1 פרק א – המביא גט
(1) 
פרק א – המביא גט
Chapter 1
1. במסכת גיטין נוסח הפנים הוא על פי כ״י ניו יורק בהמ״ל Rab. 695 . חילופי נוסחאות מוצגים מכ״י ניו יורק בהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ ), קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים.
2. שמעון בן: חסר ב-גא , כ״י נ , דפוסים.
3. מן הרקם: גא : ״מרקם״, כברמב״ם פיהמ״ש, שם מנוקד: ״מֵרְקָם״.
4. ההגר: כברמב״ם פיהמ״ש, שם מנוקד ״הָהֶגֶר״. גא : ״הגר״. גב , כ״י נ , דפוסים: ״החגר״.
5. אליעזר: גג , כ״י נ , דפוסים. וכן גא אחרי הגהה. כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י בהמ״ל 695 : ״אלעזר״.
6. ללוד: וכן גא , גג , כ״י נ , בדפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
7. אינו: גא : ״אין״.
8. גט : דפוסים, וכן כ״י הספריה הבריטית 477. חסר בכ״י בהמ״ל 695 , כ״י נ , גא .
9. מהגמוניא להגמוניא: גא : ״מאגמוניה לאגמוניה״.
Chapter 1
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
MISHNA: An agent who brings a bill of divorce [get] from a husband to his wife from a country overseas, i.e., from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, is required to state the following formula when he hands over the bill of divorce: This bill of divorce was written in my presence and it was signed in my presence.
מתני׳ המביא גט ממדינת הים – כל חו״ל קרי ליה מדינת הים בר מבבל כדאמר לקמן (דף ו.).
צריך – השליח המביאו לומר כו׳ וטעמא מפרש בגמ׳ ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה.
[סימן תקנז]
שליח המביא גט לאשה או שיחרור לעבד ממקום למקום, ואין בזה [ה]מקום עדים שמכירין חתימת ידי עדים החתומים על הגטא, צריך השליח ליתן לה הגט בפני שני עדים ויאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם. והוי הגט מקויים דאי אתי בעל תו ומערער לפוסלו לא מצי. כדאמרינןב ואי עבדת אהנית, מאי אי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכן בגט שיחרורג. וכן האשה שהלך בעלה למדינת הים והלכה אחריו והביאה גיטה, צריכה בפני נכתב ובפני נחתםד. אבל הבעל המביא גט שכתב במדינת הים ונותנו כאן לאשתו, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואפילו נכתב ונחתם במקום שאשה שם ושילחו לה הבעל על ידי שליח, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתםה. והשליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אין צריך לעמוד על הסופר שיכתבנו בפניו, אלא אפילו לא ראהו כותב אלא ששמע שאמר לו הבעל לסופר תקן הקלף ותקן הקולמוס וכתוב גט לאשתיו, או ששמע קול הקלף והקולמוס כשהיה הסופר כותבו דיוז, אבל חתומי ודאי צריך למיחזיח.
א. פסק רבינו כרבא דטעמא משום שאין מצויין לקיימו. וכ״פ הרי״ף וכ״ד הרא״ש והרמב״ם. עי׳ ב״י רס״י קמב. ומשמע שסובר שהכל תלוי בזה, אי מצויין לקיימו אם לאו, וכדכתב הרמב״ן ה ע״ב ואי לא מיסתפינא וכו׳ הו״א דהאידנא א״י כחו״ל לגיטין. וכ״ה בנמוק״י וכ״פ בשו״ע סי׳ קמב ס״א. ועי׳ להלן בהערות.
ב. ו ע״ב. ושם מיירי בא״י [והוכיחו ראשונים משם דאף בא״י שא״צ לומר בפני נכתב ובפ״נ מהניא אמירתו]. וראיה זו גם בריטב״א [מהד׳ מה״ק] ריש מכילתין ובבאהגר״א סק״ד. ועי׳ ב״י וב״ח שהביאו מקורות אחרים.
ג. משנה וברייתא ט ע״א.
ד. כד ע״א וכדאוקמוה שם באומר לה לא תתגרשי וכו׳ ואת הוי שליח להולכה.
ה. לכאו׳ כמש״כ ר״ת (הו״ד בתוס׳ ושא״ר לדף ו ע״א ובטושו״ע שם] דבזה״ז אפילו משכונה לשכונה. וכ״ה במרדכי ר׳ שטו בשם אביאסף.
ו. ז״ל ר״ח [הו״ד באו״ז סי׳ תרצט]: אפילו שמע שאמר הבעל כתוב גט לאשתי וכו׳ וראה שלקח הסופר המגילה. [לאשתי - בכתה״י כמעט בכ״מ ׳אשתו׳ במקום אשתי. וגם בד״פ לפעמים כן].
ז. כ״פ רה״ג [הו״ד באו״ז שם] ורש״י.
ח. כשיטת הרמב״ם הל׳ גירושין פ״ז הי״ב. עי׳ ב״ש שם סק״ל.
מתני׳ המביא גט – אע״ג דלשאר שטרות פעמים נמי קרי גט כדתנן בהשולח (לקמן דף לד:) אין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ואיירי בכל שטרות ובפרק התקבל (לקמן דף סד.) נמי תניא וכן לגיטין ומפרש התם גיטי ממון מ״מ לא הוצרך לפרש כאן גט אשה משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם איירי בגט אשה ומה שנוהגים לכתוב י״ב שורות בגט אומר ר״ת משום דגט גימטריא י״ב ור״י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י״ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה.
ממדינת הים – הא דלא נקט המביא גט מחוץ לארץ כדקתני בגמ׳ (לקמן דף ז:) המביא גט בספינה כמביא בחוצה לארץ משום דבחוצה לארץ הוה משמע כל חוצה לארץ אפילו רקם וחגר להכי נקט ממדינת הים דמשמע רחוק כמו (יבמות דף פז:) האשה שהלך בעלה למדינת הים וכמו (שבועות דף מא:) פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים לאפוקי רקם וחגר דפליג בהו רבן גמליאל.
מתני׳ א. המביא גט ממדינת הים וכו׳. כלומ׳ כל מקום רחוק שהשיירות [אינן] מצויות לעבור משם לכאן קרי ממדינת הים. לא שנא שנכתב בחוצה לארץ, ומביאו השליח שהוא נעשה להוליכו מאת הבעל להביאו לאשה היושבת בארץ ישראל, ולא שנא אם נכתב בארץ ישראל והוליכו השליח מארץ ישראל לחוצה [לארץ] שיושבת שם (ל)[ה]אשה, ולא שנא ממדינת הים למדינה בחוצה לארץ, בשלשתן צריך [ה]שליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. והכי מפרש ואזיל בזו ה[משנ]ה, דל[או דוקא] ק[ת]ני מ[ביא, אלא] הוא הדין למוליך. (ל)[ו]חכמי[ם] לפרושי מילתיה דתנא קמא קא אתו, דכיון [שאין] השיירות מצויות מזה לזה אינן מכירין אנשי מדינה זו לחתימת העדים של אנשי מדינה זו. והילכך יש לחוש שמא יבא הבעל ויערער ויאמר גט מזוייף הוא, כמו שאנו חוששין בשאר שטרי הלוואות, שאין המלוה יכול לגבות חובו מן הלוה אלא אם כן יקיים חתימת עדים שחתמוהו. לפיכך צריך שיעיד השליח שהוא מביאו, שהוא ראה העדים שחתמוהו בצוַאת הבעל, ושוב לא יוכל הבעל לערער עליו כלום. שאפי׳ יבא ויערער אין אנו חוששין לדבריו. ואע״פ שהוא אינו אלא יחיד, וכל קיום שטרות קיימא לן דלא יהא בפחות משנים, אבל הכא משום תקנת עגונה אקילו בה רבנן (להאמינ(ה)[ו] יותר מן הבעל, לפיכך הקלו בה חכמים והאמינוהו לשליח. דכיון ד[ב]כל קיום שטרות לא אמרי׳ עדים חתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן, מדרבנן הוא, (דמדרבנן) [דמדאורייתא] אין אנו מחזיקין (גט) [בני] אדם בחזקת רשעים לזייף שטרות, [א]לא אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד. והשתא משום עגונה הקלו בה רבנן להאמין שליח אחד יותר מן הבעל. ולפי שלא ילמדו שאר שטרות מגט אשה להאמ[ין] בו עד אחד, עבדו רבנן היכרא שהצריכו לומר נמי בפני נכתב, כלומר לשמה, שהוא אחד מ[ה]כשרי הגט, שאם נכתב שלא לשמה יפסל בכך דכתיב וכתב לה, ודרשינן לשמה. ואע״פ שאם לא היה מעיד על כתיבת הגט, לא היה נפסל בכך, דהא רובה בעל [דעלמא] בקיאין לדרשא זו דבעי׳ לשמה. [ו]אפי׳ למאן דחייש למיעוט, הכא ליכא למיחש, לפי שאין לכתוב גיטין [אלא] סופר הדיינין שבכל עיר ועיר, וסתם ספרי הדיינין מגמר גמרי. ואפי׳ הכי כיון שהוא צריך להעיד על חתימת העדים, הצריכוהו חכמים להעיד [גם על] כתיבת הגט לשמה, כיון דחד סהדא לחודיה הוא, כי היכי דלא לילפי מיניה לשאר (קדם) [קיום] שטרות דעלמא.
אבל המביא גט ממדינה למדינה בארץ [ישראל] עצמ(ו)[ה], כגון מיהודה (ל([שב]ארץ ישראל לעבר הירדן, או מעבר הירדן לגליל, לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כלל. דלא מבעיא בזמן שבית המקדש קיים דשכיחי עולי רגלים ומכירין אלו חתימות, אלא אפי׳ בזמן הזה (ו)[ד]שכיחי נמי שיירות, (ד)כיון שבארץ ישראל קביעי ב״ד, הולכין ובאין מזו לזו. שפעמים שב״ד מומחין עומדין בארץ ישראל [ביהודה] ובאין מן הגליל ועבר הירדן לפניהם, ופעמים שהוא קבוע בגליל והולכין כולן אחריו, דכתיב צדק צדק תרדוף - הלך [אחר] ב״ד יפה.
1המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ר״ג אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר. ר׳ אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד:
1. פירוש זה נדפס בש״ס וילנא תחת הכותרת ״תוספות רי״ד״.
המביא גט ממדינת הים – פירוש תנא בארץ ישראל קאיא, וממקום רחוק משם קרי מדינת היםב, כדאתמר בעלמאג פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ואילו היה פירושו, ממדינת הים כל חוצה לארץ כמו שרש״י ז״ל מפרשד קשיא הא דאמר רבן גמליאל אף המביא מן הרקם ומן החגר, דמשמע דלתנא קמא הני לא צריך, והא מחוץ לארץ הוו.
מתני׳: המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. פירש רש״י ז״ל: דכל חוצה לארץ קרי מדינת הים. ואינו מחוור דהא רקם וחגר מחוצה לארץ הוא כדמשמע בגמרא דקרי להו סמוכות לארץ ישראל, ואפילו הכי פליג תנא קמא ארבן גמליאל ואמר דאינו צריך. אלא נראה כמו שפירש ר׳ יצחק ז״ל דמקומות רחוקים שבחוצה לארץ קרי מדינת הים כדאיתא האשה שהלך בעלה למדינת הים (יבמות פז:) ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים (שבועות מא:), ומיהו ודאי חוצה לארץ קרי מדינת הים וכדאמרינן בגמרא (ד.) כדי שלא תחלוק במדינת הים, אלא דתנא קמא אפקיה בלשון מדינת הים לאפוקי מקומות הקרובים כרקם וחגר.
ורקם וחגר. פירש רש״י ז״ל: דהיינו קדש וברד (בראשית טז, יד) וכדמתרגם [באונקלוס שם ועיי״ש בתיב״ע] בין רקם ובין חגרא. ואינו נראה דקדש וברד מארץ פלשתים הן, וכל ארץ פלשתים מארץ ישראל וכדכתיב ביהושע (י״ג:ב׳) זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים, ורקם וחגר שבכאן מחוצה לארץ הן. ועוד דארץ פלשתים למערבה של ארץ ישראל וכדכתיב (ישעיה ט, יא) ארם מקדם ופלשתים מאחור, ורקם דהכא למזרחה כדתנן מרקם למזרח ורקם כמזרח. אלא דאיכא למימר דרקם אחר יש והוא בחוצה לארץ והוא במזרחה של ארץ ישראל והיינו דמתניתין, ורקם וחגר דמצינו בספרי (פ׳ עקב, פסיקתא נא) מכבוש מצרים וכבוש בבל היינו רקם דארץ פלשתים.
והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד ענינו לבאר ענין החלק הראשון והחלק השני ורובו יסוד על ארבעה ענינים הראשון בגט הבא ממקום רחוק על איזה צד עושין בו שלא יהו צריכין לקיימו והשני יתגלגל על ידי זה בגט שחרור של עבד באלו דברים הוא שוה לגט אשה השלישי יבאר על ידי גלגול דבר זה שטרות הנעשים בערכאות של גוים על איזה צד כשרים הרביעי במזכה גט לאשתו ושחרור לעבדו על ידי אחר באיזה מהם יכול לחזור ובאיזה מהם אינו יכול לחזור וכן אם אמר תן גט זה לאשתי ושחרור לעבדי ומת אם יתנו לאחר מיתה אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקידם:
המשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רבן גמליאל אומר אף המביא מרקם ומן החגר רבי אלעזר אומר אפי׳ מכפר לודים ללוד וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם רשב״ג אומר אפי׳ מהגמוניה להגמוניה אמר הר״ם פי׳ אגמוניה אמר אפילו הביא גט בארץ ההיא בעצמה מפקודת איש לפקודת איש אחר יצטרך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם ופסק ההלכה שכל מי שהביא גט לחוצה לארץ ואפי׳ מארץ ישראל או הביאהו מחוצה לארץ ואפילו לארץ ישראל אם נתקיים אצלנו כתיבת העדים ונתקיים בבית דין לפי שהתבאר בשני מכתובות הנה זה הגט אשר עשוהו ב״ד ולא נצטרך מהבאתו דבור אחר ישלח בידו לבד ואם לא נכיר העדים הנה אי אפשר שלא יאמר אשר הביאו בפני נכתב ובפני נחתם ויתנהו לו בפני שנים ואז תתגרש ויתחיבו השנים שיקראוהו גט ואז תנהו לה:
אמר המאירי המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר שכל שאחד שולח גט לאשתו ממדינת הים לארץ ישראל על ידי שליח הולכה הזקיקו חכמים שיאמר השליח בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ואחר כך יתנהו לה בפניהם ושאלו בגמרא טעמא מאי ושאלה זו נשנית בתלמוד המערב בנסח זה אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר שאילו שלח אחד ממדינת הים לארץ ישראל שטר מתנה או שטר חוב אע״פ שאין מגבין בה עד שתתקיים וכמו שאמרו (כתובות י״ט.) קיימו שטריכו וחותו לדינא מכל מקום אין נזקקין שלא לקבלה עד שאמר השליח כן אלא יקבלנה ולכשתתקיים מגבין בה ואף זו תקבל את גיטה ולכשתקיימהו תינשא ותירץ רבה לפי שאין בקיאין לשמה כלומר שאין בני מדינת הים בני תורה ואפילו נתקיים חוששין שמא כתבוהו שלא לשמה ויתרבה ממזירות בישראל ומתוך כך הזקיקו את השליח לומר כן כשאמר בפני שנים שבפניו נכתב ובפניו נחתם מן הסתם אף הם שואלים לו היאך היה הענין והוא אומר כך עד שיתברר מדבריהם שלשמה נכתב או שיאמר כן בהדיא או שמאחר שהוא מעיד שבפניו נכתב ונחתם סומכין עליו מן הסתם שבעלה של זו הכתיבו והחתימו לשם זו ואין חוששין שמא אחר צוה לכתבו בפניו ומצאו אחר ועשאו שליח שאין חוששין לשליח בשקרות:
ושמא תאמר והלא יש לך לחוש גם כן לכמה דקדוקים ושמא נכתב במחובר או נכתב ביום ונחתם בלילה או שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וכן הרבה כיוצא בזה עד שקצת חכמים מפרשים שהדין כן בכל דקדוקי הגט וכשאומר בפני נכתב ובפני נחתם שואלין לו על כלם או סומכין עליו על כלם שבדין נעשה וחדא מניהו נקט ומצאתי להם סעד בתלמוד המערב שנכתב שם טעם זה בלשון הכולל והוא שאמרו אלו המביא שטר מתנה ממדינת הים ושמא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אמר יושע בן לוי שניא היא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וכן יש מפרשים ששאר הדקדוקים אין בהם הנאה לבעל ואינו מחזר אחריהן אבל שלא לשמה מתוך פשיטי דספרא שלא יצטרך להכתיבו מתחילה נהנה בו ונוטלו מטופסיו או ממי שנמלך ומכל מקום בגמרא שלנו אינו נראה כן ממה ששאלו בגמרא (גיטין ט׳.) בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר אלא שמכל מקום אין אנו צריכים לכך שדברים אלו מסורים או לדיינין או לסופריהם וספרי דדייני מגמר גמירי כמו שנאמר בסוגייא זו ואין לחוש אלא שמא אחר הכתיבו כראוי ונמלך ומצאו זה ששמו כשמו ונטלו ושלחו ואע״פ שהסופר אינו מתעסק אלא בכתיבת הגט ואחר שכתבו כתקנו נותנו לבעל ובעל מחתימו ושמא החתימו בלילה או בעדים פסולים אין זה כלום שאף הבעל מכיון שנותן דעתו לגרש אינו חשוד לקלקלה ובקיאות בדקדוקי גיטין אין לו כלל אלא מכתיב ומחתים על פי הסופר גוזר לו והוא מקיים ואין לחוש אלא שמא אחר הכתיבו שאף הוא סבור שיועיל ושהאחר הכתיבו כראוי ואע״פ שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אלא במקום שהוחזקו מתוך ריחוק המקומות ובטול תורה שבהן מחמירין בה וזהו שאמרו בתלמוד המערב וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים אמר ר׳ אבון אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ר״ל בקלקול המסור לשמים ר״ל שיגרש בכונה שישאירה מעוגנת אחר כן שאם אין דעתו לגרש אינו מגרש ואין חוששין שיהא דעתו בשעת הגירושין לקלקול אבל בב״ד הוא חשוד לקלקלה שפעמים שהוא מתחרט וחוקר אם יוכל לפסול את הגט כדי שיהו ב״ד נזקקין לערער להוציאה מתחת יד השני ולהחזירה לו והולך אצל בקי ללמוד ומודיעו היאך היה ומוצא שאין גט שנכתב שלא לשמה כלום ובא לב״ד וטוען זהו טעמו של רבה:
ומכל מקום רבא פירש הטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו כלומר שאין חוששין לשום פסול אלא שחוששין שמא היום ומחר מתחרט וטוען שמזוייף הוא והיא צריכה לקיימו וברחוק מקום אין עדים מצויין לקיימו והרי היא יושבת עגונה או אם נשאת עומדת בספק אשת איש עד שתקיימהו ומתוך כך תקנו שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ושלא נשיאה עד שיאמר כן ואם נתנו לה בלא מאמר זה שאף אחר נתינה יטלנו ממנה ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם כמו שיתבאר בגמרא ואם לא עשה כן הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו וכשאמר השליח כן האמינוהו כאלו נתקיים בשנים והוא שאמרו בטעם זה בתלמוד המערב קל הוא שהקלו עליה כדי שלא תהא יושבת עגונה והקשה היינו קל אינו אלא חומר שאלו לא אמר כן אין את מתירה לינשא ואלמלא לא נתקנה כן היתה נשאת בגט היוצא מתחת ידה ולכשיערער הבעל תזקק לקיום ותירץ חומר שהחמרת עליה בתחלתה הקלת עליה בסופה שאם בא הבעל ועירר עררו בטל וכן הדין בכל ערר שהוא מוציא עליו אחר כן אלא אם כן הביא בו ראיה ברורה הא בראיה מיהא עררו ערר ואע״פ שבתלמוד המערב אמרו עררו בטל בין בערר שבגופו ר״ל בגופו של גט בין בערר שחוץ לגופו בין בערר שיש בו ממש בין בערר שאין בו ממש בערר שיש בו אמתלא הא במקום ראיה או עדות לא שלא האמינו השליח במקום ששנים מכחישים אותו וזה ברור שאף שלא במקום ערר אמרו בדין הוא דלתרויהו לבעי תרי כלומר שאין דבר שבערוה פחות משנים שאע״פ שבמת בעלה אחד נאמן התם הוא משום דאחמרת לה בסופה שתצא מזה ומזה והולד ממזר וכו׳ אקלת עלה בתחלתה אבל זו שאין ערר הבעל כלום אלא בעדים וראיה בדין הוא דלבעי תרי ומשום עיגונא הוא דאקלו רבנן:
בפרש״י בד״ה צריך השליח כו׳ הבעל עשאו שליח להולכה עכ״ל מה שלא פי׳ שהאשה עשאו שליח לקבלה עיין לקמן בר״ן וק״ל:
בד״ה ממדינת הים הא דלא נקט המביא גט מח״ל כו׳ הוה משמע כל ח״ל אפי׳ רקם כו׳ עכ״ל ולאפוקי מפרש״י דכל ח״ל קרי מדינת הים ועיין בחידושי הרשב״א והר״ן:
משנה המביא גט ממדינת הים ופירש״י כל ח״ל קרי ליה מדינת הים כו׳ עכ״ל. נראה שכתב כן לאפוקי ממ״ש התוס׳ דמד״ה היינו דוקא מדינות הרחוקים לכך כתב רש״י דכל ח״ל כו׳ אפי׳ הקרובים לא״י נמי קרי מד״ה ואף שהר״ן ז״ל כתב בכוונת רש״י כפי׳ התוספות מ״מ פשטא דלישנא לא משמע כן מיהו נראה דהאי כל ח״ל שכתב רש״י לאו דוקא היא דהא לת״ק דמתני׳ ודאי אותן העיירות המובלעים וסמוכות א״צ לומר בפ״נ ובפ״נ כדאיתא להדיא בגמרא אלא די״ל דהני ודאי לא מיקרי ח״ל כיון שמובלעים ולא בא רש״י אלא לרבות הנהו דאינן מובלעים אע״ג דסמיכי אפ״ה בכלל ח״ל הם וצ״ל בפ״נ ובפ״נ ולפ״ז יהיו דברי ת״ק דמתני׳ כמו לרבי יהודא שמציין סוף הגבולים כדקאמר מרקם למזרח והן העומדין סוף לגבול בגבול הרחוק יותר ורואין כאילו חוט מתוח עליהן דהיינו מרקם כלפי כל המזרח אע״ג שכבר כלה הגבול של ארץ ישראל אפ״ה כיון שהם תוך חוט המתוח מיקרי מובלעים וראיה לפירש״י מדברי ר׳ יהודה ור׳ מאיר דאי ס״ד כפירוש התוספות א״כ אינהו נמי פליגי את״ק דת״ק לא קאמר אלא דהרחוקים צ״ל בפ״נ ובפ״נ אבל קרובים לא ולר״מ מדקאמר דעכו כא״י מכלל דבהנך מודה דצריך אף על גב דקרובים נינהו דהא ר״י גופא קאמר דעכו הוי גבול צפון והוא קרוב ממש דחציו בא״י וא״כ ע״כ דהנך רקם ואשקלון נמי קרובים נינהו ואפ״ה לפנים מהם ממש מצרכי ר״מ ור״י לומר בפ״נ ובפ״נ ואם נאמר באמת דפליגי הו״ל לתנא דמתני׳ לסדר פלוגתייהו בהדי דרשב״ג ור״א ומדאפסיק בדברי רבנן בתראי בין דברי רבי יהודא ור״מ משמע דאינהו לא פליגי כלל אדרבנן וכן משמע להדיא בגמרא גבי כפר סיסאי דקאמר אפי׳ רבנן דפליגי אדר״מ דוקא בעכו דמרחק׳ כו׳ ואי כפי׳ התוס׳ אדרבא הת״ק ורבנן בתראי לא מצרכי לומר אלא ברחוקים לגמרי ופליגי אדר״מ לקולא ודוחק לומר דרבנן דקאמר בגמרא לא קאי אלא אדר״י לחוד אבל לפירש״י ז״ל א״ש דרבנן דמתני׳ לגמרי כדר״י ס״ל וכדכתיבנא אלא דברקם לחוד ודאי פליגי דאל״כ מאי מוסיף רשב״ג. וכמו שאפרש בסמוך או שנאמר דרקם דרשב״ג לאו היינו רקם דר״י כמו שאפרש בל׳ התוספות ודו״ק:
רש״י בד״ה צריך השליח כו׳ וזה השליח הבעל עשאו שליח להולכה עכ״ל. וכוונתו דבשליח קבלה אצ״ל בפ״נ וב״נ כמ״ש הר״ן ז״ל לקמן והטעם דבשליח קבלה כיון דאתא הגט לידו נגמרו הגירושין א״כ לית לן למיחש שהבעל יבא ויערער דאנן סהדי דבלב שלם גמר וגירש ע״י וזה לא יצדק אלא לשיטת התוס׳ לקמן דאנן לא חיישינן לענין לשמה דרוב בקיאין ולזיוף נמי לא חיישי׳ אלא דעיקר החששא שהבעל יערער שלא כדין משא״כ בשליח קבלה לא שייך חששא זו משום דגמר ומגרש משא״כ לפירש״י לקמן דחששא גמורה היא כמו שאפרש לקמן בעזה״י קשיא מ״ש שליח קבלה משליח הולכה ונראה לענ״ד דכיון דבשליח קבלה נגמרו הגירושין במד״ה עצמה תו לא חיישי׳ כי היכי דלא חיישינן לגיטין שניתנו במד״ה מיד הבעל ליד האשה ובאתה אח״כ לא״י דמותרת להינשא בדליכא ערעור וה״נ דכוותיה ודו״ק:
א משנה שליח המביא מן הבעל לאשתו גט גירושין, ובא ממדינת הים (חוץ לארץ) לארץ ישראל, צריך שיאמר בשעת מסירת הגט: ״בפני נכתב גט זה, ובפני נחתם״.
MISHNA: An agent who brings a bill of divorce [get] from a husband to his wife from a country overseas, i.e., from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, is required to state the following formula when he hands over the bill of divorce: This bill of divorce was written in my presence and it was signed in my presence.
הכל
(3) רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַמֵּבִיא מִן הָרְקָם וּמִן הַחֶגֶר ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילּוּ מִכְּפַר לוּדִּים לְלוֹד.
Rabban Gamliel says: Even one who brings a bill of divorce from Rekem or from Ḥeger, which are on the periphery of Eretz Yisrael, must make this declaration. Rabbi Eliezer says: Even one who brings a bill of divorce from the village of Ludim to Lod must also make this declaration, despite the fact that these places are only a short distance apart. The reason is that the village of Ludim was not part of the main area settled by Jews in Eretz Yisrael.
רקם וחגר – תרגום של בין קדש ובין ברד מתרגמינן בין רקם לחגר (בראשית טז).
אפילו מכפר לודים – שהיא מחוצה לארץ.
ללוד – שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל ובגמ׳ מפרש פלוגתייהו.
אף המביא מרקם – משמע דברקם דרין בה ישראל והא דתנן בפ׳ דם הנדה (נדה דף נו:) כל הכתמים הבאין מרקם טהורין ור׳ יהודה מטמא מפני שהן גרים וטועין היינו משום דכתמים הנמצאין שם דעובדי כוכבים הם דישראל מצניעין כתמיהן ור׳ יהודה מטמא נראה לו דאותם שנוהגין תורת עובדי כוכבים הם גרים וטועין ולעולם ישראל נמי דרים בה.
מכפר לודים ללוד – אומר ר״י שהזכיר לוד לאשמועינן אע״פ שהיתה נקראת כפר לודים על שם בני לודים שהיו מצויים בה תמיד אפילו הכי צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ולא חשיב כלוד עצמה ורבינו מאיר פירש דרבי אליעזר הזכיר שם עירו כדאמרינן (סנהדרין דף לב:) אחר ר׳ אליעזר ללוד ואין נראה לר״י דכ״ש שלא היה צריך להזכיר כי היכי דלא נקט תנא קמא ממדינת הים לארץ ישראל דפשיטא היא דבארץ ישראל קאי.
רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר – נראה דרקם וחגר לאו היינו קדש וברד כמו שנראה מפי׳ רש״יא, ואע״פ שתרגם אונקלוס כןב הנהו אחריני נינהו שהרי קדש וברד מא״י הוו כמו שמפורש בספר יהושעג ובמס׳ מכותד אמרינן דתרי קדש הוו, ומיהו תרווייהו מא״י הוו אלא דחד עיר מקלט וחד לא. ואף אנו נאמרה שהם שלשה ואחד בחוץ לארץ וכן חגר, וליכא למימרו דרקם זהו קדש שבגבול עשו כדכתיבז והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, דאם כן היכי אמרי׳ דסמוך לארץ ישראל היא, הא מירחק טובא, ועוד דכתיבח והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום, וקדש במדבר צין דכתיבט ותצא כל העדה מדבר צין, והאיך שנינו מרקם למזרח ורקם כמזרח, אלא היינו דכתיב ביהי בין קדש ובין שור ומתרגמין בין רקם ובין חגראכ. ויש אומריםל שהרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, ואימר הנך הוו מאותם שלא כבשום עולי בבל, ומשום הכי לא הוו בקיאים ולא מצויים לקיימו אלא בחוצה לארץ הוומ.
א. רש״י ד״ה רקם.
ב. ת״א בראשית טז יד. ועי׳ פי׳ רבנו עה״ת שם כד סב ד״ה בא, ושם מא מה ד״ה צפנת פענח.
ג. בריטב״א הביא משתי מקומות ביהושע טז כג את קדש ואת חצור ובפרק כ ז ויקדשו את קדש בהר נפתלי והוא בצפונה של א״י [וזה צ״ע דקדש וברד של אברהם היו בדרומה של א״י] ומה שכ׳ רבנו שברד החכר ביהושע ל״מ.
ד. י א, ועי׳ מאירי מכות שם ובדבריו כאן.
ה. עיין תוד״ה ואשקלון, מאירי, ריטב״א, ותשב״ץ ח״ג סי׳ ר.
ו. וכ״כ בתוס׳ הרא״ש.
ז. במדבר כ טז.
ח. שם לד ג.
ט. שם כ א. וסוף הפסוק וישב העם בקדש.
י. בראשית שם. וצ״ל כמו בכתה״י: בין קדש ובין שור.
כ. וכוונתם דהוא אותו האמור במשנה, אבל התוס׳ כתבו דהוא מא״י היה ובמערבא בארץ פלשתים ולא במזרח. עי׳ ריטב״א, וקצת צ״ע אמאי פשיטא לרבנו טפי דקדש וברד מא״י הן ואילו קדש ושור חו״ל. כיון דלא ס״ל סברת התוס׳ דאלו שהוזכרו אצל אברהם הן מא״י. וע״ע כו״פ פי״א. במהרש״א ומהר״ש כתבו דקדש וברר היו בחו״ל ולא כקדש ושור וצ״ע, ועי׳ פנ״י.
ל. בתוד״ה ואשקלון בשם ר״ת ובס׳ הישר [מהדורת שלזינגר חלק החידושים ס׳ קב] וע״ע תרי״ד לקמן ז ב.
מ. כבר כתב בתוס׳ ותוס׳ הרא״ש בשם ר״ת וכ״כ הר״ן, אבל בס׳ הישר ובמאירי כתבו סתמא דכיון דלא כבשום עולי בבל הוו חו״ל, ועיין רבנו להלן ד״ה מאשקלון.
בד״ה ללוד שהיא סמוכה לה והיא מא״י כו׳ עכ״ל רקם וחגר נמי סמוכות מיקרו אלא שכפר לודים סמוכות טפי שמובלעין הן כדאמרינן לקמן בגמרא ודו״ק:
תוס׳ בד״ה המביא כו׳ וכן לגיטין ומפרש התם גיטי ממון כו׳ משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם כו׳ עכ״ל ויש לדקדק בדבריהם כיון דלא ניחא להו דנקט הכא גט סתם אלא משום דכן הוא ברוב מקומות גבי גט אשה אם כן תקשי בההיא דכן לגיטין אמאי נקט גט סתם כיון דברוב מקומות לא נקט גט סתם בגיטי ממון דוקא ויש ליישב דבריהם דודאי התנא אין צריך לפרש אבל עיקר קושייתם על התלמוד שהוצרך שם לפרש האי וכן לגיטין גיטי ממון דוקא ואמתניתין דהכא לא הוצרך לפרש דאיירי בגט אשה דוקא ותרצו דהיינו משום דברוב מקומות כו׳ ומזה שסמכו לומר כאן ומה שנוהגים לכתוב י״ב שורות משום דגט כו׳ ומש״ה נקרא סתם גט גט אשה וק״ל:
בד״ה אף המביא כו׳ דברקם דרין בה ישראל והא דתנן בפרק דם הנדה כל הכתמים כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו הכא לפרש דב׳ רקם היו כמ״ש לקמן וכי האי גוונא כתבו בפ׳ דם נדה דלא מסתבר למימר דבאותו רקם שהיה בא״י לא היו דרין ישראל וברקם דחוצה לארץ היו דרין בה ישראל וק״ל:
בא״ד דאותן שנוהגין תורת עובדי כוכבים הם גרים וטועין כו׳ עכ״ל נראה שהוצרכו לזה דודאי אין סברא דפליגי ת״ק ור״י אם היו דרים בה ישראל ולהכי לפי קושייתם שלא היה דר שם שום אדם שיהיה נוהג דת ישראל בכל דבר וסבר ת״ק דכולם עובדי כוכבים גמורים הם וכתמן טהור ור״י סבר הגם שנוהגין בכל דבר דת עובדי כוכבים כבר היו גרים וטועין הם עתה לעשות מומרים לעבודת כוכבים ודין ישראל מומר לעבודת כוכבים יש להם וכתמן טמא ולפי תירוצם היו דרין בה גם ישראל לכ״ע אלא דת״ק סבר דכל ישראלים הדרים שם ישראלים גמורים הם ומצניעין כתמיהן ור״י סבר דאותן שנוהגין תורת עובדי כוכבים מלהשתמר כתמיהן טועין הן בזה ולכך כתמיהן טמא ועיין בתוס׳ שם ודו״ק:
בד״ה מכפר לודים ללוד אור״י שהזכיר לוד לאשמועינן כו׳ נקראת לודים ע״ש בני לוד כו׳ עכ״ל דמשום רבותא דהיתה מובלעת בתחום ארץ ישראל כדלקמן בגמרא מכ״מ לא הוה צריך להזכיר לוד ומיהו קצת קשה ל״ל לתלמודא למימר לקמן דר״א הוסיף כפר לודים משום דמובלעת בתחום א״י הוא הא איכא למימר דהוסיף כפר לודים מהאי טעמא אע״פ שנקראת ע״ש לוד כו׳ וכמ״ש התוס׳ ויש ליישב ודו״ק:
רש״י בד״ה רקם וחגר תרגום של בין קדש כו׳ לפמ״ש בסמוך מדוקדק הל׳ שכוונתו דכיון דת״ק גופא מצריך אפי׳ בקרובים א״כ ע״כ רקם וחגר מא״י ממש הם והיינו מובלעים כדמשמע בתרגום וכמ״ש התוספות ואפ״ה מצריך רשב״ג כיון שהם רחוקים מעיקר הישוב לכך מותחין החוט לפנים מרקם וחגר דאע״ג דמובלעים מצריך משא״כ לת״ק וק״ל:
תוספות בד״ה המביא גט אע״ג כו׳ מ״מ לא הוצרך לפרש כו׳ משום דברוב המקומות כו׳. ועיין במהרש״א ודבריו נכונים וכן משמע להדיא מל׳ תוספות שכתבו ברוב המקומות מכלל דאיכא מיהא איזה דוכתא דקרי נמי לגט ממון סתם גט ועי״ל דדבר הלמד מענינו הוא דהתם קתני ברישא הודאת בע״ד כמאה עדים והשליש נאמן משניהם כו׳ וכן אתה אומר בגיטין וא״כ ע״כ בגט ממון איירי דאי לענין גט ממש לא מהני הודאת בע״ד דהיינו הבעל ואשתו כדמסיק שם להדיא בגמרא הוא אומר לגירושין כו׳ והיא אומרת נתן לי ואבד אינו נאמן ולפ״ז אפי׳ מאן דמוקי להאי וכן בגיטין אגיטי נשים צ״ל דלא קאי ארישא אלא אשליש נאמן לחוד קאי מיהו למאן דמוקי לה אגיטי ממון לא הוצרך לפרש כיון דמסברא הכי הוא והא דלא כתבו כן אמשנתינו נמי דודאי ע״כ אגיטי נשים קאי י״ל דמשום דלמ״ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו היה מקום לטעות דבשט״ח נמי צ״ל בפ״נ ובפ״נ ולפי האמת ליתא דבממון לעולם בעינן שני עדים והשליח אינו נאמן לענין ממון וכמ״ש התוספות בד״ה ואם יש עוררים וק״ל:
בד״ה ממדינת הים הא דלא נקט כו׳ להכי נקט ממ״ה דמשמע רחוק כו׳ לאפוקי רקם וחגר כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי מה שיש לדקדק דלפ״ז יהיה מההכרח לומר דר״מ ור״י פליגי את״ק וא״כ לא א״ש הא דאמרינן לקמן גבי כפר סיסאי ואפילו רבנן דפליגי וכו׳ ומכ״ש לפי מה שראיתי בחידושי הרשב״א דדברי התוס׳ כאן הם ל׳ ר״י ז״ל וא״כ הל׳ אינו מדוקדק שכתבו דרחוקים היינו לאפוקי רקם וחגר דהא לפי׳ ר״י לקמן בסמוך רקם וחגר הם מא״י ממש אם לא שנאמר דמ״ש כאן רחוקים היינו שרחוקים מעיקר הישוב ואף שרקם וחגר נמי רחוקים אפ״ה ממילא מוכח דלת״ק לא צריך לומר אלא ברחוקים יותר מהישוב והיינו חוץ לחוט ולפ״ז רש״י ותוספות לא פליגי אלא דמל׳ התוספות לא משמע כן וצ״ע ועיין בסמוך:
בד״ה מכפר לודים ללוד אור״י וכו׳ וכוונתו דקשיא ליה אמאי איצטריך למימר ללוד דכיון דעיקר הרבותא משום שהיה סמוך לא״י ממילא הוי סגי כשאמר מכפר לודים סתם כדקאמר מרקם וחגר וכן כולהו וע״ז תירץ רבינו מאיר והקשה עליו ר״י דכ״ש שלא היה צריך ולענ״ד יש ליישב דלרבינו מאיר הזכיר לוד לרבותא דאע״ג דר״א הוי בלוד ושכיחי מתיבתא והיו עדים מצויין לקיימו אפ״ה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וק״ל:
בד״ה ואשקלון וכו׳ אבל קשה דרקם וכו׳ וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי עכ״ל. והיינו קדש דחשיב גבי ערי מקלט ואע״ג דהכא קדש בסגו״ל וקדש וברד בקמ״ץ ועוד במסכת מכות מקשה הש״ס למימרא דקדש ערי מקלט הוי והכתיב וערי מבצר קדש ואדרעי ותנן ערי מקלט אין עושין עיירות גדולות ומשני התם תרי קדש הוו אפ״ה מקשו תוספות הכא שפיר דאמרי׳ שם כגון סליקום ואקרא דסליקום וא״כ ממילא דתרוייהו חדא מילתא היא וקדש ואדרעי היינו נמי בקמ״ץ ועיקר קושייתם משום דכולהו מתרגמינן רקם והא דלא מייתי התוספות קרא דקדש ואדרעי דניחא להו להקשות דאף הערי מקלט שהיו מחוץ לעיר מגרש סביב נמי הוו מא״י ומה שהקשו התוספות מעיקרא מאשקלון ולא מקשו תיכף מרקם וחגר דרשב״ג י״ל דפשיטא דאיכא למימר דתרי רקם הוו כיון דמצינו באמת כמה מקומות שנקראו קדש ומתרגמינן רקם דאפילו קדש ברנע מתרגמינן רקם והא דפסיקא ליה לתנא למיתני סתמא היינו משום דהנך כתיבי בהדיא דהוו מא״י ליכא למיטעי בהו ופשיטא דאההיא דח״ל קאי אבל ממ״ש דאשקלון ודאי מא״י הוו ואפ״ה חשיב ליה משום שלא כבשו עולי בבל וא״כ אי ס״ד דתרי רקם הוו לא הו״ל למיתני סתמא כיון דאיכא למיטעי דאההיא דא״י קאי דלאו כ״ע ידעי דכבשוהו עולי בבל אע״כ דחדא הוי מקשו שפיר וע״ז תירצו דודאי תרי הוו והא דפסיקא ליה לתנא דמתני׳ היינו משום דסמיך אהא דקאמר מרקם למזרח והנך הוו במערב ואע״ג דחגר לא מצינו בקרא מ״מ כיון דבספרי בכיבוש דעולי בבל מדכר להו גבי הדדי משמע דגבי הדדי הוו קיימי וק״ל ועיין בסמוך. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דמשמע מלשון התוס׳ בקושייתם דהאי רקם דמתני׳ היינו קדש בהר נפתלי שהיה עיר מקלט והיאך איפשר לומר כן דא״כ היאך קאמר מרקם למזרח הא קדש בהר נפתלי הוי מצד הירדן ואילך לצד מערב הירדן וא״כ היאך הוי סוף גבול א״י לצד מזרח דהאיכא כל עבר הירדן דב׳ שבטים ומחצה לצד מזרח דמא״י הוא וכבשום עולי בבל ול״ל דאף על גב שהיה מעבר הירדן לצד מערב אפ״ה לא הוי נגד מזרחו דעבר הירדן שא״י מעבר הירדן של מערב היה מרחיב והולך לצד צפון או לצד דרום ושם היה רקם סוף הגבול לצד מזרח שלא כנגד עבר הירדן של ב׳ שבטים ומחצה הא ליתא דאמרינן במסכת מכות שערי מקלט היו מכוונין כמין שני שורות בכרם קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן וא״כ היאך הוי סוף הגבול ויותר מזה קשה דלפי׳ ר״ת משמע דקדש בנפתלי היינו קדש וברד דאברהם וזה לא א״ש לפי סוגיית הש״ס דאמרי׳ שם בפ׳ אלו הן הגולין ושלשת שיהא משולשין מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון נמצינו למידין דחברון הוי בדרום של א״י וקדש בצפון וקדש דאברהם הוי איפכא דכתיב להדיא ויסע משם אברהם ארצה הנגב ויגר בין קדש והאי ויסע משם היינו שנסע מחברון לקדש כמבואר מאד וא״כ הליכתו מחברון לקדש היה מצפון לדרום וכן תרגם המתרגם ונטיל לארעא דרומא וצריך עיון גדול ליישב:
רבן גמליאל אומר: אף המביא גט מן הרקם ומן החגר שהם מקומות הנמצאים בסוף תחומי ארץ ישראל, צריך לומר ״בפני נכתב ובפני נחתם״. ר׳ אליעזר אומר: אפילו המביא גט מכפר לודים ללוד, למרות שהם מקומות סמוכים זה לזה, מכל מקום כיון שכפר לודים אינו שייך למקום היישוב היהודי העיקרי בארץ ישראל — צריך לומר דבר זה.
Rabban Gamliel says: Even one who brings a bill of divorce from Rekem or from Ḥeger, which are on the periphery of Eretz Yisrael, must make this declaration. Rabbi Eliezer says: Even one who brings a bill of divorce from the village of Ludim to Lod must also make this declaration, despite the fact that these places are only a short distance apart. The reason is that the village of Ludim was not part of the main area settled by Jews in Eretz Yisrael.
הכל
(4) וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אאֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֲפִילּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא.
And the Rabbis say that one is required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence, only if he brings a bill of divorce from a country overseas to Eretz Yisrael, and the same applies to one who delivers a bill of divorce from Eretz Yisrael to a country overseas. And likewise an agent who brings a bill of divorce from one region to another region within the overseas countries is also required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence. Rabban Shimon ben Gamliel says: This halakha applies not only to an agent who brings a bill of divorce from one country to another, but even to one who takes it from one district [hegmonya] to another district in the same country.
ערך הגמון
הגמון – א(שבת קמה) הגמון וקומן (עבודה זרה יא.) דוכסא להגמונא הגמונא לקומא. (גיטין ב.) מהגמוניא להגמוניא. (ובילמדנו פרשת וישמע יתרו) אמרו להגמוניות שעליהן עשו עמנו מדת רחמים והעבירונו על בני ישמעאל אחינו פי׳ שלטונין. (א״ב פי׳ בלשון יוני פקיד וקצין ופי׳ הגמוניא מדינ׳ אשר תחת ממשלת ההגמון תרגו׳ בפסוק ויאמר אחשורוש לאסתר המלכה אעביד מינך הגמונין).
א. [הערשער. הערשאפט.]
וחכמים אומרים – בגמרא מפרש מאי מוספי אתנא קמא דרישא.
והמוליך – מארץ ישראל למדינת הים.
מהגמוניא להגמוניא – בגמרא מפרש עיר אחת שהיו בה שני הגמונים ומקפידין זה על זה שלא יהו בני הגמוניא זו נכנסים לחברתה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם וחיגר. כלומר אע״פ שאינו מקום רחוק אלא סמוך לארץ ישראל, אפי׳ הכי מצרכי׳ ליה להעיד בפני נכתב ובפני נחתם, דהא שם מדינת הים עליו. אבל מובלעת [ב]תחום ארץ ישראל, כגון שמקיפין אותה משלש רוחותיה (ש)עיירות [מ]ארץ ישראל [ו]מחוצה לארץ נכנסות בתוכן, ושם בנויה זו העיר, כגון כפר לודים, לא היינו [מחייבין] אותו להעיד. ור׳ [אליעזר] פליג ומחמיר, דאפי׳ מכפר לודים, שהיא מובלעת בתחום ארץ ישראל, [צריך] להעיד על ה[כתי]בה ועל החתימה, כדי שלא תחלוק במדינת הים.
וחכמים אומרים אינו צריך וכו׳. בא לפרש מילתיה דת״ק, דדוקא רחוקות ולא סמוכות. ולפי שאמר ת״ק בלשון מביא, הוצרך הוא לומר דלאו דוקא מביא, אבל הוא הדין למוליך מארץ ישראל לחוצה לארץ. אי נמי ממדינה למדינה בחוצה לארץ עצמה, שאין קבועין שם ב״ד, הילכך (או) [אין] לו שיירות מצויות מזו לזו, ולא שכיחי עדים לקיימו.
מהגמוניא. בגמ׳ מפרש עיר היתה אחת בארץ ישראל שהיו בה שני הגמונים, ומקפידים זה על זה, שלא [י]היו בני הגמוניא זו נכנסין לחברתה, לא לדון ולא לצורך שום [דבר], הילכך אין העדים מצויין לקיימו כלל. ואם תאמר תנא היכא קאי דקתני המביא גט, [ד]מעיקרא איבעי לן למימר דיני הגט. וליכא למימר דמכתובות סליק, דקתני בסופה נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקטפוטקיא וכו׳, דהא קאמרי׳ בריש סוטה דבתר כתובות, דתנא ביה המדיר, תנא נדרים, ואידי דתנא נדרים תנא נזיר, ובתר נזיר תנא סוטה שכל מי שרואה סוטה בקלקולא יזיר עצמו מן היין. אבל יש לומר דתנא אקידושין קאי, דקא איירי ביה וקונה עצמה בגט ובמיתת הבעל, וקאמר השתא דיני הכשירו ודיני פסולו. אי נמי, אקרא קאי דכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו׳, ודרשי׳ לה לשמה, הילכך מי שמביאו (אינו) צריך שיאמר בפני נכתב ו[ב]פני נחתם.
וחכ״א אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:
רשבג״א אפי׳ מהגמוניא להגמוניא: רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון רבי מאיר אומר עכו כא״י לגיטין: פי׳ כל חו״ל קרוי מדינת הים בר מבבל כדאמרינן התם:
צריך שיאמר השליח המביא. בגמ׳ מפרש: ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה:
זהו טעם משנתנו בין לרבה בין לרבא ולשניהם כל שבא הבעל אחר כן ומערער אינו כלום אלא בראיה וכמו שאמרו כיון דאמרינן בפני כמה נותנו לה בפני שנים וכו׳ מידק דייק ולא אתי לאירועי אנפשיה ואין ביניהם אלא כשהביאוה שנים דלרבא לא צריך בפנינו נכתב ונחתם שהרי מסתמא הם עצמם מצויים לקיימו ואפילו אינם מקיימים אותו הוו להו כעדי מסירה ונאמנים לומר בעל עשאנו שלוחים ליתן גט זה לאשתו ואינו יכול להכחישם וכמו שאמרו למטה אלו אמרו שנים בפנינו גרשה מי לא מהימני ולרבה מיהא צריך הואיל ואין בקיאין וכן יש ביניהם ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל ובשעת חירום לדעת קצת או שסתמה שעת חירום לדעת קצת ואין שיירות מצויות דלרבה אינו צריך שהרי הכל בקיאין ולרבא צריך שהרי אין עדים מצויין:
ולענין פסק רוב פוסקים פסקו כטעמו של רבא ומשום דסוגיין כותיה אלא שגדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה וכמו שנבאר ראיותיהם בגמרא בע״ה:
וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר ״בפני נכתב ובפני נחתם״ אלא המביא ממדינת הים לארץ ישראל. וכן המוליך גט מארץ ישראל למדינת הים. וכן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים, אף הוא צריך שיאמר ״בפני נכתב ובפני נחתם״. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאו דווקא ממדינה למדינה, אלא אפילו מהגמוניא להגמוניא (ממחוז למחוז) באותה מדינה.
And the Rabbis say that one is required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence, only if he brings a bill of divorce from a country overseas to Eretz Yisrael, and the same applies to one who delivers a bill of divorce from Eretz Yisrael to a country overseas. And likewise an agent who brings a bill of divorce from one region to another region within the overseas countries is also required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence. Rabban Shimon ben Gamliel says: This halakha applies not only to an agent who brings a bill of divorce from one country to another, but even to one who takes it from one district [hegmonya] to another district in the same country.
הכל
(5) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵרְקָם לַמִּזְרָח וּרְקָם כַּמִּזְרָח מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם וְאַשְׁקְלוֹן כַּדָּרוֹם מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן וְעַכּוֹ כַּצָּפוֹן ר״מ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין.
Rabbi Yehuda says: With regard to the borders of Eretz Yisrael, from Rekem eastward is considered to be part of the overseas country, and Rekem itself is like east of Eretz Yisrael, i.e., it is outside of Eretz Yisrael. From Ashkelon southward is outside of Eretz Yisrael, and Ashkelon itself is like south of Eretz Yisrael. Likewise, from Akko northward is outside of Eretz Yisrael, and Akko itself is like north of Eretz Yisrael. Rabbi Meir says: Akko is like Eretz Yisrael with regard to the halakhot of bills of divorce.
ר׳ יהודה אומר מרקם למזרח – מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים.
ורקם – עצמה נדונית כמזרח העולם ולא כא״י והמביא מרקם צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן כולם רקם למזרחו של ארץ ישראל וחוצה לה ואשקלון לדרומה ועכו לצפונה אבל מערב של ארץ ישראל אין צריך גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב (במדבר לד) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו׳.
ואשקלון כדרום – הקשה ר״ת דאשקלון מארץ ישראל היא דכתיב ביהושע זאת הארץ הנשארת וגו׳ האשדודי והאשקלוני וכתיב הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך ואחר כך לכדוה כדכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה ואר״ת דעולי בבל לא כבשוה כדאמר בפ״ק דחולין (דף ז.) גבי בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולכך אין תלמידי חכמים מצויין שם ואין בתי דינין קבועין שם אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו חוצה לארץ וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי וליכא למימר דלא כבשוה עולי בבל דבספרי בפרשת והיה עקב חשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל וי״ל דתרי רקם וחגר הוו ואותו רקם וחגר דכתיב גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור (בראשית כ) מתרגמינן בין רקם ובין חגרא בארצו של אבימלך מלך פלשתים ואותו היה בארץ ישראל דמסתמא דאברהם ויצחק היו דרין בארץ ישראל וביהושע נמי משמע דפלשתים מארץ ישראל ואותו רקם וחגר היה במערבה של ארץ ישראל דפלשתים במערבו דים פלשתים הוא גבול מערב של ארץ ישראל ורקם וחגר דמתני׳ היה במזרח כדאמרינן רקם כמזרח ועכו אע״ג דכבשוהו עולי בבל כדאמר בסוף כתובות (דף קיב.) רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו ובפרק מי שאחזו (גיטין דף עו:) פריך למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אמר ר״ת דלא קשה מידי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו״ל כדמוכח בירושלמי והכא מיירי באותו צד שבחוצה לארץ והא דלא משני נמי במי שאחזו (גיטין דף עו:) מתני׳ דאם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והגיעו לעכו וחזר ביטל תנאו היינו לאותו צד שבחוצה לארץ היינו משום דביוצא מארץ ישראל פוגע תחילה באותו צד של ארץ ישראל והגיע לעכו משמע לתחילת עכו אך קשה לר״י דאמר לקמן (דף ו:) נכנס לפניו ר׳ אלעא אמר ליה הלא כפר סיסאי מובלע בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ומה בכך מכל מקום עכו עדיפא אע״פ שהיא רחוקה מציפורי שהיא עצמה חציה מארץ ישראל ועוד היכי דייק לקמן (דף ח.) דמוכר עבדו לסוריא יצא לחירות מדתנן עכו כארץ ישראל לגיטין לגיטין אין לעבדים לא כל שכן סוריא דמרחקא טובא אדרבה סוריא עדיפא כיון דמתני׳ איירי בצד של חוצה לארץ דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש והויא היא עצמה ארץ ישראל דלהכי מיבעיא ליה אי הוי כמוכר עבדו לארץ ישראל כיון דשמיה כיבוש או דלמא כיון דעפרה טמא כחוצה לארץ דמי ואמר ר״י דאפילו בצד של ארץ ישראל צ״ל בפני נכתב וכו׳ לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר והשתא פריך שפיר כפר סיסאי דקרוב לציפורי שהיתה עיקר ישוב א״י טפי מעכו דרחוק מעיקר ישוב א״י אע״ג דעכו היא עצמה בארץ ישראל וכפר סיסאי הוא חוצה לארץ מכל מקום פשיט שפיר כיון דקים ליה דמובלעת מהני כאילו היא ממש מארץ ישראל כר״ג דאמר מובלעות שכיחי וגמירי וא״ת דאמר בירושלמי המוכר עבדו לעכו יצא לחירות ר״ש אביו דרבי יודן אומר אפילו מעכו לעכו וכיון דאפילו באותו צד שבארץ ישראל יצא לחירות אם כן מעכו לעכו אמאי יצא לחירות כיון דחשיב כחוצה לארץ וי״ל דנהי דחשיב כחוצה לארץ לגבי עיקר ישוב ארץ ישראל לגבי חוצה לארץ מיהא חשיב כארץ ישראל.
ב. ר׳ יהודה [אומר] מרקם למזרח וכו׳. ר׳ יהודה (אומ׳) היה נותן סימנין לארץ ישראל כמנהגו לתת סימנין לכל דבר, דתנן ר׳ יהודה היה נותן סימנין דצ״ך עד״ש באח״ב.
מרקם למזרח. כלומר מרקם ועד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים, ורקם עצמה נידונית כמזרח העולם ולא (ב)[כ]ארץ ישראל, [והמביא מרקם צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן כולם. רקם למזרחו של ארץ ישראל ו]חוצה לה, ואשקלון לדרומה, ועכו לצפונה. אבל מערב של ארץ ישראל אין צריך גבול, שהים הגדול גבולה כדכתיב וגבול ים והיה לכם הים הגדול וכו׳, ושם אין יישוב לה(ו)צריך (כ)לומר המביא משם בפני נכתב ובפני נחתם.
ועכו עצמה שמזכיר במשנה זו, היא בחוצה לארץ. ובספר יהושע כתיב [אשר] לא הוריש את יושבי עכו, אלמא דמארץ ישראל היא. יש (לו) [לי] לומר דעכו מקצתה היתה בארץ ישראל ורובה בחוצה לארץ. והא נמי דאמ׳ בכתובות ר׳ אבא מנשק כיפי דעכו, מש[ו]ם חביבות ארץ ישראל, דכת׳ כי רצו (את) עבדיך [את אבניה] ואת עפרה יחוננו, על אותו מקצת שהיא מארץ ישראל מיירי. והיינו דאמרי׳ התם כי הוה מיפטרי [רבנן מהדדי], כלומר שהיו מלוין זה את זה עד חצי עכו שהוא מארץ ישראל, ולא היו מטמאין עצמ(ה)[ם] בחציה של חוצה לארץ.
ורקם נמי שאמ׳ שמזכיר במשנה זו שהוא חוצה לארץ, וקדש - דמתרגמי׳ בין קדש ובין ברד: בין רקם ובין חגרה, ובספר יהושע חשיב לה בהדי עיירות של ארץ ישראל. יש לומר דתרי קדש היו, והכי מתרץ בערכין.
רקם וחגר תרגומא בין קדש ובין ברד בין רקם ובין חגרא. אף מכפר לודין שהיא מחו״ל ללוד שהיא סמוכה לה והיא מא״י ובגמ׳ מפרש פלוגתייהו. וחכ״א וכו׳ בגמ׳ מפרש מאי קמוסיף את״ק דרישא:
המוליך. מא״י למדינת הים:
מהגמוניא להגמוניא. פי׳ עיר א׳ שהיו בה ב׳ הגמוניא ומקפידים זה על זה שלא יהו בני הגמוניא זו נכנסים לחברתה:
ר׳ יהודה אומר מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נדונית כמזרח העולם ולא כא״י והמביא מרקם צריך שיאמר וכן כולן רקם למזרח א״י וחוצה לה ואשקלון לדרומה ועכו לצפונה. אבל מערב של א״י אין צריך גבול שהים גבולה כדכתיב בגבול ים והיה לכם הים [הגדול] וגבול:
מאשקלון לדרוםא ואשקלון כדרום – אף זו קשהב שהרי אשקלון מארץ ישראל הוה דכתיב בשופטיםג וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה, וכן כתיב ביהושעד חמשת סרני פלשתים האשקלוני והאשדודי אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה לישראל בנחלה. וכן בעכו ששנינו עכו כצפון קשה, דכתיבה אשר לא הוריש את יושבי עכו, ומשמע שמא״י הוה וכדאמר במסכת חוליןו ומי איכא למאן דאמר בית שאן לאו מא״י היא, והכתיבז מנשה לא הוריש את יושבי בית שאן, וכי תימא שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בשלהי מסכת כתובותח ר׳ אבא הוה מנשק כיפי דעכו אלמא קדושה, אפשר לומר סבירא להו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבאט ולפי׳ היתה חביבה עליהם, אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי בתי דינים, ואי נמי סבירא להו לא קדשה לעת״ל לענין תרומות ומעשרות חביבה עלייהו, דהא איכא דאמריי קדושה שלישית יש להם, ואף על פי כן ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתהכ.
ויש אומריםל עכו חציה בארץ ישראל וחציה בחוצה לארץ, והיינו דאמרינן בפרק מי שאחזומ דעכו לאו במדינת הים קיימא, ואיתמר נמי התם כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ. וכן מפורש בירושלמינ דגרסינן התם המוכר עבדו לעכו יצא לחירות, ר׳ ישמעאל ברבי יוסיס בעי ואפילו מעכו לעכו ואתייה כדמר בר אחאע מן תרי עובדא דר׳ אנן ילפינן עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ, וכן כתב רש״י ז״ל במס׳ סנהדריןפ. וכיון שכן קשה לי הא דאמרי׳ בגמ׳צ אבל עכו דמרחקא טובא לאק, והיכי מרחקא והא חציה בארץ. ואפשר דר״מ סבר כל עכו כארץ ישראל לגיטין. וכיון דחציה בארץ שכיחי טפי מהנך דסמוכות ואע״ג דמרחקא מעיקר ארץ ישראל שהיא ירושלים שבתי דינין קבועים שםר. וכפר סיסיש קרובה לצפורי שיש שם ב״ד הגדולת, ותניא בתוספתאא ר״מ אומר עכו ותחומיה כארץ ישראל לגיטין. ומיהו קשיא הא דאמרינן בגמראב המוכר עבדו לעכו כמוכר לחוצה לארץ, במאי עסקינן אי בחציה שבארץ ישראל אמאי, אי בחציה שבחוצה לארץ היכי אמרי׳ עלה וכל שכן סוריא אדרבא סוריא קדישה טפי. ונראה לי דפלגא בארץ ופלגא בסוריא והיא כחוצה לארץ לטומאה, וצ״ע ותלמודג.
עוד מצאנו בספריד תחומי ארץ ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל, וקתני פרשת אשקלון וחומת עכוה ורקם דחגרא, אלמא כולם מכבושו שני הם. לפיכך העלו בתוספותז שכל אלו מארץ ישראל הם אלא שעומדות על הגבולים ורחוקות מן המדינות בעיקר ארץ ישראל, שבתי דינין קבועים, כדאמרינןח וקרובה לצפורי יותר מעכו, דמשמע דעכו משום קורבתה וריחוקה לצפורי היא נידונת, והיינו מובלעות וסמוכות, כלומר למקום ישוב דארץ ישראל שבתי דינין שם. ועדיין לא העלו אותה בחיוור. אלא שיש לומר פרשת אשקלון לא היינו עיר אשקלון שלה, אלא פרשת דרכים שלה ההולכת לארץ ישראלט, וחומת עכו מגדל סמוך לו, או חציה כמו שפירשנוי. ורקם דחגרא אינו רקם השנויה במשנתנו, וכך מצינו בירושלמי במסכת שביעיתכ דתני בתחומי ארץ ישראל גניא דאשקלון ובעי אשקלון עצמה, אמר רבי יעקבל בשם רבי זעירא מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ.
ויש תימא תנא מהיכא סליק דקתני המביאמ. וא״ל התם קאי, דתנן וקונה את עצמה בגט בפ״ק דקדושיןנ. ומיהו הוה ליה לפרושי הלכות הגט ברישא, אלא איידי דתקנתא היא חביבא ליה ואקדמהס.
א. בכי״ק: ולדרום.
ב. כן הקשה ר״ת בתוס׳ וספרי שם.
ג. א יח.
ד. יג ג-ו.
ה. שופטים א לא.
ו. ז א.
ז. שופטים א כז ולא הוריש מנשה וגו׳.
ח. קיב א.
י. עי׳ יבמות פב ב ונדה מו ב. וכ״פ בהתרומה הל׳ א״י וטיו״ד של״א בשם י״א.
כ. ועי׳ בריטב״א שהאריך בזה. ועי׳ רבנו תענית כב א (מהדורת הרב הרשלר זצ״ל עמ׳ כג) שכתב שם ג״כ הכי בדין גזירת תענית בא״י שאפי׳ לא כבשום עו״ב בכלל, ובכו״פ פ״י האריך בדבריו וחולק על התוספות כאן והר״ן וע״ר שמצות ישוב א״י ואיסור יציאתה תלוי בזמן חיוב מצוות התלויות בארץ ועי׳ לקמן ז ב. ועיין ״שולי אדרת״ כאן בסוף הכרך סי׳ ה׳ בארוכה]. ועי׳ תשב״ץ ח״ג סי׳ ר, מהרי״ט ח״א סי׳ מז, רדב״ז הל׳ סנהדרין פ״ד ה״ו, חת״ס יו״ד סי׳ רלד, אבני נזר חיו״ד סי׳ תנד ס״ק לד ועוד.
ל. ר״ת בתוס׳ וספר הישר שם רשב״א קרשק״ש ור״ן. וע״ע חמשה ספרים לר״נ גאון (אבר״מ עמ׳ 292).
מ. לקמן עו ב.
נ. פ״א ה״ד בשנויים.
ס. כ״ה בריטב״א ובחי׳ הר״ן, אבל בתוס׳ ובר״ן על הרי״ף: אבוה דר׳ יודן וכ״ה בירוש׳ לפנינו.
ע. בירושלמי בשם ר׳ אמי, ובר״ן בשם ר׳ אחא, ובחי׳ הר״ן בשם ר׳ יעקב בר אבא.
פ. ה ב ד״ה רבי.
צ. לקמן עו ב.
ק. לפנינו ליתא טובא.
ר. לרבנו עיקר א״י בתי הדין בירושלים וכן בריטב״א ור״ן, ובתוס׳ כתבו עיקר ישוב א״י הישיבות ובתי דינים.
ש. לפנינו ו ב: סיסאי.
ת. עי׳ ר״ה לא רע״ב ועי׳ תוס׳.
א. במכלתין פ״א ה״ז.
ב. כוונת רבינו לעולה מהגמ׳ לקמן ח א, והדברים מבוארים בירושלמי. וזו קושית התוס׳ ד״ה ואשקלון.
ג. עיין ריטב״א שהאריך לראות כדברי רבינו דעכו דחו״ל הוי סוריא, והיינו שכבשוה לפני שכבשו כל א״י, עי״ש. ולמדנו מדברי רבנו והריטב״א שגבול א״י בתורה אינו כולל את חציה של עכו, ועיין ברמב״ם פ״א מתרומות ה״ט שכתב דעכו היא חו״ל ואף בכלל סוריא אינה. והרדב״ז והכ״מ תמהו שם דלכאורה נראה שהיתה עכו מכיבוש עולי מצרים. ועיין באחרונים. ובנדפס הגי׳ ״ופלגא כסוריא״, והיה אפשר לפרש כמש״כ המהרי״ט בשו״ת ח״א סי׳ מ״ז שכיבוש עו״מ שלא כבשו עו״ב דינו כסוריא לכל דבר. אבל להדיא מבואר בדברי רבינו לקמן ז, ב שעכו היא כיבוש יחיד. אמנם שם אפשר דרבינו הדר ביה מסברא זו. וראה כרם ציון ״אוצר השביעית״ פט״ו ביאור גבולות הארץ. וע״ע בריטב״א שכתב דאעפ״י שנכבשה כל עכו כאחת ולא יכלו לכבוש חלק א״י שבה בלי חלקה שבחו״ל, מ״מ היה להם לכבוש כל א״י קודם ואח״כ עכו. ונראה שהוצרך לזה עפ״י מה שנראה מדברי רבינו בפי׳ לתורה דברים יא, כד דכיבוש יחיד הוא מפני שעשה שלא כדין, וראה במעדני ארץ פ״א מתרומות ה״ג מש״כ בזה.
ד. ספרי דברים פנ״א.
ה. לפנינו בספרי ובגי׳ הגר״א: וחמת ועכו, וראה להלן.
ו. בנדפס: כבשום.
ז. ד״ה ואשקלון.
ח. לקמן ו׳ א.
ט. וכ״ה בר״ן.
י. כל זה לגי׳ רבינו חומת עכו. [וכן במהדורת פי׳]. אבל לגי׳ הגר״א וחמת ועכו וכלעיל הערה 44 הם שני ערים. ובירוש׳ שביעית פ״ו ה״א איתא ״שורא דעכו״, וזה כגי׳ רבינו.
כ. פ״ו ה״א.
ל. לפנינו: רבי יעקב בר אבא.
מ. וכן הק׳ בריטב״א ועי׳ ריש ברכות ותענית.
נ. ב א.
ס. וכ״כ בריטב״א וחי׳ הר״ן, ועי׳ יבמות ב ב וש״נ.
ואשקלון. דתנינן הכא דהוא מחוץ לארץ אף על גב דהיא הויא מכבוש עולי מצרים, אומר רבנו תם ז״ל דלא הויא מכבוש עולי בבל ולפיכך על חוצה לארץ תחשב.
והא דתנן: מעכו לצפון ועכו כצפון. למימרא דעכו מחוצה לארץ, קשה דהא כתיב (שופטים א, לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו, וכל היכא דכתיב אשר לא הוריש מארץ ישראל היא, וכדאמרינן בחולין (חולין ז.) למימרא דבית שאן מחוצה לארץ היא והכתיב (שם א, כז) ולא הוריש מנשה את בית שאן. והכא ליכא למימר דכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל, דהא אמרינן בכתובות (כתובות קיב.) רבי אבא [הוה] מנשק כיפי דעכו אלמא קדשהו עולי בבל. ועוד תנן לקמן (גיטין עו.) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו, ואמרינן עלה בגמרא למימרא דעכו במדינת הים הוה קיימא, והאמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, אלמא אף השתא בקדושתה קיימא ועולי בבל קדשוה. ותירץ רבנו תם ז״ל דעכו אית בה מארץ ישראל ואית בה מחוצה לארץ, וכדאיתא בירושלמי דהכא (פ״א ה״ב) מתרין עובדוי דרבי אנן ילפין, עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ, והא דתנן עכו כצפון היינו חלק שבה מחוצה לארץ. ואי קשיא לך אם כן לקמן (שם) אמאי לא מתרצינן מאי הגיע לעכו דקתני למחציתה שבחוצה לארץ. יש לומר הגיע לעכו לחלק הפוגע ראשון קאמר והוא ניהו מארץ ישראל.
ואינו נראה לר״י ז״ל מהא דלקמן (גיטין ח.) דבעי מרבי חייא בר אבא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ1 דמי או לא, ואמר להו תניתוה ר״מ אומר עכו כא״י לגיטין לגיטין אין לעבדים לא וכל שכן סוריא דמרחקא טובא, ואם איתא אדרבה סוריא עדיפא טפי דאיכא למימר דכבוש יחיד שמיה כבוש, אבל עכו דח״ל גמורה היא יצא לחירות. ופי׳ הוא ז״ל דכל עכו כצפון קאמרינן, ורבי מאיר דעביד עכו כארץ דוקא חציו שבארץ והיינו דרבי חייא, וטעמא דתנא קמא דמצריך בה בפני נכתב משום דחציה מחוץ לארץ ועומדת על הגבולין ורחוקה מעיקר ישוב הארץ.
ואי ק״ל הא דאמר ליה רבי אלעאי לרבי ישמעאל לקמן (גיטין ו:) והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ותנן ר׳ מאיר אומר עכו כא״י לגיטין ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בעכו דמרחקא אבל כפר סיסאי דמקרבא לא, ומאי קאמר דאדרבה חלק עכו דפליגי בה עדיפא דהיא גופה מא״י היא. איכא למימר דקים להו דהבלעתה בארץ עם קירבתה לצפורי דהוא עיקר ישוב הארץ טפי עדיף מעכו דמחציתה מח״ל ורחוקה טפי מצפורי. ואי ק״ל הא דגרסינן בירושלמי (פ״א ה״ב) רבי חייא בר בא אמר המוכר עבדו לעכו יצא לחירות, רבי ישמעאל אביו של רבי יודן בעי ואפילו מעכו לעכו, ואם אתה אומר אפילו מחציתה שבארץ כח״ל למה יצא לחירות ה״ל כמוכר מח״ל לח״ל. י״ל דלגבי הארץ חשבינן לה כחוצה לארץ אבל לגבי ח״ל ודאי חשבינן לה כארץ.
1. כן בכ״י מינכן. בדפוס ראשון: ״לארץ ישראל״.
ומתוך כך אתה צריך לפרש משנתנו בטעם שניהם ואמר תחלה שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ופרשו גדולי הרבנים שכל חוצה לארץ קורא מדינת הים חוץ מבבל ואינו כן שאם כן מה הוסיף רבן גמליאל במה שאמר אף המביא מן הרקם ומן החגר והלא אף הם מחוצה לארץ כמו שיתבאר אלא שהתנא היה עומד בארץ ומקומות הרחוקים שבחוצה לארץ היה קורא מדינת הים ועל הדרך השגור בפי הבריות הלכו להם למדינת הים ועל אותם המקומות הרחוקים אמר שצריך לומר כן לרבה מפני שאין בקיאין ולרבא מפני שאין עדים מצויים לקיימו והוסיף רבן גמליאל לדון בו אף במביא מן הרקם ומן החגר שהם מחוצה לארץ כמו שאמרו בגמרא בהדיא אלא שקרובות לארץ לרבה שאע״פ שסמוכות לא גמירי ולא בקיאי ולרבא שאע״פ שהן סמוכות אין שיירות מצויות מהן לארץ משום חירום ואף ר׳ אליעזר מוסיף עוד מכפר לודין ללוד ולוד היא מארץ ישראל ולודין היא מחוצה לארץ אלא שהיא קרובה הרבה עד שרקם וחגר נקראות סמוכות וזו נקראת מובלעת בתחום ארץ ישראל ר״ל שארץ ישראל מקיפה משלש רוחותיה וקצת חכמי צרפת פירשוה שהיא בתוך אלפים אמה לארץ ישראל ובזו מיהא אין טעם לא לרבה ולא לרבא הלא שניהם מפרשים טעמו של ר׳ אליעזר דמשום האי מיעוטא לא תחלוק במדינת הים:
תוס׳ בד״ה ואשקלון כדרום כו׳ בסה״ד יצא לחירות כו׳. נ״ב שהרי צ״ל בפני נכתב כו׳ כמו שפי׳ ר״י ואפילו לר״מ דפליג ואמר עכו כא״י היינו לגטין אבל לא לעבדים אלמא דאף באותו צד סבר ר״מ דלעבדים לא חשבינן כא״י ואם מוכר עבדו לעכו אפילו לאותו צד יוצא לחירות וק״ו לתנא קמא וק״ל:
בד״ה ואשקלון כו׳ אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוי ח״ל וכתיב כו׳ עכ״ל הך מילתא דרקם וחגר ה״ל להקדים הכא גם לעיל בדברי רבן גמליאל ונראה שסמכו אותו כאן משום דהך קושיא מקראי דספר יהושע אחת היא אכולה מלתא דר״י ונקטו כולה בהדרגה דמאשקלון לא קשיא להו כ״כ כמו שאומר רבינו תם דלא כבשוה עולי בבל אבל גבי רקם וחגר ליכא למימר הכי כדמוכח בספרי מיהו איכא לתרוצי בהו כדמוכחי קראי דב׳ רקם הוו משא״כ בעכו דליכא למימר הכי כדמוכח לקמן בגמרא דלא הוו תרי עכו עד בסוף שהוצרך ר״י לתרץ דאפילו בצד של א״י צ״ל בפני כו׳ לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק כו׳ דכן יש לתרץ גם כן גבי אשקלון ורקם וחגר כמ״ש לקמן ודו״ק:
בא״ד דכתיב גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור מתרגמי׳ כו׳ עכ״ל אבל אותו קרא דלקמיה דכתיב בין קדש ובין ברד שהביא בפרש״י לא כתיב גבי אברהם ולא מוכח מיניה כלל שהיה במערבה של ארץ ישראל וק״ל:
בא״ד ואר״י דאפי׳ בצד של א״י צ״ל כו׳ לפי שהוא בסוף הגבול כו׳ עכ״ל והשתא הא דקאמר לעבדים לא כ״ש סוריא דמרחקא כו׳ יתיישב בפשיטות דהוה סוריא מכ״ש מצד של א״י דאסור למכור לשם מא״י ואין להקשות דא״כ דחשיב ליה אף צד של א״י כחוצה לארץ היכי הוו מפטרי רבנן מהדדי לשם די״ל דלענין למכור עבד שיהיה דר שם בקביעות הו״ל כמוכר (לארץ ישראל) [לחו״ל] אבל ליפטרי מהדדי לבא לשם באקראי בדרך לויה חשיב ליה כארץ ישראל וק״ל:
בא״ד וי״ל דתרי רקם וחגר הוו כו׳ ואותו היה בא״י דמסתמא דאברהם ויצחק כו׳ עכ״ל. ולכאורה האי דמסתמא אברהם ויצחק שפת יתר הוא שכבר הוכיחו שפיר דתרי הוו דאותן דאברהם היו לצד מערב ומתני׳ קתני מרקם למזרח וממילא דההיא דאברהם היינו מא״י מדכתיב ויקדשו את קדש נפתלי ודמתני׳ בח״ל אלא די״ל כיון דכל הוכחתם בזה אינו אלא ארקם אבל מחגר לא מייתי מידי וא״כ אכתי היה נראה דהאי רקם וחגר דרשב״ג היינו לצד מערב וחדא חגר הוא דהוי ולפ״ז יהיה מההכרח לומר דתלת רקם הוו וחדא חגר דרקם דרשב״ג ע״כ דהוי מח״ל ומדנקט לה בהדי חגר א״כ היינו דאברהם לצד מערב ולעולם מח״ל וקדש דיהושע היינו בא״י ורקם דמזרח ולכך מייתי דע״כ חגר נמי מא״י הוי מדהוי בה אברהם ויצחק ומדמציין לה תנא דמתני׳ לענין ח״ל ע״כ דתרי חגר נמי הוו ודו״ק:
בא״ד ואור״י דאפילו בצד של א״י כו׳ וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר עכ״ל. ויש לתמוה דגבי רקם וחגר ע״כ בלא״ה צ״ל דתרי הוו משום דהנך הוו במערב ומתני׳ קתני מרקם למזרח אם לא שנא׳ דר״י ז״ל לא איכפת ליה בזה דאיפשר דרקם וחגר דרשב״ג לאו היינו רקם דר׳ יהודא ומשמע ליה הכי מדלא מצינו להדיא תרי חגר וא״כ איפשר דרשב״ג נקט רקם וחגר לסימנא דאיירי ברקם שבצד חגר דהיינו למערב ולכאורה היה נראה ליישב בד״א די״ל דנהי דארץ פלשתים היה לצד מערבו של א״י מ״מ היה גבול מערב מרחיב הרבה לצד הדרום והיינו דקתני אשקלון לדרום ואשקלון נמי מארץ פלשתים הוי אע״כ כדכתיבנא שהיה מרחיב הרבה לצד דרום וא״כ איפשר דהא דנקט מרקם למזרח היינו שרקם וחגר היו בארץ פלשתים ולמזרח ארץ פלשתים ובאותו צד כל המקומות שכנגד רקם היו חוץ לארץ אלא דקשיא לי כיון דיהיב סימנא אשקלון לדרום א״כ ע״כ היינו כאילו חוט מתוח מאשקלון לכל צד דרומו של א״י וא״כ ממילא כל המקומות שכנגד רקם הוי לפנים מהחוט והו״ל מובלעים. ואי לאו דמסתפינא היה איפשר לומר דארץ פלשתים היה נגד כל דרומו של א״י מן קצה המזרח ועד קצה המערב והיה מפסיק בין ארץ מצרים ובין א״י והיינו דכתיב ולא נחם דרך ארץ פלשתים וכן משמע נמי שהרי גבול היבוסי היה מארץ מצרים כדאיתא במדרש גבי לא תבוא הנה עד הסירך העורים והפסחים שהיה כתוב עליהם שבועת אבימלך וידוע דגבול יבוסי היה ממש סמוך לירושלים וירושלים היא במזרח וכן מצינו נמי בסנהדרין דשטן אידמי לדוד כטביא עד דמשכיה לארץ פלשתים משמע דפלשתים סמוך לירושלים היה ואם כן איפשר דמזרחו של פלשתים היינו מרקם למזרח ושם היו גרים אברהם ויצחק דהיינו מזרחית דרומית וגבול ים פלשתים היינו מערבית דרומית ובזה הוי א״ש הכל אי לאו שהתוס׳ לא כתבו כן ואינהו הוי בקיאי טפי בגבולי א״י לכך צ״ל כדפרישית לעיל ודו״ק. ועי״ל דאף אם נאמר דר״י נמי סבר ליה דתרי רקם הוו אפי׳ הכי רוצה לומר דאידך רקם ששונה התנא נמי בא״י הוי מדנקט ר״י רקם בהדי גבולין כמו עכו א״כ משמע דכולהו משום שהיו רחוקים מעיקר הישוב אמנם כן עכ״פ צריכין אנו לומר דלפר״י דרקם בא״י הוי וא״כ הא דקאמר בגמרא דמובלעים הן היינו שמובלעים בין אותן הגבולין הקרובים לעיקר הישוב באותו הצד ודו״ק:
ר׳ יהודה אומר: לגבי גבולות ארץ ישראל, מרקם ולצד מזרח ממנה הריהו נחשב כמדינת הים, ורקם עצמה — כמזרח ארץ ישראל, כלומר, כחוץ לארץ. מאשקלון לדרום ואשקלון עצמה — כדרום, וכן מעכו לצפון, ועכו עצמה — כצפון. ר׳ מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לענין גיטין.
Rabbi Yehuda says: With regard to the borders of Eretz Yisrael, from Rekem eastward is considered to be part of the overseas country, and Rekem itself is like east of Eretz Yisrael, i.e., it is outside of Eretz Yisrael. From Ashkelon southward is outside of Eretz Yisrael, and Ashkelon itself is like south of Eretz Yisrael. Likewise, from Akko northward is outside of Eretz Yisrael, and Akko itself is like north of Eretz Yisrael. Rabbi Meir says: Akko is like Eretz Yisrael with regard to the halakhot of bills of divorce.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : מ״ט מַאי טַעְמָא רַבָּה אָמַר
מאי טעמא. רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה. פי׳ בעבור זה הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דכתיב וכתב לה לשמה ובחו״ל אין בקיאים לשמה מפני שאינן בני תורה כלומר שאינן יודעין שצריך שיכתב הגט לשמה ויש לחוש שמא נכתב זה לאחד מבני עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ונמלך מלגרש את אשתו ושלחו זה לאשתו מש״ה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לשם אשה זו:
גמרא מאי טעמא רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה – איכא למידקא וליחוש נמי לשאר דברים הפוסלים בו, דהא איכא מחוברב, והאיכא נכתב ביום ונחתם בלילהג, והא איכא שלא אמר לסופר כתוב ולא אמר לעדים חתומוד. ואיכא למימר סתם ספרי דדיינא מפקעי פקיעי, ודברים הללו דברים המסורים לסופרי הדיינים הם, הילכך ליכא למיחש, אבל לשמה איכא למיחש דילמא איהו שקליה מבר מאתיה דשמיה כשמיהה. והיינו דאמרינן בגמרא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך, פירוש משום חששא זו דדילמא אשכח בר מאתיה דשמיה כשמיה ושקליה מיניה, ואף על פי שלא היה לנו לחוש לכך שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אלא אם כן הוחזקוו, כיון שיש לחוש למיעוטא דמיעוטא דספרי לא גמירי. א״נ דאיהו גופיה כתביה, ודלמא אשכחיה בר מאתיה אצרוך רבנן למיחש למילתאז. עוד יש לי לומר דנכתב ביום ונחתם בלילה שהוא דבר הנוהג בשטרות הכל יודעים דשטרי חוב המוקדמים פסוליםח, וכן לא אמר לסופר כתוב אף בשטרות הוא נוהג ואין סופר ועדים כותבים וחותמים גט לאשתו של זה שלא במצותוט. ועוד י״ל דכל שכותב וחותם שלא במצות המגרש שלא לשם גירושין הוא, והכי מוכח בפרק שני וכדבעינן לפרושי קמןי, הילכך בכלל לשמה הוו, אבל מחובר לא שכיח כלל, ולא חששו אלא לשמה שהוא מצוי וטועין בו. ואי קשיא לן נהי נמי דספרי לא טעו דילמא איהו אחתמיה בקרובים או בפסולים או בלילה ולקלקולה נתכוון, א״כ אפילו בנותן גט מידו לידה בארץ ישראל ליחוש ואין לדבר סוף, אלא לכולי האי לא חיישינן דכיון דלא ידעינן אנן אמאי ניקום ונערערכ. ובגמרא דארץ ישראלל תרגימו דאינו חשוד לקלקלה בידימ שמים אלא בבית דין הוא חשוד לקלקלה, שמתוך שהוא יודע אם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים, כלומר דכיון דליכא למיחש לשאינן בקיאין לא חיישינן דילמא יתכוון לקלקל דאינו חשוד לקלקל בידי שמים, שאם אין דעתו לגרש לא יגרש. והיינו נמי דאמרינן לקמןנ השתא מינקט נקיט ליה וקאי ערעורי קא מערער עלויה, אלמא אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אלא פעמים שמתחרט ובא ומערער לקלקלה בב״ד. וכשהוא שולח גט ממדינת הים נמי יודע הוא שהיא הולכת ונשאת, ואי אתי לקלקולא לא מהימן, הילכך איסורא לאינשי לא הוה ספי, וכי אמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם דיו בכךס, דמימר אמר האי שליח למה הוא לרבנן למשאל אי נכתב ונחתם בפני, שמע מינה שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה, ואלו לא היה שם נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתבע. ועוד כיון שהוא שלוחו של בעלה והוא אומר שבפניו נכתב ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח, ואין חוששין שמא אחר כתבו וחתמו בפניו ואח״כ מצאו זה ונתנופ לו ועשאו שליח שאין הדבר מצוי כןצ.
והא דאמרינן לקמן בשמעתיןק בדין הוא דליתני הכי, הכי קאמר בדין הוא דליתקון רבנן דלימא הכי בפירושר, אלא משום דחיישינן דילמא גייז ליה ולא אמר לשמה, וכיון שהכל אומרים כן וזה אינו אומר אין במשמעות דבריו סתם לשמה. ועוד דהוה ליה משנה ממטבע חכמיםש. וי״מת גייז ליה ויאמר בפני לשמה ולא יאמר נכתב ונחתם. ורש״י ז״לא פי׳ בלשון ראשון ששואלין לו אי נכתב לשמה, ויש לו משמעות בירושלמיב דגרסינן התם בפני נכתב ובפני נחתם ביני בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמהג. ולא דייקד, דאם כן הוה ליה למימר איכא בינייהו הא דלרבה צריך לומר לשמה ולרבא אינו צריך לומר, והא עדיפא לן למימר טפיה. ויש מפרשיםו דכי אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא אלא הוא הדין לשאר הדברים הפוסלין בגט ושואלין ממנו הכל או סומכין עליו בסתםז. וזה הפי׳ לתרץ הקושיה הראשונה שכתבנו למעלה, ושמא למדוהו מן הירושלמיח דאמרינן התם ר׳ יהושע בן לוי שניא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין. ואין זה הפי׳ נכון לפום גמרא דילן מדאמרינן לקמן בפירקיןט והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא, ובין לרבה ובין לרבא הא איכא מחובר, אלמא במוליך ומביא ליכא אלא לשמהי. וה״נ משמע בהא דאמרינן חדא מתלת גייז. ורבינו תם ז״לכ פי׳ שדרשת לה לשמהל לאינשי לא משמע להו, ולפיכך חוששין לה יותר משאר דברים, גם זה אינו נכון בטעםמ.
א. וכן הק׳ תו׳ ד״ה ליה הראב״ד בהשגות על הרי״ף ועוד.
ב. לקמן כא ב.
ג. לקמן יז א.
ד. לקמן עא ב.
ה. וכן בריטב״א ור״ן [ומקור דבריהם ברבנו]. ולאו משום סופר חששו שכן בקיאים הם אלא לאחד אחר ששמו כשמו שמסר לו ובעל טעי.
ו. עי׳ לקמן כד ב וכז ב. ועי׳ תוד״ה ורבנן ורשב״א.
ז. בתוס׳ ד״ה סתם כתבו דלא חיישינן למעוטי דמעוטי. ורבנו כתב דחששו לצירוף ב׳ החששות או ג׳ חששות. ועי׳ ריטב״א ור״ן. ועי׳ חי׳ חת״ס, ולהלן.
ח. שביעית פ״י מ״ה וסנהדרין לב א וש״נ.
ט. וכרבנו כ״ה ברמב״ם פ״ד מזכיה ומתנה ה״י שאם אמר לשנים לכתוב שטר מתנה אינם יכולים לומר לסופר לכתוב, ועיין נתה״מ סי׳ רמ״ד סק״ג שכתב בדעתו דצריך שליחות לכתיבת שטר, וכ״כ בתורת גיטין לקמן י ב בדעת התוס׳ שם. ועיין בקובץ באורים סק״י שתמה מהגמ׳ לקמן ג ב וכתובות פה א דמצא באשפה כשר. ועיין שו״ת אבני נזר חאה״ע סי׳ שס״ט. וגם לענין חתימה שיטת רבינו לקמן סו ב דאין דין שטר כדין הגט באומר אמרו ועיין חו״מ סי׳ רמד. וצ״ע שכתב כאן דדין השטר כדין הגט ועיין בישועות ישראל סי׳ מה ס״ק ז.
י. לקמן כב ב וכ״כ בתוס׳ שם ד״ה והא. דאפשר שחסר לשמה דאם לא ציוה הבעל הוי סתמא. ורבנו האריך שם.
כ. עי׳ תוס׳ וראשונים.
ל. בפרקין ה״א. ועי׳ או״ש פ״ז מגירושין הכ״ד.
מ. בנדפס חסר: מתיבת בידי עד שמתוך.
נ. ה ב. ועי׳ דק״ס שם.
ס. עי׳ בתוס׳ ב ב ד״ה לפי, ובראשונים.
ע. עי׳ ריטב״א והמאור בביאור הדברים. ועי׳ בתורת גיטין מש״כ בזה.
פ. בנדפס: וכתבו.
צ. עי׳ ריטב״א ור״ן.
ק. ג א.
ר. בנדפס: בפני.
ש. וכן ברש״י ג א ד״ה אתי וראשונים.
ת. במאירי הביא פירוש זה.
א. ג א ד״ה לא.
ב. בפרקין ה״א.
ג. וכן הקשו בתוד״ה לפי. ועי׳ או״ז סי׳ תרצ״ט באורך.
ד. וכן בר״ן. ועי׳ בשירי קרבן בירושלמי שם מה שכ׳ לפרש הראיה.
ה. וכ״ה בתוס׳ ב ב ד״ה לפי.
ו. כ״כ בתוס׳ הרא״ש בשם ריב״א, ועי׳ מאירי וריטב״א.
ז. כוונתו לשיטתו דלא שיילינן. ושיטת רבנו דלא כדמשמע במהרש״א ומהר״ם שיף שכת׳ שלכל הלכות גיטין אין לומר סתמא לשמה קמסהיד, וכ״מ ברשב״א ובר״ן כשיטתם.
ח. כאן ה״א, וכ״כ בתו׳ הרא״ש בשם ריב״א.
ט. ט ב.
י. כן הקשו תוס׳ ותוס׳ הרא״ש בשם ר״ת ועי׳ פנ״י וכת״ס.
כ. בתוס׳ ותוס׳ הרא״ש.
ל. כ א וש״נ.
מ. וכ״כ בתו׳ הרא״ש, ועי׳ תה״ד סי׳ רכח.
גמרא: מאי טעמא אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. פירש רש״י ז״ל: וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה ואמר אין, ואינו מחוור חדא דאם כן הוה ליה למימר איכא בינייהו אם צריך לישאל אם לאו, ועוד דא״א דלא מישתמיט בשום מקום דצריך לשאול אותו, ועוד דקשה לי (מיהא) [מהא] דאמרינן לקמן (גיטין ג.) ורבה בדין הוא דליתני הכי [אלא] אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה, כלומר והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ובשלמא אי אמרינן דא״צ לישאל, אלא מימר אמרינן דסתם אומר בפני נכתב לשמה קאמר ובהכי מיתכשר גיטא ניחא, דכוליה עניינא בדיבוריה תליא השתא כיון שכן כי גייז ליה הוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים, אבל אי אמרת השתא לא מתכשר גיטא אפומא דשליח בלחוד במאי דקאמר בפני נכתב עד דנשייליה אי איכתוב לשמה ואמר אין, ליתקון דנימא שליח בפירוש נכתב לשמה ואי גייז ליה נישייליה, דהשתא נמי מישאל שיילינן ליה ועד דאמר נכתב לשמה לא מיתכשר.
ונראה כמו שפירש ר״י ז״ל: דמסתמא לשמה קא מסהיד, דמימר אמר מאי טעמא אטרחוה רבנן למימר בפני נכתב ודאי משמע דצריך לשמה, ועד דידע דנכתב לשמה לא אמר בפני נכתב. והא דקאמר לקמן ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה מי קתני בפני נכתב לשמה, הכי קאמר אף על גב דמסתמא כמו שאמר לשמה דמי, מכל מקום כיון דעיקר תקנתא משום לשמה הוה להו לתקוני דלימא הכי בהדיא, ואהדר רבה בדין הוא דקתני הכי כלומר דליתקון דלימא הכי.
הכל
(6) בהַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו.:
One who brings a bill of divorce from one place to another within Eretz Yisrael is not required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence. And if there are those who contest it, i.e., if the husband objects by saying that the bill of divorce is a forgery, it should be ratified through its signatories. The court must authenticate the signatures of the witnesses in order to ratify the document.
GEMARA: The mishna teaches that one who brings a bill of divorce from a country overseas to Eretz Yisrael must say: It was written in my presence and it was signed in my presence. The Gemara asks: What is the reason for this declaration? Rabba says:
GEMARA: The mishna teaches that one who brings a bill of divorce from a country overseas to Eretz Yisrael must say: It was written in my presence and it was signed in my presence. The Gemara asks: What is the reason for this declaration? Rabba says:
אם יש עליו עוררים – שהבעל מערער שהוא מזוייף.
יתקיים בחותמיו – ואם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים יכירו חתימתם כשר ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כדאמרינן בגמ׳ בתי דינין קבועין.
ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו – אבל כל זמן דלא אתי בעל ומערער נישאת על פי הגט ולא טענינן מזוייף דמשום עיגונא אקילו בה רבנן אבל בממון טענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות דאל״כ לא שבקת חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים ומלקוחות ומיהו מזה אין להוכיח דאפילו לא טענינן להו מזוייף טענינן להו פרוע כיון דהוא עצמו הוי מהימן לומר פרוע מיגו דאי בעי אמר מזוייף דקי״ל כמ״ד בפרק המוכר את הבית (ב״ב דף ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה אבל פלגא דפקדון טענינן להו פרוע הוא לך אע״ג דלא טענינן להו נאנסו משום דאביהם היה נאמן לומר החזרתיו לך במיגו דנאנסו אבל יש להוכיח דטענינן להו מזוייף דאל״כ כל אחד יכתוב שטר מכר או שטר מתנה ויחתום עדים ויגבה שלא בפניו מיתומים ומלקוחות דהשתא אין שייך לומר פרעתי ועוד יש לדקדק מסוף פ׳ גט פשוט (ב״ב דף קעד:) דטענינן ליתמי מזוייף דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומסיק דרב הונא איירי בשטר מקויים ורב ושמואל בדנקיט שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנו לא קיימיה לשטרא פירוש דשמא שלא להשביע את בניו אמר כן ואי לא טענינן מזוייף ליתומים מכל מקום יגבה דהא נקיט שטרא ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית ליה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וא״ת בפ״ק דבבא מציעא (דף יג.) פליגי ר״מ ורבנן במצא שטר שאין בו אחריות דרבנן אמרי לא יחזיר ור״מ סבר יחזיר ומוקי לה שמואל כשאין חייב מודה ויחזיר לר״מ לצור ע״פ צלוחיתו והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר הא ליכא למיחש למידי דאי מקיים ליה הדין עמו ואם לא מקיים ליה אם כן מה מפסיד אי מהדר ליה אלא ודאי חיישינן שמא יוציא שלא בפניו ולא נטעון מזוייף הוא ויש לומר דעל כרחך אין הטעם בשביל כך דאכתי נטעון להו פרוע הוא דהא שמואל סבירא ליה בפ׳ מי שמת (ב״ב דף קנד:) בהדיא אליבא דר׳ מאיר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והיה נאמן לומר אביהן דפרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא אע״ג דלדידהו לא טענינן מזוייף וליכא מיגו מ״מ כיון דלאביהן יש מיגו טענינן להו שפיר פרוע הוא דקי״ל כמ״ד בסוף פ׳ המוכר את הבית (ב״ב דף ע:) דנשבע וגובה מחצה גבי שטר כיס אלא היינו טעמא דלא יחזיר כיון דאיתרע בנפילתו ולוה טוען מזוייף הוא אין לגבות מן הדין אפילו ימצא עדי קיום דחיישינן שמא זיופי זייף וחתים כי ההיא דגט פשוט (שם דף קסז.) דאנח ידיה אזרנוקא וכן משמע התם לשון הקונטרס אבל אי ליכא לוה קמן והמלוה מצא עדי קיום מחזירים לו ואי הדר אתי לוה וטעין מזוייף הוא נראה דתו לא מהימן כיון דהוחזק בהיתר.
ג. המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר וכו׳. כלומר ממדינה למדינה בארץ ישראל מיירי (דליכא) [דאיכא] מצויין לקיימו, דאי בזמן שבית המקדש קיים שכיחי תלמידים הבאים שם, [והיינו דאמר] בארץ ישראל, כלומר בארץ עצמה, אפי׳ מן [עבר] הירדן לגליל, ומן הגליל ליהודה. אבל מארץ ישראל לחוצה לארץ [לית] ספיקא דודאי צריך לומר. וזהו המוליך דמזכיר לעיל דמצריך [לומר].
ואם יש עליו עוררין. כלומר שהבעל מערער עליו שהוא מזוייף.
יתקיים בחותמיו. כלומר [אם] יבאו העדים להעיד אחתימת ידיהם, או עדים אחרים שיכירו חתימתן - כשר. ודוקא עירעור דבעל הוא דסגי בקיום חותמיו, אבל עירעור של שני עדים כשרים שמעידים שהוא מזוייף, לא סגי בקיום העדים, לפי דהוו תרי בהדי תרי ואוקים איתתא אחזקתא ואסירא לעולם. (ואין) [ואי אין] עוררין עליו כלל, (ד)מסתמא כשר, דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כדפרי׳, דהא איכא בתי דינין דקביעי.
גמרא. צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. מאי טעמא, אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. כלומר, אין בני מדינת הים בני תורה, ואינן יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה עצמה, דקרא כתיב וכתב לה - דהיינו לשמה. הילכך כי אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, ממילא שייליהו אי נכתב לשמה, והוא ישיב לנו אִין. ובגמ׳ מקשי: אמאי לא אצריכוה למימר נמי לשמה, כלומר בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה. ומתרץ: משום דחיישי׳ דילמא [אתי למגזייה], כלומר דילמא פסיק לה שלא [י]אמר לשמה ויפסול הגט כיון שלא [נעשה] כתיקון חכמים. הילכך מצרכי׳ ליה להתחיל הענין, שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם [ו]ממילא שיילין ליה אי כתבו לשמה ואמר אִין. אי נמי מסתמא [לשמה קא מסהיד, ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם אצרכוה, דכתיבה וחתימה] בעינן לשמה. ד[ל]ר׳ יהודה קתני, דפסיל לגט אלא אם כן נכתב ונחתם בתלוש ולא במחובר. דאי אליבא דר׳ מאיר, חתימה לשמה בעי כתיבה לא בעי, ודריש וכתב לה וחתם בה, אבל כתיבת הגט לא שנא במחובר (לשמה) ושלא לשמה לא מיפסיל בכך, כיון שחתימתו בתלוש לשמה. ואי אליבא דר׳ אלעזר, כתיבה לשמה [בעי] חתימה לא בעי, אלא סגי בעדי מסירה שימסור הגט לאשה בפניהם. ולגבי מחובר, אכתיבה קפדינן דלא להוי במחובר, אבל לא אחתימה, שאם כתב הגט על עלה של קלח כרוב בעודו תלוש, ולאחר מכאן נטע אותו ונשתרש שם וחתמו, ותלשו אחר מכאן - כשר, והכי מתפרש בגמ׳.
המביא גט מארץ ישראל אין [אינו] צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. כלומר ומשיאין אותה על פי גט זה אף על פי שלא נתקיים עדיין דהא לא מחזקינן ליה במזוייף ועדים נמי מצויין לקיימו הילכך לא חיישינן ליה כלל ומשיאין אותה לכתחלה דאשה דייקא ומינסבא, אבל בחוץ לארץ דאין עדים מצויין לקיימו חיישינן ואין משיאין אותה עד שיתקיים בחותמיו.
וחכמים אומרים אינו צריך אלא המביא ממדינת הים והמוליך ר״ל מארץ ישראל למדינת הים לרבה אע״פ שבני ארץ ישראל בקיאין הם גזרינן מוליך אטו מביא ולרבא כל שכן דלדידיה אתיא שפיר שמארץ ישראל לחוצה לה גם כן אין עדים מצויים לקיימו והרי למדת עכשיו שהמביא גט ממדינת הים לארץ ישראל או מארץ ישראל למדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואחר כך בא ללמדנו ממדינה למדינה במדינת הים ר״ל ממחוז למחוז שאף באלו צריך שיאמר וכו׳ לרבה שהרי אין בקיאין ולרבא שאין עדים מצויין אלא שבזו יש ביניהם שלרבה אף במדינה אחת מעיר לעיר כן הואיל ואין בקיאין ולרבא דוקא ממדינה למדינה אבל במדינה אחת מעיר לעיר לא צריך והוא שאמרו בתחלת הסוגיא איכא ביניהו וכו׳ אי נמי באותה מדינה במדינת הים:
רשב״ג אומר אף מהגמוניא להגמנייא פירשו בגמרא אפי׳ עיר אחת של שני הגמונים או שני בעלים ומקפידין זה על זה ואין עבדיו של זה נכנסים ברשותו של זה ופירשו בגמרא על עיר אחת שהיתה כן בארץ ישראל ובזו מיהא לרבא ניחא שהרי הואיל ואין נכנסין מזו לזו אין עדים מצויין לקיימו אבל לרבה קשיא דהא בקיאי הואיל ומארץ ישראל היא עד שנשתנה טעמו של רבה לומר שאף הוא חושש לטעמו של רבא וכל שאין לחוש לטעם לשמה חוששין לאין עדים מצויים ר״ל מצויין לקיימו ונמצא מחלקתם בהיכא דליכא למיחש לקיום כגון שנתקיים חותמיו ומכל מקום איכא למיחש לטעם לשמה דלרבה צריך ולרבא אינו צריך:
משנה ר׳ יהודה אומר מרקם ולמזרח ורקם במזרח מאשקלון ולדרום ואשקלון בדרום מעכו ולצפון ועכו בצפון ר׳ מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין אמר הר״ם פי׳ זה הגדר אשר גדרו המקומות אשר לא יחייבהו שיאמר בו בפני נכתב ונחתם העיירות אשר הם קצות ארץ ישראל ואינה ממנה והלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי אחר כך בא ר׳ יהודה לתחם תחומה של ארץ ישראל ואמר שתחומה מצד המזרח עד רקם ומרקם ואילך עד סוף מזרחו של עולם הוא חוצה לארץ ורקם במזרחו של עולם ר״ל שהוא מחוצה לארץ וכן אתה מפרש במאשקלון לדרום ובמעכו לצפון ומצד המערבי שבה מיהא אין צריך לתחם שהרי הים הגדול היא גבולה לשם ור׳ מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין והלכה כר׳ יהודה ויש פוסקין בעכו כר׳ מאיר ממה שהביאו ממנה בגמרא ראיה למוכר עבדו בסוריא:
משנה המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אם יש עליו עוררים מתקיים בחותמיו וכן המביא גט ממדינת הים אינו יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אם יש עליו עדים מתקיים בחותמיו אמר הר״ם פי׳ אמרו עוררים ירצה בו אם ערער הבעל ואמר אני לא גרשתיה וזה הגט מזוייף ואני לא צויתי לכתבו או יפסלהו באופן מאופני הפסלות ולא זולת זה לפי שהעקר אצלנו אין ערער פחות משנים ואוקי אתתא בחזקת אשת איש ואמר אינו יכול לומר שיתחדש אליו מקרה ימנעהו מדבר:
אמר המאירי המביא גט ר״ל ממדינה שבה למדינה שבה אינו צריך שיאמר בפני נכתב וכו׳ לרבה דהא בקיאי ולרבא דאע״ג דרחקי בתי דינין קביעי והולכים תמיד מזה לזה ומכל מקום לרבא דוקא כשאין חירום ביניהם הא יהודה וגליל וכיוצא בהם צריך וכמו שאמרו בגמרא איכא ביניהו וכו׳ אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל ושאר מקומות שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו כלומר משיאין אותה בגיטה היוצא מתחת ידה ואם יבא הבעל ויערער לומר שמזוייף הוא יתקיים בחותמיו אבל מה שאמר אחר כן וכן המביא ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ונחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אינו שוה לזה שבמדינת הים כל שאין יכול לומר כן לא תנשא עד שיתקיים וזו לרבא ניחא שהרי מכיון שאין הטעם אלא משום קיום כל שנתקיים בחותמיו מיהא כשר ולרבה מיהא קשיא ומה הענין בקיום והלא אתה חושש שלא נכתב לשמה ופירשוה אחר שלמדו ואומר אני שדוחק דבריו של רבה ניכר אף מתוך משנתנו ושראוי לפסוק כרבא כדעת גדולי הפוסקים ולדחות ראיות שהביאו הרבה מפרשים לפסוק כרבה על הדרך שהזכרנו והלכך כל שמביא גט מארץ ישראל לחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ ישראל וממדינה למדינה שבחוצה לארץ בדרך שאין השיירות מצויות ואף ממדינה למדינה שבארץ ישראל בשעת חירום צריך לומר כן ואם לא אמר כן לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו ואף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין ערר הבעל כלום כמו שיתבאר ובבל מיהא אע״פ שהיא חוצה לארץ אינו צריך וכמו שאמרו בה שכיחי מתיבאתא כלומר שהתלמידים מצויין ללכת לישיבות מזה לזה:
ובזמן הזה יראה לקצת מפרשים שאין חילוק ביניהם שלא נאמר בארץ ישראל שאינו צריך אף מרחוק שבו לרחוק שבו הואיל ואין שם חירום אלא בזמן שבית המקדש קיים שהיו עולים לרגל ובני ארץ ישראל מתעכבים שם לאכול מעשרותיהם ולהקריב נדריהם ונדבותיהם ומכירין זה את זה אף מקצה שבה לקצה שבה אבל בני חוצה לארץ אע״פ שעולים לרגל אין מתעכבים שם הרבה אם שריחוק מקומם מעלה בלבם טינא לחזור תכף שהקריבו עולת ראיה אם שלדעת קצת אין מביאין מעשר בהמה מחוצה לארץ כמו שנאמר בספרי ובבכורות (נ״ג.) או שמא בארץ ישראל אף לאחר חורבן בזמן שהיו שם בתי דינין מצויין וישיבות מחזרות ובאות וכמו שאמרו בגמרא כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי הא בזמן הזה ארץ ישראל וחוצה לה חדא מחתא היא וכל שממדינה למדינה מן המקומות הרחוקים צריך לומר בפני נכתב ונחתם ואם לאו לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו וכן כתבוה תלמידיהם של גדולי הפוסקים הא כל שאינו צריך לומר כן כגון מקומות שהעדים מצויים מזה לזה תנשא בגיטה ואם יבא מערער יתקיים בחותמיו:
וכל שהוא צריך לומר כן ולא אמר ונשאת כתבו הגאונים שאם לא נתקיים שתצא אע״פ שאין עליו עוררים כמו שיתבאר בגמרא הא כל שבא ממקום שהעדים מצוים תנשא וכשיצאו עוררים יתקיים ואם בא ממקומות הרחוקים תקיים וכל שנתקיים תנשא שאין חוששין ללשמה וכנגד רבה והפוסקים כמותו ואם לא כן כמה כתבאתא מיקרען:
ומכל מקום יראה לי שאף לדעת הפוסקים כרבה בזמן הזה מיהא נתפשטה תורה בגליות ודקדוקי גיטין רגילין אצל הכל ואין לחוש לטעם לשמה כלל והכל תלוי בנתקיים ומצאתי סעד לדבר בתלמוד המערב אמרו על טעם לשמה הדא דתימא בראשונה שלא היו חברים מצויים בחוצה לארץ אבל עכשו בקיאים הם וכן אמרו למטה לא שנו אלא בדורות הראשונים וכו׳ ואין חוששין שמא יחזור הדבר לקלקולו אע״פ שסוגיא זו מוכחת כן ושגדולי המפרשים כתבו כן שחששא רחוקה היא ושנויא דחיקא וכל שבא ממקומות הרחוקים ואין עדים מצויים לקיים יאמר השליח בפני נכתב ונחתם ודיו זהו מה שנראה לנו בפסק זה דרך קצרה:
ולענין ביאור משנתנו מיהא יש עליה עוררים בענין המקומות הנזכרים בה שהרי רקם וחגר אם הם קדש וברד כמו שפירשו גדולי הרבנים ומתרגומו של אנקלוס חגר הרי קדש מיהא מארץ ישראל היא כמו שאמ׳ בספר יהושע בתחום הארץ אלא שנראה שרקם אחר היה וכמו שאמרו בשני של מכות תרי קדש הוו ויש מקשים אף על זו שהרי ביארו שם ששניהם מארץ ישראל שהרי אמרו עליהם שם חד מערי מקלט וחד מערי מבצר ומכל מקום לשיטתם הם אמרו לאו תרוצי מתרצת לה דתרי הוו תריץ ואימא תלתא הוו ומכל מקום יש עוד רביעי שהרי אי אפשר לפרש באלו שבגבול עשו האמור בו והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך שהרי רחוק היה הרבה והיאך יאמר עליו שהוא סמוך לארץ ישראל וכן יש אומרים שהם מכרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ובזמן המשנה היה נידון לחוצה לארץ וכן אתה אומר באשקלון שלפי משנה זו היא מחוצה לארץ וביהושע הוא מונה אותם בתחום הארץ אבל עכו מיהא קשיא שלפי משנתנו היא מחוצה לארץ וביהושע כתיב לא הוריש את יושבי עכו אלמא שמארץ ישראל היא ואי אפשר לומר שאף זו לא היתה מכבוש שני של עולי בבל שהרי אמרו ר׳ זירא מנשק כיפי דעכו אלמא בקדושתה קיימא ומדכתיב ואת עפרה יחוננו וכן בפרק קורדיקוס משמע בהדיא שהיא מארץ ישראל תירצו בה שהם סבורים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד ולפיכך היתה חביבה עליהם אע״פ שאינה מכבוש שני הא לענין גיטין הואיל ולא כבשוה עולי בבל אין כאן בקיאות ולא עדים מצויים וכן יש מתרצים שמקצתה מארץ ישראל ומקצתה מחוצה לארץ ואמר בכאן עכו כצפון על צדה שכנגד חוצה לארץ והוא שאמרו בפרק קורדיקוס עכו לאו במדינת הים קיימא וכן אמרו כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוי מפטרי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לה ובתלמוד המערב אמרו על שמועת המוכר עבדו בחוצה לארץ יצא לחירות המוכר עבדו בעכו יצא לחירות ר׳ ישמעאל בעי אפילו מעכו לעכו ואתיא כדמר ר׳ יעקב בר אחא מן תרין עובדוי דר׳ אנן ילפינן עכו יש בה מארץ ישראל ויש בה מחוצה לארץ אלא שמכל מקום קשה לפרש שהרי אמרו אבל עכו דמרחקא טובא והיאך אפשר לומר כן והלא חציה בארץ ועוד כתבו בתוספות שמצאו בתחומי הארץ פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם וחגרא אלמא כלן מכבוש שני הם ותירצו בתוספות שכל אלו מארץ ישראל הן אלא שעומדות על הגבול ורחוקות מן המדינות שבעיקר ארץ ישראל ולפיכך דנוה כארץ ישראל ואין הדברים כלום שאין דוחין משנתנו מנגד בריתא שהרי במשנתנו עכו ואשקלון ורקם מחוצה לארץ הם ושמא אף במה שמצאו פרשת אשקלון אינה אשקלון וחומת עכו אינה עכו עצמה אלא מבצר הסמוך לה וכן רקם דחגרא אינו רקם של משנתנו ובתלמוד המערב של שביעית שנינו בתחום הארץ גינייא דאשקלון ושאלו על אשקלון עצמה והשיבו אמר יעקב בר זעירא מן מה דתני גינייא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ דמי אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה ברקם ואשקלון אבל בעכו על כרחנו מארץ ישראל היא ואין לנו בה במה שאמרו דמרחקא אלא דמרחקא מעיקר ארץ ישראל שבתי דינין קבועים וכמו שאמרו על כפר כיפי וקרובה לצפורי יותר מעכו אלמא שמפני שהיו בצפרי בתי דינין קבועין היו דנין העיירות לפי רחוקן או קרובן ממנה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
בד״ה ואם יש כו׳ לא טענינן להו מזויף כו׳ כצ״ל. ונ״ב והא דלא טענינן להו מזויף משום דלא שכיחא כמו שלא טענינן נאנסו תוס׳ פרק קמא דבבא מציעא:
בד״ה ואם יש כו׳. ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית ליה מודה בשער שכתבו אין צריך כו׳ עכ״ל קצת קשה דלרב מכח הוכחה דלעיל דאל״כ לא שבקת חיי לכל בריה נמי יש להוכיח כן בפשיטות דטענינן ליתמי מזויף דהא פרוע לא טענינן להו כיון דאבוהון לא הוה מצי למטען פרוע לרב דס״ל מודה בשטר שכתבו דאין צריך לקיימו ויש ליישב קצת (א) ודו״ק:
בד״ה ואם יש עליו עוררין כו׳ ולא טענינן מזוייף דמשום עיגונא אקילו כו׳. ואף על גב דבגמרא לא קאמר ה״ט אלא לענין נאמנות השליח אבל בלא״ה אסורה להינשא אף בדליכא עוררי׳ אפ״ה משמע להתוס׳ דבא״י הקילו נמי משום עיגונא לענין סתמא ולא הצריכו לשליח לומר בפ״נ ובפ״נ ובהא ניחא להו טפי מלהצריך לומר בפ״נ כדי שיהא נאמן אף במקום ערעור וכיון דבמקום עוררים יהא איפשר לקיימו בקיום גמור שמצויין לקיימו משא״כ בח״ל לא רצו להקל להתירה להינשא במקום שאין עוררים בלתי נאמנות השליח דסוף סוף איכא למיחש שיבא הבעל ויערער ואין מצויין לקיימו לכך הוצרכו להאמין לשליח אף במקום ערעור דבעל ומה״ט אסרוה כשלא אמר בפ״נ אף בדליכא ערעור כיון דאיפשר טפי בתקנה זו. אמנם נראה דמה שהוצרכו התוס׳ לזה הטעם היינו למאי דמספקא להו אי טענינן ליתמי מזוייף משא״כ אם נאמר דלעולם לא תקנו חכמים אלא כשטוען ברי מזוייף או פרעתי במגו שיטעון מזוייף בברי אבל לענין יתומים ולקוחות כיון שאין טוענין ברי מוקמינן אדאורייתא דלא חיישינן למזוייף א״כ תו לא צריכינן לומר דמה שהתירוה לינשא בא״י היינו משום תקנת עגונות אלא דמדינא שרי׳ כיון דליכא עוררים לא חיישינן למזוייף מיהו לפמ״ש לקמן א״ש דאף אם נאמר דבשטרות נמי לא טענינן מזוייף אפ״ה צ״ל דמשום עגונא הקילו דאל״כ היתה אסורה לינשא דחיישינן שמא מסר הבעל הגט לזה השליח בתורת פקדון או על תנאי ולא נתקיים ונאמן במגו דמזוייף כדטענינן בשטרות פרעתי במגו דמזוייף אע״כ דמשום עגונא הקילו אלא דוקא בח״ל חששו לשמא יבוא ויערער וליכא עדים לקיימו לכך הוצרכו לומר בפ״נ ומה״ט פסול כשלא אמר כיון שלא נעשה כתיקון חכמים כן נ״ל נכון:
בא״ד אבל בממון טענינן מזוייף כו׳ ומיהו מזה אין להוכיח כו׳. והקשה מהר״ם ז״ל דמאי נ״מ סוף סוף לא גבינן מיתמי ומלקוחות בשטר שאינו מקויים ותירץ דנ״מ לשטר שהוא תוך זמנו דלא מהימן לומר פרעתי אבל קשיא לי דא״כ הדרא קושיא לדוכתא דלא שבקת חיי שיכול לזייף ולכתוב בענין שיהיה תוך זמנו בשעת התביעה מיתומים או מלקוחות ועוד דנראה באמת דאפילו בכה״ג שהוא תוך זמנו אפ״ה נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף דאע״ג דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הא איבעיא לן בפ״ק דב״ב אי אמרינן כה״ג מיגו במקום חזקה ולא איפשטא וא״כ מספיקא לא מפקינן ממונא והא דלא פשטינן האיבעיא מכח האי סברא גופא דאי ס״ד דלא אמרי׳ מיגו במקום חזקה א״כ לא שבקת חיי לכל אדם שיוכל לזייף ולכתוב שהוא תוך זמנו י״ל דתלמודא גופא מספקא ליה דאיפשר דטענינן ליתמי נמי מזוייף מכח האי סברא דלא שבקת או דלא טענינן אלא פרעתי אע״ג דהוי מגו במקום חזקה ולכאורה י״ל דע״כ אי ס״ד דלא טענינן מזוייף משום דמילתא דלא שכיחא היא א״כ פרעתי נמי לא טענינן תוך זמנו מה״ט גופא דלא שכיח לפרוע תוך זמנו אלא דלפ״ז כ״ש דהדרא קושיא לדוכתא א״כ לא שבקת חיי אע״כ דטענינן מזוייף או פרעתי תוך זמנו מיהו נ״ל דנ״מ טובא בגווני דמתני׳ גופא במביא גט בא״י ולא נתקיים דאף על גב דמותרת לינשא דמשום עגונ׳ הקילו וממילא נמי דגובה כתובתה ולא טענינן שהגט מזוייף דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי אפ״ה אם צריכה לטרוף מלקוחות טענינן ללקוחות שהגט מזוייף וא״כ לא הגיע זמן גביית כתובה משא״כ אם נאמר דלעולם לא טענינן ללקוחות או ליתומים מזוייף אלא היכא דשייך פרעתי במגו דמזוייף א״כ כאן לא שייך לומר כן כיון דשטר כתובה יצא מתחת ידה מקויים לא שייך פרעתי ולא מזוייף וע״כ הא דאינה גובה היינו משום דטענינן שהגט הוא מזוייף כנ״ל. וכן הוא הדין באמת דאע״ג דבח״ל כשאומר בפ״נ ובפ״נ גובה כתובתה אף מלקוחות היינו משום דלגמרי האמינו לשליח כבי תרי והו״ל כמקויים לגמרי דהא אי אתא הבעל ומערער לא משגחינן ביה וא״כ קרינן ביה שפיר כשתנשאי לאחר אף לענין לקוחות דודאי הגיע זמן גביית כתובתה כיון דנפקא מרשותו לגמרי משא״כ במביא גט בא״י דאי אתא ומערער הגט פסול א״כ טענינן שפיר ללקוחות מזוייף למאי דמסקי התוס׳ דטענינן מזוייף אף לגבי יתומים ולקוחות וכמ״ש התוס׳ לקמן דף ט׳ בשם הירושלמי ודו״ק. ועי״ל דנ״מ בכל השטרות לענין אם נתקיים השטר בעד אחד דאי אמרינן דטענינן מזוייף פשיטא דע״א לא מהני אבל אי אמרי׳ דלא טענינן אלא פרעתי במגו דמזוייף א״כ כה״ג הו״ל מגו במקום ע״א דלא אמרינן ועיין מה שכתבתי בזה בפ׳ ב׳ דכתובות דף כ״א ודו״ק:
בא״ד דקי״ל כמ״ד בפרק המוכר וכו׳ דנשבע וגובה מחצה עכ״ל. הא דפשיטא להו דהא דאינו גובה אלא מחצה היינו משום דטענינן החזרתי במגו דנאנסו וממילא ר״ל דלא טענינן מזוייף דלא שכיח אלא פרעתי במגו דנאנסו ולא משמע להו להיפך דלעולם לא שייך מגו בכה״ג אלא דטענינן מזוייף אע״ג דלא שכיח ולפ״ז נאמר דהתם דאינו גובה אלא מחצה היינו משום דטענינן נאנסו אף על גב דלא שכיח אלא די״ל דודאי פשיטא להו דלא טענינן ליתמי נאנסו דלא שכיח כלל כדאמרינן שם אי איתא דנאנסו קלא אית ליה אבל בטענת מזוייף מספקא להו אע״ג דמדאורייתא נאנסו שכיח טפי ממזוייף דאפי׳ אם עומד וצווח מזוייף לא מהימן מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים כמבואר בש״ך (חו״מ סי׳ מ״ו סק״ט) ובמהרי״ק סי׳ ע״ד היינו משום דלא נחשדו ישראל על כך אבל בימי חכמי התלמוד דאיתרע האי חזקה כמו שתקנו ג״כ שבועת היסת מה״ט דלא אכשיר דרא והדר הו״ל כשכיח קצת להכי מספקא ביה ותדע מדכתבו דא״כ לא שבקת חיי כו׳ משמע דמילתא דשכיח הוא וק״ל:
בא״ד וא״ל דטענינן פרוע דהא רב אית ליה כו׳ עכ״ל. ואע״ג דלרב בלא״ה מוכח דטענינן מזוייף מכח הסברא דלא שבקת חיי אלא שכוונת התוס׳ דאף את״ל דלא איכפת לן בסברא זו לא שבקת חיי משום דלא שכיח אף מדרבנן ומסתמא לא נחשדו כי היכי דלא חיישינן נמי לענין גט שכל אשה תפקיע עצמה ע״י גט מזוייף מבעלה מדאורייתא וכי היכי דלא חיישינן נמי מדאורייתא דלא שבקת חיי שיוציא שטר מזוייף להוציא ממון לשיטת רוב הפוסקים דגובין בשטר מדאורייתא אע״כ דלא שכיח כלל וממילא נאמר דמדרבנן נמי לא חששו אלא כשטוען ברי אבל מסתמא לא טענינן כלל מזוייף ע״ז כתבו דמוכח מפ׳ ג״פ דטענינן ובחנם נדחקו מהר״ם ומהרש״א ז״ל וכמ״ש משמע להדיא מלשון התוספות דכתובות דצ״ב ע״ש ודו״ק:
המביא גט ממקום למקום בארץ ישראל — אינו צריך שיאמר ״בפני נכתב ובפני נחתם״, ובכל מקרה, אם יש עליו עוררים, כלומר, שבא הבעל ומערער על כשרות הגט וטוען שהוא מזוייף — יתקיים הגט בחותמיו, כלומר, יבדקו את חתימת העדים, ויאשרו ויקיימו אותו על פי חתימתם זו.
ב גמרא שנינו במשנה שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר ״בפני נכתב ופני נחתם״, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? רבה אמר:
One who brings a bill of divorce from one place to another within Eretz Yisrael is not required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence. And if there are those who contest it, i.e., if the husband objects by saying that the bill of divorce is a forgery, it should be ratified through its signatories. The court must authenticate the signatures of the witnesses in order to ratify the document.
GEMARA: The mishna teaches that one who brings a bill of divorce from a country overseas to Eretz Yisrael must say: It was written in my presence and it was signed in my presence. The Gemara asks: What is the reason for this declaration? Rabba says:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פרק א