אמר רב יוסף לא נצרכ׳ אלא שנתן לתוכן שמן – פרש״י ז״ל דהא דר׳ יצחק דמתני לה אמעש׳ מיירי כשנתן לתוכן שמן. וק״ל מאי לא נצרכה דהא קושיין לא הוה משום דלא צריכא ולפום קושיין הוה ליה למימר אמר רב יוסף הב״ע כשנתן לתוכן שמן. וי״ל דרב יוסף ארכבי׳ לפירוקי׳ בתרי רכשי ושמעינן אגב אורחיה דאע״ג דהא דר׳ יצחק מיירי כשנתן לתוכן שמן דצריכותא יש בו שלא נוכל לומר דאי בהכי מיירי פשיט ואביי לא הבין מאי צריכותא דאית בה ופריך דא״כ תיפוק ליה משום שמן דאית ביה. ופרקי׳ לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה פי׳ כי במחייו של זה נבלע גם דמי המי׳ והמלח שבו והא קמ״ל דאגב שמן שהוא פרי יכול ליקח בכסף מעשר המים והמלח שבו ואפי׳ בשוה פרוטה דאלו פחות משוה פרוטה פשי׳ דלא חשיב מידי ולאו כסף הוא. וא״ת כיון דפריש תלמוד׳ דמאן דאתני לה אעירוב מיירי כשנתן לתוכן שמן דהא בההוא גוונא דמתני לה מר אמעשר מתני לה אידך אעירוב וכיון שכן תיקשי לן לענין עירוב תיפוק לי משום שמן דאית ביה דלגבי עירוב לא שייך טעמא דהבלעה דהכא לאו אדמים קפדינן אלא אגופיה דאוכל שיהא ראוי לסעודה וי״ל דהכא נמי מיירי כשאין בשמן שיעור ראוי לעירוב בפני עצמו שאין בו רביעית וגם אין בו כדי ללפות בו שתי סעודות אלא בתערובת המים והמלח וקמ״ל דאגב השמן חשוב הכל אוכל להשלים לשיעור שתי סעודות כן פי׳ בתוס׳ וכן מוכיח מירוש׳ בפירו׳. אבל מדברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל נראה שהם סוברים דלגבי עירוב מיירי אפי׳ בשלא נתן לתוכו שמן כיון שדרך לטבל וללפות בו דהא גבי עירוב לא בעיני׳ מידי דאקרי פרי אלא מידי דאורחא לעשו׳ ממנו סעודה או ללפת בה ואינו מחוור לא לפי שטת התלמודא ולא לפי שטת הירושלמי.

ומנא תימרא דהבלעה שרי דחטא בן בג בג אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו – פי׳ לישנא דאגב לא דייק שפיר והכי פירושו שלוקחין הבקר עם העור דאע״ג דעור לאו אוכל הוא ניקח בטפלה של בשר וכן על דרך הזה קנקן אגב היין: ופרש״י ז״ל שהעור והגיזות והקנקן יוצאין לחולין גמורין ואינו צריך למוכרן וליקח בדמיהן אוכל והכי משמע ודאי דאיכא לרבויי קרא וגזירת הכתוב הוא שתחול כל קדושת כסף מעשר על הבקר והצאן והיין השכר ויצאו הטפלין שלהם לחולין. ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו אלא בשלקחם חיים שאז הם טפלין לו: ותדע דבשלמא בעור הוה אפשר לומר דליזרוק אפי׳ שחוט עם הבשר מפני שנשאר בו לפעמים אבל גיזות מאי נטירותא דאית ביה אלא ודאי לא התיר זה הכתוב אלא כשהם חיים כי אז הכל טפיל לבהמה ונראין דברים דלגמרי שבא הכי רחמנא ואפי׳ כשאפשר לו ליקח בשר בלא עור ובלא גזות דלא פליג רחמנא בהא כדי שיקח בריוח שכן דרך בני אדם לעשות כן לצורך ביתם ליקח בעין יפה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמיד משהחמיץ פי׳ בהבלעת מים שבו ודוקא משהחמיץ דאלו מקמי הכי לא חשיב אלא מיא ופוסל את המקוה כמים ממש וכדתנן בפ״ק דחולין: וכל הני דרשי דעביד בן בג בג נראה קצת מפרש״י ז״ל דמגופיה דבקר ויין ושכר מדרשי דלהא בלחוד איכתיבו פרטי אבל א״א לומר כן דהא איצטריכו כולהו או מקצתיהו לכלל ופרט וכלל או לריבה ומיעט וריבה דלקמן דא״א דבן בג בג פליג דלא עביד כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה: וכל הפחות צריך לכלל ופרט וכלל שני פרטים בקר ויין או בקר ושכר או צאן ויין או צאן ושכר חד לבעלי חיים וחד לדבר שאין בו רוח חיים דהא לא אתי חד מחבריה כדאיתא בהדיא בפ״ק דקדושין גבי הענקה דצריכי צאן וגורן לפרטי לא אייתר לדרשא אלא יקב ובת״כ עביד הכי כלל ופרט וכלל מבקר ויין ודריש דלא אתי חד מחבריה מפני שזה מאכל וזה משקה וכיון דכן על כרחין הא דדריש בן בג בג אינו מגופן של פרטים דא״כ היכי דריש להו כולהו אלא ודאי מיתורא דביתי״ן דאית בהו דריש הכי כלה כי כתב רחמנא ביתי״ן בכל חד וחד לומר שהלוקח עמהם מה שהיא טפל להם. והשתא דאתית להכי ק״ל אידך תרי פרטי גופייהו למאי איצטריכו דאתין לשום דרשא דלא ידעי׳ לה דהא איכא דכוותה בתלמוד כך פירשו בתוס׳ בשם ר״ת ז״ל. והראב״ד ז״ל פי׳ דכיון דאיצטריכו למיכתב הביתי״ן משום הא דרשא דבן בג בג איצטריכו למיכתב התיבות עצמן דלא איפשר בלאו הכי ע״כ. וכי תימא וליכתוב התיבות בלא ביתי״ן ולייתו להא דרשא דבן בג בג הא ליתא חדא דגופיהו לא אתי שפיר הני דרשי שבאו לדרוש דבר הטפל ועוד בתרי מינייהו נצרכא לכתוב בביתי״ן איכתיבי אידך למי בביתי״ן.

אמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לבור כו׳ – ואיכתב רחמנא ביין ה״א יין אגב קנקן אין משום דהיינו נטירותיה אבל שכר דקיות׳ בעלמא הוא אימא לא. ק״ל דהא אפי׳ לא כתב רחמנא אלא שכר ולא כתב רחמנא בשכר הוה לן למימר דתמד שהחמיץ ניקח בכסף מעשר דהא במסכת יומא ובמסכת שבועות אמרי׳ דשכר דכתב רחמנא היינו תמד דגמרי׳ לה מנזיר דכתיב ביה יין ושכר ומינ׳ נמי ק״ל הא דאמרי׳ בסמוך אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית דהא מוכח התם דשכר דהכא תמד הוא כדאמרן ולא ילפי׳ ממקדש דכתיב ביה שכר והיינו דבילה קעילית דמידי דתלה במאכל ולמשקה גמרינן ממדי דתלי. ומאכל ומשקה כגון נטר ולא ממקדש דטעמא דידיה ודאי משום הדעת וכדתניא שאם אכל דבש או חלב ונכנס למקדש לעבוד׳ חייב וי״ל דאנן הכי קאמרינן דאי לא כתב רחמנא אלא שכר לחודיה הוה דרשי׳ ליה שיקח תמד בלא הבלעת דמי המים שבו ואע״ג דלא חשיב חמרא מעליא ריבהו הכתוב לענין כסף מעשר אבל שיהא המי׳ בהבלע׳ דמים לא. וא״ת אמאי כולי טעמא משום דקיותא בעלמא דאי מהאי טעמאי אפי׳ שלא בהבלעה נמי י״ל דה״ק בשלמא אגב היין הוא שיהא בהבלעה דהא מנטר ליה ואף על פי שהוא חוץ מגופו הרי הוא כגופו כיון שאין ליין קיום ושימור זולתו אבל תמדים אינו כן כי המים שבו אין משמרין ואין מועילין אותו אדרבה עבדי ליה קיוהא וכל היכא דאית ביה מיא פורתא טפי מעלי. אי נמי דת״ק מכל שכר דקיותא בעלמא לא הוה מרבי׳ לה ליקח המים בהבלעת כי די לנו מה שריבה אותו הכתוב ליקח אותו בלא הבלעת מים כיון דהוי דקיותא. וכן הא דאמרינן דאי כתב רחמנא בשכר ה״א דבילה קעילית הכי פירושו דמייתורא דבי״ת מרבי׳ דבילה קעילית וא״ת ולמה למנקט דאי כת׳ רחמנא ה״א שכר דבלה קעילית דהא הוה מצי למימר דאפ׳ דרשי׳ בשכר לרבות תמד כדרש׳ דבן בג בג ה״א דדוקא תמד ניקח עם המי׳ בהבלעה כיון שהכל גוף אחד אבל יין אגב קנקנו לא. ועוד ק״ל למה לי לרבויי דבילה קעילית מדרשא דבי״ת תיתי מכלל ופרט וכלל דהא פרי וגדולי קרקע הוא. וי״ל דכל היכא דלא רביה קרא בהדיא לא משמע לאתויי משום דלא חזי שפיר לאכילה כיון שהוא מבלבל הדעת ולאו אורחא למיכלינ׳ ולגלויי אהאי עניינא דדבילה קעילי׳ צריכ׳ רבוייא נקטי׳ הכא אגב אורחא דה״א דביל׳ קעילי׳ לאשמעי׳ דהא נצרכ׳ לרבוייא ולאשמעי׳ דעם כל יריעות׳ חזי טפי לרבויי מתמד ליקח המים בהבלע׳ כיון דמקהו ליה. ומיהו התם בשבועות אי לאו דאשכחן דכתב שכר גבי נזיר דהיינו תמד הוה לן לומר דשכר היינו דבילה קעילית דומיא דמקדש דלא סגי לן בלאו הכי דמנא תיתי לן דשכר היינו תמד הוה לן כלל: ומיהו לבתר דגלי לן שכר דנזיר דמשמע לן דטפי איכא לרבויי תמד בלא הבלעת מים דחזי לשתייה בלא טירוף הדעת ושהוא דרך שמחה מלרבות דבילה קעילית אע״ג דהיא גופי׳ אוכל אבל בתר דאתי בשכר לדרשא אחריתי טפי עדיף לן דבילה קעילית שהוא עצמו אוכל מתמד דקיותא היא שניקח המים שבו בתוך מעשר: וא״ת ואפי׳ השתא דכתב רחמנא ביין אמאי לא ניחא לן נמי דבשכר אתי לדבלה קעילית וי״ל דכיון שחזי׳ שריבה הכתוב כ״כ ואפי׳ קנקן דעביד נטירות׳ בעלמא משמע לן דלא אפשר דלית ליה מכללא דבילה קעילית: שהוא עצמו פרי. וכיון דדבילה קעילי׳ אתי מכללא אייתר לן בית דבשכר להבלעת מים דתמד: וקי״ל דהתם בשבועות וביומא אתי לומר דשתייה בכלל אכילה מדכתב רחמנ׳ ואכלת וכתב שכר וטרחינן לברורי דשכר היינו תמד ולא דבלה קעילית ולמה לן למיטרח בהא דאפי׳ תימא דשכר היינו דבילה קעילית מ״מ בית דבשכר היינו תמד: ומיניה שמעי׳ שפיר דשתייה בכלל אכילה וי״ל דמההיא לא שמעי׳ לה דודאי כי כתיב ואכלת לא קאי אלא אפרטי גופייהו ולא אמאי דמרבי מן הבי״תין תדע דהא מרבי׳ קנקן ועור וגיזות דלאו בני אכילה נינהו.

לר׳ אליעזר מיעט ציר – פי׳ דאלו מים ומלח משמע דלא צריכי מיעוטא כי לא היו בכלל מעולם שהרי אינם פרי ולא אוכל שאלו היה בכלל הרבוי הא ודאי כל ריבה ומיעט וריבה אין לך למעט אלא הגרוע שבתוך הרבוי שהרי הרבוי השני מרבה כל דבר אלא כיון דכתב ביה מיעוטא לא סגי דלא אתי לשום מידי. וכבר פרש״י ז״ל במסכת סנהדרין ודוכתי אחריני דריבה ומיעט לחוד חשיב בכלל ופרט וכלל וריבוי השני לרבות כל מאי דלא אתי בכלל ופרט וכלל דעלמא: ולפי׳ המיעוט נדרש בדבר הגרוע שבתוכו: ומשמע דריבה ומיעוט או מיעוט וריבה חדא מילתא היא ואינו כמו כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וזה ודאי דבר הצריך טעם מה לי כלל ופרט מה לי ריבה ומיעט ולמה לא נאמר ג״כ אין ברבוי אלא מה שבמיעוט ובכלל שאלה זו ג״כ למה נרבה יותר בלשון ריבה ומיעט וריבה טפי מלשון כלל ופרט וכלל. ותשוב׳ זו למדנו כבר במקומו׳ אחרים מפרש״י ז״ל כי לשון פרט משמע כאדם שמפרט ומפרש מה שהיה בידו כבר ולפי׳ כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כאלו אמרתי סתום ומפורש אין בסתום אלא מה שבמפורש וזה הטע׳ לכלל ופרט וכלל שאינו מרבה אלא מעין הפרט לפום טעמא דלקמן למאן דסבר כללא קמא דוקא או כללא בתרא דווקא. אבל ריבה ומיעוט אין משמעות לשון זה שבא המיעוט לפרש כלום אלא כי מן הרבוי שבינך בא לקצר ולמעט מהם קצת והדבר מסור לחכמים שבא למעט כל הדומה למיעוט ופרט וכלל דאמרי׳ שנעשה כלל מוסף על הפרט וריבה הכל מסתברא שלא בא לרבות כל דבר שאם כן פרט למה נכתב אלא בא לרבות כל הדומה לפרט ואפי׳ בחד צד: ויהא הפרט פירושו של כלל לרבות כל הדומה לו בשום צד. לר׳ יהודא בן גרים ממעט מים ומלח: פי׳ דקסבר שאף מים ומלח המעורבין ביחד בכלל הריבוי הם וכיון דכן ממעטים ליה משום דגריע טפי מציר ולא ממעטי׳ ציר דשומנא דפירא הוא. ומיהו כל שנתן בו שמן כלה ומודה שהוא ניקח בכסף מעשר ואפי׳ בהבלעת דמי מים ומלח כדאי׳ לעיל כדרמי׳ ממתנייתא דר׳ יהודא בן גרים: ור׳ אליעזר לר׳ יצחק אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע פי׳ ולמעוטי כמהין ופטריות דלא פרי מפרי נינהו ולמעוטי ציר ומים ומלח ואפשר דלמאן דדריש כללי ופרטי ממעט מים ומלח ושמן בהבלעה או אפשר והוא יותר נכון דבשמן כ״ע מודו משו׳ שמן דאית ביה וכי היכי דמרבי׳ יין אגב קנקנו דההי׳ דבן בג בג דברי הכל היא ואפי׳ להני תנאי וכנ״נ.

מה הפרט ולד מוולדות הארץ – פי׳ ובכלל זה פרי מפרי וגדולי קרקע וכדמוכח לקמן בהדיא וכדפרש״י ז״ל ובכלל ולד דנקט יש פרי מפרי שאין לך ולד שאינו פרי מפרי ובכלל ולדות הארץ יש גדולי קרקע מוסף עליו דגדולי קרקע מיקרי כל שחי ע״י הארץ ומתקיים בו כגון בהמה וחיה שאף על פי שאין גדולים מן הארץ ממש להיו׳ נוצרים משם ויונקי׳ ממנו וכדמוכח בברכות דלא חשיבי גדולי הארץ מ״מ הרי הם גדלים וחיים ע״י צמחי הארץ וולדות הארץ משמע מה שהוא נולד מן הארץ ממש נוצר משם ויונק ממנו כדמוכח בברכות וכדאמרי׳ בסמוך דלמאן דאמ׳ גדולי קרקע דגים ועופות גדולי קרקע פטור: ולמ״ד וולדות הארץ לאו ולדות הארץ נינהו דדגים מן המים נבראו. ועופות מן הרקק נבראו.