נפשות קאמרי דנאנסו לא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות דקאמרי לאו בעדותן שוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררין. אין נאמנין לפוסלו ארישא דמתני׳ פליג בשלמא פסולי עדות וכו׳. ע״כ:

זאת היא הנוסחא הנכונה בפי׳ רש״י ז״ל וכל לשונותיו ז״ל כל אחד על מקומו יבא בשלום. ומלבד כי לשון הדפוס אינו מסודר יפה הלשון עצמו מגומגם דכתב ופסולי עדות דקאמרי היינו טעמא דלא בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דקאמרי וכו׳ משמע דבעי לחלק כמו שחילק הרב רבי יהוסף ז״ל מדקאמר היינו טעמא דלאו בעדות משוו וכו׳ וכיון שכן קשיא דלמה ליה למימר דאיירי כדקאמרי קרובים או עבדים וכו׳ דלטעמיה דהרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל אפילו בגזלנין נמי אלא הנוסחא האמיתי בפרש״י ז״ל הוא כדכתיבנא והכין הוא פירוש לפירושו כתב ז״ל לא שנו דאמרי׳ הפה שאסר וכו׳ פי׳ לא שנו קאי אאנוסין היינו בלחוד וקאמר לא שנו דכי אמרי אנוסין היינו דנאמנין אלא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות וכו׳ דאי הכי קשיא דהא ללישנא בתרא נמי משתנה הפירוש דפסולי עדות נמי דללישנא קמא פירושו היינו פסולי עדות אפילו משחקין בקוביא וללישנא בתרא פירושו היינו קרובים או עבדים אלא ודאי אעיקר טעמא דמתני׳ קאי וה״ק לא שנו דאמרי׳ הפה שאסר וכו׳ כנ״ל ועולה יפה עם הנוסחא דכתיבנא ודוק. ולפי שדחו תירוץ הרב רבי יהוסף הלוי ז״ל בשתי ידים אכתוב לך לשונו ז״ל ותמצא בו טוב טעם ודעת וז״ל (ז״ל) אוקמה רמי בר חמא רישא דמתני׳ באנוסין היינו מחמת נפשות אבל מחמת ממון אינן נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע וכן הלכה ואמרי׳ נמי לקמן רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמר אמאי לא מהימני כדרב כהנא דאמר אסור לאדם שישהא שטר אמנה וכו׳ אלמא אף ע״ג שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כי מהימני היכא דאמרי מילתא דלא מתחזי מיניה דהוו רשעים ואסהידו שלא כהוגן אבל אי אמרי מילתא דמתחזי מינה דשלא כהוגן אסהידו לה לההיא סהדותא ומשוו נפשייהו רשעים לא מהימני דאין אדם משים עצמו רשע ואם תשאל והא פסולי עדות היינו דקא משוו נפשייהו רשעים דהא קא מסהדי דפסולין היו וקתני הרי אלו נאמנין התם אף ע״ג דקא אמרי פסולין היינו לא קאמרי דעדות שקר הוו אלא קאמרי בקושטא אסהידנא ומיהו פסולין היינו באותה עת וקי״ל כל עדות שתחילתה בפסלות ואחר כך בסופה בכשרות עדות פסולה היא. ולענין קטנים נמי קי״ל דאין אדם נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אלא הנך דקתני להו בהדיא במתני׳ דתנן ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו׳ הלכך אע״ג דקאמרי השתא דעדיין כשרותם או גדלותן דעדות אמת היתה שנמצא שכשאין לו עכשיו העידו אותה כיון דקאמרי דבשעת העדות היו פסולין או קטנים אין עדותן עדות וכיון שאין אומרים כי עדות שקר היתה גם הפסלות שהעידו בו על עצמן אינו בהם עכשיו שהרי חזרו בהן נמצא שאין נראה מעדות שהעידו עכשיו כי רשעים היו בזאת העדות שהעידו ומ״ה אין שם דרך לומר אין אדם משים עצמו רשע אבל לענין אנוסין היינו מחמת ממון שהם אומרין כי עדות שקר העידו שנמצא שעשו עצמן רשעים באותו עדות אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. נמצא עכשיו שכל מי שמעיד עדות על חברו ומתוך אותה העדות יעשה הוא רשע שאינו נאמן באותו דבר לפסול את עצמו ולפי שאינו נאמן לפסול את עצמו גם על חברו אינו נאמן שהרי בכאן עדים אלו הרי הן מעידים כי שטר זה מזויף הוא וכי ראובן זה אינו חייב לשמעון כלום ולפי שנראה מאותה שעה כי רשעים הם ואינם נאמנים לפסול את עצמן גם אינם נאמנים להפסיד את שמעון אותו ממון. ע״כ:

עוד כתב ה״ר יהוסף הלוי ז״ל וקשיא לן הא דגרסינן בפרק כיצד ובפרק דיני ממונות קמא אמר רב יוסף איש פלוני רבעו לאונסו הוא ואחד מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא וכו׳. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו הוא ואין אדם משים את עצמו רשע וקי״ל כרבא והא התם דקא מסהיד עדות שנראה ממנו שהוא רשע והאמינו לענין הריגת הרובע ולא האמינוהו לפסול עצמו וכיון שכן הכא נמי אע״פ שאינם נאמנין לפסול עצמן ולשום עצמם רשעים למה אין אנו מאמינין אותן לענין הפסד אותו ממון על שמעון. ותשובה היינו טעמא דלא מהימנין הכא לאפוקי להאי ממונא משמעון משום דהא חתמי אשטרא דאית ליה לשמעון גבי ראובן מנה וקי״ל דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב״ד ואע״ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי מ״מ מכי חתמי אשטרא כבר נחקרה עדותן בב״ד וגלוי מילתא בעלמא הוא דבעינן לאסהודי אחתימות ידייהו דהא ניהו הלכך כי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות לא שוו לנפשייהו רשעים מהימנין להו דהפה שאסר הוא וכו׳ וכי אמרי אנוסין היינו מחמת ממון דשוו נפשייהו רשעים לא מהימני וכיון דלא מהימני מוקמינן לה אחתימות ידייהו דבשטר חזקה דהא עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון דלא מהימנין להו במאי דקא אמרי דאנוסין היינו מחמת ממון נמצא השטר עומד על חזקתו בחותמיו כדר״ל והא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דשמעת מינה דאף ע״ג דלא מהימן אנפשיה מהימן אחבריה שאני התם דהא ליכא שטרא בחתימות ידיה דמכחיש בהא סהדותא ומש״ה מהימן אחבריה. א״נ יש להשיב דלענין איש פלוני רבעו לרצונו היינו טעמא דמהמנין ליה הוא ואחר להרוג את הרובע ואף ע״ג דאינו נאמן על עצמו משום דאפשר שיהא הרובע חייב על שיהא הוא רשע ואי זה זה שרבעו לאנסו הלכך נאמן הוא לומר איש פלוני רבעני לרצוני להרוג את הרובע כשיצטרף עמו אחר בעדות זו ואינו נאמן לומר לרצוני רבעני להרוג את עצמו שהרי יש לנו לומר שמא לא רבעו אלא לאונסו אבל לענין אנוסין היינו מחמת ממון אם נאמין אותם לענין הפקעת השטר והפסד הממון על שמעון ממילא הוו להו רשעים בעדות עצמן ואם לא נאמין אותן בכך לפסול את עצמן ממילא הוה ליה השטר [כשר] (פסול) ויהיו הם כשרים ולפיכך כיון שאינם נאמנים לשום עצמן רשעים ממילא נשאר השטר כשר והממון שבו קיים וזה הטעם האחרון הוא הנכון. עכ״ל ה״ר יהוסף הלוי בן מיגש ז״ל:

והרמב״ן ז״ל כתב וז״ל ואוקימנא אלא אי איתמר ארישא איתמר לא שנו וכו׳. אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין אדם משים עצמו רשע ומהימני במאי דקאמרי כתב ידינו הוא זה ואפי׳ למ״ד לא פלגינן דיבורא דתרי מילי נינהו. וי״מ רבא לנפשיה מתרץ דאמר פלגי׳ דיבורא ולשון הראשון נראה דלא מסיימי בגמרא הכי. ואיכא מאן דרמי ונפלגו דיבורא הכי ונימא אנוסין היו מחמת ממון כאותה שאמרו פלוני רבעו לרצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו משום דפלגינן דיבורא כדאיתא בפרק זה בורר בסנהדרין [ט ב׳] ובפרק כיצד ביבמות [כה ב׳] גבי עדות אשה הרגתיו הרגנוהו נאמנין משום דפלגינן דיבורא ונאמן שמת אבל לא שהוא הרגו איכא למימר דהכא והתם פלגינן דיבורא ומקיימין עיקר העדות שהוא כתב ידינו הוא זה ומת פלוני וכן אוזיף ברביתא ולא מהימן כי אמר תו לדידי דשלם סהדותיה במאי דאמר אוזיף ברביתא וכן פלוני רבעו לרצונו מהימן דפלוני רבעו ולא מהימן לומר לרצונו וכמ״ד פלוני רבעו סתם חשבינן ליה והכא נמי על עיקר העדות שהוא בא להעיד עליה נאמן דפלגינן דיבורא ולא פלגי׳ דיבורא באונס דאי מהימנין לך דאנוס היה על כרחיך מחמת ממון היה שכך הוא אומר ואין אנו יכולין לומר אונס נפשות הוא שהיה דאנן לא אמרי׳ מאי דלא אמר איהו אלא דכיון דקרוב הוא אצל עצמו חשבי׳ ליה כאילו לא העיד כלל וכן בכאן שאנו רואים אותן כאילו אמרו אנוסין היינו סתם אבל לומר אנוסין היינו מחמת נפשות לא כל הימנו הואיל ולא העידו כך שהרי כשבאין העדים לפנינו אמרו שקר העדנו אין נאמנין משום דמשוו נפשייהו רשעים עד שיאמרו דבר שבשבילו העידו שקר ולא יהו רשעים הלכך כי אמרו אנוסין היינו מחמת ממון ומשוו נפשייהו רשעים אין אנו מאמינין כלל שהעידו שקר כלל. וחכמי הצרפתים אומרים דרבא לרמי מסיק וכמ״ד לא פלגי׳ דיבורא הא לדידיה נאמנין וזה שלא כדעת רבי׳ והגאונים שפסקו הלכה כן. וה״ר יהוסף הלוי ז״ל כתב משום דמסייע להיאך שטרא לא פלגי׳ דבורייהו לאפסולי וכמה טעמים אחרים כתב ובחנם (לא) נתחבט בהם ועיקר דינא דמפלג דבורא כתוב במסכת מכות בס״ד ע״כ:

וז״ל הרא״ה ז״ל וק״ל כיון דפלגי׳ דבורא דאמרי׳ כתב ידן הוא זה אבל לא היו אנוסין אימא הכי כתב ידן הוא זה ואנוסין היו דפלגי׳ דבורא ולא מהימן לן בהא דמחמת ממון אלא אימא מחמת נפשות דהא אילו אתו ואמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסי׳ היינו ולא מפרשי׳ מחמת ממון אי מחמת נפשות הא ודאי מסתמא מספיקא לא גבינן בה והשתא נמי לא להמנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון ותהוי כמאן דקא אמרי אנוסין היינו סתמא. ומסתברא לתרוצי דלא אמרי׳ פלגי׳ דבורא אלא בשתי עדיות אבל בחד עדות לא והכא אתיאן כולהו הא דסנהדרין דאמרי׳ פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו לרצונו רשע הוא וכו׳ רבא אמר אדם קרוב וכו׳ פי׳ ואפילו אמר לרצונו לא מהימנין ליה בהא כלומר דהוה לרצונו והוא ואחר מצטרפין עליו להורגו דהוו ליה שני עדיות חלוקים שאין צריכין זה לזה על שני עניינין חלוקים שיוצא מהם שני מעשים והם שני דינים אפשר לזה בלא זה חד דפלוני רבע דהיינו חד עדות ואידך דמסהיד אנפשיה דנרבע לרצונו ואנן מהימנינן ליה לקמא ולא באידך כשם שאילו לא היה מעיד אלא על עצמו והיה בא לב״ד להעיד על עצמו שנרבע לרצונו שאינו נאמן על עצמו ונאמן על אותו אחר כשם שאילו לא היה מעיד עכשיו על עצמו כלל בעדות זו אלא שהיה אומר שלפניו רבע ואינו צריכין להעיד מי ומי וכן אותה שאמרו ביבמות הרגתיו הרגנוהו תנשא אשתו שאף זו שתי עדיות הם דאחת שמעיד שמת אותו איש והאחת שמעיד על עצמו שהרג והם חלוקין שאין צריכין כלל זה לזה שהרי אפשר שמת אותו איש בלא שהרגוהו ואפשר שהרגו בלא שהרגו איש זה וכיון שהן מעידין שמת איש זה ומעידין שהרגו את הנפש על מה שמעידין על עצמן אינם נאמנים ואעפ״כ נאמנין במה שמעידין על אותו איש שמת והכי נמי אתיא מתני׳ דהכא דאמרי כתב ידינו הוא אבל אנוסין היינו שהן שתי עדיות שהם מעידי׳ שזה כתב ידן וזהו עדות אחת ואחר כך מעידים עדות זו שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה והרי הם מעידים על עצמן שהעידו עדות שקר בשביל ממון בלא עדות כתב ידן והרי אלו שתי עדיות חלוקות שמעידין שזה כתב ידן ושהעידו עדות שקר בשביל ממון ואפשר לזה בלא זה לפיכך מאמינים אותם בראשונה שזה כתב ידן ולא בזו שהן אומרים שעדות שקר העידו בשביל ממון כי היכי דאילו אתו בעלמא וקא מסהדי אנפשייהו הכי דלא מהימני ותו ליכא למימר דכי הימנינהו דאנוסין היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דהא חד עדות הוא דעיקר עדות אנוסין היינו וכיון דאנוסין הוו לא סגיא דלא הוה או מחמת ממון או מחמת נפשות ומחמת נפשות פירושי הוא דמפרש ופי׳ בעלמא הוא וכגון הא ודאי הוי חד עדות ובחד עדות לא פלגי׳ דיבורא ודבר ראוי הוא ומוכרע מן הסברא. ואל תשיבני מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ואיבעיא לן אמר למפרע מאי ליהמוניה להכא ופליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר פלגי׳ דיבורא וחד אמר לא פלגי׳ דיבורא וקשיא לן ומאי שנא מדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה ומתרצינן בתרי גופי פלגי׳ בחד גופא לא פלגי׳ דכ״ע אי לאו טעמא דחד גופא פלגי׳ ואף על גב דהוי כחד עדות ואפי׳ בהא איכא מאן דאמר דפלגי׳ דיבורא ואף על גב דחד גופא ואף על גב דהוי חד עדות דההיא דהתם נמי היינו טעמא דמ״ד דלא פלגי׳ דיבורא והיינו דקא מתרצינן בתרי גופי פלגי׳ בחד גופא לא פלגי׳ ולא סוף דבר בין שני גופין לגוף אחד אלא הכי נמי קאמר התם שני גופין שהם שתי עדיות שמעיד על אשתו ועל אותו פלוני אחר הכא חד גופא שהוא חד עדות ולא נקט חד גופא אלא איידי דאידך תרי גופי והוא הדין לחד גופא לשני עדות ונקט האי לישנא לארווחי טעמיה למימר דלא דמין כלל ואידך דאמר התם פלגי׳ דיבורא משום דהימנותא דבעל משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה וקס״ד דכיון דהימנותא משום טעמא חד דינא הוא דלמאי דקא סגי טעמא מהימן לאידך לא מהימן ובהא פלגינן דיבורא אפילו בחד עדות כיון דמשום טעמא אתינן עלה ואידך סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי כיון דחד עדות הוא לא פלגינן דיבורא ולא מהימן וזהו הנכון. עד כאן לשון הרא״ה ז״ל:

וז״ל הריטב״א ז״ל: ואם תאמר כיון שהם בעדות אחת העידו שזה כתב ידן ושאנוסים היו מחמת ממון ואין אנו מאמינים אותן על אונסן למה אנו מאמינים אותן על כתב ידן. יש לומר דפלגינן דיבורא וכדאמר התם באומר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו דפלגינן דיבורא. ואם תאמר אם כן נפלוג דיבורא ונאמנים לומר אנוסין היינו אבל אין נאמנים לומר מחמת ממון ויתבטל השטר ונוקי ממונא בחזקת מריה ויהא יד בעל השטר על התחתונה וכ״ת דכיון דמחמת ממון פי׳ דאנוסין היינו הוא לית לן למפלגיה הא ליתא דהתם נמי לרצונו פי׳ דרבעו הוא דלא סגיא לרביעה שלא תהיה לאונסו או לרצונו וכי אמר לרצונו אמרינן דלאו לרצונו הוה אלא לאונסו וקטלינן ליה. ויש לומר דאכתי לא דמי דהתם עדות הרביעה עדות גמור הוא לחייב הרובע מיתה בין שיהא לרצונו של נרבע או לאונסו ופירושו דלרצונו מילתא אחריתי היא ושייכא בחיוב הנרבע ואנן לא בחיוב הנרבע עסקינן וכיון דכן אית לן למיפלג דיבורא ולמסבר מסהדותיה מאי דאצטריך לן ואידך כנטול דמי ודכותה הכא כשאומר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת ממון דכתב ידינו הוא עדות שלם ולא צריכינן למימר טפי בענין זה וכשאומר אנוסין היינו מחמת ממון אין צריך לעדותן כלל וכיון דמוסיף מידי דלא מהימני פלגינן דיבורא ונקטינן מאי דסגי לן ומאי דחזיין עלה בנדון הזה אבל ליכא למינקט אנוסין היינו לחוד בלא מחמת ממון דהא אנוסין היינו עם מחמת ממון כולה חדא מילתא היא וכיון דאינה מעיקר העדות וכולה חדא מילתא היא לית לן למפלגי כלל אלא דנשבקיה כוליה וכן אומר בההיא דהרגנוהו הרגתיו דפלגינן דבורא ונקטינן מה שהוא עיקר עדות הנדון שלפנינו והיינו שהרג אותו פלוני והותרה אשתו אבל מה שיש בלשון הזה שזה הרגו שבקינן ליה כיון שאינו נאמן על עצמו ודמיא למאי דאמר בפרק מי שמת דבתרי גופי פלגינן דבורא בחדא גופא לא פלגינן דבורא וזה נראה ברור. ובתוספות תירצו עוד בזה דאנן לית לן לפרושי דאנוסין היינו מחמת נפשות דהא מילתא דלא שכיח היא ואית ליה קלא על הרוב וכיון דכן אית לן למימר דודאי לא הוה בהא אונס כלל וגם זה נכון וקצר. ומיהו כל שאמר׳ כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו והלכו להם ולא פירשו מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסין מחמת נפשות בעו למימר דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעות בעדים שחתמו מפני ממון. וכן דעת מורי הרב הלוי ז״ל. ע״כ:

וז״ל שיטה ישנה אדם קרוב אצל עצמו וכו׳. ופלגינן דיבור׳ ומהימנינן להו אכתב ידן ולא מהימנינן להו אאנוסין היינו מחמת ממון וא״ת ונפלוג דיבורא הכי נהמניה אאנוסין ולא נהמניה אמחמת ממון ונאמר דאנוסין היו מחמת נפשות כדאמר בעלמא גבי פלוני רבעני לרצוני דקטלינן ליה אפומיה ומתרצינן דבוריה ואמרינן לאנסו רבעו י״ל דלא קשיא דאילו אמרו אנוסין סתם צריך פירושא דבתרי אנפי משמע מחמת ממון ומחמת נפשות ואם פירשו מחמת ממון אין להאמינם השתא דמפרשי אינהו מהו גופו של אונס ואמרי דמחמת ממון הוא אין לנו לפרש פירוש אחר ולומר שאין פירושם אמת הילכך לא מהימני אבל בפלוני רבעני אילו אמר פלוני רבע לא היינו צריכין לפירוש אחר שאין שני פירושין בלשון רבע ועכשיו שמוסיפין ואומרים רבעני שהוא תוספות שלא היה צריך לעדותן פלגינן דיבורא ומתקני׳ ליה כך פי׳ הראב״ד ז״ל. וי״ל כיון דמדאורייתא נעשה כמי שנחקרה עדותן של חתומים בב״ד ורבנן הוא דאצרוך והרי הן מקיימין שהוא כתב ידן וממאי דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות לא מהימנת להו להביא לך פסול אחר ולומר אנוסין היו מחמת נפשות. ובחמשה מקומות אנו דנין בתלמוד פלגי׳ דיבורא חדא הך ואידך ההיא דפלוני רבעני ואידך פלוני בא על אשתי ואידך הא דאמרינן בפרק כיצד ביבמות גבי עדות אשה מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו אבל לאחר תנשא. ואידך מעשה דבר ביתוס דאמר לדידי אוזיף לי ברבית׳ והתם בפרק מי שמת דמבעיא לן אמר למפרע מהו להימוניה להבא מי פלגינן דיבורא או לא לא מייתינן עלה אלא הא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו וטעמא דמילתא דכולהו אינך פשיטי יותר בהו דיבורא דאדם קרוב אצל עצמו ומעולם לא נתכוון להעיד על עצמו אבל אצל אשתו אינו קרוב כל כך דנימא שלא נתכוון עליה להעיד כלל ואפ״ה פלגינן דיבורא וקא פשיט מינה משום האי טעמא דפלגין דיבורא והיינו דאמרינן במסכת סנהדרין מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרו אצל אשתו לא אמרו קמ״ל פי׳ קמ״ל דאף על גב דלא פשיטא לן באשתו כולי האי שלא נתכוון להעיד אפ״ה פלגינן דיבורא וק״ל הא דגרסינן בירושלמי [פי״א ה״ה] כתב (נכתב) [כל נכסיו] לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקין לזה רבי יוחנן פוסל ולא פלגינן דיבורא להכשיר עדותם אצל הרחוק י״ל התם הממון מצרפן שהרי הוא משותף חלק ידוע לרחק ולקרב וזהו שפירשו עלה בירושלמי מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן מקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה וכו׳ וכמו שהעדות מצרפת העדים והעדים כולם נפסלין בפסול האחד כמו כן הממון מצרף את העדות. והא דאמרינן בפ״ק דגיטין [ח ב׳] כל נכסי קנוי׳ לך מהו ומסקינן עצמו קנה נכסים לא קנה אלמא פלגינן דיבורא ואין הממון מצרף התם משום דקיום שטרות דרבנן והם אמרו והם אמרו והא דאמרינן במסכת מכות [ז א׳] אלעאי וטוביה קריבי דערבא הוו סבר רב פפא לגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו א״ל רב הונא בריה דרב יהושע סוף סוף מלוה בתר ערבא אזיל. יש מפרשים כן דאלעאי וטוביה היו מעידין על הלואה ועל הערב וסבר רב פפא דפלגינן דיבורא ומהימנינן להו אהלואה ולא מהימנינן להו אערב וסבר רב פפא דפלגינן דיבורא הוה שמיע ליה לרב פפא ההיא כרבי יוחנן דירושלמי דקסבר שהממון מצרפן וא״ל רב הונא דודאי ההלואה מצרפן. והראב״ד ז״ל פירש׳ לההיא בפרעון החוב שההלואה והערב ידועין היו אלא שהיה הלוה טוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו הם והעידו דמעולם לא פרעו בפניהם וסבר רב פפא דכיון דלגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו והן אינן באין להעיד על הערב עדותן כשרה וא״ל רב הונא סוף סוף וכו׳. והראב״ד ז״ל מפרשה ג״כ מטעם נכון מטעם אחר ואומר שאם היו מעידים על ההלואה ועל קרובם שהיה ערב ודאי הוה פלגינן דיבורא ולא היה רב הונא חולק בכך על רב פפא דהרי הם כשתי עדיות עדות הלואה ועדות הערב וראיה לדבר דהתם בפ״ק דגיטין פשיטא לך דעצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבורא כיון דשני דברים חלוקין הם. עכ״ל שיטה ישנה:

אין נאמנים. כתוב בתוספות דכיון דמקוים הוא הוי מגו במקום עדים. תימא למה חוזרין התוספות לומר מגו במקום עדים כבר אמרו לעיל דכיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר מגו במקום עדים הוא והכא נמי על סיפא קיימינן דכתב ידן יוצא ממקום אחר ויש לומר שהוצרכו לחזור לומר מגו במקום עדים משום דהתם מגו דאי בעי הוה שתיק דאם היו שותקין ולא היו אומרים כתב ידינו הוא זה ממילא היה השטר פסול וכיון שאמרו כתב ידינו הוא זה חשבינן ליה כמקוים הלכך הוה ליה מגו במקום עדים אבל הכא שאמרו התוספות דליהמנו במגו דאי בעי אמרי פרוע הוא אם היו אומרים פרוע הוא השטר לא היה פסול אלא שהיו אומרים שהיה פרוע וכיון שאינם פוסלין אותו מעידים הם שהוא כשר כמו במקויים דאנן סהדי דהוא כשר וא״כ ה״א כיון שגם הם מעידים שהוא כשר לא שייך לומר מגו במקום עדים אפ״ה הוי מגו במקום עדים. בקונטריסין:

גמרא אמר רמי בר חמא לא שנו דאין נאמנים אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון פי׳ רש״י ז״ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע ואם תאמר ניחא אנוסין היינו איכא לפרושי הכי פסולי עדות היינו נמי דאמרי גזלנין היינו אלא קטנים היינו מאי רשעות איכא ויש לומר דבההיא איכא טעמא אחרינא דמלוה גופיה מידק דייק ולא מיחתם כדאמרינן לקמן וכן תירצו בתוספות. א״נ דאנוסין היינו מחמת ממון לא סוף דבר מפני שמשימין עצמן רשעים כדפרש״י ז״ל אלא משום שמעידין על עצמן שחתמו שלא כדין והשתא הוא הדין כשאומרים קטנים היינו ונכון הוא. ואם תאמר ויהיו נאמנים בזה מתוך שיכולים לומר אנוסין היינו מחמת נפשות או כיוצא בו. ויש לומר שאין עד אחד במגו כשיש בעדותו חשד מחמת גוף עדותו ומה ששנינו ברישא שהם נאמנים דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ההוא לאו מגו ממש הוא אלא משום דאי בעי שתקי. הריטב״א ז״ל:

וכתב הרמב״ן ז״ל וז״ל תמיה לי מאי קסבר נמי אי קסבר דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות בשטר כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני וכ״ת משום דלא משוו נפשייהו רשעים אי הכי אפי׳ אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיהו ודאי ע״כ ס״ל דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בעדות על פה דהא תלמודא קתני אנוסין היינו מחמת נפשות מהמני ועוד קשיא מאי שנא קטנים היינו ופסולי עדות היינו דלא מהימני ומאי שנא אנוסין היו מחמת נפשות דמהימני וי״ל דרמי בר חמא סבר שאין אדם משים עצמו רשע ולא שעשה שלא כהוגן הלכך מחמת ממון וכן קטנים היינו פסולי עדות היינו כיון דשלא כדין כתבו ובאיסור עשו שטרם אינם נאמנים ומחמת נפשות כיון שהם לא עשו שום איסור נאמנים דס״ל נמי אעפ״י שהגיד חוזר ומגיד בשטר והיכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מהימני בשטר דרשעים נינהו אבל כי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אי אמרת לא מהימני במאי דקא אמרי אנוסין היינו במאי דקא אמרי נמי כתב ידינו הוא זה לא מהימני דלית ליה פלגינן דיבורא ודחינן לה מדאמר ר״ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד פי׳ כמו שאם נחקרה עדותן בב״ד אין יכולים לחזור בהן כך מכיון שהם חתומים על השטר אינן יכולין לחזור בהן והכי איתא בירושלמי תני העדים שהעידו וכו׳. ע״כ ולקמן נכתוב שארית לשון הרב ז״ל בס״ד:

וז״ל הרא״ה ז״ל אמר רמי בר חמא לא שנו וכו׳ מחמת נפשות הרי אלו נאמנים פי׳ ואע״פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנים כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמשוו נפשייהו רשיעי אבל ברישא דמתני׳ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין אפילו באנוסין מחמת ממון דקס״ד השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא וכו׳ והוה ליה הפה שאסר וכו׳ מהימני אבל מאי דקאמרי וכ״ת השתא דקס״ד דאפילו כשכתב ידן יוצא וכו׳ כל היכא דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני ומאי אנוסין דמתני׳ מחמת ממון אבל מחמת נפשות מהימני א״כ כי קאמרי קטנים היינו אמאי אין נאמנים דהא לא משוו נפשייהו רשיעי והוה ליה כאנוסין היינו מחמת נפשות י״ל דכי קאמרינן דלא מהימני משום דמשוו נפשייהו רשיעי ה״ה כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר והיינו טעמא דקטנים לאפוקי אנוסין מחמת נפשות דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין שכך יפה להם וכך חובתם ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אית לן לפרושי פסולי עדות היינו דמתניתין גזלנין או משחקי בקוביא דמשוו נפשייהו רשיעי א״נ קרובים היינו ונתרחקנו דהוה ליה כקטנים שעשו השטר שלא כדין ע״כ:

והרשב״א ז״ל כתב להך לישנא דרמי קטנים היינו פסולי עדות היינו אף ע״ג דלאו ברשיעי משוו אנפשייהו ואפ״ה קתני כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים התם איכא למימר משום דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים כסברתיה דרבי מאיר אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאיתא בסמוך ומיהו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ס״ל לרמי דנאמנין לומר אנוסין היינו מחמת ממון ולשוויי נפשייהו רשיעי דכיון דאינהו משוו ליה שטרא אינהו מצו פסלו ליה שהפה שאסר וכו׳. עד כאן:

וכתבו בתוספות מחמת נפשות הרי אלו נאמנים וא״ת וכי אמרי קטנים היינו או אנוסין היינו מחמת ממון להימני במגו דאי בעי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסין היינו מחמת ממון וי״ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח. כן כתוב בקצת תוספות. ובספרים אחרים יש עוד תירוץ אחר וז״ל ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו כדפרישית א״נ בדיבור דלעיל המתחיל אין נאמנים קצת ספרים אין שם כ״א ב׳ תירוצים הראשונים ובקצת ספרים מוסיפין ועוד דבב׳ עדים לא אמרינן מגו וברישא שייך מגו דאי בעי שתקי והם גליונות שנכתבו בתוס׳ וז״ל הקונטריסים על זה תימה למה חזר הגליון ותירוץ זה תירצו שני פעמים וי״ל משום דלעיל קאי על מגו דאי בעי אמר פרוע הוא הוה דבור אחר בפני עצמו ופשיטא דאין אדם יודע מה שבלב חבירו ופשיטא דמגו בתרי לא אמרינן אבל הכא שאומרים אנוסין היינו בין שיהיה מחמת ממון בין שיהיה מחמת נפשות ממה נפשך שניהם בבת אחת אומרים אנוסין היינו והוה אמינא דאמרי׳ מגו בתרי שהרי יודע שבלב חבירו שיש לומר אנוסין היינו קמ״ל הגי׳ דאפילו הכי לא אמרי מגו בתרי. ע״כ:

ומיהו אם הוא מלשון התוספות ואתא לתרוצי נמי דלהימנו במאי דקא אמרי קטנים היינו במגו דאי בעו אמרי מחמת נפשות לא שייך תירוץ הקונטריסין כלל. וי״ל דכולהו הני טענתא הוו מענין א׳ דבאין לפסול השטר ולכך איכא למימר דאמרינן מגו אפי׳ בתרי דבנקל ידעו מה שבלב חבירו אבל טענת פרוע אינו ענין להם כלל דבהאי טענתא הוא אומר דהשטר הוא אמת אלא שנפרע הלכך איכא למימר דבתרי לא אמרינן מגו. ועוד דלעיל איכא למימר דהאי תירוצא דבשני עדים לא שייך מגו בהדי אינך תירוצי עולה שפיר לתרוצי הך קושיא דמגו ולהכי כתבו התוספות לעיל הכא ליכא לאקשויי וכו׳ פי׳ משום דיש ג׳ תירוצין בדבר וחדא אחבירו סמיך אבל הכא אין לתרץ הני תרי תירוצי דלעיל דלרמי בר חמא לא שאני ליה בין מקוים בין לשאינו מקוים תדע דהא מחמת נפשות נאמנים ועיקר טעמו דלא מהמני משום דלא משוו נפשייהו רשעים ולית ליה נמי כיון דהגיד אינו חוזר ומגיד בשטר כשכ׳ ידן יוצא ממקום אחר והלכך ליכא למימר הני תרי תירוצי דלעיל ולכך חזרו והקשו הכא קושיית מגו ותירצו שני תירוצין חדא דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים וכו׳ כנ״ל. ולקמן בשמעתין גבי שנים חתומים על השטר ומתו וכו׳ תירצו התוספות עוד דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע וכו׳ ולקמן נפרש אותו בס״ד:

מלוה גופיה מידק דייק ומחתים. וא״ת דילמא לא היתה ההלואה אמת ומש״ה לא דק מלוה ואחתום פסולין י״ל בחייב מודה עסקי׳ אלא שאומר פרעתי א״נ העדים אומרין שהלוהו וחתמו על ההלואה אלא שפסולין היו והרי אלו כחוזרין ומגידין דכיון שהעידו שהלוהו וחתמו על ההלואה אי אפשר דפסולין היו דמלוה גופי׳ מידק ומחתים וכו׳. שיטה ישנה:

וז״ל הרא״ה ז״ל מלוה גופיה מידק דייק ומחתים כלומר דאנן דיינינן להו לפום מלתייהו דקאמרי וכי קא אמרי פסולין היינו הא קא מודו דשטרא קושטא הוא אלא דפסולין היו ולפום מילתייהו דיינינן להו דלפום טעמייהו כיון דקא מודו דקושטא הוה תו ליכא להימנייהו דפסולין היו דכיון דקושטא הוה ודאי מלוה מידק דייק ומחתים ולא אחתים אלא כשרין. ע״כ:

וז״ל הרשב״א ז״ל מלוה גופיה מידק דייק ומחתים פי׳ וכשהעדים מודים בעיקר המלוה או בעיקר המקח אלא דאמרי דשטרא מיהא פסולא דההיא שעתא פסולי עדות היו. ע״כ:

וז״ל הרמב״ן ז״ל והא דקאמרי מלוה גופיה מידק דייק משום דמוקמי לה לדרבי מאיר כגון דקאמרי אין, הלוה פלוני לפלוני מנה מיהו שטרא פסולא הוא דההיא שעתא פסולין היינו אבל אי אמרי פסולין היינו ועדות שקר העדנו וחתמנו הוא ודאי אין נאמנין לכ״ע שהרי משוו נפשייהו רשעים. ע״כ:

קטנים נמי כדר״ל וכו׳. והא דלא קאמר קטנים נמי מידק דייק משום דלא פשיטא לן בקטנים דמידק דייק בהו לפי שאין אדם מדקדק בחברו דיש גוצין ושנותן מעוטות מש״ה אצריך להא דר״ל חזקה וכו׳ אלא א״כ נעשה גדול וכו׳ פי׳ אא״כ נעשה המוכר גדול אלמא מידק דייק אינש בחברו אם הוא קטן או גדול וכי היכי דעדים דייקי במוכר אם הוא גדול הכי נמי דייק מלוה בעדים אם הם גדולים או קטנים. שיטה ישנה: