אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים ואין מטבילין בה את הידים דהוי להו שאובין – פי׳ בלא״ה אע״ג דליכא מ׳ סאה מטבילין בה כדפרשי׳ לעיל: והשתא נמי דוקא בדולה ונותן לתוך האריתא והוא חריץ שנותן סביבי היאור שממלאין אותו מן הנהר ואח״כ משקין אותו אבל בנותן אותם חוץ לחריץ וממשיך אותם לחריץ כשירה דהוי ליה שאובים שהמשיכוה דקי״ל שהיא טהורה. ואפילו למ״ד שלא התירו שאובים שהמשיכוה אלא אם כן ברוב המקוה כשירה. הכא גבי נט״י דרבנן מקילין: ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתי׳ מכח גברא: פי׳ ובנט״י דתרומה או דחולין בעינן כלי וכח גברא דומי׳ דקידושי והא דלא בעי לקמן קפדיתו אגברא כי היכי דבעי קפדיתא אחזותא ואאידך משום דפשיטא ליה דקפדי אכח גברא: ותו דעל הרוב לא שכיח נט״י דלא אתו מכח גברא. ומיהו פלוגתא דר׳ יוסי ורבנן היא בפ״ק דמסכת ידים דרבנן לא בעו כח גברא ולא כח כלי ורבי יוסי בעי כח גברא דתנן מטה חביות על צדה ונוטל: והקוף נוטל לידים ר׳ יוסי פוסל בשני אלו: וכיון שתפס רבא שיטתו כרבי יוסי נראה שהלכה כמותו. וכתב בה״ג משמיה דרב אחאי משבחא ז״ל דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי לשכשך אינש ידיה בגווייהו וממשינן ומיכל. ומדבעו לן גבי קידוש ידים ורגלים במסכת זבחים אם שכשך ידים בכיור אי הוי רחיצה או לא ופשטינן דלא הוי רחיצה דממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. והתם הוא דכתיב ממנו אבל בעלמא רחיצה הוי דאי לא תיפוק ליה דבעינן ורחצו וליכא. וכ״ת מ״ש מדאוריתא דדלאי דאין מבטלין בהם את הידים משום דהוי ליה שאובין איכא למימר דשאני אריתא שהיא בקרקע ולא חזא כנטילה כלל דליכא כלי ולטבילה הוא דחזינן וכיון דהוי ליה שאובין פסולה אבל הכא בכלי לאו משום טבילה הוא שהרי אין מטבילין בכלים אלא משום נטילה דשכשוך יד שבתוך הכלי מנענע המים בתוך הכלי וכח כלי חשיב כי היכי דחשיב כח כלי כשנשפכו ממנו ע״י אדם. דאלו כשנשפכין מאליהם שלא מכח אדם שופך ליכא כח כלי וכל עיקר לא בעי׳ כח גברא אלא כי היכי דליהוי לן כח כלי דהא בכיור לא היו שם כח גברא אחרינא אלא כיון שמערי׳ ממנו ע״י אדם חשיב כח כלי ה״נ בתוך הכלי עצמו כח כלי איכא מיהו מכיון דמדמינין נט״י לתרומה וחולין לקידוש במילי טובא והתם מיעט רחמנא ממנו ולא מתוכו הה״נ שאין ראוי ליטול ידיו בתוך הכלי אלא ישפוך ממנו על שניהם כאחת או על זו תחלה ואח״כ על זו. אבל בעלי התוספות ז״ל סוברים דלא קפדינן אכח אגברא דומיא דכיור דלא הוי ביה כח גברא. והיינו דלא בעי לקמן קפדיתו אכח גברא ודעת ר״ח ז״ל דהיכי דמשי ידא חדא מכח כלי מותר לתת ממנה לידו השנית ולהשליך מזו אל זו ולא מיסתבר לן.

ואין נוטלין מהם לידים דלא אתיא מכח גברא – פי׳ דאין כאן כח גברא שכבר נסתלק כח של דולא ואי מקרב לגבי דולא דאתו מכח גברא נוטל ממנה לידים והא קא משמע לן דאף על גב דבעינן כונה לנט״י כדמשמע לעיל וכדכתיבנא בפ׳ השוחט בכוונת הנוטל ידיו סגי ולא בעיני׳ כוונת הנותן מים. כתוב בספר התרומות הא דתניא בתוספת׳ דמסכת ידי׳ כל שאינו מטמא במשא כשר לנט״י ואע״ג דמטמ׳ במגע לא גזרי׳ שמא יגע התם הוא דלענין תרומה או חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל לא לחולין דעלמא ומותר לקבל מים מן האשה נדה או מנכרי.

ואי בזע דולא מכונס משקה – כלומר נקב שמכניס משקה ואם יתנו הכלי על המים יכנסו משקין דרך נקב יצא מדין כלי לענין זה ואין נוטלין ממנו לידים דבעינן כלי דומיא דקידוש ידים וליכא אבל מטבילין בתוכו את הידים דמיל׳ לייפי שהשופ׳ שופך דרך פיו והנקב מקלח מאחוריו ליאור וחשבי׳ כאלו כולו מחוברין ע״י הכלי ששופך לכאן ולכאן ומצטרפין ואע״ג דבעלמא בענין עירוב מקוואות כשפורש הנוד או כמוציא רימון כיס שעשה שלמה כדבריר׳ בפ״ב דמסכת גיטין בטבילה זו דרבנן הקילו וכדפרש״י ז״ל.