אף אנן נמי תנינא – כל הנישא על גב הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאד׳. פי׳ שלש טומא׳ חמורו׳ יש בזב משונו׳ מטמא שרץ וטמא מת מדרסותיו והסיטו ועליונו של זב. מדרסותיו מטמאין אדם וכלים בין במגע בין במשא והא טעון כבוס בגדי׳ והם בכל דבר הראוי למשכב ומושב שייחד׳ לכך ואפי׳ פשוטי כלי עץ כדברירנא בבבא בתר׳ ועליונו והסיטו הם דברי׳ הנישאים עליו ושני ענייני׳ חלוקי׳ הם. דהא הסיטו נפקא לן מדכתיב וכל אשר יגע בו הזב. איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו ואלו עליונו של זב נפקא לו במסכת נדה בפ׳ בנות כותי׳ מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו כלו׳ דבר שהזב עומד תחתיו ושם ביררנו ההפרש שיש בין הסיטו לעליונו דעליונו הוא דבר שכלו נישא ונסמך עליו בין שנישא אותו ממש או׳ אפי׳ שהיה הוא בכף מאזנים ואוכלים ומשקים בכף שנייה דקי״ל שאם כרעו הזב טמא גם זה מדין עליונו כמו שהיה מפ׳ רש״י ז״ל במסכת נדה ועליונו של זב הוא כגון בגד שהוא פרוץ מקצתו עליו ומקצתו נגרר בארץ או שסומכין מקצתו בני אדם אחרים או שסומכין אותו כלי עליו ומשכחת נמי עליונו של זב על ידי כף מאזנים לפי דעת מקצת רבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל כגון שהזב והטהור בכף מאזנים ומושבות ומשכבות בכף שנייה וכרעו הזב והטהור דמדין היסיטו ליכא כיון שאין הזב לבדו מכריע כי אם בסיוע הטהור: ודעת רבותינו בעלי התוספת ז״ל ג״כ דעליונו של זב ליתיה אלא בדבר הראוי למשכב ומושב דלהכי אפקיה רחמנא בלשון כל אשר יהי׳ תחתי׳ למדרשיה נמי כפשטיה שראוי להיות תחתיו דזב אבל היסיטו של זב הוא בכל דבר הראוי לטמ׳ במגע כדאמרינן התם כל שבא לכלל מגע בא לכלל היסיט: ויש דבר שמטמא בהיסט ולא במגע כגון כלי חרס המוקפין צמיד פתיל דאמרינן התם וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכדאי׳ בהדיא במשניות: ועליונו של זב אינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד כדאמרינן התם בהדיא בפרק בנות כותיי׳ נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה וה״ה ודאי להיסטו של זב שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו חוזר ומטמא אלא אוכלין ומשקין שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואינו חשוב אב הטומאה בזב אלא הוא ומשקיו ומדרסותיו בלבד. נמצא מדרס חמור משניהם לעניין שהוא ראוי לטמא אדם וכלים מה שאין כן בהיסטו ועליונו: והיסטו חמור משניהם שהוא נוהג בכל דבר. ומדרסותיו ועליונו אינו אלא בדבר הראוי למשכב ומושב ועליונו הוא הקל שבכולם שאינו אלא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין ואינו נוהג אלא בדבר הראוי למשכב ומושב. ועוד יש בזב דין רביעי משונה והיינו אבן מושמה זב והיא נוהגת בעליונו של זב ובהסיטו ובמדרסותיו וכדפרישנא במסכת נדה כי אם יש משכבות תחת אבן מושמה כבדה עד מאד והזב י״ל האבן אף על פי שאינו מכביד על המשבצות הרי הם טמאים מדרס וכן אם נושא אבן כבדה עליו ויש על אותו אבן קלים שאינם מוסיפי׳ שום כובד מטמאין מדין היסט. וה״ה כשהבגד נמשכת עליו בכח אחרים על אבן מושמה יהא טמא מדין עליונו של זב והטומאות האלו שוות בנדה כזבה כמו בזב. יעוד יש באלו טומאת מרכב שהוא מטמא ברכיבתו והוא מטמא אח״כ אדם וכלים בין במגע בין במשא אלא שבמשא טעון כיבוס בגדים ובמגעו אין כיבוס בגדים אלא טומאת ערב כדאיתא במסכת כלים בהדיא. מעתה הא דאמרינן כל הנישא ע״ג הזב אין לפרשה מדין עליונו של זב כדפרש״י ז״ל דהא כללא כלי המט׳ על גבי הזב ואלו עליונו של זב אינו בכל דבר אלא בראוי למשכב ומושב כפי השטה שכתבנו ויש לפרשה בהסיטו של זב שהוא נוהג בכל דבר כמו שאמרנו. אבל רש״י ז״ל שמפרש אותה בעליונה של זב נראה שהוא סובר שאף עליונו של זב נוהג בכל דבר ואינו נראה נכון. גם הלשון הנישא על גבי הזב לא משמע אלא הסיטו ואף על גב שלא שנינו כל הניסט ע״ג הזב אין בכך כלום כי טומאת היסט טומא׳ משא הוא אלא שהיסטו של זב משונה שהוא טמא נושא טהור וכל שאר טומאת משא דעלמא הוא כטהור נושא טמא וזו היא שאמרו בכל מקום דהיסטו של זב אין לו חבר בכל התורה כולה ולפי׳ ייחדו שם היסיטו אבל פעמים שאפי׳ משא דעלמא נקרא בלשון היסט כדאי׳ בפר׳ רבי עקיבא וכן פעמים שהסיטו של זב נקרא משא כגון זה. וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ ממשכב ומושב והאדם פי׳ כי אדם הנושאו טמא וטעון כיבוס בגדים שהיא לבוש וגם מטמא כלים דעלמא בחיבורין אבל שלא בחיבורין אינו מטמ׳ אלא אוכלין ומשקין והא דאמרי׳ דכל שהזב ניש׳ עליו טהור פי׳ טהור לגמרי ואפי׳ מטומא׳ קלה כשלא נגע בו והכיי אית׳ בהדיא בת״כ וכל אשר ישב עליו במיוחד לשכיבה או לישיבה ולא שאינו מיוחד לשכיב׳ ולישיב׳. יכול לא יהא מטמא טומא׳ חמור׳ אבל יטמא טומא׳ קלה ת״ל משכב ומאי דקשיא על הא בפ׳ דם נדה כבר בררנוהו שם בס״ד.

ותו ליכא והאיכא מרכב – ופרכי׳ האי מרכב ה״ד אי דיתיב עליה היינו מושב: גר״ח ז״ל וליטעמיך באורייתא נמי אי לא כתיב מרכב וכתיב מושב. פי׳ והם חלוקי׳ בטומאת׳ דמישב הנוגעו טעון כבוס בגדי׳ מה שאין כן במרכב. אלמא תרי מילי הא. אנא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב אחית ידיה עליה וכדתניא האוכף טמ׳ מושב והתפוס שלו טמא מרכב ופר״ח ז״ל כי אוכף ותפוס כלי אחד הוא העשוי לרכיבה והמקום שיושבין בו ברכיבה הוא האוכף והוא מטמא טומאת מושב שהנוגעו טעון כיבוס בגדים והתפוס שלו הם הצדדין שלו מלפניו ומאחריו הנקראים ארצון שהאדם תופס בהן כשרוכב והיינו דאמרי׳ הכא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב מחי׳ ידיה עלי׳ והצדדין האלו יש בהן דין מרכב שהנוגעו אחר שרכב עליו הזב אינו טעון כבוס בגדים וכן פירש״י ז״ל בפי׳ החומש. ובתוספו׳ הקשו על זה היאך אפשר שיהא כלי אחד ויהיו לו שני דינים לטמא אחרים לכך פי׳ כי אוכף ותפוס ב׳ כלים הם ואוכף הוא הבאש״ט בלעז שאין דרך לרכוב בו אלא בלא פסוק רגלים וזה יש בו דין מושב ואפי׳ רוכבין בו לפעמים בפיסוק רגלים דמיוחד לרכיבה בעי׳ כדאי׳ בתוספתא בהדי׳ מרכב המיוחד. ומרכב הוא אותו שרוכבין בו בפסוק רגלי׳ כגון אותו ישאנו קורין בלעז סיליי״א וזה כלו מטמא כדין מרכב: ואפי׳ המקום שרוכבין בו ומשמע שחלקו בין אוכף של נאקה לאוכף של חמור דתנן אבל אוכף של נאקה מטמא כלו׳ משא מרכב: וי״ל הטעם דאוכף של חמור מטמא מושב מפני שאינו מיוחד לרכיבה וכן פי׳ רבי׳ שמשון ז״ל ובספרא אמר שפיטן של סוס טמא מרכב מפני שיושבין עליו: וכן הגרסא בפי׳ הראב״ד ז״ל ופי׳ הוא ז״ל מפני שיושבין עליו עראי כאדם שצף על המים כלומר שאין ישיבתו ישיבה גמורה מלשון אוקפי היינו ניצף הברזל נקפא ברזלא: אבל בתוספתא מצי׳ שגורס שפטין של סוס טמא מושב שעומדין עליו בסמפון וכן מוכיח במשנה דהכי תנן ואלו טמאין משום מרכב הזרת האשקלונית ומדינ׳ הנרית והעביט של גמל וטפיטן של סוס: ר׳ יוסי אומר טפיטן של סוס טמא מושב מפני שעומדין עליו בקומפין ובודאי שזו היא שאמר בת״כ אלא כי לשם שנו אותם סתם לדברי ר׳ יוסי ונראה כי טפיטן של סוס אינו השיליי״א ממש אלא כלי אחר כמין באש״ט שנותנין על הסוס שרוצין לרכב עליו דרך ישיבה למי שהוא זקן או חולה: ובערוך ובפרש״י ז״ל כי טפטן של סוס יושבין עליה בני אדם ועושין אותו לסוס ברדלא: ומפ׳ קונפין שהוא כעין ששוחקין בו לפני המלכים ובודאי בלישנא דתנן ואטפוס דייק טפי כפי׳ הראשון שהאוכף והטפוס כלי אחד הם וגזרת הכתוב הוא כי הזב כשרוכב על המרכב יטמא מקו׳ מושבו לטמא אדם הנוגע בו לכיבוס בגדים ויש טמא הצדדין טומאה יותר קלה שלא יהא הנוגע בו טעון כיבוס בגדים. ואף על פי שהטומאה יורדת לשניהם ביחד על רכיבתו. והא דאמרי׳ בפסחים שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב היינו דבזב כתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והכוונה על הארצון שאמרנו ובאשה כתיב אשר היא יושבת עליו ולא אמר רוכבת עליו ואף על פי שהכוונה על הארצון. ולישנא דקרא דנקט ירכב עליו ויושבת עליו ואף על פי שאין רכיבת האיש ולא ישיבת אשה על הארצון י״ל שאמר כן מפני שהרכיבה היא בסמוך של ארצון שתופס כי האדם כשעולה ויורד מן המרכב עם בעוד שהוא רכוב עליו. אבל לפי׳ השני יבאו הכתובים כפשוטן כי אפי׳ מקום המושב שאדם יושב עליו או רוכב עליו קרוי מרכב ויש לו דין מרכב וקראו הכתוב באשה לשון מושב דכתיב אשר הוא יושבת עליו לשון כבוד כדאיתא התם בשמעתא קמייתא דפסחים ואתי שפיר מה שאמרו בת״כ ואם על המשכב זה משכב אשר היא יושבת זה מושב בנוגעו בו איזהו דבר שחלוק בין מגעו למשאו הוי אומר זה מרכב ופי׳ זה מושב ר״ל זה מושב שבמרכב דלא בעי למימר מושב דעלמא דא״כ הכא אשכחן דבאש׳ קראו מושב אלא ודאי מושב זה היינו מרכב ולמדנו שאפי׳ מושב שבמרכב דין מרכב יש לו ולאידך פי׳ יש לפ׳ דתנ׳ נמי לישנא מעליא נקט וה״ק אשר היא יושבת עליו זה מושב של אשה שכיוצא בו הוא מרכב באיש והיינו הארצון ואף על פי כן הפי׳ השני הוא יותר מחוור ונכון כי כל הכלי דין א׳ יש לו. ובתורת כהנים תניא בהדיא בפרשה זה תהיה אשר ירכב עליו הזב יטמא יכול אפי׳ רכב על המשכב ת״ל מרכב לא משכב ולא מושב יכול הוציא את אילו ולא הוציא את האוכף ת״ל מרכב מרכב מיוחד משמע דאוכף שהוא ממעט כלי שלם הוא לעצמו דומיא דמשכב ומושב והא דקתני בתוספת׳ האוכף טמא מושב ותפוס שלו טמא מושב דמשמע דאוכף ותפוס חד כלי הוא נראה שכך הוא הפירוש כי פעמים שהאוכף והתפוס שלו הרי הם מחוברין ביחד ועושין כלי אחד ואז הוא מיוחד לישיבה שיוכלו לשבת עליו בלא פיסוק רגלי׳ ובאותה שטה כל הכלי טמא מושב. ופעמים שנוטלין ממנו אותו מקום מושב כשרוצין לרכוב בפסוק רגלים ונשאר התפוס לבדו והוא מיוחד לשכיבה ואז יש לתפוס דין מרכב וזהו שאמר והתפוס שלו טמא מרכב כלומר כשעומד לבדו ואוכף של נאקא אמר עליו שהוא טמא מרכב לעולם מפני שלעול׳ הוא מיוחד לרכיבה כי הוא מפיל רוכבו אחור אם אינו תופס בו יפה דרך רכיבה בפסוק רגלים וכדאמרי׳ התם משום דבעותא אורחיה הוא ברכיבה בפסוק רגלים ואפי׳ לנשים כדכתיב ותרכבנה על הגמלים.

והא דגרסי הכא ברוב הספרים דתנן האוכף טמא מושב כו׳ טעותא הוא שאינה משנה אלא תוספתא והכין איתא בתוספתא האוכף טמא מושב והתפוס שלו טמא מרכב. ושאר כל התפיסות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאות פירוש שאין התפוס מטמ׳ מרכב אלא אותו שהוא מלפני הרוכב או מאחוריו אבל אותן עצים שעושין לפעמים מן הצדדין באוכף אם אינם רחבים טפח טהורו׳ אפי׳ ממרכב וכן שנינו תפוס של חמור שהוא יושב עליה טהורה ופי׳ רבי שמשון ז״ל כי הטעם מפני שאינה רחבה טפח. וכבר הארכנו בזה הרבה בכאן ונחזור לשמועתינו.

והאיכא כמהין ופטריו׳ – פי׳ שאף על פי שנאכלין כמות שהן אינו ראויין לעירוב שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי ומאן דאכיל ליה בתורת ליפתן בטלה דעתו אצל כל אדם. מאן דמתני לה אמעשר כ״ש אעירב. ק״ל מאי כ״ש דהא איכא כמה מילי שניקחין בכסף מעשר ואין מערבין בהן חטין ושעורין ותבלין וכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי וי״ל דכל שהגריעות שבו הוא מפני שלא נגמר בישולו או שהוא מחוסר הכשר אכילה אבל מ״מ אוכל הוא או פרי דין הוא שיה׳ ניקח בכסף מעשר. ואף על פי שאין מערבין בו דלגבי עירוב בעינן מידי דחזי לאכילה בשעה שקונה עירוב כי א״א לתקנו בשב׳ ולגבי כסף מעשר הרי יכול לתקנו ולאכלו. אבל כל שהגריעות שלו מחמת שאינו חשוב אוכל גמור ולא פרי גמור אבל מ״מ נאכל הוא כמות שהוא חי אם אתה אומר שהוא ניקח בכסף מעשר מפני שאתה חושבו פרי או אוכל כ״ש שראוי לחשבו אוכל לעניין עירוב דרבנן.