והא אתיא כרשב״ג דא׳ פחו׳ מד׳ אמרינן לבוד – פי׳ דאלמא לדידי׳ אפי׳ ג׳ או יותר עד פחות מד׳ טפחי׳ לא הוי מידי דחשיב וראוי הוא שיפסול כשהפרוץ מרוב׳: ואיכא למידק היאך אפשר לומר דמציעתא רשב״ג היא והלא לרשב״ג כיון דכל פחות מד׳ טפח׳ כלבוד דמי אין לו לפסול כלום מג׳ ועד פחות מד׳ טפחים עומד ואפי׳ כשהפרוץ מרוב׳ על העומ׳ אלא כשיש בפרוץ מג׳ טפחי׳ לרבנן: וכ״ת דאנן לאו כרשב״ג ממש אוקימנא לה למציעתא השתא אלא דהאי תנא סבר לה כוות׳ בענין שאין ג׳ טפחי׳ דבר חשוב כד׳ טפחי׳ למשריי׳ לעומד כשהפרוץ מרוב׳ אבל לא סבר לה כוותי׳ בענין לבוד ממש: א״כ מאי תירץ לן אביי דלעולם רבנן היא כו׳ דהא היינו דסברינן מעיקרא ואפ״ה הוה ק״ל: וכי תימא דמעיקרא סבירא לן דמציעתא רבנן היא כלל אלא תנא אחרינא דאזיל קצת בשיטתו דרשב״ג כדכתיב ואתא אביי למימר דכרבנן נמי אפשר לאוקומה להאי סברא מהיכא אתיא לן מעיקרא דנימא דהוא תנא אחרינא דלא תהוי כרבנן: כיון דס״ל דאיכא תנא דאפשר דס״ל כרשב״ג לעניין למשריא כנגדו ולא סבר לה כותיה לעניין לבוד אף כרבנן גופיהו הוה מצי׳ למימר הכי דאמאי לא: ואי הוה ס״ד דלרבנן לא אפשר למימר הכי מה טעם חדש לנו אביי לומר דאפשר לאוקמה כרבנן זו ודאי קושיא חמורה: ובתוספת ובפי׳ הראב״ד ז״ל לא העלו בזה פי׳ נכון: והנכון בזה מה שקבלתי מפי מור. הרב ז״ל דהשתא ודאי סבירא לן מילתא כפשוטה דמציעא רשב״ג ממש דאמר פחות מד׳ אמרנן לבוד ומצעיתא ה״ק כל שהוא עומד שלשה ומג׳ עד פחות מארבעה טפחים צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו דעד ארבעה טפחים דהיינו ארבע טפחים שלמים שיצאו מתורת לבוד כדי שלא נצטרך להשמר שלא יהא פרוץ כעומד או עומד מרובה על הפרוץ דכל היכא דאיכא לבוד אפילו פרוץ מרובה מותר והיינו דקתני כדי שלא יהא פרוץ כעומד והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן דרישא כרבנן שסוברין דכל שיש שלשה טפחים שיעור זיקורו של גדי יוצא מתורת לבוד ומציעתא רשב״ג שסובר שאין לבוד תלוי בזקירת גדי אלא בד׳ טפחים שהוא דבר חשוב ושלם הכי הוה ס״ד: ואתא אביי למימר דאפשר לאוקומי מציעתא כרבנן ומודו רבנן דד׳ טפחים חשיבי טפי מג׳ טפחים לענין להתיר כנגדו וכדמפרש ואזיל: ורבא אמר דכולה רשב״ג היא ומודה רשב״ג ברישא דמן הצד אין עושין לבוד בג׳ טפחים כיון שמזדקר בהם הגדי בבת ראש ולפום פשטא דלשנא דרבא דאמ׳ דכילא רשב״ג נרא׳ דפליג אביי בענין פרצה דלרבנן כל שיש בו ג׳ טפחים כיון דחשיב לצאת מדין לבוד ואפילו למעלה כך דינו לענין עומד ופרוץ כדין ארבע׳ לרשב״ג ואפי׳ בפרוץ מרובה מותר לזרוע כנגדו וכן דעת ר״י ז״ל והראב״ד ז״ל כתב כן דרבנן פליגי וקי״ל כרבנן. וא״ת והא אשכח לרבא לעיל גבי בין הלחים דמפליג בין ד׳ לפחות מד׳ טפחים לפי שיטת ר״י ז״ל שכתבנו שם וי״ל דלא דמו דהתם כל שיש בו ד׳ טפחים שהוא שעור רשות היחיד או שיעור כרמלי׳ אינו דין שיתבטל כלפי פנים אבל כשאין בו ד׳ טפחים אינו רשות כלל אלא מקום פטור שהוא מותר לבני רשות היחיד ולבני רשו׳ הרבים אבל הכא לענין פרוץ כעומד כל שיצא מתורת לבוד ראוי שלא יגרע כחו מפני הפרוץ לגכי כלאים כיון שאינו עושה ערבוביא: ואסיקנא דהלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר לכל דבר בין לעניין שבת בין לענין סוכה דכולהו כי הדדי נינהו להאי ענינא כדמוכח שמעתין בהדיא: ושמעי׳ משמעתא דכל היכא דאיכא עומד כפרוץ דינו כעומד מרובה לכל דבריו ואפי׳ היכא דאיכא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיס׳ דנפיש׳ כל חד וחד כעומד לא מיבטיל ליה לעומד ממתנית׳ דלעיל דמכשר פרוץ כעומד ואף על גב דאיכא אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא וטעמא דמילתא דלא שייך למימר הכי אלא בעומד מרובה תוך שתי רוחות דאיכא חד אוירא דחד דהאי גיסא מן העומד דשתי רוחות הא לאו הכי לא ואפי׳ בההיא אליבא דהלכתא לפום מאי דכתיב לעיל לא שיהא בעומד מרובה משתי רוחות ודכוותה אבל בעומד מרוח אחת או עומד כפרוץ מכיון דסביר לן שהוא כעומד מרובה בהא ליכא למאן דאמר.

מתניתין מקיפין ג׳ חבלים זה למעלה מזה – פי׳ נתונים ע״ג יתדות להעמידם ובלבד שלא יהא בין חבל לחבל ג׳ טפחים פי׳ דאיכ׳ בינייהו כדי לבוד בלחוד הא חשוב כעומד וכסתו׳ גמור וכדמוכח בתלמודא להדיא דכי איתא פרוץ ד׳ בנתים ואויר פחות מג׳ מכאן ומכאן חשבינן ליה מרובה על הפרוץ משתי רוחות ושי׳ חבלים פי׳ עובי כל הג׳ חבלים יותר על טפח פי׳ טפח וג׳ משהויין להשלים לעשרה טפחים שהוא שיעור מחיצה כי מה שבין החבלים הוא ט׳ טפחים פחות ג׳ משהויין.

מתניתין מקיפין קנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג׳ טפחים – פי׳ דה״ל לבוד בשיירא דברו דברי ר׳ יהודא פי׳ דסביר ר׳ יהודא דאע״ג דכה״ג מחיצה גמורה מן התורה דה״ל כאלו עומד כולו כיון דהוי בפחות מג׳ אפ״ה מחיצה גרועה ושל עראי כיון שאין בה אלא שתי בלבד ולפיכך לא התירו חכמים לטלטל בתוכה כשהיא יתירה יותר מבית סאתים אלא בשיירא ומיהו עד בית סאתים התירו לאחד או לשנים וכדאיתא בתלמודא להדיא דלא גרעא מחיצה זו שנעשית מע״ש לשם דיורין דשבת ממחיצת תל ונקע שלא נעשו לשם שהתירוה עד בית סאתים ובשיירא מודה רבי יהודא שהתירו להם כל צרכן משום דבדין שיירא אוקמיה אדינא דאורייתא וכמה היא שיירא ג׳ אדם לכל הפחות כדאיתא בתלמודא וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה פי׳ שכן התירו אפי׳ ליחיד כל צרכו ואפי׳ יותר מבית סאתים דכיון שנעשו לשם כך עדיפי מקרפף שלא היקף לדירה ואמרינן בתלמודא שלא אמרו חכמים אלא ליחיד במדבר דומיא דשיירא אבל ביישוב לא התירו לו אלא בית סאתים כדקאמר רבי יהודא.

כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר׳ יוסי בר יהודה פריש בתלמודא דאפי׳ בשיירא קאמר שלא נתיר להן במחיצה זו כל צרכן אלא שש סאין בלבד ואם הם יותר נוסיף להן לפי חשבון זה כדבעי׳ למימר קמן בתלמודא אבל כשהם א׳ או שנים דלא חשיבי שיירא לא אסור להם אלא בית סאתים בלבד ונמצא כי ר׳ יוסי סבר לה כאבוה בדין יחיד ופליג עליה בשיירא כי ר׳ יהודא מתיר בשיירא כל צרכו ואפי׳ יותר מבית סאתיים כדמוכח בתלמודא להדיא וכדבעי׳ לפרושו התם ונראה ודאי שלא נאמרו דברי רבי יוסי בר יהודא על דברי רבי יהודא וחכמים דא״כ למה ליה לאורוכי לישניה ליתני רבי יוסי בר יהודא אומר אינה מחיצה אלא ודאי בעלמא איתמרא בפלוגתא דידיה ורבנן בתראי ורבי כתבה הכא משום דידע דרבי יוסי ורבי יהודא ורבנן בתראי פליגי אהדדי ופליגי על ת״ק ורבי יהודא והראב״ד ז״ל פירש כי רבי יוסי ברבי יהוד׳ בא לפרש דברי אביו שלא תאמר שלא חלק ר׳ יהודא אלא בקנים או בחבלים דגריעו בא ופירש לך שאפילו היא מחיצ׳ של קורות אם אינה שתי וערב אינה מחיצה ונכון הוא ומיהו מודה רבי׳ ז״ל כי רבי יוסי חולק הוא על אביו בדין שיירא דהא בתלמודא מוכח הכי להדיא.

וחכמים אומרים אחד משני דברים – פירש דסגי לן במחיצה של ערב או של שתי אפילו ליחד להתיר לו כל צרכו ופרישנא בתלמודא דרבנן בתראי לטפויי מילתא אתו על רבנן קמאי דאפילו ביישוב נתיר גם ליחיד לתת לו כל צרכו במחיצה זו ואפי׳ יותר מבית סאתים מה שאין כן לרבנן קמאי דלא שרו ליחיד אלא במדבר נמצאת אומר כי ד׳ מחלוקות בדבר לדברי ר׳ יהודא בשיירא כל צרכן אבל ביחיד לא התירו אלא בית סאתים ורבנן קמאי שרו אפילו ליחיד כל צרכו במדבר אבל לא ביישוב אלא בית סאתים בלבד ורבי יוסי בר יהודא אפילו לשיירא אינו מתיר אלא בית שש סאין או לפי חשבון זה אבל לא כל צרכן ורבנן בתראי שרו אפי׳ ליחיד כל צרכו ואפילו ליישוב וכל מאי דשרו הני תנאי והוא במחיצת של קניס או חבלי׳ שהם בפחו׳ מג׳ טפחים או אפילו בעומד מרובה על הפרוץ לרב הונא או בעומד כפרוץ לרב פפא לפום מאי דפרישית לעיל גבי בעיא דרב המנונא והא דנקט תנא כשהיה בפחות מג׳ משום דברי רבי יהודא ורבי יוסי בנו שלא התירו ליחיד אפילו בכיוצא בזה אלא עד בית סאתים והלכת׳ כוותייהו בהא כדאיתא אבל בשיירא קיימא לן כרבנן דהא רבי יהודא בהא קאי כוותייהו וכדאיתא בתלמודא וכל מה שנתנו בכאן במחיצות אלו ה״ה לקרפף שלא הוקף לדיר׳ דחד גוונ׳ הוא וכן מפורש בתוספתא והכי נמי מוכח בפרק כל גגות גבי גג גדול שנפרץ לגג קטן וכדבעי׳ לפרושי התם בס״ד והא דאמרינן לעיל שכתב כל או נקט כו׳ וכן כל מקום שאמרו בקרפף שלא התירו אלא בית סאתים זהו ביחיד אבל ברבים מותר שש סאין לר׳ יוסי בר יהודא וכל צרכן לרבנן ורבי יהודה ומיהו מודו רבנן בקרפף שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים דמתניתא דאיפכא בהכי לא אוקימנא בשום דוכתא דבהיין דלא כרבנן.

גמרא אמר רב המנונא הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד – פי׳ לאו ממתני׳ דקנים דההיא כולו עומד כיון דהוי לבוד אלא ממתני׳ דלעיל דמטלטלין ובריתא דאוכפין ועביטין א״נ ממתני׳ דגבי כלאים ובדין הוא דמצי למינקט עומד דפרוץ כרב פפא דאסיקנא בה כהלכת׳ אלא לרוחא דמילתא נקט מה שהוא לדברי הכל ומשום דגבי מחיצת ערב אפילו מרובה על הפרוץ מספקא ליה ומיהו אפשר דכשתמצא לומר דתפשוט ליה דעומד מרובה בערב הוי עומד כמו שהוא בעומד בשתי דה״ה פרוץ כעומד לרב פפ׳ אף על פי שאין זה מחוור לי לגמרי. ואם איתא למה לי יותר על טפח ליעביד כו׳ פיר׳ דכיון דחשבי׳ לבוד כאלו הוא סתום הרי יש כאן מרובה על הפרוץ דכל לבוד כעומד גמור הוא.

ותסברא – פי׳ ותסבר׳ דאפשר למיעבד הכי אפי׳ נימא דעומד מרובה על הפרוץ בערב הוה כעומד והא היכי אפשר דהא לית ליה תקנתא למיעבד הכי דהיכי ליעביד כי׳ אי מוקים לה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל לה פי׳ לחבל העליון וה״ל כמאן דליתיה ואין כאן מחיצה עשרה ואי מוק׳ לה באמצע הוי ליה עומד מרובה על הפרוץ מב׳ רוחות הוי עומד ותו למה לי האי טעמא תיפוק לי דכוון דאוירא שלמעלה מן החבל העליון ואויר זה שלמטה ממנו ומבטל ליה לאותו עומד פחות מג׳ דהא כל חד וחד מן האוירים נפיש מן העומד שבנתים ויש מרבותי מתרצים דבדין היא דיכלי׳ למימר הכי אלא נקטי׳ אידך לאשמועינן דמאי דאמרי׳ הוי עומד בדרך דיחויא אתמר למימר דמההיא ליכא למשמע מינה והנכון בעיני דתלמודא הכא לישנא קלילא נקט וה״ק ה״ל עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דלא הוי עומד בכה״ג דאיכ׳ אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא דנפיש וכדאמרינן לעיל דכל כה״ג לא הוי עומד ורב המנונא מאי קא מיבעיא ליה פיר׳ כיון דלא אפשר דמשכחת לה בנין שיהא נקרא עומד מרובה על הפרוץ א״כ מאי מיבעיא ליה אי חשבי׳ ליה כסתום או לא הכי קא מבעיא ליה כגון דמייתי מחצלת דהויא שבעה ומשהו וחקק בתוכה ג׳ פ׳ והניח למעלה ד׳ סתומים ולמטה כל שהוא ואוקמיה בפחות משלשה סמוך לקרקע פי׳ והג׳ טפחים הסתומים העמיד כלפי מעלה דהשתא הד׳ טפחים העליונים אינם מתבטלין משום אוירא דלעיל כיון שהם מרובין מן האויר שתחתיהן אדרבה אותו האויר שהוא ג׳ טפחים מתבטל דאיכא הכא עומד מרובה על הפרוץ אלא שהוא נתון בערב.

רב אשי אמר מחיצה תלויה קא מבעיא ליה – פי׳ שהיא גבוה מן הקרקע יותר מג׳ דנפקא לה מתורת לבוד והמחיצה גבוה עשרה והיא מרובה על הפרצה שתחתיה וקא מבעיא ליה מחיצה תלויה אם היא מתרת ביבשה והא מאי כלי כה״ג נמי במחיצת ערב היא נתונה והיינו לישנא דבעיא דיליה דאמר לעיל אלא שלא והיתה כוונתו משום גריעותא דמחיצת ערב שאלו היה סתום למטה פשיטא ליה אלא דין מחיצה תלויה בחורבא מיבעיא ליה מי אמרינן גוד אחית אם לאו ולפי פשוטו של לשונו של רב אשי נראה מדנקט רב המנונ׳ הכי קא מבעי׳ ליה דדוק׳ קא מבעיא ליה אבל אידך פשיט׳ דמחיצת ערב שמה מחיצה כמחיצת שתי או כעומד מרובה לרב הונא בריה דרב יהושע או בעומד כפרוץ לרב פפא דאי לא מאי דוחקיה לדחוקי לישנא דבעיא דלעיל ולאוקמה במחיצה תלוי׳ אלא ודאי כדאמרן. וכן פי׳ הראב״ד ז״ל ובמחיצה תלויה הא אמר לה רב לרבי טבלא שאינה מתרת אלא במים.

גמרא בשיירא אין ביחיד לא – פי׳ דקס״ד דר׳ יהודא לא שרי מידי ביחיד ע״י מחיצה זו ורמינן עלה מדתניא שלא התירו ליחיד אלא בסא׳ הא בית סאתים שרו ליה ופרקי׳ שלא נצרכה הארת במשנתינו בשיירא דברו אלא ליתן להם כל צרכן לומר דווקא לשיירא אבל ליחיד אינן נותנין לו אלא בסא׳ ומהכא שמעי׳ להדיא דבשיירא מודה ר׳ יהודה לרבנן לתת להם כל צורכן וזה פשוט. והא תניא וכו׳ יחיד נותנין לו בי׳ סאתים וקל שני פי׳ נותנין להם ב״ס בלבד בין שצריכין יותר או שאינם צריכין כ״כ שלשה נעשו שייר׳ נותנין להם בית שש סאין לפום פשט׳ הוא דמילת׳ פסיקת׳ קתני פי׳ בין שהם צריכי׳ יותר או שאינם צריכין כ״כ לא לגרע להם מחשבון זה ואפי׳ די להם בג׳ סאין דאיכא פנוי יותר מבית סאתי׳ והכי משמע מדנקיט לה סתמ׳ ורבנן הו׳ דחיישי שלא יהא פנוי בי׳ סאתים ולפי זה נמצאו בדברי ר׳ יוסי קולא וחומרא גבי שיירא מדרבנן כי הוא מתי׳ להם שש סאין ואפי׳ יש שם פנוי הרבה ואינו מתיר להם יותר מבית שש סאין ואפי׳ הם צריכין יותר ואלו רבנן יתירו כל צורכן ואפי׳ כור וכוריים ולא יתירו פנוי בית סאתים. ומיהו מסתברא דלא מפשי׳ פלוגתא ולא יתיר אף ר׳ יוסי בר יהודא פנוי בית סאתים וסיפא דברי הכל הוא והא דנקט שש סאין כשהם צריכין לכולם או ליותר מד׳ סאין לכל הפחות והכי משמע לקמן בסוגיין במימרא דרב.

שבקת רבנן ועבדת כרבי יוסי הדר אוקים אמורא עליה כו׳ יש שפירשו דמעיקר׳ היה סובר דאמרי׳ הלכ׳ כר׳ יוסי משו׳ דנימוקו עמו ואפי׳ היכא דפליג על רבנן ומתמהו עלה דבהדי רבנן לא מהני ליה נימוקו והדר ביה וליתא דרבי יוסי לחוד ור׳ יוסי בר יהודה לחוד וכדמוכח במסכת שבת ובמסכת נדה גבי טביל׳ בזמנה מצוה אלא הכא משו׳ דהוה מסתבר ליה טעמא דר׳ יוסי בר יהודא.