Eiruvin 17a – ערובין יז.‏ – Shas HaMeforash

(1)

רֵישָׁא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְסֵיפָא רַבָּנַן.

The Gemara asks: Is that to say that the first clause of Rav Naḥman’s ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis?

רי״ףרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף עירובין ד׳:}

{בבלי עירובין יז ע״א} אמר רב גידל אמר רב שלושה מותרין בשבע ואסורין בחמש {כר״ח} ופירשה רב אשי הכי הוצרכו לשש כלומר לבית

{רי״ף עירובין ה׳.}

שש סאין סאתים לכל אחד ואחד והוקפו לשבע מותרין שהרי לא נשאר¹ פנוי אלא בית סאה² לא הוצרכו אלא לחמש והוקפו לשבע אפילו בחמש אסורין שהרי בית סאתים פנוי שאינן צריכין להן. ואקשינן ואלא הא דקתני וחכמים אומרים אחד יחיד ואחד שיירה נותנין להן כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו מאדם וכיון שהן שלושה וכל אחד מהן³ יש לו בית סאתים⁴ הרי יש להן שש סאין ולא נשאר פנוי מאדם אלא סאה אחת ואמאי אמרת אסורין אפילו בחמש ופרקינן לאו פנוי דקתאני מאדם אלא מכלים וכיון שלא היו צריכין לכלים אלא חמש והוקפו לשבע הרי [שנים]⁠⁵ פנויין מכלים ולפיכך אסורין אפילו בחמש דבטלה הקפתם. היו שלשה והקיפו בית שש סאין וקנו שביתה ואחר כך מת אחד מהן הרי הן מותרין כדמעיקרא ולא חיישינן לזה שמת ואם קנו שם שנים שביתא ואחר כך נתוספו עליהן הרי הן אסורין כדמעיקרא ואע״פ שנתוספו עליהן מאי טעמ׳ שבת גורמת⁶ ולא דיורין:

פיס׳ וחכמים אומרים אחד משני דברים. חכמים הינו תנא קמא איכא ביניהו יחיד ביישוב {ר״ח} דרבנן בתראיי סברי יחיד ביישוב שרי לטלטולי בתוך מחיצה של-שתי או של-ערב כדין המדבר והילכתא כותיהו:

1. נשאר: ג^ב: ״נשתייר״.

2. סאה: כ״י נ: ״סאה בלבד״.

3. מהן: דפוס קושטא: ואחד.

4. מאי לאו מאדם וכיון שהן שלושה וכל אחד מהן יש לו בית סאתים: חסר בדפוסים.

5. שנים: כך בכ״י נ, ג^י ג^יב, דפוסים, עיתים, רא״ש. כ״י א: ״שתים״.

6. שבת גורמת: ג^יב: ״שבות גורמין״.

רישא רבי יוסי ברבי יהודה – דקאמר יחיד בית סאתים דאי רבנן אפי׳ ליחיד כל צרכו יהבינן.

[יז, א; רי״ף שם]

רישא ר׳ יוסי בר׳ יהודא וסיפא רבנן אין משו׳ דבריש׳ קאי ר׳ יהוד׳ אבוה בשיטתיה ושמעינן מהכא להדיא דבסיפא דגבי שיירא לא קאי אבוה בשיטתיה וזה מבואר אפי׳ לתינוקות של בית רבן: א״ל אמר רב הכי פי׳ אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא. א״ל אורייתא נביאים וכתובים דאמר הכי פי׳ בשבועה כך אמר. אמר רב אשי ומאי קושיא פי׳ כולי האי דדילמא הכי קאמר כי ג׳ שנצרכו לשש סאין והוקפו ז׳ סאין מותרין וה״ה שהיה יכול לומר שהוקפו ח׳ סאיו פחו׳ משהו דהא ליכא פנוי בית סאתי׳ אלא שתפס רב חשבון שלם הוצרכו לחמש והוקפו שבע אפי׳ בחמש אסורין. פי׳ דכל שיש שם בית סאתים פנוי הכל אסור ואפי׳ מה שצריך להם ואין מטלטלין בו מדרבנן אלא בד׳ אמות כמו בכרמלית ופרכי׳ ואלא הא קתני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם. פירוש מאי לאו שלא יהא שם בית סאתים פנוי כי אחר שניתן לכל א׳ וא׳ מבני אדם כשיעור בית סאתים שלא ישאר שם מקום פנוי כדי אדם אחד והכי קתני נותנין לשיירא כל צרכן בין לצורך כלים או אפי׳ לצורך מנין בני אדם בית סאתים לכל א׳ הי׳ דנפיש טפי ובלבד שלא ישתייר שם פנוי כדי שיעור אדם אחד והכא במימרא דרב לא נשארו סאתים פנוים מאדם אצא כשהוצרכו לשש והוקפו שמנה. ופרקי׳ דה״ק שיתנו להן כל צרכן לפי צורך כלים דווקא ואין צריך לצמצם כי יכולין להרבות עד כדי צרכן כל זמן שלא יהא המוקף בית סאתים וכן הלכה. ולפום חדא מפירושי דלעיל הא אתיא כרבנן דוקא ולא כר׳ יוסי אבל לפום פי׳ בתרא אתיא הא אפי׳ כר׳ יוסי נמצאת למד כי לדברי הכל אין לגרוע מבית סאתים לעול׳ כי אפי׳ באדם א׳ א״א להיות בית סאתי׳ כולו פנוי.

איתמר ג׳ – פי׳ שנתנו להן כל צרכן מערב שבת מפני שהיו בשירא ומת א׳ מהן בשבת פי׳ ואינם ראוי׳ אלא לבית סאתים אליבא דר׳ יוסי בר יהודא דהלכתא כוותיה ומשכחת לה אליבא דרבנן: כי כשחזרו שנים יהיה שם בית סאתים פנוי׳ שנים וניתוספו עליהם פי׳ היו שנים ונתנו להם בית סאתים לר׳ יוסי בר יהודא או כל צרכן לרבנן והקרפף ששבתו בו היה עודף על השיעור ולא היו ראוין לטלטל בו וניתוספו בשבת והם ראוין לפי זה הסכמה לטלטל באותן מחיצות או באותו קרפף איפליגו בה רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת פי׳ כניסת שבת גורמת קנין שביתה ובין להקל ובין להחמיר הכל הולך כפי מה שקנו בכניסת שבת וחד אמר דיורין גורמין פי׳ והכל כפי מה שהם אנשים דעושין דיורין גורמין בין להקל או להחמיר ואסיקנא דרב הונא דאמר שבת דהותרה הותרה ששבת גורמת.

רישא [תחילתה] כשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה וסיפא רבנן [וסופה כשיטת חכמים]?!

The Gemara asks: Is that to say that the first clause of Rav Naḥman’s ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis?

מאמרים באתר אסיף

בענין מחנה / הרב אברהם אבידן (שעלי דעת ג, שעלבים תשמ״ד)

עירובי חצרות במחנה / הרב גבריאל סרף (מחניך קדוש, כרם ביבנה תשע״ו)

הערות בהלכות עירובין בספר אחד והאם יש דין שיירא בישוב / הרב יהודה הרצל הנקין (בני בנים א, תשמ״ח)

עוד בדין שיירא בישוב / הרב יהודה הרצל הנקין (בני בנים א, תשמ״ח)

תחומין - דאורייתא או דרבנן? / הרב קותי מייזליש (אורות עציון כב - כג, אור עציון תשנ״ג)

שיעור ג - הוצאה מלאכה גרועה / הרב רא״ם הכהן (שיעורי הרב ראם - שבת, עתניאל תשע״ח)

שיעור יב - תחומין מדאורייתא ומדרבנן א / הרב רא״ם הכהן (שיעורי הרב ראם - שבת, עתניאל תשע״ח)

רי״ףרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) אִין מִשּׁוּם דְּקָאֵי אֲבוּהּ בְּשִׁיטְתֵיהּ.

The Gemara answers: Yes, because his father, Rabbi Yehuda, holds in accordance with his opinion with regard to areas enclosed for the sake of an individual. This being the case, their opinion on this matter is that of the many.

ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משום דקאי אבוה בשיטתיה חוזרין אלו הדברים על דברי ר׳ יהודה שאמרו כבר במחיצות שבת לא התירו ליחיד אלא בית סאתים פירוש שתי בלא ערב ולא היה מתיר ר׳ יהודה לתת ליחיד כל צרכו אלא אם תהיה שתי וערב יחדו ובזה הוא שוה עם ר׳ יוסי בנו שאמ׳ נותנין לו בית סאתים:

י׳ דברים התנה יהושע תמצא פי׳ כולן בבבא קמא בפר׳ מרובה ובגמרא דמגילה דבני מערבא:

סליק פירקא דמבוי

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין משום דקאי אבוה בשיטתיה – גבי יחיד קאמר רבי יהודה נמי דאין נותנין לו אלא בית סאתים במחיצת שתי או ערב.

ומשיבים: אין, משום דקאי אבוה בשיטתיה [כן, משום שמחזיק גם אביו, ר׳ יהודה, בשיטתו] לענין הקף יחיד, ודעתם אם כן בענין זה היא דעת רבים.

The Gemara answers: Yes, because his father, Rabbi Yehuda, holds in accordance with his opinion with regard to areas enclosed for the sake of an individual. This being the case, their opinion on this matter is that of the many.

ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב שְׁלֹשָׁה בְּחָמֵשׁ אֲסוּרִין בְּשֶׁבַע מוּתָּרִין אֲמַרוּ לֵיהּ אֲמַר רַב הָכִי אֲמַר לְהוּ אוֹרָיְיתָא נְבִיאֵי וּכְתִיבֵי דַּאֲמַר רַב הָכִי.

Rav Giddel said that Rav said: At times, for three people it is prohibited to carry even in an area of five beit se’a; at times, it is permitted for them to carry even in an area of seven beit se’a. These statements appear irreconcilable, and his colleagues said to him: Did Rav actually say that? He said to them: I swear by the Torah, the Prophets, and the Writings, that Rav said so.

רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלשה בחמש אסורין – כלומר פעמים ג׳ אנשים אסורין אפילו בחמש סאין ופעמים שמותרים אפילו בשבע.

אורייתא נביאי וכתיבי – שבועה הוא.

א אמר רב גידל אמר רב: פעמים שלשה אנשים אף בבית חמש סאים — אסורין, ולפעמים אפילו בבית שבע סאים — מותרים. דברים אלה נראו בלתי מובנים. אמרו ליה [לו]: האם אמר רב הכי [כך]? אמר להו [להם], וחיזק דבריו בשבועה: אורייתא נביאי וכתובי, דאמר רב הכי [תורה נביאים וכתובים, שאמר רב כך]!

Rav Giddel said that Rav said: At times, for three people it is prohibited to carry even in an area of five beit se’a; at times, it is permitted for them to carry even in an area of seven beit se’a. These statements appear irreconcilable, and his colleagues said to him: Did Rav actually say that? He said to them: I swear by the Torah, the Prophets, and the Writings, that Rav said so.

רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) אָמַר רַב אָשֵׁי מַאי קַשְׁיָא דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר הוּצְרְכוּ לְשֵׁשׁ וְהִקִּיפוּ בְּשֶׁבַע אפי׳אֲפִילּוּ בְּשֶׁבַע מוּתָּרִין ^אלֹא הוּצְרְכוּ אֶלָּא לְחָמֵשׁ וְהִקִּיפוּ בְּשֶׁבַע אפי׳אֲפִילּוּ בְּחָמֵשׁ אֲסוּרִין.

Rav Ashi said: What is the difficulty here? Perhaps this is what he is saying: If they needed six beit se’a, and they enclosed seven, they are permitted to carry even in all seven, as one empty beit se’a does not render it prohibited for one to carry in the rest of the area. If, however, they needed only five beit se’a, and they enclosed seven, carrying even in five is prohibited, as there is an unoccupied space of two beit se’a.

א. א רמב״ם הלכות שבת ט״ז:י״ח
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים שס״ב:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים שס״ב:ה׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות שבת ט״ז:י״ח

סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳

טור אורח חיים שס״ב:ה׳

שולחן ערוך אורח חיים שס״ב:ה׳

פירשה רב אשי נותנין להן כל צורכן כגון שהוצרכו לשש מותרין אפילו בשבע אבל אם הקיפו שבע ולא הוצרכו אלא לחמש אפילו בחמש אסורין ואלא דקתני נותנין להן כל צורכן בין מעט בין הרבה ובלבד שלא יהא בית סאתים בלבד פנוי מאי לאו פנוי מאדם והנה זה אין פנוי מאדם דהא שלשה בני אדם הן וכל אחד יש לו בית סאתים לא נשאר פנוי אלא בית סאה ואסיקנא פנוי מכלים לפיכך כשהוקפו לחמש ונשארו סאתים פנוים מכלים נאסרו אפילו בחמש.

אתמר שבתו שנים וניתוספו עליהן בשבת אחד כיון שעכשיו ג׳ הרי הן נעשו שיירה ונותנין להן כל צרכן או דלמא כיון שלא קנו שביתה שלשתן כאחד אינן אלא כיחידים ואין נותנין להן אלא סאתים וכן שלשה שקנו שביתה ומת א׳ מהן בשבת מאי כשיירה הן או כיחידים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוצרכו לשש והקיפו לשבע – שתי בלא ערב מותרין דליכא בית סאתים פנוי.

לא הוצרכו אלא לה׳ והקיפו לז׳ אפי׳ בה׳ נמי אסורין – דהשתא לא מהני מחיצות הואיל והוקפו לבית סאתים יותר מכדי צרכן.

בד״ה עירב דרך כו׳ דהלכה כרב הונא כו׳ דתניא כוותיה פ׳ הדר כו׳ ומיהו היכא דליתנהו למחיצות אסור כדמסיק כו׳ עכ״ל יש לדקדק בזה דהא בהך ברייתא דפ׳ הדר שרי נמי מבוי שניטלה קורתו וליתא הלכתא הכי וא״כ אדרבה נימא איפכא דהלכה כרבי יצחק בההיא דניטלה קורתו כיון דאיתנהו לדיורין דת״כ פרק הדר ויש ליישב דההיא דניטלה קורתו פלוגתא דתנאי היא דר׳ יהודה ור׳ יוסי והלכה כר׳ יוסי לגבי ר׳ יהודה ודו״ק:

אמר רב אשי: מאי קשיא [מה הקושי בדבר]? דילמא הכי קאמר [שמא כך, במקרה כגון זה, אמר]: הוצרכו להשתמש בשש סאין והקיפו בשבע — אפילו בשבע מותרין שבית סאה ריק — אינו אוסר, לא הוצרכו אלא לחמש והקיפו בשבע — אפילו בחמש אסורין שיש בית סאתים בלא שימוש.

Rav Ashi said: What is the difficulty here? Perhaps this is what he is saying: If they needed six beit se’a, and they enclosed seven, they are permitted to carry even in all seven, as one empty beit se’a does not render it prohibited for one to carry in the rest of the area. If, however, they needed only five beit se’a, and they enclosed seven, carrying even in five is prohibited, as there is an unoccupied space of two beit se’a.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי מַאי לָאו פָּנוּי מֵאָדָם לָא פָּנוּי מִכֵּלִים.

The Gemara asks: However, with regard to that which the baraita is teaching, that the partition renders the area fit for one to carry within it provided that there will not be an unoccupied space of two beit se’a, what, is it not in fact referring to space unoccupied by people? In other words, isn’t the baraita teaching that the enclosed area may not be two beit se’a larger than a measure of two beit se’a per person? Accordingly, if three people enclosed an area of seven beit se’a, it should always be permitted for them to carry there, as they are entitled to six beit se’a and only one beit se’a is unoccupied. The Gemara answers: No, it means unoccupied by utensils. Although they would be entitled to six beit se’a if needed, since they need only five in practice and a space of two beit se’a remains unoccupied, the effectiveness of the partitions is negated and carrying therein is prohibited.

רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו פנוי מאדם – כגון שלשה שהקיפו ח׳ סאים דכי יהבת לכל חד בית סאתים אכתי פשו להו בית סאתים פנוי בלא בעלים אבל ז׳ לא דכי יהבת בית סאתים לכל חד לא פש ליה אלא חד בית סאה בלא בעלים.

לא פנוי מכלים – כלומר שיש בין המחיצות בית סאתים פנוי שלא היו צריכין לו ואע״ג דאינהו שלשה אם אין צריכין אלא לבית סאתים והקיפו ד׳ סאין נמי בטלי מחיצות.

שיירא זו שכתבנו אמרו עליה בתלמוד המערב אין שיירא פחותה משלשה ואין העכו״ם משלים בשיירא קטן ישראל מהו שישלים בשיירא ולא הובררה שם ויש מכשירין שספק סופרי׳ להקל וגדולי המחברי׳ כתבו שאין הקטן משלים:

ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנינו] ״ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי״, מאי לאו [האם לא הכוונה] פנוי מאדם? כלומר שיהא בחשבון הכולל בית סאתים עודפים על חשבון בית סאתים לכל אדם? ודוחים: לא, הכוונה היא פנוי מכלים, אף על פי שאין לכל אחד מהאנשים בית סאתים, כיון שאינם משתמשים בבית סאתים זה לטלטל שם, בטלו המחיצות.

The Gemara asks: However, with regard to that which the baraita is teaching, that the partition renders the area fit for one to carry within it provided that there will not be an unoccupied space of two beit se’a, what, is it not in fact referring to space unoccupied by people? In other words, isn’t the baraita teaching that the enclosed area may not be two beit se’a larger than a measure of two beit se’a per person? Accordingly, if three people enclosed an area of seven beit se’a, it should always be permitted for them to carry there, as they are entitled to six beit se’a and only one beit se’a is unoccupied. The Gemara answers: No, it means unoccupied by utensils. Although they would be entitled to six beit se’a if needed, since they need only five in practice and a space of two beit se’a remains unoccupied, the effectiveness of the partitions is negated and carrying therein is prohibited.

רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) אִיתְּמַר שְׁלֹשָׁה וּמֵת אֶחָד מֵהֶן שְׁנַיִם וְנִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק חַד אָמַר ^בשַׁבָּת גּוֹרֶמֶת וְחַד אָמַר דָּיוֹרִין גּוֹרְמִין.

It is stated: If there were three people in a caravan and one of them died on Shabbat, or if there were two people, and others were added to them on Shabbat, Rav Huna and Rabbi Yitzḥak disagree with regard to the area in which they are permitted to carry on Shabbat. One said: Shabbat determines the status of the area. The halakha is determined in accordance with the prevailing situation at the onset of Shabbat. And one said that the residents, i.e., the actual number of people present at any given moment, determine the status.

ב. ב רמב״ם הלכות שבת ט״ז:י״ג
טור אורח חיים שס״ב:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים שס״ב:ב׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות שבת ט״ז:י״ג

טור אורח חיים שס״ב:ב׳

שולחן ערוך אורח חיים שס״ב:ב׳

רב הונא אמר שבת גורמת. פירוש הכל הולך בשעה שקנה שביתה אם יחידין מה שניתוספו עליהן אין חוששין להן ואם שיירה קנו שביתה ומת אחד מהן השנים הנשארים יש להן כל צרכן ולא חיישינן להאי דמית.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומת אחד מהן – ביום השבת.

וניתוספו עליהן – בשבת.

שבת גורמת – שלשה ומת אחד מהן הואיל וגורמת שבת להתיר מותרין השנים אפי׳ לר׳ יהודה שנים והקיפו יותר מבית סאתים אע״פ שניתוספו עליהן דיורין אסורין לרבי יהודה הואיל וכשנכנסה שבת גרמה לאיסור.

דיורין גורמין – ג׳ ומת אחד מהן דבצרי דיורין אסורין אם הקיפו יותר מבית סאתים שנים ונתוספו עליהן מותרין דאיכא דיורין.

ואם היו שלשה שהקיפו כל צורכן ומת אחד מהן בשבת, שבת גורמת והואיל והותר כשהן שלשה הותר עדיין כל אותה שבת. דאיתמר (עירובין יז ע״א) שלש ומת אחד מהן או שנים וניתוספו עליהן רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת וחד אמר דיורין גורמין.

איתמר שלשה ומת אחד מהן שנים וניתוספו עליהם, רב הונא אמר שבת גורמת ור׳ יצחק אמר דיורין גורמין. והילכתא כרב הונא. וכן נמי אם ערב דרך הפתח ונסתם הפתח ערב דרך חלון ונסתם חלון שבת הואיל והותרה הותרה. ודוקא בהני דאיתנהו למחיצות, אבל חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו, כיון דליתנהו מחיצות קיימא לן כר׳ יוסי דאמר אף לאותה שבת אסורין. ושנים וניתוספו עליהן, אף לאותה שבת אסורין. ואע״ג דקיימא לן כל מחיצה שנעשית בשבת שוגג שמה מחיצה אף לטלטל, הני מילי היכא דלא הוה מחיצה כלל מערב שבת, כגון שבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה (היא) בשבת בפרק מי שהוציאוהו ונחמיה בר חנילאי שעשו לו מחיצה של בני אדם בפרק מי שהוציאוהו גם כן. אי נמי הות מחיצה מערב שבת ונסתרה ונעשית כגון פסי ביראות שלא הותרו אלא למים והיו מים מערב [שבת ויבשו בשבת ובאו מים בשבת. וכן מחצלות הפרוסות ברשות הרבים ונגללו וחזרו ונתפרסו בשלהי פרק הזורק. אבל גבי שנים וניתוספו עליהן, שהיתה שם מחיצה מערב שבת ולא היתה כשרה מערב שבת אע״פ שנתכשרה בשבת מחמת דיורין שניתוספו אמרינן שבת הואיל ונאסרה נאסרה. והא דאמרינן בשלהי עושין פסין גבי נבלעו מחיצות התחתונות ועליונות קיימות בשירות, שכל מחיצה שנעשית בשבת בשוגג שמה מחיצה, והא התם דהות מחיצה פסולה מע״ש ואפ״ה מכשרינן לה. התם נמי כיון דקיי״ל אין מחיצה ע״ג מחיצה במאן דלא הוה ביה מחיצה דמי. סליק פרקא מבוי שהוא גבוה].

סליק פירקא בס״ד וסליקא מסכת עירובין

שיירא זו שמת אחד מהם בשבת או שנים שניתוסף עליהם אחד בשבת כגון שהיה להם בתוך התחום שבת גורמת ולא דיורין של עכשיו והילכך בשיירא שמת אחד מהם הואיל והותרה לכל צרכה הותרה לכל אותה שבת ושנים שנתוסף להם אחד הואיל ונאסרו משחשיכה אלא בבית סאתים נאסרו הכל הולך אחר השביתה וכן לענין עירוב עירב דרך הפתח כגון שהיו שתי חצרות ופתח ביניהן ועירבו על דעת הפתח ונסתם בשבת כגון שנפלה מפלת כנגדו משתמש דרך חלון [עירב דרך חלון] ונסתם חלון בשבת משתמש דרך פתח שמאחר שהותרה הותרה ומ״מ לענין הכשר מבוי כגון חצר שנפרצה לרה״ר או מבוי שניטל לחיו וקורתו בשבת או פסי ביראות שיבשו מהן מימיהן בשבת הואיל ואין כאן מחיצות אסורות אף לאותה שבת וזה שאמרו נפרצה משתי רוחותיה לאו דוקא שאם ביתר מעשר אף מרוח אחת ואם בעשר אף משתי רוחות כשר אלא שפירשוה בפרק גגות (עירובין צ״ד:) בעשר ובקרן זוית והוא הדין לנפרצה במלואה לרה״ר:

כלל הדברים שכל מחיצת שתי או ערב לבד אע״פ שהוקפה לשבות בתוכה וכן תל ונקע וגנה וקרפף ודירה העשויה לחוצה לה וכיוצא באלו לאחד או לשנים אין נותנין להם אלא בית סאתים וכל שהיקפו יתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות לשלשה נותנין כל צרכן אפי׳ כמה כורים ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי וכבר ביארנו שיש חולקים בקצת דברים ואף גדולי הפוסקי׳ כתבו בה דברים שאיני יכול לישבן:

ב איתמר [דנו חכמים]: היו שלשה אנשים בשיירא ומת אחד מהן ביום השבת, או היו שנים ונתוספו עליהן בשבת, נחלקו בכך רב הונא ור׳ יצחק, חד [אחד מהם] אמר: שבת גורמת, והכל נדון לפי מצב הדברים בשעת כניסת השבת. וחד [ואחד מהם] אמר: דיורין [הדיירים] גורמין, ודנים לפי מספר האנשים המצויים בפועל בכל שעה.

It is stated: If there were three people in a caravan and one of them died on Shabbat, or if there were two people, and others were added to them on Shabbat, Rav Huna and Rabbi Yitzḥak disagree with regard to the area in which they are permitted to carry on Shabbat. One said: Shabbat determines the status of the area. The halakha is determined in accordance with the prevailing situation at the onset of Shabbat. And one said that the residents, i.e., the actual number of people present at any given moment, determine the status.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) תִּסְתַּיֵּים דְּרַב הוּנָא הוּא דְּאָמַר שַׁבָּת גּוֹרֶמֶת דְּאָמַר רַבָּה בְּעַאי מֵרַב הוּנָא וּבְעַאי מֵרַב יְהוּדָה עֵירַב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וְנִסְתַּם הַפֶּתַח דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְנִסְתַּם הַחַלּוֹן מַהוּ וְאָמַר לִי ^גשַׁבָּת הוֹאִיל וְהוּתְרָה הוּתְּרָה תִּסְתַּיֵּים.

The Gemara comments: Conclude that it is Rav Huna who said that Shabbat determines the status, as Rabba said: I raised a dilemma before Rav Huna, and I raised a dilemma before Rav Yehuda with regard to the following case: If one established an eiruv to join one courtyard to another via a certain opening and that opening was sealed on Shabbat, or if one established an eiruv via a certain window and that window was sealed on Shabbat, what is the halakha? Can one continue to rely on this eiruv and carry from one courtyard to the other via other entrances? And he said to me: Since it was permitted to carry from courtyard to courtyard at the onset of Shabbat, it was permitted and remains so until Shabbat’s conclusion. The Gemara comments: Indeed, conclude that it is Rav Huna who maintains the determining factor is Shabbat, not the residents.

ג. ג רמב״ם הלכות עירובין ג׳:כ״ה
טור אורח חיים שע״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים שע״ד:א׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות עירובין ג׳:כ״ה

טור אורח חיים שע״ד:א׳

שולחן ערוך אורח חיים שע״ד:א׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עירב דרך הפתח ונסתם הפתח – אם היו ב׳ חצרות ופתח ביניהם ועירבו דרך הפתח ונסתם הפתח או אם היו ב׳ חנויות ופתח ביניהם דעירבו על דעת הפתח ועכשיו נסתם בשבת שנפלה כנגדו מפולת.

מהו – מי שרי לאשתמושי דרך שאר חלונות הפחותות מד׳ שאין ראויות לעירוב כדאמרי׳ בפ׳ חלון (לקמן דף עו.).

תסתיים דרב הונא דאמר שבת גורמת דאמר רבא בעא^א מיניה מרב הונא בעא מיניה מרב יהודה עירב דרך הפתח ונסתם הפתח בשבת מהו ואמרו לי שבת הואיל והותרה הותרה. וכיון דרב יהודה קאי כרב הונא הילכתא כוותיה. ואע״ג דאמרינן במבוי שניטל לחיו או קורתו דאע״ג דהותר למקצת שבת לא הותר לכל השבת, התם משום דליכא מחיצה אבל הכא קיימי מחיצות.

א. בכתה״י בעיי. וכן להלן.

עירב דרך הפתח – נראה לר״י דהלכה כרב הונא דשבת הואיל והותרה הותרה דתניא כוותיה בפרק הדר (עירובין דף ע:) כל שהותר למקצת שבת כו׳ ואין לומר דרבי יצחק יעמיד הברייתא אליבא דרבי יהודה דהא מוקי נפשיה אפילו כר׳ יהודה בשמעתין ואביי נמי סבירא ליה הכי בפרק כל גגות (עירובין דף צג:) ומיהו היכא דליתנהו למחיצות אסור כדמסיק הכא אנא דאמרי אפי׳ כר׳ יוסי עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא משום דליתנהו למחיצות ורב נמי פסיק כרבי יוסי בסוף פרק כל גגות (עירובין צג:) וכן שמואל בנפרצה לרה״ר ואע״ג דרב פסיק כר׳ יוסי אפי׳ באיתנהו למחיצות כדמוכח גבי שתי חצירות ונפל כותל שביניהם דהתם הוי שפיר איתנהו למחיצות דאכתי איכא מחיצות חיצונות שעל ידיהן נעשה החצר רה״י ומשום הכי מייתי מחצר [גדולה] שנפרצה על בעיא דרב הושעיא בפרק כל גגות (עירובין צג:) מ״מ נראה דבהא הילכתא כרב הונא כדפרישית ונראה לר״י שאם עירבו לצורך שניהן מבית לבית ונסתם הפתח בשבת דשרי כרב הונא ואפילו נסתם באמצע השבוע ואח״כ נפתח בשבת שרי דחזר העירוב למקומו וראיה מדאמר בפ׳ הזורק (שבת דף קא:) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון ועוד דלמסקנא דשמעתין דמוקי ר׳ יצחק נפשיה כר׳ יהודה ושרי אפי׳ במבוי שניטלה קורתו כ״ש דיתיר בעירבו דרך הפתח דהא בפרק הדר (עירובין דף ע:) קאמר כל שהותר למקצת שבת כו׳ לאתויי עירב דרך הפתח וזה הכלל לאתויי מבוי שנטלה קורתו משמע דאי לא דתני זה הכלל לא הוי שרינן מבוי שניטלה קורתו אע״ג דהוי שרינן עירב דרך הפתח ונסתם וריצב״א אומר דמהתם נמי יש להוכיח דהלכה כרב הונא דההיא סוגיא כרב הונא דקפיד אמחיצה טפי כדאמר הכא עד כאן לא קאמר רבי יוסי כו׳ ולהכי אי לאו זה הכלל לא הוי שרינן מבוי שניטלה קורתו אע״ג דשרינן עירב דרך הפתח ונסתם דאילו רבי יצחק קפיד טפי אדיורין.

כבר ביארנו במשנה שבמחנה פטורים מלערב עירובי חצרות הא בשיירא לא הוזכרה וגדולי הרבנים כתבו בה בפרק הדר שצריכים לערב וגדולי המחברי׳ כתבו בענין זה הפך הדברים ונסח דבריהם יושבי אוהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב ומוציאין מאהל לאהל בלא עירוב והרי זה הפך משנתנו ואף בתוספתא אמרו אהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים ומ״מ בתלמוד המערב מצאנוה כדבריהם שאמרו שם יש חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדה דתני אהלים שבמחנה צריכים עירוב שבשיירא אין צריכים עירוב ולשטתנו י״מ בו כן יש חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה שאם יש שלש חצרות של שני שני בתים מתירין כל שאר אהלים שבמחנה כלומר שאם רצה למוד אלפים אמה אין צריך למוד מפתח ביתו אלא מן הבית החיצון וכמו שאמרו בפרק כיצד מעברין ביושבי צריפין שאם יש להם שלש חצרות של שני שני בתים הרי כלם כאלו הם קבועים ומודדין מבית החיצון כהדא דתאני אהלים שבמחנה צריכין עירוב כגון שקבעו עצמם במקום אחד אבל אהלים שבשיירא אין מצוים לקבוע עצמם במקום אחד שאין דרך הולכי דרכים לקבוע עצמם והילכך אין צריכין עירוב ומשנתנו הפוטרת במחנה פירושו בשאין שם אהל קבוע כגון שאין קובעים עצמם שם והוא הדין לשיירא וכן הדברים נראין ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות מלכים ומלחמותיהן כשטתנו:

עירב דרך הפתח – פי׳ עירב עם חברו הדר בצדו שהכותל בין שניהם דרך פתח א׳ או דרך חלון א׳ שהי׳ ביניה׳ ראוי לערב בו ונסתם הפתח או החלון בשבת מהו שישתמשו זו עם זו דרך הפתחי׳ והחלונו׳ האחרים שלא היו ראויים לעירוב אמר לו הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מינה רבה מרב הונא הלכך הכי הלכתא: לימא רב הונא וכו׳ וכן גר׳ רש״י ז״ל מבוי שניטל׳ קורתו או לחייו ולג׳ קורותיו ולחייו חדא דסתם מבוי אין בו אלא קור׳ אחת או לחי א׳ שאפילו הוא מפולש הכשירו בצ״פ מכאן ולחי או קורה מכאן ועוד דאפילו לר׳ יהודא שמכשיר מבוי מפולש בלחי או קור׳ מכאן למה לי שניטלו שניהם בניטל א׳ מהן סגי הלכך לא גרסי׳ ליה ובתוספ׳ העידו שמצאו נקוד מכתב ידו של רש״י ז״ל קורתו או לחייו: אמר לך רב הונא אנא דאמרי׳ אפי׳ לר׳ יוסי עד כאן לא קאמר ר׳ יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות נראה שרבותיי בעלי התוספות ז״ל סוברי׳ דהא לדחויא בעלמא קאמרי׳ לה לרב הונא לאוקומי מימרא אפי׳ כר׳ יוסי אבל קושטא דמילתא דאיהו אפי׳ היכא דליתנהו למחיצות אמר וזה תימא גדול הא למה לן כיון דאשכחן ליה בעובדא דדקלא לפו׳ פשטי׳ שהוא פוסל בשניטל לחיו עד שנצטרך לפרש דאליבא דרב בלחוד קאמר לה אלא ודאי המעשה ההוא מוכיח לנו דבדווקא נקטי׳ לי׳ הכא אליבא דרב הונ׳ מפני שראינו מה שאמ׳ שם באותו מעש׳ וכן דעת רבותי.

איכא בינייהו יחיד ביישוב כבר פרשתיו במשנתינו ורש״י ז״ל פי׳ דרבנן קמאי כיון דעל שיירא קאי מסתמא במדבר איירי דומיא דשיירא אבל רבנן בתראי על ר׳ יוסי בר יהודא אתו ואיהו לא מפליג בין יישוב למדבר ולא הזכיר שיירא ונמצינו למדים דלר׳ יוסי ורבנן בתראי אין הפרש בין יישוב למדבר והא איפסקא לן הלכתא ביחיד כר׳ יוסי בר יהודא ובשיירא אפי׳ רבנן קמאי מודו דאפי׳ ביישוב נותנין להם כל צרכן ובדאמרי׳ בהדי׳ דיחיד ביישוב בלחוד איכ׳ בינייהו הלכך אליבא דהלכתא אין הפרש בין יישוב למדבר: ד׳ דברים התירו במחנה פי׳ במחנה היוצאת בארץ ישראל למלחמת הרשות ובירוש׳ נחלקו כמה הם מחנה יש שאמרו עשרה ויש שאמרו מאה: ותני בשם רבי יודא י״ב אלף כמחנ׳ ישראל ודעת הפוסקי׳ דהוי בעשרה כיון דבתלמוד׳ דילן לא אפליגו בהן ודווקא במחנ׳ התירו אבל בשיירא לא התירו כלו׳ והיינו דשבק תנא שיירא ונקט מחנה וכן מפירש בירושלמי גבי חיפה שהתירום מלערב ויש חצרות במחנה תפתר להתיר אוהלין שבמחנה כהדא דתני אוהלין שבמחנ׳ אינו צריכין עירוב אוהלין שבשייר׳ צריכין עירוב ע״כ אבל יש ששבשו הירוש׳ וגורסי׳ בהפך דבשיירא אין צריכן עירוב ובמחנ׳ צריכין עירוב וא״א לגרוס כן כדמוכח ממתני׳ ובתוספת׳ ג״כ אפי׳ כמו שכתבנו כן כת׳ ר׳ משה הכהן ז״ל הגיה על הרמב״ם ז״ל שתפס אותה גרסא והדין עמו ולענין היקף מחיצה דין שיירא ומחנ׳ שוין וכן אמר בתוספתא ר׳ יהודא או׳ לא ירבה ליחיד יותר מבי׳ סאתי׳ ואין שיירא פחות׳ מג׳ אחר שיירא ואחד מחנה פירוש לכולהו תנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

מתירין בשל עצי׳ – פי׳ לא דק בלישנא וה״ק מותרין בנטילת עצים מן השדות ואע״ג דבעלמא חשוב גזל ואסיקנא בתלמודא. שהם מותרין בהם אפי׳ הם תלושים ויבשים שנראה שהכינם הבעלים לצורך עצמן ובירוש׳ אמ׳ שאם עשויין חביל׳ אסורי׳ ואפשר שאין זאת שטת תלמודא שלנו כיון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא מדכרו הא מילתא: הא תקנתא דיהושע היא: פירו׳ בכל אדם ומאי רבותא דמחנה: א״נ התם במחוברין פריך ובהיזמי והיגי דווקא דהכי מוכח בפ׳ מרובה שלא תיקן יהושע אלא בהזמי והיגי ובעי׳ תלתא לגריעות הזמי והגי ומחוברין ולחין ובמחנה התירו אפי׳ בשאר עצים ותלושין ויבשין דעדיפי טפי וכן הלכה: מת מצוה קונה מקומו פי׳ לקברו במקום שהוא מת: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין כו׳ פירשתיה ביבמות בס״ד: מפנהו לכל רוח שירצה פירוש קס״ד שר״ל שמפנהו משדה לשדה ופריק רב ביביא דהכא במת מוטל על המצר שא״א שלא ליטלו משם מפני שהוא הילוך בני אדם ויכשלו כהנים ועושי טהרות ובכי הא לא קלה מקומו שם וכיון שנותן לו רשות לפטרו מפנהו לכל רוח שירצה פי׳ ובהא הוה דקתני מציעתה ההפרש שיש בין שדה זרוע לשדה ניר או שדה בור ולא כשהיה מוטל בתוך השדה דההוא לעולם קנה מקומו ואינו מפנהו משם.

גמ׳ תסתיים דרב הונא הוא דאמר כו׳ כצ״ל:

רש״י בד״ה עירב דרך כו׳ ונסתם הפתח או אם היו כו׳ כצ״ל נ״ב נ״ל:

בא״ד שעל ידיהן נעשה החצר רה״י ומש״ה מייתי מחצר גדולה שנפרצה כו׳ עכ״ל כצ״ל דהך בעיא דרב אושעיא נמי בהך גוונא מיירי דאיכא מחיצה החיצונה כפרש״י שם:

בא״ד ונראה לר״י שאם עירבו לצורך שניהן מבית כו׳ ואפי׳ נסתם באמצע השבוע ואח״כ כו׳ עכ״ל כצ״ל ועיין ברא״ש ובמרדכי וק״ל:

בא״ד ועוד דלמסקנא כו׳ ושרי אפי׳ במבוי שניטלה קורתו כ״ש דיתיר בעירבו דרך כו׳ עכ״ל ולפ״ז ליתא להך תסתיים דקאמר תלמודא לעיל דהא דר׳ יצחק שרי בעירב דרך הפתח וכ״ה ברא״ש וצ״ל דמקרי איתא לדיורין כיון דאין ביניהן אלא המחיצה דמפסקת ע״י סתימה אבל לפי דברי ריצב״א נראה דהך ברייתא לא מתניי׳ אלא לפי סברת רב הונא דלא תלי מילתא מידי בדיורין אבל סברת דרב יצחק דתלי מלתא בדיורין ודאי דטפי יש לאסור בעירב דרך הפתח מבניטל קורתו והשתא הך תסתיים דקאמר תלמודא קיימא שפיר אף לפי המסקנא ודו״ק:

גמ׳ דר״ה הוא דאמר שבת גורמת. עיין לקמן דף מב ע״א תד״ה וניטלטל:

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שרב הונא הוא שאמר שבת גורמת. שכן אמר רבה: בעאי [שאלתי] מרב הונא, ובעאי [ושאלתי] מרב יהודה: אדם שעירב מחצר לחצר דרך הפתח, ונסתם הפתח בשבת, או שעירב דרך החלון ונסתם החלון, מהו? האפשר עדיין לסמוך על עירוב זה להתיר לטלטל דרך פתחים אחרים? ואמר לי: שבת הואיל והותרה מתחילה — הותרה. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שמסתבר כי רב הונא הוא הסובר ששבת גורמת ולא הדיירים.

The Gemara comments: Conclude that it is Rav Huna who said that Shabbat determines the status, as Rabba said: I raised a dilemma before Rav Huna, and I raised a dilemma before Rav Yehuda with regard to the following case: If one established an eiruv to join one courtyard to another via a certain opening and that opening was sealed on Shabbat, or if one established an eiruv via a certain window and that window was sealed on Shabbat, what is the halakha? Can one continue to rely on this eiruv and carry from one courtyard to the other via other entrances? And he said to me: Since it was permitted to carry from courtyard to courtyard at the onset of Shabbat, it was permitted and remains so until Shabbat’s conclusion. The Gemara comments: Indeed, conclude that it is Rav Huna who maintains the determining factor is Shabbat, not the residents.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) לֵימָא רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה קָמִיפַּלְגִי דִּתְנַן חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹתָיו וְכֵן מָבוֹי שֶׁנִּיטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו מוּתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת וַאֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara asks: Let us say that Rav Huna and Rabbi Yitzḥak are disagreeing in the earlier dispute of the tanna’im Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda. As we learned in a mishna: If during Shabbat a courtyard was breached from two of its sides, or if a house was breached from two of its sides, or if an alleyway’s cross beams or side posts were removed, it is permitted to carry within them on that Shabbat, but it is prohibited to do so in the future; this is the statement of Rabbi Yehuda.

רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חצר שנפרצה – בשבת.

משני רוחותיה – מפרש בפרק כל גגות (שם ד׳צד:) מאי טעמא נקט מב׳ רוחותיה.

שניטלה קורתו או לחיו – בשבת.

מותרין לאותה שבת – דאמרי׳ הואיל והותרה הותרה.

קורותיו או לחייו – בפירוש רש״י בכתיבת ידו נמצא כתוב קורתו או לחיו והדין עמו ואע״ג דאליבא דרבי יהודה קיימינן ואשכחת לה לדידיה מבוי ניתר בשתי קורות או שני לחיים כמו במפולש מ״מ למה לי למינקט קורותיו כיון דבקורה אחת או בלחי אחד נאסר המבוי.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי רב הונא ור׳ יצחק בפלוגתא [במחלוקת] של התנאים ר׳ יוסי ור׳ יהודה קמיפלגי [נחלקו]? דתנן [שכן שנינו במשנה]: חצר שנפרצה משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו אם ארעו דברים אלה בשבת — מותרין הדיירים בטלטול לאותה שבת ואסורין לעתיד לבא, אלה דברי ר׳ יהודה.

The Gemara asks: Let us say that Rav Huna and Rabbi Yitzḥak are disagreeing in the earlier dispute of the tanna’im Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda. As we learned in a mishna: If during Shabbat a courtyard was breached from two of its sides, or if a house was breached from two of its sides, or if an alleyway’s cross beams or side posts were removed, it is permitted to carry within them on that Shabbat, but it is prohibited to do so in the future; this is the statement of Rabbi Yehuda.

רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אִם מוּתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת מוּתָּרִין לֶעָתִיד לָבֹא וְאִם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא אֲסוּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת.

Rabbi Yosei says: If it is permitted to carry there on that Shabbat, it is also permitted to do so in the future. However, if it is prohibited to carry there in the future, it is also prohibited to do so on that Shabbat. Since it is prohibited to carry there in the future, it is also prohibited to carry there on that Shabbat. This opinion disputes the principle that since it is permitted at the onset of Shabbat it remains permitted.

רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יוסי אומר אם מותרין כו׳ – ומפרשינן בפ׳ כל גגות (שם דצה.) דר׳ יוסי לאיסור והכי קאמר כשם שאסורים לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת אלמא לא אמרי׳ הואיל והותרה הותרה כדרבי יצחק.

ר׳ יוסי אומר: אם מותרין לאותה שבת צריכים להיות מותרין גם לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא אסורין גם לאותה שבת. ומכיון שאכן אסורים לעתיד לבוא, אם כן אסורים גם כן לאותה שבת, ואין אומרים כיון שהותרה הותרה.

Rabbi Yosei says: If it is permitted to carry there on that Shabbat, it is also permitted to do so in the future. However, if it is prohibited to carry there in the future, it is also prohibited to do so on that Shabbat. Since it is prohibited to carry there in the future, it is also prohibited to carry there on that Shabbat. This opinion disputes the principle that since it is permitted at the onset of Shabbat it remains permitted.

רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) לֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי.

Let us say that it is Rav Huna who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he held that the situation at the onset of Shabbat determines the halakhic status. And it is Rabbi Yitzḥak who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא [האם נאמר] כי רב הונא שאמר כר׳ יהודה שקבע לפי כניסת השבת ור׳ יצחק שאמר כר׳ יוסי?

Let us say that it is Rav Huna who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he held that the situation at the onset of Shabbat determines the halakhic status. And it is Rabbi Yitzḥak who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אָמַר לְךָ רַב הוּנָא אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳אֲפִילּוּ לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם אֶלָּא דְּלֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת הָכָא אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת.

The Gemara rejects this explanation. Rav Huna could have said to you: It is I who stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Yosei stated his opinion only there, in a case where there are no longer partitions intact; however, here there are partitions intact. Since the status of the area is dependent upon the existence of partitions, he would also agree that carrying is permitted in this case.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אמר לך [יכול לומר לך] רב הונא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי הרי הם מבוססים אפילו לשיטת ר׳ יוסי. כי, עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר׳ יוסי התם [שם] — אלא במקרה דליתנהו [שאין קיימות להן] למחיצות המתירות. הכא איתנהו [כאן יש קיימות להן] למחיצות. והכל נדון לפי המחיצות, ואף לדעתו יהיה מותר בטלטול.

The Gemara rejects this explanation. Rav Huna could have said to you: It is I who stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Yosei stated his opinion only there, in a case where there are no longer partitions intact; however, here there are partitions intact. Since the status of the area is dependent upon the existence of partitions, he would also agree that carrying is permitted in this case.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) ור׳וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳אֲפִילּוּ לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא דְּאִיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין הָכָא לֵיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין.:

And Rabbi Yitzḥak could have said to you: It is I who stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda stated his opinion only there, in a case where there are residents. However, here, there are no remaining residents that are alive, so he too would prohibit carrying.

ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ור׳ יצחק אמר דיורין גורמת. פי׳ הכל לפי הדיורין ואם יחידין יחידין אם שיירה שיירה. לימא רב הונא ור׳ יצחק בפלוגתא דר׳ יהודה ור׳ יוסי פליגי דתנן חצר שנפרצה משתי רוחותיה בית כו׳ ופשוטה היא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יצחק אמר (יכול לומר): אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי, יכולתי לבססם אפילו לשיטת ר׳ יהודה כי עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר׳ יהודה התם [שם] אלא דאיתנהו לדיורין [שישנם הדיורים] — הכא ליתנהו לדיורין [כאן אין הדיורים מצויים עוד], ואף לדעתו יהיה אסור בטלטול.

And Rabbi Yitzḥak could have said to you: It is I who stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda stated his opinion only there, in a case where there are residents. However, here, there are no remaining residents that are alive, so he too would prohibit carrying.

ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים.: הַיְינוּ ת״קתַּנָּא קַמָּא.

We learned in the mishna: However, the Rabbis say: One of the two elements, either vertical or horizontal, is sufficient. The Gemara asks: This is identical to the opinion of the first tanna of the mishna. What did the Rabbis add?

ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

פסקא וחכמים אומרים אחד משני דברים. היינו תנא קמא דקתני לא דברו אלא בהווה ופרקינן איכא בינייהו יחיד בישוב לתנא קמא בישוב לא דפליגי על תנא קמא דהוא ר׳ יהודה דאמר (הוא ר׳ יהודה) בשיירה וחלקו עליו הם אפילו ביחיד מיהו במקום השיירות במדבר אבל בישוב לא ורבנן בתראי אמרי אפילו בישוב וקיימא לן כוותייהו.

ד׳ דברים פטורין במחנה כו׳ – וכמה הן מחנה. ירושלמי ר׳ יוחנן אומר עשרה שנאמר [ש״א כ״ה] ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל וגו׳ מהו וינוחו נעשו מחנה ר״י בן פזי אומר עשרה עד למחנה גדול (במחנה) [כמחנה] אלהים [דה״א י״ב] וכמה מחנה אלהים עשרה תני בשם ר׳ יהודה י״ב אלף כמחנה ישראל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היינו תנא קמא – רבנן קמאי דאמרי לא דברו בשיירא אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר.

פיס׳,⁠¹ וחכמ׳ אומ׳ אחד משני דברים. חכמ׳² היינו [תנא]⁠³ קמא. פיר׳⁴ (ד)⁠רבנן⁵ קמאי, דאמרו לא דברו בשיירה אלא בהווה, ולעולם יחיד נמי מותר, דמחיצה ה⁠[י]⁠א. איכא ביניהו יחיד בישוב. דרבנן⁶ בתראי וכו׳. פיר׳⁷ תנא קמא סבר יחיד דומיא דשיירה, דאמרו [בדרך ולא ביישוב, הואיל ויכול לעשות מחיצה הוגנת. ורבנן בתראי אמילתיה דר׳ יוסי ב״ר יהודה קא מהדרי, דקאמר איהו אינה מחיצה לא בדרך ולא בישוב, ואמרי ליה רבנן]⁠⁸ אחד משני דברים או שתי או ערב מחצה היא, אחד יחיד ואחד רבים בין בדרך בין ביישוב, ושרי לטלטולי בתוכה. והילכ׳ כוותיה⁹ וכו׳.

1. כ״ה ברי״ף ד״ק, ריב״ח ורחב״ש. ולפנינו ליתא תי׳ ׳פיס׳⁠ ⁠׳.

2. כגי׳ הרי״ף. ובגמ׳ ליתא תי׳ ׳חכמ׳⁠ ⁠׳.

3. כן הוא בגמ׳ וברי״ף.

4. רש״י ד״ה היינו ת״ק (בשינויים מעטים).

5. כ״ה ברש״י.

6. לשון הרי״ף.

7. עפ״י רש״י ד״ה איכא בינייהו.

8. כן נראה להשלים עפ״י הלשון ברש״י.

9. נראה דצ״ל: ׳כוותייהו׳, דהיינו כרבנן, כל׳ הרי״ף. וכ״פ הרמב״ם בהל׳ שבת (טז, יח): ׳הרי שהקיף בקנים.. או שהקיף בחבלים ואין בין חבל לחבירו ג״ט, ה״ז מחיצה גמורה׳.

ג במשנה הובאו דברי חכמים האומרים אחד משני דברים: או שתי או ערב מתיר. ושואלים: היינו תנא קמא [הרי זה בדיוק דברי התנא הראשון] ומה חידשו החכמים האחרונים בכך?

We learned in the mishna: However, the Rabbis say: One of the two elements, either vertical or horizontal, is sufficient. The Gemara asks: This is identical to the opinion of the first tanna of the mishna. What did the Rabbis add?

ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יָחִיד בַּיִּישּׁוּב.:

The Gemara answers: There is a practical halakhic difference between them with regard to an individual in a settlement. The first tanna does not allow one to rely on a partition of this type ab initio, whereas the Rabbis permit doing so in all cases.

רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא בינייהו יחיד ביישוב – דתנא קמא דקאמר לא דברו בשיירא. אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר יחיד דומיא דשיירא דבדרך ולא ביישוב הואיל ויכול לעשות מחיצה הוגנת ורבנן בתראי אמילתיה דרבי יוסי ב״ר יהודה קא מהדרי דקאמר איהו אינה מחיצה לא בדרך ולא ביישוב ואמרי ליה רבנן אחד משני דברים או שתי או ערב מחיצה היא אחד יחיד ואחד רבים בין בדרך בין ביישוב.

איכא בינייהו יחיד בישוב. ופסק ר״ח ז״ל כתנא בתרא דאמר אפילו יחיד בישוב. וכן כתב הרב אלפסי ז״ל דלרבנן בתראי שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב כדין המדבר, והלכתא כוותייהו. וכתב עליו הראב״ד ז״ל: נראה מדבריו כי הוא מפרש המחלוקת אפילו בבית סאתים בלבד דת״ק ביישוב [כלל] כלל לא, ומשום הכא פסק כרבנן בתראי. והם דברי תימא דלא אשכחן לא תנא ולא אמורא דפליג אהא דקנה קנה פחות משלשה טפחים דלאו מחיצה היא, דבין לענין כלאים בין לענין סוכה בין לענין שבת חוצץ דמחיצה מעלייתא היא, וכולהו מפרשן בלי שום ספק, אלא ודאי כך ראוי לפרש כמו שפירשתי. וכבר הוקבעה הלכה כר׳ יוסי ביחיד דבין בישוב בין במדבר דינם שוה לבית סאתים בלבד ולא יותר ע״כ.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל מעשי ביחס ליחיד במקום ישוב; שהתנא הראשון לא התיר לכתחילה לסמוך על דרך זו של עשיית מחיצה וחכמים אחרונים התירו בכל מקרה.

The Gemara answers: There is a practical halakhic difference between them with regard to an individual in a settlement. The first tanna does not allow one to rely on a partition of this type ab initio, whereas the Rabbis permit doing so in all cases.

רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) מתני׳מַתְנִיתִין: ^דאַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה מְבִיאִין עֵצִים מ״ממִכׇּל מָקוֹם וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם וּמִדְּמַאי וּמִלְּעָרֵב.:

MISHNA: The Sages exempted a soldier in a military camp in four matters: One may bring wood for kindling from any place with no concern that he is stealing wood from its owners; and one is exempt from ritual washing of the hands before eating; and one is exempt from the separation of tithes from doubtfully tithed produce [demai], i.e., produce purchased from an am ha’aretz, one who is not diligent in separating tithes; and one is exempt from establishing an eiruv.

ד. ד רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ג
סמ״ג מצוות עשה קי״ח

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה ערובין א׳:י׳

ירושלמי ערובין א׳:י׳

ד רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ג

סמ״ג מצוות עשה קי״ח

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ארבע

ארבע – ^אבמשנה (עירובין יז.) ד׳ דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים מדמאי ומלערב פי׳ בגמ׳ (עירובין לח:) ובגמ׳ א״ר הלכה כד׳ זקנים וכו׳ ד׳ דברים היה ר״ע דורשן ואין אני דורש כמותן (ראש השנה יח) בגמר׳ דעל ששה חדשים פי׳ אלו ארבעה דברים מפורשין בספרי דבי רב בפרשת שמע ישראל ובמסכת סוטה בתוספתא ר״ש בן יוחי אמר ד׳ דברים היה ר״ע דורשן ואף אני דורשן ודברי נראין מדבריו הוא אומר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק שעבד עבודה זרה ואני אומר שלא היו צרים אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר לו אני נוטל שני חלקים שאני בכור וכן שרה אמרה לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו׳ ורואה אני דברי מדבריו. כיוצא בו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו׳ שוה להם כל דברי ר״ע ואני אומר אפי׳ אתה מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לרנן אחריך השיבהו רוח הקודש עתה תראה היקרך דברי אם לא ודברי אני רואה מדבריו. כיוצא בו אתה אומר יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל והלא דברים ק״ו ומה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד ירש את הארץ אנחנו שעובדין אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצות ידועות ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצות הרבה אינו דין שנירש את הארץ מה נביא משיבן על כך כה אמר ה׳ על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו רואה אני דברי מדברי ר״ע. כיוצא בו אתה אומר כה אמר ה׳ צום הרביעי וגו׳ זה שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר ולמה נקרא שמו רביעי שהוא חדש רביעי. צום החמישי זה ט׳ באב שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה ולמה נקרא שמו חמישי שהוא חדש חמישי. צום השביעי זה שלש בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כחורבן בית המקדש. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלם שנא׳ ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם ואני אומר צום העשירי הוא צום החמישי אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה על השמועה שנאמר ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו׳ ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה ודברי אני רואה מדבריו. ארבעה צריכין להודות (ברכות נד) שאלו לפני רב האי ז״ל הא דאמר רב יהודה ד׳ צריכין להודות מאי טעמא לא אמרינן רבנן כסידורא דקראי והשיב הכי אית לפרושי דקראי סדירין לפום דשכיח טפי להולכי דרכים ומדבריות הרבה מצויין הולכין מעיר לעיר ואחריהן מי שהיה חבוש בבית האסורין דמעיטי מנהון והרבה מצויין אפילו על אכרגא וטסקא ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא דמעיטין מן מאן דמיחבשן לשלטונא ושכיחין נמי טובא ובתריהון יורדי הים המעיטין מן כולהון דשמעתא סדירין לפום הקרובים לסכנה יורדי הים טפי קרובין לסכנה דבחד ריגעא אובדין ובתריהון הולכי מדבריות טועים ולא משכחו מאכל ולא משקה וקרובין למיתה יותר מן החיים ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו ובתריהון מי שהיה חבוש בבית האסורין דמרחיק מן הסכנה טפי מכולהון וכל חד מן הני עדיף ניסיה מדבתריה.

א. [פיר.]

מתני׳ במחנה – היוצאת למלחמה.

מביאין עצים – ואין חוששין לגזל.

ומלערב – עירובי חצירות אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אין צריכין לערב.

מביאין¹ עצים מכל מקום. פיר׳² ואין חוששין לגזל. ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי. פיר׳³ מלעשר דמאי, שהלוקח מעם הארץ ואינו יודע אם עישר אם לאו צריך להוציא תרומת מעשר, ונותנה לכהן. ומעשר שני,⁠⁴ ועולה ואוכלו בירושלם. ומעשר דמאי מדרבנן הוא, ובמחנה לא חייבו חכמ׳ לעשר דמאי, דמדמו⁵ להו לאכסניא, אי נמי לעניים שהן מותרין לאכל⁶ דמא⁠[׳]. ופיר׳ דמאי, דא מאי. יש ספק הוא מא נעלם הלהו מעושר גיר מעושר. ⁷

ומלערב. פיר׳⁸ בעירובי חצירות. אם הקיפו אלו ואלו, ומחצה (מספקת) [מפסקת] ביניהם ויש שם פתח,⁠⁹ אין צריכין לעירוב חצר.

[טז, ב – יז, א; רי״ף שם]

[גמ׳]⁠¹⁰ ר׳ נחמן אמ׳¹¹ משום ר׳ שמואל וכו׳. עד אמ׳ רב גידל אמ׳ רב, שלשה¹² מותרין בשבע. פיר׳¹³ ג׳ אנשים מותרין בשבע סאין ואסורין בחמש וכו׳. עד והוקפו לז׳. פיר׳¹⁴ שתי בלא ערב מותרין. פיר׳¹⁵ דליכא בית סאתים פנוי אלא בית סאה. לא הוצרכו אלא לחמש והוקפו¹⁶ לז׳, אפי׳ לחמש¹⁷ נמי¹⁸ אסורין.⁠¹⁹ דהשתא לא מהני מחצות הואיל [ו]⁠הוקפו²⁰ לבית סאתים יתר כדי²¹ צרכן.

ואקשי׳ וכו׳. עד מאי לאו²² מאדם. פיר׳²³ מאי לאו פנוי מאדם, כגון ג׳ שהקיפו (חמש) [ח׳]⁠²⁴ סאין, דכי יהבת לכל חד בית סאתים, פש להו [בית סאתים פנוי בלא בעלים. אבל ז׳ לא, דכי יהבת בית סאתים לכל חד לא פש ליה אלא חד בית]⁠²⁵ סאה בלא בעלים. (ואמרת) [ואמאי]⁠²⁶ אמרת אסורין אפי׳ בחמש וכו׳.

[יז, א; רי״ף שם]

היו²⁷ ג׳ וכו׳ עד ואחר [כך]⁠²⁸ מת אחד מהן. פיר׳²⁹ ביום השבת, ואם קנו שם שנים שביתה ואחר כך ניתוספו עליהן, פיר׳³⁰ בשבת, הרי הן אסורין וכו׳. פיר׳, ביותר מבית סאתים,⁠³¹ כדמעיקרא.

[יז, א; רי״ף, שם]

1. כ״ה במשניות, במשניות שברי״ף ושבירושלמי. ולפנינו בדפי הגמ׳ משנה בפנ״ע.

2. רש״י ד״ה מביאין עצים.

3. כעי״ז בפי׳ רע״ב: ׳ומדמאי, שאין צריכין להפריש תרומת מעשר׳. ואילו הרמב״ם בפיה״מ כתב: ׳שאוכלין דמאי בלי שיפרישו ממנו המתנות שהוא חייב בהן׳. (וכעי״ז פי׳ רחב״ש, עי״ש הע׳ 81, וריב״ח: ׳התירו להם לאכול דמאי׳). ואפשר שיש נ״מ, שלפי הרמב״ם ודעמיה הפטור הוא על האוכל, שבמחנה מותר לאוכלו דמאי, אבל חיוב ההפרשה, לא זז ממקומו. ולכן, משנגמרה המלחמה כשאין היתר המחנה, אסור אכילה נותר, וחייב להפריש. ואילו לרבינו, הדמאי כבר נפטר מן הצורך לעשר אותו, ומותר יהיה לאכלו גם אח״כ. וכ״כ בירושלמי כאן: ׳נכנסו עמהן לעיר, כבר נפטרו׳. ופי׳ הק״ע: ׳פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה פטורין מדמאי, שכבר נפטרו מתחלה כשבאו לידן׳ (וע״ע לקמן הע׳ 399).

4. כפי׳ הרמב״ם כאן. והרע״ב הזכיר רק מעשר מן המעשר, והשיג עליו הרש״ש.

5. אפשר דמדמה מ׳חנה׳ לתרוייהו, הן ׳לאכסניא׳ והן ׳לעניים׳, משום דאית להו חד טעמא, וכדברי הרמב״ם בפיה״מ (דמאי ג, א): ׳שאכסניא הם אורחים, וכשם שהקילו לעניים משום מצות צדקה, כך התירו לחזוק מצות האכסניא כדי להקל על בעלי אכסניא וכן התירו לצורך היוצאים במחנה למלחמה׳. ולכאורה אשמעינן דגם במחנה ׳איכא מצוה׳. וכי״ל בדעת ר״ח (שכתב: ׳שהם אכסנאים ודומין כעניים׳) ורש״י (שפי׳, בברכות מ, א ד״ה אכסניא: ׳חיל של מלך, ..והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומן׳, והיינו נמי טעמא דמחנה. אמנם לא משום ׳מצוה׳, אלא משום ׳שאינם במקומם׳). אבל אפשר דר״ל ׳דמדמו להו לאכסניא אי נמי לעניים׳, פי׳ לאחד מהם, דיש המדמין לאכסניא (ר׳ יונתן, ד״ה דמאי: ׳דלא גרעי מאכסנאים׳) ויש חולקין (ראה תוס׳ ד״ה ואת, שמביא מן הירושלמי מ״ד דאיירי, באכסניא דנכרים וע״כ דלא ילפינן מינה ל׳מחנה׳. וע״ע בהע׳ הבאה.

6. וב׳מחנה׳ אמר לעיל דפטורים ׳מלעשר דמאי׳. והכא כתב, ׳מותרין לאכול׳, דמשמע דלא שרי דמאי לעניים אלא ׳לאכל׳, אך מלעשר לא נפטר. וכדבר הרמב״ם בפיה״מ (דמאי פ״ג מ״א): ׳..שכל מה שהתרנו לעניים לאכול דמאי הוא כשניתן להם סעודה אחת, מפני הטעם שאמרנו, אבל אם חלקו להם את הקופה והגיע לכל אחד מהן חלק הגון ובא לרשותו חייב להפריש ממנו מתנות הדמאי, הלא תדקדק אמרו מאכילין את העניים דמאי ולא אמר אוכלין העניים דמאי׳ (ועי׳ לעיל הע׳ 396).

7. תרגום: ׳שאנחנו לא יודעים אם הוא מעושר [או] בלתי מעושר׳, וכעי״ז בפי׳ הרמב״ם למשנה ברכות (ז, א). והשוה רש״י ד״ה דמאי (׳ספק מעושר ספק אינו מעושר, דרוב עמי הארץ מעשרין הן, וחומרא דרבנן היא, וגבי הנך אקילו רבנן׳). וכן פי׳ הערוך ערך דמאי בפי׳ הג׳. ועיין עוד במלאכת שלמה דמאי (א, א).

8. רש״י ד״ה ומלערב (בשינוי מועט).

9. רש״י שם (וגם רחב״ש הביא פי זה׳, אבל ריב״ח נקט לשון הרמב״ם המובא להלן). וכתב בספר שבה״ל (ענין שבת סימן צז): ׳פי׳ רבינו שלמה זצ״ל אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהן ויש שם פתח, אינן צריכין לערב.. ורבינו שלמה בן היתום זצ״ל פי׳, שמותר להם להוציא [מאהל לאהל] ומטלטלין בכל המחנה בלא עירוב ..ונראה להעמיד דברי רבינו שלמה בן היתום זצ״ל כשהמחנה מוקף מחיצות, ואע״פ שמן הדין היה להם לערב עירובי חצירות, במחנה, התירו בלא עירוב׳. וכ״פ הרמב״ם בהלכות מלכים (ו, יג): ׳וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה, אלא מטלטלין מאוהל לאהל ומסוכה לסוכה, והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהי׳ רשות יחיד, כמו שנתבאר בהל׳ שבת׳. ובהל׳ עירובין (א, ג) כתב: ׳וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה (שאינו יוצא למלחמה) שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן׳. וכתב בשו״ת אבני נזר (אור״ח סי׳ שז, ו): ׳פרש״י אם הקיפו ..רק במקום שמועיל עירוב פטרו חכמים מלערב, דממילא הוא כמעורב. אבל הרמב״ם (שם בהל׳ מלכים) כתב.., והנה לא התנה כלל שיהי׳ פתח ביניהם, רק שתהי׳ כל המחנה רשות היחיד׳... ולכאורה דבריו צ״ב, דע״כ הרמב״ם איירי באהלים שנפתחים למחנה דמהני בה עירוב, כמו שכ״ש להדיא בהל׳ עירובין הנ״ל?! וכבר עמד ע״ז בהע׳ ישראל ישמח (שבספר פריו בעתו, עמ׳ קכו) ותמה על דברי הגאון וסבר דלא פליגי, והרמב״ם ורש״י ׳מדברים בשני מקרי עירוב שונים׳. דהרמב״ם איירי בעירוב חצירות שנעשה ׳בחצר שיש בה הרבה בתים וכל דייריה המעוניינים בהיתר ..מערבין יחד.. תחת מרותו של בעה״ב זה שהעירוב נתון בו׳. והיתר הטלטול מאוהל לאוהל שוה עם הטלטול מבית לבית. ואילו רש״י דן ב׳שתי חצירות שהן ב׳ רשויות היחיד שברצונן לאחדן ולהתיר את הטלטול מחצר זו לחצר זו, אלא שמחיצה מפרדת ביניהם, אבל אם יש פתח הוא מאחד אותן ע״י העירוב..׳. ואפשר דהרמב״ם נמנע מלהביא את האוקימתא של רש״י, לא מפני שחלק עליו בדין, אלא מפני שהדבר המצוי במחנה הוא אהלים פתוחים, ואם הם מוקפים דינם כחצירות, וחכמים הרי פטרו מעירובי חצירות במחנה).

10. כן נראה להשלים.

11. לפנינו (בגמ׳ וברי״ף): ׳דרש רב נחמן׳.

12. ל׳ הרי״ף (ובגמ׳ בשינויים).

13. השווה רש״י ד״ה שלשה בחמש אסורין.

14. רש״י ד״ה הוצרכו לשש והקיפו לשבע.

15. כ״ה ברש״י שם. ונראה דלפי רבינו ׳מותרין׳ הוא ד״ה בפנ״ע.

16. כ״ה ברי״ף ובגמ׳: ׳והקיפו׳.

17. לפנינו (בגמ׳ וברי״ף): ׳בחמש׳.

18. כגי׳ בכ״י אפ׳ ורש״י (דק״ס, ע). ולפנינו ליתא: ׳נמי׳.

19. רש״י ד״ה לא הוצרכו אלה לה׳.

20. כ״ה ברש״י.

21. ברש״י לפנינו: ׳מכדי׳.

22. כל׳ הרי״ף והגמ׳ בכי״מ (דק״ס, ע). ולפנינו בגמ׳ (וברש״י): ׳פנוי מאדם׳.

23. רש״י ד״ה מאי לאו.

24. כן נראה להגיה. וכ״ה ברש״י (ואפשר דהוא טעות הסופר, שהעתיק במקום ח׳- ׳חמש׳. וראה מבוא).

25. כן נראה להשלים עפ״י רש״י (ונשמט ב׳טעות הדומות׳ מתיבת ׳בית׳ עד תי׳ ׳בית׳).

26. כן נראה להגיה עפ״י הרי״ף (ובגמ׳ ליתא).

27. ל׳ הרי״ף. ובגמ׳ בשינויים.

28. כ״ה ברי״ף.

29. רש״י ד״ה ומת אחד מהן.

30. רש״י ד״ה וניתוספו עליהן.

31. אי״ל ד׳אסורין רק במה שיותר מבי״ס׳, הא בבי״ס מותרין, דאיך נתיר הפחות מבי״ס הרי נפרץ למקום האסור וכדברי ריב״ח עמ׳ כ: ׳שהרי [מחיצות] בטלות הן אותן המחיצות׳. אלא ע״כ ר״ל שנותר בעינו האיסור של יותר מב״ס, ׳כדמעיקרא׳

ארבעה דברים פטרו במחנה. ומפרש בירושלמי (ה״י) דעשרה קרוין מחנה, דגרסינן התם: כמה הוא מחנה ר׳ חנינא אמר מאה שנאמר (שופטים ז, יט) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ר׳ אבון בעי אילו אמר מחנה והאנשים אשר אתו מאה יאות, ר׳ יוחנן אמר עשרה שנאמר (שמואל א, כה) ויבואו עשרה עבדי דוד וגו׳ מהו ויבואו ר׳ דוסתאי בן שונם אמר נעשה מחנה, ר׳ יהודה בן פזי אמר עשרה עד למחנה גדול כמחנה אלקים (דברי הימים א ב, כב) וכמה היא מחנה אלים עשרה. תני בשם ר׳ יודא שנים עשר אלף כמחנה ישראל.

כל שהתרנו בשיירא ליתן להן כל צרכן פירושו אף בנשאר מקום פנוי הואיל ולא נשאר בית סאתים פנוי שאם נשאר בית סאתים פנוי הרי יש כאן מקום חשוב שלא לדירה ונמצא חסר מחיצה רביעית ונמצא הכל כנפרץ למקום האסור והוא שאמרו בכאן בשיירא הוצרכו לשש והקיפו שבע מותרין שמאחר שאין שם בית סאתים שלא לצורך בטל הוא לגבי השאר אבל אם לא הוצרכו אלא לחמש הרי יש כאן סאתים פנוי ואינו בטל וזה ראיה גם כן שלשנים אין נותנין להם אלא סאתים שאלו כן הרי הותרו להן שש אף בלא צורך ומה שהקשו עליה אלא הא דקתני ובלבד שלא יהיה שם סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם כלומר שאין יתר על בית סאתים לכל אחד וא״כ אף לא הוצרכו אלא לחמש הרי מ״מ עולין להם שש ונמצא שאין פנוי אלא סאה ותירץ לא פנוי מכלים שאין מתירין ביתר מן הצורך:

אלא בית סאתים בין כלם וכשהוצרכו לחמש נמצא בית סאתים פנוי כך היא שטתנו בענינים אלו ולגאוני הראשונים ראיתי שלא הזקיקו שתי וערב במחיצה אלא בדירה שתשמישה לאויר אבל בדירה גמורה אף אחד לבד נקרא מחיצה וכן יש חולקין בה בקצת דברים וזה נראה לי עיקר:

בני מחנה חונים בכל מקום שירצו ובמקום שנהרגין שם רשאים לקברן אפי׳ היו להם שם קרובי׳ שיצאו בהם מכלל מת מצוה הא שאר בני אדם אין נקברים לשם אא״כ הוא בכלל מת מצוה הא מת מצוה מיהא קנה מקומו וזה שאמרו במת מונח בסרטיא ר״ל דרך הרבים כבושה מפנהו לימין הסרטיא או לשמאלה שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור ניר וזרוע מפנהו לניר שתיהן בורות שתיהן נירות או זרועות מפנהו למקום שירצה ואם קנה מקומו היאך יכול לפנותו פירושה במת המוטל על המצר ר״ל על אם הדרך שמתוך שנתן לו לפנותו מפני עושי טהרות מפנהו לכל רוח שירצה:

ד משנה ארבעה דברים פטרו במחנה של אנשי צבא היוצאים למלחמה: מביאין עצים להסקה מכל מקום ואין חוששים משום גזל העצים מבעליהם. ופטורין מרחיצת ידים לאוכל, ופטורין מלעשר תבואת דמאי, תבואה שנלקחה מעם הארץ ואין ידוע אם היא מעושרת, שכרגיל חוזרים ומפרישים ממנה מעשר מספק, ופטורים מלערב עירובי חצירות.

MISHNA: The Sages exempted a soldier in a military camp in four matters: One may bring wood for kindling from any place with no concern that he is stealing wood from its owners; and one is exempt from ritual washing of the hands before eating; and one is exempt from the separation of tithes from doubtfully tithed produce [demai], i.e., produce purchased from an am ha’aretz, one who is not diligent in separating tithes; and one is exempt from establishing an eiruv.

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מַחֲנֶה הַיּוֹצֵאת לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשִׁים ר׳רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר אַף חוֹנִין בְּכׇל מָקוֹם וּבִמְקוֹם שֶׁנֶּהֶרְגוּ שָׁם נִקְבָּרִין.:

GEMARA: The Sages taught in a Tosefta: With regard to a military camp that goes out to wage an optional war, it is permitted for the soldiers to steal dry wood. Rabbi Yehuda ben Teima says: They may also encamp in any location, even if they damage the field in which they are encamped. And in the place where they were killed, there they are buried and the owner of the site cannot object, as moving the corpse for burial elsewhere dishonors the dead.

ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

תנו רבנן מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים כו׳ – עשרה דברים שהתנה יהושע מפורשין בסוף פרק מרובה ואוקימנא מותרין בגזל עצים ואפילו בשאר עצים דלא היזמי והיגי נינהו ואפילו תלושין ואפילו יבשין.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ למלחמת הרשות – סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה.

עצים יבשים – וכל שכן לחים.

מותרים בגזל עצים. ואסיקנא בגמרא בכל עצים בין בהיזמי בין בהיגי בין בשאר עצים, בין לחים ויבשים בין מחוברין בין תלושין. ובירושלמי (ה״י) אסרו כשעשוין חבילה, דגרסינן התם: ר׳ דניאל בריה דרב קטינא בשם רב חונא אם עשוין חבילה אסור.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים וכן יבשים. ר׳ יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום אפילו אם גורמים הם נזק לשדה שחונים בו. ובמקום שנהרגו שם נקברין שאין כבודם בטלטול ממקום למקום ואין בעל המקום יכול לעכב.

GEMARA: The Sages taught in a Tosefta: With regard to a military camp that goes out to wage an optional war, it is permitted for the soldiers to steal dry wood. Rabbi Yehuda ben Teima says: They may also encamp in any location, even if they damage the field in which they are encamped. And in the place where they were killed, there they are buried and the owner of the site cannot object, as moving the corpse for burial elsewhere dishonors the dead.

ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשִׁים.: הַאי תַּקַּנְתָּא דִּיהוֹשֻׁעַ הֲוָה דְּאָמַר מָר ^העֲשָׂרָה תְּנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶן.

The Gemara analyzes this Tosefta. What is the novelty in the following statement: They are permitted to steal dry wood? This was an ordinance enacted by Joshua, as the Master said in a baraita: There is a tradition that Joshua stipulated ten conditions with the Jewish people as they entered Eretz Yisrael, among them that one may graze his animals in woods belonging to others without objection, and one may gather wood for his own use from their fields.

ה. ה רמב״ם הלכות נזקי ממון ה׳:ג׳
טור חושן משפט רע״ד

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות נזקי ממון ה׳:ג׳

טור חושן משפט רע״ד

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עשרה תנאים – בבא קמא בפ׳ מרובה (דף פ.).

שיהו מרעין בחורשין – שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער. של חברו ולא יקפיד בעל היער משום דלאו לקצירה קאי.

ודנים בפרטי הדברים; לכאורה מהו החידוש ש״מותרין בגזל עצים יבשים״? הרי האי תקנתא דיהושע הוה [זו תקנה של יהושע היתה] שכן אמר מר [החכם]: מסורת בידינו עשרה תנאים התנה יהושע עם בני ישראל כשנכנסו לארץ וביניהם שיהו בעלי בהמות מרעין (שולחין למרעה) את צאנם בחורשין (יערות) של אחרים ולא יקפידו עליהם. ושיהיו מלקטין עצים לשימושם משדותיהן של אחרים!

The Gemara analyzes this Tosefta. What is the novelty in the following statement: They are permitted to steal dry wood? This was an ordinance enacted by Joshua, as the Master said in a baraita: There is a tradition that Joshua stipulated ten conditions with the Jewish people as they entered Eretz Yisrael, among them that one may graze his animals in woods belonging to others without objection, and one may gather wood for his own use from their fields.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(18) הָתָם בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי הָכָא בִּשְׁאָר עֵצִים.

The Gemara answers: There, Joshua’s ordinance permitted gathering various types of shrubs [hizmei] and thorns [higei], with regard to which people are not particular; here, the ordinance in the mishna pertaining to a military camp is referring to other types of wood.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: התם [שם] בתנאי יהושע, מדובר רק בהיזמי והיגי [מיני קוצים] שאין מקפידים עליהם, הכא [כאן] במחנה מלחמה — התירו אפילו בשאר עצים.

The Gemara answers: There, Joshua’s ordinance permitted gathering various types of shrubs [hizmei] and thorns [higei], with regard to which people are not particular; here, the ordinance in the mishna pertaining to a military camp is referring to other types of wood.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

(19) אִי נָמֵי הָתָם בִּמְחוּבָּרִין הָכָא בִּתְלוּשִׁין.

Alternatively: There, Joshua’s ordinance referred to gathering thorns still attached to the ground, as removing those thorns benefits the field’s owner. Here, however, the mishna is referring to gathering thorns that are already detached.

רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא בתלושין – אע״פ שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם משום גזל אצל אחרים מותר לאנשי מחנה.

התם במחוברים – להאי שינויא נמי איירי בהיזמי והיגי דלא התקין יהושע אלא היזמי והיגי המחוברים ולחים כדאמר בהדיא במרובה (ב״ק דף פא.)

אי נמי [או גם כן], התם [שם] מדובר בזמן שהיו הקוצים מחוברין. ונמצא שמועילים המלקטים לבעל השדה שהם מנכשים את הקוצים משדותיו. הכא [כאן], אפילו בתלושין.

Alternatively: There, Joshua’s ordinance referred to gathering thorns still attached to the ground, as removing those thorns benefits the field’s owner. Here, however, the mishna is referring to gathering thorns that are already detached.

רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(20) אִי נָמֵי הָתָם בְּלַחִין הָכָא בִּיבֵשִׁים.:

Alternatively: There, Joshua’s ordinance referred to gathering moist thorns. Owners are not particular about them because they are not immediately suitable for kindling. Here, the mishna is referring even to dry thorns.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נמי [או גם כן]: התם [שם] מדובר רק בקוצים לחין שאינם ראויים מיד לשימוש להסקה ואין מקפידים עליהם, הכא [כאן], אפילו ביבשים.

Alternatively: There, Joshua’s ordinance referred to gathering moist thorns. Owners are not particular about them because they are not immediately suitable for kindling. Here, the mishna is referring even to dry thorns.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

(21) ר׳רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר ^ואַף חוֹנִין בְּכׇל מָקוֹם וּבִמְקוֹם שֶׁנֶּהֱרָגִים שָׁם נִקְבָּרִים.: פְּשִׁיטָא מֵת מִצְוָה הוּא וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ.

It was taught in the Tosefta that Rabbi Yehuda ben Teima says: They may also encamp in any place, and in the place where they were killed, there they are buried. The Gemara raises a difficulty: This is obvious, as a the body of a dead soldier is considered to be a corpse with no one to bury it [met mitzva], and the principle is that a met mitzva acquires its place. In other words, the body must be interred where it is found, and the owner of the field cannot prevent burial.

ו. ו רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ב

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ב

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מת מצוה קונה מקומו – אחד מי׳ תנאין שהתנה יהושע הוא.

הובאו קודם דברי ר׳ יהודה בן תימא האומר שאף חונין בכל מקום וכן שחיילים במקום שנהרגים שם נקברים, ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור] הלא חייל כזה מת מצוה הוא וכלל בידינו: מת מצוה קונה מקומו ואין בעל שדה יכול למנוע מלקבור מת מצוה במקום הימצאו!

It was taught in the Tosefta that Rabbi Yehuda ben Teima says: They may also encamp in any place, and in the place where they were killed, there they are buried. The Gemara raises a difficulty: This is obvious, as a the body of a dead soldier is considered to be a corpse with no one to bury it [met mitzva], and the principle is that a met mitzva acquires its place. In other words, the body must be interred where it is found, and the owner of the field cannot prevent burial.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(22) לָא צְרִיכָא ^זאַף עַל גַּב

The Gemara answers: No, this ostensibly obvious statement is indeed necessary to teach that this principle applies in the case of a military camp, even though

ז. ז רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ב

עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ז רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״ב

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה הלכה זו] אלא אף על גב

The Gemara answers: No, this ostensibly obvious statement is indeed necessary to teach that this principle applies in the case of a military camp, even though

עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון