א. ומשמע מלשונו ״הרי זה פסול״, שמדאורייתא הגט כשר. ואמנם בחזון איש אבן העזר סי׳ פ״ו סק״ה כתב דאין לעשות שום סניף מהא דכתב הרמב״ם הגט פסול, שהוא דרבנן, דאין לבנות יסוד על תיבה אחת, ואולי הוא טעות סופר והגירסא הגט בטל, אחרי שהעיקר בש״ס שהוא פסול מן התורה, עיי״ש.

ב. אבל אם כבר נעשה שליח כשהי׳ המשלח בריא, שוב לא פקעה שליחותו אף בשטותו, וזה ברור. ראה בסוף הסימן בהערה א׳.

ג. ובע״כ שאין המחלוקת של רב ורב שילא במהות השליחות, אלא שרב שילא סבר שגם השליח נעשה מעין בעל דבר. ראה בסוף הסימן הערה ב׳.

ד. ומכאן דשוטה סתם אינו בר זכי׳, הואיל ולא אתי לכלל דעת, ומובא גם באור שמח שם. ראה בסוף הסימן הערה ג׳.

ה. שנאמר ״ועמדו״ — אלו העדים, ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ — אלו הדיינים, דצריך עדים ולא הבע״ד. ולכאורה דבריו מרפסן איגרי דהא הרשב״ם לא עוסק כלל בבע״ד אלא בא לבאר למה אין עד נעשה דיין. ושמא עפ״י מש״כ בסוף הסימן הערה ב׳, יעויין שם היטב, יובנו דבריו כראוי.

ו. משא״כ שליח שהוא בע״ד ואין לו הכוח של הודאת בע״ד. וכפי לשון הגריי״ו לעיל שהוא רק ״מעין בעל דבר״ (ועי׳ בסוף הסימן הערה ב׳).

ז. השלמות
הערה א׳: אבל אם כבר נעשה שליח כשהי׳ המשלח בריא, שוב לא פקעה שליחותו אף בשטותו, וזה ברור. כלומר לפי הקצות, כשמת, השליחות לא בטלה, אלא שכיון שפקע מעמדה כאשת איש, ממילא אין את מי לגרש. ועפ״י מש״כ הגריי״ו, זה שפקע מעמדה כאשת איש, דהיינו שאין לה כבר בעל (״שפקעה בעלותו לגמרי״, כלשון הגריי״ו), הוא רק אות וסימן שהמשלח הפך ל״אבן דומם״, וכשם שאין לו אישות, כך אין לו שליחות. במילים אחרות, אדם מת חדל מלהיות אישיות משפטית. וגם אם נימא —כפי דרכו של האור שמח, המובא בהמשך בדברי הגריי״ו— ששלוחו של אדם כמותו פירושו שהמשלח מוסר כוחו המשפטי להשליח, והשליח יש לו דין בעלות, עדיין ברור שהוא נשאר שליח של פלוני (והראי׳ — שהמשלח יכול לבטל את השליחות. ואפשר דגם ראי׳ זאת, שהביאה הגריי״ו כדי להוכיח שלא פקע כוח הבעל לגמרי, אינה אלא לסימן, וגם לו יצוייר שאינו יכול לבטל את השליחות, דלא אתי דיבור ומבטל דיבור —וכפי קושיית הגמ׳ על ריש לקיש בקידושין נ״ט,א עיי״ש— לכאורה פשוט הדבר שהשליח ממשיך כל העת להיות שלוחו של פלוני). אך ברגע שפלוני הפך ל״אבן דומם״, כשם שאין נכסים לאותו פלוני, כך אין לו שליח. וברגע שנפסקה הזיקה בין שליח למשלח פסקה השליחות. אבל שוטה, כשם שהנכסים שרכש בעת היותו ברי ממשיכים להיות שלו כשנשתטה, כך השליח שמינהו בעת היותו ברי ממשיך להיות שלוחו אחרי שנשתטה.
והנה הקצות הביא ראי׳ שגם אחרי שמת לא פקעה השליחות מהא דכתב רש״י במשנה גיטין י״ג,א ד״ה לא יתנו לאחר מיתה: ״דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה״, וכ״כ רש״י גיטין ט׳,ב ד״ה לא יתנו לאחר מיתה: ״ואפי׳ רבנן דאמרי שיחרורי עבדים זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר, וכיון דמית קדים תו לא הוי שיחרוריה שחרור דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין״. ומדכתב רש״י טעמא משום דפקע רשותי׳ ונכנס לרשות יורשין, ותיפוק לי׳ דלאחר מיתה ליכא משלח, משמע דס״ל לרש״י נמי כשיטת הרמב״ם בנשתטה קודם נתינה דלא בטלה השליחות, וה״ה במת קודם נתינה, ומתניתין דאין גט לאחר מיתה דמשמע דאפי׳ מן התורה פסול, הוא מטעם דהאשה כבר יצאה מרשותו לאחר מיתת הבעל. ועי׳ ג״כ באור שמח הל׳ גירושין פ״ב הט״ו שדייק כך מרש״י, דכיון דעשאו שליח לא איכפת לן במשלח רק שיהיה ברשותו עדיין.
ואמנם לכאורה יש מקום לדייק ברש״י דיוק הפוך, דלמה רש״י לא פירש במשנה ג״כ לגבי אשה — דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ליה בעל ופקעה רשותו. אלא שבגט אשה פשיטא ליה לרש״י שבטלה השליחות, ורש״י לא כתב כן אלא בגט שחרור — כי שם, אליבא דרבנן דזכות הוא לו לעבד להשתחרר, כבר זכה העבד לענין זה שאדונו אינו יכול לחזור בו, אלא שהשחרור חל רק ברגע שבא הגט לידי העבד, כדברי רש״י בגיטין ט׳,ב (ואמנם בתוס׳ שם ד״ה לא יתנו לאחר מיתה, כתבו שרש״י בפירושו על המשנה י״ג,א חזר בו, דכתב שם בד״ה האומר תנו גט זה לאשתי, דעסקינן שלא מסרו לגט שחרור לשליח בחייו, דאם מסרו בחייו, הרי משעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. ועי׳ בפני יהושע גיטין ט׳,ב שמעלה סברה שגם רש״י בדף ט׳,ב שכתב דזכה לענין זה שאדונו אינו יכול לחזור בו, איירי באופן שלא הגיע הגט ליד שליח, עיי״ש). והנה, רש״י מחדש שיש כאן זכייה במקצת, העבד זוכה ואינו זוכה, הוא זוכה לענין חזרה, אך עדיין חלות השחרור תלויה ועומדת עד דמטי גיטא לידיה (וגם הרי״ף כתב על המשנה גיטין י״א,ב המביאה דעת חכמים ששחרור עבדים זכות היא לעבד, דהני מילי לחזרה דלא מצי רביה למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה, ומשמע שכך הדין גם אם מסר את הגט בידיו של השליח. ועיי״ש ברא״ש ובר״ן שהתקשו בדבריו. ועי׳ בדברי אמת של הגאון ר׳ יצחק בכר דוד ז״ל, קונטרס גיטין סי׳ נ״ב, שכתב שנ״ל שדעת הרי״ף דזכיה לאו מטעם שליחות, פי׳ דאי מטעם שליחות, הרי יד הזוכה כיד העבד והוי כאילו הגיע ממש לידי העבד. ומה שאינו יכול לחזור מתבאר בישיבות עפ״י מה שחילק הקצות סי׳ ר׳ סק״ה —בענין שטר שחרור שלא לשמה— בין תורת שחרור ותורת קנין, ואכמ״ל). ואותה זכייה במקצת עושה שאין האדון נחשב עוד לבעלים על השליחות, וזה גופא שהאדון כבר אינו יכול לחזור בו, הוא סימן שהשליחות יצאה לגמרי מתחומו ומרשותו (ואמנם לעיל כתבתי שגם לו יצוייר שהמשלח אינו יכול לחזור בו, לכאורה פשוט הוא שעדיין נחשב השליח לשלוחו של המשלח. ויש לחלק, דשם גם אם אינו יכול לחזור בו — הוא משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור, משא״כ כאן דהטעם שאינו יכול לחזור בו הוא משום שכבר זכה העבד בשחרור, אלא שהשחרור יושלם רק עם קבלת הגט לידו, ודו״ק), ולכן נזקק רש״י לומר דאין שחרורו שחרור כיון דבינתיים חייל עליה רשות יורשין.
הערה ב׳: ובע״כ שאין המחלוקת של רב ורב שילא במהות השליחות, אלא שרב שילא סבר שגם השליח נעשה מעין בעל דבר. וגם אם אינו נכנס תחת הבעלים — כיון שסוף סוף מבחינה משפטית יש לו זכות לפעול כאילו הוא הבעלים, ממילא יש עליו ג״כ החובות כאילו הוא בעלים, כאילו הוא בעל דבר (״מעין בעל דבר״, כלשון הגריי״ו), ואינו יכול להיות עד.
ויש להמתיק את הרעיון: עד צריך להיות איש הרואה מבחוץ ולא איש הפועל מבפנים. ועי׳ ג״כ מכות ו׳,א וברש״י שם ד״ה יקום דבר, שהכלל שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות נאמר רק במקיימי הדבר, דהיינו העדים, אבל לא בעושי הדבר. ומעין זה יש לומר דחייבין אנו להבחין הבחנה מוחלטת בין תפקידם של מקיימי הדבר ופועלם של עושי הדבר ואסור שתהיה ערבוביא, וכיון שהשליח פועל מבפנים, א״א לו להיות ג״כ משקיף מבחוץ. ועפי״ז נוכל להבין ג״כ מש״כ בגמ׳ גיטין ה׳,ב: והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי, ופירש״י: ״כלומר אי אמרינן כי היכי דשליח נעשה עד הכי נמי עד נעשה דיין קמיפלגי״, עיי״ש. ולכאורה לא מובן מה הקשר בין שני הדברים, ובפרט לא מובן אם נפרש שהמחלוקת האם שליח נעשה עד היא מחלוקת על מהות השליחות! (ובריטב״א כתב דהמחלוקת אם נעשה דיין היא רק למ״ד דשליח נעשה עד ״אבל למ״ד דאין נעשה עד מפני שהוא כגופו ליכא לאפלוגי, דבעל דבר אינו נעשה דיין״). ויש מקום לומר דהגמ׳ לא באה לציין קשר פנימי אלא רק חיצוני, כלומר שכמו שהשליח המביא גט ממדינת הים יכול ג״כ להעיד בפני נכתב ובפני נחתם, כך יכול הוא ג״כ לשמש כדיין ולהצטרף עם עוד שנים לקיום השטר. אולם עפ״י הנ״ל יש כאן ג״כ קשר פנימי, דגם השאלה אם עד נעשה דיין היא שאלה של הבחנת תפקידים (ועי׳ רשב״ם בבא בתרא קי״ד,א ד״ה ואין עד נעשה דיין, דזה נלמד מדכתיב —דברים י״ט, י״ז— ועמדו שני האנשים אלו העדים, לפני ד׳ אלו הדיינין). במילים אחרות, ישנם ג׳ ״צדדים״ במשפט: הבעל דבר, הוא עושה הדבר. העד, הוא מקיים הדבר. והדיין, הוא הדן את עושה הדבר עפ״י מה ששמע ממקיים הדבר. והשאלה היא עד כמה יש דרישה להבחין בין ה״צדדים״.
הערה ג׳: ומכאן דשוטה סתם אינו בר זכי׳, הואיל ולא אתי לכלל דעת, ומובא גם באור שמח שם. וממילא מסתבר שגם אינו בר כריתות, כיון שהסברא של תוס׳ דהוי בר כריתות — ״הואיל ... ונשתפה השוטה״, וכיון דהרא״ש אינו מתחשב בסברא זאת לגבי זכייה (ורק בר שטיא דאתי ממילא לכלל דעת, הוי דומיא דקטן, ואית ליה זכייה, עיי״ש ברא״ש), ה״ה לענין בר כריתות.
ולפי הגריי״ו הרמב״ם אזיל כשיטת התוס׳, ובאמת כך פוסק הרמב״ם בהל׳ זכייה ומתנה פ״ד ה״ז, דהמזכה לשוטה ע״י בן דעת זוכה, ומובא ג״כ באור שמח שם. ועי׳ במחנה אפרים הל׳ זכיה ומתנה סי׳ ל״ב, וכן בקצות החושן סי׳ רמ״ג סק״ו, שעומדים על ההבדל בין שיטת הרמב״ם בהל׳ זכייה ומתנה ושיטת הרא״ש (בשם הרמ״ה) בכתובות.
ועי׳ ג״כ באבני נזר אבן העזר סי׳ ח׳ ס״ק ט״ו-י״ז, ובהגה״ה שם, שמעלה סברה דאפשר דשוטה הוי אף עדיף מקטן, ויש לו זכייה אף מן התורה, דקטן איתמעט משליחות משום דלא הוי איש (עי׳ רש״י בבא מציעא ע״א,ב ד״ה קטן לית ליה שליחות, ובגמ׳ ע״ב,א דקטן אע״ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן כיון דאתי לכלל שליחות. ועי׳ בתוס׳ כתובות י״א,א ד״ה מטבילין, שמביא ספרים שלא גרסינן ״מדרבנן״, וידועה שיטתו שם דאף לספרים דגרסינן, היכי דהוי זכות גמור אית ליה זכייה אף מן התורה, ואכמ״ל), ואמנם שוטה איתמעט ג״כ משליחות מפני שאין לו דעת, אבל במידי דזכות שאין צריך דעת שפיר אית ליה זכייה. והאבני נזר תולה את דעת הרמב״ם בעשה שליח לגרש ונשתטה, בסברה זאת — שיש לשוטה זכייה מן התורה, והטור סבירא ליה דבנשתטה הגט בטל מן התורה לאו משום דבשעת נתינה לאו בר שליחות הוא אלא משום דלאו בר גירושין הוא, או שהטור והרא״ש בכתובות (בשם הרמ״ה) בדעה אחת. וראה עוד בקהילות יעקב גיטין סי׳ י״ט.