בפרש״י בד״ה קושרה כו׳ דהתם משלך כו׳ אבל כאן לא התירו אלא שבות עכ״ל עניבה דנימת כינור אפי׳ שבות לא הוי דדבר המותר הוא כמ״ש התוס׳ אלא דר״ל כאן בכל הנך דקתני לעיל דשרינן במקדש לא התירו אלא משום שבות משא״כ קשירה דנימת כנור דשרי ת״ק דהוי אב מלאכה ודו״ק:

בא״ד והא דנטר (ר״ש) עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דמקדש אבל לא במדינה עכ״ל ר״ל והא דנטר ר״ש טד הכא ולא פליג לעיל גבי קשירת נימא את״ק דשרי וקאמרי משום דבעי לאסוקי כל הני מילי דתני במשנה דשרינן במקדש ולא במדינה ועיקר מלתא אתא לאשמועינן במסכת עירובין דאיירי כולה באיסור דרבנן דכל הני נמי במדינה איסור דרבנן אית להו ומשום דר״ש לא פליג אלא אמקדש לא בעי לאפסוקי בכל הני איסורי דרבנן דכ״ע מודו בהו במדינה ונטר עד הכא לאשמועינן דפליג ר״ש אקשירת נימא במקדש ואוסר וכל זה הוא דחוק לומר דמשום כך נטר עד הכא שלא הוזכר כלל מפורש פלוגתא דר״ש בקשירת נימא בשום משנה ולעיל נמי פליג ר׳ יהודה את״ק במילי דמקדש לחוד ולא נטר עד הכא ולכך נראה לדקדק מלשון דכ״מ שאמר ר״ש דכללא אתא ר״ש לאשמועינן ולכך הא דנטר במלתא דר״ש עד הכא שהוא סוף מסכת עירובין ונתן כלל בכל דיני מסכת עירובין שהקילו בהם בכמה מקומות לצורך מצוה ושאר צרכים ומשום דהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר דכל דיני עירובין אינן אלא מדרבנן כדאמרינן בפרק עושין פסין דשלמה גזר עליהן ואח״כ חכמי כל דור ודור ולכך ניתן רשות לחכמים להקל בהן לפי הצורך וז״ש כל מקום שהתירו חכמים להקל בדיני עירובין היינו משום דמשלך מה שאסרת ניתן לך להקל בו משא״כ באיסורי דאורייתא שלא ניתן רשות לחכמים להקל בהן וזה הענין מפורש בכל המס׳ שאמרו בפ׳ קמא שהתירו במחנה עירובי חצירות ולא עירובי תחומין למאן דאית ליה תחומין דאורייתא ובפ׳ עושין פסין התירו פסי ביראות לעולי רגלים וכן בבבל דשכיחי מתיבתא והתירו לצורך שיירא דוקא מחיצות שתי או של ערב משום דכל הני בדוכתא אחריתא נמי לא הוו אלא משום שבות וע״ז רמזו בפרק מי שהחשיך שאמרו שם גבי מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי כו׳ אר״י עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מד׳ אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר ומאי כבוד אלהים איכא דלמא אתי לאתויי ארבע אמות ברה״ר ופרש״י כבוד מלכים חקור דבר אין להסתיר לכבוד עושר אדם וחשיבתו כו׳ והוא דחוק לפי ענינו אבל הפי׳ הוא כענין שאמרנו כבוד אלהים הסתר דהיינו באיסורי דאורייתא שהם כבוד אלהים ולכך הסתירו דין פחות מד׳ אמות התם דאיירי ברה״ר ושמא אתי לידי חילול לאתויי ד׳ אמות ברה״ר וכבוד מלכים דהיינו איסורי עירובין דאינן רק כבוד מלך שלמה ושאר חכמים שתקנו וגזרו אותן חקור דבר להקל בהן לפי הצורך כמו שכתבתי לעיל וע״כ בריש פרק זה הזכירו בברייתא דין פחות מד׳ אמות משום דלא איירי במס׳ זו רק ברשויות דרבנן דהקילו בהן משום צורך מה ודקאמר תלמודא ר״ש אהיכא קאי משום דלשון כ״מ משמע דקאי על שום דבר פרטי בענין זה שאמר ר״ש כבר וקאמר בענין התירו לך משלך מצינו דבר פרטי בדברי ר״ש שאמר דאפי׳ ט״ו אמות יכנס וכן בענין שלא התירו לך אלא משום שבות מצינו שאר״ש דבר פרטי לאיסור קשירת נימא ועל זה קאמר דענין זה כולל כל המסכתא ולכך נסמך בסופה בפרק זה כל דיני שבות שהתירו במקדש אבל לא במדינה כיון דלא הוי צורך מצוה ואמרנו לסמוך לזה מאמר א׳ בירושלמי פרק בכל מערבין כי הוא שייך לענין זה שאמרנו דאיתא התם אריב״ל מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחברתה ושלחה עירובה לגבה ע״י ברה נסבתיה ונשקתיה אתא אמר קומי אימיה אמרה הכין הוות רחימא לי ולא הוינא ידעת מתוך כך עשו שלום הה״ד דרכיה וגו׳ וכל נתיבותיה שלום ומקשי׳ בזה דהא טעמא דעירובי חצירות משום דבתים רשות מיוחדת הוא וחצר רשות כולן הוא וגזרו אטו מרה״י לרשות הרבים דהוה דומה לו ובסמ״ג בהלכות עירובין כתב לפרש דברי הירושלמי מפני מה מערבין בחצירות אחר שנשתתפו במבוי וקאמר מפני דרכי שלום כו׳ ובמתניתין פרק חלון תנן ולא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח כו׳ והיינו נמי שלא אמרו לערב בחצירות אחר שנשתתפו אלא כדי שלא לשכח כו׳ וכתב הסמ״ג דנראין הדברים כי לא לחלוק על משנתינו בא (ר״י) [ריב״ל] אלא שגם טעם זה ראה עם טעם משנתינו ע״כ לשון הסמ״ג והוא דחוק דאמורא בא ליתן טעם אחר מהטעם השנוי כבר במשנתינו ועוד דלא לישמט לומר כן במקום המשנה פרק חלון להוסיף טעם אחר על השנוי במשנה ועוד קשה דהטעם זה רחוק שתקנו עירובי חצירות אחר שנשתתפו משום דרכי שלום כיון שאין צריכין לעירוב חצירות אחר שנשתתפו גם מה שכתב בעל עין יעקב בזה הוא דרך רחוק ודחוק כמ״ש בעל יפה מראה ע״ש וע״כ הנראה לנו לפי כוונתינו דהכי קאמר משום צורך מה הקילו בעירוב חצירות דכיון דאיסור דבתים שבחצר משום חשש רשות היחיד ורשות הרבים הוא דהוה דומה לו אם כן למה ראו חכמים להקל בבתים שבחצר על ידי עירוב פת להוציא מן הבתים לחצר ומבית לבית וכן מחצר לחצר כיון דלא יועיל עירוב פת ברה״י ורה״ר לא יועיל נמי בבתים שבחצר ומחצר לחצר אפי׳ ע״י עירוב פת וקאמר מפני הצורך דהיינו מפני דרכי שלום ראו להתיר ע״י פת דה״ל נעשו כאיש אחד חברים כאילו הם דרים בבית א׳ דעירוב משום דירה דאילו היה אסור להוציא כ״א מביתו לבית חבירו ולחצר שיש להם בשותפות היו מתרחקים זה מזה כאילו אין שלום וריעות ואחוה ביניהם אבל עירוב פת משוה אותן לבא כ״א לבית חבירו עם כליו ומאכליו כפי הצורך ואי לאו מה״ט לא היו מותרים להוציא מבית לבית ולחצר שלהם כלום כמו שאסור מרה״י לרה״ר ומייתי מהך עובדא שע״י עירוב הפת שהרגילה חברתה לשלוח ע״י בנה ראתה האשה זאת הכוונה ששלחה עירוב שלה לביתה להיות להם ריעות ואחוה ביניהם וע״י כך נשקה את בנה להוציא מלבה השנאה שהיה לה כבר ושוב גם חברתה ע״י כך עשתה שלום עמה הה״ד דרכיה דרכי נועם וגו׳ [עוד] יש לפרש שדבר בהיתר תחומין ע״י פת שיהיה לאדם ד׳ אלפים מצד א׳ של מקום שביתתו ואמר כי דרכיה דרכי נועם שלא הותרו תחומין אלא לדבר מצוה והיינו דרכיה הם שני דרכים שהותרו לצד אחד ע״י פת אינו אלא ע״י אמרי נועם שהמצות קרוים אמרי נועם ואמר בעירובי חצירות שהקילו ע״י פת אפי׳ בלא דבר מצוה אלא לשום צורך כגון מפני דרכי שלום כמ״ש וזהו כל נתיבותיה שלום שירגיל כ״א נתיבותיו עם כליו ומאכליו מביתו לחצר ולבית חבירו זהו מפני השלום ואל השלום ישים שלום בפרט שנת שלו״ם:

תוס׳ בד״ה אר״ש יכנס כו׳ וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוה דבר המותר עכ״ל ומיהו קצת קשה לפי זה דמי הכריח תלמודא לומר דמשלך נתנו לך קאי אמי שהחשיך כו׳ אימא דכולה מלתא קאי אעניבה דלכך הותרה עניבה משום דמשלך נתנו לך אבל קשירה לא הותרה דכל הנך דשרו לעיל במקדש שאינן אפילו במדינה אלא משום איסור שבות אבל קשירה אב מלאכה היא ויש ליישב דלישנא דכל מקום שהתירו לך חכמים משלך כו׳ משמע דלהיתרא אתי לאפלוגי ולא לאיסורא דא״כ הכי הל״ל כ״מ שהתירו לך לא התירו אלא משלך נתנו לך כדקאמר בסיפא שלא התירו לך אלא משום שבות ודו״ק:

בד״ה קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה גזירה כו׳ עכ״ל למאי דאוקמינן פלוגתייהו לעיל בהא והא באמצע ומר סבר גזרינן אמצע משום מן הצד ומר סבר לא גזרינן איכא לפרושי נמי הכא עניבה לא אתי לידי חיוב חטאת אפי׳ מן הצד לא גזרו קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במן הצד גזרו בה כפרש״י לעיל אלא למאי דמוקמי׳ מעיקרא פלוגתייהו דלא פליגי בהכי משמע ליה לפרושי לר״ש דאוסר קשירה היינו משום גזירה במדינה דאתי לידי חיוב חטאת ולא ניחא ליה לפרש דאוסר קשירה משום דסבר דמכשירי מצוה אין דוחין שבת דא״כ הוו פליגי רבנן ורבי בפלוגתא דרבנן ור״א ודו״ק: