(1) 
אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ וּמִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר חָיְישִׁי וּמַחְתְּמִי חַד מֵהָנָךְ סָהֲדִי וְסוֹפֵר בַּהֲדַיְיהוּ וּבַעַל לָא אָמַר הָכִי.
אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ וּמִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר חָיְישִׁי וּמַחְתְּמִי חַד מֵהָנָךְ סָהֲדִי וְסוֹפֵר בַּהֲדַיְיהוּ וּבַעַל לָא אָמַר הָכִי.Tell a scribe and he will write the document and tell so-and-so and so-and-so and they will sign it. And due to the shame of the scribe, who asks: Don’t you consider me a sufficiently upright person to sign the document as a witness, the agents are concerned to avoid that disgrace and have one of those witnesses and the scribe sign together with him, and the husband did not say to do so. The bill of divorce is invalid because it was signed contrary to the husband’s instructions, and the agents will mistakenly think it is valid.
1. בפרקא: כ״י נ : ״בפרקין״.
2. כתובו: גז , גיד , כ״י נ , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״כתבו״.
3. וחתמוהו: וכן גיד , דפוסים. גז , כ״י נ : ״וחתמו״.
4. ואף: גיד : ״אף״.
5. וחזרו: חסר ב-גז , גיד , כ״י נ , דפוסים.
6. לא: גיד : ״ולא״.
7. תנו נמי: כ״י נ : ״נמי תנו״.
8. תנו: חסר ב-גז , גיד , כ״י נ , דפוסים.
9. אלא אפילו אמר: גז , גיד , גטו , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
10. וחתמו עדים: כ״י נ : ״וחתם העדים״.
11. לו ונתנו: גז : ״לו וחזר ונתנו״. חסר בכ״י נ .
12. חתומו: כ״י נ : ״חתמו״.
13. אמר רב: חסר בגיד , גטו , דפוסים.
אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו – לא דמי לעד מפי עד דהני מילי כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני מנה שלא נמסרה עדות לאלו המעידים אלא בפני הראשונים אבל כאן עיקר עדות לא נמסרה אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט.
בא״ד וא״ת כיון דלר״מ חתם סופר ועד פסול היכי תנן אמר לשנים כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק מאי קושיא דלמא הא דקאמר ר״מ יכתבו ויתנו היינו ע״י כתב סופר ועד דלשמואל כשר בסופר מובהק ועד ולשיטת רבינו חננאל שהביאו התוספות פרק המגרש דף פ״ז אפילו רב מודה דבסופר מובהק כשר וכ״כ התוס׳ עוד שם לאידך פירושא והתם אליבא דר״מ קיימינן כמבואר שם ואע״ג דלר״מ בעינן חתימה לשמה וכתיבה לא בעי אפ״ה לא חיישינן שמא כתב הסופר מובהק שלא לשמה וכמ״ש בזה בריש מכילתין בטוב טעם דף ג׳ ע״ב ע״ש וצ״ל דקושייתם כאן היינו דוקא להאי פירושא שכתבו בפ׳ המגרש דלרב כתב סופר ועד פסול אפי׳ במובהק וא״כ לרב תיקשי מילתא דר״מ כיון דע״כ לכ״ע לר״מ חתם סופר ועד נמי פסול משום האי חורב׳ שכתבו התוס׳ וא״כ מתני׳ דהכא במאי מוקי לה מילתא דלר״מ אלא דלפמ״ש בסמוך דלא שייך האי חודבא לר״מ אלא אי ס״ל מילי לא מימסרי וכדפרישית וא״כ לרב נמי לא קשיא מידי דהא רב אית ליה בפ׳ כל הגט דטעמא דמתני׳ משום בזיון וא״כ סובר דלכ״ע מילי מימסרן וא״כ לרב שפיר מצי סביר ר״מ חתם סופר ועד כשר וצ״ל דקושיית התוספות לר״ח דמוקי למתני׳ בחתם סופר דוקא משום דלא משמע ליה לאוקמי בכתב סופר מובהק ועד משום דבההיא כרב ס״ל דכתב סופר ועד פסול אבל בההיא דמוקי רב טעמא דמתני׳ משום בזיון ע״כ לא סבר ר״ח כוותי׳ דהא אמר בהדיא מתני׳ ר״י היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח וא״כ מסתמא טעמא דר״מ לדידיה נמי משום מילי לא מימסרן ושייך האי חורבא שכתבו התוס׳ לר״מ וע״כ סובר ר״מ חתם סופר ועד פסול וא״כ מקשו שפיר דר״ח מתני׳ במאי מוקי לה וצ״ע ודו״ק:
בא״ד וי״ל דלר״מ כו׳ והרי אלו יכתבו היינו יחתמו כו׳ עכ״ל. וקשה מאי פסיקא להו השתא דיכתבו היינו יחתמו הא בגמ׳ אמרי׳ להדיא דהיא גופא קמבעיא ליה אי יכתבו דקאמר ר״מ אכתב ידן קאי או אכתב הגט ולכאורה הי׳ נראה שדבריהם כאן לתירוץ הראשון שכתבו לעיל בד״ה הא כתב גט דלר״מ מצאו באשפה כשר וכפי׳ השני שכתבתי שם דאליבא דר״מ פשיטא דכתבו היינו וחתמו דאכתב ידן קאי והא דאמרינן תיפשוט ממתני׳ אליבא דר״י קאי דמשמע דמודה בהא לר״מ וכדפרישית התם. אלא דאכתי קשה סוף סוף הא מסקו התוספות כאן דלר״מ ויכתבו היינו בדיעבד למ״ד דכתיבה נמי כשר ולא תעשה וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי פסקא שכתבו כאן ויכתבו היינו ויחתמו הוי מצי למימר נמי שיכתוב אחד מהם ויחתום אחד ויצרפו אחר לענין החתימה וכ״ש לפמ״ש בסמוך דעיקר קושייתם היינו אליבא דר״ח ושמעינן לר״ח דאמר לקמן בכתיבה נמי כשר ולא תעשה א״כ מאי אולמא חתימה מכתיבה. ולכאורה הי׳ נראה ליישב לפי שיטת ה״ה שהבאתי לעיל דכשר ולא תעשה היינו פסול וכבר כתבתי ראיה לזה ששיטת התוספות נמי הכי הוא אלא דנראה דדוקא לענין החתימה דשייך חששא דשמא תשכור ממש מש״ה אמרינן דכשר ולא תעשה היינו פסול משא״כ לענין הכתיבה אפילו למ״ד כשר ולא תעשה לית לן למימר דפסול כיון דלא שייך שמא תשכור בכתיבה אלא דגזרינן כתיבה אטו חתימה וא״כ אין להחמיר כ״כ לפסול בדיעבד מש״ה כתבו התוס׳ דיכתבו היינו יחתמו ויכתוב אחר. אלא דלפ״ז קשה א״כ מאי מספקא ליה לשמואל אי כתבו דקאמר הבעל היינו כתב ידן או כתב הגט פשיטא דכתב ידן הוא ויאמרו לסופר לכתוב דכשר מיהא בדיעבד משא״כ אם נאמר דאכתב הגט קאי ויצרפו אחר לחתום ה״ל כשר ולא תעשה בחתימה דפסול בדיעבד. מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דלשמואל איכא טעמא אחרינא לפסול אומר אמרו בכתיבה כמו בחתימה ולא משום דגזרינן א״כ א״ש דלשמואל דא ודא א׳ היא ושפיר מספקא ליה ודו״ק. ועי״ל בכוונת התוספות לפמ״ש בסמוך דעיקר קושייתם כאן אליבא דר״ח וא״כ א״ש דלמסקנא אית ליה לר״ח דר׳ יוסי תרתי אמר ואם כן תו ליכא ספיקא דשמואל דתיפשוט ממתני׳ דיכתבו ויתנו דקאמר ר׳ יוסי אתרווייהו קאי דל״ל נעשה כאומר אמרו דהגט בטל נמצא דע״כ לשון יכתבו שייך נמי אחתימה כמו אכתיבה וא״כ לר״מ ודאי אחתימה קאי דעיקר כתיבת הגט לר״מ אחתימה קאי ובהכי איירי קרא וכתב ומעיקרא נמי לא הוי מספקא לן אלא משום דא״ל דבל׳ בני אדם לא שייך לשון כתבו אחתימה אבל למסקנא מדר׳ יוסי שמעינן לר״מ דיכתבו היינו יחתמו כנ״ל נכון ודוק היטב:
״אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו״, ומשום כיסופא [בושה] של הסופר, שאומר: וכי אינכם חושבים אותי לאדם כשר הראוי לחתום כעד? חיישי ומחתמי חד מהנך סהדי [חוששים לבושתו ומחתימים אחד מאותם העדים] ואת הסופר בהדייהו [יחדיו], ובעל לא אמר הכי [כך], ואם כן הגט פסול, שלא נעשתה מצוות הבעל, ויכשירו אותו שלא כדין!
Tell a scribe and he will write the document and tell so-and-so and so-and-so and they will sign it. And due to the shame of the scribe, who asks: Don’t you consider me a sufficiently upright person to sign the document as a witness, the agents are concerned to avoid that disgrace and have one of those witnesses and the scribe sign together with him, and the husband did not say to do so. The bill of divorce is invalid because it was signed contrary to the husband’s instructions, and the agents will mistakenly think it is valid.
הכל
(2) כֵּיוָן דְּאָמַר מָר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל לָא שְׁכִיחַ.
The Gemara answers: Since the Master said, as cited later, that such a bill of divorce is valid, however, it shall not be done in Israel, as the husband himself should appoint the scribe and the witnesses, it is an uncommon case for the husband to appoint an agent to arrange the bill of divorce, and the Sages do not issue a decree for cases that are uncommon.
כיון דאמר מר – לקמן בשמעתין גבי אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו כשר הגט אבל לא תעשה.
לא שכיחא – הלכך לא גזרינן ושמואל לית ליה דרבי ירמיה דאמר חתם סופר שנינו אלא כתב סופר וחתם עד כדאמרינן בהמגרש (לקמן דף פו.) ולא מוקי לה כר׳ יוסי ולא איירי מתני׳ בחתימת סופר כלל ובין לרבי יוסי ובין לר׳ מאיר כשרה החתימה ושמואל לית ליה דרב חסדא דאמר רבי יוסי היא וכתב סופר ודברי הכל היא.
לא שכיחא – פירש בקונטרס לשמואל אית ליה בפ׳ בתרא (לקמן דף פו:) דכתב סופר ועד שנינו ואתיא אפי׳ כרבי מאיר ומכל מקום צריך לומר נמי אליביה דלא שכיחא דמתחילה לא הקשה אלא מכח דלא מסתברא דפליג שמואל אדר׳ ירמיה ורב חסדא.
רש״י בד״ה לא שכיחא כו׳ ושמואל לית ליה כו׳. נ״ב נ״ל שרש״י בא לפרש האמת דלא תימא דשמואל נמי מוקי למתני׳ בחתם סופר וזה אינו שהרי להדיא מוקי שמואל בהמגרש בכתב סופר אלא שבא התלמוד לפרש דשמואל לא פליג ארבי ירמיה בגוף הדין דאמר חתם סופר כשר לרבי יוסי וכמו שפירשו התוס׳ ודו״ק:
תוס׳ בד״ה לא שכיחא כו׳ דמתחלה לא הקשה אלא מכח דלא מסתבר דפליג שמואל כו׳ עכ״ל היינו ממה שכתבו התוספות לעיל דנהי דפליג שמואל בפי׳ דמתני׳ כו׳ עכ״ל ע״ש:
רש״י בד״ה לא שכיח׳ הלכך לא גזרינן ושמואל לית ליה דר״י כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה הל׳ תמוה מאד מה כוונת׳ בזה ומהרש״ל ז״ל הרגיש בזה ופירושו יותר תמוה דלעיל ה״ל לרש״י ז״ל לפרושי הכי ולענ״ד דברי רש״י ז״ל בזה ברורין משום דרש״י לא נחית כלל להאי חורבא שכתבו התוס׳ לר״מ והיינו מהני טעמי דפרישית אי משום דלענין כשר ולא תעשה שהוא משום חששא דשמא תשכור לא משמע לרש״י ז״ל לחלק בין ג׳ שעשאן ב״ד או דלא הוי ב״ד וכדפרישית לעיל באריכות ולפ״ז לא שייך האי חורבא לר״מ טפי מלר׳ יוסי ואי משום דלשיטת רש״י ז״ל טעמא דר״מ לקושטא דמילתא נמי משום בזיון ואית ליה מילי מימסרן לשליח כמ״ש רש״י ז״ל להדיא בפרק מי שאחזו וא״כ לא שייך האי חורבא שכתבו התוס׳ לר״מ דכיון דמילי מימסרי כי אזלי שנים מהג׳ ומחתמי לסופר לית לן בה אע״כ דהא דמוקי ר״ח ההיא דחתם סופר כר״י ולא כר״מ היינו משום האי חורבא דאמרי׳ בגמ׳ דחיישינן לאומר אמרו לפלוני דההיא חששא שייך אפי׳ למאן דאית ליה מילי מימסרן לשליח דלאו שלוחו של הבעל הוא דליהוי כמותו אלא שיאמר לפלוני דוקא עשאו שליח ולא לזולתו להחתים אחרים. נמצא דלפ״ז עכשיו דמשני הש״ס דלא חיישינן להכי לשמואל משום דכשר ולא תעשה לא שכיח וא״כ תיקשי אמאי מוקי ר״ח לחתם סופר כר׳ יוסי ותיפוק ליה דכר״מ נמי מתוקמי כיון דלא שייך האי חורבא ומכאן פשיטא ליה לרש״י ז״ל דהא דמקשה הש״ס מעיקרא מדר״ח אדשמואל היינו משום דלשמואל גופא ס״ל חתם סופר ועד כשר וכדפרישית באריכות ולפ״ז הא דמשני נמי הש״ס כשר ול״ת לא שכיח היינו דווקא אליבא דשמואל דבלא״ה לית ליה דר״ח דאיהו מוקי בכתב סופר ועד אבל חתם סופר ועד כשר בין לר״מ ובין לר״י למאי דס״ד עכשיו אבל לר״ח גופא דמוקי כר״י ולא כר״מ היינו משום דאיהו סובר דכשר ותעשה שכיח ותו לא מתוקמי כר״מ מהאי חורבא גופא דקאמר הש״ס משא״כ כר׳ יוסי מתוקמי שפיר דלר״ח ודאי סובר ר׳ יוסי דאומר אמרו פסול לגמרי משום מילי לא מימסרי ופליג אדשמואל אליבא דר״י ומעיקרא נמי ע״כ לא מקשה הש״ס מדר״ח אלא לענין דשייכי הני חורבא ומקשה אדשמואל גופא דע״כ סובר חתם סופר ועד כשר וכדפרישית ודוק היטב שנלע״ד ברור כשמש בכוונת רש״י ז״ל ומכאן סיוע גמור לרוב הדברים שכתבתי בשיטת רש״י ז״ל וכן נ״ל מדקדוק ל׳ חידושי הרשב״א ז״ל בשיטת רש״י אלא שהוספתי נופך משלי ע״ש:
ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם] (כמפורש להלן) שבמקרה זה ״כשר, ואולם לא תעשה כן בישראל״ — לא שכיח [מצוי] שיעשו כן, ואין לגזור גזירה משום דבר שאינו שכיח.
The Gemara answers: Since the Master said, as cited later, that such a bill of divorce is valid, however, it shall not be done in Israel, as the husband himself should appoint the scribe and the witnesses, it is an uncommon case for the husband to appoint an agent to arrange the bill of divorce, and the Sages do not issue a decree for cases that are uncommon.
הכל
(3) וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא אֲמַר לְהוּ לְבֵי תְרֵי אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְאַתֶּם חֲתוֹמוּ וְאָזְלִי הָנָךְ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר וּמַחְתְּמִי לֵיהּ לְסוֹפֵר בַּהֲדֵי חַד מִינַּיְיהוּ וּבַעַל לָא אָמַר הָכִי אָמְרִי הָא נָמֵי כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה הוּא.
The Gemara asks: And let us be concerned lest the husband say to two people: Tell the scribe and he will write the document and you sign it, and these two, due to the shame of the scribe, go and have the scribe sign the document together with one of them, and the husband did not say to do so. The Sages say: In this case too, it is valid; however, it shall not be done. This too is uncommon, and there is neither concern nor a decree.
דלמא אמר להו – אתם חתומו ואמרו לפלוני ויכתוב דבהא אמרי׳ לקמן כשר ותעשה ואי מכשרת חתימת סופר בגט אזלי הני סהדי ומחתמי לסופר משום כיסופא.
גמרא וליחוש דילמא אמר להו לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי ומחתמי לסופר משום כיסופ׳ כו׳. ואע״ג דשנינן כשר ולא תעשה לא שכיח ואין לחתום אא״כ שמע מפי הבעל אפ״ה חיישינן שיחתום הסופר משום כיסופא אע״ג דלא תעשה והא דאמרי׳ לא שכיח היינו דלא שכיח שיעשה כן הבעל להחתים הגט ע״י אומר אמרו ועי׳ מ״ש בזה בלשון התוס׳ בד״ה מתני׳ מני וקי״ל:
ושואלים: וליחוש דילמא אמר להו [ונחשוש שמא יאמר להם] לבי תרי [לשנים]: ״אמרו לסופר ויכתוב, ואתם חתומו״, ואזלי הנך משום כיסופא [והולכים אלה משום בושתו] של הסופר ומחתמי ליה [ומחתימים אותו] את הסופר בהדי חד מינייהו [יחד עם אחד מהם], ובעל לא אמר הכי [כך], והרי זה גט פסול! אמרי [אומרים]: הא נמי [זה גם כן] ״כשר ולא תעשה״ הוא, ומשום כך אין הוא מצוי ולכן אין לחשוש לדבר.
The Gemara asks: And let us be concerned lest the husband say to two people: Tell the scribe and he will write the document and you sign it, and these two, due to the shame of the scribe, go and have the scribe sign the document together with one of them, and the husband did not say to do so. The Sages say: In this case too, it is valid; however, it shall not be done. This too is uncommon, and there is neither concern nor a decree.
הכל
(4) הָנִיחָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר וְתַעֲשֶׂה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara responds: This works out well according to the one who said in this case as well: It is valid; however, it shall not be done. But according to the one who said: It is valid and it may be done, i.e., it is permitted ab initio, what is there to say?
שם הניחא למ״ד כשר ולא תעשה אלא למ״ד כשר ותעשה מא״ל. ולכאורה הסוגיא תמוה מאד דמאי מקשה אדשמואל למ״ד כשר ותעשה ומסיק מש״ה דפליג שמואל אדר׳ יוסי דשמא סבר שמואל כמ״ד כשר ולא תעשה ואף לפמ״ש התוס׳ בד״ה חתם סופר דלא ניחא לתלמודא דליפלגו אמוראי אליבא דר״י אי שייך ה״ט דמילי לא מימסרי באומר אמרו או לא אכתי קשה דלמא לכ״ע מודה ר״י באומר אמרו אלא דהני אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה פליגי נמי בחתם סופר ועד דאשכחן בה פלוגתא דאמוראי ותנאי לפי שיטת התוס׳ דשמואל ור״מ סברי חתם סופר ועד פסול וא״כ לפ״ז מצינן למימר דמאן דמכשיר סופר ועד ס״ל דכשר ולא תעשה ומאן דס״ל כשר ותעשה פוסל בחתם סופר ולית ליה דר״ח ומוקי מתני׳ בפרק המגרש בכתב סופר ועד כשמואל תו קשה כיון דסוף סוף מסקינן דשמואל פליג מאי דוחקיה למימר דפליג אדר׳ יוסי שהוא תנא וכי לא ניחא לן למימר טפי דפליג אהאי מ״ד כשר ותעשה או דפליג אדר״ח אליבא דר׳ יוסי. וביישוב קושיא הראשונה נלע״ד דע״כ מאן דס״ל כשר ותעשה צריך לאוקמי מתני׳ דהמגרש בחתם סופר דוקא ולא בכתב סופר דהא לקמן בשמעתין דפליגי בענין הכתיבה דאיכא מ״ד כשר ותעשה אע״ג דלענין החתימה כ״ע מודו דכשר ולא תעשה כבר פרש״י ז״ל וכל המפרשים כמותו משום דלענין הכתיבה לא שייך חששא דשמא תשכור דמאי איכפת לה בכתיבה כיון דסוף סוף לא יחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל אלא מאן דס״ל לא תעשה היינו דגזרינן כתיבה אטו חתימה ומאן דס״ל כשר ותעשה סבר דלא גזרינן נמצא דלפ״ז אם נאמר דכתב סופר מובהק ועד כשר כשמואל א״כ פשיטא דלענין הכתיבה נמי יש לנו לומר דאומר אמרו כשר ולא תעשה כמו בחתימה דהא שייך נמי האי חששא דשמא תשכור לענין הסופר גופא שתשכור שנים ויאמרו לסופר מובהק שהבעל צוה לו לכתוב ותחתים האשה על הגט אחד מהב׳ עדים ויוכשר הגט ע״י סופר מובהק ועד דנהי דמסקינן בסמוך דיבור׳ קאמרי מעשה לא עבדי היינו דתרי לא חשידי לחתום שקר אבל ודאי פשיטא דחד חשיד שיעיד שקר דמה״ט לא מהימן וכ״כ התוספות להדיא לעיל ריש מכילתין דף ג׳ ע״ב בד״ה שלשה גיטין לענין סופר ועד גופיה ע״ש. קצרו של דבר כיון דמכשרינן כתב סופר מובהק ועד אלמא דבכתיבת הסופר ה״ל כמו חתימה וא״כ פשיטא דמאן דס״ל כשר ולא תעשה בחתימה ה״ה לענין כתיבת סופר מובהק דכתיבה דידיה חתימה היא וא״כ חיישינן שמא תשכור אע״כ דמאן דס״ל כשר ותעשה לית ליה דסופר מובהק ועד כשר וע״כ מוקי למתני׳ דהמגרש כר״ח בחתם סופר וא״כ מקשה הש״ס שפיר דחתם סופר אמאי כשר למ״ד כשר ותעשה והאיכא למיחש לחורבא דזימנין דאמר אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו ומחתמו לסופר משום כיסופא אע״כ דלר׳ יוסי אומר אמרו פסול לגמרי ומ״ד כשר ותעשה היינו כר״מ ומקשה הש״ס שפיר לפי שיטת התוס׳ דלא ניחא לן למימר דפליגי אמוראי אליבא דר״י באומר אמרו לענין מילי. העולה מדברינו דלפי זה מוכח להדיא דשמואל דמכשיר בסופר מובהק ועד ממילא ע״כ דס״ל כשר ולא תעשה בכתיבה כמו בחתימה כיון דשייך בכתיבה האי חששא דשמא תשכור כמו בחתימה וכמ״ש כמה פעמים בסוגיא זו. ולענ״ד שדבר ברור הוא וממילא נתיישבה קושיא ראשונה לשיטת התוס׳ אלא דקושיא השניה קשה עכשיו יותר אמאי הוצרך הש״ס לומר דשמואל פליג אדר״י דהול״ל דפליג אדר״ח וכ״ש דקשה טפי לשיטת רש״י ז״ל שכתבתי דכל השקלא וטריא דשמעתין לאו מדר״ח אדשמואל פריך אלא לשמואל גופא דאית ליה נמי ע״כ חתם סופר ועד כשר וא״כ מאי מקשה לשמואל ממאן דאמר כשר ותעשה דילמא ס״ל כשר ולא תעשה וכ״ש למאי דפרישית ע״כ ס״ל כשר ולא תעשה ויבואר בסמוך:
ומשיבים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] (כמפורש להלן) שדבר זה ״כשר ולא תעשה״, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ״כשר ותעשה״ שמותר לעשות כך לכתחילה, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
The Gemara responds: This works out well according to the one who said in this case as well: It is valid; however, it shall not be done. But according to the one who said: It is valid and it may be done, i.e., it is permitted ab initio, what is there to say?
הכל
(5) אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי אתַּרְתֵּי אָמַר וּשְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.
Rather, this is the explanation. Rabbi Yosei stated two halakhot: The first is that verbal directives cannot be delegated to an agent. The second is that even when the husband said: Tell another to write the document, this agency cannot be transferred to another person. And Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei in one case, i.e., that verbal directives cannot be delegated to an agent, and he disagrees with him in one case, as Shmuel holds that if the husband explicitly said: Tell another to write the document, this agency can be transferred.
אלא ר׳ יוסי תרתי אמר כו׳ – אלא ודאי רבי יוסי תרתי אמר לפסולא בין שאמר לשלשה תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול והנך אמוראי דאמרי לקמן תעשה ולא תעשה אליבא דרבי מאיר פליגי דלרבי יוסי פסול לגמרי ואיתא לדרב חסדא דהא דקתני חתם סופר כשר רבי יוסי היא דליכא למיחש שמא שליח צוה ולא בעל.
ושמואל – דאמר לעיל הדבר צריך תלמוד דאי כתובו כתב ידו הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וכשר.
סבר לה כרבי יוסי בחדא – דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי היכא דלא אמר אמרו.
ופליג עליה – באומר אמרו.
רבי יוסי תרתי קאמר. כלומר, דרבי יוסי סבר דמילי לא מימסרן לשליח ואף באומר אמרו נמי פליג ואסר ושמואל סבר לה כותיה בלא אמר אמרו ופליג עלייהו, באומר אמרו, קשיא לי, כיון דסבירא ליה לשמואל אומר אמרו כשר אם כן על כרחין אית ליה או חתם סופר ועד פסול ומתניתין כתב סופר ועד ודלא כרבי ירמיה או אפילו חתם סופר כשר וכשר ולא תעשה, דאי לא איכא למיגזר וכיון שכן אמאי אמרינן דפליג אדרבי יוסי משום דרב ירמיה אי נמי משום מאן דאמר כשר ותעשה דהא כיון דסוף סוף שמואל פליג אחד מינייהו נימא מודה רבי יוסי באומר אמרו וכתב סופר שנינו דלא כרבי ירמיה אי נמי כשר ולא תעשה, ויש לומר דאפילו לכשתמצא לומר דשמואל פליג באומר אמרו אפשר דלא פליג כלל אמאי דאמר רבי ירמיה דחתם סופר שנינו ולא אמאי דאמר רב חסדא הא מני רבי יוסי היא ולא אמאן דאמר דכל מאן דמודה באומר אמרו סבר כשר ותעשה, ואלא מיהו איהי אית ליה כרבי מאיר דבאומר אמרו כשר ולית ליה מתניתין דחתם סופר דההיא רבי יוסי היא, ואי נמי אמרינן הכי דסמכינן אברייתא דבפרק מי שאחזו (גיטין עב.) דתניא עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואמרינן עלה קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו, וכתב הרמב״ן נ״ר: דטעמא דרבי יוסי דפליג אף באומר אמרו אף על גב דבעלמא עושה שליח שלא בפניו משום דגט שאני דכיון דבעינן לשמה ובעינן וכתב לה כלומר שיכתוב לה הבעל אין הסופר והעדים עומדין במקום בעל אלא אם ישמעו הם מפיו של בעל ממש, אבל בשאר דברים של גט אפילו לרבי יוסי עושין שליח שלא בפניו ולפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל גיטי שם מיד בעלי, וכן כתוב בהלכות גדולות ועגונה דאתיא לבי דינא ואמרה הו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבלה לקבל גיטא מיד בעלי וכתבין לבי דינא דבמדינת ומשוי ליה תו בעל לההוא שליח שליח לקבלה וכתיב גיטא ויהיב ליה אם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מיגרשה הדה עגונה, עד כאן.
אבל שליח קבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא אם כן אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח ולא דמי לשליח הולכה דעושה שליח משום דהוי שליח הגט ממש ולא מילי נינהו, ולפי ענין זה שליח מתנה דאמר אמרו לכולי עלמא אומר לסופר וכותב לעדים וחותמין ולא אמרו מתנה הרי היא כגט אלא באומר כתבו ותנו ומשום טעמא דמילי לא מימסרן לשליח אבל באומר אמרו לכולי עלמא במתנה שרי.
ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפאסי ז״ל: דהלכה כרבי יוסי ואפילו באמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו הרי זה גט בטל ואם נשאת תצא, והביא ראיה מהא דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עא:) אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתבו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי זה הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואסקה רב אשי כולה רבי יוסי היא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכי דלא אמר תנו אלא אפילו אמר תנו נמי ולא מיבעיא היכי דלא אמר אמרו אלא אפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו לא, ותניא כותיה עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אלמא הלכתא כותיה דרבי יוסי אפילו באומר אמרו, וכן כתב בעל ההלכות ורבנו חננאל ז״ל, וחתם סופר ועד כשר, דכיון דאומר אמרו פסול חתם סופר כשר דהא לא נפיק מיניה חורבא וכדאמר רב בפרק המגרש (גיטין עו:) חתם סופר ועד שנינו.
וכתב הרב בעל התרומות בשם רבנו ז״ל שתמה על דברי רבנו חננאל ז״ל שהביא ראיה מדברי רב אשי, דמה ראיה יש במה שמישב רב אשי מתניתין דמי שאחזו כרבי יוסי דפוסל באומר אמרו שהרי הוא לא פסק כרבי יוסי אלא שמתרץ כולה מתניתין כרבי יוסי ואמר דלית ליה אוקמתא אלא בהכי, אלא מיהו כיון דאשכחן שמואל דפליג עליה באומר אמרו כותיה קיימא לן, אלא אם נאמר דכיון דרב אשי מתרץ מתניתין כותיה [בנדפס: אלא אפילו אמר אמרו] שמע מינה כותיה סבירא ליה כדאמרינן בשבת בפרק אלו קשרים (שבת קיב:) מדמתרץ רבי יוחנן למילתיה דרבי יהודה כותיה סבירא ליה, וכתב הוא ז״ל דמכל מקום אי אפשר לפסול זה בין לקולא בין לחומרא לפסול אומר אמרו ולהכשיר חתם סופר ועד אלא חוששין לדברי שניהם והילכך חוששין באומר אמרו ופסלינן ליה כרבי יוסי וכאוקמתא דרב אשי דפרק מי שאחזו וכברייתא דקתני עד שישמעו את קולו לאפוקי ממאן דאמר אמר אמרו כשר, ומיהו גט בטל לא הוי דדילמא הלכה כשמואל דבתרא הוא וככולהו אמוראי דשמעתין כרב נחמן ורב ששת דאמרי כשר ותעשה וכשר ולא תעשה דאלמא מדמכשרי ליה שמע מינה באומר אמרו [בנדפס: פליגי] בחתם [בנדפס: וחתם] סופר ועד [בנדפס: נמי] פסול [בנדפס: דאיכא למימר דכיון דמכשר שמואל באומר אמרו בחתם סופר ועד פסול] דאי לא נפיק מיניה חורבא, ואף על גב דשנינן אליבא דשמואל כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן שנויא היא ולא סמכינן עלה, ובמסקנא דאמרינן רבי יוסי תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא תו לא צריכין לההוא שנויא, ועוד דדילמא סבירא לן בהא כרב חסדא דסבירא ליה דאף על גב דלא שכיחא גזרינן בה כדכתבינן לעיל, וכן מאן דאמר כשר ותעשה סבר חתם סופר ועד פסול משום חורבא, ואף על גב דרב מכשיר חתם סופר ועד בפרק המגרש והלכה כרב באיסורי, הני מילי לגבי שמואל אבל הכא דמכשרי כולהו אמוראי באומר אמרו ואם כן סברי דחתם סופר ועד פסול לא קיימא לן כותיה דרב, ואף על גב דהני תרי פסקי סתרן אהדדי דאי אומר אמרו פסול אם כן חתם סופר כשר ואי חתם סופר פסול אם כן אומר אמרו כשר מכל מקום כיון דאינו מבורר כמאן נקטינן כותייהו לחומרא, והרמב״ם ז״ל כן כתב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל, אבל בחתם סופר ועד הכשיר.
שם אלא ר׳ יוסי תרתי אמר. כבר הקשיתי בזה לשאול מה הכרח לומר דשמואל פליג אדר״י דניחא הו״ל למימר דפליג אמ״ד כשר ותעשה וס״ל דר״י גופא מודה באומר אמרו וכ״ש למאי דפרישית בסמוך דע״כ ס״ל לשמואל כשר ול״ת ואף לפמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה חתם סופר דלקמן פרק מי שאחזו משמע להדיא דר״י תרתי אמר וכתבתי שם בכוונתם דמה״ט מסקינן הכא דר״י תרתי אמר וכ״כ מהרש״א אלא דאכתי יש לתמוה דא״כ ה״ל לאתויי האי ברייתא דשמעתין ולאקשויי מינה מי מודה ר״י באומר אמרו וכל השקלא וטריא דחתם סופר לפ״ז הוא אך למותר. ולפי דרכינו דלעיל א״ש דודאי ממתני׳ וברייתא דמי שאחזו לא מצי לאקשויי אדשמואל ולמידק דלר״י אומר אמרו פסול מדקתני ה״ז בטל עד שיאמרו לסופר כתוב כו׳ ולא קתני עד שיאמר אמרו דאכתי איכא למימר דאומר אמרו כשר ול״ת מש״ה לא קתני הכי דתנא דמתני׳ וברייתא אתקנתא דהיתרא קא מהדרי ומש״ה מייתי הש״ס מעיקרא האי שקלא וטריא דחתם סופר דשמעינן מינה מיהת דמאן דס״ל חתם סופר ועד כשר ע״כ צ״ל דלא אשכחן שום אומר אמרו דליהוי כשר ותעשה דא״כ נפק מיניה חורבא וכבר כתבתי דמאי דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד ע״כ סבר דחתם סופר ועד כשר לשיטת רש״י ז״ל כמו שהארכתי ולפ״ז מוכח שפיר ממ״נ דשמואל גופא סבר דר״י תרתי אמר שאם נאמר דבאומר לג׳ לא שייך חששא דשמא תשכור כדפרישית לעיל א״כ תיקשי היאך מכשיר שמואל חתם סופר ועד האיכא למיחש לחורבא שיאמר לג׳ אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ומחתמי לסופר משום כיסופא אע״כ דאומר אמרו פסול לגמרי משום מילי או משום דלא חשיב לשמה ואם נאמר דלפ״ז ע״כ סובר שמואל דבג׳ נמי חיישינן לשמא תשכור וא״כ אומר אמרו אפילו בג׳ כשר ול״ת מש״ה מכשיר בחתם סופר אלא דלפ״ז תיקשי מנ״ל לשמואל דאמר הלכה כר״י דאמר מילי לא מימסרי לשליח מאי פסקא דטעמא דר״י משום מילי אי משום דקתני הכא במתני׳ ואפי׳ בב״ד הגדול יכתבו ויתנו דילמא כולי מילתא דר״י משום חששא דשמא תשכור קאמר יכתבו ויתנו שאם יאמרו לאחרים ה״ל כשר ול״ת אע״כ כדפרישית לעיל דשמואל ממתני׳ וברייתא דמי שאחזו פשיטא ליה דטעמא דר״י משום מילי דמשמע ליה כדמשני רב אשי לקמן דלא מיבעיא קאמר והא דקתני ה״ז בטל עד שיאמר לסופר כתוב דוקא קתני דכל שלא אמר לסופר כתוב הוא בטל בכל ענין ואפי׳ בג׳ נמי בטל מדלא קתני עד שיאמר לג׳ וממילא דע״כ ר׳ יוסי היא ומדלא קתני עד שיאמר אמרו אלמא דאומר אמרו נמי בטל נמצא דממ״נ מוכח דלשמואל ר״י תרתי אמר כן נלע״ד נכון לשיטת רש״י ז״ל ולשיטת התוס׳ נמי יש ליישב בזה הדרך ואין להאריך והמשכיל יבין. ועדיין יש לדקדק במאי דמסקינן דשמואל פליג עלה דר״י בחדא והיאך פליג שמואל אדר״י שהוא תנא ובשלמא לפי השיטה שכתבתי לעיל דטעמא דר״מ נמי לקושטא דמילתא הוא משום מילי לא מימסרן אלא דפליגי אדר״י בג׳ ובאומר אמרו א״כ א״ש דשמואל סבר כר״י בג׳ ובאומר אמרו סבר כר״מ אבל לשיטת רש״י ז״ל שכתב לקמן פ׳ מי שאחזו דטעמא דר״מ לאו משום מילי אלא משום בזיון דבעל וטעמא דר״י משום מילי ומש״ה קאמר דאפילו באומר אמרו נמי פסול וא״כ שמואל סובר דלא כמאן. אם לא שנאמר דלשיטה זו אפשר דהא דקאמר שמואל הלכה כר״י דאמר מילי לא מימסרן כולה משמיה דר׳ קאמר לה ונפרש ג״כ כשיטת הרמב״ן ז״ל דאומר אמרו לאו משום מילי פסול אלא משום דחשיב שלא לשמה וא״כ מדקאמר ר׳ הלכה כר״י דאמר מילי לא מימסרי ולא קאמר סתמא הלכה כר״י אלמא דלא סבר כר״י אלא לענין הא דמילי לא מימסרן משא״כ בהא דפוסל ר״י באומר אמרו דלאו משום מילי הוא לא ס״ל כוותיה ושמואל דאמר כר׳. ואכתי פש גבן לברורי בהא דמסקינן שמואל פליג בחדא דיש להקשות מאי דוחקין לומר דשמואל פליג בהחלט וסובר דאומר אמרו כשר והא דקאמר והדבר צריך תלמוד היינו דמספקא ליה האי כתובו כתב ידן או כתב הגט הוא דהא מצינן למימר בפשיטות דהשתא דאתינן להכי פשיטא לשמואל דכתובו כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו והא דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד היינו משום דמספקא ליה באומר אמרו אי הלכה כר״י או לא. ולדרך השני שכתבתי בסמוך דשמואל משמיה דר׳ קא״ל ודייק הכי א״ש דלישניה דר׳ גופא הכי דייק דהלכה כר״י במילי לחוד ולא באומר אמרו אבל לתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך וכמו שהוכחתי לעיל באריכות דשמואל ע״כ משמיה דנפשיה מסיים הא דמילי לא מימסרן דאי משמיה דרבי קאמר היאך פליג אביי בפ׳ כל הגט וא״כ הדרא קושיא לדוכת׳. ויש ליישב דע״כ מוכח דשמואל פליג לגמרי ומכשיר באומר אמרו דאי ס״ד דאומר אמרו מספקא ליה לשמואל ומספיקא קאמר תצא א״כ תיקשי הא דאמר שמואל לעיל בפרק כל הגט מתנה הרי הוא כגט ואמאי האיכא אומר אמרו דבגט מספיקא פסול אפילו בכתיבה דאפשר חשיב שלא לשמה ובמתנה לא שייך האי טעמא ואף למאי דפרישית לעיל בשיטת הרב המגיד דכשר ולא תעשה נמי פסול ולשמואל היינו אפילו בכתיבה דשייך נמי שמא תשכור ולפ״ז אפילו אי אומר אמרו כשר משום מילי במתנה אכתי פסול משום כשר ולא תעשה הא ליתא דהא דשייך לומר דכשר ול״ת פסול נמי בכתיבה משום שמא תשכור היינו דוקא בגט משום דלשמואל כתב סופר מובהק ועד כשר משא״כ במתנה דלא שייך הא מילתא דכתב סופר מובהק אין שום סברא לומר דאומר אמרו פסול במתנה כמו בגט אע״כ דלשמואל בגט נמי כשר אומר אמרו וליתא להאי סברא דכשר ול״ת פסול וא״כ א״ש דמתנה הרי הוא כגט לגמרי כן נלע״ד ודוק היטב:
רש״י בד״ה אלא ר׳ יוסי תרתי כו׳ והנך אמוראי דאמרי לקמן תעשה ול״ת אליבא דר״מ פליגי כו׳ עכ״ל הא דלא ניחא ליה לפרש דפליגי אליבא דשמואל דמכשיר באומר אמרו יבואר בסמוך:
אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר כך: ר׳ יוסי תרתי [שתי] הלכות שונות אמר, האחת, שדברים אינם נמסרים לשליח, וכן אמר שאף כאשר אמר הבעל ״אמרו״ אינם רשאים למסור לאחר, ושמואל סבר לה כוותיה בחדא [סבור כשיטתו בדבר אחד] שדברים אינם נמסרים לשליח, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד], ולדעתו של שמואל אם הורה הבעל במפורש לעדים שיאמרו לאחרים לכתוב — הרי זה כשר.
Rather, this is the explanation. Rabbi Yosei stated two halakhot: The first is that verbal directives cannot be delegated to an agent. The second is that even when the husband said: Tell another to write the document, this agency cannot be transferred to another person. And Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei in one case, i.e., that verbal directives cannot be delegated to an agent, and he disagrees with him in one case, as Shmuel holds that if the husband explicitly said: Tell another to write the document, this agency can be transferred.
הכל
(6) גּוּפָא אָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ אָמַר לְפָנָיו ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי מֵאַחַר שר״מ שֶׁרַבִּי מֵאִיר וַחֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ חוֹלְקִין עַל רַבִּי יוֹסֵי מָה רָאָה רַבִּי לוֹמַר הֲלָכָה כר׳ כְּרַבִּי יוֹסֵי.
§ With regard to the previously cited matter itself, Shmuel says that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: Verbal directives cannot be delegated to an agent. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, said before his father: Since Rabbi Meir and Rabbi Ḥanina of Ono, who hold that verbal directives can be delegated to an agent, disagree with Rabbi Yosei, what led Rabbi Yehuda HaNasi to say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei?
א גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם: אמר שמואל, אמר רבי: הלכה כשיטת ר׳ יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח. אמר לפניו ר׳ שמעון ברבי (בן רבי) לפני רבי: מאחר שר׳ מאיר וחנינא איש אונו חולקין על ר׳ יוסי, ואומרים שאפשר למסור דברים לשליח, מה אם כן ראה רבי לומר שהלכה כשיטת ר׳ יוסי?
§ With regard to the previously cited matter itself, Shmuel says that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: Verbal directives cannot be delegated to an agent. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, said before his father: Since Rabbi Meir and Rabbi Ḥanina of Ono, who hold that verbal directives can be delegated to an agent, disagree with Rabbi Yosei, what led Rabbi Yehuda HaNasi to say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei?
הכל
(7) אָמַר לוֹ שְׁתוֹק בְּנִי שְׁתוֹק לֹא רָאִיתָ אֶת ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אִילְמָלֵי רְאִיתוֹ נִמּוּקוֹ עִמּוֹ.
Rabbi Yehuda HaNasi said to his son: Be silent, my son; be silent. You did not see Rabbi Yosei, as, if you had seen him, you would know that his reasoning [nimmuko] accompanies his statements. Therefore, I deem his opinion most reliable.
אמר לו: שתוק, בני, שתוק, לא ראית את ר׳ יוסי, אילמלי ראיתו (אם היית רואה אותו) היית יודע שנמוקו (טעמו) עמו, שהיה לו תמיד טעם מספיק לדבריו, ואני סומך עליו ביותר.
Rabbi Yehuda HaNasi said to his son: Be silent, my son; be silent. You did not see Rabbi Yosei, as, if you had seen him, you would know that his reasoning [nimmuko] accompanies his statements. Therefore, I deem his opinion most reliable.
הכל
(8) דְּתַנְיָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן שֶׁל חֲכָמִים ר״מ רַבִּי מֵאִיר חָכָם וְסוֹפֵר ר׳ רַבִּי יְהוּדָה חָכָם לִכְשֶׁיִּרְצֶה ר׳ רַבִּי טַרְפוֹן גַּל שֶׁל אֱגוֹזִין ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חֲנוּת מְיוּזֶּנֶת ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא אוֹצָר בָּלוּם ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קוּפַּת הָרוֹכְלִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה קוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים מִשְׁנַת ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי ר׳ רַבִּי יוֹסֵי נִמּוּקוֹ עִמּוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן טוֹחֵן הַרְבֵּה וּמוֹצִיא קִימְעָא.
This is as it is taught in a baraita that Isi ben Yehuda would recount the praise of the Sages by characterizing each of them: Rabbi Meir, a scholar and scribe; Rabbi Yehuda, a scholar when he chooses to be one; Rabbi Tarfon, a pile of nuts, as, just as when one removes a nut from a pile all the other nuts fall, so too, when a student would ask Rabbi Tarfon with regard to one matter, he would cite sources from all the disciplines of the Torah; Rabbi Yishmael, a well-stocked store; Rabbi Akiva, a full storehouse; Rabbi Yoḥanan ben Nuri, a peddler’s basket, in which there is a small amount of each product; Rabbi Elazar ben Azarya, a basket of fragrant spices, as everything he says is reasonable; the mishna of Rabbi Eliezer ben Ya’akov is measured [kav] and immaculate; Rabbi Yosei, his reasoning accompanies his statements; Rabbi Shimon grinds much and removes little.
ערך חכם
חכם – א(גיטין סז.) רבי יהודה אמר חכם לכשירצה פי׳ לכשיפסח שפתיו הוא ראש המדברים. (ברכות ס:) הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים לפי שאין דעתן דומה זו לזו ואין פרצופותיהן דומין זה לזה (נדה ע) מתים שעתידין להיות צריכין הזאה ג׳ וז׳ או לא אמר להן לכשיחיו לחכם להן. איכא דאמרי אמר להן לכשיחיו מש״ר יחיה עמהן (בחלומות דמגלת איכה) ההוא חכים אימיה והאדם ידע את חוה אשתו ת״י ואדם חכים ית חוה. ונדעה אותם ת״י ונחכים. ולא הכירו ולא חכים. הכר נא חכים כען. ויצר אמר ליוצרו לא הבין תרגום ולא חכים.
ערך חנות
חנות – ב(גיטין סז.) ר״ש חנות מיוזנת פי׳ חנות מקושטת מכל מיני סחורה אף הוא היה מלא מכל מיני חכמה ספר אחר מזוינת ופירוש נאה (שבת סו. עבודה זרה ח:) בחניות למאי הילכתא וכו׳ עד אמרו מוטב ניקים ונגלי ממקום דכתיב ביה ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום מלמר שהמקום גורם פי׳ מקום חוץ מלשכת הגזית היה בהר הבית ושמו חניות כדגרסינן (ראש השנה לא) וכנגדן גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחניות ומחניות לירושלים ומירושלים ליבנה.
ערך קב
קב – ג(עירובין סב: יבמות מט: גיטין סז. בכורות כג:) משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי פי׳ מעט וברור מכל ספק שהיא כסלת נקייה. (שבת ז) אלא מעתה הדיוע שחקק קב בבקעה בשבת לרבי מאיר הכי נמי דלא מיחייב פי׳ לקר חתיכת קורה וחקק בה כדי שיניח בה הקיטע שוקו כדתנן (שבת סה) הקיטע יוצא בקב שלו ופי׳ עושה דמות רגל מן עץ וחוקק בו ומשים בו שוקו כדי שלא יראה רגלו קטוע ומשים בו כתיתים כדי שלא יכאב מקום חתיכת שוקו בעץ שהיא מקיש. ועוד מפורש בערך כתית. (חגיגה ד) רגלים פרט לבעלי קבין. (ערכין פי״ח כלים פי״א) הקב שלה ר׳ טרפון מטמא גם זה פי׳ נרתק שלה וכלי הוא כמו קב הקטע שהיא כלי ונרתק לרגל (יבמות קב) חליצה בקב הקטע ובמוק ובסמיכת הרגלים פי׳ ר״ח ז״ל קב זה מחופה עור ובו הקטע יוצא בקב שלו בשבת (סנהדרין כט) ההוא דהוו קרו ליה קב רשו כלומר יש לו חובות מלא קב (כתובות סב סוטה כא) רוצה אשה בקב ותפלות מט׳ קבין ופרישות פי׳ כיצד המשרה את אשתו ע״י שליש לא יפחות לה מב׳ קבין חטין בשבת ומשמש עמה והמודר על אשתו מתשמיש המטה מוסיפין לה על כתובתה ג׳ דינרין בשבת וג׳ דינרין עושין י״ח קבין לפי חשבון ד׳ סאין בסלע כיצד הסלע ד׳ דינר והולכין ד׳ סאין בסלע הרי סאה בדינר ולג׳ דינרין ג׳ סאין וג׳ סאין הם י״ח קבין הרי ימצאו כשאינו משמש עמה י״ח קבין וכשמשמש עמה ב׳ קבין הרי ט׳ קבין לכל קב וקב זהו שאמרו רוצה אשה בקב ותפלות מט׳ קבין ופרישו׳ פי׳ אחר רוצה אשה שיהיה בעלה חמר יהיה מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חטין בלבד ולא יהא גמל שיהא הולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונתה אלא אחת לשלשים יום ואע״פ שמביא לה בשבת ט׳ קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט׳ קבין ופרישות שלשים יום. (כתובות סח) המסמא את עינו המצבה את כריסו המקב׳ את רגלו ואת שוקו פי׳ משים קב בשוקו להתראות שהוא חגר.
ערך קפה
קפה – ד(שבת עט) קופה מטה על צדה ונוטל וכו׳ (בגמ׳) הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר פי׳ קופה מלאה נעורת של פשתן או נסורת של חרשים ועשה גומא בתוכן וטמן שם את הקדירה ואם נוטלה בשבת חיישינן שמא מתקלקל הגומא ואינו יכול להחזיר עד שיעשה גומא מתחלה בשבת (בסוף פיאה) הקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה (בבא בתרא ע) ת״ר קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה פי׳ קופה שיש בה מעות של צדקה ידוע סכום כל אחד ואחד כמה יתן אבל בחילוק צריכין נחלק ונעיין לפי העני כל אחד כראוי ואינה נגבית אלא מערב שבת לערב שבת והיא לעניי העיר תמחוי הוא כגון קערה שמתקבצין בה לחם ומיני תבשיל להאכיל לעניי עולם ונגבית בכל יום בג׳ ומתחלקת בג׳ מפני שגבויה וחילוקה שווין (גיטין סז.) רבי יוחנן בן נורי אומר קופת הרוכלים ר״א בן עזריה אומר קופה של בשמים (א״ב פי׳ בלשון רומי שם פרטי לכלי גדול של יין ובלשון חכמים שם כללי לכל כלי גדול עשוי ליתן בתוכו דבר מה).
א. [קליגער אונטערשיידען. רעכטען.]
ב. [גיוועלב.]
ג. [איין מאסס.]
ד. [קיפע. בעהעלטניס.]
חכם וסופר – כדאמרינן במסכת סוטה (דף כ.) אמרתי לו לבלר אני.
חכם לכשירצה – כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם.
גל של אגוזים – מפרש באבות דר׳ נתן (פ׳ יח) מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והם נקבצות ונופלות זו על זו כולן כך ר׳ טרפון בא תלמיד ושאלו דבר היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה הכל יחד.
חנות מיוזנת – יינה מוכן בה תמיד שאין החנוני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם כך נצרך אדם ללמד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו.
אוצר בלום – כך מפורש באבות דרבי נתן למה היה ר׳ עקיבא דומה לעני שנטל קופתו ויצא לשדה מצא שעורים קצר ונתן בה מצא חטין נתן בה וכן פולים וכן עדשים וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו כך ר״ע כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות סידר מדרש ספרי וסיפרא לבדן ושנאן לעצמן לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן ונראה בעיני אוצר בלום סגור מסגירות לבדן מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ:) קלושיי״א בלעז.
קופת הרוכלים – מפרש התם מה רוכל זה שבא לעיר שואלין ממנו אפרסמון עמך אומר הין פלייטון עמך אומר הין קנמון עמך אומר הין כך נצרך אדם לשאול דבר במקרא משיבו וכן בגמרא וכן במדרש וכן באגדה ואין שבח זה דומה לשל ר״ע שנתן לבו תחילה ולמד הכל מבולבל ואח״כ סדרן.
קופה של בשמים – דומה לקופת הרוכלין אלא שהרוכל מתוך שאומנתו לכך מרבה מינין יותר וקושר כל אחד בצרור לבדו להיות מזומן לשואלו.
קב ונקי – לא לימד הרבה כשאר חבריו אלא מה שאומר בבית המדרש נקי הוא שהלכה כמותו לעולם.
טוחן הרבה – שנה הרבה.
מוציא קימעא – מפרש ליה.
חכם לכשירצה – יותר מר״מ ודילמא ר׳ מאיר חריף ומקשה ור׳ יהודה מתון ומסיק וכי האי גוונא אמרינן בסוף הוריות (דף יד.).
חנות מיוזנת – לשון מזון ואית דגרסי מזוינת לשון זיון.
בלום – בקונטרס גריס במ״ם כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ:) ואית דגרסי בסמ״ך כמו בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ח) משל למלך שהיו אוצרותיו בלוסים וחתומין ומעורבין.
ר׳ יהודה חכם לכשירצה כו׳. עיין פרש״י והוא דחוק דאין זה בכלל מונה שבחן ובערוך פי׳ לכשיפתח שפתיו הוא ראש המדברים עכ״ל והיינו שבח ובאבות דר״ן ל״ג אלא ר׳ יהודה חכם ול״ג לכשירצה. ואמר רבי ישמעאל חנות מיוזנת עיין פרש״י ובערוך כתב ס״א מזוינות ופי׳ נאה עכ״ל. ואמר ראב״י קב ונקי עיין פרש״י וי״מ ק״ב הלכות יש במשנה וברייתא משמיה דראב״י. ואמר
רבי יוסי נימוקו עמו עיין בערוך בערך נמק והלכה כמותו מטעם זה כדאמר פ״ק דערובין. ואמר
דתניא [שכן שנינו בברייתא], איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים, והיה נותן לכל אחד מהם תואר: ר׳ מאיר — חכם וסופר, ר׳ יהודה — חכם לכשירצה, ר׳ טרפון — גל של אגוזין, שכדרך גל של אגוזים, כאשר ניטל אחד מהם הרי כולם נופלים האחד על השני, כך ר׳ טרפון, כשהיה תלמיד שואלו בענין כלשהו היה מביא לו ראיות מכל חלקי התורה, הכל יחד, ר׳ ישמעאל — חנות מיוזנת (מלאה כל טוב), ר׳ עקיבא — אוצר בלום (מלא) של דברים, ר׳ יוחנן בן נורי — קופת הרוכלים שיש בה מעט מכל מין הדרוש, ר׳ אלעזר בן עזריה — קופה של בשמים שכל מה שהוא אומר מבושם ובעל טעם, משנת ר׳ אליעזר בן יעקב — קב ונקי (מעט, אבל הכל נקי), ר׳ יוסי — נמוקו עמו, ר׳ שמעון — טוחן הרבה ומוציא קימעא (מעט).
This is as it is taught in a baraita that Isi ben Yehuda would recount the praise of the Sages by characterizing each of them: Rabbi Meir, a scholar and scribe; Rabbi Yehuda, a scholar when he chooses to be one; Rabbi Tarfon, a pile of nuts, as, just as when one removes a nut from a pile all the other nuts fall, so too, when a student would ask Rabbi Tarfon with regard to one matter, he would cite sources from all the disciplines of the Torah; Rabbi Yishmael, a well-stocked store; Rabbi Akiva, a full storehouse; Rabbi Yoḥanan ben Nuri, a peddler’s basket, in which there is a small amount of each product; Rabbi Elazar ben Azarya, a basket of fragrant spices, as everything he says is reasonable; the mishna of Rabbi Eliezer ben Ya’akov is measured [kav] and immaculate; Rabbi Yosei, his reasoning accompanies his statements; Rabbi Shimon grinds much and removes little.
הכל
(9) תָּנָא מְשַׁכֵּחַ קִימְעָא וּמַה שֶּׁמּוֹצִיא אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא סוּבִּין וְכֵן אָמַר ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן לְתַלְמִידָיו בָּנַיי שְׁנוּ מִדּוֹתַי שֶׁמִּדּוֹתַי תְּרוּמוֹת מִתְּרוּמוֹת מִידּוֹתָיו שֶׁל ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא .
It is taught in explanation: Rabbi Shimon would forget little of his studies, and what he removed from his memory, he removed only chaff. And likewise, Rabbi Shimon said to his students: My sons, accept my halakhic rulings, as my rulings are the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva.
תנא משכח קימעא – מתלמודו.
ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין – מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים שלא נראו שהלכה כמותן.
שנו מדותי – למדו תורתי.
שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר״ע – בחרתים ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של ר״ע והיינו ברירה אחר ברירה.
שמדותי תרומות מתרומות כו׳. ע״ש תרומת מעשר שניתן לכהן שהיא קודש קדשים ברירה אחר ברירה אחר שנברר ונתרם המעשר ללוי נתרם ממנו תרומח מעשר לכהן וק״ל:
תנא [שנה החכם] להסביר זאת: הכוונה היא שר׳ שמעון משכח קימעא [מעט] מתלמודו, ומה שמוציא, כלומר, אותם הדברים המועטים שהוא מוציא, שאינו זוכר אותם אינו מוציא אלא סובין, כלומר, פסולת. וכן אמר ר׳ שמעון לתלמידיו: בניי, שנו מדותי, כלומר קבלו את פסקי ההלכה שלי, שמדותי תרומות הנבחרות מתוך תרומות (המובחרות) של מידותיו של ר׳ עקיבא.
It is taught in explanation: Rabbi Shimon would forget little of his studies, and what he removed from his memory, he removed only chaff. And likewise, Rabbi Shimon said to his students: My sons, accept my halakhic rulings, as my rulings are the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva.
הכל
(10) גּוּפָא אָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כָּשֵׁר בוְלֹא תֵּעָשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.
§ With regard to the matter previously cited itself, a case where one who said to two people: Tell a scribe and he will write the document and tell so-and-so and so-and-so and they will sign it, Rav Huna says that Rav says: It is valid; however, it shall not be done in Israel ab initio. The husband himself must appoint the scribe and witnesses.
ב גופא [לגופה] של אותה הלכה שאמרנו: אמר לשנים ״אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו״, אמר רב הונא אמר רב: גט כזה כשר, ואולם לא תעשה זאת בישראל לכתחילה, אלא צריך הבעל עצמו למנות את הסופר והעדים.
§ With regard to the matter previously cited itself, a case where one who said to two people: Tell a scribe and he will write the document and tell so-and-so and so-and-so and they will sign it, Rav Huna says that Rav says: It is valid; however, it shall not be done in Israel ab initio. The husband himself must appoint the scribe and witnesses.
הכל
(11) אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב נַחְמָן וְאָמְרִי לַהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא מֵאַחַר דְּכָשֵׁר אַמַּאי לֹא תֵּעָשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל א״ל אֲמַר לֵיהּ חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּשְׂכּוֹר עֵדִים.
Ulla said to Rav Naḥman, and some say that Rav Naḥman said to Ulla: Since it is valid, why shall it not be done in Israel? He said to him: We are concerned lest the woman hire witnesses. Since this is permitted by means of an agent, and the witnesses themselves do not know what the husband said, a woman could hire witnesses to tell a scribe to write a bill of divorce on her behalf and hire witnesses to sign it without her husband’s knowledge.
גזרה שמא תשכור עדים. תמיהא לי אמאי לא אמר משום גזרה דלעיל. וניחא לי, דמשום דרב חסדא אמר בהדיא דאף על גב דלא תעשה אכתי איכא למיגזר אם כן לדידיה לא תסלק הגזרה משום דלא תעשה ולא הועילו חכמים בתקנתן, וכיון דלרב חסדא לא מיתרצי בהכי אוקמא בטעמא דמתרצתא לכולהו. כך נראה לי.
גמרא מאחר דכשר אמאי לא תעשה זאת בישראל א״ל חיישינן שמא תשכור כו׳ ואין להקשות דלכך לא תעשה דלא תיפוק מיניה חורבא בחתם סופר ועד דס״ל דכשר כר״י די״ל דאי מש״ה לא ה״ל לתקוני הכא דלא תעשה אלא דתעשה וה״ל למיפסל חתם סופר ועד כר״מ אלא ע״כ דמטעמא אחרינא אמרינן הכא דלא תעשה ומשום שמא תשכור כו׳ ודו״ק:
אמר ליה [לו] עולא לרב נחמן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב נחמן לעולא: מאחר שכשר, אמאי [מדוע] לא תעשה זאת בישראל? אמר ליה [לו]: חיישינן [חוששים אנו] שמא תשכור האשה עדים. שכיון שמותר לעשות על ידי שליח והעדים עצמם אינם יודעים מה אמר הבעל, הרי יכולה האשה לשכור אדם שיאמר לאחרים לכתוב גט עבורה שלא ברצון הבעל כלל.
Ulla said to Rav Naḥman, and some say that Rav Naḥman said to Ulla: Since it is valid, why shall it not be done in Israel? He said to him: We are concerned lest the woman hire witnesses. Since this is permitted by means of an agent, and the witnesses themselves do not know what the husband said, a woman could hire witnesses to tell a scribe to write a bill of divorce on her behalf and hire witnesses to sign it without her husband’s knowledge.
הכל
(12) וּמִי חָיְישִׁינַן וְהָתַנְיָא עֵדִים הַחֲתוּמִין עַל שְׂדֵה מִקָּח וְעַל גֵּט אִשָּׁה לֹא חָשׁוּ חֲכָמִים לְדָבָר זֶה מַעֲשֶׂה לָא עָבְדִי דִּבּוּרָא קָאָמְרִי.
The Gemara asks: But are we concerned about that possibility? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Yevamot 4:7): With regard to witnesses who are signed on a field of sale and a woman’s bill of divorce, the Sages were not concerned with regard to this matter of forgery, that perhaps these documents were written without consent of the owner and the husband, respectively. The Gemara answers: Although they would not perform an action and forge a bill of divorce, they would utter a statement and tell another to forge a document. The other person acts unknowingly, unaware of the impropriety involved.
לא חששו חכמים לדבר זה – מאחר שמכירין חתימתן לא חשו לומר שקר חתמו.
מעשה לא עבדי – שיחתמו שקר או יעידו שקר.
דיבורא עבדי – אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה.
דיבורא אמרי מעשה לא עבדי – והא דאמרינן סוף פרק ב׳ דיבמות (יבמות כה:) גבי מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב״ד ופריך בגמרא טעמא דב״ד הא בי תרי לא והתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים כו׳ ומאי קושיא לישני דיבורא אמרי מעשה לא עבדי כדאמר הכא דהתם לא הוי אלא דיבורא שאומר שמיאנה או שחלצה ויש לומר כיון דהתם על ידי דיבורא נגמר הדבר שע״י כך ניסת לשוק מעשה גמור חשיב ליה אבל הכא אין נגמר על ידם ואינו אלא דיבור בעלמא.
ושואלים: ומי חיישינן [והאם אנו חוששים] לכגון זה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עדים החתומין על שדה מקח (מכר) ועל גט אשה, לא חשו חכמים לדבר זה של זיוף, שמא נכתבו שטרות אלה שלא מרצון בעליהם! ומשיבים: מעשה לא עבדי [אינם עושים] לכתוב שטר מזוייף, אבל דבורא קאמרי [בדיבור אומרים] ולכן ייתכן שאדם אחד אומר לחבירו דבר שקר, והחבר עושה זאת לתומו, שאינו יודע שעושה שלא כדין.
The Gemara asks: But are we concerned about that possibility? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Yevamot 4:7): With regard to witnesses who are signed on a field of sale and a woman’s bill of divorce, the Sages were not concerned with regard to this matter of forgery, that perhaps these documents were written without consent of the owner and the husband, respectively. The Gemara answers: Although they would not perform an action and forge a bill of divorce, they would utter a statement and tell another to forge a document. The other person acts unknowingly, unaware of the impropriety involved.
הכל
(13) אָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְאַתֶּם חֲתוֹמוּ רַב חִסְדָּא אָמַר כָּשֵׁר גוְלֹא תֵּעָשֶׂה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה.
The Gemara cites another halakha: If one said to two people: Tell the scribe and he will write the document and you sign it, Rav Ḥisda says: This bill of divorce is valid; however, it shall not be done ab initio. Rabba bar bar Ḥana says: It is valid and it may be done ab initio.
ואתם חתומו – דליכא למיחש שמא תשכור כיון דאין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו.
ולא תעשה – גזירה הא אטו הא.
אבל אם אמר הבעל לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו, כשר ותעשה, דליכא למיחש שמא תשכור דמעשה לא עבדי לחתום שקר בשביל שכר, אבל דיבורא אמרי לאחריני לחתום בשביל שכרא.
ואע״ג דמספקא לן הא כתבו אי כתב הגט היא או חתימתן הוא, האחד כותב על ידי שניהם ושניהם חותמין. דכיון דידע דשנים לא מצי למיכתב ביחד, ודאי הכי קאמר אחד מכם יכתוב ושניכם תחתומוב. ואנן לא סמכינן אהא [ו]לא עבדינן כוותיהג. אלא כי הא דתנן (גיטין עא ע״ב) אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו, אע״פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לבעל והבעל נתנו לאשתו אינו גט ובטל עד שיאמר הבעל בעצמו (ו)לסופר כתוב ולעדים ש[י]חתמו, ומוקי לה רב אשי דהוא בתרא כר׳ יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואפילו באומר אמרו, ותניא כוותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע״פ שכתבוהו וחתמוהו ויתנוהו לו ונתנו לה הרי גט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו, ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודי ר׳ יוסי באומר אמרו, קולו לאפוקי מדרב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתוד. ואנן הכי נהגינן והכי נהגו ראשונ׳ים אשר לפנינו. שנוטל הבעל הקרןה והקולמוסו והאיגרת חתוכה ומשורטטת ארוכה יותר על רחבהז בשירטוט י״ב שיטין כמניין גטח, ונותן לסופר [ואומר] כתוב גט לאשתי ולעדים חתומו במעמד הסופר וחותמין שלשתן, הסופר חותם תחילהט וכותב אני פלוני בן פלוני סופר ועד, והשנים חותמין אחריו אני פלוני בן פלוני עד וכן השיני. ושלשתן בשיטה אחתי תחת הכתב בלא שירטוט. והא דנהגו לחתום הסופר משום דחשו לכיסופא דידיה. והא דהינהגו ליטול קרן וקולמוס ואיגרת משום דליהוי כאילו הבעל כתיב ליה בהומתוכ לסופר הכל. כדכת׳ וכתב לה. וחומרא בעלמא הוא דעבדול. ואחר שנחתם ונטלומ הבעל ונותנו לה ואומר לה זה גיטך. ואי משלחו על ידי אחר לה שפיר דמי ואומר לה השליח זהנ גיטך.
א. כשמואל דמכשיר באומר אמרו וכהני אמוראי דבאתם חתומו כשר ותעשה. ועיין שיטות הראשונים בב״י סי׳ קכד ס״ד.
ב. נראה שקאי על ריש הדיבור הקודם: אמר לשנים וכו׳ ודאי עשאן שלוחין לכתוב וכו׳. ועי׳ חלקת מחוקק סי׳ קכ סקט״ז וב״ש שם סק״ט ופר״ח שם.
ג. לא נתברר כוותיה דמאן, אי כוותיה דשמואל [וזה דחוק שהרי לא הזכירו], או שכל הדיבור דלעיל כתבו רבינו בשם חכם אחד ונשמט שמו, ועליו כונתו.
ד. וכ״פ רבינו להלן סי׳ תקצג עמ׳ תשנו.
ה. כלי קיבול הדיו [כמו קרן השמן דשמ״א טז ג וקרן הפוך דאיוב מב יד. וכ״ה בס׳ חסידים סי׳ תתצא: כשיש לאדם להביא ספר ודיו או דבר לח לא יביא בפעם אחת פן ישפוך על הספר, ואם קרן שהוא סתום, יקשור באזור שבמתניו וכתיב וקסת הסופר במתניו]. והוא הוא קסת הדיו. וכן מצינו בסדרי גיטין שהצריכו הקנאת הקסת. [ולא כאשר חשב הר״ב אב״ש שהוא כלי שרטוט ׳ויותר נצרך להגט מהקסת׳ וממילא אין ראיה להצריך הקנאת הקסת]. ואולם כיון שלא מנה כאן רבינו דיו, יתכן שכונתו להקנאת הדיו שבקרן ולאו דוקא לקרן. דיקא נמי שלהלן בסדר הגט עמ׳ תרסא מנה רבינו דיו ולא קרן או קסת.
ו. וכ״כ הטור רס״י קכ. ועי׳ ב״י שם שמנה את הראשונים המצריכים ליתן הדיו והקולמוס והבלתי מצריכים. ורבינו הצריך רק לחומרא כמש״כ להלן. ועל הקנאת הקסת [הקרן] עי׳ ברכת המים אות מט.
ז. וכ״ה בטור סי׳ קכה סי״ד ועי׳ ב״י שם. וממש״כ רבינו והאיגרת חתוכה ארוכה יותר על רחבה, משמע דקפדינן רק על הקלף ולא על הכתב. וכן דייק הרשב״ץ (בסדר נתינת הגט נדפס בקש״ק עמ׳ א׳שסח) מלשון ראבי״ה בסדר הגט (שמקורו בסדר הגט דרבינו שבסוף מכילתין) שכתב והמגלה צריכה להיות ארכה יתר על רחבה.
ח. וכ״ה בטור שם סי״א בשם ר״ת.
ט. עי׳ טוב״י סי׳ קל עמ׳ קמ, שהרא״ש כתב שלכתחילה אין לעשות כן ובדיעבד אין לפוסלו, ואילו רבינו אביגדור פסלו. [וטעמיה דהרא״ש אטו חתם סופר ועד אחד שהרא״ש מחמיר לפוסלו, אבל רבינו מכשירו להלן בסדר הגט עמ׳ תרסב]. ורבינו לכאורה יחידאה בזה שכתב לעשות כן לכתחילה.
י. וכ״כ רבינו להלן בסדר הגט עמ׳ תרסב. וכ״כ ריב״א בתשובתו שבס׳ ראבי״ה סי׳ תתקלב בשם ׳תיקון הגט׳ של רבינו אברהם כהן. [וכת׳ שם דאין בידינו ראיה שמעכב]. וכ״כ ראבי״ה בסס״י תתקיט [וכן בסי׳ תתצד שם העתיק את סדר הגט של רבינו]. ודלא כמרדכי רמז תנג וסה״ת סי׳ קלא ורמ״א רס״י קל. [וע״ע ב׳תשובות רבינו יעקב מרומרוג׳ שנדפסו בקובץ על יד סד״ח ס״ו עמ׳ צג].
כ. בנתינתו.
ל. עי׳ ב״י שם: ויש מהפוסקים סבורים שא״צ מסירת שום דבר וכו׳.
מ. נוטלו.
נ. בכת״י הא גיטך.
גמ׳ רב חסדא אמר כשר כו׳. נ״ב יש מקשים מאחר שלא תנשא א״כ לא שכיחא וליכא למיחש לתקלה כדלעיל א״כ אמאי מוקי רב חסדא מתני׳ דחתם סופר כרבי יוסי י״ל בודאי בתחלת הסוגיא הוה דחיקנא למימר כל היכא דלא תעשה ליכא למיגזר ולמיחש מידי אבל לפי המסקנא שמשנינן לשמואל תרתי אמר רבי יוסי כו׳ שוב לא צריכנא להאי דחיקא אלא בין כשר ותעשה או לא תעשה מאחר שכשר חיישינן וכן מצאתי בחידושי רשב״א ז״ל. (עיין במהרש״א):
שם רב חסדא אמר כשר ולא תעשה כו׳ כתב מהרש״ל יש מקשים מאחר שלא תעשה א״כ לא שכיחא כו׳ אמאי מוקי רב חסדא מתני׳ דחתם סופר כר״י וי״ל כו׳ אבל לפי המסקנא דמשנינן לשמואל תרתי כו׳ עכ״ל אין קושייתו מבוררת לן אם ר״ל אמאי מוקי לה מתני׳ כר״י הא כר״מ נמי מצי אתיא בחתם סופר ועד דהא לא אתי חורבה מיניה כיון דלא תעשה הא כבר תירצו בזה התוספות לעיל דאכתי לר״מ איכא למיחש לתקלה אחריתי באומר תנו לג׳ גם מה שתירץ אין זה מספיק דאמאי משנינן לשמואל תרתי אמר ר״י כיון דאיכא למימר אליביה נמי דלר״י לכ״ע באומר אמרו דכשר ולא תעשה ולא פליגי אלא אליבא דר׳ מאיר אלא דאית לן למימר דתלמודא סמך עצמו אהך ברייתא דפרק מי שאחזו דפוסל באומר אמרו ומוקמינן לה כר״י כמו שכתבו כל זה לעיל ותו לא מידי ודו״ק:
גמרא רב חסדא אמר כשר ולא תעשה. וכתב מהרש״ל ז״ל דהא דמוקי רב חסדא מתני׳ דחתם סופר כר׳ יוסי ולא כר׳ מאיר היינו משום דעכשיו הדר ביה הש״ס ממאי דאמרינן לעיל כשר ול״ת לא שכיח ולפ״ז לא מתוקמא כר״מ כו׳ והדבר ברור דמהרש״ל ז״ל הוצרך לפרש כן לשיטת רש״י ז״ל דלא נחית לסברא זו שכתבו התוספות בד״ה מתניתין מני דלר״מ איכא חורבא אחריתא וכדמשמע מלשון רש״י ז״ל בפשיטות וכדפרישית לעיל ובחנם השיג עליו מהרש״א ז״ל וכן במה שהשיגו מהרש״א ז״ל דבלא״ה הוצרך הש״ס לומר דרבי יוסי תרתי אמר מברייתא דמי שאחזו לא ידעתי מקום השגה זו דסוף סוף כיון דע״כ הוצרך הש״ס לומר דרבי יוסי תרתי אמר תו לא צרכינן להאי שנוייא דחיקא לומר דכשר ול״ת לא שכיחא וכדפרישית דמעיקרא נמי לא הוי מסיק הש״ס הכי אלא אליבא דשמואל ולא אליבא דרב חסדא כמו שהוכחתי שכן מבואר בלשון רש״י ז״ל בד״ה לא שכיחא ואדרבה לענ״ד לא הוי צריך מהרש״ל ז״ל לפרש הא מילתא כיון דמעיקרא נמי לא סלקא האי שינויא אליבא דר״ח לשיטת רש״י ז״ל וזה ברור:
רש״י בד״ה ולא תעשה גזירה הא אטו הא. וכבר כתב רש״י ז״ל בד״ה אלא רבי יוסי דהני אמוראי פליגי אליבא דרבי מאיר וקשיא לי טובא כיון דאליבא דר״מ פליגי מאי טעמא דר״ח דאמר גזרינן הא אטו הא דהא לר״מ לא שייך לגזור כלל כתיבה אטו חתימה דהא אפילו מצאו באשפה כשר ולא אשכחן דליגזור ר״מ כתיבה אטו חתימה אלא לענין מחובר מהטעם שכתבו התוספות בריש מכילתין דף ג׳ ע״ב. ועוד דהיאך אפשר לומר דלר״מ בכתיבה אומר אמרו כשר ולא תעשה ואין לסופר לכתוב אא״כ שמע מפי הבעל דהא מכשיר רבי מאיר בהדיא לכתוב טופסי גיטין ואפילו בתורף מכשיר אי לאו למ״ד דאמר משום קטטה ותקנת עגונות כדאיתא לעיל דף כ״ו ויותר יש לתמוה טובא לפרש דכל הני אמוראי פליגי אליבא דרבי מאיר דהיינו דלא כהלכתא דהא ודאי הלכה כרבי יוסי דמילי לא מימסרן כדאמר שמואל משמיה דרבי ובלא״ה נמי קי״ל דר״מ ור״י הלכה כרבי יוסי ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפ׳ מי שאחזו וזה ברור לכל הפוסקים דלית הלכתא כרבי מאיר בהא. ולולי שיטת רש״י ותוספות היה נלע״ד לפרש להיפך דהני אמוראי פליגי אליבא דהלכתא וסברי כשמואל דס״ל כר״י בחדא ופליג בחדא לענין אומר אמרו דלא מיפסל ופליגי אי כשר ותעשה או לא תעשה וסובר ר״ח דכשר ול״ת דגזרינן הא אטו הא ומש״ה מוקי למתניתין דהמגרש דחתם סופר שנינו כרבי יוסי דליכא למיחש לחורבא משום דכשר ול״ת לא שכיח ולא הדר ביה הש״ס מהאי סברא והא דלא מוקי לה רב חסדא כרבי מאיר ומה״ט גופא היינו משום דלרבי מאיר בכתיבה כ״ע מודו דכשר ותעשה מטעמא דפרישית דלא שייך לגזור לרבי מאיר הא אטו הא כיון דלא דמי כתיבה לחתימה כלל דאפילו מצאו באשפה כשר. ומ״ד כשר ותעשה נמי ס״ל כשמואל דאומר אמרו כשר לגמרי ומתניתין דפ׳ המגרש מוקי לה כרבי יוסי גופא דפסול באומר אמרו לגמרי כדמסקינן ר׳ יוסי תרתי אמר. אמנם מה שלא רצה רש״י ז״ל לפרש כן היינו משום דלשיטתו טעמא דר״מ לקושטא דמילתא לאו משום מילי לא מימסרן כמ״ש רש״י ז״ל להדיא לקמן פרק מי שאחזו דטעמא דר״מ משום בזיון וס״ל מילי מימסרן לשליח נמצא דלפ״ז א״א לפרש דרב חסדא סובר כשמואל דמכשיר באומר אמרו ואפ״ה מכשיר בחתם סופר משום דלא שכיח דא״כ ה״ל לאוקמי כרבי מאיר נמי מה״ט גופא ואי משום דלר״מ כשר ותעשה בכתיבה אכתי מאי חורבא איכא ליפסול חתם סופר דהא לא שייך אידך חורבה דמקשה הש״ס וליחוש דלמא אמר לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ומחתמי ליה לסופר משום כיסופא דאכתי ליכא חורבה כי מחתמי לסופר דמדינא מצי למיחתמיה לרבי מאיר דהא מילי מימסרי לשליח וטעמא דבזיון נמי לא שייך הכא לגבי הסופר דבלא״ה יודע שאין הבעל יכול לכתוב מש״ה הוצרך רש״י ז״ל לפרש דרב חסדא אליבא דרבי מאיר איירי ולא ס״ל הא דשנינן כשר ול״ת לא שכיח משא״כ לפי מה שכתבתי לעיל דטעמא דר׳ מאיר נמי משום מילי לא מימסרן הוא א״כ אתי שפיר דר״ח לא מצי לאוקמי כר׳ מאיר ההיא דחתם סופר דנהי דכשר ול״ת לא שכיח אכתי איכא למיחש לאידך חורבה שיאמר לסופר ליכתוב ואתם חתומו דלר׳ מאיר כשר ותעשה כדפרישית דלא שייך לגזור הא אטו הא כיון דאפילו מצאו באשפה כשר וא״כ אכתי איכא חורבה דמחתמי ליה לסופר משום כיסופא ובעל לא אמר הכי ופסול לרבי מאיר נמי משום מילי לא מימסרן ומש״ה איצטריך ליה לאוקמי כר׳ יוסי כן נ״ל נכון וברור בעזה״י לפרש הסוגיא אליבא דהלכתא לשיטת הפוסקים כשמואל ודוק היטב ואין להאריך יותר ומה שיש לדקדק עוד יבואר בחידושנו לקמן בפ׳ מי שאחזו דף ע״א בעזה״י:
סליק פרק האומר
מי שאחזו פרק שביעי
רש״י בד״ה נשתתק לאו אמי שאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי עכ״ל. נראה דמה שכתב שנעשה אלם מחמת חולי לאו למימרא דדוקא באלם מחמת חולי בעי בדיקה אבל בנשתתק מתוך בוריו לא בעי בדיקה דאדרבה נשתתק מתון בוריו גרע טפי דשייך בי׳ טפי חשש טירוף הדעת משנשתתק מחמת חולי דלא חיישינן כולי האי לטירוף דעת כיון שמחמת חולי בא לו כדאיתא בירושלמי דנשתתק מחמת חולי לא בעינן בדיקה ג׳ פעמים אלא בפעם א׳ סגי ונהי דרוב הפוסקים לא חיישי לדברי הירושלמי והשוו מידותיהם דבכל נשתתק בעינן בדיקה ג׳ פעמים כמבואר להדיא בלשון רש״י ז״ל וכמ״ש הב״י סי׳ קכ״א מ״מ לא אשכחן מאן דמחמיר בנשתתק מתוך חוליו טפי מתוך בוריו וליכא למימר נמי דשיטת רש״י ז״ל דנשתתק מתוך בוריו לא מהני בי׳ בדיקה כיון דגרע טובא הא נמי ליתא חדא דלא אשכחן סברא זו לשום א׳ מהפוסקים ועוד דבשחט בו שנים או רוב שנים אשכחן דמהני בי׳ הרכנה אע״ג דכנשתתק מתוך בוריו דמי כמבואר לקמן בל׳ הרשב״א ז״ל בחידושיו ואף שיש לחלק מ״מ לא מסתבר כלל לומר דלרש״י ז״ל נשתתק מתוך בוריו אינו רשאי לגרש כלל לכך נראה דמ״ש רש״י ז״ל שנעשה אלם מחמת חוליו אורחא דמילתא נקט ולא בעי למעט אלא אלם מעיקרא דלא בעי בדיקה דכשם שנכנס ברמיזה כך מוציא כמ״ש רוב הפוסקים אף לענין חרש מעיקרא ועי״ל דלישנא דמתניתין קשיא ליה לרש״י ז״ל דקתני נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך משמע דלא שיילינן ליה אלא על הכתיבה לחוד ולא על הנתינה ואילו בבריא אפילו בפקח צריך לומר כתבו ותנו ולא עדיף אלם מפקח לענין זה לכך ניחא ליה לפרש באלם שהוא חולי ומש״ה סגי באמרו נכתוב לחוד כמו בכל שכ״מ שהוא מסוכן דסגי באומר כתבו לחוד כן נ״ל:
והלכה נוספת: אמר לשנים ״אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו״, רב חסדא אמר: גט זה כשר ולא תעשה, שאסור לעשות כך לכתחילה, רבה בר בר חנה אמר: כשר ותעשה לכתחילה.
The Gemara cites another halakha: If one said to two people: Tell the scribe and he will write the document and you sign it, Rav Ḥisda says: This bill of divorce is valid; however, it shall not be done ab initio. Rabba bar bar Ḥana says: It is valid and it may be done ab initio.
הכל
(14) רַב נַחְמָן אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַב שֵׁשֶׁת אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה רַבָּה אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַב יוֹסֵף אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה
Several other amora’im dispute this matter. Rav Naḥman says: It is valid; however, it shall not be done ab initio. Rav Sheshet says: It is valid and it may be done ab initio. Rabba says: It is valid; however, it shall not be done. Rav Yosef says: It is valid and it may be done.
ובאותו נושא נחלקו גם אמוראים נוספים, רב נחמן אמר: כשר ולא תעשה, רב ששת אמר: כשר ותעשה, רבה אמר: כשר ולא תעשה, רב יוסף אמר: כשר ותעשה.
Several other amora’im dispute this matter. Rav Naḥman says: It is valid; however, it shall not be done ab initio. Rav Sheshet says: It is valid and it may be done ab initio. Rabba says: It is valid; however, it shall not be done. Rav Yosef says: It is valid and it may be done.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.